סדר היום

אסיפה סודית

 

השמש היא כוכב קר. לִבּה, מדקרות של קרח. אורה, חשוך חמלה. בפברואר, העצים מתים, הנהר מאובן, כאילו המבוע חדל לפלוט מים והים לא יכול לבלוע עוד. הזמן קופא. בבוקר, שום רחש, שום ציוץ ציפורים, שום דבר. ואז מכונית, ועוד אחת, ולפתע פתאום צעדים, דמויות בלתי נראות. המחזה עומד להתחיל אבל המסך עוד לא הורם.

יום שני, העיר זעה תחת כסות הערפל. אנשים הולכים לעבודה כבכל יום, נוסעים בחשמלית או באוטובוס, מפלסים את דרכם אל הקומה העליונה ואז חולמים בהקיץ בצינה הכבדה. אלא שה־20 בפברואר באותה שנה לא היה יום ככל הימים. ובכל זאת מרביתם שקדו על מלאכתם כל שעות הבוקר, משוקעים בתרמית הגדולה והמהוגנת של העבודה, באותן תנועות קטנות שיצוקה בהן אמת דמומה, יְאוּתה, המצמצמת את כל עלילות קיומנו לכדי פנטומימה עמלנית. כך חלף לו היום, שלֵו ושגרתי. ובזמן שכולם נעו הלוך ושוב מהבית לבית החרושת, מהשוק לחצר הקטנה שבה נתלית הכביסה לייבוש, ואז בערב, מהמשרד לבית הקפה, ולבסוף הביתה, הרחק מהעבודה המהוגנת, הרחק מהחיים המוכּרים, על גדת הֹשְפְּרֶה יצאו אדונים ממכוניות בפתח ארמון. הדלתות נפתחו למענם בהכנעה והם יצאו ממכוניות הפאר השחורות ופסעו בטור אחד בין עמודי אבן־החול הכבדים.

הם היו עשרים וארבעה, סמוך לעצים המתים שעל גדת הנהר: עשרים וארבעה מעילים בגווני שחור, ערמון וקוניאק, עשרים וארבעה זוגות כתפיים מרופדות בצמר, עשרים וארבע חליפות שלושה חלקים, ואותו מספר זוגות מכנסיים עם קפלים ואִמרה רחבה. הצללים נכנסו לפרוזדור הגדול של ארמון נשיא האסֵפה – אף שבקרוב לא תהיה עוד אסֵפה, לא יהיה עוד נשיא, ובתוך שנים אחדות לא יהיה אפילו בית נבחרים, רק תל הריסות מעלה עשן.

לעת עתה הם מסירים עשרים וארבע מגבעות וחושפים עשרים וארבע קרחות או עטרות שׂיבה. הם לוחצים ידיים בכובד ראש בטרם יעלו לבמה. רמי המעלה והיחס עומדים כאן, בפרוזדור רחב הידיים, משיחים זה עם זה בהיתול, בכבוד; הדבר מזכיר את ניצניה הנוקשים מעט של מסיבת־גן.

עשרים וארבעה הצללים עלו בשקידה בגרם מדרגות ראשון, ואז כיתתו רגליהם במעלה חטיבה נוספת, נעצרים מזמן לזמן כדי לא לעייף את הלב הזקן. הם טיפסו, היד קפוצה על מוט הנחושת, העיניים עצומות למחצה, לא נותנות את הדעת על המעקה המהודר או על קמרוני התקרה, כמהלכים על ערֵמת עלי שלכת בלתי נראית. במבואה הקטנה הפנו אותם ימינה, ושם, כעבור צעדים אחדים על המרצפות המשובצות, הם עלו בשלושים המדרגות שהובילו לקומה השנייה. איני יודע מי הלך בראש השיירה, וזה גם לא ממש משנה, למען האמת, שכן כל העשרים וארבעה נדרשו לבצע אותו הדבר בדיוק, אותה כברת דרך, לפנות ימינה מסביב לגרם המדרגות, עד שלבסוף, משמאל, מבעד לדלתות דו־כנפיות פתוחות לרווחה, הם נכנסו לטרקלין.

אומרים שהספרות מרשה הכול. מכאן שיכולתי להוליך אותם במדרגות פֶּנרוֹז עד קץ הימים, לא עולים ולא יורדים, או יורדים ועולים בו־זמנית לנצח נצחים. ואם להודות על האמת, זה במידה רבה הרושם שמותירים בנו הספרים. הזמן של המילים – סמיך או נוזלי, דחוס או אטום, מהודק, מתוח, גרגירי – משתק את התנועה, מהמם. הדמויות שלנו נמצאות בארמון לעד, כמו בטירה מכושפת. הן מוכות ברק כבר בכניסה, דמומות, מאובנות כסלע. הדלתות פתוחות וסגורות בו־זמנית, החווקים שחוקים, עקורים, הרוסים, מרוסקים או צבועים מחדש. חדר המדרגות מבהיק, אבל ריק; הנברשת מנצנצת, אבל מתה. אנחנו בכל מקום בזמן. וכך עלה אלברט פוגלר אל המישורת הראשונה, ושם הושיט את היד אל הצווארון המלאכותי, מיוזע, אפילו נוטף, אחוז סחרחורת קלה. תחת המנורה הזהובה הגדולה שמאירה את טורי המדרגות הוא מיישר את המותנייה, מתיר כפתור, משחרר את הצווארון. יכול להיות שגם גוסטב קרוּפ נעצר לרגע על המישורת וזרק מילת נחמה לאלברט, איזו מימרה על הזִקנה – הביע הזדהות, בקיצור. אחר־כך גוסטב המשיך בדרכו ואלברט פוגלר נשאר במקומו עוד שניות אחדות, לבד מתחת לנברשת: צמח גדול מצופה זהב ובמרכזו כדור אור ענקי.

סוף־סוף הם נכנסו לטרקלין הקטן. וולף־דיטריך, המזכיר האישי של קארל פון סימנס, התמהמה מעט ליד החלון הצרפתי, מבטו משתהה על שכבת הכפור הדקה שכיסתה את הגזוזטרה. הוא חומק לרגע מתככי העולם הטפלים, משייט בין הפתותים הלבנים, בעצלתיים. ובעוד האחרים מפטפטים ונושפים ב"מונטה קריסטו" שלהם, מתפייטים על גון השמנת או הגוון החום־אפרפר של עלה העטיף של הסיגר, מעדיפים זה את הטעם המשיי וזה את המפולפל (אך כולם חסידים של עתירי הקוטר, עצם־שוק של טלה) – מוחצים בהיסח הדעת את הטבעות המצופות זהב דק – הוא, וולף־דיטריך, חולם בהקיץ נוכח החלון, מתערסל בין הענפים העירומים וצף על השְׁפְּרֶה.

במרחק פסיעות ספורות ממנו, עיניו משתאות על דמויות הגבס העדינות המעטרות את התקרה, וילהלם פון אוֹפֶּל מעלה ומוריד את משקפיו העגולים, הגדולים. עוד אחד שמשפחתו עטה עלינו משחר הימים, מיָמָיו של בעל האדמות הקטן מקהילת בראובאך, מטפסת מעלה וצוברת גלימות ופַסְקֵסִים, חוות ותפקידים, בתחילת הדרך שופטים ובהמשכה ראשי עיר, עד הרגע שבו אדם אוֹפֶּל – פרי בטנה החידתי של אִמו שהובא בסוד להטוטי אומנות הברזל – הגה מכונת תפירה פלאית שציינה את ראשיתה האמִתית של מלכותם. אלא שהוא עצמו לא המציא דבר. הוא הלך לעבוד אצל יצרן מכונות תפירה, התבונן, שמר על פרופיל נמוך, ואז שיפר קלות את הדגמים. הוא נשא לאישה את סופי שלר, שזיכתה אותו בנדוניה הגונה, וקרא למכונת התפירה הראשונה שלו בשמה. מרגע זה ואילך, הייצור הלך ותפח. לא חלפו שנים רבות והמכונה נכנסה לשימוש, הצטרפה לעקומת הזמן והשתלבה באורחות חיי האדם. ממציאיה האמִתיים הופיעו מוקדם מדי. ברגע שהצלחת מכונות התפירה שלו הייתה עובדה מוגמרת, אדם אוֹפֶּל הסתער על האופניים. אלא שלילה אחד התגנב קול מוזר מבעד לחריץ הדלת; לבו שלו נדמה לו קר, כל־כך קר. אלה לא היו ממציאי מכונת התפירה שקוששו תמלוגים, גם לא פועלים שתבעו את חלקם ברווחים, אלא אלוהים שדרש את נשמתו; לא הייתה לו ברֵרה אלא להחזירה.

אבל חברות לא מתות כמו בני אדם. אלה הן גופים מיסטיים שלעולם לא מתכלים. היצרנית "אוֹפֶּל" המשיכה למכור אופניים, ואחר־כך מכוניות. כבר במות מייסדה העסיקה החברה אלף וחמש מאות עובדים, והיד עוד הייתה נטויה. חברה היא אדם שכל הדם עלה לו לראש. קוראים לזה ישות משפטית. החיים שלה מתארכים הרבה מעבר לשלנו. אי לכך, ב־20 בפברואר ההוא, בעוד וילהלם שקוע במחשבות בטרקלין הקטן של ארמון נשיא הרייכסטאג, חברת אוֹפֶּל היא כבר גברת קשישה. בימינו היא בסך הכול אימפריה בתוך אימפריה אחרת, והזיקה אל מכונות התפירה של אדם הזקן נחלשה מאוד. ואם חברת אוֹפֶּל היא גברת קשישה ועשירה כקורח, הריהי כל־כך קשישה עד כי אין מבחינים בה כמעט; היא כבר חלק מהנוף. היום, חברת אוֹפֶּל זקנה יותר ממדינות לא מעטות: זקנה יותר מלבנון, זקנה יותר מגרמניה עצמה, זקנה יותר מרוב מדינות אפריקה, זקנה יותר מבהוטן, שם האלים הלכו לאיבוד בעננים.