נמות ולא נתגייס

פתח דבר

שמחת תורה תשפ"ה, שנה לאחר טבח שמחת תורה. חיילי צה"ל ממשיכים להילחם בלבנון ובעזה, הודפים בגבורה את כוחות האויב קרב אחר קרב. לא מזמן פשטתי את המדים לאחר עשרה חודשי מילואים. האווירה מתוחה, נודדת בין תפילות החג ובין המחשבות על החברים שבחזית. בחג וביממות שאחריו נופלים עוד ועוד חיילים שמסרו את נפשם למען עם ישראל. התמונות והשמות קורעים את הלב.

אחד מהנופלים, יקר במיוחד לליבי, הוא הרב אברהם גולדברג, שעבורי היה פשוט "אבי", לוחם בגדוד 21, פלוגה ב', מחלקת בייניש של יוצאי גולני. פיקדתי עליו כאשר הייתי מ"פ צעיר במילואים. אני זוכר אותו כאדם מיוחד מאוד. אב לשמונה ילדים, שירת בגדוד כ־15 שנים, ולפני המלחמה ביקש לעבור לשרת כרב חטיבה 228, שבה נפל בגבורה במהלך היתקלות בדרום לבנון. כשהגעתי להלוויה שלו פגשתי את חבריו למחלקה ולפלוגה — חלקם ממחלקת בייניש של גולני, חלקם מגדוד 50 בחטיבת הנח"ל. על אף שהפרופיל החברתי של חלק מהלוחמים שונה בתכלית מהחברה שממנה הגיע אבי, ניתן היה לראות בפלוגה את החברות האמיצה ששררה בין כולם.

בשיאה של ההלוויה מצאתי את עצמי מוקף בחיילים מהפלוגה, טעונים בכאב על נפילתו של אבי, אשר ראו בי נציג של המגזר החרדי ולפיכך המטירו עליי שאלות וביקורת נוקבת על היעדרו של המגזר החרדי מהמלחמה הקשה. התכווצתי בתוכי. לא היו לי מילים, ובטח לא תשובות הולמות. בתחילה עוד ניסיתי לענות על השאלות שהופנו אליי, אך לבסוף פשוט השתתקתי. איך ניתן להסביר את העובדה שבכל יום נופלים רבים מבני המגזר הציוני־דתי ומכלל המגזרים, בעוד חרדים מעטים בלבד שותפים למלחמה? מאידך, כיצד בכל זאת אוכל להסביר באופן רגיש ומשכנע את השקפת העולם של המגזר החרדי, שערכי הליבה שלו שונים בתכלית מערכיה המובילים של החברה הישראלית?

בבוקר שאחרי ההלוויה פתחתי את הטלפון. באחת מקבוצות הווטסאפ שלי, שבה חברים חרדים בעלי תפקידים משפיעים בשירות הציבורי, התנהל דיון סוער על גיוס חרדים לצבא. בזה אחר זה הועלו שם תירוצים לקושיה המסובכת, מדוע חרדים אינם מתגייסים. חלק ממני זעם על השיח הזה. הגבתי לחלק הארי של התירוצים בהסבר נחרץ על הצורך הקריטי בלוחמים נוספים, ועל קיומן של מסגרות צבאיות המותאמות לחרדים. אולם חלק אחר בתוכי הסכים עם כמה מההסברים שניתנו. גדלתי עליהם, הכרתי אותם בעל פה. בשיחות רבות שהיו לי עם אחי, בוגר ישיבת פוניבז', או עם גיסי, המשתייך לפלג הירושלמי הקיצוני, נחשפתי שוב ושוב ללהט העמוק ללימוד התורה, ולתפיסה ששימור "הגחלת" — המסורת היהודית — לאורך דורות, היא משימת־העל של העם היהודי, כזו שדוחה כל ערך אחר, קיומי ככל שיהיה. החשש הגדול שלהם היה מחילון ומאיבוד הערכים היהודיים המסורתיים — אסון עצום מנקודת מבט חרדית. "אם הילדים שלי יתגייסו לצבא, הם לא יישארו חרדים", אמר לי אחי. הבנתי את החשש שלו. קשה מאוד לשרת בסביבה ישראלית ולהישאר חרדי.

הכאב על נפילתו של הרב אבי גולדברג הי"ד, שנשזר בכאב על נפילתם של חברים, מפקדים ופקודים רבים שלי במהלך המלחמה, התעטף בשאלת היסוד הישנה־נושנה שעימה אני מתמודד כאיש צבא חרדי: האם ואיך ניתן לשלב את החרדים בצה"ל.

שמי יוסי לוי. אני חרדי, בן 33, נשוי ואב לשניים. אני משרת כלוחם וכסמג"ד במילואים, ובקרוב אתמנה בעזרת ה' למפקד גדוד חי"ר בדרגת סגן־אלוף. למעלה מחמש שנים אני עומד בראש עמותת "נצח יהודה", העמותה המרכזית הפועלת לשילוב חרדים בכלל המסלולים החרדיים בצה"ל, ומלווה אותם לאורך השירות. החיבור שלי לשירות הצבאי לא היה מובן מאליו. ההפך הוא הנכון: בנערותי, המושג "צבא" התקשר אצלי לסיפורי ה"קנטוניסטים" באימפריה הרוסית — ילדים יהודים שגויסו בכפייה לצבא הרוסי במצוות הצאר. לנגד עיניי הייתה צפה ועולה הקריאה שבה האמנתי, "נמות ולא נתגייס". לא שיערתי את גודל השינוי שאעבור בשנים הבאות. חרף הדיסוננס בין המדים הירוקים למדי השחור־לבן, אני גאה על הבחירה לחיות במקביל בשני העולמות הללו, ומאמין שרבים מבני הציבור החרדי יכולים וצריכים לשרת בצבא.

מסלול החיים שבחרתי גורם לי לחוש לעיתים קרובות כמי שהולך על גשר צר: משני צדדיי תהומות, ואני פוסע ביניהן בדריכות, נזהר שלא לבחור צד אחד שאליו אצלול בעודי מאבד את הצד השני. כל כך הרבה פעמים במהלך חיי אמרו לי שאני לא יכול להחזיק את החבל משני קצותיו, שאני צריך להפסיק לפסוח על שני הסעיפים. יכולתי להיכנע לקולות האלה. לוותר. להחליט שאני שייך לעולם החרדי ודי; או להכריע שהמקום שלי הוא צבא ההגנה לישראל ולהפנות עורף לעולם הישן. כניעה כזו הייתה הופכת את החיים שלי לפשוטים בהרבה. אבל אין לי ברירה — אני שייך, בכל מאודי, הן לעולם החרדי והן לחיי הצבא. אני מחובר גם לתורה וגם לתורת הלחימה.

אני כותב את הספר הזה באחת התקופות הקשות ביותר שידע העם היהודי בישראל, כשנה לאחר פרוץ המלחמה הקשה בעזה, ובזמן ההתגלגלות המואצת של הלחימה הרב־זירתית סביבנו. מאות אלפי לוחמים גיבורים, צעירים ומבוגרים, רווקים ובעלי משפחות, דתיים וחילונים, חוזרים שוב ושוב אל מרחבי הלחימה המדממים, מוכנים למסור את נפשם כדי לשמור על העם היהודי. משפחות הנופלים נדרשות להתמודד עם המחיר היקר מכול. מילואימניקים נשחקים בסבבים הבלתי נגמרים, וצה"ל משווע לחיילים נוספים. בתוך כל זה, הוויכוח הציבורי סביב גיוס החרדים לצבא הולך ומתלהט לטמפרטורות שלא היו כמותן, כנראה, מעולם.

כחרדי וכלוחם אני מונח בלב ליבו של המיתר המתוח הזה, עד להתפקע. רוב הזמן אני במילואים, לעיתים קרובות מפקד על חייליי היקרים בקרבות בערים ובכפרים פלסטיניים. בכל בוקר אני שומע על עוד חיילים שנופלים בלחימה הקשה בחזיתות השונות. כשאני מפנה את ראשי הצידה אני רואה את אחיי החרדים שבחרו שלא להתגייס, לומדים תורה בישיבות וסופגים זעם ציבורי כבד על היעדרם משדות הקרב. אני שוב מוצא את עצמי בין העולמות, מנסה להביט לשני הכיוונים בו־זמנית. לעיתים אני מצליח, לעיתים פחות.

אני כותב את הספר הזה מתוך תחושת דחיפות. בראש ובראשונה כדי לשרטט נתיבים לפתרון המצב הסבוך שבין החברה החרדית לחברה הישראלית ולצבא. אני כותב את הספר הזה כדי להוכיח שהשילוב בין העולמות הללו אפשרי, בתנאים מסוימים. חשוב לי גם שאחיי שאינם בני המגזר החרדי יכירו טוב יותר את העולם החרדי, ויבינו מה מניע מגזר שלם, המונה מעל 1.3 מיליון נפשות, לבחור שלא לשרת בצה"ל, מלבד אלפים בודדים המשרתים תוך מחיר אישי כבד.

זה עשרות שנים מנסה מדינת ישראל לגייס את הציבור החרדי לצבא, ללא הצלחה. אדרבה, נראה כי ככל שחולפות השנים, מעמיק הניכור בין הציבור החרדי לצבא. הפעולות והתגובות כבר הפכו למעין שרשרת פבלובית של התניות: עתירה לבג"ץ, הוראה של בג"ץ למדינה, ניסיונות של הצבא לגייס צעירים חרדים, הסתגרות של הציבור החרדי, התנגדות של המדינה, וחוזר חלילה.

בספר שלפניכם אני מנסה להציע דרך אחרת, שמבוססת על היכרותי רבת השנים עם הציבור החרדי מחד גיסא, ועם צבא ההגנה לישראל מאידך. כמנכ"ל עמותת נצח יהודה המעודדת ומלווה אלפי צעירים וחיילים חרדים בגיוסם לצבא, כמג"ד במילואים, כבוגר אקדמיה וכחרדי, אני סבור שיש דרך פשוטה יחסית, רציונלית, ובעיקר מעשית, לשלב צעירים חרדים רבים בצבא ההגנה לישראל. הדרך הזו שונה מאוד מדרך החתחתים שאנו פוסעים בה מאז שנות ה־90, עת החלה הסאגה הפוליטית והמשפטית שתיארתי, אלא שהיא אינה יוצאת בכותרות גדולות ובהצהרות בומבסטיות. היא דורשת עשייה פשוטה, יומיומית, פרגמטית וכזו שצומחת מהשטח. היא דורשת כנות, בניית אמון והודאה במגבלות, משני הצדדים. הלכתי בדרך הזו, וכך למדתי על בשרי שהיא קיימת ואפשרית.

אני מזמין אתכם להצטרף אליי למסע שראשיתו בתולדות היחסים בין החרדים לצה"ל, המשכו בהיכרות עם האידאולוגיות החרדיות המרכזיות ועם המאבקים המשפטיים והחקיקתיים, וסופו בחזון מגובש וישים לשילוב חרדים בצבא ההגנה לישראל.