סדקים בזהב

1

הדרך מקיוטו למנזר במחוז גִ'יפוּ מושלגת, ומבעד לנטיפי הקרח הדבוקים לשמשות נגלים מראות מעורפלים של שרשראות יישובים. התעלמתי מהרכבות המהירות, ובחרתי במקומיות, לאו דווקא בגלל המחיר אלא כדי להאט את הקצב. קיוטו עם כל קסמה, מהנה ומספקת ככל שתהיה, היתה עדיין עבודה, מחמש בבוקר כשהשכמתי קום אל שוקי הדגים עד השעות המאוחרות של הלילה כשליווינו את אחרוני האורחים אל הדלת.

הקרון היה מלא, אך הזמנתי מראש מקום ישיבה ליד החלון. מטעני היה קל, תיק גב עם מערכת בגדים להחלפה ותיק כלי רחצה. היו לי כרטיס אשראי וכסף מזומן. אם אצטרך דבר מה אקנה באחד הכפרים. לאחר שש שעות, כשהגעתי לעיירה מנומנמת, חציתי את הרחוב וחיכיתי חצי שעה לאוטובוס. נסעתי מספר תחנות עם זוג כפריים ואז נותרתי לבדי במושב האחורי עד שעצרנו בכביש ללא מוצא שם ביצע הנהג פניית פרסה. הוא ניסה לשאול אותי משהו, אבל מכיוון שלא הבנתי אותו רק הינהנתי וחייכתי. לבסוף התייאש והצביע על שביל מכוסה שלג שהתעקל בקשת רחבה ונעלם לתוך היער הירוק־לבן. הבנתי שהוא יוביל אותי אל המנזר.

השעה היתה שלוש אחר הצהריים והשמש קלושה. לא פחדתי ללכת לאיבוד, יפן מרושתת בצפיפות בערים ובכפרים ותמיד תמצא מישהו שיעזור לך וידריך אותך. קול המנוע התפוגג. כשצעדתי הלך השקט והתחזק. עקבות פסיעות של חיה כלשהי חצו את השביל לתוך הסבך שכיסה את שיפוע ההר. זמירת הצ'יף־צ'אף של עַלוִוית החורף בקעה מעל לראשי. הגעתי למזלג דרכים, שם כיוון אותי שלט בצורת חץ ליעדי. ביפן, גם באמצע הטבע, הכול מאורגן. המנזר שכן בין הרים גבוהים בעמק ששמו בפי המקומיים: ״עמק הילדה הישֵנה״, ובאתי כאורחת של הנזירה קָסוּמִי, שסיפור חייה ארוג בשלי. המשכתי ללכת, נושמת לתוכי את הקור הפריך, ניסיתי לאצור ולזכור כל צעד בנוף העדין, כשהטלפון הנייד צילצל. לתוך ארץ השוגונים והסמוראים מלפני מאות שנים קפץ ההווה. על הצג הופיע מספר ללא שם. לבסוף, על גבול הפסיעה לתוך העבר, נכנעתי.

"נֹגַהּ?"

לא דיברתי עם אחי זה כמעט שנה. שמו ארז, אבל כשחזר בתשובה קיבל את השם אהרון. זמן רב, להכעיס, התעקשתי להמשיך לקרוא לו ארז.

פירגנתי לו. "אהרון."

"את במקרה בארץ?"

"אני ביפן. נחה בין עבודה לעבודה." לא ששתי לספר לו שאני בדרך למנזר נשים. חששתי שיפצח בהטפות או גרוע מכך, ינקוט שתיקת תרעומת, בה מקופלת ילדותנו המרירה. לפני עשרים וחמש שנה, מגבר זועם בן שלושים ושתיים עם חצי ראש מגולח והחצי השני כרבולת, שצובע בלק שחור את ציפורני ידיו ומתמסטל מגראס על בסיס קבוע, הפך לדוֹס.

"מה רצית? משהו חשוב?"

"לךְ זה בטח לא חשוב, אבל חשבנו להזמין אותך אלינו לליל הסדר."

"חבל," אמרתי, "בפסח עדיין אהיה פה. אבל אם כבר מדברים אז שיהיה חג שמח."

"גם לךְ." רציתי לומר שלום כשהוא, לאחר רגע שֶקט, שאל, "איך את, נֹגַהּ? בסדר?"

"בסדר גמור."

"אולי בראש השנה."

"זה עוד רחוק, אבל אם אוכל, אשמח." זה לא שלא אהבתי את אחי אבל לא היתה לי סבלנות לכל הטקסים הדתיים המתלווים לארוחת הערב אצלו, ועוד פחות מכך למאמץ הניכר והבלתי נלאה שהשקיעו הוא ואשתו להאיר את נשמתי ולחבב עלי את אורח החיים הדתי. הייתי אדם שלא מאמין בקיומו של האל אבל ארז לא הבין איך, אחרי כל מה שעברנו, אני לא נותנת לנפשי גאולה ומאפשרת לה להתרומם.

"תשמרי על עצמך."

"גם אתה."

סנאים דילגו בין ענפים שהשתפלו על הדרך. מפל שלג דק צנח על ראשי. אהבתי את הטבע. אהבתי את בעלי החיים, הצמחים, ההרים, השמים, המים, והאמנתי שהטבע הוא מקור אושר לאדם. גם בזאת, למרות היותנו שונות, היתה ביני ובין קָסוּמִי הבנה נפשית.