סדרת האהבות 8: אהבה בנתיב נייטינגייל

פרק 1

הבטתי בחוטיני הוורוד הבהיר שנתלה על המעקה המשותף לי ולשכן החדש שעוד לא יצא לי לפגוש. את ההיכרות הראשונה והחלקית שלי איתו עשיתי בליל אמש, כשהעבודה שלי הופרעה על ידי צווחה דקה שהגיעה מהדירה הסמוכה.

החברה של השכן שלי היתה קולנית בזמן הסקס.

מאוד, מאוד קולנית.

למרות שזה היה מתסכל, לא היה לי מה לעשות אלא לחכות שזה ייגמר. זה לקח כל כך הרבה זמן (אני חייבת לתת להם נקודות זכות על סבולת), שהגיעה כבר השעה ללכת לישון, ובקושי הספקתי לערוך.

עכשיו החוטיני של הצווחנית נתלה להתייבש על המעקה שלי, וטיפטף.

הזדעזעתי מהרעיון שחדר המדרגות הנקי והמתוחזק שלי יהפוך לפתע לאתר הצילומים של ״חסרי בושה״, ולא יכולתי אלא להביט באימה בפריט הלבוש הפוגעני.

צליל הדלת הנפתחת של השכן שלי הפנה את תשומת לבי מהחוטיני אל דלתו.

מהפתח הגיח גבר גבוה באופן חריג, כשטלפון צמוד לאוזנו. עיני שוטטו על פני הכתפיים הרחבות והזרועות השריריות, ונעצרו על הקעקוע השחור שכיסה חלק ניכר מאמת ידו הימנית. העיצוב נראה קלטי, ונדמה היה שזאת חרב שמעליה חצי עיגול שמתחבר משני צדי הניצב.

״דברי עם אבא,״ מילמל האיש, ומשך את מבטי מהקעקוע אל פניו. ״מה שלא תחליטי, אני בפנים.״

שערו הכהה היה קצוץ, והוא התהדר בעורף עבה שרק העצים את הרושם שיצרו תווי פניו המחוספסים. המבנה הגדול והעורף שלו היו יותר מדי בעיני. העדפתי את הגברים שלי רזים יותר, עם תווי פנים ברורים, והרבה פחות מאיימים.

לפתע מצאתי את עצמי לכודה במבטו, כשהרים את ראשו והבחין בי.

קפאתי על מקומי בבלבול מהחום שהציף את לחיי תחת בחינתו המדוקדקת. היו לו העיניים יוצאות הדופן ביותר שראיתי מעודי. הן היו צלולות ובהירות. עיניים סגולות יפות, חריגות, שמוסגרו על ידי ריסים שחורים. העיניים הללו ריככו במקצת את המראה שלו.

מצאתי את עצמי משוחררת ממבטו כשהעביר אותו במורד גופי, ואז בחזרה למעלה. זכיתי ממנו להנהון מנומס שגרם לי להצטמרר. אולי התגובה שלי היתה קשורה למידת הביטול שהוא הפגין. מאחר שהייתי מעוצבנת לחלוטין וכלל לא טובה בהתמודדות עם זה, הבטתי בחזרה אל החוטיני ונשכתי את שפתי. לא יכולתי להרשות שהלבשה תחתונה תתייבש אצלי במעבר.

פשוט לא יכולתי.

הבטתי בחזרה אליו, בעוד הוא המשיך בשיחה. ״תסלח לי,״ אמרתי בשקט, נרגזת, רוצה לקטוע אותו, אבל עם זאת עדיין מנומסת מכדי לעשות את זה בבוטות.

ובכל זאת, המילים השקטות שלי השיבו אלי את מבטו, והוא קימט את מצחו. ״שאנון, אני אחזור אלייך... כן... ביי, מתוקה.״ הוא הוריד את הטלפון מאוזנו והחליק אותו לכיסו. ״אפשר לעזור לך?״

הושטתי את ידי והצגתי את עצמי רשמית. ״אני מיס גרייס פַרְקְוואר.״ בידי השנייה הצבעתי על דלתי. ״השכנה שלך.״

הוא החליק את ידו הגדולה לתוך ידי והעלים אותה, כששפתיו מהודקות בקו נוקשה. רעד חלף בכתפי, ומיד התחרטתי שהצעתי ללחוץ את ידו. ״נעים להכיר אותך, מיס גרייס פרקוואר.״

״הממ, כן,״ מילמלתי, משכתי את ידי בחזרה וניסיתי לא להיראות כעוסה כפי שהרגשתי. ״ואתה?״

״מר לוגאן ג׳יימס מקלאוד.״

הוא צחק עלי. התעלמתי מזה. ״ובכן, מר מקלאוד.״ ניסיתי להפיק נימה נעימה, אבל הרגשתי את החוטיני נועץ בי את מבטו מהמעקה ומלבה את הרוגז שלי. ״אני מאוד אעריך את זה אם החברה שלך תחדל מייבוש פריטי הלבוש המוצנעים שלה בחדר המדרגות המשותף.״ הצבעתי על החוטיני, מבלי לנסות להסוות את סלידתי.

לוגאן הביט בחוטיני. ״חרא,״ הוא מילמל.

״לוגאן!״ צעק קול נשי מתוך הדירה שלו. ״בא לך לצאת לארוחת בוקר?״

לפתע הקול קיבל גוף. אישה צעירה יצאה אל המישורת, לבושה בחולצת גבר בלבד. היא היתה מכופתרת קצת מתחת לסרט החזייה שלה, והציגה לראווה מחשוף מרשים למדי. הכול באישה ההיא היה נשי וחמוקי, הרגליים הקצרות אבל מחוטבות שלה היו שזופות, שערה הארוך היה צבוע בבלונד פלטינה בוהק, והיו לה ריסים מלאכותיים שהודבקו במקצועיות מעל עיניה, שנדמה היה שאורכם קילומטר.

היא היתה ההפך ממני בכל מובן אפשרי, ולפתע הבנתי למה לוגאן מקלאוד ביטל אותי במבט ראשון.

״מה קורה?״ היא מיצמצה אל לוגאן בעיני התינוקת הכחולות הרחבות שלה.

לוגאן נאנח. ״את שמת פה את החוטיני לייבוש?״

היא הינהנה. ״פה האוויר פחות לח מאשר באמבטיה. חשבתי שזה יתייבש מהר יותר.״

הבטתי בשניהם כשאני מרותקת מהרוגז המתגבר של השכן שלי, ומחוסר המודעות המוחלט של החברה שלו.

״התחלקת על השכל?״

היא קימטה את אפה. ״לא. מה הבעיה שלך?״

״רק אתמול בערב הכרנו, וכבר את מייבשת את התחתונים שלך במעבר שלי.״

״ו...?״

לוגאן הביט בי כמבקש עזרה. הדבר היחיד שיכולתי לעשות היה להביט בו בתמיהה. הוא פנה בחזרה אל מי שעכשיו כבר הבנתי שהיתה סטוץ שנשארה יותר מדי. ״זה לא מנומס, וזה הכעיס את השכנה שלי.״ הוא החווה לעברי באגודלו, מאחורי הכתף. ״שלא לדבר על זה שקצת מוקדם מדי שתעשי פה כביסה. כנ״ל לגבי ארוחת בוקר. עכשיו, אם לא אכפת לך, יש לי מה לעשות.״

הסטוץ שלו, שנעלבה מהאופן הלא־ממש־דיפלומטי שבו ניפנף אותה, חטפה את החוטיני שלה ושעטה בחזרה לתוך הדירה, תוך שהיא צועקת שצף ניבולי פה. עד שהחליפה לשמלה ורודה צמודה ולנעלי עקב גבוהות, והידסה בכעס החוצה מהדירה שלו על רגליים לא יציבות, כבר אפשר היה לראות שלוגאן כועס.

הוא נראה כמעט מאיים.

רעדתי בתגובה לאווירת הסכנה שאפפה אותו.

״לך תזדיין, חתיכת מניאק!״ היא רקעה במורד המדרגות ואז העיפה עוד מבט מעבר לכתפה, הפעם אלי. ״וגם את תזדייני, בהמה סנובית!״

שפתי נפשקו בהלם בזמן שנעלמה מן העין במעידות. ״אין מה להגיד, בחורה רבת־קסם,״ אמרתי המומה.

״זאת ניילון נצמד שלא מן העולם הזה.״

״אולי אתה צריך להיות יותר בררן כשאתה בוחר פרטנריות לסקס חד־לילי,״ הצעתי.

נראה שזה לא עזר. לוגאן מקלאוד הפנה אלי את מבטו המאיים. ״את שופטת אותי, דוכסית?״

״דוכסית?״ לחשתי בלחיים לוהטות.

״אריסטוקרטית.״ הוא סרק אותי בעיניו, ושפתיו התעקלו לעווית סולדת לפני שהסביר, ״מתנשאת.״

״אני לא מתנשאת.״ מנעתי מעצמי לרקוע ברגלי בעלבון מכך שהוא בכלל העלה את הנושא. גדלתי בקנסינגטון בלונדון, ונכון שאני רהוטה ומתנסחת יפה, אבל לא היה לזה שום קשר לעובדה שהוא היה מאוד עוין, מסיבה כלשהי.

״את הבנאדם הכי מתנשא שיצא לי להכיר, דוכסית.״

״אני לא.״

״נראה לי שאני יודע על מה אני מדבר,״ הוא אמר.

״יש לך סלידה כלשהי מלשון רהוטה, מר מקלאוד?״

הוא הצר את עיניו. ״אני לא סולד מאף אחד, מפני שאני לא שופט אנשים.״ הוא שוב רמז שאני שופטת אנשים. רק הכרנו!

״גם אני לא.״

״באמת? אז לא שפטת אותי על סמך התחתונים שהתייבשו על המעקה? או על סמך העובדה שהתחתונים האלה היו שייכים למישהי שהיה לי איתה סטוץ? את שופטת אותי על זה שאני עושה סקס מזדמן, מיס פרקוואר, או רק את הבחירה שלי בשותפה לסקס המזדמן?״ הוא הביט בחולצה שלי, עם הסרט הרפוי הקשור סביב הצוואר, ובמכנסיים המתרחבים שלי, גבוהי המותן. ״היא לא היתה מספיק על רמה לטעמך?״

״אני לג... לגמרי מבולבלת,״ גימגמתי. ונִבעַתי! אני שונאת עימותים.

״תני לי להסביר את זה יותר טוב. שכנה ידידותית היתה מציגה את עצמה כשרק עברתי. שכנה ידידותית היתה מברכת אותי על המעבר לבניין לפני שהיתה מנדנדת לי על זוג תחתונים. אז מה יש לנו כאן? את לא ידידותית, או ששמעת עלי משהו שלא מצא חן בעיניים השיפוטיות שלך?״

״אין לי מושג על מה אתה מדבר.״ נדתי בראשי. ״פשוט לא רציתי חוטיני במעבר.״ הרגשתי את דמי מתחמם ואת לחיי מאדימות אף יותר, ולא היה לי מנוס אלא להסתובב ולהכניס את המפתח לדלת כדי להימלט מהוויכוח המתפתח. לא היה לי מושג למה הוא היה כל כך מתגונן, או למה הוא עיצבן אותי ברמות מלודרמטיות, אבל הוא עשה את זה, ולא ידעתי איך להתמודד עם זה.

״היי שלום... מיס גרייס פרקוואר.״

סגרתי את הדלת בטריקה. נשענתי עליה וגיליתי שאני קצרת נשימה, כאילו עליתי את כל המדרגות בריצה. גיחכתי בתגובה לפעימות האבסורדיות של לבי.

חדר המדרגות שלי כבר לא היה מקום בטוח.

הייתי מותשת.

משום כך זה היה עניין של מזל אקראי טהור שכשהרמתי את הרגל לצאת מהבית, הייתי מספיק מודעת לסביבתי כדי להבחין בשלולית הקיא שעל פתח דלתי.

הזזתי את רגלי בתנועה חדה, ועיקמתי את אפי בגועל.

מבטי הופנה בחדות לצד השני של המישורת, לדלת של לוגאן.

החזיר הארור הזה.

לא רק שהוא היה הסיבה שהייתי מותשת, אלא שעכשיו הוא היה הסיבה שהייתי צריכה לפסוע מעל הפרשות גוף כדי לצאת מהדירה שלי.

אתמול בערב שמעתי את הנבל בחוץ, במעבר, מנסה להשתיק את בת לווייתו המצחקקת כצבוע. עברו שבועיים מאז המפגש שלנו, ובתקופה הזאת ראיתי אותו עם שלוש נשים שונות. פרפר. פרפר בכל רמ״ח איבריו.

אחרי ששמעתי אותו מהסה את בת הלוויה שלו, חיכיתי שיתחילו תרגילי הקרקע הרעשניים הבלתי נמנעים בחדר השינה שלו. לשמחתי הרבה היתה דממה, והצלחתי לעבוד על שלושה פרקים ברומן הרומנטי שערכתי.

כשצנחתי למיטה בסביבות שלוש וחצי חשבתי שהכול טוב ויפה, וכיוונתי את השעון המעורר לאחת־עשרה וחצי. בשש בבוקר הוערתי באופן מביש על ידי קריאות ״אוי אלוהים, אוי אלוהים, לוגאן, אוי אלוהים.״ כאילו האיש צריך שישוו אותו לאלוהים. גם ככה הוא ניחן באגו בקנה מידה תנ״כי.

לוגאן מקלאוד היה קוץ יהיר בתחת.

שני סיבובים של אוי אלוהים מאוחר יותר, הייתי ערה לחלוטין ולא יכולתי לשוב להירדם.

עכשיו הייתי זומבית מהלכת, וכמעט צעדתי כזומבית לתוך הקיא שהוא או בת לווייתו הפקידו על סף ביתי.

כל הבוקר התווכחתי במחשבתי עם החמור על זה שמנע ממני שינה בגלל פעלוליו המיניים, אבל בסוף נרגעתי, כמו תמיד. אני שונאת מחלוקות עם אנשים. המטפלת שנהגתי ללכת אליה בתחילת שנות העשרים לחיי אמרה לי שההימנעות שלי מעימותים נובעת מהעובדה שאני כל הזמן מחפשת אישור מאחרים. במשך שנים ניסיתי לשבות את לבם של הורי, ללא הצלחה מרובה, והצורך הזה שלי למצוא חן בעיניהם חילחל לתוך יחסי עם כולם. שנאתי להיות שנואה, ומשום כך נמנעתי מלגרום לאנשים עצב בכל צורה שהיא.

עבדתי קשה להתגבר על זה, משום שזה עשוי לגרום נזק, והעבודה שלי בתור עורכת ספרים עצמאית בהחלט עזרה, מפני שכעורכת טובה היה עלי להיות כנה לחלוטין בביקורת הבונה שלי. פיתחתי עור עבה יותר במגעי עם הלקוחות שלי, אבל עדיין התקשיתי לעצבן מישהו בחיי האישיים.

וממש לא חשקתי באי־נוחות הכרוכה בהתמודדות עם שכן מעוצבן.

אבל עכשיו אני הייתי מעוצבנת.

מעל ומעבר.

תארו לעצמכן להקיא ליד דלת של מישהו ולא לנקות אחריכן!

הבטתי בזעם יוקד בדלתו של לוגאן.

זה לא שרציתי קשר כלשהו עם האיש. פירוט התלונות שהיו לי אליו לא היה משפיע על היחסים שלנו, מפני שלא היו לנו יחסים ולעולם לא יהיו.

לוגאן מקלאוד ינקה את הלכלוך שעשה, ואני לא שמה קצוץ אם הוא יחשוב שאני האישה הכי מעצבנת עלי אדמות.

כשזעם מבעבע בדמי דילגתי מעל הקיא, נעלתי את הדלת וצעדתי בתקיפות לעבר דלתו. הלמתי עליה.

כלום.

הלמתי עליה חזק יותר, לפני שאתחרט על ההחלטה להתעמת איתו.

שתי שניות אחרי זה שמעתי תנועה מבפנים, ובעקבותיה קללה מעומעמת. הדלת נפתחה לפתע בתנופה, והוא הופיע ונעמד שם במלוא תפארתו. מיצמצתי תוך מאבק בלהט שהפציע בלחיי, אבל נכשלתי. לוגאן מקלאוד פתח את הדלת כשלגופו אך ורק תחתוני בוקסר, ומעולם לא ראיתי גבר כמוהו בחיים האמיתיים. לא היה עליו גרם של שומן. רק שרירים קשיחים וטהורים.

משורטט. חברתי קלואי היתה אומרת שהוא משורטט.

לוגאן שיפשף בידו את שערו הקצר, ומשך את תשומת לבי מקוביות הבטן שלו אל פניו הישנוניים. ״בוקר יום ראשון, קיבינימט,״ הוא אמר והביט לעברי בעיניים מוצרות. ״אם את רוצה לדבר, דברי.״

הלהט בלחיי רק התגבר. למרות הסומק שלי אזרתי אומץ. ״אני מודעת היטב לכך שזה בוקר יום ראשון,״ אמרתי בקולי השקט, ובאופן חריג הצטערתי שלא ירשתי את הנימה הסמכותית של אמי. ״אחרי שעבדתי עד השעות הקטנות של הלילה, הוערתי ברוב חוצפה עם שחר על ידי מעלליך הקולניים למדי. אז יצאתי מהדירה וחמקתי רק בקושי משלולית קיא שנמצאת ליד הדלת. אני רק יכולה להניח שהיא נוצרה שם על ידך או על ידי הנקבה המצחקקת שהבאת הביתה אתמול בלילה.״ רעדתי קשות, ולא ידעתי אם זה מחרדה או מכעס.

עבר זמן רב מאז שמישהו עיצבן אותי במידה כזאת.

״זין.״ הוא העביר את ידו על פניו ואז הביט מעבר לי. ״זאת היתה...״ הוא קימט את מצחו. "הידידה שלי.״

גילגלתי את עיני, משום שהבנתי שהוא לא זוכר את שמה של שותפתו לסטוץ.

״התכוונתי לצאת דבר ראשון על הבוקר ולנקות את זה. סליחה. אני אעשה את זה עכשיו.״

ההתנצלות שלו קצת הוציאה ממני את האוויר. הבטתי בו בדממה.

הוא מיצמץ בישנוניות, ונראה מושך מדי יחסית למישהו שבקושי התעורר. ״עוד משהו?״

״לא. אני מעריכה את העובדה שתנקה את זה.״ הסתובבתי והנחתי רגל על המדרגה הראשונה כשהוא עצר אותי.

״את לא חייבת להיות כל כך תוקפנית, את יודעת. תשקלי לשלוף את המקל מהתחת הקטן שלך.״

ותוך חלקיק שנייה שוב נמלאתי חמה. עצרתי והסתכלתי בו מעבר לכתפי. ״סליחה?״ אפילו לא הייתי לגמרי בטוחה ששמעתי נכון.

״את מתנשאת עלי. ויש לך את המבט קמוץ הפה הזה שאת נועצת בי בכל פעם שאת עוברת על פני במסדרון, במקום לחייך.״

קמוצת פה? עיקמתי את האף בתגובה לעלבון, והתכוונתי ללכת מבלי להשפיל את עצמי בתגובה.

״וגם זה,״ הוא קרא לעברי כשירדתי במדרגות. ״העיקום הקטן והעילאי הזה של האף מעצבן ת׳תחת.״

עצרתי, המומה.

מפני שפתאום עלה על דעתי שלא הייתי גוש החרדה הרגיל שאני הופכת להיות כשמישהו מוצא בי ליקוי. לא. במקום זה גאתה בי תחושת ניצחון מכך שהוא היה עצבני עלי בדיוק במידה שאני הייתי עצבנית עליו.

הרמתי מבט ומצאתי אותו עומד בראש גרם המדרגות ומזעיף לעברי פנים מלמעלה.

למרות לחיי הסמוקות, הצלחתי להעיף את שערי אל מאחורי הכתף באופן עילאי מעצבן ולסנן, ״מצוין.״