סודה של אמי

כשאת ילדה, את חושבת שהורייך דומים להורים של אחרים ושמה שקורה בביתך קורה גם בבתים של אנשים אחרים. אין לך מושג אם זה נכון או לא.

ולכן אני חושבת שכולם פוחדים מאבא שלהם. אני חושבת שגברים מתחתנים כדי שמישהי תבשל ותנקה בשבילם. אני לא יודעת שיש גברים שבאמת אוהבים את הנשים והילדים שלהם.

אחי דמיאן ואני גדלים עם שני אנשים שונים לגמרי זה מזה.

אבי דייקן, נוקשה וצר אופקים, בעוד אמי מלאת דמיון, אוהבת ולבבית.

שניהם אנשים חזקים.

אבי אוקראיני ואמי פולנייה, אבל עברנו לגרמניה, שבה יש הזדמנויות טובות יותר מאשר בפולין.

אבי מכונאי, וזה מתאים לו מאוד מפני שזה דורש דיוק ומדידה — מיומנויות שיש לו בשפע.

אמי עובדת כטבחית אצל משפחה גרמנית עשירה, ולעתים קרובות אנחנו שמחים לקבל שאריות שהיא מביאה הביתה. היא מביאה אוכל שאחרת לא היינו טועמים בחיים. לא הרבה בדרך כלל, אבל לפעמים היא מביאה חתיכות קטנות של בשר יקר כמו צלעות חזיר, ואם יש לנו מזל, פירות ואגוזים, שהם מותרות לרוב האנשים.

כשיש שאריות, אמא שמה את כולן על צלחת שנחלוק בינינו. אפילו שכבר אכלנו את ארוחת הערב שהיא בישלה לנו מראש בבוקר, זה פינוק מיוחד שכולנו מצפים לו. בדרך כלל אבא שלי מתפטם ומושיט יד לתוספת גם כשהוא עוד לועס בפה פתוח.

פעם, כשאני מתכוונת להרים פרוסת תפוח מהצלחת, אבא נותן לי מכה על היד. זה משהו שהוא רוצה.

אמא רואה את זה ומנענעת בראשה. בשבוע שאחרי כן היא שומרת תפוח שלם בכיסה ומוציאה אותו רק אחרי שאבא שלי מתחיל להשמיע את הנחירה הקולנית שמעידה שהוא ישן.

היא חוצה את התפוח לשניים ונותנת אותו לאחי ולי.

אני לא יודעת למה, אבל אני זוכרת מה קורה אחר כך יותר מכפי שאני זוכרת איך אבא שלי מתייחס אלי. אני שומעת את דברי אחי כאילו הוא אמר אותם עכשיו: "הֶלָה," הוא אומר, קורא לי בשם החיבה שלי, "את יודעת, אכלתי כל כך הרבה בארוחה, שאני בעצם לא רוצה שום דבר. למה שלא תאכלי גם את החצי שלי?"

אני מנענעת בראש. "אתה יכול לאכול אותו, דמיאן." אבל הוא מסרב ומכריח אותי לקחת אותו.

לכן התפוח מתוק עוד יותר.

אבא, שלא ראה בדל תפוח זה כמה ימים, שואל, "למה את לא מביאה הביתה תפוחים, פרנצ'ישקה?"

אמא מושכת בכתפיה ואומרת, "אני עובדת שם; אני לא קונה שם. אני יכולה להביא הביתה רק מה שנותנים לי."

אחי ואני מסתכלים זה על זה ואחר כך על הרצפה, כי אחרת הוא היה רואה אותנו מחייכים.

לא קל לשני אנשים חזקים לגור יחד, אבל לשני אנשים חזקים עם דעות פוליטיות מנוגדות — זה ממש בלתי אפשרי.

אבא אוהד את הנאצים, ואמא מזועזעת מכך.

"היטלר הוא התשובה לבעיות של העם הגרמני," אומר אבא.

עד לפני כמה שנים אף אחד לא שמע על היטלר, אבל עכשיו נדמה ששמו נישא בפי כול. הפופולריות שלו גואה. האנשים עניים ואחוזי האבטלה גבוהים. היטלר מבטיח זמנים טובים יותר. הוא אומר לגרמנים שהם נעלים.

"גרמניה תחזור להיות מעצמה גדולה אם היטלר יהיה המנהיג," אומר אבא. כל חבריו לעבודה בסדנה מתכוונים להצביע להיטלר.

"אם אתה גרמני ומישהו אומר לך שנולדת נעלה, זה נשמע לא רע," אומרת אמא.

"עוד יותר טוב אם הזמנים הרעים לא הגיעו באשמתך אלא באשמת היהודים. הרבה יותר קל מאשר להסביר את זה בצורה הגיונית."

אמא לא שופטת קבוצות אנשים. היא מאמינה בפרט. "לא כל הגרמנים טובים או רעים, ואותו דבר היהודים," היא אומרת.

היא כנה ומדברת גלויות.

הם צועקים ורבים על זה, ואחי ואני נשארים בשקט, אבל גם אנחנו לא אוהבים מה שהיטלר מבטיח. שמענו את היטלר נואם פעם וראינו את ההשפעה ההיפנוטית שלו על אנשים.

זאת ההשפעה שלו על אבינו.

אבא שלי לא מתווכח בעזרת עובדות. הוא מוכיח את טענותיו בתקיפת האדם מולו.

הוא לא נלחם בצורה הוגנת.

"מה את יודעת על פוליטיקה?" הוא אומר לאמא שלי. "את חכמה מרוב בישולים, מה?"

"אני לא עיוורת," היא אומרת.

אני חושבת לעצמי, אף פעם לא אתחתן עם מישהו כמו אבא שלי.