סדרת האהבות 3: אהבה בסמטת ג’מייקה



1

סטרלינג, סקוטלנד

פברואר

בכל פעם שהגענו לפנייה ברחוב, הרוח הקפואה חבטה בנו, כמעט בזדון, כאילו כעסה כאשר בניין הגן עלינו. אצבעות־קרח חדות דקרו את לחיי הוורדרדות והידקתי סביבי את זרועותי חזק יותר, בכתפיים שפופות, בעודי מכינה את עצמי למתקפה.

"בפעם החמישית והאחרונה... לאן את לוקחת אותנו?" שאלה ג'וס, שהתחפרה עמוק יותר לתוך הארוס שלה, בריידן. הוא פתח את מעיל הצמר שלו וכירבל אותה בתוכו כשזרועו כרוכה סביב מותניה ומצמידה אותה אליו. היא לבשה ז'קט קצר ומסוגנן ושמלה אדומה שהתאימה לה כאילו נולדה לתוכה. כמו כולנו, היא נעלה נעלי עקבי סטילטו. למעשה, הדבר היחיד בלבוש שלה שנועד להגן עליה מפני החורף הסקוטי היה צעיף.

אלי וג'ו היו פחות או יותר באותו המצב — לבשו שמלות, עקבים וז'קטים צמודים. לי היה חם יותר רק באופן גבולי, עם זוג המכנסיים השחורים, אבל חולצת המשי שלי והבלייזר הקל לא הגנו עלי מהקור בכלל. מאחר שאני לא מיומנת בהליכה על עקבי סטילטו כמו החברות שלי, השתרכתי באיטיות מאחורי כולם, בזמן שג'ו הובילה אותנו ליעד המסתורי שלנו. "זה לא רחוק," היא הבטיחה, והביטה אלינו מעבר לכתף בזמן שניווטה דרך הרחוב הראשי של העיר התחתית. קם, הארוס שלה, כרך סביבה את זרועו לחמם אותה ככל הניתן, ומאחוריהם התכרבלו זה בזה גם אחותו של בריידן, אלי, והחבר הכי טוב שלו, אדם. גם הם היו מאורסים. זה קרה ממש לאחרונה, למען האמת.

לי, לעומת זאת, לא היה ארוס שיגן עלי מפני הרוח המתגרה. "זה לא רחוק?" אמרתי לג'ו בנרגנות. מאז שהגעתי לאדינבורו, לפני קצת יותר מתשעה חודשים, ג'ו ואני נעשינו קרובות כמו אחיות, אז הרגשתי שזה בסדר לקטר, אחרי שהיא גררה אותנו מחוץ לאדינבורו בלי לספק יותר מדי הסברים. זאת גם היתה הסיבה לבחירה הקלוקלת בביגוד. "את איבדת את הזכות להגיד 'זה לא רחוק' כשהובלת את המוניות שלנו לתחנת הרכבת של וייברלי."

החיוך המתנצל של ג'ו קמל והפך להבעת תמיהה, כשהיא נעצרה בהצטלבות רחובות. "בסדר, אני חושבת שזה כאן בהמשך."

"את בטוחה?" שאלתי בעוד שיני מתחילות לנקוש.

"אה..." ג'ו הביטה על תמרור בצד השני של הרחוב ואז שלפה את הטלפון שלה. "רק שנייה, חברים."

החברים שלי התגודדו ואני תפסתי קצת מרחק והבטתי על כולם. הבנתי שלמרות הקור העז שחשתי, לא באמת היה לי אכפת. פשוט הייתי מסופקת להיות שם איתם, ואפילו מופתעת עדיין מהקרבה הגדולה שנוצרה בינינו. הם קיבלו אותי באופן כל כך מלא לחייהם, חלקית בגלל ג'ו, אבל גם בגלל נייט, החבר של קם, והחבר הכי טוב שאימצתי לי לא מזמן.

בעודי מעלה זיכרונות, נייט, שדיבר עם אדם ואלי, הסתובב כדי לשלוח אלי את החיוך היפהפה שלו.

מיצמצתי, מוסחת משצף המשיכה שחשתי. נעשיתי כל כך טובה בהתעלמות מההרגשה הזאת, שזה תפס אותי לא מוכנה. זאת הבעיה כשאת חברה של מישהו שלגמרי מבין אותך ובמקרה הוא גם הגבר הכי מדליק שהכרת בחיים האמיתיים.

הפרפור הזה, הזרם של ההרגשה הלא צפויה, גרמו לי לחזור אחורה אל הפעם הראשונה שנייט ואני נפגשנו. האמת, מגיעה לי מדליה על זה שהתעלמתי מהמשיכה אליו...

לפני שבעה חודשים...

אמהּ של אלי, אלודי ניקולס, ובעלה קלארק קיבלו אותי ואת אבי בברכה כאילו כבר היינו חלק מהמשפחה שלהם. זה היה נעים. זה הקל את ההתחברות שלי עם החברים של ג'ו. זה גרם להתחברות שלי עם ג'ו להיות קלה יותר, ומאחר שאבי ואני החלטנו להפוך את סקוטלנד לביתנו, זה היה טוב להשתלב בחייה של ג'ו. היא די מגניבה. היא גם עברה זמנים ממש קשים בשנים האחרונות. הגיע לה שיטפלו בה, ואני ידעתי שקם הוא האיש שמסוגל לעשות את זה עבורה.

הכנסתי את עצמי ואת קול לדירה של קם. בזמן שהוא וג'ו קנו חטיפים בחנות, החלטתי להוריד מהם את קול ולתת להם קצת זמן משותף. באותו הערב תיכננו כולנו לבלות עם החברים של קול, נייט ופיטי, שאותם אכיר לראשונה, וחשבתי שזה יהיה נחמד לתת לג'ו ולקם קצת זמן להיות יחד לפני שהחברים שלהם מגיעים. ברגע שנכנסנו, קול הלך ישר לקונסולת המשחקים שבסלון, ואילו אני הלכתי לחלק האחורי של הדירה. במטבח התנהלתי בעצלתיים, מצאתי קערות וצלחות לחטיפים. בדיוק שטפתי כלים כשקול נמוך, סקוטי ומאוד גברי אמר, "אה... את לא קמרון."

כשהסתובבתי בחופזה על עקבי להתייצב מול המסתנן, כל המילים שעשויות היו לעבור ממוחי אל לשוני מעדו בדרך וחטפו זעזוע מוח.

אוי.

אוי לא.

על משקוף הדלת נשען הגבר הכי סקסי שראיתי בחיים, כשזרועותיו משולבות על חזהו.

הלב שלי התחיל לפעום במהירות מגוחכת.

הוא הרים גבה בתגובה לאילמות שלי. "מישהו לחץ לך על כפתור 'השתק'?"

זה היה מצחיק, אז הצלחתי להעלות חיוך מטורף־למחצה בזמן שבחנתי אותו היטב. העיניים שלי שוטטו עליו מכף רגל ועד ראש, ובזמן שראיתי אותו במלוא תפארתו הרגשתי את השקערורית הקטנה המצחיקה הזאת, נמוך בבטן שלי, כל כך נמוך שמהר אחריה הגיע צרור של עקצוצי גירוי בין רגלי.

אוי.

אוי, טוב.

זה חדש.

בניסיון נואש ולא מוצלח להתעלם מהעקצוצים, התיימרתי להתנער מהגירוי ומהביישנות שלי על מנת לנהל שיחה עם הזר. הזר שניחשתי שהוא נייט. ג'ו סיפרה לי הכול על החבר הסופר־מדליק של קם, נייט. היא לא הגזימה.

לנייט, שניחן ביופי של כוכבי קולנוע, היה שיזוף טבעי שלא ציפית לו ממישהו סקוטי, ועיניים כל כך כהות שהן בעצם היו שחורות — אם כי ברגע ההוא הן נצצו בקונדסיות. גם הוא חייך, כשהוא מפגין זוג גומות סקסיות ושיניים לבנות מושלמות. כל זה בנוסף ללהב־אף ישר וחזק, שפתיים שבהיתי בהן ללא בושה בגלל שהזכירו לי את שפתיו של שחקן מסוים, שחום ושונה, וממה שיכולתי לראות מהזרועות הרזות השריריות שחשפה חולצת הטריקו שהוא לבש, הבחור גם היה מעוצב.

פלא פלאים, הטריקו שלו הסיחה פתאום את דעתי מהשרירים שלו.

המילים ההתנגדות חסרת תועלת היו מודפסות עליה.

הביישנות המשתקת שמשתלטת עלי לרוב כשאני ניצבת מול בחור מדליק, נסוגה לרקע בזמן שפרצתי בצחוק. "אתה רואה בעצמך אחד מבני גזע הבּוֹרְג, מה?" הצבעתי על החולצה שלו, שציטטה משפט מפתח של גזע חייזרים מ"מסע בין כוכבים".

הוא הביט למטה במילים ונראה מופתע. כשחזר והרים את מבטו אלי, עיניו הכהות חייכו. "קלטת את המקור? רוב הנשים חושבות שאני דביל שחצן."

צחקתי עוד יותר, בעודי נשענת על השיש במטבח. "אני מתארת לעצמי שיש בזה גם קצת מזה. ואתה יכול להבין את הטעות שלהן. אתה לא נראה כמו מישהו שרואה 'מסע בין כוכבים'."

משהו התחדד בעיניו, משהו יוקד. רעדתי בזמן שהוא העביר את מבטו בעצלתיים במורד ובמעלה גופי. הקול שלו היה נמוך יותר, גדוש, בזמן שענה, "גם את לא."

המבט היוקד ההוא גרם לי לתחושה של ליטוף איטי. אילו הייתי מישהי אחרת, הייתי מאמינה שהוא התכוון לגרום לי להרגיש ככה.

ובכל זאת... נשימתי נעצרה. לפתע נדמה היה שהאוויר דליל מדי, נפרם על ידי החשמל המשונה הזה בינינו, שלא ממש הבנתי.

"את אחת מהחברות של ג'ו?"

התאמצתי להיאבק בביישנות שהתחילה להזדחל שוב בקרבי. "קול לא אמר לך?"

"פיטי נכנס לראות את האיש הקטן. אני רציתי לשתות, אז הלכתי ישר למטבח." עיניו שוב טרפו אותי, והתברר שהגוף שלי ישן עד שעיניו נגעו בו, מפני שעכשיו היו שם המון עקצוצים, רעידות והתחממויות־יתר. "בהחלט הבחירה הכי טובה שעשיתי זה זמן רב."

אוי... טוב?

"אה, טוב, אני אוליביה."

גבותיו של נייט התרוממו, ואז הוא כיחכח בחטף וגופו ניתק בתנועה חדה מהמשקוף והזדקף. בבת אחת, האוויר בחדר החל לחזור למצבו הטבעי. "את אוליביה? כמובן. המבטא. כמובן."

הינהנתי, מבולבלת מהתגובה שלו. "אני מנחשת שאתה נייט?"

החיוך שלו היה ידידותי. אפלטוני. זה היה הגיוני יותר. "כן, זה אכן אני."

"קם וג'ו בדרך. רק סידרתי להם קצת."

"כן." הוא פסע עמוק יותר לתוך המטבח, ואני הבטתי בו מרותקת בגלוי בזמן שמזג לעצמו משקה קל. "רוצה?" הוא החווה לעברי עם הכוס.

"לא, תודה."

אחרי שגמר לשתות הוא שוב חייך אלי, והבנתי שהסיבה שאני כל כך חסרת מילים בחברתו לא היתה רק החולצה החנונית שלו. אלה היו העיניים שלו. הן היו אדיבות באופן בלתי אפשרי, ופשוט הרגשתי... לא לגמרי בנוח... אבל כן, גם לא שלא בנוח. זה בהחלט לא משהו שקורה לי על פי רוב בחברת בחורים שרק הכרתי. במיוחד לא כאלה שאני נמשכת אליהם.

"את משחקת במשחקי וידיאו, ליב?" הוא שאל בלבביות.

"אה, כן."

"טוב, אז תפסיקי עם הכלים ובואי לשחק איתנו," הוא הקניט.

ציחקקתי. "אתה מזמין אותי לדייט משחקים?" ברגע שהמילים האלה יצאו מפי התחרטתי עליהן. אני לא פלירטטתי. אני לא יודעת איך מפלרטטים! זה סתם היה חוש ההומור שלי, ועכשיו הבחור הזה יחשוב שאני מתחילה...

נייט צחק וקטע אותי. "רק בגלל שקלטת את ההתייחסות ל'מסע בין כוכבים'. אחרת אנחנו לא מרשים לבנות לשחק איתנו. הן פויה."

שילבתי את זרועותי על החזה בהבעה רצינית. "טוב, גם בנים זה פויה."

הוא חייך מאוזן לאוזן. "מה שנכון נכון." הוא החווה בראשו על הדלת. "קדימה, ינקית. אם אני הולך להשמיד אותך אני רוצה שזה יהיה מהיר ונטול כאבים. אני רחמן מהבחינה הזאת."

"להשמיד אותי?" צחקתי בקול. "נראה לי שאתה מתבלבל ביני לבין מישהי שלא עומדת לכסח לך את הצורה."

"את בכלל יודעת איזה משחק אנחנו עומדים לשחק?"

נדתי בראשי. "זה בכלל משנה בשלב הזה? אני הולכת לנצח אותך, ולא משנה איזה משחק זה. אז, מתחילים בדיבורים ומשם עוברים לכיסוח צורה."

נייט הטה את ראשו לאחור בצחוק. "לא ייאמן! קדימה, מצחיקונת." הוא אחז במרפקי ואני נאבקתי להחביא את הסומק שהתעורר בי עקב המגע שלו. "אני חייב להכיר אותך לפיטי."

יצאתי בעקבותיו מהמטבח, נרגשת מהמהירות שבה היה נכון לכלול אותי. בנוסף, הרגשתי שאני עוברת חניכה בתור אחת מהחבר'ה. הרגשתי את זה מפני שזה כל הזמן קרה. זה היה בסדר מבחינתי. זה רק אמר שאני צריכה לדכא את הפרפורים בבטני בכל פעם שאני מביטה בנייט. וכשאני אומרת לדכא, אני מתכוונת לרסק את המניאקים הקטנים האלה עד שיחדלו להתקיים...

"ליב? ליב, את בסדר?"

מיצמצתי שוב בשובי אל המדרכה, אל סטרלינג, אל הקור.

אל נייט, שעכשיו עמד ממש לפני, כשקמט של דאגה בין גבותיו. "לאן הלכת?"

חייכתי. "סליחה, אני חושבת שהקור ניטרל לי את המוח."

"אז בואי הנה, את" — הוא שילב את זרועו בזרועי, משך אותי קרוב אליו — "לפני שתנשור לך אצבע."

התרפקתי בהכרת טובה על גופו החזק. "לא יכולת לעשות את זה מוקדם יותר? משהו כמו שלושה רחובות קודם?"

"ולהפסיד את המבט המבועת על פנייך בכל פעם שאנחנו מגיעים לפינה?" הוא הקניט, בעודו מעביר את ידו מעלה־מטה על זרועי.

עיוויתי פנים, אבל הייתי רגילה כבר להקנטות שלו. אז נתתי לזה לעבור.

"מצטערת, חברים." ג'ו שיגרה את ההערה מעבר לכתפה, כשמבטה החטוף מלא באשמה. "הייתי צריכה לוודא שנלבש מעילים."

"אנ־נ־נ־נחנו סקוט־טים," נקשה אלי, כשאצבעותיה נלפתות במעיל של אדם. "אנ־נחנו יכול־ל־לים לעמוד בז־זה."

הידקתי את ידי על זרועו של נייט כשהתחלנו ללכת שוב קדימה. "טוב, אני אמריקאית," הזכרתי להם. "ועוד מאריזונה."

"אני אמריקאית ואני בסדר," אמרה ג'וס, שנשמעה הרבה יותר נינוחה ממה שנראתה. המשקל שלה התנודד בזמן שהעקב שלה נכנס לחריץ ברחוב המרוצף באבן. בריידן יישר אותה ואילו היא קיללה את הקרקע.

"זה בגלל שתפסת מחסה מאחורי חומה של מטר תשעים," עניתי בעוקצנות.

היא צחקה והתכרבלה עוד יותר לתוך המחסה הנזכר לעיל. "אולי."

"גם לנו קר," הוסיף נייט. "אנחנו פשוט רגילים לזה, כך שאנחנו לא מייללים."

"אף אחד לא מיילל," טענה ג'וס. "זאת רק דרכנו להזהיר את ג'ו שאם היא לא תמהר להביא אותנו אל היעד שלנו, אנחנו נשתמש בה כתחליף לעצי הסקה."

ג'ו צחקה. "כמעט הגענו... נדמה לי..."

פנינו לרחוב שהוריד אותנו מהרחוב הראשי, וג'ו הרימה מבט תוהה אל הבניינים בזמן שהלכנו אחריה. זה היה סתם רחוב ממוצע, שמכוניות ורכבים מסחריים חנו לאורכו.

זה היה יום הולדתו העשרים ושמונה של קם, ובזמן שכולנו הנחנו שאנחנו מתלבשים לבילוי לילי באדינבורו כדי לחגוג לו, לג'ו היתה תוכנית סודית באמתחתה. איכשהו הגענו לסטרלינג שבצפון, עיר יפהפייה עם טירה מדהימה ורחובות קטנים ומקסימים בסגנון מיושן, אבל בנוסף ייתכן שגם העיר הכי זעירה על פני כדור הארץ.

לא היה לי שמץ של מושג מה יכול להיות המניע של ג'ו לגרור אותנו עד לכאן.

לפתע הפציע על פניה חיוך ענק, כשהיא עצרה בפינה מול פאב. "הגענו."

כולנו הבטנו בפאב ואז חלקנו הבעות בלבול. לא היה שום דבר זוהר במיוחד בפאב ההוא. זה היה... סתם פאב.

"לאן הגענו?" שאל קם בשקט, כשפיו מתעקל בשעשוע.

"לכאן." היא הצביעה כלפי מעלה ועקבנו אחר תנועת ידה אל תמרור הרחוב שנקדח לתוך הלבנים מעל הכניסה לפאב.

קמרוניאן פלייס

פרצתי בצחוק בזמן שהכול התחיל להיראות הגיוני.

"גררת אותנו עד לסטרלינג בשביל שלט רחוב?" שאל אותה נייט בחוסר אמון.

ג'ו הינהנה, אך נראתה לא בטוחה. "זה לא רק שלט רחוב. זה יום ההולדת של קמרון. מגיע לו לשתות דרינק של יומולדת במקום ששייך לו."

הבחורים, מלבד קם, נראו קצת המומים מדרך המחשבה שלה. הארוס שלה, לעומת זאת, הצמיד אותה אליו והביט לתוך עיניה באופן שגרם לחזי להתכווץ ברגש. "אני מת על זה, מותק." הוא נישק אותה ברכות. "תודה."

תשלובת של שמחה וקנאה מיסמרה אותי למקומי לשנייה. מַתִּי על העובדה שלג'ו יש בחייה מישהו שמעריץ את הקרקע שהיא פוסעת עליה, אבל לעתים קרובות תהיתי ביני לבין עצמי מתי אי־פעם יגיע היום שבו מישהו יביט לתוך העיניים שלי כאילו אין שום דבר אחר בעולם ששווה להביט בו.

נפרדתי מהרהורי על ידי ההקנטות של החבורה את ג'ו, וצחקתי עם כולם בזמן שנכנסנו יחד לפאב החמים. ייתכן שהיינו לבושים רשמי מדי לאווירה הלא מחייבת, אבל מאחר שהיינו קבוצה די נינוחה, אף אחד מאיתנו לא סלד מההרפתקה הקטנה של ג'ו. למעשה, נדמה לי שאפילו הבחורים חשבו שזה חמוד מצדה.

זה בהחלט היה חמוד מצדה. היא מתוקה, אז כשהיא עושה דברים שלא ייאמן כמה הם חמודים — כמו לטלטל את האחוריים שלנו למחוז אחר רק כדי שקם יוכל לשתות ברחוב ששמו כשמו — זה אף פעם לא מפתיע אותי.

אבי דיבר עליה מהרגע שהכרתי אותו. בתחילה נטרתי לילדונת הזאת, שקיבלה את אבא שלי בשלוש־עשרה השנים הראשונות לחייה, בעוד שאני גדלתי רק עם רוח הרפאים שלו. אמי מעולם לא אמרה מילה רעה על אבא, ומאחר שהייתי ילדה מעט מבוגרת לגילה, שגדלה עם חברים שההורים הגרושים שלהם היו חמוצים אחד ליד השני, נראה לי די מוזר שאמי לא כעסה על האיש שלא נשאר איתה כשאני הגעתי. התחלתי בחקירה, והתשתי את אמא שלי במשך חודשים, עד שבסוף היא נכנעה.

אני זוכרת איך כעסתי עליה עד אימה, על זה שמעולם לא אמרה לאבא שלי שאני קיימת.

אחרי שפגשה את אבא בזמן שלמדה בחו"ל, באוניברסיטת גלזגו, התחיל ביניהם רומן סוער שאמא סיימה באחת כשחזרה לפיניקס בסוף הסילבוס שלה. רק אחרי שחזרה לארצות הברית היא גילתה שהיא בהיריון איתי. רק שנים רבות לאחר מכן היא הודתה שהסיבה שלא יצרה קשר עם אבא היתה שכל כך אהבה אותו, ולא רצתה שייכנס לחייה מתוך אילוץ. אהבתי את אמי, אבל היא לא היתה מושלמת. היא היתה צעירה והיא קיבלה החלטה אנוכית. בגיל שלוש־עשרה לקח לי זמן לפני שיכולתי לראות מעבר לזה. לקח לנו זמן לחזור למקום טוב.

זמן שמאוחר יותר אתחרט על שביזבזתי אותו.

העובדה שאבא נטש את החיים שלו בסקוטלנד כדי לבוא ולהיות אב לילדה שהוא אפילו לא ידע שיש לו עד שאני פניתי אליו, העידה איזה מין בן־נאדם הוא. הוא השאיר את כל חייו מאחור כדי להפוך להיות חלק מחיי. אבל בעשותו כך הוא השאיר את ג'ו מאחור.

כשקם יצר לראשונה קשר עם אבי בנוגע לחידוש הקשר עם ג'ו, חשבתי עד כמה שינו מעשי את חייה. עם אבא בכלא ואמא אלכוהוליסטית, אבי, שהיה חבר ותיק של אביה של ג'ו, היה הדמות ההורית היציבה היחידה שהיתה לה ולאחיה, קול. מובן שעד שהגענו לאדינבורו אבא לא ידע שפיונה, אמה של ג'ו, הפכה לכזאת אלכוהוליסטית חסרת תקנה, והשאירה את ג'ו לגדל את אחיה הקטן בכוחות עצמה. אבא ואני סחבנו אחרינו את עול האשמה הקטן שלנו בגלל זה.

עם זאת, האשמה הוקלה בכל פעם שביליתי בחברת ג'ו וקם. אחרי כל מה שעברה, ג'ו מצאה סוף־סוף בחור שרואה כמה היא מופלאה, ומתייחס אליה בכבוד ובאהבה שלהם היא ראויה.

בזמן שלגמתי מהבירה שנייט הזמין לי, הבטתי סביבי בחברים שלי. הנה אני, מוקפת באנשים שעברו גיהינום ויצאו מצדו השני כדי למצוא את האדם שאיתו הם רוצים להעביר את שארית חייהם.

מלבד ג'ו וקם, היתה שם ג'וס, חצי אמריקאית וחצי סקוטית, שנמלטה לאדינבורו כדי לברוח מחיים ריקים מתוכן בווירג'יניה. כשחשבתי על כל מה שג'וס איבדה, באמת שלא יכולתי להבין איך היא המשיכה הלאה. בגיל עשרים ואחת הרגשתי איך זה לאבד אם, אבל לא יכולתי לדמיין איך זה היה עבור ג'וס לאבד את כל משפחתה כשהיתה בת ארבע־עשרה בלבד. מכל הדיווחים ששמעתי, היא עדיין היתה די בבלגן בגלל זה כשעברה לגור עם אלי והכירה את אחיה של אלי, בריידן. מתברר שהיו להם עליות ומורדות בגלל הבעיות של ג'וס, אבל בסופו של דבר הם התגברו על הכול. בעוד שלושה שבועות הם מתחתנים.

ויש כמובן את אלי ואדם. הייתי די קרובה לאלי בגלל שחלקנו אידיאליזם רומנטי דומה, והיא סיפרה לי את כל הסיפור עליה ועל אדם. היא היתה מאוהבת בחבר הכי טוב של אחיה במשך שנים, אבל הוא לא שם לב אליה לפני שחלפו כמה שנים, ואפילו אז הוא אמר שזאת טעות. הסיבה היתה שהוא לא רצה להרוס את החברות איתה ועם בריידן. היה הרבה הלוך־חזור עד שאלי היתה מוכנה להתרחק ממנו לעד, אבל כשהתגלה אצל החברה היפה והחזקה שלי גידול במוח, אדם סוף־סוף בא להיות איתה. למרבה המזל של כולנו, התברר שהגידול של אלי היה שפיר, ולמרבה המזל של אדם, הוא התעשת בדיוק בזמן כדי לכבוש את אלי לעד. הם מאורסים זמן־מה, אבל רק לאחרונה גילו לנו. עכשיו היא עונדת על ידה השמאלית טבעת אירוסים נוצצת.

הייתי מוקפת באהבה, ולא באיזו אהבה דביקה, מעיקה, מוחצנת ומזויפת, אלא באהבה אמיתית, אינטימית, מהסוג של אנחנו־מכירים־את־כל־הגחמות־וההרגלים־שלך־ובכל־זאת־אוהבים־אותך.

"ביום שני יש לך מדידות אחרונות לשמלה," אמרה אלי לפתע ולגמה מהמוחיטו שלה.

היא ישבה לצדו של אדם, שנדחק לצד ג'ו וקם בתא הפנוי היחיד בחלק האחורי של המקום. ג'וס, בריידן, נייט ואני עמדנו צפופים מסביב לשולחן, ואני קיללתי את עצמי על שהנחתי לג'ו לשכנע אותי להיכנס לעקבי העשרה סנטימטרים שנעלתי.

תוך כדי שהיא נשענת לעבר בריידן, ג'וס ענתה, "תודה על התזכורת. אני אצטרך לחשל את עצמי לקראת ההערות הצורבות של פאולין."

קם קימט את מצחו. "למה קנית שמלה מהאישה הזאת, אם היא כזאת בהמה?"

"בגלל השמלה," ענינו ג'ו, אלי ואני במקהלה.

אחרי שהייה של שלושה חודשים בלבד באדינבורו, זכיתי לכבוד כשג'וס ביקשה ממני להיות אחת מהשושבינות שלה. ריאן, החברה שלה מהאוניברסיטה, הגיעה מלונדון לסוף־שבוע, וכולנו יצאנו לציד אחר שמלה לג'וס ושמלות לשושבינות. אחרי כמה ויכוחים עם אלי בנוגע לצבע, ג'וס התפשרה על צבע שמפניה לנערות הכלה. מצאנו את עצמנו בחנות שמלות הכלה הזאת בניו טאון, שהבעלים שלה, פאולין, השמיעה הערות נבזיות על המחסור או השפע המוגזם של הנכסים שלנו.

יש לנו חזה גדול מדי, אנחנו שטוחות מדי, רזות מדי או שמנות מדי...

כבר עמדנו לצאת משם כשג'וס יצאה בשמלה שהכלבה המליצה עליה, ואלי פרצה בבכי.

כן, היא היתה עד כדי כך יפה.

ברור היה שפאולין יודעת להלביש כלות — רק שלא היה לה שמץ של מושג איך לדבר אליהן. או אל אנשים באופן כללי, לצורך העניין. אני לא בדיוק הבנאדם עם הכי הרבה ביטחון עצמי, ויש לי לא מעט סוגיות לא פתורות בנוגע לגוף שלי, כך שיצאתי משם כשאני מרגישה כמו עגלה מדושנת. תודה רבה, פאולין.

ג'וס צחקה והביטה בפניו של בריידן. "מתברר שהשמלה טובה."

"קלטתי," הוא מילמל. "ובכל זאת, יותר מכל דבר אחר אני מצפה להוריד אותה ממך ביום ההוא."

"בריידן," התלוננה אלי, "לא בנוכחותי."

"תפסיקי לנשק את אדם בנוכחותי, ואני אפסיק להשמיע הערות מיניות לאשתי בנוכחותך."

"היא עדיין לא אשתך," הזכיר לו נייט. "אין מה למהר."

צחקתי בלעג. "נייט, שוב רואים לך את הפחד ממחויבות."

הוא פנה אלי באימה מעושה. "איפה?" הוא טפח על לחייו בחרדה. "תורידי את זה ממני."

העברתי את אגודלי על פירור בלתי נראה על עצם הלחי שלו, ועודדתי אותו. "הנה, זהו, נעלם."

"איזו הקלה." הוא גם לגימה גדולה מהבירה שלו והביט לעבר הבר. "אני בחיים לא אצליח לשכב עם מישהי כשהדבר הזה נראה לעין."

"מקסים," מילמלתי.

הוא הפנה אלי חיוך חצוף והחווה בראשו לעבר קבוצת נשים שעמדו ליד הבר. "החובה קוראת."

הוא חצה את החדר באגביות ונעצר ליד בחורה שעמדה עם החברות שלה. החברות זזו הצידה בזמן שנייט והבחורה התחילו לפלרטט בטירוף. הבחורה היתה יפהפייה, כמובן — תווי פנים נהדרים, שיער שחור ארוך, עור קרֶמי, חמוקיים מודגשים. אולי קצת משקל עודף, כמוני, אבל שלא כמו במקרה שלי, עליה זה נראה טוב. אני חייבת להגיד משהו על נייט. לא היה לו טיפוס — לא היה אכפת לו אם מישהי רזה, שמנמנה, דשנת־חזה או אתלטית. כל עוד היא חמודה ואישה, הוא נמשך אליה.

ברגע שנייט חייך אל הברונטית היא היתה אבודה.

לא הייתי מופתעת כלל וכלל. נייט לא הכי גבוה, מטר שבעים ותשע, אבל עם השילוב של גוף שעוצב באימוני אמנויות לחימה, פנים מקסימים וסוג של כריזמה שאו שאתה נולד איתה או שאין לך אותה, רוב הנשים לא שמו קצוץ אם הן נישאו מעליו על עקבים, כל עוד יכלו להיות תלויות על זרועו למשך הערב.

אבל לא אני. נייט לעולם לא יסתכל עלי באופן מיני, כך שלא היה אפילו טעם להניח למחשבות שלי ללכת בכיוון הזה. אני חושבת שאני יודעת על נייט האמיתי יותר מרוב האנשים, כך שזה לא היה קשה להכניס אותו למשבצת הידידים. יכולתי לקטוע כל משיכה שלי אליו, מפני שידעתי שזה לעולם לא ילך לשום מקום. אני מעדיפה שנייט יהיה בחיי כידיד מאשר שלא יהיה בהם בכלל. עם כל בעיות המחויבות שלו ומנטליות הפלייבוי חסרת הבושה שלו כשזה מגיע לנשים, מתחת לכל זה הוא באמת בחור טוב. וחבר ממש טוב.

"זהו, הלך עליה," העירה ג'וס בשקט.

פניתי אליה והרמתי גבה כשראיתי אותה מחייכת בזחיחות לעבר נייט והבחורה. "הוא אף פעם לא מבטיח להן דבר."

היא צחקה. "אין צורך להגן עליו. אני יודעת שנייט תמיד מבהיר את מטרותיו, אבל אנחנו מדברים פה על בנות. לפעמים הן פשוט שומעות את מה שהן רוצות לשמוע."

"כן, אבל אצל נייט זה הגיע לדרגה של אמנות. זה כמו חוש שישי או משהו כזה. ברגע שהוא מרגיש שינוי הכי קטן בגישה שלהן אליו, הוא יוצא מהסיפור."

"אני כבר מתה שמישהי תפיל אותו על הקרשים," הצטרפה אלי לשיחה וחייכה בזדון לעבר נייט.

"גם אני." ג'ו העיפה אלי מבט מופגן לפני שהסיטה את עיניה, ואני העמדתי פנים שאני טיפשה מכדי להבין למה התכוונה.

מיהרתי לשנות את הנושא. "מישהי ראתה את הקעקוע החדש של קם? קול עיצב אותו," אמרתי להן בגאווה.

קול ווקר הוא הילד הכי מוצלח בעולם. ג'ו עשתה עבודה מופלאה עם החינוך שלו, והדבר הכי טוב שאי־פעם קרה להם, חוץ מזה שהיה להם אחד את השני, היה קמרון מקייבּ. הוא וקול דומים להפליא — שניהם אמנים, שניהם חנונים מגניבים — וקם הזמין מקול דוגמה לקעקוע חדש עבורו.

הוא יצא מדליק.

C ו־J מסוגננות התחבאו בין המטפסים המשוננים והקנוקנות המחודדות של העיצוב השבטי של קול.

"הו, בואו נראה," התחננה אלי בחיוך.

קם נד בראשו. "זה על הצלעות שלי."

"נו, בחייך, זה לא שנתעלף אם נראה את הקוביות שלך," הקניטה ג'וס.

"אלה קוביות טובות." ג'ו טפחה בגאווה על בטנו של קם.

בריידן לגם מהוויסקי שלו. "אני אישית לא רוצה לראות את הקוביות שלו. זה עשוי... לעורר בי קנאה."

אדם הינהן בהסכמה ובסבר פנים רציני. "גם בי."

"לכו תזדיינו," מילמל קם כששפתיו מעוקלות בשעשוע.

"טוב, אם הוא הולך להיות כזה עוכר שמחות..." רטנתי וגיששתי בתיק היד שלי. כשהרגשתי את הנייר בין אצבעותי, משכתי והוצאתי אותו ופרשתי את הנייר כדי להציג את הציור החתום עם העיצוב של קול. "הנה, זה הקעקוע."

בזמן שהאחרים הביטו בו, ג'ו חייכה אלי. "את שומרת את זה?"

"בטח, וגם דאגתי שקול יחתום לי על זה."

היא צחקה. "את רק תגרמי לו להתאהב בך באופן עוד יותר חמור."

משכתי בכתפי בחוסר אכפתיות. "מגיע לו לדעת כמה הוא משובח."

"על זה אין ויכוח."

חייכנו זו לזו בזמן שהאחרים החמיאו לכישרונו של קול.

נייט חזר עד מהרה אל הקבוצה, והברונטית חזרה אל החברות שלה, אבל המשיכה לנעוץ מבטים בנייט.

"אתה לא...?" שאלתי בסקרנות והבטתי במופגן לכיוונה של האישה.

"כן, בטח." הוא חייך כמו נער. "אבל אמרתי לה שזה יום הולדת של חבר שלי, ושאני רוצה להיות איתו קצת."

נאמן למילותיו, נייט נשאר איתנו עד הסגירה. כולנו התכוננו לצאת כשהוא לחש באוזני. "הלכתי."

הסתובבתי להביט בו, ועקבתי אחר הברונטית בעלת החמוקיים בשולי שדה הראייה שלי. "בסדר. תבלה."

הוא קרץ אלי ואז נישק את לחיי. "כמו תמיד."

אחרי שנפרד מהקבוצה, נייט נטל את ידה של הבחורה ויצא איתה מהפאב. מדקרות קנאה עיקצצו בי בזמן שהבטתי בפתח הריק. החבר שלי הוא אלוף הפיתוי. אם הוא רוצה לשכב עם מישהי, הוא מצליח.

לרוע המזל, לחלק מאיתנו זה לא בא כל כך בקלות.