ניק וצ’רלי

צ׳רלי

עשיתי הרבה דברים במסגרת תפקידי כראש מועצת התלמידים של בית הספר התיכון טרוהאם. השתכרתי מהיין בערב הורים. הצטלמתי עם ראש העיר שלוש פעמים. פעם אחת גרמתי לתלמיד כיתה ו׳ לבכות, לא בכוונה.

אבל אף אחד מהדברים האלה לא היה גרוע כמו להגיד לכל תלמידי שכבת י״ב להרגיע עם הכיף ביום האחרון שלהם בבית הספר, וזה מה שהמנהל שלנו, מר שאנון, מנסה לשכנע אותי לעשות ממש עכשיו.

בטח כדאי לציין שהחבר שלי בשנתיים האחרונות, ניק נלסון, הוא אחד מאותם תלמידי שכבת י״ב.

״לא אכפת לך, נכון?״ מר שאנון נשען על השולחן במועדון התלמידים, שבו אני אמור ללמוד לבחינות, אבל בעצם רואה הופעות של מק דמרקו בטלפון. ״המצב יצא קצת מכלל שליטה ואני חושב שיש יותר סיכוי שהם יקשיבו לך מאשר לי, אם אתה מבין למה אני מתכוון.״

״אממ...״ אני שולח מבט אל חבר שלי טאו זו, שיושב לידי ומחסל חבילה של סוכריות עדשים. הוא מרים את הגבות לעברי כאילו אומר, ״מבאס להיות אתה.״

לא ממש בא לי להגיד כן.

היום האחרון ללימודים של כיתה י״ב הוא בנושא היי סקול מיוזיקל. הם תלו שלט ענק של ״תיכון איסט היי״ על השלט של טרוהאם בכניסה לבית הספר. הם השמיעו את הפסקול של הסרט במחשבים בכל הכיתות, אז לא משנה איפה אתה בבית הספר, אתה תמיד שומע שיר של היי סקול מיוזיקל מתנגן מאיפשהו, אבל אתה לא ממש בטוח מאיפה. הם ארגנו פלאש מוב לצלילי ״What Time Is It״ במגרש הכדורגל בזמן ההפסקה. והם הגיעו לבית הספר לבושים במדי כדורסל אדומים או בתלבושות של מעודדות. למרבה האכזבה, ניק הלך על הכדורסל.

וחוץ מזה, בקטע לא קשור להיי סקול מיוזיקל, הם בנו מבצר מארגזי קרטון על מגרשי הטניס ועושים בתוכו על האש.

״אני רק רוצה שהם יכבו את הגריל,״ אומר שאנון, שמבחין מן הסתם שאני לא מתלהב להיכנס למבצר ארגזים שיש בו מאה וחמישים ילדים מבוגרים ממני ולהגיד להם להפסיק לעשות כיף. ״אתה יודע. מסיבות של בטיחות וגהות. אם מישהו יחטוף כווייה, אני אצטרך להתמודד עם הורים כועסים.״

הוא מצחקק. מר שאנון כבר התחיל לסמוך עליי לחלוטין מאז שהפכתי לראש מועצת התלמידים לפני כמה חודשים. זה קורע מצחוק כי אני לא עושה כמעט שום דבר שהוא אומר לי לעשות.

תוודא שגם המורים בצד שלך וגם התלמידים בצד שלך. אל תיצור לך אויבים וגם לא יותר מדי חברים. זאת העצה שלי למי שרוצה לעבור את בית הספר בשלום.

״כן, בטח, אין בעיה,״ אני אומר.

״אתה לגמרי מציל אותי.״ הוא מפנה אליי אצבע כשהוא מתרחק. ״אל תלמד קשה מדי!״

טאו מסתכל עליי, בלי להפסיק לדחוף עדשים לפה. ״אתה לא באמת הולך לריב עם שכבת י״ב, נכון?״

אני צוחק. ״לא. אני פשוט אלך לראות מה הם עושים ואגיד להם להיזהר משאנון.״

החבר השני שלי, אלד לסט, מרים אליי את המבט מעבר לשולחן. הוא קידד בצבעים את הסיכומים שלו במתמטיקה בשעה האחרונה. ״אתה יכול להביא לי המבורגר כשאתה חוזר?״

אני קם מהכיסא ולובש את הבלייזר שלי. ״אם נשאר.״

שכבת י״א כבר יצאו לחופשה כדי ללמוד לבחינות, והסיבה היחידה שאני כאן היא כי אני לומד טוב יותר בבית הספר מאשר בבית. גם טאו ואלד ככה. אבל אף אחד מאיתנו לא באמת רוצה להיות כאן. זה היום הכי חם שהיה לנו השנה והאמת שדי בא לי פשוט לשכב איפשהו עם שקית קרח על הראש.

לניק ולי יש תוכניות לסוף השבוע הזה. הוא סוף־סוף סיים את הלימודים, ואני אעשה הפסקה מהלימודים לבחינות, בסוף השבוע. היום יום חמישי; אני ישן אצלו הלילה. מחר בערב אנחנו הולכים למסיבה של הארי לכל שכבות י״א-י״ב. ביום שבת אנחנו הולכים לים. ביום ראשון אנחנו נוסעים ללונדון.

אנחנו בכל מקרה יחד כל סוף שבוע.

אנחנו גם ככה מתראים ממש כל יום.

אם הייתם אומרים לי לפני שלוש שנים שעד גיל שבע־עשרה אני כבר אהיה במערכת יחסים של שנתיים, הייתי צוחק לכם בפרצוף.

״צ׳רלי ספרינג!״

כשאני נכנס למבצר הארגזים ועובר מתחת לכרזה שאומרת ״חתולי פרא!״ הארי גרין מתקרב אליי בזרועות פרושות לרווחה. הוא לובש תחפושת של מעודדת מהיי סקול מיוזיקל שמתאימה לילדה בת שתים־עשרה, שחושפת הרבה יותר ירכיים ממה שהולם ללבוש לבית הספר.

המבצר ענק — הם השתלטו על שטח של שני מגרשי טניס. חוץ מהכמות המטורפת של הקרטונים, הם גם גנבו לפחות עשרה שולחנות מכיתות שונות ויש להם עמדת גריל בתפקוד מלא שהוקמה בין שני המגרשים. כמה אנשים מחלקים לכולם המבורגרים ולחמניות. Vampire Weekend מתנגנת מרמקול נייד בפינה.

רוב, אם לא כל, תלמידי שכבת י״ב נמצאים כאן. זאת שכבה ענקית בהשוואה לשאר בית הספר — לפני כמה שנים הייתה שריפה גדולה בהיגס וכמה בניינים נשרפו. סיפור ארוך. בכל מקרה, הרבה בנות מהשכבה הזאת עברו מהיגס לטרוהאם.

הארי שם ידיים על המותניים ומגחך אליי. ״מה אתה חושב?״

הארי גרין, בחור נמוך למדי עם שיער גבוה מאוד, הוא כנראה האדם הידוע ביותר לשמצה בכל בית הספר, גם בגלל כמות המסיבות שהוא עורך וגם בגלל העובדה שהוא אף פעם, אבל אף פעם, לא סותם את הפה שלו.

אני מרים גבות. ״על המבצר או על הירכיים שלך?״

״על שניהם, אחי.״

״שניהם נהדרים,״ אני אומר בלי הבעה. ״כל הכבוד לך. יישר כוח.״

הארי מפשק רגל אחת לתנוחת זינוק. ״ידעתי שהחצאית זאת החלטה טובה. אני צריך לעשות את זה לעתים קרובות יותר.״

״בהחלט.״

הארי היה פעם בן אדם די דוחה — רק אחד מהבנים הרבים שהציקו לי כשהייתי צעיר יותר והילד היחיד בבית הספר מחוץ לארון. אבל עם השנים, לשמחתי, הוא השתנה והבין שלהיות הומופובי זה לא מגניב. אבל זה לא שסלחתי לו. ניק ואני עדיין חושבים שהוא חתיכת אידיוט.

כשהוא עדיין בפישוק רחב, הוא שואל, ״שאנון שלח אותך? באת לקחת לנו את הכיף?״

״טכנית, כן.״

״ואתה הולך לעשות את זה?״

״ברור שלא.״

הארי מהנהן. ״אתה עוד תגיע רחוק, אחי. עוד תגיע רחוק.״

בדרך כלל קל מאוד לזהות את ניק בקהל, אבל היום כמעט כולם לובשים אדום. יש כמה אנשים שלא טרחו, אחת מהם היא אחותי טורי, שלבושה במדי טרוהאם השחורים שלה, יושבת על האספלט הכחול בפינה ומדברת עם חברה שלה ריטה. אבל חוץ ממנה ומעוד כמה, כולם מתמזגים לכדי גוש אחד אדום ענק.

״ניק שם.״

אני מסתכל אל הארי והוא מצביע לעבר הפינה השמאלית הרחוקה, ומגחך אליי. ואז הוא מתחיל ללכת לכיוון הפינה, תוך כדי שהוא מזמזם את ״We're All in This Together״ ואני הולך אחריו.

״ניק, אחי!״ הארי צועק מעל המוני השמיניסטים, שמחזיקים כולם אוכל וכוסות פלסטיק אדומות ומצלמים זה את זה.

והנה הוא.

הוא עומד עם קבוצה קטנה של אנשים ואז מסתובב אלינו, על פניו הבעה קצת מבולבלת, כאילו הוא לא ממש בטוח אם שמע את הקול של הארי או רק דמיין אותו.

אני יוצא עם ניק נלסון מאז שהייתי בן ארבע־עשרה. הוא אוהב רוגבי ופורמולה 1, בעלי חיים (במיוחד כלבים), את היקום של מארוול, את הצליל שעושה טוש על נייר, גשם, לצייר על נעליים, דיסנילנד ומינימליזם. והוא גם אוהב אותי.

השיער שלו בלונדיני כהה והעיניים שלו חומות והוא גבוה ממני בחמישה סנטימטרים, אם דברים כאלה חשובים בעיניכם. אני חושב שהוא די לוהט, אבל יכול להיות שזאת רק דעתי.

כשהוא מבחין בנו הוא מנופף בהתלהבות, וכשאנחנו מגיעים אליו, הוא מסתכל עליי ואומר, ״הכול בסדר?״

תחפושת ההיי סקול מיוזיקל של ניק מורכבת מזוג מכנסי ספורט קצרים אדומים מבריקים וגופייה אדומה. הוא הצמיד לחזית הגופייה פיסת נייר ועליה חתול פרא שצייר מישהו שלא יודע לצייר. אם להגיד את האמת, הוא כבר לבש תלבושות גרועות יותר.

״לא ענית לי,״ אני אומר.

הוא לוגם מהמשקה שלו. ״הייתי עסוק מדי, ניסיתי להבין מי נגד מי.״

ואז הוא מרים מצלמה חד־פעמית ולפני שאני מספיק לחייך או לוודא שאני נראה לפחות קצת ייצוגי, הוא מצלם אותי.

שנייה מאוחר מדי אני מרים את היד מול המצלמה. ״ניק!״

הוא צוחק בקולניות, מתחיל להריץ את המצלמה לאחור ואז מכניס אותה לכיס. ״עוד אחת לאוסף התמונות המופתעות של צ׳רלי.״

״אומייגד.״

הארי כבר התרחק מאיתנו כדי לדבר עם קבוצה אחרת, אז ניק מתקרב קצת והידיים שלנו נוגעות זו בזו באופן אוטומטי, וכפות הידיים שלו טופחות על שלי כאילו אנחנו משחקים במשחק משיכות ידיים. ״אתה נשאר כאן קצת? או שאתה לומד?״

אני מעיף מבט סביב. ״לא באמת למדתי. הסתכלתי על הופעות של מק דמרקו.״

״אה. ברור.״

אנחנו סתם עומדים שם כשהידיים שלנו נוגעות, ואז ניק מרים יד כדי לסדר קצת את השיער שלי. זה מכה בי פתאום, שזה היום האחרון שלנו באותו בית ספר. שש שנים שלמות שבהן היינו באותו מקום בכל יום חול הסתיימו להן. השנתיים שבהן היינו זוג בבית הספר, שנתיים שבהן אכלנו יחד ארוחת צהריים, ישבנו במפגשי כיתה, התחבאנו בחדרי מוזיקה, בחדרי מחשבים, במלתחות באולם הספורט, שנתיים שבהן חזרנו יחד הביתה, ברגל בימי שמש, באוטובוס בימים קרים, כשניק מצייר פרצופים על האדים בשמשת החלון, ואני נרדם על הכתף שלו. הכול נגמר.

בדרך כלל אנחנו מדברים על הדברים האלה — דברים שמעציבים אותנו או מעצבנים אותנו או מכעיסים אותנו — אבל ניק ממש מתלהב מהאוניברסיטה אז אני לא רוצה להתחיל להתלונן או סתם לגרום לו להרגיש רע. את זה כבר עשיתי מספיק בחיים שלי, אלוהים. אני פשוט... אני זה שנשאר מאחור, וזה די מבאס, האמת.

אנחנו מרימים את המבט כשאנחנו שומעים ״קליק״ קטן וצחוק חזק. אנחנו מסתובבים והארי מרים מולנו את המצלמה של ניק בשמחה. ״כל כך רומנטי, לעזאזל. אני לא מאמין שאני אצטרך למצוא זוג חדש להפריע להם במזמוזים באוניברסיטה.״

ניק חוטף ממנו את המצלמה. ״אתה פשוט כייסת אותי כרגע?״

הארי קורץ וצוחק לעברו ואז מתרחק שוב. ניק מניד בראשו ומחזיר את סרט המצלמה לאחור. ״אלוהים, הוא כזה מעצבן.״

״מאיפה השגת את המצלמה?״

״קניתי אותה. חשבתי שכדאי שיהיו לי כמה תמונות אמיתיות לתלות על הקיר בחדר שלי באוניברסיטה במקום רק תמונות גרועות בטלפון שלי.״

אני חוטף לו אותה מהידיים ומצלם אותו. ״הי!״ הוא חוטף אותה בחזרה ומחייך. ״אני לא רוצה תמונות שלי לבד. כולם יחשבו שאני אובססיבי לעצמי.״

גם אני מחייך. ״אז אני אקח את התמונה הזאת.״

ניק כורך את זרועו סביבי. ״בסדר, אנחנו צריכים לפחות תמונה אחת שלנו יחד שבה אנחנו נראים קצת נורמליים.״ הוא מחזיק את המצלמה מולנו, כשהעדשה פונה אלינו, ואני אומר, ״בוא נודה על האמת, אנחנו אף פעם לא נראים נורמליים,״ וניק צוחק עליי בזמן שאני מוודא שהשיער שלי לא עושה משהו מוזר, ואז שנינו מחייכים, והוא מצלם.

״כשאני אבוא לבקר אותך באוניברסיטה, אני מצפה לראות את התמונה הזאת ממוסגרת,״ אני אומר.

״רק אם אתה תקנה לי את המסגרת. אני אצטרך לשלם שכר דירה.״

״אלוהים, תמצא עבודה.״

״מה? אתה לא הולך לקנות לי דברים, עכשיו כשיש לך עבודה? אני לא מאמין. למה אני במערכת היחסים הזאת בכלל?״

״באמת שאני לא יודע, ניק. למה אתה עדיין כאן? עברו כבר יותר משנתיים.״

ניק רק צוחק ומנשק אותי במהירות על הלחי, ואז מתחיל ללכת אחורה לעבר שולחן המשקאות. ״כי אתה בחור יפה.״

אני מרים לו אצבע משולשת.

כשרק התחלנו לצאת, לא סיפרנו על זה לאנשים. לא ממש ידענו איך אנשים יגיבו אלינו, אז היה בטוח יותר לשמור על פרופיל נמוך. לא היה זוג הומואים בבית הספר שלנו מאז — טוב, אף פעם, למיטב ידיעתנו — ואני סבלתי מאוד מבריונות כשהוציאו אותי מהארון. אז לא הלכנו יד ביד. לא פלִרטטנו כשהיו עוד אנשים בסביבה. לפעמים הרגשתי קצת נבוך אפילו רק לדבר איתו בבית הספר, למקרה שמישהו יגלה ויתחיל להציק לי שוב, או גרוע יותר, יתחיל להציק גם לניק.

אנחנו כבר לא צריכים לפחד כאן. אני נותן לו יד מתי שאני רוצה.