נישואים מסוכנים

"הלוואי שהיא הייתה מופיעה כחלק מהתפריט."

שפתיו של אלסנדרו די אגניו התעוותו בבוז בתגובה להבעת הפנים של האיש שבחברתו. הוא נשען לאחור בכיסאו, מבטו הקריר בוחן את המלצרית שפטפטה באיטלקית עם הסועד שבשולחן הסמוך. ידה נחה על מותנה, והוא שמע את הגרגור החם של צחוקה שהגיע עד אליו. היה כתם של רוטב עגבניות על חולצתה. השיער שלה השתחרר מהסיכות שבעזרתן היא אספה אותו, והיא העבירה בו יד לא זהירה.

עיניו הצטמצמו. "אני מאמין שאנחנו כאן עבור המזון."

לידו, הלקוח הפוטנציאלי שלו ריצ'רד הריסון צחקק. "תירגע, די אגניו. זה רק ביטוי."

אלסנדרו חייך, ההבעה שלו עכשיו שלווה, מתוחכמת, המסכה החברתית במקומה. הוא לגם מים קרים. "היא די יפה, בדרכה. עכשיו, לעסקים...?" הוא הרים גבה, עדיין מחייך, למרות שעיניו היו קרות וההבעה שלו מרוחקת.

ריצ'רד נשען בכיסאו, ההבעה שלו זו של עכבר הנחוש בדעתו להתגרות בחתול. שפתו התחתונה הייתה משורבבת בחמצמצות ילדותית. "אתה יודע, לא באתי את כל הדרך הזו עד ספולטו רק כדי לדבר אתך. חשבתי שאנחנו נבלה."

"כמובן. אתה יודע עד כמה משעמם מי שרק עובד כל הזמן." אלסנדרו משך בכתפיו בקלילות, למרות שעיניו היו עדיין קשות.

"אז מה לגבי קצת כיופים?" ריצ'רד שאל, קולו חסר סבלנות. "שמעתי כל כך הרבה על המוניטין שלך כפלייבוי. עד לפני כמה שנים אי אפשר היה למצוא צהובון במדינה הזאת בלי שהתמונה שלך תהיה מרוחה על דפיו! כשבאתי לכאן, ציפיתי למעט יותר מאשר ארוחה במסעדה סוג בית."

אלסנדרו שוב חייך, הפעם זו הייתה פשוט תזוזה קלה של שפתיו. הוא לא היה זקוק לתזכורת לגבי הצהובונים. אבל הוא גם ידע כמה הפירמה די אגניו תרוויח מעסקיו של ריצ'רד הריסון.

"לא ידעתי שהמוניטין שלי הגיע למרחקים כאלו," הוא אמר, אחרי הפסקה, קולו מונוטוני. "כמובן אתה צריך רק לבחור את הבילוי המועדף עליך. ארוחה? ריקודים?"

"אותה." ריצ'רד הצביע על המלצרית – שעדיין פטפטה, אלסנדרו שם לב, ובוודאי לא הייתה עובדת חרוצה במיוחד. הוא שמע עוד צלצול צחוק, חם ומזמין. היא נשענה קדימה, שערה נפרע על פניה, יד אחת שלה תחבה אותו לאחור בזמן שהמשיכה למלמל בהתגרות. כל כולה שידרה שהיא חסרת דאגות, נגישה. קלה להשגה.

הוא הכיר נשים כאלו. ידע מה הן רצו, מה הן ציפו. ממנו.

הלקוח שאתו דיברה היה חייב להיות בן שבעים לפחות. והוא בלע בשקיקה את כל מה שהאכילה אותו. ככל הנראה, היה שמח לאכול גם אותה.

"היא?" אלסנדרו חזר. חוסר אמון מקפיא צבע את מילותיו. "אני לא בוחר נשים כמו ממתקים בחנות." כבר לא. הוא החדיר הומור קר ויבש לקולו כשהוסיף, "אני לא חושב שהמוניטין שלי היה גרוע עד כדי כך."

"אני לא מתכוון לזה ככה," ריצ'רד אמר בקוצר רוח. הוא התבונן במלצרית כמו שילד היה מתבונן בצעצוע – או, כמו שאלסנדרו אמר, בממתק. ממתק אסור, דביק ומענג. "היא מלצרית. למה שלא תשכור אותה להגיש לנו הלילה? ארוחה שקטה לשניים, בווילה שלך?" עיניו של ריצ'רד נדלקו בתאוותנות.

אלסנדרו התבונן בבן הלוויה שלו בחוסר אהדה. "להגיש לנו?" הוא חזר. "ושום דבר נוסף?"

ריצ'רד גיחך. "נוכל לראות מה יקרה."

אלסנדרו לא טרח להסתיר את הגועל שחש. האורח שלו בעצם הציע שהם ישכרו את המלצרית כזונה. "אני לא חושב."

"למה אתה מתחסד כל כך, די אגניו?" ריצ'רד לגלג. "ממה ששמעתי עשית דברים כאלו, וגם גרועים מהם." הוא השתהה בהדגשה. "הרבה יותר גרועים."

אלסנדרו לא זיכה אותו בתשובה. הוא הכיר את עברו. הוא ידע במה אנשים האמינו. הוא בחר להתעלם מזה, כפי שהתעלם מכל ההערות מאז לקח לידיו את המושכות של העסק לפני שנתיים.

"אם אתה מחפש הנאות," הוא אמר בלגלוג שקט ומאיים, "תמצא בעיר מגוון רחב הרבה יותר של שעשועים, הרבה יותר מאשר עם זונה פשוטה."

"אתה לא חייב להיות גס רוח." ריצ'רד לגם מהיין שלו, הבעתו מהורהרת כשהתבונן במלצרית. סופסוף היא פינתה את השולחן, צלחות מלוכלכות נערמו על זרוע שזופה אחת.

עדיין מקשקשת, אלסנדרו הבחין בבוז קטלני. הוא ראה את שפתיה מתעקלות בחיוך שהבטיח הרבה מדי.

"היא מזכירה לי את הבית. אני מתערב שהיא אמריקאית."

"אז למה אתה לא הולך לדבר אתה?" אלסנדרו שאל חלקות. "אני בטוח שאתה לא זקוק לעזרתי."

"אבל אני רוצה אותה." עיניו של ריצ'רד פגשו באלו של אלסנדרו, כחול מימי התנגש בפלדה אפלה. "ואתה צריך לעשות אתי עסקים, די אגניו. אז למה שלא תעשה מה שאני מבקש?"

שריר ריצד בלסתו של אלסנדרו. הוא הניח את ידו על השולחן, כובש את הרצון לאגרף אותה. הוא לא מוכן להרגיש שהוא נמצא תחת איום כלשהו – לא על ידי הפוטנציאל העסקי של הריסון, ולא על ידי רוחות הרפאים של עברו.

הוא היה אדם חופשי. הוא היה חופשי מכל זה.

הוא חייך. "אתה תגלה שאני לא זקוק לעסק שלך במידה שאתה חושב," הוא אמר בקלילות. "ואולי אתה זקוק לעסק שלי מעט יותר מכפי שהיית רוצה."

ההבעה של ריצ'רד התקשחה. פחד הבהב בעיניו, ויד רפויה ומטופחת אחת התעסקה בהיסח דעת במפת השולחן. "איפה שמעת את זה?"

"אני אוהב להיות בעניינים." חיוכו של אלסנדרו התרחב, עכשיו הוא נראה כמו טורף השולט במצב. ריצ'רד ראה, ונדמה היה שהוא מתכווץ מעט. "יש מועדון שמציע מסעדה וריקודים בויה פילטריה שיתאים מאוד להערב." אלסנדרו דיבר בתקיפות, כמו שהורה מדבר לילד, וראה בסיפוק שהמרדנות הרגעית של ריצ'רד הריסון גוועה.

"היא פשוט מוצאת חן בעיני, זה הכול."

אלסנדרו הציץ שוב במלצרית. הוא היה מסוגל לקלוט שהיא באמת מושכת, ברמה בסיסית. היא הייתה יפה מספיק, והייתה סביבה הילה שהקרינה – מה בדיוק? חום? מיניות? נגישות, אולי?

אישה שאפשר לענג – להשתמש בה – פעם אחת, ואחר כך להשליך.

אם הוא היה עושה דברים כאלו. מה שלא היה נכון.

כבר לא.

ואז היא הסתובבה ותפסה את מבטו. השיער שלה נערם על קודקודה בחוסר סדר, קווצות חומות נפלו ומסגרו את פניה. שום דבר מיוחד, אלסנדרו החליט בביטול, למרות נעוריה והמשיכה המינית הבולטת. היא ידעה איך להרשים ולהפעיל קהל, גבר.

ואז עיניה התרחבו, ומבטה נאחז בשלו.

עיניה היו בצבע הירוק-זהוב של אור שמש על חורשת עצי זית, זוהרות, מלאות הבטחה. מלאות תקווה. שפתיה נפתחו בחיוך, רך וחסר ביטחון.

אלסנדרו הרגיש איך משהו נדרך בתוכו. משהו התעורר לחיים בתוכו – משהו שהוא הדחיק, שחשב שגירש לעולמים.

צורך.

הוא הסתובב בחזרה אל ריצ'רד, שלא היה מודע לחילופי המבטים. "במחשבה שנייה, שיניתי את דעתי," הוא אמר, בקול שלא אפשר ויכוחים או התנגדויות. אצבעותיו שיחקו ואז התהדקו על שפתה של כוס המים שלו. "ארוחה שקטה בבית תתאים לצרכיי."