פרק 1
מאגנוס
לימרוס
“כל הנשים הן בריות מתעתעות ומסוכנות. כל אחת מהן עכבישה ארסית, המסוגלת להרוג בעקיצה אחת. זכור זאת.”
העצה שנתן לו אביו בעבר הדהדה בזיכרונו של מאגנוּס כשעמד על הרציף של רייבֶנקרסט ועקב במבטו אחר הספינה הקראשיאנית נעלמת לתוך החשכה. מלך הדם מעולם לא בטח לגמרי באישה. לא במלכתו, לא בפילגשו לשעבר, שהייתה היועצת שלו, אפילו לא בבת האלמוות שלחשה לו סודות בחלומותיו. בדרך כלל, מאגנוס התעלם ממה שאמר לו אביו האכזר, אך כעת ידע מיהי המסוכנת והמתעתעת מכולן.
אמארה קוֹרטאס גנבה את הרביעייה, את כדור האקוואמרין שהכיל את תמצית קסם המים, והשאירה מאחוריה דם וחורבן.
השלג הכבד שירד הצליף בעורו ועזר להקהות את תחושת הכאב בזרועו השבורה. נותרו עוד כמה שעות עד לעלות השחר, והלילה היה מספיק קר כדי לגזול את חייו, אם לא יישמר מפניו.
עם זאת, הוא לא היה מסוגל לעשות דבר, אלא רק לבהות לעבר המים האפלים, לעבר האוצר הגנוב שאמור היה להיות שלו.
“מה עכשיו?” קולה של קליאו קטע לבסוף את מחשבותיו הקודרות.
הוא שכח לרגע שהוא לא לבד.
“מה עכשיו את שואלת, נסיכה?” סינן לעברה, עננים קפואים נוצרים מהבל פיו עם כל מילה ומילה. “טוב, אז אני מניח שעלינו ליהנות מהזמן הקצר שנותר לנו עד שאנשיו של אבי יגיעו ויחסלו אותנו על המקום.”
העונש על בגידה הוא מוות, אפילו כשמדובר ביורש העצר. והוא ללא ספק ביצע מעשה בגידה כשעזר לנסיכה, העומדת כרגע מאחוריו, לחמוק מהוצאה להורג.
כעת פילח קולו של ניק את אוויר הלילה המקפיא. “יש לי הצעה, הוד רוממותך,” אמר. “אם כבר סיימת לחפש רמזים במים, אולי תקפוץ פנימה ותשחה בעקבות הספינה של הכלבה הרצחנית ההיא?”
כרגיל, עושה דְּבָרָהּ של קליאו דיבר אל מאגנוס בבוז גלוי. “אילו חשבתי שאפשר לתפוס אותה, הייתי עושה זאת,” השיב במידה דומה של ארסיות.
“אנחנו עוד נשיג בחזרה את קסם המים,” אמרה קליאו, “ואמארה תשלם על מעשיה.”
“אני לא משוכנע שאני שותף לביטחון הרב שלך,” אמר מאגנוס. הוא הציץ סוף סוף מעבר לכתפו כדי להביט בה: הנסיכה קליאונה בֶּלוֹס. יופיה המוכר לו היטב הואר רק באור הירח ובאורם של כמה פנסים שהוצבו לאורך המזח.
גם עכשיו הוא עדיין לא היה מסוגל לחשוב עליה כעל בת למשפחת דאמורה. היא ביקשה ממנו בעבר להשאיר את שם משפחתה, בהיותה האחרונה בשושלת, והוא הסכים. המלך נזף בו על כך שהרשה להעניק חירות כלשהי לנסיכה, שנכפו עליה נישואי שידוך במטרה לעזור לבני המלוכה הכובשים להתחבב על בני הממלכה הכבושה ובתקווה למנוע התקוממות מיידית בקרב העם האוריאני.
למרות המעיל המרופד פרווה שבו כיסתה את ראשה כדי לגונן על שערה הארוך והזהוב מפני השלג, קליאו רעדה מקור. פניה היו חיוורות, והיא חיבקה את עצמה בחוזקה.
היא לא התלוננה על הקור אפילו פעם אחת במהלך מסעם החפוז ממקדש ואלוריה אל העיר. הם בקושי החליפו ביניהם מילה עד כה.
עם זאת, מילים רבות מדי נאמרו ביניהם בלילה הקודם, לפני שהתחיל כל התוהו ובוהו הזה.
“תן לי סיבה אחת טובה למה לא תניח לכרונוס להרוג אותי,” דרשה ממנו כשהצליחה ללכוד אותו סוף סוף לבד באחוזה של ליידי סופיה.
ובמקום להמשיך להתעלם או להכחיש מה שעשה — חיסל את השומר שהצטווה על ידי המלך לשים קץ לחייה של הנסיכה השבויה — הוא ענה לה במילים שנעקרו מגרונו בכאב, כאילו מאליהן.
“בתוך הצל שהטיל עליי אבי במשך כל חיי, את, קליאו, האור היחידי שנשאר,” לחש לה אז. “ואני מסרב בכל מחיר להניח לאור הזה לכבות.”
מאגנוס ידע שבאותו רגע הפקיד בידיה של קליאו הרבה יותר מדי השפעה עליו. הוא הרגיש כעת את החולשה הזאת, שאף הוחרפה בגלל כל מה שהתרחש בלילה הקודם, החל באותה נשיקה מטלטלת ביניהם לאחר הווידוי המטופש שלו על חשיבותה ההולכת וגדלה בעיניו.
למרבה המזל, הנשיקה הלוהטת ההיא נקטעה בטרם איבד את עצמו לחלוטין בתוכה.
“מאגנוס? אתה בסדר?” קליאו נגעה בזרועו, אך הוא נסוג ממנה כְּנָשׁוּךְ נָחָשׁ. בעיניה הכחולות-ירקרקות נמהלו בלבול ודאגה בו זמנית.
“אני בסדר גמור,” ענה.
“אבל הזרוע שלך—”
“אמרתי שאני בסדר גמור,” הטעים בתקיפות.
היא חשקה את שפתיה ומבטה התקשח. “שיהיה.”
“אנחנו צריכים תכנית,” הטיח בהם ניק. “ואנחנו צריכים לגבש אותה לפני שנקפא כאן למוות.”
נימת דבריו משכה את תשומת לבו של מאגנוס מהנסיכה אל הנער האדמוני מנומש הפנים, שתמיד נראה חלש וחסר תועלת... אם כי הערב זה השתנה.
“תכנית אתה רוצה?” נהם מאגנוס. “הנה התכנית שלי: קח את הנסיכה היקרה שלך ולך מכאן. תעלו על ספינה לאוראנוס. תלכו ברגל לפאלסיה. לא אכפת לי. אני אספר לאבא שלי ששניכם מתים. הסיכוי היחידי שלי להישאר בחיים הוא אם תצאו לגלוּת.”
עיניו של ניק ברקו בהפתעה, כאילו היה זה הדבר האחרון שציפה לשמוע מפי מאגנוס. “אתה באמת מתכוון לזה? אנחנו יכולים לעזוב?”
“כן, לכו מכאן.” הוא ידע שזו ההחלטה הטובה ביותר לכולם. קליאו הפכה להסחת דעת מסוכנת, וניק היה במקרה הטוב מטרד ובמקרה הגרוע — איוּם. “זו פקודה.”
הוא הביט בקליאו וציפה לראות הקלה בעיניה של הנסיכה.
תחת זאת הבחין בזעם.
“זו פקודה, הא?” סיננה. “אני בטוחה שיהיה לך הרבה יותר קל אם לא נהיה בסביבה, נכון? הרבה יותר קל למצוא את אחותך הקוסמת ולהניח את ידיך על הגבישים הנותרים של הרביעייה.”
אזכור שמה של אחותו, לוסיה, שנמלטה ללימרוס כדי להתחתן עם אלקסיוס, הצופֶה ששימש לה מדריך, היה מהלומה פתאומית. כשהגיעו למקדש היה דם שפוך על הרצפה — ובהחלט ייתכן שהיה זה דמה של לוסיה.
היא חייבת להיות בחיים. הוא סירב לחשוב על כל אפשרות אחרת. לוסיה בחיים, וכשימצא אותה, הוא יהרוג את אלקסיוס.
“את יכולה לחשוב מה שאת רוצה, נסיכה,” אמר ופנה לנושא דוחק יותר. ברור שהוא רצה את הרביעייה לעצמו. האם היא מצפה ממנו לחלוק את הרביעייה עם מישהי שכמעט מאז שנפגשו חיכתה לכל הזדמנות לתפוס מחדש את כס המלכות? רביעיית הגבישים תעניק לה את הכוח הנדרש כדי לתבוע לעצמה לא רק את אוראנוס, אלא כל ממלכה אחרת שתחפוץ בה.
הוא ידע שהוא צריך את הכוח הזה בידיו — ולא בידי אף אחד אחר — ואז תהיה לו סוף כל סוף שליטה מוחלטת על חייו ועל עתידו, בלי לחשוש מאיש, בלי לקבל פקודות מאיש.
אפילו מה שקרה ביניהם בלילה הקודם לא יוכל לשנות זאת. הם שני אנשים משני צדי המתרס, שרוצים אותו דבר. רק אחד מהם יכול להצליח. הוא לא היה מוכן לוותר על כל מה שאי פעם רצה. לא למענה, לא למען אף אחד אחר.
הצבע חזר ללחייה של הנסיכה ועיניה רשפו מרוב תסכול. “אני לא הולכת לשום מקום. אתה ואני נחזור יחד לארמון. ונחפש יחד את לוסיה. וכשאביך ירדוף אחרינו, נתמודד עם הכעס שלו יחד.”
הוא נעץ מבט בנסיכה הזועמת. היא נשאה אליו מבט יציב, ללא חשש, בכתפיים זקופות, בסנטר מורם, כמו לפיד בוער בתוך לילה קר ואינסופי.
הו, כמה השתוקק להיות חזק מספיק כדי לשנוא אותה!
“בסדר,” סינן מבעד לשיניים חשוקות. “אבל תזכרי, זו החלטה שרק את קיבלת.”
~
המרכבה הגיעה לתחום הארמון הלימריאני ועברה דרך הזקיפים בעמדת המשמר זמן קצר לאחר עלות החמה. הטירה השחורה, ששכנה על קצה צוק הנשקף אל ים הכסף, היוותה ניגוד משווע לסביבתה, שהייתה מכוסה לבן בתולי. צריחי האבן הגעשית דקרו את שמי הבוקר כציפורניו של אֵל אפל ורב עוצמה.
בעיני רבים זה היה מראה מרתיע, אך בשביל מאגנוס זה היה בית. רטט מוזר של נוסטלגיה עבר בו, זיכרונות מתקופות פשוטות יותר, שבהן עסק ברכיבה ובאימוני סַיִף עם בני משפחות האצולה המקומיות. תקופות שבהן התהלך במתחם הארמון כשלצדו לוסיה, תמיד נושאת בידה ספר זה או אחר. זיכרונות מהמלכה, שהייתה מגיחה החוצה מהארמון כשהיא עטופה פרוות כדי לקדם בברכה אורחים חשובים שהגיעו למשתאות ולאירועים. זיכרונות מאביו, שחזר עם שלל צַיִד מוצלח וזיכה את בנו הצעיר בחיוך נדיר.
בכל מקום שעליו נחו עיניו היו רוחות רפאים מעברו.
הוא יצא מהמרכבה ופסע במעלה עשרות המדרגות המובילות אל הדלתות הגבוהות והכבדות, שעל פני עץ הַהָבְנֶה השחורים שלהן התנוסס נחש הקוברה, סמלה של לימרוס, לצד האני מאמין של הממלכה: עוצמה, אמונה וחוכמה.
מאחוריו שמע את קליאו וניק מתלחששים כממתיקים סוד.
הוא נתן להם כל הזדמנות לעזוב בלי עונש, אבל הם בחרו לבוא לכאן איתו. הם יוכלו להאשים אך ורק את עצמם במה שיקרה בהמשך.
שני שומרים איישו את דלתות הכניסה, לבושים במדי המשמר האדומים והנוקשים של לימרוס ועטופים גלימות שחורות וכבדות כדי להדוף את הקור. מאגנוס ידע שהוא אינו צריך להציג את עצמו. השומרים השתחוו כאיש אחד.
“הוד רוממותך!” קרא אחד מהם לפני שהעיף מבט מופתע בקליאו ובניק. “הוד רוממותכם,” תיקן את עצמו. “אתה בסדר?”
עם זרועו השבורה התלויה במעוקם, עם פניו החבולות והמוכתמות בדם ועם הופעה כללית פרועה ומרושלת, מאגנוס לא הופתע מתגובתו של השומר. “מצבי סביר,” ענה. “פתח את הדלתות.”
הוא לא צריך להסביר לשומר נחוּת למה הוא מופיע פתאום, במצב כזה. הרי זה ביתו, ויש לו כל זכות להיות כאן מתי שרק ירצה, בעיקר לאחר שנחלץ אך בקושי ממוות בידי הבריונים של אמארה.
ועם זאת, הוא לא יכול היה להתעלם מהאפשרות שצו הדורש את מאסרו נשלח לטירה מבעוד מועד באמצעות עורב. אבל כשהשומרים פתחו את הדלתות בלי שום ויכוח, הוא הופתע למצוא את עצמו פולט אנחת רווחה.
הוא נדרש לרגע כדי להתעשת כשנכנס למבואה המפוארת וסרק את סביבותיו. מבטו התביית על גרם המדרגות הלולייניות שנחצב לתוך קירות האבן, כאילו בחן אותו בחיפוש אחר פגמים. “מי המפקד כאן, מאחר שלורד גארת’ נמצא עדיין באוראנוס? אני מניח שהוא טרם שב מחגיגות הנישואים של בתו.”
“לורד גארת’ אמור לחזור רק בעוד כמה שבועות. בהיעדרו, לורד קרטיס התמנה לתפקיד ימין המלך.”
לרגע לא ידע מאגנוס מה לומר; הוא חשב שאולי אוזניו הטעו אותו. “לורד קרטיס סירילוֹ התמנה לתפקיד יד ימינו של המלך?” שאל כעבור זמן מה.
“כן, הוד רוממותך.”
קרטיס סירילו, בכור בניו של לורד גארת’, היה כעת הממונה על לימרוס. זה הפתיע את מאגנוס מאוד, מאחר שלפני כמה חודשים שמע שקרטיס טבע בים בזמן מסעותיו מחוץ לממלכה.
הוא התאכזב להיווכח שהשמועה הייתה מוטעית.
“פגשתי אותך בביקורי האחרון כאן,” אמרה קליאו לשומר והפשילה את ברדס גלימתה. “קוראים לך אֶנְזוֹ, נכון?”
“נכון מאוד,” השיב השומר ובחן בדאגה את גלימתה הקרועה ואת הדם הקרוש שהכתים את שערה הזהוב. “הוד רוממותך, תרצי שאזעיק את רופא הארמון?”
היא נגעה בהסח הדעת בפצע קטן אך מכאיב במצחה, שנגרם לה מידי אחד השומרים של אמארה. “לא, אין צורך בכך. תודה רבה לך,” אמרה וחייכה חיוך שהאיר את פניה. “אתה מאוד מתחשב; אני זוכרת אותך לטובה מהפעם הקודמת.”
פניו של אנזו האדימו מיד כמו מעילו. “את מְקִלָּה עליי מאוד להיות מתחשב, הוד מעלתך.”
מאגנוס נאבק בדחף לגלגל עיניים. נראה שהנסיכה לכדה ברשתה עוד זבוב אומלל.
“אנזו,” אמר בקול נמוך וסמכותי. השומר מיהר להביט בו. “בקש מלורד קרטיס לפגוש אותי מיד באולם הכס.”
קידה נוספת. “כן, הוד רוממותך,” אמר אנזו ומיהר לדרכו בלי להוסיף מילה.
“בואו,” אמר מאגנוס לקליאו ולניק, ואז סב על עקביו ופסע במסלול המוכר במסדרונות הטירה לעבר יעדו.
“בואו,” סינן ניק במרירות. “הוא פוקד עלינו כאילו היינו כלבים מאולפים.”
“אני לא בטוחה שמישהו לימד אי פעם את הנסיך מהי הדרך המנומסת לפנות לאנשים,” אמרה קליאו.
“ואתם בכל זאת ממשיכים ללכת בעקבותיי, לא?” אמר מאגנוס.
“בינתיים. אבל כדאי לך לזכור שקסם פותח יותר דלתות ממילים בוטות.”
“וגרזן חד יפתח כל דלת.”
בכניסה לאולם הכס עמדו רק שומרים ספורים, שהשתחוו למראה מאגנוס. שום גרזן לא נדרש כשהשומרים פתחו את הדלתות במהירות כזאת, עד שהנסיך אפילו לא נאלץ להאט את קצב הילוכו.
ברגע שהיה בפנים הוא בחן במבטו את האולם רחב הידיים. כס המלכות של אביו, עשוי ברזל ועור, ניצב בראש במה, ובקצההּּ האחר ניצבו שולחן עץ ארוך וכיסאות, לצורך ישיבות המועצה. הקירות היו מעוטרים שטיחי קיר ודגלים לימריאניים, ובין הכּרכּוּבּים פוזרו לפידים, שהאירו את פינות האולם שאליהן לא הגיעו קרני השמש שחדרו מבעד לחלונות הגדולים.
באולם הכס נערכו אירועים רשמיים רבים. במקום הזה קיבל המלך את אזרחי לימרוס ושמע את בקשותיהם לקבלת סיוע כספי, או משפט צדק. שם הוא דן אסירים על פשעיהם וניהל טקסים שבמהלכם קיבלו אנשים ראויים, וגם ראויים פחות, תארים רשמיים כמו ימין המלך.
בזווית עינו הבחין מאגנוס שקליאו מתקרבת אליו.
“אתה כבר מכיר את לורד קרטיס, נכון?” שאלה קליאו.
מבטו של מאגנוס לא מש מכס המלכות. “נכון.”
“ואתה לא מחבב אותו.”
“אני לא מחבב אף אחד, נסיכה.”
ניק גיחך בבוז.
הם השתתקו, בעוד מאגנוס חושב כיצד לפתור את התסבוכת שאליה נקלעו חייו. הוא הרגיש שנדחק לפינה: פצוע, נטול נשק, והרבה יותר מדי חשוף ופגיע. זרועו השבורה פעמה מכאב, אך במקום להתעלם מהכאב הוא דווקא התמקד בו, כאמצעי למקד את מחשבותיו בתוך כל הבלבול והאנדרלמוסיה.
שש שנים חלפו מאז ראה באחרונה את קרטיס סירילו, אך הוא זכר את פגישתם כאילו הייתה אתמול.
השמש הייתה חמה וזוהרת באותו יום, והשלג נמס עד שחבצלות כפור בקעו מהאדמה הקפואה. פרפר נדיר של קיץ, כנפיו הזהובות מנוקדות כחול וארגמן, בא לנוח על אחד הפרחים בגן הסמוך לקצה הצוק. בלימרוס, זה נחשב מזל טוב לראות פרפר קיץ, מאחר שכל משך חייהם הוא יום אחד בלבד.
מאגנוס הושיט יד לעבר הפרפר, ולתדהמתו, הפרפר טיפס על מפרק ידו הימנית ודגדג את עורו. הוא היה יפה כל כך במבט מקרוב, כמעט קסום.
“זה פרפר?”
רטט עבר במורד גבו למשמע קולו הקפוא של קרטיס. מאגנוס היה אז בן שתים עשרה שנים, ואילו קרטיס היה בן ארבע עשרה. המלך התעקש שמאגנוס יתחבר עם הנער בעת ביקוריו של לורד גארת’. קשה היה להתחבר עם הנער הגועלי הזה, מפני שאפילו ממרחק של עשרה צעדים הוא עורר במאגנוס בחילה.
“כן,” ענה מאגנוס באי רצון.
קרטיס התקרב. הוא היה גבוה ממאגנוס בראש שלם. “אתה צריך להרוג אותו.”
מאגנוס קימט את מצחו. “מה?”
“כל מה שמספיק טיפש לשבת ככה על היד הקטנה והחיוורת שלך הוא בן מוות. תהרוג אותו.”
“לא.”
“אתה יורש העצר. אתה תצטרך לגדול יום אחד, זה ברור לך, נכון? אתה תצטרך להרוג אנשים ולא לבכות על זה אחר כך. אבא שלך היה מועך את היצור הזה בשנייה. גם אני. אל תהיה כזה חלשלוש.”
מאגנוס כבר ידע שקרטיס אוהב להתעלל בבעלי חיים. בביקורו האחרון שחט קרטיס חתול תועה והשאיר את שרידיו המפרכסים במסדרון, במקום שבו ידע שלוסיה עתידה להיתקל בהם. היא בכתה במשך ימים.
“אני לא חלש!” סינן מאגנוס מבעד לשיניים חשוקות.
קרטיס חייך. “אז בוא נבדוק את זה. או שתהרוג את היצור הזה מיד, לפני שהוא מתעופף לו, או שאני מבטיח לך שבפעם הבאה שאני כאן...” הוא רכן מספיק קרוב כדי ללחוש: “אני אחתוך לאחותך את הזרת.”
מאגנוס בהה בו, אחוז בעתה. “אני אגיד אותך לאבא שלי. לא ירשו לך לבוא לכאן שוב אף פעם!”
“קדימה, תספר לו. אני רק אכחיש. מי יאמין לך?” קרטיס צחק. “עכשיו תבחר: הפרפר הזה, או הזרת של אחותך. אני אחתוך אותה ממש לאט ואגיד לה שאתה אמרת לי לעשות את זה.”
הוא רצה להגיד לקרטיס שהוא סתם מבלף, אבל זיכרון החתול המת שיתק את גרונו.
מאגנוס ידע שאין לו ברירה. הוא מיהר לסגור את ידו השמאלית על הימנית, חש בקריסה עדינה של כנפיים רכות כשמעך את היצור השקט והיפהפה.
קרטיס גיחך. “הו, מאגנוס, לא אמרו לך שזה מזל רע להרוג פרפר קיץ?”
“הנסיך מאגנוס, אתה נראה כאילו חזרת עכשיו ממלחמה.” שוב, קולו של קרטיס שלף את מאגנוס מהזיכרון המחריד.
הוא התעשת במהירות והעלה על פניו הבעה כמעט נעימה כשפנה לעבר הקול. קרטיס היה עדיין גבוה מאוד, גבוה ממאגנוס בכחמישה סנטימטרים. שערו החום אדמדם, עיניו החומות-ירקרקות ותווי פניו המחודדים תמיד הזכירו למאגנוס סַמּוּר.
“לא בדיוק מלחמה, אבל הימים האחרונים היו מאתגרים.”
“אני רואה. הזרוע שלך—”
“אני אדאג שיטפלו בה בקרוב, אחרי שאסיים איזה עניין. אני כל כך שמח לראות שאתה בסדר, קרטיס. שמעתי שמועה נוראית שאתה כבר לא איתנו.”
קרטיס הגיב בחיוכו השמנוני המוכר ונופף בידו בביטול. “אה, כן, השמועות בדבר מותי. אני הפצתי את הסיפור המגוחך הזה כדי למתוח חבר תמים, והוא הפיץ אותו בזריזות רבה. אבל כמו שאתה יכול לראות, אני חי ובועט.” מבטו הסקרן של קרטיס נדד אל קליאו שעמדה ליד מאגנוס, ואז אל ניק, שנשאר עומד ליד הדלת, ליד שלושה שומרים.
היה ברור שהוא מחכה להוראות.
מאגנוס בחר לזרום איתו בינתיים. “הנסיכה קליאונה בלוס, תכירי את לורד קרטיס סירילו, יד ימינו של מלך לימרוס.”
קליאו הגיבה במנוד ראש כשקרטיס נטל את ידה ונישק אותה. “לכבוד הוא לי,” אמרה.
“הכבוד כולו שלי,” השיב קרטיס. “שמעתי על יופייך, אבל הוא מעבר לכל הציפיות.”
“יפה מצדך לומר זאת, בהתחשב במראה שלי הבוקר.”
“בכלל לא. את קורנת. אבל את מוכרחה להרגיע אותי ולומר ששום דבר לא כואב לך.”
היא חייכה. “לא כואב לי.”
“אני מאוד שמח לשמוע זאת.”
כל שריר בגופו של מאגנוס נדרך למשמע קולו של קרטיס. “תכיר את ניקולו קאסיאן, הוא...” איך להסביר את זהותו של הנער ואת נוכחותו כאן? “...הוא בן לוויה של הנסיכה.”
קרטיס הרים גבה. “בן לוויה ממין זכר? כמה משונה.”
“בדרום זה לא משונה,” אמר ניק. לזכותו ייאמר, הוא התייחס בקלילות רבה להיכרות הזאת. “שם בדרום זה תפקיד גברי מכובד וחשוב.”
“אני בטוח בכך.”
למאגנוס נמאס ממילות החנופה המאולצות. הגיע הזמן להתקדם.
“אתה בוודאי תוהה למה רעייתי ואני נמצאים כאן, בלימרוס, במקום להיות עם אבי באוראנוס,” אמר מאגנוס. “או שכבר הודיעו לך על מצבנו הנוכחי?”
“לא הודיעו לי. זו הפתעה בלתי צפויה, אך נעימה מאוד.”
המתיחות בכתפיו של מאגנוס רפתה מעט. “אז אגלה לך סוד שמור מאוד: אנחנו כאן בלימרוס בחיפוש אחר אחותי, שנמלטה כדי להתחתן עם המדריך שלה. אנחנו חייבים למנוע ממנה מלעשות את הטעות הזאת... או טעויות נוספות.”
“כמה חבל,” אמר קרטיס והצמיד את כפות ידיו מאחורי גבו. “לוסיה תמיד הייתה מלאה הפתעות כרימון, נכון?”
אין לך מושג, אמר מאגנוס בלבו. “זה נכון,” השיב.
קרטיס הנהן. הוא עלה במדרגות המובילות אל כס המלכות והתיישב עליו. מאגנוס הביט בו בהשתאות מוחלטת, אך החליט לנצור את לשונו.
“אני אקצה לכם תריסר שומרים לצורך משימת החיפוש החשובה הזאת,” אמר קרטיס ופנה אל אחד השומרים שניצבו בפתח. “תארגן את זה מיד ותחזור לכאן.”
השומר קד קידה. “כן, הוד מעלתך.”
מאגנוס עקב במבטו אחרי השומר. “הם מצייתים בקלות כזאת לפקודותיך.”
“אמת ויציב. זה הכול קשור לאימונים שלהם. שומרים לימריאניים יקבלו כל פקודה רשמית וימלאו אותה עד הסוף, מיד.”
מאגנוס הנהן. “אבא שלי לא היה מסכים לשום דבר אחר. אלה שמראים כל סימן של התרסה... נתקלים בצעדים משמעתיים.” זו הייתה לשון המעטה לעונשים שהוטלו על שומרי ארמון שלא התמסרו — בגופם, בראשם ובנשמתם — למילוי מטלות הממלכה.
“וכך צריך,” אמר קרטיס. “עכשיו אארגן סידורי מגורים עבורך, עבור רעייתך היפהפייה ועבור בן לווייתה.”
“כן. אני אגור במערכת החדרים הקבועה שלי. הנסיכה תזדקק לסוויטה נפרדת, כיאה למעמדה. וניק יוכל להתגורר...” הוא הביט בנער. “במגורי המשרתים. אולי באחד החדרים היותר מרווחים.”
“אתה נדיב מדי,” אמר ניק קדורנית.
“חדרים נפרדים לבעל ולאישה?” שאל קרטיס בגבה מורמת.
“שמעת אותי,” אמר מאגנוס, רגע לפני שעלה בדעתו זו עלולה להישמע בקשה מוזרה עבור זוג נשוי.
“מאגנוס, בנדיבותו, מבקש את זה בגללי,” אמרה פתאום קליאו, בניסיון להבהיר את המצב. “זו מסורת עתיקת יומין במשפחתי לשמור על חדרים נפרדים בשנת הנישואים הראשונה, גם כי זה מביא מזל, וגם כדי להפוך את השעות שלנו יחד להרבה יותר... מרגשות ומפתיעות.” היא הסמיקה והשפילה מבט, כאילו נבוכה מהווידוי הזה. “כן, אני יודעת, זו מסורת מטופשת.”
“בכלל לא,” אמר מאגנוס, שהתרשם מהשקר המאולתר.
קרטיס הנהן ונראה מרוצה מההסבר. “בסדר גמור. אני אוודא שתקבלו את כל מבוקשכם.”
“יפה,” אמר מאגנוס והחזיר את תשומת לבו לקרטיס. “אני צריך גם לשלוח מיד כמה אנשים למקדש ואלוריה. אתמול בלילה התחוללה שם אתמול סופת קרח אלימה, שגבתה קורבנות רבים. יש לקבור את המתים עד הצהריים ולהשיב את תהילת המקדש על כנה בהקדם האפשרי.”
בהתאם למנהגי הדת בלימרוס, יש לקבור את המתים באדמה מרוססת מים שקודשו על ידי כוהן דת בתוך שתים עשרה שעות.
הוא לא הצליח שלא להביט בניק, שכאב נראה על פניו למשמע אזכור הגופות במקדש. אחת הגופות הייתה של הנסיך אשוּר, אחיה של אמארה. ניק היה מיודד מאוד עם הנסיך אשור, שנרצח בידיה האכזריות של אחותו.
“סופת קרח?” הגבות של קרטיס הגיעו עכשיו כמעט עד לקו השיער. “אין פלא שאתם נראים פרועים כל כך. אני אסיר תודה לאלה על כך שאתה ורעייתך ניצלתם. אתם חייבים לנוח אחרי חוויה כה קשה.”
“המנוחה יכולה לחכות.”
“בסדר גמור,” אמר קרטיס ולפת את משענות הזרוע של כס המלכות. “כמה זמן אתה צופה שאזכה בעונג של נוכחותכם בטרם שובכם לאוראנוס?”
תריסר שומרים נכנסו לאולם הכס ומשכו לרגע את תשומת לבו של מאגנוס. ככל שהשומרים הלימריאניים היו אנשי מקצוע מסורים, זה לא היה כוח משימה גדול מספיק כדי לחפש את אחותו.
“אין בכוונתי לחזור לאוראנוס,” השיב מאגנוס ופנה שוב אל קרטיס.
“אני לא לגמרי מבין,” אמר קרטיס.
“זה הבית שלי, הארמון שלי, הממלכה שלי. ובהיעדרו של אבי, הכיסא הזה שעליו הושבת את עצמך שייך לי כחוק.”
קרטיס בהה בו לרגע, וחיוך הפציע על שפתיו. “אני מבין לגמרי. עם זאת, המלך עצמו מינה אותי לתפוס את הכיסא הזה לפי שעה. קיבלתי על עצמי את החובות האלה בשמחה — ובהצלחה — בהיעדרו של המלך ובהיעדרו של אבי. המועצה כבר התרגלה להנהגה שלי.”
“אז מעתה והלאה המועצה תצטרך להתרגל להנהגה שלי.”
חיוכו של קרטיס התפוגג. הוא נשען אחורה בכיסא, אך לא עשה כל צעד כדי לקום ממנו. “מאגנוס—”
“הנסיך מאגנוס. או הוד רוממותך,” תיקן אותו. אפילו ממקומו שבמרגלות המדרגות יכול היה מאגנוס להבחין בהבהוב של זעם במעמקי עיניו הירוקות של קרטיס.
“קבל את התנצלותי, הנסיך מאגנוס, אך בלי הודעה מוקדמת מאת המלך גאיוס אצטרך למחות על שינוי כה פתאומי. אולי אתה צריך—”
“שומרים,” אמר מאגנוס בלי לפנות לאחור, “אני מבין שבשבועות האחרונים קיבלתם פקודות מלורד קרטיס, כפי שהייתם צריכים לעשות. אבל אני הנסיך שלכם, יורש הכתר של אבי, וכעת, מאחר שאני כאן, אתם תסורו אך ורק לפקודתי.” מבטו היה נוקשה כשנעץ אותו בעיני האדם שתיעב מאז ילדותו. “ימין המלך העליב אותי במחאות האלה שלו. סלקו אותו מכס המלכות שלי ושספו את גרונו, בפקודה.”
הזעם הרותח של קרטיס התחלף במהירות לפחד קר עם התקרב השומרים אליו. ארבע מהם נעו במהירות במעלה המדרגות לפני שהספיק לעשות אפילו צעד אחד. הם הרימו אותו מהכיסא וגררו אותו במורד המדרגות, שם אילצוהו לרדת על ברכיו. מאגנוס תפס את מקומו בראש הבמה.
כס המלכות הקר הזה, הקשה והלא סולח, אצר בחובו זיכרונות רבים מבחינתו של מאגנוס, אך מעולם עד כה הוא לא זכה לשבת עליו.
התברר לו שהכיסא הרבה יותר נוח מכפי שחשב.
קבוצת השומרים אדומי המדים ניצבה לפניו. כולם נשאו אליו עיניים נטולות כל ספק או דאגה. קליאו לפתה בכוח את זרועו של ניק, פניה חיוורות והבעתה מהוססת.
קרטיס כרע לפני מאגנוס, עיניו פעורות בבעתה, פניו מזיעות, כשקירב השומר את חרבו אל צווארו.
“הוד רוממותך,” גמגם. “אם חרגתי מסמכותי או פגעתי בך, זה לא היה בכוונה.”
“יכול להיות,” אמר מאגנוס, שרכן קדימה והביט בו ארוכות. “תתחנן שאחוס על חייך, ואולי אסתפק בכריתת הזרת שלך.”
בלבול ניכר בעיניו של קרטיס, ואז הגיעה ההבנה.
כן, בדיוק, אמר לעצמו מאגנוס. המצב בינינו שונה עכשיו, הא?
“בבקשה,” לחש קרטיס. “בבקשה, הוד רוממותך, חוס נא על חיי. אני מתחנן בפניך. בבקשה, אעשה הכול כדי להוכיח את ערכי ולזכות בסליחתך על כך שפגעתי בך.”
תחושת כוח מזוקקת הציפה את מאגנוס. הוא חייך, חיוך אמיתי, אל הסמור המתרפס.
“תגיד ‘בבקשה’ עוד פעם אחת,” אמר. ומאחר שלא נשמעה תגובה מיידית, מאגנוס סימן בראשו לשומר, שהצמיד את החרב לעור צווארו החיוור של קרטיס, מקיז ממנו זרזיף דק של דם.
“בבב... בבקשה,” הצליח קרטיס לומר.
מאגנוס נופף בידו, והשומר הרחיק את חרבו והחזיר אותה לנדנה.
“אתה רואה? נכון שעכשיו אתה מרגיש יותר טוב?”
קרטיס התנשם בכבדות ורעד כולו. אולי, בניגוד למאגנוס, מעולם קודם לכן לא נזפו בו על מעלליו.
הוא הרכין את ראשו. “תודה רבה לך, הוד רוממותך. אני לשירותך.”
“אני שמח לשמוע זאת,” אמר מאגנוס. “עכשיו אני צריך לשגר הודעה מיידית לאבי. אני רוצה שהוא יֵדע מה מעשיי כאן, בצפון. כדי שלא ידאג לי.”
“כמובן, הוד רוממותך.”
“אז תהיה יד ימין טובה ותביא לי דיו וקלף.”
הבעתו של קרטיס התקדרה קמעה, אך הוא מיהר להתעשת. “כן, הוד רוממותך.”
מאגנוס שם לב שקליאו עוקבת במבטה אחר קרטיס כשעזב את האולם, אך היא לא אמרה דבר, וגם ניק לא. כשהביטה שוב במאגנוס, הוא ראה בעיניה אך ורק האשמה. אולי היא לא הסכימה עם האופן שבו הפך מאגנוס את האיש הצעיר הזה לנושא כלים מבועת, בגלל מה שנראה לה כעבירה פעוטה.
כן, נסיכה, אמר בלבו מאגנוס. אני בנו של גאיוס דאמורה, מלך הדם. והגיע הזמן שאתחיל להתנהג בהתאם.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.