נעלם

האוטובוס הכחול של חברת 'דן' גנח בכבדות ונבלם לאיטו, כשהוא פונה לכיוון תחנה, שהייתה עמוסה באנשים ממתינים. בחור צעיר, שאחז במזוודת ג'ימס בונד יוקרתית של חברת Ferrini, כבר עמד ליד הדלת בקוצר רוח מתוך ציפייה לפתיחתה.

האוטובוס עצר בחריקה, דלתותיו נפתחו ברעש ועשרות אנשים נהרו פנימה כשהם ממהרים להשתתף במשחק הכיסאות, כלומר לתפוס את אחד הכיסאות הבודדים המותקנים על דופן האוטובוס. כשאלה נתפסו היה עליהם להזדרז כדי לתפוס כיסא קרוב ככל האפשר לחלון בספסל הדו מושבי ולנעוץ מבטים ברחוב הסואן, כדי שלא יקרה חלילה מצב, שאדם נכה או קשיש יבקשו במבטם את המקום עבורם. האיטיים מכולם יסתפקו ברחבה המרכזית של האוטובוס ויאחזו בחוזקה באחד מעמודי המתכת, כשהם מכריזים בזאת על כיבוש טריטוריאלי משל עצמם.

כשהאוטובוס עצר שוב בחריקה בתחנה, היו אלו הראשונים לברוח במהירות מגוף המתכת הצפוף, תוך שהם נדחפים לכיוון הדלת האחורית במין סדר מוסכם של בלגן. ראשונים דילגו הממהרים, שכבר התגודדו ליד הדלת כשראו את חוף המבטחים מרחוק. מיד אחריהם יצאו בחופזה האנשים שישבו קרוב לדלת, ואחריהם המשיך זרם היורדים אל המדרכה.

הבחור הצעיר עם תיק הג'יימס בונד לא חש כל צורך להתעכב כדי לעמוד על טיבם של הנוסעים.

רפאל בנדיטו היה רק בן 22. חייל משוחרר שיצא כמו טיל מונחה אל חיי האזרחות. הוא ירד מהאוטובוס בתחנה הראשונה של רחוב אלנבי, עצר למספר שניות כדי להיטיב את חולצת הפולו עם תווית התנין - סמלה של חברת לה קוסט היוקרתית - שהדביק עליה בעצמו, אחת מחבילה של עשר מדבקות שקנה בשוק הכרמל. הוא תחב את שולי החולצה לתוך מכנסי הג'ינס האלגנטיים ומשך בחוזקה באבזם המתכת המוגזם בגודלו של חגורת העור. בידו הפנויה סידר את רעמת השיער השחורה שלו והושיב מחדש על אפו את משקפי הריי-באן, שהיו באתם ימים משקפי השמש האופנתיים ביותר.

רחוב אלנבי בתל אביב מתחיל בבית אל-על ונמתח צפונה לאורך מספר קילומטרים. משני צִדיו עומדות שורות ארוכות של חנויות הלבשה זולה, מוצרי בית, נעליים במבצע וכל מיני חנויות של תיקוני מכשירים, תופרות ושאר מלאכות יד. הרחוב סאן בתנועה בלתי פוסקת, עמוס בהולכים ובשבים, או יותר נכון, ברצים וברצות, שלאף אחד מהם לא היה זמן, עם תוספת מרשימה של חום, לחות וזיעה נוטפת.

בנדיטו לא נהג לבזבז את זמנו. הוא החזיק את תיק הג'ימס בונד בחוזקה, פנה צפונה במעלה הרחוב, כשהוא עושה את דרכו אל חמשת הדוכנים, המתמחים במכירת מסגרות משקפיים הפזורים לאורכו. היו לו עסקים לעשות איתם.

למען האמת, היה זה קצת מוזר שבחור צעיר בוחר להתפרנס מקנייה ומכירה של מסגרות משקפיים. בעלי החנויות, האופטומטריסטים ושאר העוסקים בתחום זה היו באופן מסורתי מבוגרים בגילם, שלא לומר קשישים מכובדים. מראה הבחור הצעיר עם תיק מלא במסגרות משקפיים מכל הסוגים והצבעים גרם בתחילה להרמת גבות קולקטיבית, אבל מתוך הרגל או מחוסר אכפתיות הפך בנדיטו לחלק מנוף הרחוב ולבעל תעודת הכשר מהגוורדיה המקצועית הוותיקה.

הוא ציעף את מבטו אל אופק הרחוב ולא אהב את מה שראה. שולחנות וכסאות שמונחים בפתחי בתי קפה באי סדר בולט, גלגלי מתכת עמוסי בגדים החוסמים את המדרכה לעוברים ושבים, דוכני אוכל, דוכני סנדלרים ודוכני מסגרות משקפיים, שכולם בערבוביה של פשטות ועוני. תל אביב תחתית.

חודשים רבים לפני השחרור מהצבא הוא בנה לעצמו תוכנית עבודה לקראת עולם העסקים. כל שיחות חבריו ליחידה על הטיול הגדול לחו"ל ועל לימודי משפטים באוניברסיטה לא עניינו אותו כלל.

הוא היה מכוון למטרה אחת בלבד, כסף ועסקים ועוד כסף.

שבוע קודם לכן בנדיטו קרע את תעודת החוגר הצבאית שלו ואמר שלום לכל מה שהזכיר לו שירות צבאי. כבר למוחרת היום הוא משך את כספי הפיקדון הצבאיים וחיבר אותם לסכום נאה, שהפקידו עבורו הוריו בגיל בר המצווה. הוא נתן לעצמו חודש ימים כדי להתרוצץ ברחוב הזה וברחובות הסמוכים אליו במטרה לבדוק את המתרחש במקומות הללו, ונשם עמוקות תוך כדי התרוצצותו כדי להרגיע את עצמו.

מסגרות המשקפיים היו עניין מקרי לחלוטין.

לזכותו יאמר שהוא כבר ידע היכן להתחיל. חבר של חבר בבסיס הצבאי ענה לו פעם, לאחר ששאל אותו ישירות על השברולט-שופוני, שהוא מגיע אתה בכל בוקר לבסיס. "אבא שלי", ענה לו אותו אדם במין חיוך מתנשא, "הוא יבואן גדול של מסגרות משקפיים, קונה מסגרות בחו"ל בזול ומוכר בארץ ביוקר, כמה ביוקר? הנה אתה רואה, לילד שלו יש שבי קבריולט כדי לחזור אתו בכל יום בשלום לביתו". זה הספיק, כנראה, כדי למשוך את תשומת ליבו של בנדיטו לעסקי מסגרות המשקפיים. בעזרתן (עם עדשות מתאימות, כמובן) העולם נראה טוב יותר. עם זאת, היה עליו ללמוד את העסק מלמטה, כלומר מהאנשים, מההיצע, מאפיון הלקוחות. לא הייתה לו ברירה אחרת.