ניצחון

1

הזריקה שתכריע את גורל האליפות מקשיתה לאיטה לעבר הסל.

לא אכפת לי.

כל שאר הצופים באצטדיון לוּקאס אוֹיל באינדיאנפוליס לוטשים עיניים בכדור בפה פעור.

אני לא.

אני לוטש עיניים מעבר למגרש. בו.

אני יושב קרוב למגרש, כמובן, סמוך לקו האמצע. לימיני יושב שחקן מפורסם שמשחק גיבור־על של מארוול, אתם מכירים אותו, בחולצת טריקו שחורה הדוקה כמו חוסם־עורקים שמציגה לראווה את שרירי הזרועות, ולשמאלי הראפּר הנודע סוואג דֶדי, שאת המטוס הפרטי שלי קניתי ממנו לפני שלוש שנים, עם משקפי שמש של המותג הפרטי שלו. אני אוהב את שֶלדוֹן (זה שמו האמיתי של סוואג דֶדי), את האיש והמוזיקה גם יחד, אבל הוא מעודד ומריע עד כדי חנפנות שממש מכווצת אותי.

אני עצמי לבוש בחליפת פסים כחולה מחויטת מסאביל רוֹ, נעליים בצבע בורדו שנתפרו בהזמנה בידי באזיל, רב־האומן הראשי אצל ג'ורג' קלֶבֶרלי, עניבת משי של לילי פוליצר במהדורה מוגבלת בצבעי ורוד וירוק, וממחטת כיס של "הרמס" בייצור מיוחד, שפורחת מכיס החזה השמאלי בדייקנות שמימית.

אני השחיתות בהתגלמותה.

הכדור שעושה את דרכו באוויר יקבע את התוצאה של תופעת כדורסל המכללות המכונה "טירוף מרס". די מוזר, כשחושבים על זה. כל הדם והיזע והדמעות, כל התכנון האסטרטגי והסקאוטינג והאימון, כל אותן שעות רבות מספור של אימוני זריקה לבד בחניה, של כִּדרורים, של תרגולי מסירות בשלשות, של הרמת משקולות, של ספרינטים עד תשישות, כל אותן שנים באולמות ספורט מצחינים בכל מובן שהוא — מיני־כדורסל, משחקי אולסטאר של ארגון הנוער הקתולי, טורנירים של התאחדות האתלטיקה החובבנית, תיכון, אתם מבינים את הנקודה — כל זה מתכנס לפיזיקה הפשוטה של כדור בסיסי כתום, שסב על צירו לאחור לעבר טבעת מתכתית בדיוק ברגע זה.

או שהכדור יהיה בחוץ ואוניברסיטת דְיוּק תנצח — או שהוא ייכנס, ואוניברסיטת סָאוּת סטֵייט ואוהדיה יפרצו בחגיגות על המגרש. השחקן המפורסם גיבור־מארוול למד בסאות סטייט. סוואג דדי, כמו עבדכם הנאמן, בדְיוּק. שניהם מתוחים מאוד. הקהל המשולהב משתתק. הזמן עומד מלכת.

ושוב, אף על פי שמדובר באוניברסיטה שלמדתי בה, לא אכפת לי. באופן כללי אני לא ממש מבין אוהדי ספורט. אף פעם לא עניין אותי מי ינצח בתחרות שאני (או כל אדם אחר יקר לי) אינם נוטלים בה חלק פעיל. לא פעם אני שואל את עצמי, מדוע שזה יעניין מישהו?

אני מנצל את הזמן להתמקד בו.

קוראים לו טֶדי ליוֹנס. הוא אחד מעוזרי המאמנים הרבים־מדי על הספסל של סאות סטייט. בחור שרירי שמתנשא לגובה שני מטר וחמישה, מין בן־איכרים ז'לוֹבּ גדול ופשוט. "ביג טי" — כך הוא אוהב שמכנים אותו — בן שלושים ושלוש, וזאת מִשֹרת האימון הרביעית שלו במכללות. ממה שהבנתי הוא טקטיקן סביר, אך מצטיין בעיקר בגיוס כישרונות.

אני שומע את הבּאזר. הזמן נגמר, אבל תוצאת התחרות עדיין מוטלת בספק.

האולם דומם כל כך, שאני ממש שומע את הכדור פוגע בטבעת.

סוואג תופס ברגלי. מר שחקן־מפורסם־מארוול מעיף לי תלת־ראשי שרירי על החזה כשהוא פורש את זרועותיו בציפייה. הכדור פוגע בטבעת פעם, פעמיים, שלוש, כאילו ביקש העצם הדומם לתעתע בקהל לפני שיגיע להחלטה מי יחיה ומי ימות.

אני עדיין מסתכל על ביג טי.

אחרי שהכדור עושה סיבוב שלם על הטבעת ואחר כך נופל הצדה לעבר הרצפה — החמצה ברורה — כל אגף ה"בּלוּ דֶביל" באולם מתפוצץ. בשולי שדה הראייה שלי אני רואה את כל אנשי הספסל של סאות סטייט מתרוקנים. אני לא אוהב את הביטוי, אבל כאילו יצאה להם הרוח מהמפרשים. כמה מהם מתמוטטים הרוסים ודומעים, מתקשים לעכל את ההפסד.

אבל לא ביג טי.

המפורסם של מארוול טומן את פניו היפות בידיו. סוואג דדי מחבק אותי בזרועותיו.

"ניצחנו, וין!" צועק סוואג.

אני מזעיף פנים, כמו אומר שממנו הייתי מצפה ליותר.

"כן, אתה צודק," אומר סוואג.

אני בקושי שומע אותו. השאגות יותר ממחרישות אוזניים. הוא נרכן קרוב אלי.

"הנה מתחילה המסיבה שלי!"

הוא רץ למטה ומצטרף לחגיגות. הקהל פורץ איתו למגרש, צוהל, מאושר. סוואג נבלע בתוכו ונעלם מעינַי. כמה אנשים טופחים על גבי כשהם עוברים. הם מעודדים אותי להצטרף, אבל זה לא יקרה.

אני שב ומחפש את טדי ליונס, אך הוא נעלם.

אבל לא לזמן רב.

כעבור שעתיים אני רואה שוב את טדי ליונס. הוא מהדס לעברי.

להלן הדילמה שלי.

אני הולך לפרק את ביג טי, כמו שאומרים. אין שום דרך אחרת לומר את זה. אני עדיין לא בטוח באיזו מידה, אבל הנזק הגופני שלו יהיה חמור.

זאת לא הדילמה שלי.

הדילמה שלי כרוכה בַּאיך.

לא, אני לא חושש להיתפס. החלק הזה מתוכנן היטב. ביג טי קיבל הזמנה למסיבה של סוואג דדי. לדעתו הוא נכנס דרך כניסת ה־VIP. הוא לא. למעשה, זה גם לא המיקום של המסיבה. מוזיקה חזקה בוקעת מהמסדרון, אבל זה רק בשביל ההצגה.

ביג טי ואני הם שני האנשים היחידים במחסן הזה.

אני לובש כפפות. יש עלי נשק — כמו תמיד — אבל לא יהיה בו צורך.

ביג טי הולך ומתקרב, אז בואו נחזור לדילמה שלי.

האם אני נכנס בו בלי שום אזהרה — או שאני נותן לו לכאורה הזדמנות ספורטיבית?

לא מדובר במוסר או משחק הוגן או שום דבר כזה. לא מעניין אותי כהוא זה איך הציבור הרחב יתייג את האירוע. כבר יצא לי להשתתף בהרבה קטטות. כשאתה נלחם, החוקים מתאיינים מהר מאוד ומתרוקנים מתוכן. נשיכות, בעיטות, זריית חול, שימוש בנשק, כל מה שצריך. קרבות אמיתיים הם עניין של הישרדות. אין פרסים או שבחים על משחק הוגן. יש מנצח. יש מפסיד. סוף. לא משנה אם אתה מרמה.

בקיצור, אין לי שום נקיפות מצפון על כך שאני פשוט הולך להרביץ ליצור הדוחה הזה בהפתעה. אני לא חושש להכניס לו — אם לנקוט שוב בשפת הרחוב — מתחת לחגורה. למעשה, זאת היתה התוכנית שלי מלכתחילה: לזנק עליו כשלא יהיה מוכן. עם אלה או סכין או קת האקדח. לגמור עם זה.

אז למה הדילמה עכשיו?

כי נדמה שזה לא יספיק לי, לשבור לו את העצמות. אני רוצה לשבור גם את הרוח שלו. אם בחור־קשוח ביג טי עומד להפסיד בקרב הוגן־לכאורה למסכן שכמותי — מבוגר ממנו, רזה ממנו בהרבה, יפה ממנו בהרבה (אמת לאמיתה), ממש ההגדרה המילונית של "חלשלוש" — זה יהיה משפיל.

את זה אני רוצה בשביל ביג טי.

הוא במרחק צעדים ספורים בלבד עכשיו. אני מגיע לידי החלטה ויוצא לחסום את דרכו. ביג טי מתקרב ומזעיף פנים. הוא לוטש בי עיניים רגע. אני מחייך אליו. הוא מחייך בחזרה.

"אני מכיר אותך," הוא אומר.

"מה אתה אומר."

"היית במשחק הערב. ישבת קרוב למגרש."

"מודה באשמה," אני אומר.

הוא מושיט לעברי את ידו העצומה ללחיצה. "טדי ליונס. כולם קוראים לי ביג טי."

אני לא לוחץ את היד. אני בוהה בה כאילו נפלטה זה עתה מפי־הטבעת של כלב. ביג טי ממתין רגע, עומד קפוא במקומו, ואז מושך את ידו בחזרה כאילו היא ילד קטן שצריך לנחם אותו.

אני שב ומחייך אליו. הוא מכחכח בגרונו.

"אם תסלח לי בבקשה," הוא פותח.

"אני לא."

"מה?"

"אתה קצת איטי, מה, טדי?" אני נאנח. "לא, אני לא אסלח לך. אתה מעבר למחילה. אתה איתי עכשיו?"

הזעף שב בהדרגה אל פניו. "יש לך בעיה?"

"הממ. על איזו תשובה ללכת?"

"אה?"

"הייתי יכול להגיד, 'לא, לךָ יש בעיה?' או 'לי? שום דאגה בעולם' — משהו כזה — אבל האמת היא, שאף אחת מההלצות השנונות האלה לא באמת מדברת אלי."

ביג טי נראה אובד עצות. חלק בו פשוט רוצה לדחוף אותי הצדה. חלק אחר זוכר שישבתי בשורת הידוענים, ולכן יכול להיות שאני מישהו חשוב.

"אֶה," אומר ביג טי, "אני נכנס למסיבה עכשיו."

"אתה לא."

"סליחה?"

"אין כאן שום מסיבה."

"כשאתה אומר שאין כאן מסיבה —"

"המסיבה מתקיימת שני בלוקים מפה," אני אומר.

הוא שם שתי כפפות־יד על מותניו. תנוחת מאמן. "מה, לעזאזל, קורה פה?"

"ביקשתי שישלחו אותך לכתובת הלא נכונה. המוזיקה? זה רק בשביל ההצגה. המאבטח שהכניס אותך מכניסת ה־VIP? הוא עובד אצלי ונעלם רגע אחרי שנכנסת."

ביג טי ממצמץ פעמיים. אחר כך הוא מתקרב אלי. אני לא נסוג ולו סנטימטר.

"מה הולך פה?" הוא שואל אותי.

"אני הולך להכניס לך באבי אביך, טדי."

אחח, איך החיוך שלו מתרחב עכשיו. "אתה?" החזה שלו גדול בערך כמו קיר החזית במגרש סקווש. הוא מתקרב עכשיו, מיתמר מעליי, נועץ בי מבט מלמעלה בביטחון עצמי של גבר גדול וחזק, שבגלל גודלו לא חווה מימיו קרב או אפילו קריאת תיגר. זה הצעד החובבני היחיד של ביג טי — לכתר את היריב בגופו הגדול ולראות אותו מצטמק.

אני לא מצטמק, כמובן. אני משרבב את צווארי ופוגש את מבטו. ועכשיו, לראשונה, אני רואה עננה של ספק מתמקמת בפניו.

אני לא מחכה.

היתה טעות מצדו לסגור עלי ככה. הצעד הראשון שלי קצר וקל. אני עורך את חמשת קצות האצבעות של ידי הימנית בקו אחד ליצירת מעין ראש חץ ויורה אותו לגרונו. הגרון פולט קול גרגור. בו בזמן אני בועט בעיטה נמוכה הצדה, בקימור כף הרגל, שפוגעת ישירות בצד ברכו הימנית, שכידוע לי בעקבות מחקר שערכתי, עברה שני ניתוחים של שחזור רצועה צולבת.

אני שומע קול התפצחות.

ביג טי נופל כמו אלון עתיק.

אני מרים את הרגל ומכניס לו חזק עם העקב.

הוא צועק.

אני מכניס לו שוב.

הוא צועק.

אני מכניס לו שוב.

שתיקה.

אחסוך מכם את השאר.

כעבור עשרים דקות אני מגיע למסיבה אצל סוואג דדי. המאבטח מכניס אותי במהירות לחדר האחורי. רק שלושה סוגים של אנשים מורשים להיכנס הנה — נשים יפות, פרצופים מפורסמים, ארנקים שמנים.

אנחנו חוגגים חזק עד חמש בבוקר. אחר כך באה לימוזינה שחורה ולוקחת את סוואג דדי ואת עבדכם הנאמן לנמל התעופה. המטוס הפרטי מתודלק וממתין לנו.

סוואג ישֵן לכל אורך הטיסה בחזרה לניו יורק. אני מתקלח — כן, יש לי מקלחת במטוס — מתגלח ומחליף לחליפת עסקים אפורה של "קיטון" מדגם K50.

כשאנחנו נוחתים, מחכות לנו שתי לימוזינות שחורות. סוואג מושך אותי לאיזה מין חיבוק־לחיצת יד מורכב על תקן של ברכת פרידה. הוא נוסע באחת הלימוזינות לאחוזה שלו באַלפַּיין. אני נוסע בשנייה היישר למשרד שלי בגורד שחקים המתנשא לגובה ארבעים ושמונה קומות בשדירת פארק במידטאון. בניין לוֹק־הוֹרן מצוי בבעלות משפחתי מאז נשלמה הקמתו ב־1967.

בדרך מעלה במעלית אני עוצר בקומה הרביעית. החלל הזה שימש פעם את סוכנות הספורט שניהל החבר הכי קרוב שלי, אבל הוא סגר לפני כמה שנים. השארתי אז את המשרד ריק זמן ארוך מדי, כי התקווה נצחית. הייתי בטוח שהחבר שלי ישנה את דעתו ויחזור.

הוא לא חזר. אז המשכנו הלאה.

הדייר החדש הוא "פישר ופרידמן", המתארים את עצמם כ"משרד עורכי דין להגנה על זכויות הקורבנות". באתר האינטרנט שלהם, שכבש אותי לגמרי, המידע מעט יותר ספציפי:

אנחנו נעזור לכם להכניס ישר בביצים למתעללים, למטרידים, לדוחים, לטרולים, לסוטים ולפסיכים ישר בביצים.

מפתה בעליל. כפי שהיה עם סוכנות הספורט שפעלה כאן בעבר, אני שותף־משקיע שקט במשרד.

אני דופק על הדלת. כשזיידי פישר אומרת "יבוא", אני פותח ומרכין את ראשי פנימה.

"עסוקה?" אני שואל.

"הסוציופתים פעילים מאוד העונה," זיידי אומרת בלי להרים את עיניה מן המחשב.

היא כמובן צודקת. בגלל זה השקעתי. אני תומך מאוד בעבודה שהם עושים, הגנה על המוּכּים והמאוימים, אבל גם רואה בגברים חסרי־ביטחון־ואלימים (כמעט תמיד מדובר בגברים) תעשייה צומחת.

זיידי מרימה לבסוף את עיניה לעברי. "חשבתי שאתה הולך למשחק באינדיאנפוליס."

"הלכתי."

"אה, נכון, המטוס הפרטי. לפעמים אני שוכחת כמה אתה עשיר."

"לא, את לא."

"נכון. אז מה קורה?"

זיידי מרכיבה משקפי ספרנית־חתיכה, לבושה חליפת מכנסיים ורודה צמודה וחושפנית. הלבוש מכוון, היא הסבירה לי. כשהתחילה לייצג נשים שסבלו מהטרדות ותקיפות מיניות, נאמר לה להתלבש באופן שמרני בבגדים סתמיים חסרי צורה, ולכן "תמימים". היא ראתה בכך תופעה נוספת של האשמת הקורבנות.

התגובה שלה? לעשות את ההפך.

אני לא כל כך יודע איך להעלות את הנושא, אז אני פשוט אומר, "שמעתי שאחת הלקוחות שלך אושפזה."

זה מושך את תשומת לבה.

"את חושבת שיהיה הולם לשלוח לה משהו?" אני שואל.

"כמו מה, וִין?"

"פרחים, שוקולד..."

"היא בטיפול נמרץ."

"בובת פרווה. בלונים."

"בלונים?"

"פשוט משהו שיראה לה שאנחנו חושבים עליה."

עיניה של זיידי חוזרות למסך המחשב. "הדבר היחיד שהלקוחה שלנו רוצה זה מה שאנחנו כנראה לא מסוגלים לספק לה: צדק."

אני עומד לומר משהו, אך בסופו של דבר שותק ובוחר בחוכמה ודיסקרטיות על פני רהב ונחמה. אני מסתובב ללכת, ואז מבחין בשני אנשים — אישה וגבר — צועדים לעברי בהתכוונות.

"וינדזוֹר הוֹרן לוֹקווּד?" אומרת האישה.

עוד לפני שהם שולפים את התגים, אני יודע שהם מרשויות אכיפת החוק.

גם זיידי רואה את זה. היא קמה אוטומטית ומתקדמת לעברי. יש לי המון עורכי דין, כמובן, אבל הם נועדו למטרות עסקיות. את כל הקשור בעניינים אישיים הפקדתי בעבר בידי חברי הטוב ביותר, סוכן הספורט/עורך הדין שאיכלס בעבר את המשרד הזה, מאחר שנתתי בו אמון מלא. עכשיו, משחזר לעמוד על הקווים, נראה שזיידי החליקה אינסטינקטיבית לתפקיד.

"וינדזור הורן לוקווד?" האישה חוזרת.

זה שמי. למען הדיוק המרבי, שמי המלא הוא וינדזור הורן לוקווד השלישי. כפי שהוא רומז, אני נצר למשפחה עשירה, ואני בהחלט נראה כך — עור פנים אדמדם, שיער בלונדיני מאפיר, תווי פנים אריסטוקרטיים, יציבה מלכותית משהו. אני לא מסתיר את מי שאני. אני לא חושב שהייתי יכול.

אני תוהה איך, לעזאזל, פישלתי עם ביג טי? אני טוב. אני טוב מאוד. אבל אני לא חסין מטעויות.

אז איפה טעיתי?

זיידי כמעט עומדת לצדי עכשיו. אני ממתין. במקום לענות אני מניח לה לומר, "מי רוצה לדעת?"

"אני קארן יאנג, סוכנת מיוחדת של האף־בי־איי," אומרת האישה.

יאנג שחורה. היא לובשת חולצת כפתורים תכולה תחת מעיל עור צמוד בצבע קוניאק. אופנתי מאוד לסוכנת פדרלית.

"וזה השותף שלי, סוכן מיוחד חורחה לופז."

לבושו של לופז ממוצע יותר. חליפה באפור מדרכה־רטובה, עניבה באדום עצוב.

הם מראים לי את התגים.

"במה מדובר?" שואלת זיידי.

"היינו רוצים לדבר עם מר לוקווד."

"את זה הבנתי," עונה זיידי בארסיות־מה. "על מה?"

יאנג מחייכת ומחזירה את התג לכיס. "על רצח."