נשות העולם הנסתר 1: נשיכה

 — ראשית —

אני חייבת.

נאבקתי בזה כל הלילה. אני אפסיד. הקרב שלי חסר תוחלת כמו אישה שמרגישה בצירים הראשונים ומחליטה שזה זמן לא נוח ללידה. הטבע מנצח. הוא תמיד מנצח.

כמעט שתיים בלילה, מאוחר מדי לשטות הזאת ואני צריכה לישון. אני מותשת מארבעה לילות לבנים כדי להספיק לדדליין. זה לא משנה. חלקות עור מאחורי הברכיים והמרפקים דגדגו לי, ועכשיו הן מתחילות לשרוף. לבי הולם מהר כל–כך עד שאני חייבת לנשום בכוח. אני עוצמת את העיניים בחוזקה ומנסה לאלץ את התחושות להפסיק אבל הן לא מפסיקות.

פיליפ ישן לצדי. גם בגללו אסור לי לעזוב, להתגנב החוצה שוב באמצע הלילה ולחזור עם שטף של תירוצים עלובים. הוא עובד מחר עד מאוחר. אם רק אוכל לחכות עוד יום אחד. הרקות שלי מתחילות להלום. תחושת הבערה בעורי מתפשטת לאורך הזרועות והרגליים. הזעם יוצר בקרבי כדור דחוס המאיים להתפוצץ.

אני חייבת לצאת מכאן — לא נשאר לי הרבה זמן.

פיליפ לא זז כשאני חומקת מהמיטה. ערמת בגדים תחובה מתחת לשידה שלי כדי שלא אסתכן בחריקות ובאוושות של המגרות והארונות הנפתחים. אני מרימה את המפתחות, קופצת סביבם אגרוף כדי שלא יצלצלו, פותחת בעדינות את הדלת ומתגנבת אל המסדרון.

הכול שקט. האורות נראים עמומים, כאילו הריקנות גוברת עליהם. כשאני לוחצת על כפתור המעלית היא מתלוננת בחריקה על כך שמפריעים לה בשעה מזעזעת שכזו. הקומה הראשונה והלובי ריקים באותה מידה. אנשים שיכולים להרשות לעצמם את שכר הדירה קרוב כל–כך למרכז העיר טורונטו ישנים בשלווה בשעה כזאת.

רגליי מגרדות וכואבות בו–זמנית ואני מכופפת את בהונותיי כדי לראות אם הגירוד ייפסק. הוא לא. אני משפילה את מבטי אל מפתחות המכונית שבכף ידי. מאוחר מדי לנסוע למקום בטוח — הגירוד התגבש והיה לצריבה חדה. אני מכניסה את המפתחות לכיס ויוצאת אל הרחובות בחיפוש אחר מקום שקט לשינוי. תוך כדי הליכה אני עוקבת אחר התחושה ברגליי, המעבר שלה אל הזרועות והעורף. בקרוב. בקרוב. כשהקרקפת שלי מתחילה לדגדג אני יודעת שלא אוכל להרחיק עוד ומחפשת סמטה. הסמטה הראשונה שאני מוצאת נתפסה על–ידי שני גברים הדחוסים יחד בקופסה מרופטת של טלוויזיה גדולה. הסמטה הבאה ריקה. אני ממהרת אל הקצה ומתפשטת מהר מאחורי מערום של פחי זבל, מסתירה את הבגדים מתחת לעיתון ישן. ואז השינוי שלי מתחיל.

עורי מתמתח. התחושה מעמיקה ואני מנסה לחסום את הכאב. כאב. איזו מילה קטנה — המילה ייסורים מתאימה יותר. לא מתארים תחושה של פשיטת העור בעודך בחיים כ"כואבת". אני נושמת עמוק וממקדת את תשומת לבי בשינוי, צונחת ארצה לפני שאתקפל ואפול בחבטה. זה אף פעם לא קל — אולי אני עדיין אנושית מדי. אני נאבקת למנוע ממחשבותיי להתבלבל, צופה מראש כל שלב ומעבירה את גופי לתנוחה המתאימה — ראש מורכן, עמידת ארבע, ידיים ורגליים ישרות, כפות רגליים וידיים כפופות, וגב מקומר. שרירי הרגליים שלי מתכווצים ומפרכסים. אני מתנשמת ומתאמצת להירגע. זיעה פורצת, זולגת ממני בפלגים, אבל השרירים נכנעים לבסוף ומשתחררים. לאחר מכן מגיעות עשר שניות הגיהינום שבעבר גרמו לי להישבע שאני מעדיפה למות ולא לעבור את זה שוב. ואז זה נגמר.

סוף שינוי.

אני מתמתחת וממצמצת. כשאני מסתכלת סביבי, העולם השתנה למערך צבעים שלא מוכר לעין האנושית, גוני שחור וחום ואפור עם תת–גוונים עדינים שהמוח שלי עדיין ממיר לכחול וירוק ואדום. אני זוקפת אף ושואפת. עם השינוי, חושיי החדים ממילא מתחדדים עוד יותר. אני קולטת ריחות של אספלט טרי ועגבניות מרקיבות וחרציות באדניות וזיעה בת יום ומיליון דברים אחרים, מעורבבים בריח עז כל–כך עד שאני משתעלת ומטלטלת את ראשי. כשאני מסתובבת, אני קולטת שביבים מעוותים של השתקפותי בפח זבל מלא שקעים. עיניי מחזירות לי מבט. אני מותחת את שפתיי מעל שיניי ונוהמת על עצמי. ניבים לבנים מבזיקים על המתכת.

אני זאבה, זאבה במשקל שישים קילו עם פרווה בלונדינית בהירה. החלק היחיד בי שנשאר כמו שהיה הוא העיניים, הנוצצות בתבונה קרה ובפראות מבעבעת שאיש לא יחמיץ לעולם את האנושיות שבה.

אני מסתכלת סביבי, שואפת שוב את ריחות העיר. אני עצבנית כאן. הכול קרוב מדי, סגור מדי; מעלה צחנה של עקבות אדם. עליי להיזהר. אם יראו אותי יחשבו שאני כלב, כלב גדול מעורב, אולי תערובת של האסקי ולברדור צהוב. אבל גם כלב בגודל שלי מעורר בהלה כשהוא משוטט חופשי. אני פונה אל קצה הסמטה ומחפשת דרך בקרביה של העיר.

מוחי קהוי, מבולבל, לא בשל שינוי הצורה אלא בשל סביבתי הלא טבעית. אני לא מצליחה להתמצא, והסמטה הראשונה שאני נכנסת אליה מתגלה כזו שנתקלתי בה כשהייתי בדמות האנוש שלי, זו עם שני הגברים בקופסת הסוני הדהויה. אחד מהם ער עכשיו. הוא מושך בשרידיה של שמיכה מטונפת בין אצבעותיו כאילו יוכל למתוח אותה מספיק כדי להתכסות נגד צינת ליל אוקטובר. הוא מרים את מבטו ורואה אותי. עיניו נפערות. הוא מתחיל להתכווץ לאחור, ואז חדל. הוא אומר משהו. קולו מזמרר, הנימה המוזיקלית והמוגזמת שבני אדם משתמשים בה עם תינוקות ובעלי חיים. אילו הייתי מתרכזת הייתי מצליחה לפענח את המילים, אבל אין בזה טעם. אני יודעת מה הוא אומר, גרסה כלשהי של "כלב טוב," שוב ושוב במגוון נעימות שונות. ידיו מושטות, כפותיהן פרושות כדי להרחיק אותי ממנו, שפת הגוף סותרת את המדוברת. אל תתקרב — כלב טוב — אל תתקרב. ואנשים תוהים למה חיות לא מבינות אותם.

אני מריחה את ההזנחה והניוון הנודפים מגופו. זה ריח של חולשה, כמו אייל זקן שנדחק לשולי העדר, טרף קל לטורפים. אילו הייתי רעבה, היה לו ריח של ארוחה. למרבה המזל אני עדיין לא רעבה ולא צריכה להתמודד עם הפיתוי, המאבק, הבחילה. אני נוחרת בבוז, נושפת אגלי התעבות מנחיריי. לאחר מכן אני מסתובבת ומדלגת בחזרה לאורך הסמטה.

בהמשך יש מסעדה וייטנאמית. ריח האוכל ספוג במבנה העץ עד ליסודותיו. בתוספת בנייה מאחור מסתובב לאטו מאוורר פליטה ומשמיע נקישה בכל סיבוב כשאחד הלהבים נתקל בשבכת המגן המתכתית. מתחת למאוורר יש חלון פתוח. וילונות בעלי הדפס חמניות דהוי מתמלאים כלפי חוץ ברוח הלילה. אני שומעת אנשים בפנים, חדר מלא באנשים, גונחים ושורקים בשנתם. אני רוצה לראות אותם. אני רוצה לתחוב את חרטומי בחלון הפתוח ולהסתכל פנימה. אנשי–זאב יכולים לעשות חיים עם מלוא החדר אנשים לא מוגנים.

אני מתחילה להזדחל לפנים אבל קול נקישה ולחשוש בולמים אותי. הלחשוש נחלש ולאחר מכן מטביע אותו קולו של גבר, חד, מילותיו נשברות בחדות כנטיפי קרח. אני מפנה את ראשי כה וכה, מכ"ם המחפש אחר המקור. הוא נמצא בהמשך הרחוב. אני נוטשת את המסעדה והולכת אליו. אנחנו זהירים מטבענו.

הוא עומד במגרש חניה לשלוש מכוניות הדחוק בקצהו של מעבר צר בין בניינים. הוא מצמיד לאוזנו מכשיר קשר ומשעין מרפק על קיר לבנים, אגבי אבל לא שלֵו. כתפיו נינוחות. מבטו אינו מגיע לשום מקום. הוא חש ביטחון במקומו, בטוח שיש לו זכות להיות כאן ושאין לו סיבה מיוחדת לפחד מהלילה. האקדח המשתלשל מחגורתו כנראה עוזר לכך. הוא מפסיק לדבר, לוחץ על כפתור ותוחב את מכשיר הקשר לנדנו. עיניו סורקות את מגרש החניה פעם אחת, קולטות את הפרטים ולא מבחינות בדבר הדורש את תשומת לבו. לאחר מכן הוא נכנס עמוק יותר אל מבוך הסמטאות. זה יכול להיות משעשע. אני הולכת אחריו.

ציפורניי נוקשות על האספלט. הוא לא שם לב. אני מאיצה, עוקפת במהירות שקיות זבל וקופסאות ריקות. לבסוף אני קרובה מספיק. הוא שומע את הנקישות המתמשכות מאחוריו ונעצר. אני מסתתרת מאחורי מכולת אשפה, מציצה מעבר לפינה. הוא מסתובב ומצמצם את עיניו אל החשכה. כעבור שנייה הוא ממשיך להתקדם. אני מניחה לו להתרחק כמה צעדים ולאחר מכן חוזרת למרדף. הפעם כשהוא עוצר אני מחכה שנייה נוספת לפני שאני צוללת למחסה. הוא פולט קללה עמומה. הוא ראה משהו — הבזק תנועה, צל חולף, משהו. ידו הימנית נעה אל האקדח שלו, מלטפת את המתכת ולאחר מכן נסוגה, כאילו די במגע נוסך הביטחון. הוא מהסס, ולאחר מכן מסתכל לשני עברי הסמטה, מבין שהוא לבדו ולא בטוח מה לעשות בעניין. הוא ממלמל משהו ולאחר מכן ממשיך ללכת, הפעם מהר יותר.

כשהוא הולך, עיניו מתרוצצות מצד לצד, זהירות על סף הבהלה. אני שואפת עמוק, קולטת רק אניצי פחד, מספיק כדי שלבי יהלום, אבל לא מספיק כדי שמוחי יסתחרר ללא שליטה. הוא טרף בטוח למשחק עקיבה. הוא לא יברח. אני יכולה לדכא את רוב האינסטינקטים שלי. אני יכולה לעקוב אחריו בלי להרוג אותו. אני יכולה לסבול את דקירות הרעב הראשונות בלי להרוג אותו. אני יכולה לצפות בו מושך באקדחו בלי להרוג אותו. אם הוא יברח, לא אוכל לעצור את עצמי. זה פיתוי שאני לא יכולה להיאבק בו. אם הוא יברח, אני ארדוף. אם אני ארדוף, או שהוא יהרוג אותי או שאני אהרוג אותו.

כשהוא פונה אל סמטה מצטלבת הוא נרגע. הכול היה דומם מאחוריו. אני מתגנבת החוצה ממקום המסתור שלי, מעבירה את משקלי אל החלק האחורי של כריות כפות רגליי כדי לעמעם את קול הציפורניים שלי. עד מהרה אני מרחק קצר מאחוריו. אני מריחה את האפטרשייב שלו, שכמעט מסווה את הריח הטבעי של יום עבודה ארוך. אני רואה את גרביו הלבנים מופיעים ונעלמים בין נעליו ומכנסיו. אני שומעת את נשימתו, את העלייה הקלה בקצב המסגירה את העובדה שהוא הולך מהר מהרגיל. אני מתקדמת מעט, מתקרבת מספיק כדי שאוכל להתנפל אם ארצה ולהפיל אותו ארצה לפני שיחשוב בכלל להושיט יד לאקדח. ראשו מתרומם בחדות. הוא יודע שאני מאחוריו. הוא יודע שיש משהו מאחוריו. מעניין אם הוא יסתובב. האם הוא מעז להסתכל, להתייצב מול משהו שהוא לא יכול לראות או לשמוע, אלא רק להרגיש? ידו מחליקה אל אקדחו, אבל הוא לא מסתובב. הוא הולך מהר יותר. ואז הוא פונה בחזרה אל הרחוב הבטוח.

אני הולכת אחריו אל הקצה וצופה בו מהחשכה. הוא צועד לפנים, המפתחות בידו, אל ג'יפ חונה, פותח את המנעול וקופץ פנימה. המכונית יוצאת אל הכביש בנהמה וחריקה. אני צופה באורות האחוריים המתרחקים ונאנחת. המשחק נגמר. ניצחתי.

זה היה נחמד אבל ממש לא הספיק לי. הרחובות האחוריים של העיר מגבילים מדי. לבי הולם בהתרגשות שלא מוצתה. רגליי כואבות מהאנרגיה שהצטברה. אני חייבת לרוץ.

משב רוח מגיע מדרום ונושא איתו את ריחו הנוקב של אגם אונטריו. אני שוקלת לפנות אל החוף, מדמיינת ריצה לאורך רצועת החול, מדמיינת את תחושת המים הקפואים הטופחים בכפותיי, אבל זה לא בטוח. אם אני רוצה לרוץ, אני צריכה ללכת אל הנקיק. הוא רחוק, אבל אין לי ברֵרה אלא אם כן אני מתכוונת להתגנב בסמטאות מדיפות ריח בני אדם לשארית הלילה. אני פונה לכיוון צפון–מזרח ומתחילה במסע.

כמעט חצי שעה מאוחר יותר אני עומדת על פסגתה של גבעה. אפי רוטט, קולט שמץ של שרפת עלים לא חוקית בחצר סמוכה. הרוח מסמרת את פרוותי, צוננת, כמעט קרה, מרעננת. מכוניות חולפות מעליי בקול רעם על המחלף העילי. מתחתיי מחסה, נווה מדבר מושלם באמצע העיר. אני מזנקת לפנים, משתחררת. סוף–סוף אני רצה.

רגליי נכנסות לקצב עוד לפני שהגעתי לאמצע הדרך מטה אל הנקיק. אני עוצמת את עיניי לשנייה ומרגישה ברוח המצליפה על אפי. כשכפותיי הולמות באדמה הקשה, חצי כאב זעירים מזנקים במעלה רגליי, אבל הם מעוררים בי תחושה שאני חיה, כמו התעוררות בטלטלה אחרי שינה ממושכת מדי. השרירים מתכווצים ומתארכים בהרמוניה מושלמת. בכל מתיחה מגיע כאב ופרץ של חדווה גופנית. גופי מודה לי על הפעילות, מתגמל אותי בפרצים של אדרנלין כמעט מסמם. ככל שאני רצה יותר כך אני חשה קלה יותר, הכאב משתחרר כאילו כפותיי לא פוגעות עוד בקרקע. גם כשאני רצה לאורך קרקעית הנקיק אני מרגישה כאילו אני עדיין רצה במדרון, צוברת אנרגיה במקום להוציא אותה. אני רוצה לרוץ עד שכל המתח שבגופי יתנדף לו, ולא יותיר דבר מלבד תחושות הרגע. לא יכולתי לעצור גם לו רציתי. ואני לא רוצה.

עלים מתים נרמסים תחת כפותיי. אי–שם ביער ינשוף קורא חרש. הוא סיים את הציד וכעת הוא שבע רצון, ולא אכפת לו מי יֵדע שהוא כאן. ארנב מזנק מסבך צמחייה וכמעט חוצה את דרכי, ואז מבחין בטעותו ומזנק בחזרה אל הצמחייה. אני ממשיכה לרוץ. לבי הולם. האוויר קר כקרח כנגד חום גופי העולה, וצורב כשהוא פורץ אל ריאותיי מבעד לנחיריי. אני שואפת, מתענגת על הלם האוויר הפוגע בקרביי. אני רצה מהר מכדי להריח משהו. קרעי ריחות חולפים בחטף במוחי במונטז' מבולגן בריח חירות. אני לא מסוגלת להתנגד, ולבסוף נעצרת בחטף, מטילה את ראשי לאחור ומייללת. המוזיקה זורמת מעלה מתוך חזי בקריאה מוחשית של חדווה טהורה. היא מהדהדת ברחבי הנקיק וממריאה אל השמים חסרי הירח, מבשרת לכולם שאני פה. המקום הזה שייך לי! אחרי שסיימתי אני משפילה את ראשי, מתנשמת מהמאמץ. אני עומדת במקומי, מסתכלת מטה בעלי אדר פזורים בצהוב ובאדום, כשצליל מפלח את התרכזותי בעצמי. זו נהמה, נהמה חרישית, מאיימת. יש טוען לכס שלי.

אני מרימה את מבטי ורואה כלב חום–צהבהב ניצב כמה מטרים ממני. לא, לא כלב. למוחי נדרשת שנייה, אבל לבסוף הוא מזהה את החיה. זאב ערבות. הזיהוי דורש שנייה כי הוא בלתי צפוי. שמעתי שיש בעיר זאבי ערבות, אבל מעולם לא נתקלתי באחד מהם. הזאב מבולבל בדיוק כמוני. בעלי חיים לא מצליחים להבין מי אני. הם מריחים אדם אבל רואים זאב, ובדיוק כשהם מחליטים שאפם מטעה אותם, הם מסתכלים לתוך עיניי ורואים אדם. כשאני נתקלת בכלבים, הם תוקפים או הופכים זנב ובורחים. זאב הערבות לא עושה אף אחד מהשניים. הוא מרים את חוטמו ומרחרח באוויר, ולאחר מכן מסתמר ומושך את שפתיו לאחור בנהמה ממושכת. גודלו מחצית מגודלי, לא ממש ראוי לתשומת לבי. אני מבהירה לו זאת בנהמת "תתחפף" עצלה ובניד ראש. זאב הערבות לא זז. אני מסתכלת בו. הוא נסוג ראשון מקרב המבטים.

אני נוחרת בבוז, מנידה שוב את ראשי ומסתובבת לאט. אני משלימה מחצית הסיבוב כשהבזק של פרווה חומה מזנק אל כתפי. אני צוללת הצדה ומתגלגלת מדרכו, ולאחר מכן קמה על רגליי. זאב הערבות נוהם. אני משמיעה נהמה רצינית, מין "עכשיו עצבנת אותי" כלבי. זאב הערבות לא נרתע. הוא רוצה להילחם. יופי.

פרוותי סומרת, שערי מתנפח מאחוריי. אני משפילה את ראשי בין השכמות ומשטחת את אוזניי. שפתיי נמשכו לאחור ואני מרגישה ברטינה המדגדגת כשהיא יוצאת מגרוני ומהדהדת בלילה. זאב הערבות לא נסוג. אני רוכנת ועומדת להסתער כשמשהו פוגע בכתפי בכוח ומערער את שיווי המשקל שלי. אני כושלת, ולאחר מכן מסתובבת אל מול תוקפי. זאב ערבות שני, חום–אפור, נתלה מכתפי וניביו שקועים עד העצם. בשאגת זעם וכאב אני מתרוממת ומטילה את משקלי הצדה.

כשהזאב השני משתחרר ומתעופף, הראשון מסתער אל פניי. אני מרכינה את ראשי ותופסת בגרונו, אבל שיניי נסגרות על פרווה ולא על בשר והוא מתפתל ומתרחק. הוא מנסה לסגת להסתערות שנייה, אבל אני מזנקת עליו והודפת אותו אל עץ. הוא מתרומם, מנסה להסתלק מדרכי. אני מזנקת על גרונו. הפעם אני מצליחה לתפוס אותו. דם מלוח וסמיך ניתז לתוך פי. הזאב השני נוחת על גבי. רגליי כורעות. שיניים ננעצות בעור הרפוי שתחת גולגולתי. כאב חדש מפלח אותי. אני מתרכזת בכוח ולא משחררת את גרונו של הזאב הראשון. אני מייצבת את עצמי ולאחר מכן משחררת אותו לשבריר שנייה, בדיוק די זמן כדי לבצע את החיתוך והקריעה הקטלניים. כשאני נסוגה לאחור, דם ניתז לתוך עיניי ומעוור אותי. אני מניפה את ראשי בכוח וקורעת את גרונו של הזאב. כשאני מרגישה שגופו כבר רופס, אני משליכה אותו הצדה ואז מטילה את עצמי על הקרקע ומתגלגלת. הזאב שעל גבי צווח בהפתעה ומשחרר את אחיזתו. אני מתרוממת בזינוק ומסתובבת באותה תנועה, מוכנה להוציא את החיה האחרת הזאת מהמשחק, אבל היא קמה במאמץ וצוללת אל הצמחייה. מבט חטוף בזנב מברשת, והוא נעלם. אני מסתכלת בזאב הערבות המת. דם זורם מגרונו והאדמה היבשה שמתחתיו לוגמת אותו בלהיטות. רעד חולף בי, כמו הרטט הסופי של תאווה שהושבעה. אני עוצמת עיניים ורועדת. לא אשמתי. הם תקפו אותי ראשונים. הנקיק דמם, השקט שבו תואם את השלווה השוטפת אותי. אפילו צרצר לא מצרצר. העולם חשוך ודומם וישן.

אני מנסה לבחון את פצעיי ולנקות אותם, אבל הם מחוץ להישג ידי. אני מתמתחת ומעריכה את הכאב. שני חתכים עמוקים, שניהם מדממים בדיוק מספיק כדי להרטיב את פרוותי. אני אשרוד. אני מסתובבת ומתחילה במסע החוצה מהנקיק.

* * *

בסמטה אני משתנה ולאחר מכן מושכת עליי את בגדיי וממהרת אל המדרכה כנרקומן שנתפס מזריק בצללים. אני מלאת תסכול. זה לא אמור להיגמר ככה, מלוכלך וחשאי בין ערמות הזבל והטינופת של העיר. זה אמור להיגמר בקרחת יער לצד בגדים שננטשו בסבך, שרועה עירומה, חשה בקרירות האדמה תחתיי וברוח הלילה המדגדגת את עורי החשוף. הייתי אמורה להירדם בעשב, מותשת עד כדי חוסר מחשבה, כשרק ענן של שביעות רצון מרחף במחשבותיי. ואני לא אמורה להיות לבד. בדמיוני אני רואה את האחרים שוכבים סביבי בעשב. אני שומעת את נחרותיהם המוכרות, את קול הלחישות והצחוק האקראי. אני חשה בעור חם מול עורי, בכף רגל יחפה מעל שוקי, מפרכסת מתוך חלום על ריצה. אני מריחה אותם: את זיעתם, את נשימתם, מתערבבות בריח הדם, מדיפות את ריח האייל שנקטל במרדף. התמונה מתנפצת ואני בוהה אל תוך חלון ראווה, ודבר לא משתקף אליי בחזרה מלבדי. חזי מתהדק בבדידות עמוקה ומלאה כל–כך עד שאני לא מסוגלת לנשום.

אני מסתובבת במהירות ומכה בחפץ הקרוב ביותר. פנס רחוב רוטט ומצלצל מהחבטה. כאב צורב בזרועי. ברוכה הבאה למציאות — משתנה בסמטה ומתגנבת בחזרה לדירה. קוללתי בהכרח לחיות בין העולמות. מחד הנורמאליות. מאידך, מקום שבו אוכל להיות מה שאני בלי חשש לביקורת, שבו אני יכולה לבצע רצח של ממש ובקושי לזכות בהרמת גבות מצד הסובבים אותי, שבו אפילו מעודדים אותי לעשות זאת כדי להגן על קדושתו של אותו עולם. אבל עזבתי ואיני יכולה לשוב. איני מוכנה לשוב.

בזמן שאני הולכת אל הדירה כעסי חורך את המדרכה בכל צעד. אישה המצונפת תחת ערמה של שמיכות מלוכלכות מציצה החוצה כשאני עוברת ומתכווצת מיד בחזרה אל תוך הקן שלה. כשאני פונה מעבר לפינה מגיחים שני גברים ואומדים את הפוטנציאל שלי כטרף. אני מתגברת על הדחף לנהום עליהם, אבל בקושי. אני הולכת מהר יותר ונראה שהם מחליטים שלא שווה לרדוף אחריי.

אני לא אמורה להיות כאן. אני אמורה להיות בבית, במיטה, לא לשחר לטרף במרכז טורונטו בארבע בבוקר. אישה נורמאלית לא הייתה מגיעה לכאן. זו עוד תזכורת אחת לכך שאני לא נורמאלית. לא נורמאלית. אני מסתכלת לאורך הרחוב החשוך ומצליחה לקרוא שלט על עמוד הטלפון במרחק חמישה–עשר מטרים. לא נורמאלית. אני קולטת באוויר שמץ ניחוח של לחם טרי ממאפייה המתחילה בייצור במרחק קילומטרים. לא נורמאלית. אני נעצרת ליד חנות, תופסת סורג מעל החלון ומכווצת את שריר הזרוע. המתכת חורקת בכף ידי. לא נורמאלית. לא נורמאלית. אני מזמרת את המילים בראשי, מלקה את עצמי בהן. הכעס רק גובר.

מחוץ לדלת הדירה אני נעצרת ושואפת עמוק. אסור לי להעיר את פיליפ. ואם כן, אסור לי לאפשר לו לראות אותי ככה. אני לא צריכה מראה כדי לדעת איך אני נראית: עור מתוח, עור סמוק, עיניים בוערות מזעם שנראה שתמיד מגיע כיום בעקבות השינוי. בהחלט לא נורמאלית.

כשאני נכנסת סוף–סוף אל הדירה אני שומעת את נשימותיו המדודות מחדר השינה. עדיין ישן. אני כמעט מגיעה אל האמבטיה כשנשימתו נעצרת.

"אלנה?" קולו הוא קרקור מלא שינה.

"רק הולכת לשירותים."

אני מנסה להתגנב על פני הדלת, אבל הוא יושב במיטה ומסתכל בי במבט קצר רואי. הוא מקמט את מצחו.

"בבגדים?" הוא אומר.

"יצאתי החוצה."

שתיקה קצרה. הוא מעביר יד בשערו הכהה ונאנח. "זה לא בטוח. לעזאזל, אלנה. כבר דיברנו על זה. תעירי אותי ואני אלך איתך."

"אני צריכה להיות לבד. לחשוב."

"זה לא בטוח."

"אני יודעת. אני מצטערת."

אני חומקת אל חדר האמבטיה ונשארת שם יותר מהדרוש. אני מעמידה פנים שאני משתמשת בשירותים, שוטפת את ידיי במים שיכלו למלא ג'קוזי ומוצאת ציפורן שמצריכה שיוף יסודי. כשאני מחליטה לבסוף שפיליפ נרדם מחדש, אני יוצאת אל חדר השינה. מנורת הלילה דולקת. הוא נשען על הכרית שלו, משקפיו במקומם. אני מהססת בדלת. אני לא יכולה להביא את עצמי לחצות את הסף, ללכת ולהזדחל לתוך המיטה לצדו. אני שונאת את עצמי על כך, אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה. זכר הלילה מלווה אותי ואני מרגישה כאן שלא במקומי.

כשאני לא זזה, פיליפ מעביר את רגליו מעבר לשפת המיטה ומתיישב.

"לא התכוונתי להתפרץ," הוא אומר. "אני דואג. אני יודע שאת צריכה את החופש שלך ואני מנסה — "

הוא משתתק ומשפשף את פיו בידו. מילותיו מפלחות אותי. אני יודעת שהוא לא מתכוון לומר אותן כנזיפה, אבל הן תזכורת שאני דופקת את כל העסק, שיש לי מזל שמצאתי מישהו סבלני ומבין כמו פיליפ, אבל אני שוחקת את הסבלנות שלו במהירות מסחררת ולא נראה שאני מסוגלת לעשות משהו מלבד לצפות בהתרחשויות מהצד ולהמתין להתרסקות הסופית.

"אני יודע שאת צריכה את החופש שלך," הוא אומר שוב. "אבל חייבת להיות דרך אחרת. אולי את יכולה לצאת בבוקר, מוקדם. אם את מעדיפה את הלילה, אנחנו יכולים לנסוע לאגם. תוכלי להסתובב. אני אוכל לשבת במכונית ולהשגיח עלייך. אולי אני אוכל ללכת איתך. להישאר עשרים צעדים מאחור או משהו כזה." הוא מצליח לחייך חיוך חסר הומור. "או שלא. המשטרה בטח תעצור אותי, האיש בגיל העמידה שעוקב אחרי היפהפייה הבלונדינית הצעירה."

הוא שותק לרגע ולאחר מכן רוכן לפנים. "כאן את אמורה להגיב, אלנה. את אמורה להזכיר לי שארבעים ואחת זה רחוק מגיל העמידה."

"כבר נמצא איזה פיתרון," אני אומרת.

אנחנו לא יכולים, כמובן. אני חייבת לרוץ בחסות החשכה ואני חייבת לעשות את זה לבד. אין פשרות.

כשהוא יושב על שפת המיטה ומתבונן בי, אני יודעת שאנחנו אבודים. תקוותי היחידה היא לעשות את מערכת היחסים הזאת מושלמת כל–כך מכל בחינה אחרת עד שפיליפ אולי יעלים עין מבעיה בלתי פתירה אחת. לשם כך, הצעד הראשון שלי אמור להיות לגשת אליו, להשתחל למיטה, לנשק אותו ולומר לו שאני אוהבת אותו. אבל אני לא מסוגלת. לא הלילה. הלילה אני משהו אחר, משהו שהוא לא מכיר ולא יכול להבין. אני לא רוצה לגשת אליו ככה.

"אני לא עייפה," אני אומרת. "אין טעם שאני אלך לישון. רוצה ארוחת בוקר?"

הוא מסתכל בי. משהו בהבעת פניו צונח ואני יודעת שנכשלתי — שוב. אבל הוא לא אומר דבר. הוא מחזיר את חיוכו אל פניו. "בואי נצא. חייב להיות בעיר הזאת איזה מקום פתוח בשעה כזאת. נסתובב במכונית עד שנמצא אותו. נשתה חמש כוסות קפה ונצפה בזריחה. בסדר?"

אני מהנהנת, מפני שאני לא בטוחה שאני מסוגלת לדבר.

"את מתקלחת ראשונה?" הוא אומר. "או שנטיל מטבע?"

"לך אתה ראשון."

הוא מנשק ללחיי כשהוא עובר. אני מחכה עד שאני שומעת את המים הזורמים ופונה אל המטבח. לפעמים אני רעבה כל–כך.