נקמתו של אלחנדרו

הרדיו במכונית לא שקט, דיבר על הטמפרטורה במיאמי, העליות והירידות, הלחות היחסית. אולם אבי חשבה ששום־דבר בה אינו יחסי. והחום, או היעדרו, היה לגופו עניין סובייקטיבי.

כאשר יצאה מתוך בניין נמל-התעופה הממוזג לפני חצי שעה היא סונוורה על ידי להט השמש. הזעה נטפה תוך זמן קצר לאורך עמוד שדרתה ובין שדיה. עתה, בתוך הפאר הממוזג של הלימוזינה היא קפאה, וכל מה שרצתה באמת היה להגיע למחוז חפצה ולשכב עד שכאב הראש המפעם ישכך.

אבל זה לא יקרה. ודאי לא בזמן הקרוב. דומה שהגעת הלימוזינה, שלא יכלה להיות רכושו של אדוארד, כמו הוכיחה זאת. במקום שלורן תבוא לקדם את פניה, היא ניצבה בפני נהג קפוא פנים אשר, להוציא כמה מילים נחוצות, דומה שלא יכול - או לא רצה - לנהל שיחה מנומסת.

בתחילה היא לא דאגה. הכבישים המוליכים מנמל-התעופה היו פקוקים וכאשר הנהג המוצק שלה ירד מהכביש הראשי כדי לפלס את דרכו בתוך מבוך של רחובות שרק תושבי מיאמי מכירים, היא הניחה שהוא נוסע לבית-החולים בדרך קיצור.

וזה רק מראה שאסור לקחת דברים כפי שהם נראים, חשבה בחוסר נוחות. למרות שהם עלו על הכביש המהיר, היא היתה בטוחה למדי שהם מתרחקים מהעיר ומבית-החולים סאות׳-דייד-ממוריאל, שם שוכב אחיה, פצוע, ממתין לה שתיחפז אל מיטת חוליו. המעט שזכרה מביקורה הקודם היחיד במקום שכנע אותה שהם נוסעים לכיוון קורל-גייבלס. והאנשים היחידים שהכירה בקורל-גייבלס היו הוריה של לורן.

ואלחנדרו וארגה, הזכיר לה זכרונה הבוגדני בחוסר התחשבות, אבל היא התעלמה ממנו.

ובכל זאת, היא תצטרך לבלוע את זה גם אם הם נוסעים לבית אסקוויוול.

הם לפחות יוכלו לספר לה מה מצבו האמיתי של אדוארד. אולי לורן מתגוררת אצלם בזמן שבעלה מאושפז. היא לא שאלה את כל הדברים האלה כאשר אדוארד התקשר אליה.

היא התרכזה בסביבותיה והביטה דרך החלונות הכהים בנופים שנראו כאילו נלקחו מתוך פרסומת של משרד נסיעות. השדרה הרחבה הנטועה עצים לאורכה נסעו הקבילה למים המבליחים של מפרץ ביסקיין, ויאכטות וספינות שעשועים אחרות ניצלו את שמש הצהרים המאוחרת. האזור הזה, דרום מיאמי, נודע ביפי הנופים שלו, בעושר הצמחיה שלו. עצי דקל ועצים אקזוטיים אחרים התנשאו כאן מכל עבר, ועושר הצבעים של הצמחים והשיחים הפורחים העניקו למקום תחושה טרופית מופגנת.

בקורל-גייבלס, ידעה, ניצבים כמה מהבתים העתיקים ביותר במיאמי, והארכיטקטורה מציגה השפעה ספרדית עמוקה. היו שם כיכרות ופיאצות, בריכות ומזרקות נאות. זה היה גם אחד האזורים העשירים ביותר ביבשת:

חמו וחמותו של אדוארד עשו מאמצים ניכרים להטביע גם בה את הרושם הזה.

המחשבה על הוריה של לורן הזכירה לה את סיבת הימצאה שם והיא ייחלה שאחד מהם היה מגיע לפגוש אותה בנמל-התעופה, גם אם בתם לא היתה פנויה לכך. ודאי ידעו שהיא דואגת לאחיה. האם קרה משהו? האם משהו השתבש? האם בגלל זה הם מביאים אותה הנה?

אולי הוא מת!

המחשבה המחרידה צצה יש מאין. זה לא ייתכן, אמרה לעצמה בנחישות.

אלוהים אדירים, היא דיברה אתו לפני יומיים בלבד, ולמרות שהוא חסך ממנה את פרטי ההתנגשות שכתוצאה ממנה אושפז, הרי שבשום זמן שהוא, הוא לא יצר את הרושם שמצבו אנוש. הוא כעס, נכון; אפילו זעם. אבל היא הבינה שזאת משום שהוא הרגיש זר גמור שאושפז במדינה זרה.

וגם זה היה מגוחך קצת. טכנית, אדוארד היה אזרח אמריקני. הוא חי בפלורידה למעלה משלוש שנים, ובמהלך השנתיים האחרונות הוא היה נשוי ללורן אסקוויוול. טוב, היא שינתה את שמה ללורן לייטון כאשר נישאה לאדוארד, כמובן, חשבה אבי. גם אם תמיד היה קשה לה לייחס לגיסתה ההיספנית שם משפחה אנגלו-סקסי.

אבי פלטה אנחה.

דבר-מה אמר לה שזה לא יהיה ביקור שקט. ובזוכרה את תגובתו של רוס כאשר אמרה לו מה בכוונתה לעשות, גם החזרה הביתה לא תהיה חסרת תקלות לגמרי. ארוסה - היה קשה לחשוב עליו במונחים אלה - מעולם לא היה מאלה שחוסכים מילים. לדעתו, הגיע הזמן שאדוארד יתבגר ויתחיל לקחת אחריות על מעשיו, במקום להתקשר לאחותו כל-אימת שצצה בעיה.

וזה לא היה לגמרי הוגן, חשבה אבי בהתגוננות. בסדר, אז נכון, כאשר הוא היה צעיר יותר, אדוארד היה פרחח לא קטן, והוא סמך על כך שאחותו תחלץ אותו מרוב הצרות שהמיט על עצמו. לא שהיה מדובר בדברים רציניים במיוחד, כמובן. המון צעירים בגילו בזבזו כספים שלא היו להם. הוא לא היה פושע. עם זאת, אבי בילתה חלק ניכר משנות נעוריה ושנות העשרים המוקדמות שלה בתשלום החובות שלו. ואז, כאשר היה בן תשע-עשרה, צץ במוחו מה שנראה לו כרעיון מבריק, לנסוע לעבוד בארצות-הברית. הוא למד באותו זמן לימודי הסעדה ולמרות שלאבי היו ספקות כאשר התחיל את הקורס, הרי שהוא גילה כשרון לעבודה.

ואולי החריצות שלו נבעה בחלקה מהעובדה שהיה מאוהב באחת התלמידות בקורס, חשבה אבי בציניות. לא משנה, כאשר סלינה סטוארד נסעה לפלורידה, אדוארד לא בזבז זמן בהשגת הניירת הנחוצה לשם נסיעה לשם בעקבותיה.

אבי היתה אז בת עשרים־וארבע, ולמרות שמעולם לא הודתה בכך באוזני אדוארד, הרי שהיא חשה עזובה בגין נסיעתו. במשך זמן רב הוא היה חלק מחייה. היא מיאנה ליצור קשרים ארוכי טווח כדי שתוכל להיות לו האם שבקושי זכר, וכאשר הוא עזב נותרה לה רק הקריירה שלה כמורה.

ובכל זאת, היא שרדה, חשבה בזעף. והיא שמחה כאשר אדוארד הסתגל במהירות לסביבה החדשה שלו. היא אפילו שכנעה את עצמה שזה יסתדר כאשר הוא טלפן אליה ואמר לה שהוא מתחתן עם בתו של הבעלים של מסעדת קוקונט-גרוב בה עבד. העובדה שהוא ולורן הכירו זה את זה חודשים ספורים בלבד היתה חסרת חשיבות, התעקש. ולא זו בלבד, אלא שאבי חייבת לבוא לחתונה...

אבל היא הרגישה שהיא סוטה מהעיקר. החתונה והקורות אותה אחריה הסתיימו מזמן והיא צריכה להתרכז עכשיו בסיבת היותה כאן. אבל די היה במראה השטחים המטופחים - בחסות מועדון אלהמברה, נכתב בשלט - והפיאצה המוארת בשמש לצדם כדי לעורר בה רגשות חרדה עזים. לו רק ידעה מה קורה כאן. לו רק ידעה מה שלום אדוארד, איפה הוא נמצא...

הוא בסדר, אמרה לעצמה נחרצות. היא לא תסלח לעצמה בחיים אם משהו קרה לו. בסדר, כפי שרום הטעים בבירור, היא לא יכלה לראות עצמה אחראית להחלטתו של אדוארד לעבור לפלורידה, ובגיל עשרים־ושתיים הוא כבר בוגר מספיק כדי לדאוג לעצמו. אבל אדוארד יהיה לעולם אחיה הקטן, ואבי הניחה שהאינסטינקט האמהי שלה הוא זה שגורם לה לגונן עליו כך.

אבל גם לזה היא לא רצתה להיכנס עכשיו. היא הביטה בידיה ועיסתה את האצבע עליה ענדה את טבעת היהלום של רוס, שנצצה באור קר. הם היו מאורסים מאז חג-המולד, לאחר שהכירו זה את זה לפני שאדוארד יצא לארצות-הברית. אבל רק בחודשים האחרונים הם התקרבו זה לזה.

ועתה אדוארד גורם לקרע ביניהם. רוס ראה את החלטתה לנסוע לכאן כאווילות מוחלטת. הם תכננו להתחתן תוך שישה חודשים, למען השם, מחה. בזבוז כסף על טיסה לפלורידה כאשר אין לה הוכחה ממשית לכך שאחיה שרוי בסכנה היה טיפשי.

טוב, רוס לא אמר בדיוק שהיא טיפשה. הוא היה קפדן מדי לשם כך. אבל הוא טען שאחרי שיינשאו הדברים יתנהלו אחרת. היא תצטרך להפסיק להתנהג כאילו אדוארד צריך עדיין להחזיק בידה.

אבי הקדירה פנים. כאשר יינשאו. איכשהו, המילים היו משכנעות עוד פחות כאן מכפי שהיו בלונדון. לא שלא חיבבה את רוס, אמרה לעצמה. היא חיבבה אותו. אולי היא פשוט היתה רווקה במשך שנים ארוכות מדי. למה היא כל-כך מתקשה לחשוב על הפקדת עתידה בידיו של גבר כלשהו?

או שמא אלחנדרו וארגה...?

אבל היא שוב התרחקה מהזכרון המחריד ההוא. כמו נטישתה של אמה, ומותו של אביה מהרעלת אלכוהול, הכל היה בבחינת חלב שנשפך. אין לזה שום נגיעה להווה. היא נמצאת כאן לתמוך באדוארד ותו לא.

אלא אם אלחנדרו יבקר את דודנו בזמן היותה שם.

אבל זה לא יקרה, אמרה לעצמה. הקשר שלו עם הוריה של לורן נראה שולי במקרה הטוב. עד כמה שזכרה, אלחנדרו היה דודן רחוק של גברת אסקוויוול, ונוכחותו בביתם היתה בגלל החתונה. מלבד זאת, הוא היה נשוי.

ואיכשהו, אבי חשבה שהוא לא ירצה להציגה בפני רעייתו.

גרונה חרב למרות רצונה והיא שמחה לגלות שהמכונית האטה לפתע והחזירה אותה להווה. למשך כמה רגעים היא היתה שקועה במחשבות, אבל עכשיו היא ראתה שהם נכנסו לאזור מגורים שם ידעה שתימצא אחוזת אסקוויוול.

זו לא היתה אחוזה כמתבקש מהמילה הזו כאשר מדובר באנגליה, כמובן. נחלת אסקוויוול כללה וילה גדולה למדי, שעמדה על שטח מטופח להפליא. לא היו סביבה יערות ופארקים, לא היה ביתן בכניסה. רק חומת אבן גבוהה שהגנה על פרטיות המשפחה.

השמות של הרחובות השונים על פניהם חלפו היו מצודדים ואבי אילצה את עצמה לחפש את רחוב סאות׳-קטלר, בו התגוררו הוריה של לורן. למרבה המזל הוא לא היה קרוב כלל לרחוב אולד-אוקרה, שם עמד ביתו של אלחנדרו. היא היתה חוששת מאוד לו היו קרובים.

אבי העריצה את חזית הרנסנס של מלון גייבלס המשופץ כאשר הנהג הפנה את ראשו ודיבר מעבר לכתפו. "אני מניח שזה הביקור הראשון שלך בפלורידה, גבירתי," אמר למרות המבטא הספרדי הכבד שלו, ואבי נדהמה כל-כך עד שלרגע יכלה רק לבהות בו.

״אני - זה הביקור השני שלי," הצליחה לומר לבסוף, מנסה לא להרגיש מוטרדת על כך שחיכה כל-כך הרבה זמן עד שהחל לדבר אליה. כמו-כן, הפניה אליה בתואר ׳גברת׳ ידרוש גם הוא תקופת הסתגלות. היא נגעה בשערה בהתגוננות. האם היא באמת נראית כל-כך מבוגרת?

"אז כבר היית בבית אסקוויוול?" המשיך והיא בלעה את הרוק.

"לשם אנחנו נוסעים?" שאלה והתעשתה במאמץ. "מה עם אחי? אתה יודע מה שלומו?"

"גבירתי, אף־אחד לא אמר לי שום־דבר בעניין הזה," הגיב הנהג בצורה מרגיזה. "אבל מאחר שהוא מתגורר אצל האסקוויוולים עכשיו, אני מניח שבקרוב מאוד תדעי."

פיה של אבי נפער. "הוא אצל האסקוויוולים?" חזרה אחריו בחוסר אמון.

״אבל - הבנתי שהוא בבית-החולים."

"אני מניח שהוא התאושש," הטעים האיש לקונית. "כמו שאמרתי, בקרוב תוכלי לראותו במו עינייך."

התחוור לאבי שהיא ודאי נראית נדהמת כפי שהרגישה, והיא מיהרה להתעשת. אבל דבריו של רוס לא נתנו לה מנוח עכשיו. היא היתה צריכה להתעקש לדבר עם רופאו של אדוארד לפני שעזבה את אנגליה. היא רק קיוותה שאחיה לא גרם לה לבוא הנה בתואנות שווא.

השערות נוספות הושתקו כאשר התחוור לה שהנהג עצר את הלימוזינה המרשימה ליד שערים חשמליים גבוהים. עוד בטרם הספיק לפתוח את החלון שלו ולהזדהות, והשערים כבר נפתחו והם נסעו לאורך שביל גישה מתפתל לעבר ביתם רחב הידיים של בני משפחת אסקוויוול.

שלא במפתיע, אבי חשה עתה חרדה והיא מצאה את עצמה יושבת על קצה המושב. דומה שקיוותה שתוכל בכך להקדים את בואה. ברגע זה היא יכלה לחשוב רק על המפגש עם אחיה, והיא לא הביטה כלל בבית הספרדי היפהפה עם עמודיו החומים והגפנים המשתרגות.

המכונית עצרה לפני דלתות כפולות וכמעט מיד הדלתות נפתחו ומשרתת במדים רצה במורד המדרגות הנמוכות כדי לקדם את פניהם. היא היתה קטנה ונוכריה למראה, ודומה שהיתה להוטה לרצות כאשר פתחה את דלת הלימוזינה והזמינה את אבי לצאת.

"תודה."

אבי יצאה מתוך המכונית והחליקה את מכנסי החאקי המקומטים שלה.

למעשה, היא היתה בטוחה שהיא נראית סחופת נסיעות וייחלה שהיתה זוכרת לקחת אתה בגדים להחלפה.

מכנסי החאקי וחולצת הקרם שלה יצטרכו להספיק, חשבה, למרות שרצתה להוציא מתוך התיק שלה את מקטורנה. אבל עכשיו, כאשר יצאה שוב לשמש, החום היה כמעט בלתי נסבל. אין ספק שלא תזדקק למקטורן שלה. וזה רק חודש מרס.

"סניורה, ברוכה הבאה למיאמי," אמרה המשרתת בנימוס בזמן שהנהג הוציא מתוך תא המטען את המזוודה של אבי. ואז, בנימה מפלרטטת, הוסיפה, "הולה, קרלוס. קומו אסטה?" מה שלומך?

בזמן שאבי עיכלה את העובדה שהיא יודעת עתה את שמו של הנהג, הוא הגיב לברכתה של המשרתת בהתלהבות פחותה יותר. "ביין, גרסיאס," אמר אך לא שאל אותה לשלומה. ואז אמר לאבי, "אני אשאיר אותך כאן, גבירתי." הוא הניח מידו את המזוודה הכבדה. "ואני מקווה שהכל יסתדר עם אחיך."

״אה - תודה רבה." אבי מצמצה ותהתה אם הבית מחוץ לתחום לעובדים אחרים. אבל כאשר חזר ללימוזינה, הוא נסע משם והיא שינתה את דעתה. קרוב לוודאי שהיא הרחיקה אותו מעבודתו הרגילה.

להוותה, המשרתת הרימה את המזוודה שלה. היא הרימה אותה וגלגלה אותה במעלה המדרגות והמתינה עתה בקוצר רוח כדי שאבי תצטרף אליה.

"בואי," אמרה והובילה אותה לתוך מבואת כניסה רחבה. היה קריר יותר בפנים, ואגרטל פרחים ענק שפך פריחות ארגמניות ענקיות על משטח השיש של שולחן אבן.

מיזוג אוויר צינן את החום שהעלה אגלי זעה על מצחה של אבי, והיא העבירה יד עצבנית על שערה והרגישה כיצד הקווצות הלחות נדבקות ללחייה. היא ודאי נראית סמוקה ומוטרדת בדיוק כפי שהרגישה.

בהביטה סביב, היא נאלצה להודות ששכחה עד כמה יפה הבית של משפחת אסקוויוול. צונן ורחב ידיים, הוא היה התגלמות כל הטוב שבארכיטקטורה הספרדית. חלונות מאורכים השקיפו לחצר פנימית, וקושטו בסלסילות תלויות, שניצבו במעלה הקשתות שלהם.

״מיז לייטון - אביגייל !״ הקול תקף אותה ברכות ונשיות ואבי הסתובבה וראתה את אמה של לורן יוצאת מתוך הסלון הסמוך לאולם המבואה. דולורס אסקוויוול, קטנה ושמנמנה, אבל לבושה להפליא, התאימה לסביבותיה. פקעת השיער הכהה שלה ביישה את סבך השיער של אבי. "ברוכה הבאה לפלורידה," הוסיפה ועקביה הגבוהים נקשו על הרצפה הממורקת בזמן שניגשה לברך את האורחת שלה. נשיקות אוויר משני עברי ראשה של אבי בזמן שהמשיכה, "אני מקווה שהנסיעה היתה טובה, קארה."

״אני - כן. תודה." אבי הרגישה מבולבלת מעט כאשר החזירה את הברכה. אמה של לורן התנהגה כאילו היא הגיעה הנה לחופשה ולא כדי לבקר את אחיה הפצוע. ״זה מאוד - נדיב מצדך לשאול."

"לא נכון, קרידה." האם אבי טעתה או שמא פיה של דולורס התכווץ מעט? "אנחנו מאוד שמחים שאת כאן."

״כן, אבל -״

אמה של לורן התעלמה ממנה עתה והעבירה את תשומת לבה אל המשרתת שלה, שעמדה ברקע והורתה לה לקחת את המזוודה של האורחים שלהם למעלה. לפחות זה מה שאבי חשבה שהיא עושה. האיתות שלה לעבר המדרגות המעוקלות העיד כמדומה על כך.

״אה, אבל -״ פתחה אבי, להוטה להסביר שאין לה שום כוונה לנצל את הכנסת האורחים של האסקוויוולים, אבל אמה של לורן הסתובבה אליה שוב.

"מכאן," אמרה, לכאורה בלי לשמוע את מחאותיה של אבי. "אני בטוחה שאת להוטה לפגוש את אחיך," הוסיפה ופנתה לעבר הסלון. "כולם נמצאים כאן."

לאחר מכן, כאשר נלקחה בחוסר רצון לסוויטה בקומה הראשונה, בה התאכסנה בביקורה הראשון בפלורידה, אבי הופתעה מכך שלא חשדה אפילו שאלחנדרו עלול להיות שם.

אבל איך יכלה לחשוד בכך? שאלה את עצמה בהתגוננות. היא האמינה שהוא קרוב משפחה רחוק בלבד, כזה שמוזמן לחתונות מפני שהפוליטיקה המשפחתית מכתיבה זאת. לא היה לה מושג שהוא חבר כל-כך קרוב של האסקוויוולים, ואף לא שלורן מתייחסת אליו בחיבה רכושנית עזה.

ובכל זאת, כאשר נכנסה בעקבות דולורס אל הסלון הענקי שכמו נמתח לכל אורכו של הבית, היא ראתה רק את אחיה. מלבד זאת, היא היתה עדיין מטושטשת קצת בשל המעבר מהשמש לצל. כשנקודות של אור מפזזות לפני אישוניה, היא לא יכלה לקלוט באחת את כל האנשים בחדר.

אדוארד היה שם, היא ראתה זאת בהקלה רבה, מרותק כנראה לספת כרים, עליה שכב. כשרגלו האחת מגובסת מהאגן לברך, היה ברור מדוע לא הגיע לקדם את פניה. היא היססה שניה אחת בלבד לפני שמיהרה אליו.

"אוי, אדי," קראה בצרידות ולפתע עלו דמעות בעיניה באופן לא מוסבר.

"מה אתה מעולל לעצמך, בשם שמיס?"

היא נרכנה כדי לנשקו על לחיו ואדוארד אחז באחת מידיה והחזיקה.

"הי, אבס," בירך אותה בדחיפות. ואז, בשקט, "תודה לאל שבאת!"

עיניה של אבי התרחבו לשמע המילים הבלתי צפויות. אבל לפני שהספיקה לומר משהו נוסף נגעה יד נוספת בשרוולה.

״אביגייל,״ הכריז קול מוכר באופן מעורפל. ״כמה - טוב לראות אותך."

אבי הסתובבה, הזדקפה וגילתה את לואיס אסקוויוול עומד מאחוריה. אביה של לורן היה גבוה מאשתו בכמה סנטימטרים, ופניו הרחבים והשחומים היו משופמים. הוא הושיט לה את ידו. "האם הנסיעה היתה נעימה?"

אבי היתה מבולבלת בשל מילותיו של אחיה והמסקנה הברורה למדי שמצבו טוב למדי. הוא הניח לה להאמין שאושפז במשך זמן־מה, בעוד שעכשיו נראה שלמעט השבר מצבו טוב. אלוהים, חשבה בזעף, דוס ימות על זה.

אבל אביה של לורן המתין למענה והיא הצליחה לחייך בנימוס. "היא היתה - מעייפת," הודתה. טיסות לא היו בשבילה, והיא זכתה בכבוד המפוקפק לשבת ליד השירותים. "תודה."

היא הביטה סביב, ציפתה לראות שם את לורן, אבל גיסתה לא היתה בחדר. תחת זאת, היא ראתה אשה מבוגרת יושבת ליד עציצי דקל ומאחוריה, בין הצללים ליד אח לבנים מעוטרת, עמד גבר גבוה בשחורים.

זה היה מוזר, אבל גם אז לא עלה בדעתה שהיא מכירה אותו. מבחינתה, האדם היחיד הנוסף אתו רצתה לדבר היתה לורן. היא רצתה לברר מה עמד מאחורי המילים הנואשות של אדוארד. היא רצתה לדעת למה הוא הרגיש צורך להזעיק אותה אליו.

אבל לואיס אסקוויוול דרש שוב את תשומת לבה. "הופתענו כאשר אדוארד סיפר לנו שבכוונתך לבקר אותנו," אמר בקול רך. "כפי שאת רואה, אחיך מתאושש במהירות."

אבי היתה המומה. עיניה חיפשו את עיניו של אדוארד, אבל הוא התעניין לפתע בגבס שעל רגלו. מתחת לשולי המכנסיים הקצרים שלו הגבס נראה צחור לגמרי על עורו החשוף, וכאשר התבוננה בו, הוא נע בחוסר נוחות.

״אני... אני - חשבתי -״ פתחה בדיוק כאשר הגבר שעמד ליד האח נע אל

אלומת השמש שהסתננה דרך הצלונים הפתוחים למחצה.

"אני משוכנע שאביגייל מאוד דאגה כאשר שמעה על הפציעה של אחיה," לאט בקול החושני והמפתה שאבי זכרה לא רק באוזניה אלא גם בעצמותיה. וכאשר הסתובבה, מתקשה להעז ולהאמין שיהיה לו העוז לבוא הנה לראותה, אלחנדרו וארגה נד בראשו בחיוך אירוני קטן. "אביגייל." הוא הטה את ראשו לעברה ביהירות המוכרת שלו. "איזה עונג בלתי צפוי!"