נקודת שבירה

פרולוג "אתה מביא מזל"

הוויכוח היה תמיד זהה: מה עדיף – משמרת שקטה בלי שום פעילות, או משמרת עמוסה בתאונות דרכים, חולים ופציעות. אני העדפתי משמרות שקטות. אהבתי להגיע למרכז מד"א, לצפות בטלוויזיה ולדבר עם שאר המתנדבים. מבחינתי זה היה מקום מפלט מהלימודים ומהשחייה. אבל אני לא זוכר מתי הייתה לי משמרת שקטה כזו. תמיד היה איזה אירוע – תאונת דרכים, לידה, החייאה...

ביום חמישי בבוקר החלטתי לוותר על יום רביצה בבית ולהגיע למשמרת התנדבות במד"א. זו לא הייתה אחת המשמרות הקבועות שלי, אבל משהו הניע אותי בכל־זאת לקום מוקדם בבוקר ולהגיע ב־11:00 לתחילת המשמרת.

אפרת, שעשתה איתי את קורס ההכשרה, כבר הייתה במקום, וכאשר ראתה אותי קיבלתי חיבוק לבבי ושטיפת מוח. "יאללה, איתי, אני מקווה שתהיה היום איזו תאונה, משהו... שלא הגענו סתם. אפילו רק לקחת זקנה לבית־חולים. הכול אני מוכנה לעשות היום. לפני שבוע הייתה לי משמרת ולא קרה כלום, פשוט ישבנו וראינו טלוויזיה כל המשמרת. איזה שעמום, ואז איך שהחליפו אותנו הקפיצו את האמבולנס. לא עניין אותי שום דבר, עליתי על האמבולנס, השארתי את המחליף שלי ונסעתי. העברנו זקן אחד להדסה, ואז הוקפצנו לאישה ששברה את הרגל שלה ויצא לי לקבּע לה את הרגל. ממש התרגשתי. בקיצור, חזרתי באיזה שתיים בלילה... איזה מגניב, נכון? תגיד, איך החופש?"

"את רואה, מעביר במשמרות איתך."

"ישראל לאמבולנס," שמעתי את הכּריזה.

ישראל היה נהג האמבולנס שהיינו מצוּותים אליו במשמרת.

אפרת הסתכלה עלי וחיוך ממזרי עלה על שפתיה. "זה היה קצר. איתי, אתה מביא מזל... יאללה בלגן!"

בדרך לאמבולנס נשמעה שוב הכריזה במסדרונות: "אהרון לאמבולנס... יוחאי לאמבולנס... אוהד לאמבולנס..."

"קרה משהו!" אמרתי לאפרת כאשר פתחתי את דלת הרכב.

היא לא ענתה.

ראיתי את ישראל הנהג מגיע מתנשף, הכרס שלו מיטלטלת מצד לצד.

"אני רוצה להפעיל את הסירנה," אמרתי לו.

גם הוא לא ענה.

הוא נכנס לרכב, הפעיל את הסירנה ויצאנו לדרך. היינו ארבעה אמבולנסים בשיירה אחת אל מחוץ לירושלים.

"מה קרה?" שאלתי את ישראל.

"לא ברור. כנראה תאונת דרכים של אוטובוס בדרך לירושלים. הבנתי שהוא הידרדר לתהום."

עכשיו תורי היה לשתוק. גם אפרת המשיכה בשתיקתה הלא אופיינית. הלב שלי התחיל לפעום במהירות. נדרכתי והרגשתי את חום גופי עולה.

כעבור רבע שעה נעצר האמבולנס בצד כביש מספר 1. כבר היו שם כמה כלי רכב משטרתיים ואזרחיים שעצרו בשולי הדרך. ירדתי במהירות מהאמבולנס, לקחתי ליד את תיק העזרה הראשונה ורצתי לצדו השני של הכביש, מנצל את פקק התנועה שנוצר בכביש. רצתי למקום שבו נעלם מעקה הבטיחות ונעצרתי. השקפתי למטה וראיתי את האוטובוס רובץ לו בתהום, עולה בלהבות. ניסיתי לזהות את מספרו: קו 405. מסביבו היו שכובים עשרות אנשים. שמעתי את צעקותיהם לעזרה.

אפרת נעמדה לידי. "אלוהים ישמור, מה הולך כאן?"

דרדרתי את עצמי אל התהום, מבלי להשיב לה.

"חכה לי!" שמעתי את אפרת צורחת.

לא חיכיתי. נזכרתי במשפט הראשון שנאמר לי בקורס לגבי אירוע רב נפגעים – לא לעזור בשלב הראשון למי שצועק. אלה שלא צועקים זקוקים יותר לעזרה הראשונה.

המראה היה מחריד. עברתי בין פצועים והרוגים, מנסה לאתר מי מהם זקוק יותר לעזרה. רצתי לכיוון האוטובוס הבוער ונעצרתי כמה מטרים לפניו. לא יכולתי להמשיך, החום שרף את פני. רצתי מסביבו לראות האם נשארו לכודים בפנים. גם אם נשארו שם אנשים חיים, הבנתי מהר שאין לי סיכוי להציל אותם.

ניגשתי לאישה, בת חמישים בערך, שהייתה שרועה ללא הכרה על הקרקע בקרבת האוטובוס ודם רב ניגר מראשה. עצרתי את הדימום ביד אחת והוצאתי את התחבושת מהתיק ביד השנייה. הבטתי בפניה. הן נראו לי מוכרות, אך לא יכולתי לקשר בין הפנים לשֵם. הדימום התחיל להיעצר. בדקתי דופק ונשימה. לא הצלחתי להבחין באף אחד מהם. לקחתי נשימה עמוקה, והתחלתי בהחייאה.

שתי הנשמות, שלושים עיסויים, שתי הנשמות, שלושים עיסויים... הזיעה שלי נטפה על גופה. לא ראיתי שום תגובה. ככל שעברו הדקות כך עלה גם התסכול. הגברתי את הקצב ואת עוצמת העיסוי.

"כמה זמן אתה כבר איתה?" שמעתי קול מאחורי.

"יותר מעשר דקות," עניתי תוך כדי עיסוי.

"עצור. תן לי לבדוק אותה. נראה לי שזה מיותר, היא כבר מתה. צריך לעזור לאחרים."

הבחור הצעיר הציג את עצמו כרופא, בדק אותה ואחרי שלושים שניות אמר לי, "היא מתה."

ניסיתי להסדיר את נשימתי, אבל לא הצלחתי. הדמעות החלו להציף את עיני. לא נתתי להן להשתלט. ניגבתי במהירות את אלו שהצליחו להתמלט.

"עשית מה שיכולת. לך תעזור לאחרים."

ידי ובגדי היו מגואלים בדם. הלכתי לחפש פצועים. בדרך פגשתי את אפרת. ראיתי אותה רוכנת ומנסה לעצור דימום בשארית רגל של פצוע.

"את בסדר?" שאלתי.

אפרת הסתובבה אלי. ראיתי את פניה היפות כבויות ומרוחות בדם. שׂערה היה פרוע וידיה רעדו. "איך אני עוצרת את זה? אני לא מצליחה!" בכתה.

"תמשיכי ללחוץ," אמרתי לה. הוצאתי את חסם־העורקים שהיה לי בערכה, הזזתי את הרגל הקטועה שהייתה מונחת ליד הפצוע וליפּפתי את הרצועה מסביב לגדם. ליפּפתי כל־כך חזק עד שחשבתי שאני קורע את הרצועה. הדימום נעצר.

"תרשמי לו על המצח את השעה," אמרתי לה, קמתי ועזבתי אותה.

האוטובוס המשיך לבעור. ראיתי כוחות נוספים מגיעים. מסוק חג סביבנו, והבנתי שהוא מתקשה למצוא מקום לנחיתה. חיפשתי עוד פצועים שטרם טופלו. עברתי בין גופות וחלקי גופות וטיפלתי במקרים קלים – שברים, כוויות, מכות יבשות. כעבור זמן־מה הצליח המסוק לנחות ופינה כמה פצועים. בינתיים הגיע עוד מספר לא מבוטל של אמבולנסים שחנו למעלה, בצד הכביש. את הפצועים קל יחסית ניסינו להעלות ברגל חזרה אל הכביש ולפנות אותם באמבולנס.

"איתי, בוא תעזור לנו לפנות אותו," צעק אלי ישראל.

לולא ידעתי שהוא נהג האמבולנס, הייתי מפנה אותו בעצמי. הוא היה מכוסה בדם ושחור מפיח, בגדיו קרועים ונשימתו לא סדירה. הפצוע שכב על האלונקה ונראה כסובל מכוויות מרובות בכל חלקי גופו. הרמתי את עיני. פינוי הפצועים מהתהום נדמה כמו משימה בלתי אפשרית. השיפוע היה תלול ולמרות החבלים שנקשרו מהכביש אל אזור האירוע, לא היה לי ברור איך נצליח להעלות את האלונקה.

"אפרת!" צעק ישראל, "תעלי אַת לבד ותחכי לנו למעלה."

"ישראל, תעלה גם אתה למעלה, נראה לי שיש כאן מספיק אנשים שיכולים לסחוב את האלונקה," אמרתי לו.

הוא לא ענה, ורק הביט בי במבט שלא הותיר ספק. הוא לא הולך לוותר על סחיבת האלונקה. תפסנו כל אחד בצד אחר של האלונקה מלפנים, בעוד שניים אחרים תופסים את המקומות הנותרים מאחור, והתחלנו לטפס. היה קשה מאוד לייצב את האלונקה. הפצוע היטלטל מצד לצד, ולולא היה קשור היה מידרדר בקלות חזרה לתהום. ניסיתי לדובב אותו, אך הוא לא ענה לי, רק גנח מכאבים. גם אני גנחתי מכאבים. ידית האלונקה חתכה את ידי ואת כתפי ודם טפטף לי מהיד. הרמתי את הראש וראיתי את הכביש מתקרב אלי.

"דחיפה אחרונה!" צרח ישראל, שעמד בקַדמת האלונקה מימיני.

הפניתי את מבטי אליו. ניסיתי לענות לו, אבל לא הצלחתי להסדיר את הנשימה. הרגשתי איך ישראל דוחף את האלונקה למעלה וניסיתי להתחבר לקצב. אפרת ישבה על הכביש, בוהה בנו.

"אפרת, בואי תעזרי לנו להכניס את האלונקה," קראתי לה.

היא קמה ועברה את הכביש יחד איתנו. "אני לא חוזרת למטה, איתי, אני לא חוזרת. אני לא חוזרת..." מלמלה.

"תחזרי עם האמבולנס לירושלים. הוא בטח יגיע לעין כרם," עניתי לה.

אפרת עלתה על האמבולנס והתיישבה וחיזקה את רצועות האלונקה.

"אתה בא?" שמעתי את ישראל צועק לי ממושב הנהג.

אפרת הֵישירה את מבטה אלי ומלמלה, "בוא..."

"אני נשאר פה," עניתי לישראל.

ראיתי את האכזבה בפניה של אפרת.

"איתי, אתה מביא מזל..." אמרה לי בזמן שסגרה את דלת האמבולנס.

טיפסתי מהתהום עם פצועים באותה עלייה תלולה עוד שלוש פעמים. את אפרת לא פגשתי מאז.

למחרת ראיתי את תמונתה של האישה שביצעתי בה החייאה והתברר לי שהיא אמא של שרון, שלמדה איתי בכיתה. לא הלכתי להלוויה ולא סיפרתי לשרון.

רק שכבתי במיטה וקיוויתי שמזלי ישתנה בעתיד.

הוא לא.