נערה ללא ניסיון

מייסי ישבה ובהתה בטבעת הטבור של הנערה עם השיער המזדקר שישבה מולה ברכבת-התחתית. זה היה תכשיט נאה מאוד אבל ראוותני בעליל, משובץ אבנים זעירות בשלל צבעים. אבל זה לא היה מפליא שכן גם הנערה היתה ראוותנית; השיער עם הפסים בסגול ואדום שתחתיו זהרו עיניים כחולות מוקפות איפור פנדה העידו על הרצון ללכוד תשומת לב. זו אני, ככה אני. בלי פשרות.

מייסי נעה על המושב שלה, עיניה נעוצות עדיין בטבעת ובבטן השטוחה והשזופה שהקיפה אותה. אין ספק שהנערה לא זללה פיצה וסופגניות בערב הקודם; למעשה, מייסי פקפקה באם היא זללה אי-פעם משהו בחייה. הרגליים הארוכות להפליא שהיו עטופות ג'ינס קרועים באופן אסטרטגי היו רזות כרגלי דוגמנית, והגופיה הקצרה חשפה זרועות דקיקות שעטו צמידים כבדים. היא נראתה דקיקה ומלאה חדוות חיים. טכנית הנערה היתה שונה מאוד מהבלונדית הגבעולית הגבוהה שג'ף נעלם אתה, אבל אין ספק שהשתיים היו אחיות מתחת לעורן.

המחשבה על ג'ף וקמילה – נראה שהשם פירושו שלמות, כפי שאחת מחברותיה הלא יוצלחות של מייסי סיפרה לה בהנאה מוסתרת – העלתה דמעות בעיניה ומייסי חיפשה בתיקה טישו. היא לא תבכה כאן, לא ברכבת באמצע שבת בבוקר, אמרה לעצמה בעוז, מפנה את ראשה כדי להביט בבבואתה בחלון הרכבת. זה לא רעיון טוב. זה הזכיר לה ששערה החום הגלי ועיניה החומות היו חסרי ייחוד למדי ושפניה היו לגמרי מהסוג העגלגל.

ודאי מפני שהיא התרכזה במיוחד לא להביט שוב בנערה שישבה מולה, התחוור למייסי לאחר רגע או שניים שפספסה את התחנה שלה. נפלא. עכשיו היא תאחר למפגש הקפה השבועי שלה עם סו וג'קי. והן יניחו שזה בגלל שהיא מייללת על ג'ף.

מייסי המסכנה. הן אולי לא יגידו את זה בקול רם אבל זה מה שהן יחשבו. היא יכלה לקרוא את זה בעיני כולן. טוב, היא תראה להן שהיא לא מייסי המסכנה. שלא אכפת לה, בעצם. היא היתה מוכנה להתערב שהיפהפיה מעבר למעבר לא היתה שמה קצוץ. לא שנערה כמותה היתה חווה אי-פעם עזיבה של ארוס כמה שבועות לפני החתונה.

היא לא הרשתה לעיניה לנדוד, אימצה את מוחה וירדה בתחנה הבאה ולבסוף יצאה אל אורה הזוהר של השמש ברחוב אוקספורד ההומה. שמש יוני היתה חמה יותר מהצפוי והיא ייחלה שהיתה לובשת משהו שונה מחצאית הג'ינס באורך השוקיים והחולצה ארוכת השרוולים בזמן שנאבקה בקהל הקונים של שבת.

למה היא שוברת את צווארה בניסיון להגיע למפגש שלא רצתה להיות בו בכלל?

צעדיה של מייסי הואטו בזמן שחשבה על כך. היא תגיע לבית-הקפה כשהיא נראית כמו סמרטוט רצפה, ורוב הסיכויים שסו וג'קי יישבו שם צוננות ורגועות, ישתו מים קרים או משהו שאין בו קלוריות.

לא ששתיהן לא היו חברות יקרות, אמרה מייסי לעצמה בזמן שהמשיכה בצעד מדוד יותר וחלפה על פני ג'ון לואיס. הן היו בלתי נפרדות מאז בית-הספר היסודי, אבל סו היתה קניינית אופנה מצליחה וג'קי קוסמטיקאית עם עסק משלה, שעלה ופרח מאז פתחה אותו לפני שלוש שנים.

מנגד, היא הלכה בעקבות לבה ולא ראשה – או ליתר דיוק, לא בעקבות חשבון הבנק שלה – כאשר בחרה בקריירה. כאשר סיימה את לימודיה בתיכון בגיל שמונה-עשרה עם תעודה לא רעה, היא נאלצה להשלים עם העובדה שהתעודה הזו לא תספיק כדי להתקבל ללימודי וטרינריה כפי שחפצה. כשרק שש אוניברסיטאות באנגליה מספקות לימודים אלה, ורק אחד מכל חמישה מתקבל ללימודים אלה, היא היתה צריכה להשלים עם המציאות שתצטרך למצוא לעצמה תעסוקה אחרת.

מייסי התקרבה אל בית-הקפה ותחושת אשמה על האיחור שלה גרמה לה להחיש את פעמיה בזמן שמוחה היה עסוק במחשבות אחרות.

ולכן, למרות עידוד מוריה ועידוד רב יותר מצד אמה שתפנה ללימוד תואר בביוכימיה או פיזיולוגיה של חיות או אפילו חקלאות, היא בחרה להיות אחות וטרינרית. המשכורת היתה עלובה, השעות ארוכות ומאחר שלא היתה השוואת תנאים לאחיות בבתי-חולים לבני-אדם, הרי שלא היה מבנה קריירה רשמי וההזדמנויות היו מוגבלות. והיא אהבה כל רגע. לפחות עד לפני שבועיים.

"וואו." היא פלטה אנחה כאשר צללה מרחוב אוקספורד לרחוב הצדדי שבו היה ממוקם בית-הקפה, שעמד ליד מעקות ברזל בזמן שהחליקה את שערה מפניה הלוהטים, סידרה את חולצתה וייחלה שלא היתה מרגישה מיוזעת כל-כך. אחרי שנופפה על עצמה במשך כמה שניות בעלון לגלולות ויטמינים שמצאה בתיקה, היא החליטה שהדבר רק מלהיט אותה יותר. היא הציצה בשעונה. הוא לא היה השעון היקר שג'ף נתן לה לחג-המולד, מפני שהוא היה עתה בחנות צבא הישע, יחד עם כל שאר המתנות שקיבלה ממנו במהלך השנתיים בהן הכירה אותו; את הטבעת זרקה בפרצופו השקרן והרמאי. לא, השעון הזה היה עשוי פלסטיק ונקנה בדוכן בשוק. וזה סיכם בעצם את חייה בהווה.

ריח הקפה העשיר מילא את נחיריה כאשר עצרה בפתח בית-הקפה ומבטה נע במהירות על פני קהל הלקוחות. היא ראתה את סו וג'קי ברגע ששתיהן הרימו את ידיהן לקראתה, אבל מה שגרם לה לעצור לשניה היתה העובדה שהן לא היו בגפן. גבר ישב בעצלתיים לצד ג'קי, ברך אחת מורמת על השניה, זרועותיו מתוחות על גב המושב שעליו שלושתם ישבו. ואיזה גבר. שיער שחור כעין העורב, עור שזוף, תווי פנים מפוסלים – אפילו ממרחק שישה או שבעה מטרים הוא היה מדהים ביופיו. לא שבאמת הבחינה בדברים האלה בזמן זה, כמובן, לא כשחייה על הפנים, אמרה לעצמה בזמן שעשתה את דרכה לעברם.

"איחרת בעשרים דקות."

סו אמרה את זה, זו שהקפידה בעניינים אלה ודאגה שאף-אחת מהן אף-פעם לא תסולק מבית-הספר בגלל איחורים.

"מצטערת." מייסי חייכה בנינוחות. "פספסתי את התחנה שלי."

"זה בסדר, אין בעיה."

ג'קי דיברה ומייסי ראתה אותה שולחת אל סו מבט מתרה שאמר בבירור, אל תעשי את זה; תזכרי מה קרה. מייסי המסכנה.

מייסי לא הפסיקה לחייך למרות שחרקה שיניים. "אני אלך להביא לי קפה, זה ייקח לי שניה."

"אנא, תרשי לי. מה את שותה?"

החתיך העולמי קם ממקומו כאשר התקרבה ועכשיו ג'קי אמרה, "מצטערת, הייתי צריכה להציג אותך. מייסי, זהו דודי, בליין מורוסיני. בליין, זוהי חברתי הטובה ביותר השניה, מייסי."

דוד? אבל הוא לא היה מבוגר מספיק כדי להיות דודה של ג'קי, נכון? ואז, בזמן שמייסי בהתה בזוג עיניים כחולות-ירוקות עם ריסים שחורים כבדים, היא גילתה שמחשבותיה נעות בכיוון שונה לגמרי. היא לא ראתה עצמה נמוכה כלל בגובה מטר שישים-ושמונה, אבל היא היתה צריכה להרים את עיניה גבוה מאוד. בליין מורוסיני היה בגובה מטר תשעים לפחות וגדול ביותר. טוב, לא בדיוק גדול, תיקנה, עונה לאמירה הרשמית שלו, "נעים מאוד," במנוד ראש וחיוך. נראה שלא היתה טיפת שומן על גופו הרחב והחסון, עד כמה שיכלה לראות. אבל אין ספק שהוא היה שרירי יותר מרוב הגברים. ואולי זה היה בגלל שיצר רושם כובש במיוחד.

היא מצמצה והתקשתה באופן מפתיע להוריד ממנו את עיניה.

"מייסי, אני יודעת מה את חושבת."

ג'קי חייכה כאשר מבטה של מייסי נע אל פניה של חברתה. מייסי כמעט אמרה, אם את יודעת, אז אל תגידי את זה בקול רם, אבל שתקה.

"את חושבת, איך זה יכול להיות שבליין הוא דוד שלי כאשר הוא בסך-הכל מבוגר מאתנו בשנתיים, נכון?"

מייסי נשמה בהקלה. "משהו כזה."

"אני דוד למחצה של ג'קי, אם לדייק."

שוב נאלצה להביט בו ועכשיו מוטת כתפיו הגברית החזקה נרשמה עמוק בגופה כמו מכת חשמל. היא וקולו העשיר המעושן עם המבטא האיטלקי הקל.

"והקשר די פשוט. אחי, אביה של ג'קי, נולד מנישואיו הראשונים של אבינו. אבי התחתן שוב שנים לאחר מכן ואני תוצאה של איחוד זה."

"אני מבינה." היא הנהנה, מקווה שעשתה זאת בצורה נמרצת ובאורח ענייני. היא ידעה שאביה של ג'קי הגיע מאיטליה כאיש צעיר לאחר שרב מרות עם אביו. ג'קי ואחיה מעולם לא פגשו את האגף האיטלקי של המשפחה שלו; למעשה, חברתה סיפרה לה שאמה הזהירה אותה לעולם לא לשאול שאלות ולא לדבר על מולדתו של אביה. נראה שלאחרונה קרה משהו ששינה כל זאת.

ג'קי ודאי ניחשה שוב על מה היא חושבת מפני שאמרה עכשיו בשקט, "סבי מאוד חולה, אבל אני אסביר מאוחר יותר. בואי ושבי ובליין יביא לך את הקפה. מה את רוצה? כרגיל?"

המנה הרגילה שלה היתה הפוך גדול, מלווה לפעמים בעוגת גבינה שלא מן העולם הזה שבית-הקפה היה מפורסם בה. מייסי בלעה את הרוק. אחרי הפיצה והסופגניות שזללה אמש במיטה היא הרגישה כמו לווייתן שנקלע ליבשה, ונרדמה כשהיא מבטיחה לעצמה שמחר תתחיל דיאטה חדשה. בלי לנחם את עצמה בעובדה שתמיד היתה עגלגלה ושיש גברים שמעדיפים נשים מלאות; שזה מה שג'ף אמר ושהוא נעלם לו אל האופק עם מקל. "קפה שחור, בבקשה."

"קפה שחור?" סו, שמעולם לא היתה היצור הטאקטי ביותר בעולם, כמעט צווחה בחדווה. "את שונאת קפה שחור."

"לאחרונה התאהבתי במשקה הזה." לפני כמה שעות, אם לדייק. ואז, עוד לפני שסו הספיקה לפצות את פיה שוב, מייסי הוסיפה בנחישות, "ואני לא רוצה לאכול שום-דבר, תודה. הרגע אכלתי ארוחת בוקר. התעוררתי מאוחר."

"קפה שחור, איפוא."

קולו של בליין היה אגבי, אבל למייסי היתה תחושה איומה שהוא יודע שפיה עורג לעוגת הגבינה. והדבר אמר לה שג'קי סיפרה לו על האירוסים שהופרו ועל כך שהוא חיבר שתיים ועוד שתיים והגיע לארבע. אבל מובן שיכול להיות שהיא סתם פרנואידית כאן. לאחרונה זה קרה לה המון.

היא התיישבה כאשר בליין התרחק ומיד סו לחשה, "מה דעתך על דודה של ג'קי? ממתק איטלקי אמיתי, לא?"

מייסי חייכה. היא לא מתה להיפגש עם סו וג'קי; היא לא מתה לעשות שום-דבר, והרגישה כאילו לא תרצה לעשות שום-דבר בעתיד, אבל עכשיו שמחה שעשתה מאמץ ובאה. ביושבה כאן ככה, היא הרגישה כמעט כרגיל, ולא שמנה, מכוערת, הנקבה הכי פחות מצודדת בלונדון הבירה. "הוא מאוד מושך," הסכימה בשקט.

"מאוד מושך? זה כמו להגיד שהטג'-מאהאל מפורסם למדי. אם מישהו סקסי, זה הוא. לא האמנתי כאשר נכנסתי הנה וראיתי אותו יושב עם ג'קי. לרגע חשבתי שהוא חבר חדש ורציתי להוציא לה את העיניים. אני לא יודעת למה לא סיפרת לי שהוא מגיע, הייתי עושה מאמץ גדול יותר," אמרה לג'קי. "הייתי לובשת משהו חדש."

"סו, את תמיד נראית נפלא, חוץ מזה, לא מדובר כאן עלייך," אמרה ג'קי בקצרה. "את יודעת את ההיסטוריה ואת כל הצרות של המשפחה וכל העניין מאוד בעייתי. בליין הגיע אתמול מאיטליה ולמרות שהוא גר אצלנו ואבא יטוס אתו מחר כדי לבקר את סבא שלי, הרי שהם לא מסתדרים מאוד טוב. נוצר בי הרושם שבליין מאשים את אבא שלי בכל מה שקרה למרות שהוא לא אמר את זה, לפחות לא במילים אלה. בכל מקרה, שכנעתי אותו להצטרף אלי הבוקר כדי לתת לאבא מרחב נשימה בבית, זה הכל."

"בליין לא איטלקי, נכון?" נחפזה מייסי לשאול לתוך הדממה המתוחה שהשתררה סביב השולחן. סו לא אהבה ביקורת. "השם שלו?"

"אמו אמריקנית." עיניה הכהות של ג'קי נעו אל הדמות הגבוהה ששילמה עתה עבור הקפה. "וזה די אירוני, מפני שממה שהבנתי מדבריה של אמא, הסיבה העיקרית למריבה בין אבא וסבא היתה היא. אבא פגש אותה כאשר היא היתה בחופשה באיטליה והם התחילו להתכתב, ואז הוא בא לאנגליה לפגוש אותה פעם או פעמיים. כאשר סבי הבין שזה רציני, הגג נפל עליו. הוא אמר שאבא חייב להתחתן עם נערה איטלקיה נחמדה, אחרת הוא ינשל אותו מהמשפחה, משהו כזה. אבא אמר בסדר, תנשל אותי, ובא הנה והתחתן עם אמא. וזהו."

שלושה זוגות עיניים התבוננו באדמונית היפה שליד הקופה, שעפעפה בעיניה לעבר בליין. היא חייכה אליו בזמן שהוא גהר לעברה כדי לשמוע את דבריה. שפתיה של מייסי התעקלו. אופייני לגבר. הוא שאב את תשומת הלב; כמו כולם. גם ג'ף נהג כך. למרות שאתו היא היתה טפשה מספיק לחשוב שהוא שונה. טעות גדולה, אבל היא לא תחזור עליה.

כאשר בליין הסתובב והביט לעברן בשניה הבאה, מייסי לא הספיקה לשנות את הבעתה. היא ראתה כיצד עיניו מצטמצמות בזמן שקלטו את הבעתה ולשניה היא קפאה ואז סובבה את ראשה ושאלה את סו מה המצב בעבודה. זו היתה דרך בטוחה לשנות נושא, מפני שאם היה דבר אחד שסו אהבה מלבד גברים ושוקולד, הרי שזו היתה עבודתה. היא וידאה שתהיה שקועה בשיחה עם סו כאשר בליין חזר אל השולחן ונטלה את הקפה בחיוך ו"תודה" לפני שהעמידה פני מתעניינת בצבעי האופנה הקרובה.

"על לא דבר." התשובה היתה צוננת ומעט לועגת.

בטנה של מייסי עשתה היפוך לאחור קטן. הוא ראה. מובן שראה; היא ידעה את זה, לא? אבל איכשהו היא ציפתה שיעמיד פנים שלא הבחין בכך שהיא הביטה בו כאילו היה שרץ.

נדמה היה שסו איבדה עניין בחגורות ותיקים ושאר אבזרים שכל אחת חייבת לקנות לעצמה לקראת העונה הממשמשת ובאה לאחר שבליין חזר אל השולחן. מייסי ראתה כיצד חברתה נכנסת לתפקיד הפאם-פאטאל. הפעם האחרונה בה היתה בתפקיד היתה לפני שנתיים, בברביקיו קיצי זמן קצר לאחר שהיא וג'ף החלו לצאת יחד, והגבר שסו התעניינה בו נעתר לה לפני שהקבבים היו מוכנים. בליין מורוסיני לא היה קל כל-כך. הוא נותר מקסים ומשועשע באופן עצל אבל צונן בעליל שעה שסו עשתה עליו את כל התרגילים שלה.

לבסוף נדמה היה שג'קי לא מסוגלת לעמוד בזה יותר. "אנחנו חייבים לזוז; אמא מצפה לנו לארוחת צהרים," אמרה וקמה באופן כה פתאומי עד שכולם הביטו בה לשניה.

"בסדר." גם מייסי קמה, ואחריה בליין ולבסוף – בחוסר רצון – סו.

"אלוהים, כל-כך מאוחר?" סו הפכה לפתע ממטה הארי לאשת קריירה. "הייתי צריכה להיות עכשיו בצד השני של ריג'נט-פארק. נדמה לנו שמצאנו מעצב חדש נפלא, אבל אם הוא טוב כמו שאחד מאנשי חושב שהוא, אז שאר בתי-האופנה ירדפו אחריו כאשר השמועה תפרוץ החוצה. הצלחתי לשכנע אותו שאנחנו עושים לו טובה בזה שאני אבוא לראות את העבודה שלו היום. אני חייב לרוץ. בליין" – היא חייכה במתיקות – "זה היה עונג גדול לפגוש אותך. ביי לכולם."

ברגע הבא היא נעלמה בתוך ענן של שיפון רך, כתפיות דקיקות ובושם יקר.

בליין דיבר לתוך השתיקה הקצרה. "ואת?" אמר למייסי בשקט. "גם את צריכה לרוץ לפגישת עסקים זו או אחרת?"

אולי ג'קי לא סיפרה לו על מצבה, או שלפחות לא סיפרה לו את כל המעשה. היא חשבה שהוא לא דיבר ברשעות וצריך היה להיות רשע כדי להטעים שאין לה עבודה מאז אמש. ג'ף לא היה רק ארוסה; הוא היה גם הבוס שלה והבעלים של המרפאה הווטרינרית בה עבדה בשלוש השנים האחרונות. באותו ערב בו השליכה בפניו את הטבעת שלו והוא אמר לה שהוא יוצא לשבועיים של חופשה כדי ל'צנן את העניינים', היא כתבה מכתב התפטרות ומסרה אותו למזכירתו למחרת. תחושתה שעשתה את הדבר הנכון התחזקה כאשר התברר לה שהוא יצא לחופשת הצינון שלו יחד עם המקל.

היא עבדה במהלך השבועיים הללו בלב דואב וחיוך על הפנים – לפחות בעבודה – ויצאה מהמרפאה אמש בלי להביט לאחור.

נועדו לה שני ראיונות עבודה לשבוע הבא. אחיות וטרינריות היו במחסור בימים אלה – רוב הבנות רצו שכר גבוה יותר ותנאי עבודה טובים יותר – ולכן היא לא חששה שלא תמצא לעצמה תעסוקה. חששה היחיד היה באם תוכל לשלם את שכר הדירה שלה. ג'ף היה אולי עכברוש על שתיים, אבל הוא היה גם תופעה נדירה בעולם הווטרינרים – וטרינר ששילם לעובדיו שכר הולם. אפילו המנקה אצלו הרוויחה יותר מאחות מנוסה.

מודעת לכך שבליין ממתין לתשובה, מייסי אילצה את עצמה לדבר בנימת קול עליזה כאשר אמרה, "אני שמחה לומר ששום-דבר מתיש כל-כך לא מצפה לי." היא סירבה להרחיב, והפנתה אל ג'קי עיניים ירוקות-כחולות. "תמסרי להורייך את אהבתי."

"למה שלא תבואי לסעוד אתנו ותמסרי להם את אהבתך בעצמך?" הזמינה ג'קי באחת. "אמא הזכירה לפני כמה ימים שלא ראתה אותך כבר יובלות."

עוד שיחה על 'מייסי המסכנה', ללא ספק. כאשר שלחה לכולם הודעות על ביטול החתונה שנועדה לסוף אוגוסט, היא ידעה שתזכה לביטויי אהדה ורחמים. אלא שהיא לא ידעה כמה קשה יהיה להתמודד עם אלה. והיא העריכה את החביבות והדאגה של כולם, באמת שכן, אבל זה היה כל-כך מביך ומדכא איכשהו ורק הגביר את תחושת ההשפלה עשרות מונים וגרם לה להרגיש כאילו היא נחנקת.

"אני לא יכולה," אמרה מייסי, נחרצת.

"את כן יכולה," אמרה ג'קי, נחרצת באותה מידה. "מדובר רק בברביקיו. זה יהיה מאוד נינוח, כולם יושבים בגינה, מקשיבים למוסיקה ונהנים מהשמש. שיחה קלילה, אנשים מנמנמים להם על כסאות נוח עם כוסית יין, לא משהו כבד."

מייסי התרשמה בבירור שג'קי לא רק מנסה להבהיר לה שנושא אירוסיה לא יעלה, אלא אף לרמוז לבליין שעליו לרדת מאחיו. הדבר רק הגביר את רצונה ללכת לפארק עם ספר טוב ביד ולהעביר את שעות הצהרים מתחת לעץ רחב נוף, או אפילו לחזור לדירת החדר שלה ולהקדיש לה כמה שעות של ניקיון יסודי.

בעודה מחפשת שקר משכנע שישחרר אותה מהארוחה, ג'קי אחזה בזרועה ומשכה אותה אל מחוץ לבית-הקפה, מותירה את בליין מאחור. "מייסי, בבקשה," לחשה ג'קי, "בואי אלינו. האווירה בבית כל-כך נוראה שאפשר לחתוך אותה בסכין ויהיה טוב אם כולם יצטרכו לעשות מאמץ להתנהג בצורה מנומסת רק בגלל שאת תהיי שם."

כהזמנה זה לא היה משהו אבל מה יכלה להגיד? ג'קי לא היתה חברה שביקשה טובות לעתים קרובות, ומלבד זאת, במצב דומה ידעה שג'קי היתה עושה למענה בדיוק אותו הדבר. "בסדר," אמרה בקול שטוח כאשר יצאו מבית-הקפה לתוך מה שעד מהרה הפך לכבשן, "אבל אני עסוקה הערב, בסדר?" בתהיה אם ג'ף חזר כבר למדינה ומה יחשוב כאשר יגלה שעזבה, אם זה יעניין אותו, דברים כאלה.

"בסדר." ג'קי פנתה אל בליין. "מייסי באה אלינו," אמרה באושר.

אם בליין ידע את הסיבה להתלהבות שלה הרי שלא גילה זאת, ומנהגו היה קליל וקולו עצל כאשר אמר, "טוב מאוד. לא הספקנו לשוחח, נכון, מייסי?" הוא חייך אליה.

מייסי בהתה בו. היא לא ידעה אם הניצוץ בעינו נבע משעשוע נוכח האופן בו סו ניסתה להקסים אותו או בגלל שידע שעם או בלי סו היא לא היתה מנסה ללכוד את תשומת לבו. הוא היה נאה מדי, מהוקצע מדי, בטוח מדי בעצמו; למעשה, כל מה שתיעבה בגבר, אמרה לעצמה בלהט. בכל מקרה, היא גמרה עם גברים. לתמיד. בלי לחשוב יותר איך היא נראית או בלי לנסות להיות נחמדה כאשר הם מגיעים באיחור של חצי שעה לפגישה, בלי לנסות להעמיד פנים שהיא מתעניינת בכדורגל. כל זה לא קיים יותר.

אז למה היא בדיאטה?

זה בשבילה, אמרה לעצמה. בשביל הסיפוק העצמי שלה ותחושת הערך העצמי שלה. אין לזה שום קשר למין הגברי. בשום אופן.

כאשר הגיעו לרחוב אוקספורד ובליין הרים את ידו ומונית עצרה מייד, מייסי לא הופתעה. הוא היה גבר מהסוג הזה.

בליין הכניס את שתי הנשים למונית ואז התיישב לצד מייסי, שנחרדה לגלות שהיא לצדו. מגוחך, מגוחך באמת, אבל היא לא רצתה להיות קרובה כל-כך אליו. היא ניסתה לא לשים לב לכך שהיא יכולה להרגיש את ירכו צמודה אליה ואת זרועו על גב המושב באופן שנראה אינטימי כל-כך.

הוא לבש חולצה בצבע תכלת ששרווליה קופלו ומכנסי כותנה בהירים, וכאשר מייסי נשמה היא הריחה את הניחוח העדין של האפטר-שייב שלו. היא תהתה אם התבשמה הבוקר; היא לא זכרה. בכל מקרה, זה לא הזמן לרחרח את פרקי ידיה.

בטנה התהפכה כאשר הוא מתח את רגליו לפנים לפני שסב על המושב שלו ופנה אל ג'קי מעל לראשה. "אני רוצה לקנות לאמך פרחים כדי להודות לה על הכנסת האורחים שלה. אולי תוכלי לבקש מהנהג לעצור לרגע ליד חנות פרחים מתאימה?"

"כן, כמובן. יש חנות פרחים נחמדה בעיבורי בת'נל-גרין; נגיע לשם בעוד זמן קצר, והיא במרחק שתי דקות מהבית."

למרות שג'קי דיברה בקול רגיל, מייסי הרגישה שחברתה מוטרדת. היא תהתה עד כמה המצב בין אביה ואחיו הצעיר מתוחים. לא משנה, נראה שמחכה לה יום מרתק!

"מייסי, יש לך עבודה נורמלית שלא דורשת ממך לעבוד בשבתות?" שאל בליין ברגע הבא, והיה ברור שמדובר בניסיון לנהל שיחה ולא בעניין אמיתי בתשובה.

מייסי עשתה טעות והתבוננה בו בזמן שפתחה את פיה לענות. מעבר לשולחן בבית-הקפה הוא היה עוצר נשימה למדי, ממרחק של סנטימטרים ספורים ההשפעה שלו התעצמה עשרות מונים. הבלבול שלה מנע ממנה לענות בזהירות יתרה והיא התפרצה ואמרה, "אין לי עבודה."

"לא?" גבות שחורות התרוממו. "את אשה שעיתותיה בידיה?"

זה נשמע כאילו רמז שהיא פרוצה. היא החליטה שצדקה בהתרשמות הראשונה שלה ביחס לבליין מורוסיני; האיש היה חזיר. "עזבתי אתמול את העבודה שלי," אמרה בקול נוקשה. "השבוע אני הולכת לכמה ראיונות עבודה חדשים."

"אני מבין."

היה ברור שלא הבין אבל מייסי החליטה לא להרחיב. שיחשוב מה שהוא רוצה.

אבל ג'קי חשבה אחרת. "מייסי אחות במרפאה וטרינרית," הרחיבה. "היא נפלאה עם חיות. נכון, מייסי? אבל בגלל בעיה משפחתית קטנה, היא לא יכלה להישאר יותר במשרה הקודמת שלה."

זה היה מגוחך. "ארוסי לשעבר היה גם הבעלים של המרפאה בה עבדתי," אמרה מייסי קצרות. "ואני אוכל להשיג משרה חדשה בלי בעיות."

בליין הנהן. "אני מבין," אמר שוב.

וקרוב לוודאי שהפעם הבין. לרוע המזל. מייסי גילתה לפתע שבליין מורוסיני היה האדם האחרון בעולם ממנו רצתה אהדה ורחמים. לא שתזכה להם ממנו, גילתה ברגע הבא.

"מה יקרה אם לא תשיגי עבודה בקלות כמו שנדמה לך?" שאל בעניין. "האם זו תהיה בעיה?"

לא, כמובן שלא. כלומר, אני נראית כמו בתו של רוטשילד, לא? נוטפת יהלומים, בגדי מעצבים וכל זה. מנסה לדבר בלי כעס, מייסי אמרה, "אני אמצא עבודה."

הוא בחן אותה בעיניים חתומות. "טוב מאוד," אמר בעצלתיים. "הביטחון. זה מוצא חן בעיני."

לא עניין אותה מה מוצא חן בעיניו.

בשלב זה ג'קי נחפזה להגיד, "הנה החנות עליה דיברתי קודם, בליין." היא נרכנה והקישה על החלון שהפריד בינם לבין הנהג ואמרה, "אתה יכול לעצור כאן לרגע, בבקשה? מחוץ לחנות הפרחים בפינה."

לאחר שבליין יצא מהמונית, שתי הנשים ישבו בדממה במשך כמה רגעים לפני שג'קי אמרה בקול קטן, "סליחה."

מייסי לא ניסתה להעמיד פנים שלא הבינה. היא משכה בכתפיה ואילצה את עצמה לחייך. "אני מניחה שכבר סיפרת לו שנפרדתי מג'ף."

ג'קי הנהנה. "אבל בלי כל הפרטים," מיהרה לומר.

"את זה הבנתי."

"מצטערת," התנצלה שוב.

"אל תדאגי." הפעם חיוכה של מייסי היה טבעי. ג'קי נשמעה כמו ילדה נזופה. "ג'ף זרק אותי, הוא עם קמילה ואני עזבתי את העבודה שלי בלי למצוא לעצמי משרה אחרת קודם לכן. זה לא הדבר ההגיוני ביותר שאדם צריך לעשות, אני יודעת, בדיוק כפי שדודך טרח לרמוז, באדיבותו."

"הוא לא מוצא חן בעינייך."

האם תולעת אוהבת ציפורים? "אני לא מכירה אותו," אילתרה מייסי. היא גם לא רצתה להכירו.

"גם אני לא סבלתי אותו בהתחלה," לחשה ג'קי, למרות שמלבד הנהג, שקרא עיתון, לא היה איש במונית. "בעיקר בגלל שהוא ואבא לא הסתדרו, אבל ככל שהכרתי אותו יותר, כך גיליתי שהוא פשוט ישיר מאוד."

במצבה הפגיע היא היתה מסתדרת בלי הישירות הזו וכל אדם נורמלי היה מבין את זה. מייסי התעלמה מהעובדה שהיא מייללת כל השבוע ושכולם נוהגים בה בכפפות משי. "אני אצטרך להאמין לך בעניין הזה," אמרה ביבושת.

דלת חנות הפרחים נפתחה והן ראו זר פרחים ענקי על שתיים צועד לכיוון המונית. הזר מילא את כל המכונית.

"וואו." ג'קי התרשמה. "אמא תשתגע כאשר תיתן לה אותו."

בליין חייך. "אמא שלך היתה מאוד נחמדה אלי."

כן, בטח. והעובדה שהזר הענקי הזה יעצבן את אבא של ג'קי לא היתה קשורה לזה בכלל? מייסי בושה בעצמה בשניה בה המחשבה הופיעה במוחה. היא הופכת לבחורה מרירה, הודתה בינה לבינה. הפרחים היו מחווה מלבבת וסביר להניח שהמניעים של בליין היו מכובדים. סביר להניח.

היא לא היתה מודעת לכך שפניה קודרים עד שבליין אמר בנחת, "מייסי, את לא אוהבת פרחים?"

המבטא האיטלקי המקסים – ובסדר, חשבה מייסי, הוא היה גם סקסי – העניק לשמה נגינה קטנה ומיוחדת והיא לא אהבה את מה שעשה לקצות העצבים שלה. "כן, כמובן שאני אוהבת פרחים," אמרה בקול מדוד.

"את חושבת שהם לא מתאימים לאמה של ג'קי?"

"לא אמרתי. הם בסדר גמור. אני בטוחה שהיא תאהב אותם."

"יופי." הוא התרווח במקומו. "גיליתי שרוב הנשים אוהבות לקבל פרחים."

ואין ספק שאתה יודע. היא הציצה בו וראתה שהעיניים היפהפיות שלו צוחקות ממנה. גבר מעצבן ויהיר. מייסי סובבה את ראשה והביטה החוצה דרך חלונה של ג'קי במשך שארית הנסיעה הקצרה.