סודה של אלמנת הספירים

מבנה גופו הצנום אינו מסגיר את גילו. הוא יושב תחת ענפיו המוטים של עץ הבַּניאָן ונראה בודד. השמש המתנוצצת מבעד לעלים המבריקים מרצדת על פניו, זרועותיו ורגליו הדקיקות. הילד הזה, שנראה כמו שדון יותר מאשר אדם בשר ודם, הוא מסוג הילדים שכל אם משתוקקת לעטוף בזרועותיה. הוא בוחר חלוק אבן, מקמט את מצחו בריכוז ואז משליך אותו כדי לראות לאיזה מרחק יגיע. האבן עפה למרחק רב יותר מקודמתה, והוא קם בסיפוק על רגליו ומקיף את קרחת היער הקטנה המוקפת שיחי רודודנדרון. סנדליו מתחככים בזרדים ובעלים המרשרשים ומתפצחים תחתם.

הוא שומע ינשופים שמנערים את נוצותיהם וזזים על העצים, מתבונן בסנאי מפוספס שמטפס בזריזות על גזע עץ, ואז הוא מרחרח את האוויר: ציטרונלה, אדמה חרוכה, ניחוח קינמון והמליחות של ריח האוקיינוס, שהוא כמעט יכול לטעום. הוא קוטף פרח מִשְמש בהיר ושואף לקרבו את ריחו המתוק, העדין. זה בשביל אמא שלו.

הוא מתבונן בשפירית ארגמנית מתעופפת מעלה אל עלה ומצטער שלא הביא עמו את ספר החרקים שלו. שפירית כזאת הוא אף פעם לא ראה במציאות אלא רק בספר, בין זנים אחרים של שפיריות, חרקים ופרפרים. הוא יודע שיש אלפים מהם בציילון, המקום הזה שאמו מכנה פנינה.

רוח נושבת על זרועותיו ועורו מצטמרר. היער הזה, הנוצץ באור השמש, הוא המקום הטוב ביותר בעולם, והוא מחכה בקוצר רוח לטייל בו עם אמו, בערב, כשנעשה קריר יותר. החום במהלך היום מעייף אותה, אבל הוא מכיר את כל המקומות המוצלים, ותמיד יש מקום קריר להתחבא בו. לפתע משהו משתנה בו, ופניו מתקדרות בעצב. הוא אמנם אוהב לשחק לבדו, אבל משהו בו משתוקק ליותר וגופו מצטמרר בתחושה מטרידה של אשמה.

הרגע חולף.

כשהוא מטייל עם אמו, ריחה עוטף אותו. הוא נהנה לנקוב בשמות הציפורים כדי שתצחק בפליאה מעושה למשמע הבקיאות שלו. אמו לא צוחקת הרבה, אבל זה לא מפתיע, הוא חושב לעצמו, בהתחשב בנסיבות שלהם. אלה המשפטים שהוא שומע כל הזמן: "בהתחשב בנסיבות שלנו, זה לא רעיון טוב," או "מוטב שלא נעשה זאת, בהתחשב בנסיבות שלנו."

הוא כמעט מגיע לראש הגבעה, המקום הפתוח החביב עליו. מפה הוא יכול להשקיף למרחקים, ואם הוא מצמצם את עיניו, הוא כמעט יכול להרגיש את האוקיינוס. הוא מדמיין את הגלים הקרירים מתנפצים על עורו הלוהט, רואה את עצמו רץ על החוף מהר ככל האפשר, שערו הארוך מדי מתבדר ברוח, מדמיין את הדייגים בשעות הערב המוקדמות, לפני שהשמים מוורידים והים נצבע בסגול בהיר.

הוא שומע רחש בעצים, נבהל וקופא על מקומו כדי להקשיב. זה בטח מקוֹק, הוא חושב לעצמו, או אחד מקופי הלַנְגוּר בעלי הזנב הארוך. אל תנסה להתיידד עם קופי המקוק או להאכיל אותם, אומרת אמו. אם אתה מאכיל אותם הם חושבים שאתה נחות. כלומר, הם חושבים שהם יותר טובים ממך. נ-חו-ת. נחות זה רע. אף אחד לא רוצה להיות פחות חשוב, נכון?