סבתא ספרי לי על השואה

יום אחד שאלתי את סבתא:
“מה זה השואה?”

אנחנו קצת לומדים בכיתה א’ על זה
אבל אני לא כל כך מבינה.

זאת אומרת…

איך בן אדם אחד יכול
לשנוא כל כך בן אדם
אחר?

בגלל מה?

איך זה בכלל אפשרי?
סבתא חיבקה אותי חזק.

“את יודעת, הללי,”
היא אמרה,
“אבא ואמא שלי,
שהם סבתא רבתא וסבא רבא שלך,
היו בשואה.

הם,
מה שנקרא,
ניצולי שואה.

הם גדלו במדינה
שנמצאת ביבשת אירופה,
שנקראת פולין,
ואז,
יום אחד,
הגרמנים,
שהיו שייכים למפלגה הנאצית –
מפלגה נוראית ששנאה ושנאה ושנאה
את כל מי שבעיניה
לא היה הם עצמם –
באיומי רובה סילקו אותם
מהבית שלהם,
ובכוח ובאלימות
זרקו אותם אל תוך גטו.”

“גטו?” שאלתי.
“מה זה גטו, סבתא?”

“גטו,” סבתא לקחה נשימה כבדה וענתה,
“זאת שכונה
צפופה מאוד וענייה,
שהייתה מיועדת אך ורק ליהודים.

לגטו שבו סבתא הרמינה וסבא ישעיהו היו בו,
קראו ‘גטו וארשה’.”

“גטו וארשה?” שאלתי.
“זה נשמע לי…
מפחיד.”

“נכון.
זה היה באמת מאוד מאוד
מפחיד
לחיות שם.

היה רעב.

היה פחד. כל הזמן.

הגרמנים, את מבינה, הללי,
התעללו ביהודים.

הם שלטו בגטו –
כמו שהם שלטו אז בפולין כולה –
ועשו בו וביושביו
דברים נוראיים.

את רק בת שש,
עוד קטנה,
ולכן אני לא חושבת
שזה נכון לספר לך הכל.”