אחת.
אני כלואה כבר 264 יום.
החֶברה היחידה שלי היא יומן קטן ועט שבור והמספרים שבראש שלי. חלון. 4 קירות. 10 מטרים מרובעים של מרחב. 26 אותיות באלפבית שלא דיברתי ב־264 ימים של בידוד.
6,336 שעות מאז שנגעתי בבן אדם אחר.
“עוד מעט לא תהיי לבד בתא בחדר,״ הם אמרו לי.
“אנחנו מקווים שתירקבי למוות כאן על התנהגות טובה,״ הם אמרו לי.
“לא חסרים פסיכופתים כמוך הסוף לבידוד,״ הם אמרו לי.
הם, משרתי הממסד החדש. היוזמה שהיתה אמורה לעזור לחֶברה הגוססת שלנו. אותם אנשים שהוציאו אותי מהבית של ההורים וכלאו אותי בבית משוגעים בגלל משהו שאין לי שליטה עליו. לאף אחד לא אכפת שלא ידעתי למה אני מסוגלת. שלא ידעתי מה אני עושה.
אין לי מושג איפה אני.
אני רק יודעת שהוסעתי על ידי מישהו בוואן לבן במשך 6 שעות ו־37 דקות עד שהגעתי לכאן. אני יודעת שהייתי אזוקה למושב שלי. אני יודעת שהייתי קשורה לכיסא שלי. אני יודעת שההורים שלי לא טרחו להגיד שלום. אני יודעת שלא בכיתי כשלקחו אותי.
אני יודעת שהשמים נופלים כל יום.
השמש שוקעת אל האוקיינוס ומתיזה חום ואדום וצהוב וכתום על העולם שמחוץ לחלון שלי. מיליון עלים על מאה ענפים שונים מתכופפים ברוח, מרפרפים בהבטחת שווא של מעוף. הרוח אוחזת בכנפיהם הכמושות אבל מפילה אותם למטה, שכוחים, כדי שיירמסו על ידי החיילים שמוצבים מתחת.
יש פחות עצים ממה שהיו, זה מה שהמדענים אומרים. הם אומרים שהעולם היה פעם ירוק. העננים היו לבנים. השמש היתה תמיד באור הנכון. אבל הזיכרונות שלי מהעולם הזה קלושים מאוד. אני לא זוכרת הרבה ממה שהיה לפני. הקיום היחיד שאני מכירה היום הוא זה שהוענק לי. הד של מה שהיה.
אני מצמידה את כף היד לשמשת הזכוכית הקטנה ומרגישה את הקור אוחז בידי בחיבוק מוכר. שנינו לבד, שנינו מתקיימים כהיעדר של משהו אחר.
אני אוחזת בעט חסר התועלת, ובו מעט מאוד דיו שלמדתי להקציב מדי יום, ובוהה בו. משנה את דעתי. נוטשת את המאמץ הדרוש לכתוב. אולי אם אדבר יהיה לי קל יותר. אני מתאמנת על השימוש בקול, הוגה בשפתיים מילים מוכרות שהפה שלי לא מכיר. אני מתאמנת כל היום.
אני מופתעת שאני זוכרת איך מדברים.
אני מגלגלת את היומן הקטן שלי לכדור שאני דוחפת לקיר. אני יושבת זקופה על הקפיצים המכוסים בבד שעליהם אני נאלצת לישון. אני מחכה. אני מתנדנדת קדימה ואחורה ומחכה.
אני מחכה יותר מדי ונרדמת.
העיניים שלי נפקחות ורואות שתי עיניים שתי שפתיים שתי אוזניים שתי גבות.
אני מחניקה את הצרחה הדחף לברוח האימה המשתקת שאוחזת בגפיי.
“אתה ב־ב־ב־ב־״
“ואת בת.״ הוא מרים גבה. הוא מתרחק מהפנים שלי. הוא מחייך חיוך שהוא לא חיוך ואני רוצה לבכות, העיניים שלי נואשות, מבועתות, המבט נשלח לדלת שניסיתי לפתוח כל כך הרבה פעמים שכבר הפסקתי לספור. הם כלאו אותי עם בן. בן.
אלוהים אדירים.
הם מנסים להרוג אותי.
הם עשו את זה בכוונה.
כדי לענות אותי, להכאיב לי, כדי שלא אישן יותר בלילה. הזרועות שלו מקועקעות, שרוולים עד המרפקים. בגבה חסר עגיל שבטח החרימו. עיניים כחולות כהות שער חום כהה קו לסת חד מבנה גוף חזק ורזה. מהמם מסוכן. מבעית. נורא.
הוא צוחק ואני נופלת מהמיטה ומזנקת לפינה.
הוא מביט בכרית העלובה על המיטה הנוספת שדחפו לחלל הריק הבוקר, במזרן הדק ובשמיכה הממורטת שבקושי יכולה לכסות את פלג גופו העליון. הוא מביט במיטה שלי. מביט במיטה שלו.
מצמיד אותן ביד אחת. משתמש ברגל שלו לדחוף את שתי מסגרות המתכת אל הצד שלו בחדר. משתרע על שני המזרנים, לוקח את הכרית שלי ומתפיח אותה מתחת לצווארו. אני מתחילה לרעוד.
אני נושכת את השפה ומנסה לקבור את עצמי בפינה החשוכה.
הוא גנב את המיטה שלי השמיכה שלי הכרית שלי.
יש לי רק את הרצפה.
תהיה לי רק הרצפה.
לעולם לא אשיב מלחמה כי אני מפחדת מדי משותקת מדי פרנואידית מדי.
“אז את – מה? משוגעת? בגלל זה את פה?״
אני לא משוגעת.
הוא מתרומם מספיק לראות את הפנים שלי. הוא שוב צוחק. “אני לא מתכוון לפגוע בך.״
אני רוצה להאמין לו אני לא מאמינה לו.
“איך קוראים לך?״ הוא שואל.
זה לא עניינך. איך קוראים לך?
אני שומעת את הנשיפה הנרגזת שלו. אני שומעת אותו מתהפך על המיטה שחצי ממנה היה פעם שלי. אני נשארת ערה כל הלילה. הברכיים שלי משוכות אל הסנטר, הזרועות מחבקות חזק את דמותי הקטנה, השיער החום הארוך שלי הוא המחסום היחיד בינינו.
אני לא הולכת לישון.
אני לא יכולה לישון.
אני לא יכולה לשמוע את הצרחות האלה שוב.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.