נערי ניקל

אלווד קיבל את המתנה הכי טובה בחייו בחג המולד 1962, גם אם הרעיונות שהמתנה הזאת הכניסה לראשו היו בעוכריו. התקליט עם נאומו של מרטין לותר קינג בכנסיית זאיון היל היה התקליט היחיד בבעלותו, והוא לא ירד מהפטפון אפילו לרגע. לסבתו הארייט היו כמה תקליטי גוספל שאותם נהגה להשמיע רק כשהעולם מצא איך לפעול נגדה בדרך מרושעת חדשה, ואלווד לא הורשה להקשיב ללהקות של מוטאון רקורדס או לשירים פופולריים כגון אלה בשל טיבם המופקר. שאר המתנות שקיבל באותה שנה היו בגדים - סוודר אדום חדש, גרביים - והוא בהחלט גרב אותם עד דק, אבל בשום דבר לא נעשה שימוש טוב ותכוף כל כך כמו בתקליט ההוא. כל שריטה או קפיצה שצבר במרוצת החודשים סימנו הארה פנימית שלו, עקבו אחר כל צלילה שלו להבנה חדשה של דברי הכומר. ניצוץ של אמת.

לא היה להם מכשיר טלוויזיה, אבל נאומיו של ד"ר קינג היו תיעוד היסטורי תוסס - שהכיל כל מה שהיה האדם השחור וכל מה שיהיה - עד כדי כך שהתקליט היה טוב כמעט כמו טלוויזיה. אולי אפילו טוב יותר, מרשים כמו המסך העצום שהתנוסס בדרייב־אין דיוויס, ששם כבר ביקר פעמיים. אלווד ראה הכול: אפריקאים נרדפים בידי חטא העבדות של הלבנים, שחורים מושפלים ומדוכאים באמצעות ההפרדה הגזעית, ואת תמונת העתיד המזהיר, כאשר כל אותם מקומות שהיו סגורים בפני הגזע שלו ייפתחו.

הנאומים הוקלטו בכל מקום, בדטרויט ובשרלוט ובמונטגומרי, וחיברו את אלווד למאבק הזכויות שניטש ברחבי המדינה. נאום אחד אפילו עורר בו תחושה שהוא בן למשפחת קינג. כל ילד שמע על "פָאן טָאוּן", או שהיה בפארק השעשועים הזה, או שהתקנא במי שזכה לבקר בו. ברצועה השלישית בצד A, סיפר ד"ר קינג על הכמיהה של בתו לבקר בפארק השעשועים שבשדרות סטיוארט באטלנטה. יולנדה התחננה בפני הוריה בכל פעם שהבחינה בשלט הגדול מהכביש המהיר, או כשהפרסומת למקום שודרה בטלוויזיה. ד"ר קינג נאלץ לספר לה בקולו העמוק, העצוב, הרוטט, על שיטת ההפרדה הגזעית שהותירה ילדים וילדות שחורים מעבר לגדר. הוא הסביר את דרך המחשבה השגויה של חלק מהלבנים - לא כל הלבנים, אבל מספיק לבנים - שהעניקו לשיטה הזאת כוח ומשמעות. הוא יעץ לבתו לא להיכנע לפיתויי השנאה וההתמרמרות, והבטיח לה, "אף על פי שאת לא יכולה ללכת לפארק השעשועים, אני רוצה שתדעי שאת טובה בדיוק כמו כל אחד שנכנס לשם."

כזה היה אלווד - טוב בדיוק כמו כל אחד אחר. שלוש מאות ושבעים קילומטרים דרומית לאטלנטה, בטָלָהָאסי שבפלורידה. לפעמים הוא ראה פרסומת לפארק השעשועים כשביקר אצל בני דודיו בג'ורג'יה. מתקנים קופצניים ומוזיקה עליזה, ילדים לבנים צוהלים נעמדים בתור לרכבת ההרים "ויילד מאוס", למיני גולף של דיק. מהדקים חגורות בטיחות ברקטה האטומית לקראת מסע אל הירח. תעודה עם ציונים מושלמים מבטיחה כניסה בחינם, כך נאמר בפרסומת, אם המורה שלכם יחתים אותה בסימן אדום. אלווד קיבל מאה בכל המקצועות ושמר את ערימת ההוכחות שלו ליום שבו יפתחו את "פאן טאון" לכל ילדי האל, כפי שהבטיח ד"ר קינג. "אני אכנס בחינם כל יום במשך חודש, בקלות," הוא אמר לסבתו כששכב על השטיח בחדר הקדמי והעביר את אגודלו על פני פינה מרופטת.

סבתא שלו הארייט חילצה את השטיח מהסמטה שמאחורי מלון ריצ'מונד אחרי השיפוץ האחרון. השידה בחדרה, השולחן הזעיר ליד מיטתו של אלווד ושלוש מנורות הושלכו אף הם מריצ'מונד. הארייט עבדה במלון מגיל ארבע־עשרה, כשהצטרפה אל אמא שלה בצוות המנקות. כשאלווד התחיל ללמוד בתיכון, הבהיר מר פרקר, מנהל המלון, שהוא ייקח אותו לעבודה כסבל ברגע שירצה, ילד חכם כמוהו, והאיש הלבן התאכזב כשהנער התחיל לעבוד בחנות הטבק והסיגרים של מַרקוֹני. מר פרקר תמיד היה נחמד אל המשפחה, גם אחרי שנאלץ לפטר את אמא של אלווד בגלל גניבה.

אלווד חיבב את מלון ריצ'מונד וחיבב את מר פרקר, אבל הוספת בן דור רביעי לספרי החשבונות של המלון עוררה בו תחושת אי־נוחות שהוא התקשה לתאר. אפילו לפני המקרה עם האנציקלופדיות. כשהיה צעיר יותר, נהג לשבת על ארגז במטבח המלון אחרי הלימודים ולקרוא ספרי קומיקס ובלשים מסדרת "בני הרדי" בשעה שסבתו קרצפה וסידרה את החדרים למעלה. מאחר ששני הוריו כבר לא היו שם, היא העדיפה שנכדה בן התשע יימצא בקרבתה במקום לבדו בבית. כשראתה את אלווד בחברת אנשי המטבח, חשבה ששעות אחר הצהריים הללו הן כמעט כמו בית ספר ושטוב לו להיות בחברת גברים. הטבחים והמלצרים ראו בילד קמע, שיחקו איתו מחבואים ופיזרו פניני חוכמה מיושנות במגוון נושאים: התנהגותו של האדם הלבן, איך צריך להתייחס לבחורה קלת דעת, אמצעים שונים להסתרת כסף בבית. בדרך כלל אלווד לא הבין על מה דיברו הגברים המבוגרים יותר, אבל הוא הנהן באומץ לב ואז חזר לסיפורי ההרפתקאות שלו.

אחרי שעות העומס היה אלווד מאתגר את שוטפי הכלים ומפתה אותם להשתתף בתחרויות ניגוב צלחות, והם היו מזייפים אכזבה ברוח טובה בגלל כישוריו הטובים יותר. הם אהבו לראות את החיוך שלו ואת העונג המשונה שהפיק מכל ניצחון. אלא שאז צוות העובדים התחלף. המלונות החדשים במרכז העיר בזזו כוח אדם, טבחים באו והלכו, כמה מהמלצרים לא חזרו אחרי שהמטבח נפתח מחדש בעקבות נזקי הצפה. עם השינויים בצוות העובדים, השתנו התחרויות עם אלווד ונהפכו משעשוע חביב להולכת שולל מרושעת; לשוטפי הכלים החדשים נודע שנכד של אחת המנקות מוכן לעשות את העבודה שלהם אם רק יגידו לו שזה משחק ויעמדו על המשמר. מיהו הילד הרציני הזה שמסתובב בחוסר מעש בזמן שכל השאר קורעים את התחת, מקבל ליטופים קטנים על הראש ממר פרקר כאילו הוא איזה כלבלב דפוק, עם האף תקוע בספר קומיקס כאילו אין לו שום דאגות? הגברים החדשים במטבח חשבו על לקחים מסוג אחר שאותם רצו לחקוק במוח הצעיר. דברים שהם למדו על העולם. אלווד לא היה מודע לכך שחל שינוי בהנחת היסוד שבבסיס התחרות. כשהוא הציע אתגר, כולם במטבח ניסו לא לגחך.

אלווד היה בן שתים־עשרה כשהופיעו האנציקלופדיות. אחד ממנקי השולחנות גרר ערימת ארגזים למטבח וזימן אסיפה. אלווד נדחק פנימה - זו היתה סדרה של אנציקלופדיות שאיזה סוכן מכירות השאיר באחד החדרים למעלה. במלון הסתובבו אגדות על הדברים יקרי הערך שהשאירו לבנים עשירים בחדרים, אבל רק לעתים נדירות היה מגיע שלל כזה למטה אל הממלכה שלהם. בארני הטבח פתח את הארגז העליון הרים כרך מצופה בעור של "האנציקלופדיה הכללית של פישר", עם ערכים באותיות א-ב. הוא הושיט אותו לאלווד, שהופתע מכובד משקלו, לבֵנה עם דפים ששוליהם אדומים. הילד דפדף בספר, צמצם את עיניו מול האותיות הזעירות - אגאי, ארגונאוט, ארכימדס - וראה את עצמו בעיני רוחו על הספה בחדר הקדמי מעתיק מילים שמוצאות חן בעיניו. מילים שנראו מעניינות על הדף או שנשמעו מעניינות בהגייה שדמיין.

קורי מנקה השולחנות הציע את המציאה שלו - הוא לא ידע לקרוא ולא היו לו תוכניות ללמוד לקרוא בזמן הקרוב. אלווד נתן הצעה משלו. בהתחשב באופיו של המטבח, היה קשה לחשוב על עוד מישהו שירצה את האנציקלופדיות. אבל אז אמר פיט, אחד משוטפי הכלים החדשים, שהוא יתחרה בו עליהן.

פיט היה טקסני מגושם שהתחיל לעבוד במלון חודשיים קודם לכן. הוא התקבל לעבודה כמפנה שולחנות, אבל אחרי כמה תקריות הועבר למטבח. הוא העיף מבטים מעבר לכתפו בשעה שעבד, כאילו הוא חושש שמסתכלים עליו, ולא דיבר הרבה, אבל בשל צחוקו הצורם, התחילו עובדי המטבח עם הזמן להפנות אליו את הבדיחות שלהם. פיט ניגב את ידיו במכנסיו ואמר, "יש לנו זמן לפני הגשת ארוחת הערב, אם אתה מוכן."

אנשי המטבח הפכו את העניין לתחרות כהלכתה. הגדולה ביותר אי־פעם. שעון עֶצֶר צץ ונמסר לידיו של לן, המלצר עם השיער המאפיר שעבד במלון כבר יותר מעשרים שנה. הוא הקפיד מאוד על מדי השירות השחורים שלו, ולטענתו הוא תמיד היטיב להתלבש יותר מכולם בחדר האוכל, עד כדי כך שבייש את האדונים הלבנים. בזכות תשומת הלב שלו לפרטים, הוחלט שהוא יוכל להיות שופט מסוּר. שתי ערימות שבכל אחת חמישים צלחות סודרו אחרי שהצלחות הורטבו כהלכה בפיקוחם של אלווד ופיט. שני מפני שולחנות מילאו תפקיד של עוזרים בדו־קרב הזה, ועמדו מוכנים להושיט סמרטוטים יבשים להחלפה ברגע שיתבקשו. צופה עמד על המשמרת בפתח המטבח כדי להזהיר במקרה שאיזה מנהל יעבור שם במקרה.

אלווד לא נטה לרברבנות, אבל כיוון שלא הפסיד בשום תחרות ניגוב כלים זה ארבע שנים, עטה על פניו את ביטחונו העצמי. אלווד לא ראה בטקסני איום כיוון שכבר הביס את האיש בתחרויות ניגוב קודמות. פיט ידע בדרך כלל להפסיד בכבוד.

לן פצח בספירה לאחור מעשר, והם התחילו. אלווד דבק בשיטה ששכלל לכדי שלמות במהלך השנים, מכנית ועדינה. הוא מעולם לא נתן לצלחת רטובה להחליק מידיו או להיסדק מפני שהניח אותה על הדלפק מהר מדי. לקול קריאות העידוד של אנשי המטבח, ערערה ערימת הצלחות המתגבהת שייבש פיט את ביטחונו של אלווד. הטקסני החל לצבור יתרון עליו, מפגין מאגרי מרץ חדשים. הצופים השמיעו קולות מופתעים. אלווד הגביר את הקצב במרדף אחר תמונת האנציקלופדיות בחדר הקדמי.

לן אמר, "עצור!"

אלווד ניצח בהפרש של צלחת אחת. הגברים צעקו וצחקו והחליפו ביניהם מבטים שאת משמעותם יצליח אלווד לפרש רק מאוחר יותר.

הרולד, אחד ממפני השולחנות, טפח לאלווד על גבו. "ממזר אתה, ממש נולדת לשטוף כלים." המטבח פרץ בצחוק.

אלווד החזיר את כרך א-ב לקופסה. זה היה פרס מפואר.

"הרווחת את זה ביושר," אמר פיט. "אני מקווה שתמצא בזה הרבה שימוש."

אלווד ביקש ממנהל מחלקת המשק להגיד לסבתא שלו שהוא הולך הביתה. הוא כבר היה להוט לראות את המבט על פניה כשתראה את האנציקלופדיות על מדפי הספרים אצלם בבית, אלגנטיות ומכובדות. בהליכה שפופה הוא גרר את הארגזים לתחנת האוטובוס ברחוב טנסי. מי שראה אותו מעבר לרחוב - צעיר רציני שסוחב במאמץ את משא הידע שלו על העולם - היה עד לסצנה שאפשר למצוא אולי בציור של נורמן רוקוול, אילו רק היה לאלווד עור לבן.

בבית הוא פינה את ספרי "בני הרדי" ו"טום סוויפט" מכוננית הספרים הירוקה בחדר הקדמי ופרק את הארגזים. הוא נעצר לרגע עם כרך ג-ד, מסוקרן לגלות איך התמודדו האנשים החכמים בחברת פישר עם המונח גלקסיה. הדפים היו ריקים - כולם. כל הכרכים בארגז הראשון היו ריקים למעט הכרך היחיד שהוא ראה במטבח. הוא פתח את שני הארגזים הנוספים, ופניו התלהטו. כל הספרים היו ריקים.

כשסבתא שלו חזרה הביתה, היא נדה בראשה ואמרה לו שאולי הם פגומים, או עותקי דמה שאיש המכירות הראה ללקוחות כדוגמיות כדי שיוכלו להבין איך תיראה הסדרה השלמה אצלם בבית. במיטתו בלילה תקתקו מחשבותיו וזמזמו כמו איזה מכשיר משונה. הוא הבין שמפנה השולחנות, שכל אנשי המטבח ידעו שהספרים ריקים. שכולם פשוט עשו הצגה.

הוא בכל זאת השאיר את כרכי האנציקלופדיה בכוננית הספרים. הם נראו מרשימים, אפילו כשהכריכות החלו להתקלף בגלל הלחות. גם העור היה מזויף.

למחרת אחר הצהריים היה יומו האחרון במטבח. כולם התמקדו יותר מדי בארשת פניו. קורי בחן אותו עם השאלה, "אז מה אתה אומר על הספרים האלה?" וחיכה לתגובה. ליד הכיור עמד פיט עם חיוך שנראה כאילו נחרץ בלסתו עם סכין. הם ידעו. סבתא שלו הסכימה שהוא כבר גדול מספיק כדי להישאר בבית לבד. במהלך שנותיו בתיכון הוא דש שוב ושוב בעניין ותהה אם שוטפי הכלים הניחו לו לנצח מן ההתחלה. הוא היה גאה כל כך ביכולת שלו, גם אם היתה מטופשת ופשוטה. הוא מעולם לא הצליח להגיע למסקנה ברורה עד שנשלח לניקל, שם כבר לא היה אפשר לחמוק מהאמת של התחרויות ההן.