נכים פראיים ששבו הביתה מארצות החום

התוכי העירום נראה כמו עובּר אנושי שהוכלא עם תרנגולת כשרה. הוא היה כה זקן, עד שאיבד את כל נוצותיו עד לאחרונה שבהן, אפילו את הפלומה, ועורו הסומר והמוצהב היה מנומר ברשת של ורידים כחולים צמיגיים.

“פתולוגי," מילמל סוויטרס, ולא התכוון רק לתוכי אלא לסצנה בכללותה, כולל הזקנה הצפודה שבעקבותיה פסעה הציפור בדבקות עיקשת שעה שהסתובבה בתוך הווילה החשוכה. ציפורניו הנוקשות של התוכי השמיעו קול חיכוך יבש כשניסו להיאחז באריחי הטרה–קוטה של הרצפה, ומפעם לפעם, כשאיבדה הציפור את אחיזתה והחליקה למרחק כמה סנטימטרים, בקעה מפיה צווחה כה רועדת וחלושה עד שדומה היה שהחונק מבוסטון מלטף את ראשה. בכל פעם שהתוכי קירקר, ציקצקה הזקנה בלשונה, אך לא היתה כל דרך לדעת אם היה זה צקצוק של אהדה או של גינוי, שכן הזקנה לא פנתה ולו פעם אחת לעבר בן–לווייתה המסור, אלא נדדה בפיזור נפש מרהיט עתיק אחד למשנהו, עטופה בשמלה שחורה חסרת צורה.

סוויטרס העמיד פנים שהוא מעריך את התמונה, אך למעשה חש סלידה, תחושה שהתעצמה בשל העובדה שחואן–קרלוס, שעמד לידו בפאטיו והציץ גם הוא בחלונה של האלמנה, קרן בגאווה ובסיפוק. סוויטרס חבט בידו ביתושים שניקבו את פלג גופו העליון, וקילל כל שערה ושערה על יד הגורל שגררה אותו לדרום–אמריקה הארורה והססגונית מדי.