אחת.
העולם עשוי להאיר פנים היום.
הכדור הצהוב הגדול אולי נשפך אל העננים, נוזלי וחלמוני, ונמזג בשמים הכחולים-כחולים, זוהר בתקווה קרה ובהבטחות שווא של זיכרונות נעימים, משפחות אמיתיות, ארוחות בוקר שהוכנו מכל הלב, ערמות פנקייקים שסירופ מייפל נוטף מהן על צלחת בעולם שאינו קיים עוד.
ואולי לא.
אולי היום לח ואפלולי, והרוח השורקת חדה כל כך, שהיא מכאיבה לעור במפרקי האצבעות של גברים מגודלים. אולי יורד שלג, אולי יורד גשם, אני לא יודעת. אולי קפוא יש ברד יש הוריקן יש טורנדו והאדמה רועדת ומתבקעת בשביל לפנות מקום לטעויות שלנו.
אין לי מושג.
כבר אין לי חלון. אין לי נוף. מיליון מעלות מתחת לאפס בדם שלי ואני קבורה 50 רגל מתחת לאדמה בחדר אימונים שהפך לבית השני שלי בזמן האחרון. כל יום אני בוהה ב-4 הקירות האלה ומזכירה לעצמי אני לא אסירה אני לא אסירה אני לא אסירה אבל לפעמים הפחדים הישנים שוטפים את העור שלי ואני לא יכולה להשתחרר מהקלסטרופוביה שאוחזת בגרוני.
פיזרתי כל כך הרבה הבטחות כשבאתי לכאן.
עכשיו אני לא כל כך בטוחה. עכשיו אני מודאגת. עכשיו המוח בוגד בי כי מחשבותיי מתגנבות מהמיטה שלי כל בוקר בעיניים מתרוצצות ובכפות ידיים מיוזעות ובצחקוקים עצבניים שמתיישבים בחזה שלי, מצטברים בחזה שלי, מאיימים לפרוץ מהחזה שלי, והלחץ גדל וגדל וגדל וגדל.
החיים כאן הם לא מה שציפיתי.
העולם החדש שלי צרוב בפלדת תותחים, חתום בכסף, טובע בריחות של אבן ופלדה. האוויר קרחוני, השטיחים כתומים; האורות והמתגים מצפצפים ומבליחים, חשמליים, אלקטרוניים, אורות הניאון בוהקים. הומה כאן, הומה מרוב אנשים, הומה במסדרונות מלאים לחישות וצעקות, רגליים בוטשות וצעדים מהורהרים. אם אני מקשיבה בריכוז, אני שומעת את המוחות העמלים והמצחים המתקמטים והאצבעות שטופחות על סנטרים ושפתיים וגבות מכווצות. רעיונות מועברים בכיסים, מחשבות ערוכות בקצה כל לשון; עיניים מוצרות בריכוז, בתכנון קפדני שאני אמורה לרצות להיות חלק ממנו.
אבל שום דבר לא עובד, וכל החלקים שלי מקולקלים.
אני אמורה לרתום את האנרגיה שלי, אמר קאסל. המתת של כל אחד מאיתנו היא סוג של אנרגיה. חומר אינו נוצר או מושמד, הוא אמר לי, וכשהעולם שלנו השתנה, השתנתה גם האנרגיה שבו. היכולות שלנו נלקחות מהיקום, מחומרים, מאנרגיות. אנחנו לא חריגים. אנחנו תוצאה בלתי נמנעת של הניצול המעוות של כדור הארץ. האנרגיה שלנו מגיעה ממקום כלשהו, הוא אמר. והמקום הזה הוא הכאוס שסביבנו.
זה הגיוני. אני זוכרת איך העולם נראה כשעזבתי אותו.
אני זוכרת את השמים הכועסים ואת רצף השקיעות שקרסו מתחת לירח. אני זוכרת את האדמה הסדוקה ואת השיחים השורטים ואת העצים שהיו פעם ירוקים והיום הם חומים כמעט לגמרי. אני חושבת על המים שאסור לשתות והציפורים שלא עפות ואיך הציוויליזציה האנושית היא היום לא יותר משורה של מתחמים פזורים במה שנשאר מהאדמה ההרוסה שלנו.
העולם הוא עצם שבורה שלא קיבענו כמו שצריך, מאה רסיסי קריסטל מודבקים. ניפצו אותנו ובנו אותנו מחדש, אמרו לנו לנסות כל יום להעמיד פנים שאנחנו עדיין מתפקדים כמו שצריך. אבל זה שקר, שקר אחד גדול.
אני לא מתפקדת כמו שצריך.
אני פשוט תוצאה של הקטסטרופה.
שבועיים ממוטטים בצד הדרך, זנוחים, שכוחים. שבועיים אני כאן ובשבועיים מצאתי לי מקום במיטה של קליפות ביצים, תוהה מתי משהו יישבר, מתי אהיה הראשונה לשבור, תוהה מתי הכול יתפרק. אחרי שבועיים הייתי אמורה להיות מאושרת יותר, בריאה יותר, ולישון טוב יותר ועמוק יותר במקום הבטוח הזה. במקום זאת אני דואגת מה יקרה כשאם לא אצליח לסדר את זה, אם לא אבין איך להתאמן כמו שצריך, אם אפגע במישהו בכוונה בטעות.
אנחנו נערכים למלחמה עקובה מדם.
בגלל זה אני מתאמנת. כולנו מנסים להכין את עצמנו לניצחון על וורנר והאנשים שלו. לנצח קרב אחד, ואז עוד אחד. להראות לאזרחי העולם שעוד יש תקווה – שהם לא צריכים להשלים עם הדרישות של הממסד החדש ולהשתעבד למשטר שרוצה רק לעשוק אותם למען כוחו שלו. והסכמתי להצטרף למאבק. להיות לוחמת. להשתמש בכוח שלי בניגוד לשיקול דעתי. אבל המחשבה שאניח יד על מישהו מעוררת בי עולם של זיכרונות, רגשות, פרץ של עוצמה שאני חווה רק כשאני נוגעת בעור שאינו מחוסן מפני המגע שלי - עוצמה בלתי ניתנת לעצירה; אופוריה מעונה; גל של כוח שמציף כל נקבובית בגופי. אני לא יודעת מה הוא יעשה לי. אני לא יודעת אם אני יכולה לבטוח בעצמי בהתענגי על הכאב של אדם אחר.
אני יודעת רק שמילותיו האחרונות של וורנר נלכדו בחזי, ואני לא יכולה לפלוט את הקור או את האמת שמכים בחלק האחורי של גרוני.
לאדם אין מושג שוורנר יכול לגעת בי.
אף אחד לא יודע.
וורנר היה אמור למות. וורנר היה אמור למות כי הייתי אמורה לירות בו, אבל אף אחד לא חשב שאצטרך לדעת לירות באקדח, אז עכשיו אני מניחה שהוא יבוא לחפש אותי.
הוא יבוא להילחם.
עלי.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.