1
––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––
יום שלישי
"שלום, מותק. מה יש לך שם? משהו בשבילי?"
אני עוצרת, כי פני החייל צעירות ויפות, ומפני שיש קריצה בקולו, ומפני שאני בטוחה שהוא היה מצחיק אותי במשך אחר צהריים בקולנוע.
זהו שקר.
אני עוצרת כי ייתכן שכדאי להיות בקשר איתו, כי אולי הוא יוכל להשיג את הדברים שאנחנו לא יכולים להשיג יותר, כי מגירות השידה שלו מלאות בוודאי בשורה אחרי שורה של חפיסות שוקולד ושל גרביים שאין חורים בבהונות שלהם.
גם זאת לא האמת ממש.
אבל לפעמים אני מתעלמת מכל האמת, כי קל יותר להעמיד פנים שאני מקבלת החלטות מסיבות הגיוניות. קל יותר להעמיד פנים שיש לי ברירה.
אני עוצרת כי מדי החייל ירוקים. זאת הסיבה היחידה שאני עוצרת. כי המדים שלו ירוקים, ופירוש הדבר שאין לי שום ברירה.
"אלה הרבה חבילות בשביל בחורה יפה."
בהולנדית שלו ניכר מבטא זר קל, אבל אני מופתעת שהוא מדבר טוב כל כך. חלק מהשוטרים הירוקים לא מדברים הולנדית בכלל, והם מתעצבנים כאשר אנחנו לא שולטים בגרמנית, כאילו היינו צריכים להתכונן כל החיים לקראת היום שבו הם יפלשו לארצנו.
אני מחנה את האופניים שלי, אבל לא יורדת מהם. "יש פה את מספר החבילות המדויק, אני חושבת."
"מה יש לך בהן?" הוא רוכן מעל הכידון, יד אחת ממששת בתוך הסל המחובר מלפנים.
"נכון שהיית רוצה לראות? נכון שהיית רוצה לפתוח את כל החבילות שלי?" אני מצחקקת, ומשפילה את עפעפַּי כדי שהוא לא יבחין עד כמה השורה הזאת משומשת. בגלל הצורה שבה אני עומדת, השמלה התרוממה מעל הברך שלי, והחייל מבחין. היא כחולה כהה, צמודה כבר יותר מדי, שחוקה בשוליים ובת כמה שנים, מלפני המלחמה. אני מסיטה את משקל גופי קצת כדי שקו המכפלת יתרומם אפילו יותר, עכשיו עד אמצע הירך המצומררת שלי.
המפגש הזה היה מעורר תחושה רעה יותר אם הוא היה מבוגר יותר, אם היו לו קמטים, אם שיניו היו מוכתמות או בטנו מדולדלת. המצב היה רע יותר, אבל הייתי מפלרטטת בכל זאת. עשיתי זאת עשרות פעמים קודם.
הוא רוכן קרוב יותר. תעלת הֶרֶנחראכט קודרת ומסריחה מדגים מאחוריו, ויכולתי לדחוף אותו לתוך התעלה ולרכוב חצי הדרך לביתי על אופני העלובים מיד שנייה לפני שהוא יצליח לחלץ את עצמו. זהו משחק שאני אוהבת לשחק עם כל שוטר ירוק שעוצר אותי. איך הייתי מענישה אותך, וכמה הייתי מספיקה להתרחק לפני שהיית מצליח לתפוס אותי?
"זה ספר שאני מביאה הביתה לאמי." אני מצביעה על החבילה הראשונה העטופה בנייר. "ואלה תפוחי אדמה לארוחת הערב שלנו. וזה הסוודר שבדיוק אספתי מתיקון."
"הוּ הֵייט יֶה?" הוא שואל. הוא רוצה לדעת את שמי, והוא שואל באופן קליל, אקראי, כמו שבחור עם ביטחון עצמי היה שואל לשמה של בחורה בעלת שיניים קדמיות בולטות במסיבה, וזה טוב מאוד כי עדיף בהרבה שהוא יתעניין בי ולא בחבילות שבסל שלי.
"הָנֶקֶה בּאקֶר." הייתי משקרת, אבל אין טעם עכשיו, כשכולנו חייבים לשאת מסמכי זיהוי. "איך קוראים לך, חייל?"
הוא מנפח את חזהו כשאני מכנה אותו חייל. הצעירים עדיין מאוהבים במדיהם. כשהוא זז, אני רואה הבזק זהב סביב צווארו. "ומה יש בתליון שלך?" אני שואלת.
חיוכו מהסס וידו מתעופפת לעבר התליון המתנדנד עכשיו בדיוק מתחת לצווארונו. התליון בצורת לב, עשוי מזהב, וקרוב לוודאי יש בתוכו תצלום של נערה גרמנייה סמוקת לחיים שהבטיחה להישאר נאמנה בברלין. השאלה היתה הימור, אבל כזה שמצליח תמיד במקרה שאני צודקת.
"זאת תמונה של אמא שלך? היא בטח אוהבת אותך מאוד אם היא נתנה לך תכשיט כזה יפה."
פניו מאדימות והוא מכניס את השרשרת מתחת לצווארונו המעומלן.
"של אחותך?" אני מתעקשת. "של הכלבלב שלך?" זהו אתגר קשה, להישמע תמימה במידה הנכונה. המילים שלי חייבות להכיל בתוכן מידה מספקת של תמימות כדי שלא תהיה לו סיבה להתעצבן עלי, אבל גם מידה מספקת של חדות אשר תשכנע אותו שמוטב להיפטר ממני ולא להחזיק אותי כאן ולחקור אותי על החבילות שלי. "לא ראיתי אותך עד עכשיו," אני אומרת. "אתה מוצב ברחוב הזה כל יום?"
"אין לי זמן לילדות טיפשות כמוך. לכי הביתה, הנקה."
כאשר אני מדוושת לדרכי, הכידון כמעט אינו רועד. אמרתי לו בעיקר אמת בנוגע לחבילות. שלוש הראשונות אכן מכילות ספר, סוודר, וכמה תפוחי אדמה. אבל מתחת לתפוחי אדמה יש נקניקיות בשווי ארבעה תלושי מזון, שנרכשו בהקצבה של איש מת, ומתחת לאלה שפתונים וקרמים שנרכשו בהקצבה של מתה אחרת, ומתחת לאלה סיגריות ומשקאות, שנקנו בכסף שמר קרוּיק, הבוס שלי, נתן לי הבוקר למטרה זו בדיוק. שום דבר מזה לא שייך לי.
רוב האנשים היו אומרים שאני סוחרת בשוק השחור, חילופי הטובין המחתרתיים הלא חוקיים. אני מעדיפה לחשוב על עצמי כעל מי שמוצאת. אני מוצאת דברים. אני מוצאת תפוחי אדמה, בשר ושומן חזיר נוספים. בהתחלה יכולתי למצוא סוכר ושוקולד, אבל לאחרונה נעשה קשה עם הדברים האלה, ורק לפעמים אני מוצאת אותם. אני מוצאת תה. אני מוצאת בייקון. עשירי אמסטרדם נשארים שמנמנים בזכותי. אני מוצאת את הדברים שכפו עלינו להסתדר בלעדיהם, אלא אם את יודעת איפה לחפש.
שאלתי האחרונה אל החייל, אם הרחוב הזה הוא עמדתו החדשה — הלוואי שהיה עונה עליה. כי אם מעכשיו הוא יוצב בפינת הרחוב מדי יום, אצטרך לשקול אם להיות נחמדה אליו או לשנות את הנתיב שלי.
המשלוח הראשון שלי הבוקר מיועד לעלמה אקרמן, המתגוררת עם סבתה וסבה באחד הבתים הישנים שליד המוזיאונים. לעלמה אקרמן מיועדים השפתון והקרמים. בשבוע שעבר זה היה בושם. היא אחת מהנשים הבודדות שאני פוגשת שעדיין אכפת להן כל כך מהדברים האלה, אבל היא אמרה לי פעם שהיא מקווה שהחבר שלה יציע לה נישואים לפני יום הולדתה הבא, ואנשים מבזבזים כסף על דברים מוזרים יותר.
היא פותחת את הדלת בשיער רטוב מהודק בסיכות. יש לה כנראה פגישה עם תיאו הערב.
"הנקה! תיכנסי, אני אביא את הארנק שלי." היא תמיד מוצאת תירוץ להזמין אותי פנימה. אני חושבת שהיא משועממת כאן במשך היום, לבדה עם הסבתא והסבא, שמדברים בקולי קולות ויש להם ריח כמו של כרוב.
בפנים הבית מחניק וחשוך. מדלת המטבח אני רואה את סבה של העלמה אקרמן יושב לשולחן ארוחת הבוקר. "מי בדלת?" הוא צועק.
"זה משלוח, סבא," משיבה העלמה אקרמן מעבר לכתפה.
"זה מי?"
"זה בשבילי." היא פונה אלי ומנמיכה את קולה. "הנקה, את חייבת לעזור לי. תיאו יבוא הערב לשאול את סבא וסבתא שלי אם אני יכולה לעבור אל הדירה שלו. אני חייבת להחליט מה ללבוש. אל תזוזי; אני אראה לך את האפשרויות שלי."
אני לא מסוגלת לחשוב על שום שמלה שתשכנע את הסבא והסבתא שלה להסכים שתגור עם החבר שלה לפני הנישואים, אף על פי שאני יודעת שזאת לא תהיה הפעם הראשונה שהמלחמה הזאת גרמה לזוגות צעירים להתרחק מהמסורת.
כאשר העלמה אקרמן שבה אל חדר הכניסה, אני מעמידה פנים שאני חוככת בדעתי בין שתי השמלות שהביאה, אבל למעשה אני מביטה בשעון שעל הקיר. אין לי זמן לחיי חברה. אחרי שאני אומרת לה ללבוש את האפורה, אני מסמנת לה בידי לקחת את החבילות שאני אוחזת מאז שהגעתי. "הן שלך. את רוצה לוודא שהכול בסדר?"
"אני בטוחה שהן בסדר. תישארי לקפה?"
אני לא טורחת לשאול אם הוא אמיתי. אם יש לה קפה אמיתי, זה רק כי אני הבאתי לה אותו, וזה לא קרה, אז כשהיא אומרת שיש לה קפה, היא מתכוונת לבלוטים או לזרדים טחונים. תחליף קפה.
הסיבה האחרת שבגללה אני לא נשארת היא אותה סיבה שבגללה אני מסרבת להצעתה החוזרת ונשנית של העלמה אקרמן שאקרא לה אירֶנֶה. כי אני לא רוצה שהיא תחשוב שמערכת היחסים הזאת היא חברות. כי אני לא רוצה שהיא תחשוב שזה לא נורא אם יום אחד היא לא תוכל לשלם.
"אני לא יכולה. יש לי עוד משלוח אחד לפני ארוחת הצהריים."
"את בטוחה? את יכולה לאכול ארוחת צהריים כאן — אני כבר הולכת להכין אותה — ואחר כך נוכל לחשוב מה בדיוק לעשות עם השיער שלי הערב."
מערכת היחסים שלי עם הלקוחות היא מוזרה. הן חושבות שאנחנו חברות. הן חושבות שיש לנו סוד משותף, שאנחנו עושות יחד משהו לא חוקי. "אני תמיד אוכלת צהריים בבית עם הורי," אני אומרת.
"כמובן, הנקה." היא נבוכה מכך שלחצה יותר מדי. "אז נתראה."
––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––––
בחוץ מעונן וקודר, חורף של אמסטרדם, כשאני רוכבת על האופניים שלי ברחובות הצרים והלא־סדורים. אמסטרדם נבנתה על תעלות. הולנד היא ארץ נמוכה, נמוכה אפילו מפני הים, והאיכרים שסילקו את הבוץ לפני מאות שנים יצרו מערכת תעלות מתוחכמת, רק כדי להגן על האזרחים שלא יטבעו בים הצפוני. מורה זקן שלי להיסטוריה נהג ללוות את פיסת העבר הזאת שלנו בפתגם: "אלוהים ברא את העולם, אבל ההולנדים בראו את ארצות השפלה." הוא ציין זאת בגאווה, אבל עבורי, הפתגם היווה גם אזהרה: "אל תסמכו על כך שמשהו יבוא לעזרתנו. אנחנו לבדנו כאן."
שבעים וחמישה קילומטרים דרומה, בתחילת הכיבוש לפני שנתיים וחצי, הפציצו המטוסים הגרמניים את רוטרדם, הרגו תשע מאות אזרחים והחריבו מבנים רבים בעיר. יומיים אחר כך הגיעו הגרמנים לאמסטרדם ברגל. עכשיו אנחנו נאלצים לסבול את נוכחותם, אבל הצלחנו לשמור על הבניינים שלנו. זאת חלופה גרועה. הכול היום חלופות גרועות, אלא אם אתם יודעים, כמוני, איך לצאת בדרך כלל מורווחים.
הלקוחה הבאה שלי, גברת יאנסֶן, מתגוררת לא הרחק בבניין גדול כחול שבו חיה בעבר עם בעלה ושלושת בניה, עד שבן אחד עבר ללונדון, בן אחד עבר לאמריקה, ובן אחד, בן הזקונים של המשפחה, עבר אל קווי החזית ההולנדיים, שם נהרגו אלפיים חיילים הולנדים בניסיון כושל להגן על גבולותינו כשהמדינה נפלה תוך חמישה ימים. אנחנו כבר לא מדברות הרבה על יאן.
אבל אני תוהה אם הוא היה בקרבת בס במהלך הפלישה.
כל דבר מעורר בי עכשיו תהייה כזאת, בניסיון לחבר יחד את פרטי הדקות האחרונות בחיי הבחור שאהבתי. האם הוא היה עם בס, או שבס מת לבדו?
בעלה של גברת יאנסן נעלם בחודש שעבר, בדיוק לפני שהיא הפכה להיות לקוחה, ואף פעם לא שאלתי על זה. יכול להיות שהוא היה מעורב בפעילות בלתי־חוקית של המחתרת, או שסתם היה במקום הלא נכון ברגע הלא נכון, וייתכן שהוא לא מת, אחרי הכול, אלא שותה תה מנחה באנגליה עם בנו הבכור, אבל בכל מקרה זה לא ענייני. אני רק מעבירה כמה דברים לגברת יאנסן. הכרתי את בנה יאן באופן שטחי. הוא היה תינוק בהפתעה, נולד שני עשורים אחרי האחים שלו, כאשר היאנסנים היו כבר שפופים ואפורים. יאן היה ילד נחמד.
כאן, היום, אני מחליטה שיאן היה חייב להיות ליד בס כאשר הגרמנים הסתערו על ארצנו. כאן, היום, אני מאמינה שבס לא מת לבדו. זאת מחשבה אופטימית יותר מאלה שאני מרשה לעצמי בדרך כלל.
גברת יאנסן ממתינה לי ליד הדלת, וזה מעצבן אותי כי אם היית חייל גרמני שהוצב להבחין בדברים חשודים, מה היית חושב על אישה זקנה שמחכה לבחורה זרה על אופניים?
"בוקר טוב, גברת יאנסן. לא היית צריכה לחכות לי בחוץ. מה שלומך?"
"אני בסדר!" היא צועקת, כמי שמקריאה שורות במחזה, נוגעת בעצבנות בתלתלים הלבנים המשתחררים מתסרוקת הפקעת שלה. שערה אסוף תמיד לפקעת, ומשקפיה מחליקים תמיד במורד אפה; בגדיה מזכירים לי תמיד וילון או ספה. "תיכנסי פנימה?"
"לא הצלחתי להשיג את כל כמות הנקניק שרצית, אבל יש לי קצת," אני אומרת לה אחרי שהחניתי את האופניים והדלת נסגרת אחרינו. היא נעה באטיות; נשענת על מקל עכשיו וכמעט שאינה יוצאת מהבית. היא אמרה לי שהשיגה את המקל אחרי מותו של יאן. אני לא יודעת אם יש לה בעיה גופנית או שהצער שבר אותה וגרם לה לצלוע.
בפנים, הסלון שלה נראה מרווח יותר מהרגיל, ונדרש לי רגע להבין למה. בדרך כלל, בין שידת כלי החרסינה והכורסה יש מיטה מתקפלת שנראית ככוננית ספרים, ונפתחת לשינה כאשר יש אורח. אני מניחה שמר יאנסן בנה אותה, כפי שהוא בנה את כל הדברים בביתם. אמא ואני נהגנו לעבור על פני חנות הרהיטים שלו ולהתפעל מהתצוגה בחלונות הראווה, אבל אף פעם לא יכולנו להרשות לעצמנו שום דבר מתוכה. אין לי מושג לאן נעלמה המיטה המתקפלת. אם גברת יאנסן מכרה אותה זמן קצר כל כך אחרי שבעלה נעלם, בוודאי כבר יש לה קשיים כספיים, שלא אניח להם להדאיג אותי אלא אם פירוש הדבר שהיא לא יכולה לשלם לי.
"קפה, הנקה?" גברת יאנסן שואלת ונעלמת לתוך המטבח, ואני בעקבותיה. אני מתכוונת לדחות את הצעת הקפה, אבל היא הוציאה כבר שני ספלים וצלחות חרסינה משובחות, בכחול ולבן, בסגנון המפורסם של העיר דלפט. השולחן כבד ועשוי מעץ אדר.
"הנקניק כאן איתי אם את רוצה..."
"אחר כך," היא קוטעת. "אחר כך. קודם, נשתה קפה, עם סטְרוּפְּוַואפֶל, ונדבר."
לצדה מונח מכל מכוסה אבק שיש לו ריח של אדמה. פולי קפה אמיתיים. אני תוהה כמה זמן היא שומרת עליהם. הסטרופוואפל, גם כן. אנשים לא משתמשים בהקצבת הקמח שלהם להכנת מאפי מותרות; הם משתמשים בה ללחם. והם גם לא משתמשים בהקצבה להאכיל שליחות של השוק השחור, אבל הנה גברת יאנסן, מוזגת את הקפה שלי לספל חרסינה ומניחה עליו סטרופוואפל כדי שהוואפל יתרכך באדים והסירופ הסוכרי שבתוכו יזלוג סביב השוליים.
"שבי, הנקה."
"אני לא רעבה," אני אומרת, אפילו שהבטן שלי מסגירה אותי בקרקורה.
אני כן רעבה, אבל משהו מדאיג אותי בסטרופוואפל האלה, בלהיטות של גברת יאנסן להושיב אותי, ובמוזרות של כל המצב. האם היא הזמינה את המשטרה הירוקה בהבטחה למסור לידיהם עובדת בשוק השחור? אישה שנואשת מספיק למכור את המיטה המתקפלת של בעלה עלולה לעשות משהו כזה.
"רק לרגע?"
"אני מצטערת אבל יש לי עוד מיליון דברים אחרים לעשות היום."
היא משפילה את מבטה אל השולחן המסודר להפליא. "בני הצעיר. יאן. אלה היו האהובים עליו ביותר. הייתי מסדרת אותם שיחכו לו כשיחזור הביתה מבית ספר. היית חברה שלו?" היא מחייכת אלי בתקווה.
אני נאנחת. היא לא מסוכנת; היא פשוט בודדה. היא מתגעגעת לבנה, והיא רוצה להאכיל אחת מחברותיו לכיתה. זה מנוגד לכל הכללים שלי, והתחינה בקולה גורמת לי אי־נוחות. אבל קר בחוץ, והקפה אמיתי, ולמרות מה שאמרתי לגברת יאנסן על מיליוני המשימות שלי, יש לי למעשה שעה לפני שהורי יצפו לי לארוחת צהריים. אז אני מניחה את החבילה עם הנקניק על השולחן, מחליקה את שערי, ומנסה לזכור איך להיות אורחת מנומסת במפגש חברתי. פעם ידעתי להתנהג כך. אמו של בס נהגה למזוג לי שוקו חם במטבחה כאשר בס ואני למדנו, ואחר כך למצוא תירוצים להציץ פנימה כדי לוודא שאנחנו לא מתנשקים.
"לא אכלתי סטרופוואפל מזמן," אני אומרת לבסוף, מנסה את כישורי השיחה החלודים שלי. "תמיד הכי אהבתי בַּנקֶטסטאף."
"עם קרם שקדים?"
"מממ..."
הקפה של גברת יאנסן צורב וחזק, סם אלחוש מרגיע. הוא שורף את גרוני, אז אני ממשיכה ללגום אותו ולא קולטת אפילו כמה שתיתי עד שהספל מונח בחזרה על הצלוחית, חצי ריק. גברת יאנסן ממלאת אותו מיד.
"הקפה טוב," אני אומרת לה.
"אני זקוקה לעזרתך."
אה.
כך מתבררת מטרת הקפה. היא העניקה לי מתנה. עכשיו היא רוצה טובה. מצער מאוד שהיא לא הבחינה שאין צורך להתחנף אלי. אני עובדת בשביל כסף, לא בשביל יחס טוב.
"אני זקוקה לעזרה שלך בלמצוא מישהו."
"מה את צריכה? עוד בשר? נפט?"
"אני זקוקה לעזרתך כדי לאתר מישהו."
הספל נבלם במחצית הדרך אל שפתי, ולרגע אני לא זוכרת אם הרמתי או הנחתי אותו.
"אני זקוקה לעזרתך בלמצוא מישהו," היא אומרת שוב, כי עדיין לא הגבתי.
"אני לא מבינה."
"מישהו מיוחד עבורי." היא מסתכלת מעל כתפי, ואני עוקבת אחר קו הראייה שלה אל תצלום של משפחתה, שתלוי ליד דלת המזווה.
"גברת יאנסן." אני מנסה לחשוב על הדרך הנכונה והמנומסת להגיב. בעלך איננו, כך אני צריכה לומר לה. הבן שלך מת. הבנים האחרים שלך לא יחזרו. אני לא יכולה למצוא רוחות רפאים. אין לי שום תלושי קיצוב לתחליף של ילד מת.
"גברת יאנסן, אני לא מוצאת בני אדם. אני מוצאת דברים. אוכל. בגדים."
"אני צריכה שתמצאי..."
"אדם. אמרת. אבל אם את רוצה למצוא אדם, את צריכה להתקשר למשטרה. הם המוצאים שאת זקוקה להם."
"אותך." היא רוכנת מעבר לשולחן. "לא המשטרה. אני צריכה אותך. אני לא מכירה מישהו אחר שאוכל לבקש ממנו."
במרחק מצלצל פעמון כנסיית וֶסטֶר; השעה אחת־עשרה וחצי. עכשיו אני צריכה להסתלק. "אני חייבת ללכת." אני הודפת את הכיסא הרחק מהשולחן. "אמא שלי בישלה בוודאי צהריים. את רוצה לשלם עכשיו עבור הנקניק, או שמר קרויק יוסיף את זה לחשבון שלך?"
גם היא קמה על רגליה, אבל במקום ללוות אותי אל הדלת, היא לופתת את ידי. "רק תסתכלי, הנקה. בבקשה. רק תסתכלי לפני שאת הולכת."
מכיוון שאפילו אני לא קשוחה מספיק על מנת להיחלץ מאישה זקנה, אני צועדת בעקבותיה לעבר המזווה ועוצרת בצייתנות להסתכל על תצלום בניה שעל הקיר. הם עומדים בשורה, שלושה זה לצד זה, אוזניים גדולות וגרגרות תואמות. אבל גברת יאנסן לא עוצרת מול התצלום. היא פותחת את דלת המזווה. "מכאן." היא מאותתת לי ללכת בעקבותיה.
פֶרדוֹרִי, לעזאזל, היא מטורפת יותר משחשבתי. אנחנו נשב עכשיו בחושך, יחד עם פחיות השימורים שלה, להסתודד עם בנה המת. קרוב לוודאי שהיא שומרת כאן את הבגדים שלו, ארוזים בנפטלין.
בפנים זה כמו בכל מזווה אחר: חדר צר עם קיר תבלינים ופחיות שימורים, לא מלא כפי שהיה בוודאי לפני המלחמה.
"אני מצטערת, גברת יאנסן, אבל אני לא יודעת..."
"חכי." היא שולחת יד אל קצה מדף התבלינים ומשחררת וו קטן שלא הבחנתי בו.
"מה את עושה?"
"רק רגע." היא מתעסקת עם הבריח. לפתע כל מערכת המדפים נשלפת החוצה, חושפת חלל חשוך מאחורי המזווה, ארוך וצר, גדול מספיק להיכנס לתוכו, חשוך מכדי לראות כמו שצריך.
"מה זה?" אני לוחשת.
"הנדריק בנה את זה בשבילי," היא אומרת. "כשהילדים היו קטנים. החדר הזה לא היה שימושי — הוא עמוק ומשופע — אז ביקשתי ממנו שיסגור חלק ממנו למזווה וישאיר את החלק האחר לאחסון."
עיניי מסתגלות לאפלולית. אנחנו עומדות בחלל שמתחת למדרגות. התקרה משתפלת, עד שעמוק בפנים גובהה פחות ממטר אחד מהרצפה. קרוב לחזית יש מדף בגובה העיניים ועליו נר שרוף למחצה, מסרק, ומגזין קולנוע שאת שמו אני מזהה. רוב החדרון תפוס על ידי המיטה המתקפלת החסרה של גברת יאנסן, שפתוחה כאילו היא ממתינה לאורח. שמיכת טלאים בדוגמת כוכבים פרושה עליה, וכרית אחת. אין שום חלונות. כאשר הדלת הסודית סגורה, רק חריץ אור דקיק חודר מתחתיה.
"את רואה?" היא אוחזת בידי שוב. "לכן אני לא יכולה להתקשר למשטרה. המשטרה לא יכולה למצוא מישהו שלא אמור להתקיים."
"האדם הנעדר?"
"הנערה הנעדרת היא יהודייה." אומרת גברת יאנסן. "אני צריכה שאת תמצאי אותה לפני הנאצים."
קוראים כותבים
There are no reviews yet.