נערתו של הבוס

היום הזה, יומה הראשון של טסה וילסון בעבודה החדשה, לא הוכח כיום מזהיר במיוחד. היא עמדה ליד דלפק הקבלה במבואה של בית הזכוכית האוונגרדי שהחזיק את קבוצת התוכנה שבה עבדה עתה במשכורת עתקה שלא תיאמן והקדירה פנים נוכח הבחור שחייך אליה. התג שלו אמר ששמו ג'ורג' גרפטון והוא נראה כמו ג'ורג'. שמנמן, מקריח ונינוח. משרתה הראשונה של טסה היתה אצל ג'ורג'. הם יכלו להיות אחים.

"מה זאת אומרת שראית את כולם עוזבים את הבניין הבוקר?" טסה הציצה בשעונה. זה היה שעון קסיו טוב. לא מהודר, בלי תאריך, בלי אפשרות לראות מה השעה בערי בירה ברחבי העולם או לתזמן את עצמה אם תחליט לפתע לעשות התעמלות. זה היה שעון מעשי בדיוק כמוה. מעשי, יעיל ודייקן.

"השעה שמונה וחצי בבוקר! לא ייתכן..."

"את צודקת." האיש ליד הדלפק הנהן בתבונה, קורא את מחשבותיה. "רוב האנשים מתחילים את השבוע, אבל..." הוא הרים את כתפיו בהבעה של חוסר הבנה.

טסה הביטה סביב. כן, אנשים זרמו לתוך הבניין בן חמש הקומות, שתוכנן כמו לבני לגו שהקיפו חצר פנימית קטנה עם ספסלים ופינות אכילה בשטחי קומת הקרקע. אנשים עמלים ועסוקים שעבדו בחברות אחרות בבניין. ובינתיים, היא היתה צריכה להאמין שכל העובדים בקבוצת דיאז היסקוק החליטו באופן מסתורי לקחת לעצמם יום חופשי ובלי סיבה נראית לעין. זה לא הגיוני. היא תהתה בעצבנות אם זה מבחן כלשהו, אם מדובר בתעלול חניכה שעליה לעבור.

"מצטערת. זה היום הראשון שלי כאן. תראה. תסתכל בעצמך." היא הוציאה מתיקה מכתב העסקה שעליו התאריך בו עליה להתחיל לעבוד.

"כן. אין ספק שהגעת ביום הנכון." עכשיו האיש הביט בה באהדה, כאילו זה עתה התבשרה דבר נורא. "אני לא יכול להסביר את זה. כלומר, את יכולה לעלות לשם ולראות בעצמך, אבל הייתי שם בשש וכולם עזבו את הבניין."

"אולי הם יצאו לארוחת בוקר," אמרה טסה בתקווה. זה, כשלעצמו, היה מגוחך למדי. איזו חברה מאפשרת לעובדים שלה לעזוב בתחילתו של יום עבודה עמוס, לצאת לארוחת בוקר המונית כאשר ללא ספק הם רק הגיעו לעבודה?

"קומה שלישית." הוא נד בראשו אל המקום בו עמדו שלוש מעליות, מנסות להכיל את כל האנשים הממהרים למקומות העבודה שלהם והושיט את ידו אל הטלפון המצלצל.

טסה התבוננה בהמונים הלבושים חליפות וניגבה את כפותיה המיוזעות בחצאיתה. היא היתה מלאה התלהבות כאשר יצאה מהמיטה בשבע. קצת עצבנית, זה נכון, אבל היא היתה עוזרת אישית מנוסה והיתה בטוחה בכך שתוכל להתמודד עם כל דבר שיוטל עליה.

עכשיו כבר לא היתה כל-כך בטוחה בזה. עכשיו התחוור לה שכל תהליך הראיון היה מוזר בתכלית.

כן, דיאז היסקוק היתה חברה משפחתית, קטנה אבל מצליחה, חברה משפחתית חזקה מאוד, אבל האם לא היה מוזר קצת שהראיונות שלה לעבודה נערכו על ידי אמו של הבוס שלה? ונערכו בחדר הסבה אלגנטי בבית פרטי, בעת שתיית קפה ואכילת סקונס? לפני שישה שבועות טסה חשבה שזה מקסים וחשה הקלה גדולה לאחר הקצב המטורף בו עבדה החברה הקודמת שלה. עכשיו היא תהתה אם מדובר בקבוצה של פסיכים ושעשתה טעות גדולה כאשר נטשה את העבודה הבטוחה שלה בחברה של רואי-חשבון.

"אני מניחה שכדאי... טוב!" היא קיפלה את המכתב והכניסה אותו בחזרה לתיק שלה. "תודה על העזרה!" היא הושיטה יד מנומסת וחייכה. "ואני מניחה שעוד נתראה!"

"אם לא בעוד עשר דקות!" הוא חייך כשידו על השפופרת והיא חייכה אליו ברפיון.

"חה-חה." אם זה היה צריך להרגיע אותה, אז היא קיוותה שג'ורג' לא ינסה לעולם לעבור למקצוע טיפולי.

פניה בערו כאשר חיכתה למעלית, והיא התגנבה פנימה ברגע שהדלתות נפתחו ולא יצרה קשר עין עם אף-אחד אחר, מתרכזת במאה אחוזים בעלייתה של המעלית אל הקומה השלישית. היא תהתה אם תפרוץ שאגת צחוק מאחוריה כאשר תצא מהמעלית, אם כולם יודעים שהקומה השלישית ריקה.

שאגת צחוק, לא. קומה ריקה, כן. בדיוק כפי שג'ורג' חזה. זה לא היה משרד גדול. דלפק קבלה, ריק. שולחנות מאורגנים בטוב טעם, עם כמה מחיצות ביניהם, מילאו את השטח שמאחורי הקבלה. הכל היה ריק. וכאשר טסה עשתה את דרכה לאורך המסדרון, רגליה לא השמיעו רחש בזמן שטבעו בתוך השטיח העבה בצבע הקפה והיא הרגישה כיצד לבה שוקע. משרדים משמאל ומימין, ריקים. משרדים רחבי ידיים, חלקם עם כמה מסופי מחשב בעלי מסכי פלסמה, משרדים שהקרינו חוזק כלכלי, כולם נטושים. האור לא דלק ושמש החורף הקדורנית נאבקה בדרכה פנימה דרך החלונות שבמשרד הלא מאויש.

היא הרגישה כמו פולשת, אבל היא הדליקה את האורות והם התעוררו לחיים פלואורוסצנטיים. לא היה לה מושג למה דלת הכניסה לא היתה נעולה. כל אחד יכול להיכנס, בתנאי שיצליח לעבור את ג'ורג'. היא כחכחה בגרונה, מקימה במכוון רעש, ואמרה בהיסוס, "שלום."

הדממה שקידמה את פניה היתה מחרישה אוזניים.

"את תגלי שמאוד מעניין לעבוד אצל בני," אמרה גברת דיאז כאשר התרווחה בכסאה ושילבה את ידיה בחיקה.

טסה הניחה שהכוונה היתה שהוא יהיה מוכן להאציל סמכויות לידיה. זה היה אחד החסרונות של עבודתה הקודמת. היא עשתה המון דברים וזכתה להערכה, אבל הסיכויים להרחיב אופקים לא היו שם. היא שמעה את המילה מעניין ומיד נשבתה בפוטנציאל שלה.

טוב, היום הראשון מתגלה כמעניין מאוד, חשבה, אם אפשר לקרוא לכניסה למשרד רפאים מעניינת.

"קרטיס המסכן לא הצליח במיוחד עם המזכירות שלו מאז שננסי עזבה כדי לחיות באוסטרליה עם בעלה." גברת דיאז נענעה בראשה בצער בזמן שטסה חיכתה שתרחיב. איכשהו, גברת דיאז לא היתה מהאנשים שקוטעים את דבריהם במבול של שאלות. "היתה לו סידרה של נערות קלות דעת, בחורות זוהרות שהסתובבו במשרד ועפעפו. לא מתאימות לעבודה אצל בני."

כמו שזה נראה עכשיו, אף-אחד לא מתאים לעבוד אצל גבר שסוגר את המשרד בשש בבוקר ביום שני, כאשר המזכירה החדשה שלו צריכה להגיע.

טסה צעדה לאורך המסדרון בהיסוס רב, מציצה לתוך החדרים השונים, מודעת יותר ויותר לכך שלא תמצא במקום סימני חיים. היא הרגישה אי-נוחות וחשש שכן עזיבה תעמיד אותה במצב מסוכן שבו כולם יחזרו והיא לא תהיה שם. היא גם לא רצתה לשבת במשרד הרפאים בחיבוק ידיים ולחכות עד השעה חמש וחצי.

היא ניסתה נואשות לחשוב על הפלוסים והמינוסים שבעזיבה או הישארות כאשר שמעה את זה. רחש. שעלה מהמשרד בקצה המסדרון. היא מיהרה וצעדה לעבר הרחש, בודקת בדרך את כל המשרדים, על כל מקרה.

על הדלת היתה לוחית עם השם קרטיס דיאז. הדלת היתה פתוחה מעט. היא דחפה אותה ונכנסה לתוך משרד חיצוני קטן יותר, דרכו אפשר היה לראות משרד גדול בהרבה, והפעם שמש החורף לא חדרה פנימה בגלל הוילונות העבים שנסגרו על החלונות הרחבים.

עיניה של טסה הסתגלו לחשכה והיא ראתה מיד את הסיבה לווילונות המוזחים.

על הספה הסמוכה אל אחד הקירות שכב גבר שרוע על גבו, זרוע אחת מוטלת מאחוריו, האחרת נחה על בטנו. הרחש הקל ששמעה היה קול נחרתו. בעודה עומדת ובוחנת אותו, הגבר כחכח בגרונו והתהפך על צדו, מפחיד אותה עד מוות.

הוא לבש ג'ינס וחולצת פולו ארוכת שרוולים. טסה צעדה לעברו על בהונותיה והנוף התרחב לפנים שחתימת זקן הכהתה אותם. שיער שחור סתור השלים את התמונה. טסה בהתה בו, לבה הולם, מרגיעה את עצמה בידיעה שלפחות איננה לבדה בבניין. היא אולי נכנסה לאזור דמדומים בקומה השלישית, אבל כל הקומות האחרות מאוכלסות המוני אנשים וג'ורג' הטוב והקשיש נמצא מרחק שיחת טלפון אחת.

היא חלפה על פני הדמות השרועה על הספה והושיטה את ידה אל הווילון, מסיטה אותו הצדה.

"אוקיי, אדוני! מי אתה ומה אתה עושה במשרד הזה?"

האיש התאמץ להתעורר, גונח, ואז נשכב על גבו, מניח את אחת הכריות על פניו.

טסה ניגשה אליו, מביטה בתיעוב בבגדיו הסתורים. היא משכה מעליו את הכרית והפעם זה עבד. מרוצה, היא התבוננה בבטלן שהתרומם לתנוחת ישיבה סמלית והתרכז במקום בו עמדה כשידיה על מותניה ופיה מכווץ לכדי קו חמור סבר.

"אני לא יודעת איך הצלחת להיכנס למשרד הזה, חבר..." כמובן שידעה. המשרד היה פתוח לכל בר בי רב, לא? היא עצמה נכנסה פנימה בלי שאף-אחד יעצור בעדה. "אבל אתה יכול להסתלק מכאן! זה לא מעון לנוודים שמחליטים להיכנס פנימה לתנומה קלה!"

"מה...?"

"כן, שמעת אותי!" טסה הרגישה כיצד היא נכנסת לתפקיד. ראשית, היא הופיעה, בזמן ובחליפה חדשה לגמרי, מוכנה לעשות רושם טוב ביום העבודה הראשון שלה כאן, וגילתה שהיא צועדת לתוך משרד ריק לגמרי כמו מפגרת, וכאילו שזה לא מספיק, היא ניצבת כאן בפני יצור נחרן שוודאי נרדם מתוך שכרות אחרי שלגם בקבוק שלם של אלכוהול מחוץ לבניין.

"תסתכל איך אתה נראה!" התיזה, גוחנת לפנים ומקמטת את אפה כאשר הדמות הזדקפה עוד קצת על הספה כדי שהוא יוכל להתבונן בה בפליאה גמורה. "אתה צריך להתבייש בעצמך!"

"באמת?"

"באמת! גבר צעיר עם כושר גופני כמוך, מתגנב למשרד פנוי ופשוט ישן! אל תגיד לי שאתה לא יכול לצאת לעולם ולמצוא לך עבודה!" הגבר הצעיר בעל הכושר הגופני בהה בה באופן שהתחיל לגרום לה להרגיש מבוכה גדולה. הוא היה גם, כפי שראתה עכשיו, אב-טיפוס יפה-תואר ביותר מתחת לזיפים ולחספוס. פניו היו נאים באופן אפל, בצורה קשוחה למדי, פנים כובשים שגרמו לנשימתה להיעתק לשניה או שתיים. טסה לקחה את עצמה בידיים ולטשה בו עיניים.

"אני חוששת שאצטרך לדווח עליך," אמרה בשקט, בזמן שעיניים מצומצמות וכחולות החלו לנצוץ במשובה. "ואתה לא תחשוב שזה כל-כך מצחיק! אתה יכול לחייך עכשיו, אבל כאשר המשטרה תגיע ותיזרק לתא בתחנת המשטרה, אז אתה כבר לא תחייך!"

"תא בתחנת המשטרה." הוא לא יכול להתאפק. שפתיו התעקלו והוא הצטחק בשעשוע מרושע. "אנחנו לא בניו-יורק אלא בלונדון. אני חושב שצפית ביותר מדי סרטים בטלוויזיה." הוא העביר את ידו בשערו וקם.

מוטרדת, טסה עשתה כמה צעדים לאחור. הגבר, שעיסה עכשיו את עורפו בידו והביט סביב באופן אגבי, היה מאוד גבוה. מאוד גבוה, עם גבריות מוצקה שהיתה מבהילה במקצת.

"אולי," אמרה בקול מרגיע. היא התבוננה בו כאשר צעד אל החלון והציץ החוצה.

"מה השעה, לעזאזל?"

"קצת אחרי שמונה וחצי."

הוא גנח. "לא פלא שאני מרגיש כמו סמרטוט רצפה," הפטיר וסב אליה.

"אני חושבת שאצטרך להתקשר אל ג'ורג'..." פתחה טסה. הוא גרם לה להרגיש כמו מפגרת מלודרמטית על שהזכירה משטרה ותאים. ג'ורג' יטפל בזה. זה לא היה חלק מהתפקיד שלה – מזכירה ומאבטחת של שטח שהיה צריך להיות נעול מלכתחילה.

"מי את, לעזאזל?"

"מי אני?" טסה בחנה את האיש בפליאה. "בוא נגיד שאני האדם שמצא אותך ישן על הספה, מסיג גבול, עד כמה שאני רואה."

"כן, אבל איך קוראים לך?" הוא התיישב על כסא העור המסתובב שעמד מאחורי השולחן והיא הביטה בו באימה נוכח החוצפה שלו. "אלוהים. לא. תדלגי על השאלה. עכשיו אני נזכר. אני יודע מי את." הוא הדף את הכסא לאחור כדי שיוכל למתוח את רגליו מתחת לשולחן, ואז שילב את ידיו מאחורי ראשו והמשיך להתבונן בה בהבעה ערנית ומשועשעת מאוד.

"באמת? כוונתך שאתה מסיג גבול וגם קורא מחשבות? אתה מרשים אותי! אני לא כל-כך בטוחה שג'ורג' יתרשם – "

"את מיס וילסון." הוא חייך אבל טסה לא יכלה לחייך בחזרה בגלל שהרצפה התמוטטה מתחת לרגליה. "שבי. באמת. את נראית כמי שעומדת ליפול."

"אני חושבת שאני מוכרחה להתקשר אל ג'ורג'..." אמרה בחוסר ביטחון והתיישבה.

"את לא צריכה. טוב, את יכולה אם את מרגישה שאת חייבת, אבל תאמיני לי שזה יוביל למבוכה בלבד. שלך. תראי, תני לי להציל אותך ולהציג את עצמי..." הוא קם, רשמי עכשיו, למרות שהבעת פניו הפריכה את הרשמיות הזו. "אני קרטיס דיאז." הוא מתח לפנים את ידו וחייך בחביבות מחליאה.

"אתה... זה לא ייתכן..." טסה התעלמה מהיד המושטת לפנים ואחזה בחוזקה בתיק שעל ברכיה.

טוב, היא באמת השתעממה בעבודתה הקודמת! מה טוב כתרופה מכניסה לעולם הדמדומים שבו לא היה לה מושג מה קורה?

"למה לא?"

"מפני..."

"אני יודע." הוא הביט בעצמו בזעף ונענע בראשו. "קוד הלבוש שלי, נכון? גברים חזקים שמנהלים חברות חזקות לובשים חליפות פסים ועניבות הקשורות בקפידה סביב צווארם."

טסה ישבה שם, אילמת ונחרדת, והתבוננה בו, פיה פעור למחצה ורמז לצבע עולה בלחייה. היא לא ידעה איך מתמודדים עם מצבים כאלה. מעל הכל, טסה וילסון אהבה להיות בשליטה. פעם אחר פעם ראתה אנשים נותנים לאירועים לנהל את חייהם. זה קרה להם בעבודה, זה קרה להם בחיי האהבה שלהם. לעתים קרובות תהתה מה היה קורה לה וללוסי אם היתה דומה לכל אותם אנשים שאף-פעם לא התכוננו לבלתי ידוע.

הבלתי ידוע קרה לה והיא טיפלה בו, והמשיכה להתמודד עם החיים בכך ששלטה בהם. היא אהבה לדעת לאן היא הולכת ואיך תגיע לשם, מפני שעיבוד דברים, ידיעה מלאה, גרמו לה להרגיש בטוחה.

היא גם שנאה את העובדה שהוא צוחק ממנה.

"אני לא יודעת מה קורה כאן," אמרה בנוקשות. גופה היה זקוף כסרגל בכסא.

"ואני מתנצל. בכל לבי." הוא חזר אל הכסא והתרווח לאחור. "תרשי לי להסביר. הצוות שלי ואני סיימנו זה עתה סוף-שבוע של עבודה ללא הפסקה, סגרנו עסקה עם אחד הספקים הגדולים שלנו והעברנו את כל החומר לידי עורכי-הדין. לא גמרנו עד השעות הקטנות של הבוקר, ואז החלטתי לשחרר את כולם הביתה למנוחה ראויה."

אז לזה התכוונה אמו כאשר אמרה שהוא מעניין, חשבה טסה בסחרחורת. כאשר היא הזכירה את המילה, טסה קשרה אותה במוחה לעבודה ולא לאיש. האיש, החלה להבין, לא היה כלל מה שציפתה למצוא. היא ציפתה למישהו דומה לגברת דיאז. מתוחכם, מאוד אנגלי ובהיר שיער. האיש שהתבונן בה, ממתין שתעכל את העובדות, לא יכול להיות שונה יותר מהציפיות שלה. אנרגיה חסרת מנוח ועזה פיעמה בתוכו ועלתה ממנו בגלים והחלק היחיד בו שדמה לאמו היו העיניים, שהיו כחולות ומפלחות באותה מידה, אלא שהיו דרמטיות יותר על רקע עורו הכהה והשיער השחור.

"כן, טוב, חבל שלא התקשרת להסביר לי ששירותי לא יידרשו היום..."

"זה לא עלה בדעתי," אמר קרטיס בכנות. הוא הפעיל את אחד ממסופי המחשב שעמדו על השולחן שלו והמחשב התעורר לחיים ברחש קל.

מסכנה, חשב, מביט בדמות ורודת הפנים והנוקשה שישבה מולו. הוא היה צריך לעמוד על שלו ולגייס לעצמו מזכירה, אבל הוא אהב את אמו בכל לבו והוויתור נראה עדיף על הכרזת מלחמה. אמהות רוצות להאמין שהן יודעות טוב יותר ואמו לא היתה שונה מהשאר. היא התבוננה בו בעיניה הכחולות ואמרה לו באופן חד-משמעי ששכירת פריחות, כפי שכינתה אותן, היא בזבוז של משאבי החברה.

"אבל הן נראות טוב," מחה, חושב על האחרונה, אשה דדנית אדומת שיער שלבשה מטפחות ססגוניות שאותן כינתה חצאיות מיני.

"וזו לא בדיוק המלצה כאשר מדובר במזכירה."

המתקפה נמשכה ללא הפסקה עד שהוא הרים את ידיו בכניעה והשאיר לה את העניין.

לרוע המזל, כאשר הביט עכשיו בטסה הזאת, הוא יכול מיד לראות את החסרונות שבכוונותיה הטובות של אמו.

הנערה המסכנה נראתה כאילו זה עתה מצאה את עצמה בגיהנום ללא מפה שתאפשר לה לחזור לחיים נורמליים. הוא נאנח בשקט והעביר את ידו בשערו.

"תראי, מיס וילסון... אם את כבר כאן, אז אולי כדאי שנלך לאכול ארוחת בוקר, נשוחח קצת..."

"ארוחת בוקר?"

"כן," אמר קרטיס, בולע את טרדתו. "לא אכלתי מאז אתמול... בשלב כלשהו..." הוא קם והתמתח, בוחן אותה מזווית עינו, דבר שרק אושש את דעתו שהיא לא תתאים למשרה.

"אני רעב," אמר בלי גינונים, לובש את מעילו העליון. "אני צריך לאכול משהו ופרוסות פיצה יבשות מהפח לא נראות לי. ואנחנו צריכים לנהל שיחה קטנה."

טסה קמה על רגליה ומיהרה אחריו כאשר פנה לצאת מהמשרד שלו. היא נאלצה לרוץ קצת. נעליים גבוהות עקבים אולי נראות טוב, אבל כאשר מדברים על ריצה בעקבות מישהו שהולך בקצב בו רוב האנשים רצים, אז הן לא בדיוק מעשיות. היא כמעט נתקלה בו כאשר עצר ליד המעלית.

"אז," פתח בנימה אגבית, מבחין באופן בו נסוגה ממנו בתוך המעלית, גווה לחוץ אל הדופן כאילו חייה תלויים בזה, "זה ודאי הלם לבוא לעבודה ולראות שכל המשרדים ריקים...?"

"הופתעתי קצת."

"כן. הופתעת קצת. בחירת מילים דיפלומטית."

"ג'ורג' בקבלה הזהיר אותי שהיה עד ליציאת מצרים גדולה מהמשרדים הבוקר, אבל מובן שחשבתי שהוא הגזים קצת. אני... טוב, לא הייתי מוכנה ל..."

"לסצנה מתוך סרט אימים?" דלתות המעלית נפתחו והטילו אותם בחזרה לתוך הכניסה לבניין, שם ג'ורג' עמד מאחורי הדלפק שלו. הוא קרץ אליה והחליף חיוך רחב עם קרטיס.

"אז הצלחת למצוא שם מישהו חי ובועט?"

"ג'ורג', אל תקניט אותה. היה לה יום קשה מאוד עד כה."

חילופי הדברים הקלילים גרמו לטסה להרגיש לפתע מטופשת ומחוץ לתמונה, נושא להתבדחות בין שני האנשים. "לא הייתי אומרת קשה מאוד," השיבה, "אלא רק קצת מבלבל."

היא חשה בלחץ אצבעותיו על מרפקה כאשר הוביל אותה אל הדלתות ושמעה את צחוקו העמוק, שהביא למתקפה של מבוכה לא מוסברת.

"בסדר. מבולבלת. לא יהיה לך קר בחליפה הזו? בית-הקפה לא רחוק, אבל זו בכל זאת חתיכת הליכה..."

"אני בסדר." היא לא הוסיפה שהיתה מביאה את המעיל שלה לו היתה חוזה יום שיש בו הליכה. אבל ביום הראשון לעבודה היא החליטה להגיע למשרד במונית, ולא צפתה הליכה רגלית במעיל כבד.

"אני מניח שבעבודה הקודמת שלך לא היו הרבה אפיזודות מבלבלות."

"ברוב העבודות אין כאלה." היעד שלהם היה בטווח עין. בית-קפה טוב ומיושן בלי רעש וצלצולים. הוא היה מלא אנשים, תערובת של אנשי עסקים, פועלים, נהגי מוניות ונשים שנראו כאילו בילו את הלילה על המרצפות והיו בדרכן הביתה. אבל הרוב לקחו אתם את ארוחת הבוקר שלהם, וזו היתה הקלה להיכנס לתוך המרחב המחומם.

"אתה בא הנה לעתים קרובות?" שמעה טסה את עצמה שואלת.

"יש כאן ארוחת בוקר טובה. עכשיו, מה את רוצה?" הוא הושיב אותה ליד אחד השולחנות וצמצם את עיניו כדי לקרוא את הכתוב על הלוח השחור של המנות המיוחדות, שעמד מאחוריה.

"קפה."

"בסדר. חכי כאן." תוך עשר דקות חזר כשהוא נושא טס ועליו שני ספלים של קפה מהביל וצלחת עמוסה בייקון, ביצים, פודינג שחור ומה שנראה כלחם מטוגן.

כן, אין ספק שהעורקים שלך יודו לך על הזרקת הכולסטרול הזו, התפתתה להגיד.

"שלא תעלי בדעתך להגיד מה שעובר לך בראש."

"לא חשבתי כלום!"

"ספרי לי על המשרה הקודמת שלך," היה המענה היחיד שלו, והיא תהתה כיצד הצליח לקרוא את מחשבותיה.

"סיפרתי לאמך... בסדר, הכל כתוב בקורות החיים שלי." הבנה חלפה בתוכה. "אבל אני מניחה שלא קראת את קורות החיים שלי."

"השארתי את עניין ההעסקה שלך לאמי. העבודה הקודמת שלך?"

טסה לגמה מהקפה שלה, שהיה ארומטי במפתיע. "עבדתי בחברה של רואי-חשבון. לא אחת משלוש הגדולות ביותר, אבל אחת גדולה בכל זאת, ועשיתי הכל. אני טובה במחשבים ויכולה לטפל כמעט בכל דבר, מגליונות חישוב ועד חשבוניות." דממה שנקטעה רק על ידי אכילה. "דאגתי גם לקורסי לימוד, פיקחתי על פגישות, בקצרה, עשיתי כל מה שעוזרת אישית צריכה לעשות."

קרטיס גמר את ארוחת הבוקר שלו בגמיעה נדיבה מהקפה שלו ואז התרווח לאחור והתבונן בה במבט אומד.

"ונהנית מזה?"

"כן, כמובן. עבדתי שם כמה שנים – "

"אז למה החלטת להחליף עבודה?"

נעלם הגבר הקליל והמוזר שראתה בשמונה וחצי בבוקר. במקומו היה גבר חריף וישיר וממוקד מאוד.

"העבודה לא התקדמה לשום מקום." טסה מצמצה נוכח מבטו הכחול העז. "הרגשתי צורך להרחיב אופקים ובחברה כזו זה אפשרי רק אם את אחד מאנשי המקצוע."

"אבל אהבת לעבוד שם, זולת המגבלות הברורות. אני צודק?" הוא התבונן בה כאשר הנהנה ושמע אותה תוהה לאן הוא הולך עם השאלות שלו. "אהבת את הסדר, את הסביבה, את השגרה."

"הדברים האלה חשובים מאוד, לדעתי, לצורך ניהול של חברה מצליחה," אמרה טסה בהתגוננות.

סדר. שגרה. כן, היא אוהבת את הדברים האלה. הם יצרו את זירת חייה, כתמיד. אחרת איך היתה יכולה להתמודד עם גידול אחותה הסוערת בת העשר כאשר היא עצמה היתה רק בת פחות משמונה-עשרה? למעשה, בהשוואה ללוסי, ואולי בגללה, היא, טסה, היתה צריכה תמיד לחשוב בצורה שקולה. הוריה היללו אותה תמיד בגין זאת. לוסי היתה אולי היפהפיה עם רוח החיים הסוערת, אבל טסה היתה האחראית, זו שעליה אפשר לסמוך. זו שעליה סמכו כאשר המכונית שלהם ירדה מהכביש ופגעה בעץ בלילה גשום אחד בדרכם הביתה. טסה התאבלה עליהם ואספה את הפיסות כמיטב יכולתה, וכן, היא הסתמכה על סדר ושגרה כדי שיעזרו לה לעבור את המשבר.

היא מצמצה כדי לנער את רגעי העבר וכאשר הביטה בו ראתה שהוא מסתכל עליה, עיניו הכחולות מצומצמות על פניה.

"אתה לא מסכים אתי?" האופן בו התבונן בה גרם לה להרגיש סמוקה ומוטרדת, גם אם לא נראה שהביט בה בצורה ביקורתית. אולי זה בגלל רמת המיקוד, שעמדה בניגוד לחזות התוקפנית והמוחצנת שלו. היא חשדה שמדובר בגבר שיודע בדיוק מה הוא אוהב, ובכל זאת נותר ספר חתום. זה היה מלחיץ. "כלומר, אתה מנהל חברה מצליחה. אתה ודאי לא מקפץ בצורה מסוכנת מדבר לדבר, מתוך תקווה שהכל יסתדר לטובה."

קרטיס השליך את ראשו לאחור וצחק. "לא, לא בדיוק. הגישה הזו לא עובדת בדרך כלל, למרות שנשמע לי שזה יכול להיות נחמד."

טסה נרעדה. נחמד? בלי לדעת מה החיים עומדים להטיל עליך? אין סיכוי.

"את לא מסכימה אתי? טוב, לא משנה. אז עבדת במשרה הקודמת שלך... כמה שנים?"

"תשע, פחות כמה חודשים," אמרה בחוסר נוחות.

קרטיס שרק חרישית.

"ואת...? בת כמה את?"

"עשרים-ושמונה."

"התחלת לעבוד בגיל תשע-עשרה ונשארת באותה חברה..."

"זה צריך להבהיר לך עד כמה אני מנוסה." למה היתה לה תחושה לא טובה שהראיון הזה היה צריך להיות הראיון האמיתי שלה? "אני מצטערת. חשבתי שזכיתי במשרה. חשבתי שאמך יכולה להציע לי אותה." היא הרגישה כיצד היא מזיעה וייחלה שהיתה מורידה את המקטורן שלה לפני שהתיישבה, בדיוק כפי שהוא עשה עם מעילו העליון. הוא נראה נינוח כחתול על שמיכת נוצות בזמן שהיא הרגישה לוהטת, מוטרדת ועצבנית.

"כמובן שהיא יכלה." הוא משך בכתפיו. "זו חברה משפחתית. אני מנהל אותה בגפי, לוקח אחריות מלאה לרווחים ולהפסדים, אבל אחי ואמי מגלים עניין במתרחש בה, ולעתים אמי משמיעה את דעתה. היא התעקשה לשכור לי מזכירה, ואני מניח שהיא הסבירה לך מדוע."

"היא הזכירה שכמה מהמזכירות הקודמות שלך היו קצת... לא מתאימות."

"אני בטוח שהיא לא היתה כל-כך מאופקת כאשר תיארה אותן."

טסה הקדירה פנים והדפה את שערה מפניה. היה לה שיער חום דק וחלק מאוד באורך הכתפיים שנטה למסגר את פניה כאשר לא קשרה אותו בקוקו. היום, לפי עצתה של לוסי, היא החליטה לפזר אותו כדי שלא תיראה כמו מנהלת בית-ספר ביומה הראשון בעבודה. עכשיו התחרטה על הדחף הזה מפני שבשל סיבה כלשהי היא הרגישה כאילו היא זקוקה להגנה שסיפק לה מראה מאופק ביותר.

"אני בטוח שהיא אמרה שהן פריחות," הוסיף קרטיס בזמן שטסה ניסתה למצוא דרך דיפלומטית לנסח את הדברים.

"העניין הוא..." הוא גחן לפנים והניח את זרועותיו על השולחן. הוא הפשיל את שרוולי הסוודר שלו והיא הבחינה בכך שיש לו אמות חזקות מאוד, מכוסות שיער שחור. גם הוא ענד שעון פשוט למרות שהשעון שלו נראה יקר מאוד, בשונה משלה. "פריחות מתאימות לי. איך אני יכול להסביר את זה?"

לבה של טסה צנח חופשית נוכח השאלה הרטורית הזו.

"אני לא עובד בסביבה דומה לזו בה עבדת במהלך תשע השנים האחרונות. עולם המחשבים ועולם התוכנה עוסקים ביצירתיות וסיעור מוחות וחיזוי העתיד, שלא כמו עולם החשבונאות. הפריחות היו אולי קצת מוגבלות כשהיה מדובר בהדפסה או קצרנות, אבל הן ידעו איך לעבוד במחיצתי."

"אמך אמרה שהאחרונה עבדה אצלך שישה שבועות בלבד."

"אה. פיפי באמת נתקלה בבעיות בנוגע לכמה מהעובדות הבסיסיות..."

"פיפי?" שתי נקודות של צבע זועם הופיעו על לחייה והיא גחנה לעברו ולפתה את הספל בשתי ידיה. "אתה רוצה להגיד לי שאני משעממת מדי לעבוד אצלך מפני שאני טובה במה שאני עושה ובגלל שלא ניחנתי במעלות הגופניות שלדעתך נדרשות למזכירה טובה?"

"אני אומר לך שאני לא רוצה מישהי המכורה ללוחות זמנים ושלא מסוגלת לזרום. זה יהיה לא הוגן כלפי ועוד פחות הוגן כלפייך. אני אתן לך כמובן פיצוי נכבד בגלל חוסר הנוחות הזה."

"חוסר הנוחות?" הרוגע והשליטה העצמית נעלמו במהירות האור. טסה שאפה אוויר בניסיון להשתלט על עצמה. "ויתרתי על עבודה מצוינת כדי לקבל את העבודה הזו. אני לא יכולה להרשות לעצמי להיזרק לרחובות כמו... כמו קבצנית המחזרת על הפתחים ולהתחיל לפנות שוב למשרדים לכוח אדם."

"קבצנית המחזרת על הפתחים?" קרטיס התרווח על מושבו והקדיש לה את מלוא תשומת לבו. רוב קהל ארוחת הבוקר עזב את בית-הקפה והמקום היה שקט יחסית, ורק שולחן נוסף היה תפוס.

"זה לא מצחיק!"

"לא, זה לא. וכפי שאמרתי, את לא תעזבי בידיים ריקות. אני משוכנע שנערה בעלת כישורים כמו שלך לא תתקשה למצוא משרה נוספת בחברה שתתאים לכישורייך הרבה יותר."

"ואיך אתה יודע מה יתאים לכישורים שלי בזמן שאתה לא מוכן אפילו לתת לי הזדמנות להוכיח אותם?" חוסר ההגינות המחריד עורר בה אש קרב. "מר דיאז, אני צריכה לשלם חשבונות! לקנות אוכל, לשלם שכר דירה ולפרנס את אחותי!"

"את מפרנסת את אחותך?"

"היא לומדת בקולג' לאמנות. יש לה עוד שנה אחת שם."

קרטיס נאנח והחליט. שלושה חודשי ניסיון. הוא חייב את זה לאמו, ואם זה לא יסתדר, אז הוא יוכל להגיד שלפחות ניסה. הוא ייתן לה עבודות חשובות אבל לא בקו הראשון של החברה ויצטרך לדאוג לכך שהיא לא תסכן את האווירה שם.

"בסדר. שלושה חודשי ניסיון, ונמשיך משם..."

טסה נשמה בהקלה. שלושה חודשים יאפשרו לה לחפש משהו אחר והתשלום היה כל-כך נפלא שהיא תוכל אפילו לחסוך סכום נאה בתקופת זמן זו. מפני שבשורה התחתונה הגבר הזה צודק. היא צריכה לעבוד אצל מישהו מאורגן, מישהו ממוסד יותר, מישהו פחות רהבתן שלא גורם לה לגמגם כמו נערה כל-אימת שהוא נועץ בה את עיניו הכחולות. ותהיה דעתה של אמו אשר תהיה, הוא זקוק למישהי שתיראה טוב על כסא המזכירה. הוא זקוק לפיפי אחרת.