סדרת האהבות 5: אהבה בכיכר אינדיה



1

אדינבורו

אוקטובר

כשהתחלתי ללכת ברחובות מרוצפי האבן של אדינבורו, בדרכי לעבודת ההוראה הראשונה שלי, הבטחתי לעצמי שאהיה מסוג המורות שעושות הכול כדי להצית התלהבות בתלמידים שלהן. נתעלם לרגע מהעובדה שכרגע, כדי לעמוד בהבטחה הזאת, אני מביכה את עצמי ואותם עם מיומנויות הציור האיומות להפליא שלי.

הוצאתי מהמטול את האיורים הקלוקלים שהכנתי, והחלפתי אותם בשקף עם שני משפטים.

הרמתי מבט אל הכיתה הקטנה, שמנתה שישה בוגרים שגיליהם נעו בין עשרים וארבע לחמישים ושתיים, ושלחתי אליהם חיוך סרקסטי. "למרות שמייסר אותי למנוע מכם את הגאונות האמנותית שלי, נראה לי שיהיה עדיף אם אני אפטר מאלה."

פורשה, התלמידה בת החמישים ושתיים שלי, ניחנה במספיק מזג טוב לשפר את מצב הרוח בכיתה הקטנה בכל פעם שהאווירה נעשתה מתוחה, מה שקרה לעתים קרובות. עכשיו היא חייכה אלי, ואילו דנקן, מכונאי בן שלושים ושלוש, גיחך בביטול. ארבעת התלמידים האחרים שלי המשיכו להביט בי פעורי עיניים ומעט מבוהלים, כאילו כל מה שאני אומרת ועושה הוא מבחן.

"עכשיו, משלמדתם את המילים האלה באמצעות הזיכרון החזותי, ויש לקוות שגם התחברתם אליהן דרך הניסיונות המחרידים שלי לצייר, אני רוצה שתכירו את האופן שבו הן משתלבות במשפטים יומיומיים. בזמן שנותר לנו עד סוף השיעור, אני רוצה שתכתבו כל אחד משני המשפטים האלה עשר פעמים." הבטתי בלוריין, תלמידה בת עשרים וארבע מאוד מתוחה ונוחה להיעלב, שלעסה את שפתה, ועיוויתי את פני לנוכח המחשבה מה היא עשויה לגרום לשפה האמורה אחרי ההוראה הבאה שלי. המשכתי. "יש לי פה שתי חוברות קטנות לכל אחד מכם. אחת מלאה במילים לשינון באמצעות זיכרון חזותי, והשנייה במשפטים המורכבים אך ורק מהמילים האלה. אני רוצה שתבחרו עשרה משפטים, תכתבו כל אחד מהם עשר פעמים ותביאו אותם איתכם בשבוע הבא."

לוריין הלבינה, ואני מיד הרגשתי את חזי מתהדק באהדה. לוריין היתה דוגמה מוצלחת לסיבה שבגללה החלטתי להתנדב ללמד מבוגרים קרוא וכתוב במרכז הקהילתי באזור מגורי. אנשים מסוימים, כמו חברתי סוזן, חשבו שזה מטורף מצדי להתנדב למשרת הוראה במהלך שנת הניסיון שלי כמורה לספרות וללשון בתיכון. ואולי זה היה נכון. עומס העבודה בבית הספר היה בלתי ייאמן. אלא שאת כיתת הלימוד לקרוא וכתוב חלקתי עם מתנדב נוסף, כך שזה הצריך ממני רק ערב אחד בשבוע, וזה ממש עורר בי את ההרגשה שאני גורמת לשינוי משמעותי. את ההשפעה שהיתה לי בתיכון היה יותר קשה לראות לפעמים, וידעתי שיהיו ימים בעתיד שבהם ארגיש שאני לא מותירה רושם רב במיוחד. לעומת זאת, ההתנדבות גרמה לי לתחושת סיפוק בכל פעם ופעם. המבוגרים שלימדתי היו ברובם מובטלים, מלבד פורשה ודנקן. המעסיק של דנקן ביקש ממנו לשפר את מיומנויות הכתיבה והקריאה שלו. פורשה הצליחה איכשהו לעבור את החיים עם ידיעה מאוד בסיסית של קריאה וחשבון (עד שבאחד הימים החליטה שהיא רוצה לדעת עוד), אבל האחרים התקשו להחזיק במשרות בגלל דלות מיומנויות השפה והתקשורת שלהם.

ידעתי שאנאלפביתיות היא עדיין סיפור רציני במדינה הזאת, אבל מאחר שהגעתי ממשפחה משכילה והייתי תולעת ספרים, זה היה משהו שמעולם לא נתקלתי בו. עד השנה שעברה.

היה רגע אחד במהלך שנת ההכשרה שלי להוראה, שתמיד אזכור: הייתי בקשר עם אב של אחת מהתלמידות, שקל היה לראות שהוא נלחץ כשהתבקש להביט בעבודה של בתו. זיעה ביצבצה על מצחו בזמן שהתוודה בקול חנוק שהוא לא מסוגל לקרוא אותה. ואז, כשביקשתי ממנו לחתום על אישור שיאפשר לנו לקחת את הבת שלו איתנו לטיול כיתתי, לראות את "הלילה השנים־עשר" בתיאטרון, ידו רעדה קשות כשהוא קישקש משהו על הנייר.

הפחד וההשפלה המוחלטים, שניכרו בהבעת פניו עקב הבערות שלו, השפיעו עלי רגשית. יכולתי לחוש את דקירת דמעות הרחמים בעיני. גבר מבוגר צריך להרגיש חלש וחסר אונים בגלל אותיות על נייר? לא אהבתי להיות עדה למאבק שלו, ומאוחר יותר בערב ההוא התחלתי לחפש קורסים מקומיים ללימוד קרוא וכתוב. שלחתי כמה מכתבים, ואחרי כחודש יצרו איתי קשר ממרכז סנט סטיבן, המרכז הקהילתי באזור מגורי, מפני שאחת מהמורות המתנדבות שלהם בדיוק עזבה.

למרות שנראה שהתלמידים בכיתה הקטנה קצת ספקנים, בגלל שקיבלו מורה צעירה מהם, ממש הרגשתי שאנחנו מתקדמים.

"האנה, הראש שלך מסתיר את המילה בין 'קריר' ל'רחוץ'," אמר דנקן בהקנטה.

"זאת דרכך המנומסת להגיד שיש לי ראש גדול?" אמרתי וזזתי הצידה כדי שיוכלו לראות את כל הלוח.

הוא חייך. "לא, הוא בדיוק בגודל הנכון. זה ראש מאוד נחמד."

"תודה רבה לך. גידלתי אותו בעצמי," עניתי בנימה יהירה.

הוא נאנח בתגובה לבדיחה הקלושה, אבל עיניו נמלאו שעשוע בזמן שפורשה ציחקקה בקול מאחוריו.

בעודי מחייכת, סקרתי בעיני את הראשים המורכנים אל המחברות, ואת העפרונות הנעים במהירויות שונות, מכתב היד האטי עד יגע הנחרת בעומק הדף, עד למהיר ורצוף למדי. החיוך גווע על שפתי למראה לוריין. היא כל הזמן הביטה סביבה באחרים, ובהלה ניצתה בעיניה כשראתה אותם מתקדמים במשימה.

היא תפסה אותי צופה בה ועיניה יקדו, ואז היא הרכינה את ראשה לעבר המחברת. אני מאבדת אותה. הרגשתי את זה.

אחרי שהכרזתי שנגמר הזמן, הלכתי אל לוריין לפני שהיא תספיק לזנק החוצה. "את יכולה להישאר עוד כמה דקות?"

היא הצרה את עיניה וליקקה את שפתיה במתיחות. "אה, למה?"

"בבקשה?"

היא לא ענתה, אבל גם לא יצאה.

"תודה על הערב, האנה!" קראה אלי פורשה, שקולה בוודאי נישא הרחק עד דלפק הקבלה. בכיתה תמיד דיברתי מעט יותר חזק מכפי שצריך, מפני שהיתה לי תחושה שלפורשה יש בעיית שמיעה קלה שהיא אינה מוכנה להודות בה. היא אישה זוהרת, שהתברכה בגנים משובחים או בתכשירים מצוינים למניעת הזדקנות העור, וכל אחד יכול לראות שהיא גאה מאוד בהופעה החיצונית שלה. להודות בבערות זה דבר אחד, אבל להודות בקשיי שמיעה ירמז על הגיל שלה, ואני בספק אם היא רצתה שמישהו יחשוב שהיא מבוגרת מכפי שהיא מרגישה.

"התענוג כולו שלי," קראתי בחזרה בחיבה, חייכתי ונופפתי לשלום לאחרים כשהודו לי ויצאו.

כשהסתובבתי בחזרה אל לוריין, הייתי מוכנה לחלוטין לכך שהיא תשלב את זרועותיה על החזה ותגיד בתוקפנות, "לא מבינה מה הרעיון שאני אשאר פה אם גמרנו עם החרא הזה."

"היתה לי תחושה שתגידי את זה."

היא גילגלה את עיניה. "כן, אני בטוחה." היא החלה ללכת לעבר הדלת.

"אם תעזבי, את תחזרי ישר לנקודת ההתחלה. תהיי לא מתאימה להעסקה."

"לא אם זה לנקות בתים מזוינים."

"וזה מה שאת רוצה?"

לוריין סבה במקומה בחטף, ועיניה ירו ניצוצות כשאמרה בבוז, "מה יש, זה לא מספיק טוב בשבילך? אה? את נעלה מכדי להיות מנקה? תראו אותה. מה לעזאזל את יודעת על עבודה קשה וחיים בלי כסף? ואני אמורה ללמוד ממך? לא נראה לי."

בחנתי ברוגע את שערה השחור, שהיה משוך לאחור בזנב סוס מדובלל, את האיפור הזול שלה, את החולצה והמכנסיים המקומטים הלא יקרים שלה, ואת מעיל הגשם הדק שהיא לבשה מעליהם. בסוף ראיתי את המגפיים השחוקים שידעו הרבה יותר מדי ימים קשים על רגליה.

לוריין מבוגרת ממני בשנתיים בלבד, אבל יש בעיניה קושי שגורם לה להיראות מבוגרת בהרבה. לא ידעתי דבר על חייה, אבל ידעתי שהיא מתנפלת עלי בגלל שהיא מבוהלת.

מי יודע? אולי היא התנפלה עלי גם בגלל הדיבור, המראה, הלבוש וההתנהלות שלי. אני משכילה. אני בטוחה בעצמי. שני דברים שהיא לא. לפעמים זה מספיק כדי שמישהו ינטור לך. האם אני האדם הלא נכון ללמד את לוריין? אולי, אבל הייתי רחוקה מלוותר.

"יש כל מיני צורות של עבודה קשה, לוריין," אמרתי לה בשקט, מקפידה להרחיק את הנדיבות מקולי, למקרה שהיא תחשוב שאני מתנשאת. "המנקים בבית הספר שבו אני עובדת קורעים את עצמם בניקיון אחרי הילדים." עיקמתי את אפי. "אני אפילו לא רוצה לחשוב מה הם מוצאים בשירותים של הבנים.

"אבל — אני קורעת את עצמי בעבודה כשאני מלמדת את אותם הילדים — מערכי שיעור, ערמות של עבודות לבדיקה שאוכלות לי ערבים וסופי שבוע, אני מוציאה כספים משל עצמי על מקורות כי נראה שהתקציב של בית הספר לעולם לא מספיק, ואני עובדת על מערכי השיעור לכיתה שלכם, שאני מלמדת חינם. אני יודעת איך זה לעבוד קשה. זה לא מעייף פיזית כמו ניקיונות, אבל זה סוחט נפשית." עשיתי צעד לקראתה. "את רגילה לעבודה פיזית קשה, לוריין. הדבר הזה" — החוויתי על הלוח — "רחוק מאוד מאזור הנוחות שלך. אני מבינה את זה. אבל זאת הסיבה שבגללה אני כאן. אני כאן כדי ללמד אותך לקרוא ולכתוב, כדי שתוכלי לנסות להתקבל לעבודה שאת רוצה באמת, ואת לא היית כאן אילו היית רוצה להיות מנקה.

"אם כי אני מניחה שאת צריכה כישורי קריאה וכתיבה גם בשביל העבודה הזאת. יש מסמכים שצריך למלא, רשימות משימות של לקוחות שיש לקרוא ולמלא..." ראיתי את שפתיה מתהדקות וחזרתי לעניין העיקרי. "אני לא מוצאת חן בעינייך, בסדר, זה לא מזיז לי. אני לא צריכה למצוא חן בעינייך, אבל אני צריכה שתקשיבי לי כשאני אומרת לך, שלא באתי לפה כדי להביך אותך או כדי לגרום לך להרגיש רע עם עצמך. אני פה כדי ללמד אותך. את לא צריכה לחבב אותי כדי ללמוד את מה שיש לי ללמד. את כן צריכה לאהוב את עצמך מספיק כדי להאמין שמגיע לך יותר בחיים."

דממה השתררה בינינו.

המתח בכתפיה נעלם בהדרגה, והן נשמטו מתנוכי אוזניה בחזרה למקומן הטבעי.

"את יכולה לעשות את זה?" דחקתי בה.

לוריין ליעלעה והינהנה לעברי בחדות.

"אז אני רואה אותך בשיעור הבא?"

"כן."

נאנחתי והרגשתי שגם המתח שלי מתמוסס. "אם את צריכה שאני אחזור על משהו, או שאני אשב איתך לבד, רק תגידי. אף אחד בכיתה הזאת לא רוצה שתיכשלי. כולם באותה הסירה. הם מבינים את זה, גם אם את חושבת שאני לא."

"בסדר, בסדר, טוב." היא גילגלה את עיניה וסבה על עקביה לצאת. "תרגיעי."

טוב, אז לפעמים זה באמת היה כמו ללמד ספרות ולשון בתיכון.

חייכתי, אספתי את החפצים שלי והלכתי לעבר הדלת. כשכיביתי את האור, הינהנתי לעצמי. בכל פעם שאני יוצאת מכיתה בסוף היום, אני רוצה להרגיש שהרווחתי משהו, שבזכות זה אותו הדבר נכון גם לאנשים שאותם לימדתי. לרוע המזל, לפעמים אני פשוט מרגישה מותשת ולחוצה.

בערב ההוא הרגשתי שלוריין ואני הרווחנו.

הייתי במצב רוח טוב והחלטתי לארגן לעצמי קצת זמן איכות, אז סימסתי לחברות שלי מהאוניברסיטה, סוזן ומיקאלה, ותיאמתי לצאת איתן למחרת בערב לשתייה של יום שישי.

מהרגע שנפגשנו בערב ההוא, היה ברור שסוזן במצב רוח להתהולל ולאסוף מישהו זר לשעשוע אקראי. היא בחנה את הגברים כאילו היא מחפשת את נתח הבשר המשובח ביותר במזנון. עיניה נעו בחזרה אלי כשישבנו בשולחן שלנו בפאב על גשר ג'ורג' הרביעי, והיא חייכה מאוזן לאוזן כשפרצתי בצחוק לעברה.

מיקאלה גילגלה את עיניה ולגמה בשקט מהמשקה שלה.

הכרתי את הבנות באוניברסיטת אדינבורו אחרי שעברתי לבניין המגורים על שם פולוק, ובשנה השנייה עברנו לגור יחד בדירה. בשנה השלישית מיקאלה נשארה לגור שם עם החבר שלה קולין, ואני עברתי לדירה קטנה יותר עם סוזן. אחר כך, עם סיום הלימודים, נפרדו דרכינו מבחינת מגורים. סוזן הגיעה מאברדין, אבל אחרי סיום הלימודים היא קיבלה תפקיד בחברת פיננסים גדולה בעיר. היא עשתה כסף די טוב, כך שהיא יכלה להרשות לעצמה דירת חדר במרצ'מונט. לי, לעומת זאת, היה מזל פראי. אחותי הגדולה אלי ואחיה למחצה בריידן, שאני רואה בו אח גדול, מסודרים יפה, ולרגל סיום הלימודים שלי הם קנו לי דירת שני חדרים אופנתית ברחוב קלרנס בסטוקברידג'. לא חמקה ממני העובדה שזה מיקם אותי באמצע בין בית הורי בסנט ברנרד ממערב ובין הבית של בריידן ואשתו ג'וס, והבית של אלי ובעלה אדם ממזרח, ברחוב דבלין וברחוב סקוטלנד. כולם נמצאו במרחק הליכה קצרה ממני.

המשפחה שלי מגוננת יתר על המידה. ככה זה היה מאז ומעולם. לרוע המזל, משמעות הדבר היא שפה ושם אני מרגישה צורך לחמוק מהאינסטינקטים המגוננים שלהם. עם זאת, הדירה היא סיפור שונה לחלוטין. זאת מתנת סיום הלימודים הכי מדהימה ומופלאה — מתנה שבחיים לא הייתי יכולה להרשות לעצמי ממשכורת המורה שלי. הייתי מוצפת רגשות, ואני אהיה אסירת תודה להם עליה לעד. ולמען הכנות, שמחתי שהיא כל כך קרובה למשפחה שלי. יש לי חבורה הולכת וגדלה של אחייניות ואחיינים, שאני אוהבת בדיוק כפי שאני אוהבת את הוריהם.

"רואה מישהו שמוצא חן בעינייך?" שאלתי את סוזן בעודי סורקת את הסחורה. ליד הבר עמדו שני בחורים נאים.

"ברור שהיא רואה," הקניטה מיקאלה. "היא בטח רואה חמישה."

סוזן נשפה בזעף. "טוב, כמה מאיתנו לא מצאו את אהבת האמת האחת והיחידה שלהן כשהן היו בנות שמונה־עשרה. כמה מאיתנו צריכות לנשק המון צפרדעים לפני שנמצא את הנסיך שלנו. וכמה מאיתנו אוהבות את זה ככה."

מיקאלה ואני צחקנו. מיקאלה התלוותה אלינו ליציאות בערבים רק כדי לשמור איתנו על קשר. היא היתה מאורסת באושר לקולין, סטודנט סקוטי שבו התאהבה בשנתה הראשונה באוניברסיטה. היא החליטה לא לחזור לשרופשייר, עיר הולדתה באנגליה, ובמקום זה לקחת חלק במסלול הכשרת המורים של "בית מארי" באדינבורו, איתי. כמוני, המטרה שלה היתה לקבל הסמכה כמורה לספרות וללשון.

שתי החברות שלי לא יכלו להיות יותר שונות זו מזו. סוזן קולנית, פלרטטנית ומלכת דרמה אסרטיבית. מיקאלה היא השקטה משלושתנו. היא מתוקה ונאמנה, ואכפת לה מאוד מהתלמידים החדשים שלה. אם אני מחפשת בילויים והסחת דעת, אני מבקשת להיות בחברתה של סוזן, אבל אם אני סתם רוצה מישהי לדבר איתה, אני מרימה את הטלפון ומתקשרת אל מיקאלה.

"איך הילדים?" שאלה אותי מיקאלה, וידעתי שהיא מתכוונת למשפחה, ולא לבית הספר.

"ממש טוב."

"ויהיו עוד." היא חייכה.

"פוי, אני לא יודעת איך הם עושים את זה." סוזן רעדה. "היה אפשר לחשוב שאחרי אחד הם ילמדו את הלקח."

"טוב, האמת שאצל ג'ו זה הראשון." לא שזה ישנה את דעתה של סוזן שילדים הם יצורים קטנים ולא נעימים, שהיא לא רוצה שום קשר אליהם.

ג'ואנה מקייב היא כנראה החברה הכי קרובה אלי, למרות ששבע שנים מפרידות בינינו. כשבריידן הכיר את אשתו ג'וס, היא הכניסה למשפחה הקטנה שלנו את החברה הטובה שלה ג'ו ווקר, ועד מהרה הכירה ג'ו את אהבת חייה קמרון מקייב. השניים היו נשואים זה שנתיים, וג'ו נשאה ברחמה את הילד הראשון שלהם.

היא לא היתה היחידה בהיריון. אחותי אלי ובעלה אדם ציפו לילד השני שלהם. כבר היה להם בן מקסים בן שנתיים בשם ויליאם, והם קיוו שהפעם יעניקו לי אחיינית.

"היא מטורפת." סוזנה עשתה פרצוף. "אבל תראו אל מי אני מדברת. מורות. איזה בנאדם שפוי מחליט להיות מורה? אה" — עיניה נפערו למראה משהו מעבר לכתפי — "הוא נראה עסיסי."

מיקאלה ואני חלקנו מבט מבין, ואני הסתובבתי לנעוץ את עיני באופן סמוי ככל הניתן במי שלכד את עיניה של סוזן.

"והיא נכנסה לפעולה!" ציחקקה מיקאלה וגרמה לי להסב את מבטי מהבחור הגבוה עם שרירי הזרוע התפוחים, שהיה בדיוק מהסוג שסוזן אוהבת, כדי להביט בה חוצה את הפאב בעיכוס מופרז של הירכיים הצרות שלה. "אני לא יודעת איך היא מסוגלת לעשות את זה כל סוף שבוע שני עם מישהו אחר."

סוזן בוודאי שכבה עם כמה עשרות גברים, אבל אין זה מתפקידי לשפוט. היא יכולה לעשות כל מה שמתחשק לה כל עוד היא דואגת לבריאותה. אני, לעומת זאת, לא הייתי בעסק הזה של ריבוי פרטנרים. למען האמת, לא הייתי בעסק של הסקס בכלל. בפעם האחרונה והיחידה שבה זה קרה, נכוויתי. לא היתה לי שום כוונה לצנוח למיטה עם מישהו, עד שלא ארגיש בטוחה לחלוטין שיש בינינו חיבור ששנינו מרגישים.

כרגע הייתי מסופקת מהחיים שלי כפי שהם. הייתי עסוקה מדי בשביל כל מה שמעבר לפלרטוט קליל בפאב, וזה היה לגמרי בסדר מבחינתי. הייתי צעירה. היה לי זמן. נראה שסוזן הציבה לה למטרה לנסות כל צפרדע מקרקרת פנויה שיכלה לשים עליה יד, עד שתמצא בסוף את אותו נסיך חמקמק.

סוזן צעדה בחזרה אל השולחן שלנו עם הבחור, כששני החברים שלו מאחוריו. הם התיישבו והציגו את עצמם. לרוע המזל, הבחור שהיא גילתה בו עניין, סֶבּ, הפנה במהירות את תשומת לבו ממנה אלי. למרבה המזל, אחד החברים שלו הפגין עניין עז בסוזן.

סב היה ממש נחמד. הוא שאל אותי הרבה שאלות על עצמי, ואני שיתפתי פעולה. צחקנו ופיטפטנו על זוטות יומיומיות, והבחורים הזמינו לנו עוד סיבוב משקאות.

אחרי שעברו שעה־שעתיים, התחילו החברים החדשים שלנו לדבר על מעבר למועדון. מיקאלה לא נראתה בטוחה במיוחד, ואני לא התכוונתי להשאיר אותה מאחור, אז סוזן ואני הלכנו להתרענן בשירותי הנשים בזמן שמיקאלה התחבטה.

עמדנו ליד הכיורים ושמנו סומק וליפסטיק, כשסוזן הירהרה, "אז... הבחור ממתק. הוא מצדיק הפוגה מתקופת היובש הכי ארוכה בהיסטוריה, או שגם עליו את הולכת להפעיל את 'הגירוי של האנה'?"

רטנתי. "הגירוי של האנה?"

היא נעצה בי מבט שאמר, כאילו את לא יודעת. "הגירוי של האנה. האנה ניקולס היפהפייה תמיד לוכדת את הלוהט שבלוהטים, מפלרטטת איתו כמה שעות בטירוף, אבל בסוף משאירה אותו עם ביצים כחולות ובלי מספר טלפון."

"אני לא מגרה אף אחד בכוונה," התנגדתי. "אם אני לא מעוניינת, אני לא משדרת שאני כן. זה סתם פטפוט ידידותי קליל ולא מזיק. זה הכול."

הפעם היא תקעה בי מבט, שהתחילה להשתמש בו עלי באופן שגרתי. זאת היתה הבעה חסרת סבלנות שאמרה שהיא לא מבינה אותי. אפילו לא קצת. "מה לכל הרוחות הבעיה שלך? ומתי כבר תתגברי על העבר ותישכבי סופסוף מתחת למישהו חדש?"

נדתי בראשי, מעמידה פנים שאני לא יודעת על מה היא מדברת. "שקלת אי־פעם את הרעיון שאולי אני מאושרת? זאת לא המטרה הסופית של כל העסק? להיות מאושרת? ואני מאושרת. אני אוהבת את העבודה שלי, אני אוהבת את המשפחה שלי, ואני אוהבת את החברים שלי. יש לי חיים טובים, סוזן."

הפעם היא גיחכה. "כן, תמשיכי לספר לעצמך שזה ככה."

הרגשתי את דמי רותח מעלבון. "מה הבעיה שלך הערב? זה בגלל סב? מפני שאת יכולה לקבל אותו, עם ברכתי."

הפעם סוזן תקפה אותי בעיניים מוצרות. "אה, אל תדאגי, אילו רציתי הייתי יכולה להשיג אותו."

"אז מה הסיבה להתנהגות שלך?"

"איכס, אל תדברי אלי כאילו אני אחת מהילדות שלך. נעשית ממש משעממת בזמן האחרון, את יודעת?"

צחקתי בחוסר אמון לנוכח התפנית שחלה בשיחה שלנו. סוזן היא לא בנאדם עם טקט הכי מפותח, ויש לה נטייה להתפרץ בחוסר סבלנות על אנשים, אבל בערב ההוא היא הפעילה עלי את מאגר הנבזיות שלה, מה שמעולם לא קרה לפני זה. "להגנתי אני יכולה להגיד שאת מתנהגת כמו ילדה."

"תעזבי, איך שבא לך." היא הרימה את ידיה בייאוש, כיאה למלכת דרמה מנוסה. "בואי רק נראה אם למיקאלה בא לצאת לרקוד..." הייתי בטוחה שהיא עומדת להגיד משהו אחר, אבל בסוף היא רק הידקה את שפתיה ויצאה מהשירותים בסערה.

בדיוק יצאתי מהשירותים כשקיבלתי אס־אם־אס מלוסי, חברה מהכשרת המורים, ששאלה אם בא לי להצטרף אליה למשקה. היא נמצאה לא רחוק משם, בפאב ברויאל מייל, עם כמה חברים, וידעה שיצאתי מהבית. עניתי לה, ואז הלכתי באגביות אל החברות שלי.

"מיקאלה החליטה לבוא איתנו," אמרה סוזן בעליזות, כאילו היא לא כיסחה אותי מילולית בשירותים רק לפני רגע.

הידקתי את ידי על כתפה של מיקאלה וחייכתי אל כולם. "תבלו לכם. אני צריכה להיות איפשהו."

יצאתי מהמקום בנחת תוך התעלמות מפרץ התלונות של סוזן, הרחק מהדרמה ומהבחורים המדליקים, ואת שאר הערב העברתי כשאני משתכרת עם אנשים שלא היה אכפת להם אם אני פנויה או נשואה, רזה או שמנה, שאפתנית או אדישה. הם יצאו רק כדי להירגע ולשכוח את הלחץ של העבודה, וזה גם כל מה שאני רציתי.

החיים היו טובים. בוודאי שלא נזקקתי למישהי שתגיד לי שזה לא ככה רק מפני שהיא עצמה לא שמחה בחלקה.