סדרת האהבות 7: אהבה בגשר המזרקה

פרק 1

זה תמיד אותו הסיפור: כשאת מחפשת משהו בערמה גדולה של כל מיני דברים — המשהו שאת מחפשת תמיד נמצא בתחתית הערמה. בסוף הנחתי את הקופסה האחרונה בצד השני של החדר ומחיתי את הזיעה ממצחי.

כשעברתי לגור עם אדם לפני שלושה חודשים, הבטחתי לו שבתוך שבועיים אמיין ואסלק את כל קופסאות הזבל שאיחסנתי בחדר האורחים שלו. לרוע המזל, הפרתי את ההבטחה הזאת, ואני לא מתביישת להודות שהמשכתי להיעזר באימת הגידול שלי כדי לחמוק מהנזיפה שהגיעה לי. לפני שמונה חודשים גילו אצלי גידול במוח — שפיר, אבל עדיין מבעית — אבחנה שלא רק גרמה טראומה לבני משפחתי ולחברי, כולל ג׳וס, אלא גם הכניסה בעיטה הגונה בישבן של אדם, חברו הטוב ביותר של אחי. הוא התוודה סוף כל סוף בפני כולם שהוא מאוהב בי, ומאז כמעט לא היה יום שבילינו בנפרד. למרות שהיחסים שלנו השתנו, נשארנו אנחנו, ואדם ניסה לא להתייחס אלי כאילו אני עשויה מזכוכית. עם זאת, שמתי לב שהוא מעלים עין מדברים שבעבר לא היה מוותר לי עליהם — למשל, זה שבילגנתי את הדופלקס המגניב הנטול בלגן שלו עם מצבורי הזבל שלי — ולא ידעתי אם זה היה בגלל האימה, או מפני שעכשיו, כשאנחנו זוג, הוא התפשר.

עטתי על הקופסה האחרונה בגניחת ניצחון ותלשתי מעליה את סרט האריזה. מצאתי בתוכה בדיוק את מה שחיפשתי, וחייכתי. הפכתי את הקופסה באוויר ושפכתי ממנה את היומנים הישנים, שהתפזרו לכל עבר על פני רצפת העץ של אדם, ורק אז עלה על דעתי ששפיכת תוכנו של ארגז יומנים עשויה לגרום שריטות. עיוותי את פנַי ופצחתי בריקוד המטופש הזה מעל היומנים הנושרים, כאילו איכשהו, באופן קסום, זה ירכך את השפעת הנחיתה המהירה שלהם.

זה לא עבד.

ירדתי על ברכי, הרמתי את היומנים ובדקתי אם נוצרו שריטות ברצפה. שום דבר. תודה לאל. אדם אדריכל. משמעות הדבר שהוא אוהב שהחלל שלו מסודר באופן מסוים, והאופן הזה הוא שהכול ללא רבב, במיוחד לאור זה שהחלל שלו עלה לו הון. רצפת עץ אינה דבר זול. אדם כבר שינה את חייו למעני, כשעשה תפנית של מאה ושמונים מעלות והפך מפרפר מוחלט לחבר נאמן; מרווק ובעליו הגאה של בית נטול בלגן, לבן זוג מפנק ובעלים גאה של דופלקס מסוגנן, שמכוסה בזבל משונה שהחברה הגחמנית והיותר־מדי־רומנטית שלו אספה במקומות אקראיים. הוא ממש הרשה לי להשאיר את חותמי בכל חדר, כך שגרימת נזק לרצפה שלו לא היתה הדרך הכי נחמדה לגמול לו. נישקתי את קצות אצבעותי והצמדתי אותם לרצפה במחווה של התנצלות.

"אלי, מה היה הרעש הזה? את בסדר?" קולו העמוק של אדם נשמע מצדו השני של המסדרון. הוא היה במשרד שלו ועבד על הפרויקט הנוכחי שלו ושל בריידן.

"אהה," קראתי בחזרה כשאני עוברת על היומנים, כדי לוודא שכל אחד ואחד מהם נמצא בידי. הייתי כל כך שקועה במה שעשיתי, שלא שמעתי את צעדיו של אדם.

"מה את מעוללת?" קולו נשמע לפתע בדיוק מעלי, ואני קפצתי בבהלה ואיבדתי את שיווי המשקל.

שמעתי אותו מחניק צחקוק והרמתי אליו מבט זועם. "אני צריכה לקנות לך פעמון."

אדם התכופף כשהוא מתעלם ממני, ועיניו סקרו את היומנים. כמו שתמיד קרה כשבחנתי אותו, חוויתי רפרוף קטן בתחתית הבטן, ועורי עיקצץ. עם השיער הסמיך הכהה והגוף הנהדר שעוצב על ידי ביקורים יומיומיים במכון הכושר, אדם היה בחור נאה — אבל מהסוג שמיד נעשה לוהט כשאת מתחילה לדבר איתו. יש לו חיוך זדוני ועיניים אינטליגנטיות בצבע חום כהה, שנוצצות כשהוא מגלה עניין במה שאת אומרת, וקול עשיר שנדמה כי הוא סולל את דרכו ישר לתוך האזורים הארוגניים של האישה. העיניים הנפלאות האלה שלו התרוממו כדי לחייך לתוך עיני. "עבר זמן מאז שראיתי אותך עם אחד מאלה."

"היומנים שלי?" הינהנתי תוך כדי ניסיון לסדר אותם כרונולוגית. "הפסקתי לכתוב."

"למה?"

"מאז שאנחנו יחד נדמה שכבר אין בהם טעם, מאחר שעקרונית הם רק היוו מקום לפרוק בו את רגשותי כלפיך."

שפתיו התעקלו בפינות. "בייבי," הוא מילמל ושלח את ידו להסיט קווצת שיער קצרה אל מאחורי אוזני. הזעפתי פנים בתגובה לתזכורת שהשיער שלי קצר. לפני הגידול היתה לי רעמת שיער ארוכה בצבע בלונדיני בהיר. אהבתי את השיער שלי וידעתי שאדם אהב את השיער שלי. אבל המנתחים גילחו חלק ממנו כדי לחדור ללא הפרעה לתוך הגולגולת שלי. כיסיתי את החלקה המגולחת בצעיף, אבל בסופו של דבר הפסקתי לחבוש אותו כשהשיער צמח בחזרה, והנחתי לאמי לשכנע אותי לעשות "תספורת פיה אופנתית".

חלחלה אחזה בי כשיצאתי ממעצב השיער, ונרגעתי מעט אחרי שאדם אמר לי שלדעתו התספורת החדשה שלי סקסית וחמודה. נרגעתי לחלוטין אחרי שג׳וס אמרה לי שהכול טוב יותר מגידול.

היא צדקה. אם יש דבר אחד שהגידול שלי לימד אותי על החיים, זה לא להיות מוטרדת מהדברים השוליים. זה לא אומר שלא היה מעצבן פחד לחכות שהשיער שלי יצמח בחזרה. לעת עתה הוא בקושי מגיע לי עד הסנטר.

"אז למה את מסתכלת בהם?" שאל אדם, שלקח את אחד מהיומנים ועילעל בו בהיסח הדעת. לא ממש היה אכפת לי. אני בנאדם די פתוח גם ככה, אבל עם אדם במיוחד. הדברים שכתבתי לא גרמו לי מבוכה. הפקדתי בידיו את המהות שלי במלוא עומקה, בבטחה.

"בשביל ג׳וס," עניתי בעליזות, כולי סחרחרה מהסיפור.

בערב הקודם בילינו ג׳וס ואני בדירה שלה ושל בריידן — לשעבר הדירה שלי ברחוב דבלין — והיא אמרה לי שכתיבת הספר שלה מתקדמת היטב. ג׳וס היא סופרת אמריקאית, והיא הגיעה לאדינבורו כדי להימלט מעברה הטרגי. הסיפור שלה שבר את לבי. היא איבדה את כל משפחתה בתאונת דרכים כשהיתה בת ארבע־עשרה. לא הייתי מסוגלת אפילו להתחיל לנסות להבין איך היא הרגישה. פשוט ידעתי שזה הותיר בה חותם עמוק.

ג׳וס מצאה חן בעיני מיד כשראיינתי אותה בתור שותפה פוטנציאלית לדירה שלי, אבל ידעתי אז שמשהו בה שבור, והחלטתי שאני רוצה לעזור. היא היתה סגורה למדי, אבל כשהיא התחילה לצאת עם אחי הגדול בריידן, ראיתי אותה משתנה באיטיות. היא אמרה שבריידן ואני שינינו אותה, אבל האמת שזה היה הוא. הוא עזר לה כל כך, שהיא אפילו התחילה לכתוב ספר המבוסס על היחסים בין הוריה. זה היה צעד ענקי מבחינתה, והיא אמרה לי שהיא לא מאמינה עד כמה היא נהנית מכתיבת הספר. זה נתן לי רעיון לפרויקט הבא שלה.

"למה בשביל ג׳וס?"

"מפני שבתוך היומנים האלה מתועדת ההיסטוריה שלנו." חייכתי אליו. "זה סיפור רומנטי טוב. אני חושבת שזה צריך להיות סיפור האהבה הבא שלה."

ראיתי שאדם מת לצחוק מסיבה כלשהי. לא היה לי מושג למה, אז התעלמתי מזה. "סיפור האהבה הבא?"

"הבא, כלומר אחרי זה שקדם לו. הסיפור על ההורים שלה הוא בהחלט סיפור אהבה."

"ובכל זאת, אני בטוח שג׳וס לא תסווג את עצמה כסופרת של רומנים רומנטיים. למעשה, זה בדיוק מה ששמעתי אותה אומרת."

"גם אני." השלכתי את היומן הראשון שלי בחזרה לתוך הקופסה. הוא לא יעזור לתחקיר של ג׳וס, לאור העובדה שהייתי בת שבע כששירבטתי אותו. הוא עוסק בעיקר בבובות הבארבי והסינדי שלי ובבעיות שלי עם כפות הרגליים השטוחות של סינדי, והעובדה שהיא ובארבי לא יכולות לחלוק נעליים. זה הוציא אותי מדעתי בזמנו. "אני מאמינה שכל ההכחשות האלה שלה רק מוכיחות את ההפך. היא בהחלט סופרת של רומנים רומנטיים. אני הכשרתי אותה להיות כזאת. אחרי שחשפתי אותה לכל כך הרבה דרמות רומנטיות, היה דרוש נס כדי שלא תצא ממנה סופרת רומנים רומנטיים."

הוא ציחקק כשהיומן שלי עדיין בידיו, ושאל, "אז את כתבת עלי בכל אלה?" בזמן שעיניו סרקו את הדפים.

כן, בהחלט. התאהבתי באדם בגדול כשהייתי בת עשר והוא היה בן שבע־עשרה. ההתאהבות התעצמה עוד יותר כשהייתי בת ארבע־עשרה, ומאז זה רק הלך והתחזק. השלכתי עוד יומן מילדותי לתוך הקופסה ולקחתי את הבא בערמה. "כבר הרבה זמן שאני אוהבת אותך, ידידי," מילמלתי.

"אני רוצה לקרוא על זה," הוא ענה חרישית, והנימה הרצינית בקולו גרמה לי להרים את מבטי ולהישיר מבט לתוך עיניו. הן נצצו לעברי, מלאות רוך ורגש, שתמיד הצליחו לעצור את נשימתי. "אני רוצה כל חלק וחלקה בך. אפילו את הדברים שפיספסתי בלי שידעתי בכלל שאני מפספס אותם..." הוא התייחס לעובדה שהוא העביר חלק ניכר מתקופת ההתאהבות שלי בו, כשהוא לגמרי לא מודע לרגשותי כלפיו.

הרגשתי שאני נמסה. אני רומנטית עד לשד עצמותי, ולמרות שזה עשוי להפתיע את כל מי שמכיר אותו, אדם טיפח את הצד הרומנטי שבי במסירות שהרטיטה אותי. יש לו יכולת ניסוח שהופכת אותי לדייסה... ולרוב גם הופכת אותי לחרמנית, כך שמבחינתו הוא רק מרוויח.

שלחתי אליו חיוך רך כשפניתי אל היומנים, ועברתי עליהם במהירות עד שמצאתי את האחד שרציתי. עילעלתי בו עד שמצאתי בדיוק את מה שחיפשתי, והושטתי לו אותו כשהוא פתוח במקום הזה. "קח, תתחיל מזה. הייתי בת ארבע־עשרה."

אדם הרים גבה, כנראה לנוכח המחשבה שהוא עומד לקרוא דברים שחשבתי בגיל ארבע־עשרה, ולקח ממני את היומן. ידעתי בדיוק מה הוא קורא. זכרתי את זה כאילו התרחש אתמול.

יום שני, 9 במרס

זה היה יום ממש מוזר. הוא התחיל כמו כל יום אחר. התעוררתי בזמן שקלארק מיהר לצאת לעבודה, עזרתי לאימא עם האנה מפני שהיא בדיוק היתה עסוקה עד מעל הראש עם דֶק, וניסיתי לאכול תוך כדי שאני מאכילה את האנה. מה שאמר שהייתי צריכה להחליף את חולצת בית הספר, מפני שהאנה חושבת שדייסה נועדה רק למטרות קישוט. הלוואי שזאת היתה התקרית היחידה היום, אבל לא. ברגע שחברתי אל מיה וג׳ון בכניסה לבית הספר, פשוט ידעתי שמשהו לא בסדר...

ברגע שהפעמון צילצל להפסקת הצהריים, זינקתי מכיסאי ומיהרתי לצאת משיעור ספרדית, כאילו כלבי הגיהינום רודפים אחרי. ניסיתי לעצור את הדמעות. באמת שניסיתי, כי לא רציתי שמישהו מהאידיוטים ההם ידע שהצליח להשפיע עלי, אבל כששעטתי החוצה משערי בית הספר, הסכר נפרץ.

כל הלחישות והקללות... זה היה נורא. בחיים לא קרה לי דבר כזה. לא ככה. אנשים מחבבים אותי על פי רוב. אני נחמדה! אני לא... אני לא "זונה".

הבכי שלי גבר כששמעתי בנים מהכיתה מעלי צוחקים עלי כשחלפתי על פניהם בכניסה. הוצאתי את הטלפון שבריידן קנה לי לחג המולד, ובאצבעות רועדות צילצלתי לאחי הגדול.

"אלי, את בסדר?"

ברגע ששמעתי את קולו, בקעה ממני יבבה נוספת.

"אלי?" שמעתי את דאגתו המיידית. "אלי, מה קורה?"

"ברי..." התאמצתי לנשום מעבר ליפחות. "בריאן," הבכי שלי המשיך לקטוע אותי, "פיירמונט... הוא מכיתה י׳, והוא אמר לכולם שהוא עשה איתי סקס במ... במסיבת היומולדת של מיה בשבת." עצרתי ונשענתי שפופה על גדר של גינה, עכשיו, שהייתי מספיק רחוקה מבית הספר הפרטי והיקר למדי שאבי הנעדר שילם את שכר הלימוד עבורו מדי שנה. הוא נמצא במרחק עשרים דקות הליכה בלבד מבית הורי בסנט ברנרד קרסנט, והתפתיתי מאוד לחתוך מבית הספר ולהתחבא בבית עד סוף היום.

"החרא הקטן הזה," אמר בריידן, שכעסו קרן מתוך הטלפון.

"כולם קוראים לי זונה ושרלילה, ולוחשים וצוחקים עלי. עכשיו ג׳וּן לא מדברת איתי."

"למה לכל הרוחות שג׳ון לא תדבר איתך?"

"היא דלוקה על בריאן. אני אפילו לא... בריידן... דיברתי איתו אולי ארבע מילים בשבת. הוא רצה להתנשק, ואמרתי לו שאולי ביקום מקביל."

"היה עוד מישהו בסביבה כשאמרת לו את זה?"

"כן, החברים שלו היו שם." משכתי באפי.

"אז את דחית את הסוטה הקטן, והוא הפיץ שמועה." בריידן שוב קילל בחצי קול. "טוב, איפה את כרגע?"

"אני רוצה ללכת הביתה. אני לא מסוגלת לסבול עוד שלוש שעות כאלה."

"מתוקה, את לא יכולה ללכת הביתה. ברייבנק לא אוהבים שתלמידים שלהם נעדרים מהשיעורים. חכי בשער. אני אסדר את זה." הבנתי מהנימה שלו שבריאן פיירמונט עומד ללמוד שלא מתעסקים עם האחות הקטנה של בריידן קרמייקל.

החזרתי את הטלפון למקומו, ניגבתי את הפנים, ולשם שינוי שמחתי שאימא לא הרשתה לי לשים מסקרה או איפור מכל סוג שהוא לפני שימלאו לי חמש־עשרה. וגם אז, היא אמרה, יהיה מותר לי להשתמש רק במסקרה ובקונסילר, אבל לא בבסיס — ובוודאי שלא בשפתון — לפני גיל שש־עשרה.

החברות שלי חשבו שהיא מוזרה.

הרגשתי קצת יותר טוב לנוכח הידיעה שבריידן בא להושיע אותי. למעשה, אחי הגדול הוא אח־למחצה. יש לנו אותו אבא: דאגלס קרמייקל. אבא הוא מספר חזק באדינבורו. יש לו חברת נדל"ן ומסעדה והרבה נכסים שהוא משכיר לאנשים. הוא טחון בכסף, ולמרות שלבריידן הוא מקדיש זמן, נראה כאילו הוא חושב שלהוציא עלי כסף זו דרך מספיק טובה להתנצל על כך שהוא נטש אותי לכל אורך ארבע־עשרה שנותי על פני כדור הארץ. ההזנחה שלו כאבה. מאוד. אבל יש לי את בריידן, שעזר לגדל אותי, עם אימא, ואת אבי החורג קלארק. אימא נישאה לקלארק לפני חמש שנים, ומהרגע שהוא נכנס לחייה, הוא הבהיר שהוא רוצה להיות לי לאבא. והוא באמת כזה; יותר ממה שדאגלס קרמייקל יהיה אי־פעם.

לעתים תהיתי איך זה ייתכן שזה באמת האבא של בריידן ושלי. שנינו נחמדים מכדי להיות הילדים שלו. קחו את בריידן, לדוגמה. לפני כמה שנים, אחרי שהתחמק בכוונה מעבודה אצל אבא שלנו, הוא החליט בפתאומיות שהוא רוצה לקחת חלק ב"אימפריה" של קרמייקל, מה שאמר שהוא עבד כמו חמור כדי לרַצות את אבא שלנו. לא רק שהוא עבד הרבה, הוא גם היה עסוק עם אנליס, סטודנטית מאוסטרליה שהוא רק התחיל לצאת איתה. נראה שהיא ממש מוצאת חן בעיני בריידן. למרות זאת הוא תמיד מצא זמן בשבילי. למשל, בשביל להציל אותי ממצבים מחרידים כמו זה שנקלעתי אליו בבית הספר.

"אלי," קול מוכר, לא זה שציפיתי לשמוע, גרם לי לסובב את ראשי בזמן שדלת מכונית נטרקה. עיני התרחבו בזמן שאדם גרהארד סאתרלנד הלך מסביב לפיאט בת השש שלו — מכונית שבריידן אמר שאינה אלא מעמסה כלכלית מטופשת מבחינת אדם, בהתחשב בזה שהוא לומד באוניברסיטת אדינבורו ושלמצוא חניה בעיר זה סיוט.

הייתי דלוקה קצת על אדם מגיל עשר, כך שחשתי מידה לא מבוטלת של בושה מכך שבריידן שלח אותו להציל אותי במצב הנוכחי. לא שהייתי צריכה להיות מופתעת. שניהם מילאו את תפקיד המושיעים שלי לסירוגין מאז שהייתי קטנה.

"אדם..." החוורתי והתחלתי למחות את פני כדי לוודא שניגבתי את כל הדמעות.

מהאופן שבו עיניו הכהות בחנו אותי ולסתו התהדקה, הבנתי שזה לא משנה. היה נדמה לי שעיני נפוחות ואדומות, וכנראה צדקתי. "בריידן מתנצל. הוא בפגישה שהוא לא יכול לצאת ממנה," אמר כשהתקרב אלי. הוא לבש חולצת טריקו לבנה נטולת קמטים וג׳ינס דהויים. אדם נקי ומסודר מכדי להופיע כמו סטודנט מרושל טיפוסי. אפילו הגרוטאה שלו היתה מסודרת בפנים. "הוא צילצל אלי. יש לי אחר צהריים פנוי. בואי הנה, מתוקה." הוא משך אותי אליו מבלי לבקש רשות, ואני מיד השענתי את סנטרי בהתרפקות על חזהו ונאחזתי בו היטב, תוך ניסיון לא לבכות.

"אז איפה החרא הקטן?"

ניתקתי ממנו בחשש, שכן ניכר שהוא רותח מכעס. "מה אתה הולך לעשות?"

"הוא בן חמש־עשרה?"

"שש־עשרה."

"שש־עשרה." הוא עיקל את שפתיו בזעם. "אני לא יכול להרביץ לו, אבל אני בהחלט יכול להפחיד את המניאק ככה שהוא יחרבן בתחתונים."

בריידן ואדם מקללים, ולא היתה להם בעיה לעשות את זה בנוכחותי. אימא היתה רותחת אילו היתה יודעת כמה הם מנבלים את הפה. למזלם, מגיל אפס הם הכניסו לי לראש שאסור לנבל את הפה בנוכחותה של אלודי ניקוֹלְס, ומעולם לא חזרתי על המילים שבריידן ואדם השמיעו בנוכחותי. למען ההגינות, יש לציין שהם הגבילו את אוצר המילים שלהם לביטויים הבסיסיים — בבית הספר שמעתי דברים הרבה יותר גרועים. היום, למעשה, הם הופנו כלפַּי.

הרגשתי שעיני שוב מתחילות לדמוע.

אדם ראה את זה ועיניו הוצרו. "אלי, איפה הבחור?"

נאנחתי בכבדות. "מסביב לבניין, מאחורי חדר אוכל."

"טוב." אדם צעד דרך השער, ואני מיהרתי בעקבותיו, תוך התעלמות מהמבטים הסקרניים של חברי ללימודים ומהלהג הנרגש שהם הפיקו כשניחשו שאדם פה בגללי, ושמשהו עומד להתרחש.

לחיי בערו ממבוכה, בעוד לבי הלם בציפייה לפעולת תגמול כלשהי על הבוקר הכי גרוע בכל תולדותי בבית הספר.

כשעברנו את פינת הבניין, אדם עצר והביט אל קבוצה של תלמידי כיתה י׳. כולם הפנו את ראשם לעברנו, ועיניהם התרחבו כשראו את אדם איתי.

"מי מהם?" שאל אדם בנחישות.

"בריאן זה ההוא עם הבלייזר שקשור סביב המותניים."

"הבחור הבלונדיני הגבוה שמחזיק בקבוק מיץ? זה שנראה כמו שמוק?"

"התיאור מדויק."

"חתיכת..." אדם נהם וצעד נמרצות לעבר בריאן, ששמט את המשקה שלו וקפץ את ידיו לאגרופים. חבריו של בריאן דחקו בו, והוא הסתובב לעבר אדם. בריאן מיד החוויר למראהו.

אדם ניגש והתנשא מעל בריאן. הוא הטה את ראשו, כך שפניו יהיו קרובות לאלה של בריאן, והדברים שאמר גרמו לתלמידים שמסביב לפעור את עיניהם.

"אז?" אדם שאל לפתע בקול רם.

בריאן מילמל משהו.

"חזק יותר, חרא קטן ושקרן."

"לא עשיתי איתה סקס!" זעק בריאן. "לא נגעתי בה..." הוא הסתובב וקלט אותי מביטה, והיה נדמה שעיניו מפצירות שארחיק מעליו את אדם. "סליחה!" הוא אמר. "שיקרתי, נכון!"

מלמול שבקע מבין הנאספים משך את עיני אל מעבר לבריאן, אל דלתות חדר האוכל, ובטני התהפכה כשראיתי את מר מיטשל עומד שם ומביט באדם. כנראה גם אדם ראה אותו, מפני שראשו התרומם. עם זאת, הוא לא נסוג מבריאן.

"מי אתה?" שאל מר מיטשל בנימה לוחמנית, בזמן שפסע לעבר אדם. "אסור לך להיכנס לשטח בית הספר."

"רק החלפתי כמה מילים עם מר פיירמונט היקר. הכול בסדר." אדם משך בכתפיו כאילו הוא לא בחור בן עשרים ואחת, שלפני רגע איים על נער בן שש־עשרה.

"בריאן, אתה בסדר?" שאל מר מיטשל.

"אה, בסדר גמור, מר מיטשל," הוא התרחק מאדם לעבר הקרבה הבטוחה של המורה לגיאוגרפיה.

"אדם!" קראתי, משום שרציתי שיסתלק משם לפני שייכנס לצרות.

משכתי אלי את מבטו של מר מיטשל, ופניו הקדירו. "העלמה קרמייקל, את יודעת היטב שאסור להביא מבקרים בשעת הלימודים."

"סליחה, מר מיטשל."

"אני בדיוק בדרך החוצה." אדם העיף אל בריאן מבט אזהרה אחרון, ואז הסתובב וצעד לעברי באגביות, בהתמהמהות. אדם לא אוהב שאומרים לו מה לעשות. כשהוא הגיע אלי, הוא הניח את זרועו על כתפי וגרם לי ללוות אותו בחזרה אל שער הכניסה. איש לא אמר מילה כשעברנו שם. כולם הביטו בי כאילו אני ממש מגניבה. כלומר, זה בטח נכון, אם זרועו של אדם סאתרלנד מונחת על כתפי, והוא הגיע לבית הספר כדי להוציא מבריאן את האמת.

חייכתי ואדם הבחין בכך, וצחוקו הרך גרם לי להרגיש חמימות ועונג.

"מרגישה יותר טוב?" הוא שאל כשעצרנו.

"כן, תודה."

"מה עשית במסיבה בשבת?"

הזעפתי פנים בתגובה לנימה האדנותית שלו. "אני בת ארבע־עשרה, אדם. זאת היתה מסיבת יום הולדת של חברה. בכל מקרה, לא ידעתי שיהיו שם תלמידים מכיתה י׳."

הוא הינהן. "רק תיזהרי."

"כן." הנמכתי את מבטי מתוך חוסר נעימות על שהוא נגרר לתוך דרמת הנעורים שלי.

"בואי הנה." אדם משך אותי אליו שוב והצמיד נשיקה עדינה למצחי לפני שהידק אותי אליו בחיבוק. עכשיו שלא קוננתי על מצוקת הבוקר ולא בכיתי על חזהו, נעשיתי לפתע מודעת לחלוטין לכך שאני צמודה אליו. היה לו ריח מופלא, וגופו היה קשיח משרירים מחוטבים; זאת היתה הרגשה טובה.

תחושה משונה ומעקצצת פקעה בתחתית בטני, ועורי הפך לפתע סמוק מאוד. נרתעתי לאחור וניסיתי להסתיר את המבוכה שלי בחיוך רועד ובנפנוף מגושם.

אדם חייך אלי בשאלה ואמר, "מתי שאת רק צריכה אותי, תצלצלי, בסדר?"

הינהנתי.

"טוב, מתוקה. נתראה אחר כך."

"ביי."

הוא שוב חייך אלי. הדבר גרם לעוד גל של עקצוצים להתפשט בקרבי. בזמן שהבטתי בו הולך אל המכונית שלו ונוסע לדרכו, עלה על דעתי שבאותו הרגע ההתאהבות שלי באדם התעצמה. המוח שלי כבר לא היה הדבר היחיד שנמשך אל אדם. עכשיו גם גוף הנערה ההורמונלי שלי נמשך אליו.