פרק 1
ג'ונאס
קראשיה
אי שם, הרחק מעבר לים, ביבשת מיטיקה, הייתה נסיכה זהובה שאותה רצה ג’ונאס להציל.
וגם אֵל אש שג’וֹנאס היה צריך להשמיד.
עם זאת, המכשול שניצב כעת בדרכו של ג’ונאס על המזח בקראשיה כרסם בזמנו היקר.
“חשבתי שאמרת שאחותו הרגה אותו,” סינן ג’ונאס לעבר ניק.
“היא באמת הרגה אותו.” קולו של ניק היה לא יותר מלחישה כשהעביר את אצבעותיו בסבך שערו האדום. “במו עיניי ראיתי.”
“אז איך זה יכול להיות?”
“אני... אני לא יודע.”
הנסיך אשור קורטאס נעצר במרחק פסיעות אחדות מהם. הוא נעץ בג’ונאס ובניק מבט נוקב בעיניו האפורות-כחולות, שבלטו על רקע עורו השזוף כמו להב מנצנץ של חרב בשעת בין ערביים.
למשך כמה רגעים, הצלילים היחידים שנשמעו היו צווחת שחף שצלל כדי לתפוס דג וההתנפצות הרכה והקצובה של הגלים כנגד הספינה הלימריאנית שחיכתה שם, מפרשיה בצבעי שחור ואדום.
“ניקולו,” אמר הנסיך שחור השיער ובירך אותו בניד ראש. “אני יודע שאתה בוודאי מאוד מבולבל לראות אותי שוב.”
“אני... אני... מה?” היתה תשובתו היחידה של ניק. הנמשים הפזורים על אפו ועל לחייו בלטו על רקע עורו החיוור. הוא נאנח ברעד. “זה בלתי אפשרי.”
אשור הרים גבה שחורה לעבר הנער, מהסס רק לרגע לפני שהמשיך לדבר: “ממה שלמדתי בעשרים ואחת שנות חיי, מעט מאוד דברים בעולם הזה הם בלתי אפשריים.”
“אני ראיתי אותך מת.” המילה האחרונה נשמעה כאילו נשלפה בייסורים מגרונו של ניק. “מה זה היה? סתם עוד שקר? עוד מזימה? עוד תכנית שלא הרגשת צורך לשתף אותי בה?”
ג’ונאס הופתע מכך שניק מעז לדבר אל בן משפחת מלוכה בחוצפה כזאת. הוא עצמו לא רחש שום כבוד לבני מלוכה, אבל ניק הרי בילה מספיק זמן בארמון האוריאני, לצדה של הנסיכה קליאו, כדי לדעת שהתחצפות פומבית אינה צעד נבון.
“זה לא היה שקר. מה שקרה במקדש לא היה מזימה.” אשור העביר את מבטו על הספינה הלימריאנית, שכבר הייתה מוכנה להפלגה מהמזח ההומה של פנינת האימפריה. “אני אסביר עוד כשנהיה בים הפתוח.”
ג’ונאס הרים את גבותיו למשמע נימת דבריו מלאת הביטחון של הנסיך. “כשנהיה בים הפתוח,” חזר על דבריו.
“כן. אני בא איתכם.”
“אם זה מה שאתה מתכנן לעשות,” אמר ג’ונאס ושילב את זרועותיו על חזהו, “מוטב שתסביר כבר עכשיו.”
אשור נעץ בו מבט. “מי אתה?”
ג’ונאס נעץ בו מבט בחזרה. “אני זה שמחליט מי עולה לספינה הזאת ומי לא.”
“אתה יודע מי אני?” שאל אשור.
“בהחלט. אתה אחיה של אמארה קורטאס, שבאחרונה מינתה את עצמה כנראה לקיסרית צמאת הדם של רוב העולם המחורבן הזה. לדברי ניק, אתה אמור להיות מת.”
ג’ונאס הבחין בדמות מוכרת מאחורי אשור.
טראן ראנוס עזב את המזח רק לפני כמה רגעים, כדי להתכונן בזריזות למסע הבלתי מתוכנן למיטיקה, אבל הוא כבר חזר. המורד התקרב ושלף במהירות את חרבו מנדנה.
“יפה יפה,” אמר טראן והרים את קצה הלהב אל צווארו של אשור. “הנסיך אשור. איזו הפתעה נעימה לראות אותך כאן הבוקר, בדיוק כשהחברים שלי מתכוננים להפיל את שלטון המשפחה שלך.”
“המהומה הכללית בפנינת האימפריה אכן העידה על כך,” אמר אשור ברצינות מפתיעה.
“למה חזרת? למה לא נשארת מחוץ לקראשיה כדי לרדוף אחרי האוצר חסר התוחלת שלך, כמו שכולם אומרים שאתה אוהב לעשות?”
לרדוף אחרי האוצר? ג’ונאס החליף מבט מודאג עם ניק. נראה כי רק מעטים ידעו שהנסיך אמור היה להיות מת.
“נסיבות חזרתי אינן עסקך.”
“אתה נמצא בקראשיה בגלל...” התחיל ניק לומר, ואז היסס. “בגלל מה שקרה למשפחה שלך? אתה בוודאי יודע, נכון?”
“כן, אני יודע.” פניו של אשור קדרו. “אבל לא בגלל זה אני כאן.”
טראן גיחך. “בהיותך היורש האמיתי של כס המלכות, אולי תוכל להועיל לסבתא שלך במשא ומתן, מאחר שאחותך התחתנה עם האויב והפליגה מכאן.”
אשור הזעיף פנים. “אם זה מה שאתה חושב, אז אתה לא יודע כלום על תאוות השלטון של סבתי או של אחותי. קל לראות שהמורדים שלך נמצאים בנחיתות מספרית מובהקת. ההתקוממות הזאת תשפיע כמו ציוץ של גוזל לעומת חתול בר רעב. מה שאתה באמת צריך לעשות זה לעלות לספינה ולעזוב, כל עוד יש לך הזדמנות.”
הגיחוך נגוז מעל פניו של טראן. עיניו החומות רשפו בכעס. “אתה לא תגיד לי מה לעשות!”
ג’ונאס חש אי נוחות למראה התנהגותו של אשור. נראה שהוא מתייחס בקלות ראש לחדשות על טבח רוב בני משפחתו. ג’ונאס לא הצליח להבין אם אשור מתאבל על מותם, או חוגג. ואולי הוא לא מרגיש כלום?
“תוריד את הנשק, טראן,” נהם ג’ונאס, ואז סינן: “למה בכלל חזרת כל כך מהר? לא היית אמור לאסוף את החפצים שלך?”
טראן לא זז. הוא המשיך להצמיד את חוד חרבו אל צווארו של אשור, שרירי זרועו דרוכים. “הדרכים חסומות. סבתא קורטאס החליטה שיש להרוג מיד את כל המורדים. הואיל והרסנו אתמול את הכלא העירוני, אין איפה להחזיק את האסירים.”
“סיבה טובה לעזוב מיד,” דחק בהם ניק.
“אני מסכים עם ניקולו,” אמר אשור.
ציוץ נזעם של ציפור לכד את תשומת לבו של ג’ונאס. הוא סוכך על עיניו מפני השמש והביט לעבר הנץ הזהוב שדאה מעל הספינה.
אוליביה מתחילה לאבד את סבלנותה. הוא לגמרי הבין אותה.
הוא אילץ את עצמו להישאר רגוע. הוא ידע שהוא לא יכול להרשות לעצמו לקבל החלטות חפוזות.
בדיוק ברגע זה צצה במוחו תמונה של ליסנדרה, והוא שמע את צליל צחוקה. “אתה? בלי החלטות חפוזות? ממתי?” ליז הייתה בוודאי אומרת.
מאז שמתת, ואני לא יכולתי להציל אותך.
ג’ונאס הדחיק את יגונו ואילץ את עצמו להתמקד בנסיך.
“אם אתה רוצה סיכוי לעלות על הספינה הזאת,” אמר, “אז תסביר לי איך הצלחת להתעורר לחיים ולבוא כך אל קבוצת מורדים, כאילו רק יצאת ללגימת שיכר בבית המרזח.”
“להתעורר לחיים?” חזר אחריו טראן והבעתו הנזעמת התחלפה בבלבול.
ג’ונאס התעלם מטראן וחיפש סימן כלשהו בהתנהגותו של הנסיך. אות לכך שהוא חושש לחייו, שהוא משתוקק נואשות להימלט ממולדתו. אך בעיניו הבהירות של הנסיך אשור נראתה רק רצינות.
למען האמת, זה היה מדאיג למדי.
“שמעתם פעם את האגדה על פֶנִיקְס, עוף החול?” שאל אשור.
“כמובן,” השיב ניק. “זו ציפור מיתולוגית, שעלתה מן האפר ומן הלהבות שהרגו אותה. זה הסמל של קראשיה, כדי להעיד על חוסנה של האימפריה ועל יכולתה לקרוא תיגר על המוות עצמו.”
אשור הנהן. “אכן.”
ג’ונאס הרים את גבותיו. “באמת?” שאל.
ניק משך בכתפיו. “פעם השתתפתי בשיעור עם קליאו על מיתוסים זרים. אני הקשבתי יותר ממנה.” הוא העיף מבט חשדני באשור. “מה עם האגדה הזאת?”
“יש גם אגדה על בן תמותה שביום מן הימים ייגזר עליו לעשות אותו דבר — להתעורר לחיים לאחר מותו ולאחד את העולם. סבתא שלי תמיד האמינה שאחותי היא הציפור האגדית הזאת. כשאמארה הייתה תינוקת, היא מתה לזמן קצר, אך חזרה לחיים, בגלל שיקוי החזרה לחיים שנתנה לה אימא שלנו. כשנודע לי על כך באחרונה, הזמנתי עבורי שיקוי זהה. אני לא בטוח שממש האמנתי שהשיקוי יפעל, אבל הוא עשה את שלו. כשהתעוררתי עם שחר במקדש שבו מצאתי את מותי לילה קודם לכן מידיה של אחותי, הבנתי שזה נכון.”
“מה נכון?” שאל ג’ונאס לאחר שאשור השתתק.
אשור הביט בעיניו. “נכון שאני עצמי הוא הפניקס, עוף החול. וגורלי הוא להציל את העולם הזה, החל בכך שאעצור באחותי מהצורך האפל שלה ללכת כעיוורת בעקבותיו של אבינו.”
הנסיך השתתק שוב, והשלושה בהו בו. טראן היה הראשון שהתחיל לצחוק.
“בני מלוכה תמיד חושבים את עצמם למי יודע מה...” גיחך. “אגדות על גיבורים הקוראים תיגר על המוות סופרו עוד בימים שהתחילו לספר את האגדות על הצופים עצמם.” טראן הביט בג’ונאס. “אני מתכוון פשוט לכרות את ראשו. אם הוא יקום לחיים אחרי זה, אני מבטיח להאמין.”
ג’ונאס לא חשב שטראן מתכוון לכך ברצינות, אך לא רצה להסתכן.
“תוריד את הנשק,” נהם עליו. “אני לא מתכוון להגיד לך שוב.”
“אני לא מקבל ממך פקודות,” אמר טראן.
“אתה רוצה לעלות לספינה הזאת? כי אם כן, אתה בהחלט תקבל ממני פקודות.”
אבל טראן לא זז, וההתרסה בעיניו רק גברה.
“ראנוס, אתה עושה בעיות לג’ונאס?” נשמע קולו הרועם של פליקס שבא ונעמד לצדו של ג’ונאס.
ג’ונאס היה אסיר תודה על נוכחותו של פליקס גבראס הגבוה והשרירי. פליקס, לשעבר חבר בכנופיית הקוֹבְּרָה, קבוצת מתנקשים שפעלה בשירותו של המלך גאיוס, הטיל צל קטלני ומאיים — והתנהג בהתאם.
אבל טראן היה קטלני ומאיים לא פחות.
“אתה רוצה לדעת על הבעיות שלי?” שאל טראן והוריד סוף סוף את נשקו. הוא סימן בראשו לעבר הנסיך שהתעורר לחיים. “זה הנסיך אשור קורטאס.”
פליקס הביט בספקנות בנסיך בעינו הבריאה. לאחר שהעביר את השבוע שעבר בכלא וספג עינויים אכזריים באשמת הרעלת המשפחה המלכותית הקראשיאנית — פשע שביצעה אמארה והאשימה אותו במעשה — זו הייתה העין היחידה שנותרה לו. על העין האחרת כיסתה רטייה שחורה. “אתה לא אמור להיות מת?”
“אכן.” ניק נשאר שקט ולא הפסיק להתבונן בנסיך בתדהמה.
“אני לא מת,” אמר אשור לניק בקול סבלני.
“יכול להיות שזה תכסיס.” ניק כיווץ את גבותיו בריכוז ובחן בעיון את הנסיך. “אולי אתה מכשפה עם מספיק קסם אוויר כדי לשנות את הופעתה החיצונית.”
אשור הרים גבה, כאילו משועשע מהרעיון. “ממש לא...”
“מכשפות הן ממין נקבה,” התערב טראן.
“לא תמיד,” אמר אשור. “היו במשך ההיסטוריה כמה דוגמאות בולטות של מכשפים זכרים.”
“אתה מנסה להגן על הטענה שלך, או לא?” הטיח בו ג’ונאס.
“זה אחיה של אמארה,” נהם פליקס. “בואו פשוט נהרוג אותו ונגמור עם זה.”
“כן,” אמר טראן, “בעניין הזה אנחנו מסכימים.”
אשור נאנח, ובפעם הראשונה הוא נשמע קצר רוח. למרות האיומים, הוא המשיך להתבונן בניק בלי להניד עפעף. “אני מבין שאתה מהסס אם להאמין לי, ניקולו. זה מזכיר לי את ההיסוס שלך באותו לילה בעיר הזהב, כשעזבת את בית המרזח ההוא... החיה, קראו למקום ההוא, אם אני לא טועה. אתה היית שיכור, אבוד, והסתכלת עליי בסמטה כאילו אני עלול להרוג אותך עם שתי החרבות שלי. אבל לא הרגתי אותך, נכון? אתה זוכר מה עשיתי במקום זאת?”
פניו החיוורות של ניק האדימו מיד, והוא כחכח בגרונו. “זה הוא,” מיהר לומר. “אני לא יודע איך זה יכול להיות, אבל... זה הוא. בואו נזוז.”
ג’ונאס בחן את פניו של ניק. הוא לא היה משוכנע שהוא יכול להאמין לכך, מפיו של מישהו שרק באחרונה התחיל לבטוח בו. אבל תחושת הבטן אמרה לו שניק דובר אמת.
ואם אשור רוצה לעצור את מזימותיה המרושעות של אחותו, והוא מאמין שהוא עוף החול האגדי שקם לתחייה, הוא יוכל להיות נכס חשוב לקבוצה שלהם — בין אם האגדה נכונה ובין אם לא.
ג’ונאס תהה מה הייתה אומרת ליז על המצב הזה.
לא, הוא לא תהה, הוא כבר ידע. קרוב לוודאי שהיא הייתה יורה חץ בנסיך ברגע שרק הופיע שם.
נצנוץ חרבו של טראן צד שוב את תשומת לבו. “אם לא תוריד את הנשק הזה, אני אורה לפליקס לכרות לך את הזרוע.”
טראן צחק, צליל צורמני שפילח את האוויר הקריר של הבוקר. “נראה אותו מנסה...”
“באמת?” אמר פליקס. “הראייה שלי לא טובה כשהייתה, אבל אני חושב — בעצם, אני יודע בוודאות — שאני זריז מאוד. אולי זה אפילו לא יכאב.” הוא צחקק ברשעות ושלף את חרבו. “לא, מה פתאום, מה עלה בדעתי? זה מאוד יכאב. אני לא בעל ברית של אף אחד מבני קורטאס, אבל אם ג’ונאס רוצה שהנסיך ימשיך לנשום, הוא ימשיך לנשום. זה ברור?”
שני הצעירים לטשו עיניים זה בזה במשך כמה רגעים מתוחים. לבסוף החזיר טראן את חרבו לנדנה.
“בסדר,” סינן מבעד לשיניים חשוקות. החיוך המתוח על פניו עמד בניגוד לזעם הקר שבעיניו.
בלי לומר מילה, הוא נדחף על פני פליקס ועלה לספינה.
“תודה,” לחש ג’ונאס לפליקס.
פליקס עקב במבטו אחר טראן במבט קודר. “ברור לך שהוא יעשה בעיות, נכון?”
“לגמרי.”
“יופי.” פליקס הביט לעבר הספינה הלימריאנית. “אגב, כבר אמרתי שאני סובל מאוד ממחלת ים, בעיקר מעצם המחשבה שאחיה הלא-מת של אמארה נמצא איתנו על הסיפון? אז אם החבר החדש שלנו טראן ינסה לשסף את גרוני בזמן שאני מקיא את נשמתי מעל המעקה, אני אאשים אותך.”
“כמובן.” ג’ונאס הביט בחשדנות בניק ובאשור. “בסדר. לא יודע איזה גורל מחכה לנו בצד השני, אבל בואו נפליג למיטיקה. כולנו.”
“חשבתי שאתה לא מאמין בגורל,” מלמל ניק כשעלו על כבש הספינה.
“אני לא,” אמר ג’ונאס.
אבל למען האמת, רק חלק קטן ממנו המשיך לא להאמין.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.