סודות בשלג

1

הפירינאים. דיאן ברג חצתה גבעה ופתאום הם התנשאו מולה.

מחסום לבן, עדיין מרוחק, נפרש לרוחב האופק: נחשול שהתנפץ על ההרים. עוף דורס שירטט מעגלים בשמיים.

תשע בבוקר, 10 בדצמבר.

אם להאמין למפה שעל לוח המחוונים, היא צריכה לצאת ביציאה הבאה דרומה, לכיוון ספרד. בלנצ'יה הקשישה שלה לא היה מחשב או ג'י־פי־אס. מעל הכביש הופיע שלט: "יציאה 17, מוֹנרֶג'ו / ספרד, 1 קילומטר".

דיאן בילתה את הלילה בטולוז. במלון חסכוני, בחדר זעיר עם מקלחון פלסטיק יצוק ומיני־טלוויזיה. בלילה העירו אותה צרחות. בלב הולם היא התיישבה למראשות המיטה והטתה אוזן — אבל במלון שרר שקט. בהתחלה היא חשבה שחלמה, אבל אז התחדשו הצרחות ביתר שאת. אחרי שהתהפכה לה הבטן היא הבינה שקרב חתולים מתנהל מתחת לחלונה. אחר כך התקשתה להירדם בחזרה. ערב לפני כן עוד הייתה בז'נבה ושתתה עם חברים ועמיתים לכבוד עזיבתה. היא סקרה את חדרה בפקולטה ותהתה איך ייראה חדרה הבא.

כשפתחה את הלנצ'יה בחניון המלון, מוקפת שלג נמס שצנח על המכוניות סביבה, הבינה דיאן באחת שהיא משאירה את נעוריה מאחור. היא ידעה שבתוך שבוע־שבועיים תשכח את חייה הקודמים. ובתוך כמה חודשים תשתנה עמוקות. בהתחשב במקום שיהפוך לתפאורת חייה בשנים־עשר החודשים הקרובים, זה יהיה בלתי נמנע. "תישארי מי שאת," המליץ לה אביה. בדרכה מהחניון הקטן לכביש המהיר שכבר היה עמוס, היא תהתה אם השינויים יהיו חיוביים. היה מי שאמר, התאמות הן לפעמים קטיעות, ולא נותר לה אלא לקוות שזה לא מה שיקרה לה.

היא לא הפסיקה לחשוב על המכון.

על מי שכלואים בו...

יום לפני כן, שעות ארוכות רדפה אותה המחשבה הזאת, "אני לא אצליח. לא אהיה מספיק טובה. אמנם הוכשרתי ואני הכי מתאימה למשרה, אבל אין לי מושג מה מצפה לי. האנשים האלה יקראו אותי כמו ספר פתוח."

היא ראתה בהם אנשים, גברים — לא... מפלצות.

אבל זה מה שהם היו: בני אדם מפלצתיים, אנשים רחוקים ממנה, מהוריה ומכל מי שהכירה כרחוק נמר מחתול.

נמרים...

כך צריך לראות אותם: בלתי צפויים, מסוכנים, נכונים למעשי אכזריות בלתי נתפסים. נמרים כלואים בהר...

במחסום כביש האגרה לא זכרה איפה הניחה את הקבלה מרוב שהייתה שקועה במחשבות. הקופאית נעצה בה מבט זועף בזמן שפישפשה בקדחתנות בתא הכפפות ואחר כך בתיק היד. אבל בעצם לא הייתה שום דחיפות, איש לא נראה באופק.

בצומת הבא היא פנתה לכיוון ההרים וספרד. בתוך קילומטרים אחדים נקטע המישור בפראות. הפסגות הראשונות של רכס הפיימונטה פירינאים זינקו מהקרקע, והכביש הוקף פטמות עגלגלות מיוערות, שונות בתכלית מהצוקים המשוננים שנראו באופק. גם מזג האוויר השתנה: פתיתי השלג הלכו והתרבו.

אחרי עיקול השקיף הכביש פתאום על כרי דשא לבנים, נהרות ויער. דיאן ראתה קתדרלה גותית בלב כפר קטן בראש גבעה. מבעד להלוך ושוב של המגבים התחיל הנוף להידמות לתחריט מתכת.

"הפירינאים זה לא שווייץ," הזהיר אותה ספיצנר.

בשולי הכביש התגבהו ערימות שלג.

לפני שראתה את המחסום, הבחינה באלומות זרקורים מבעד לפתיתי השלג שצנחו עכשיו בכבדות. תחתיהם עמדו שוטרים מנופפים בסטיקלייטים. דיאן ראתה שהם חמושים. מכונית מסחרית ושני אופנועים חנו בשלג המלוכלך בשוליים, למרגלותיהם של עצי אשוח גדולים. היא פתחה את החלון, ופתיתים צמריריים גדולים הרטיבו מיד את פניה.

"מסמכים, בבקשה."

היא רכנה להוציא אותם מתא הכפפות. מחרוזת הודעות בקעה ממכשירי הקשר, צלילי פצפוץ שהתערבבו במקצב המהיר של המגבים והצלילים הזעופים שבקעו מצינור המפלט של מכוניתה. לחות קרה כיסתה את פניה.

"את עיתונאית?"

"פסיכולוגית. אני בדרך למכון ורנייה."

הז'נדרם השעוּן על חלונה הפתוח בחן אותה. גבר בלונדיני גדול, סביב מטר תשעים. מבעד ליריעה הקולית שטוו מכשירי הקשר היא הבחינה בנהימת נהר ביער.

"מה את עושה באזור? שווייץ זה לא מעבר לפינה."

"המכון הוא בית חולים פסיכיאטרי ואני פסיכולוגית, אתה רואה את הקשר?"

הוא השיב לה את המסמכים.

"בסדר. סעי."

כשיצאה לדרך תהתה אם המשטרה הצרפתית תמיד מפקחת על הרכבים החולפים במקום, או שקרה משהו. הכביש התפתל פעמים אחדות, מלווה את עיקולי הנהר שזרם בין העצים. ואז נעלם היער ופינה מקום למישור שרוחבו כחמישה קילומטרים, ובו כביש ישר שמצדדיו אתרי קמפינג נטושים שדגליהם מתנופפים בעגמומיות ברוח, תחנות דלק, בתים יפים בסגנון בקתות אלפיניות, סדרת שלטי פרסומת שהציגו לראווה את אתרי הסקי הסמוכים...

ובקצה, סן־מרטן־דה־קומנז', 20,863 תושבים — אם להאמין לשלט הססגוני. מעל העיירה היו הפסגות שקועות תחת עננים אפורים שקרני שמש ניקבו פה ושם וחשפו, כמו אלומת מגדלור, רכס נישא או צדודית אוכף. בכיכר הראשונה השאירה דיאן מאחוריה את הכיוון 'מרכז העיר' ופנתה ימינה ברחוב קטן, שחלון ראווה בכניסה אליו הכריז באורות ניאון: ספורט וטבע. ברחובות נראה מספר לא מבוטל של הולכי רגל ומכוניות חונות. "זה לא מקום עליז במיוחד לאישה צעירה," נזכרה במילים של ספיצנר, כשגלשה לאורך הרחובות באינטימיות המוכרת והמנחמת של מגבי המכונית.

הכביש התחיל לטפס. היא הבחינה להרף עין בגגות צפופים בתחתית המדרון. השלג שעל הקרקע הפך לבוץ משחיר שסטר לרצפת המכונית. "את בטוחה שאת רוצה לעבור לשם, דיאן? זה לא דומה לשאן־דולון." שאן־דולון היה בית הכלא השוויצרי שבו עשתה את ההתמחות בפסיכולוגיה משפטית. אחרי קבלת התואר בפסיכולוגיה היא הפכה לאחראית על עברייני המין במקום. היא פגשה אנסים סדרתיים, פדופילים, מקרים של התעללות מינית במשפחה — לשון אדמיניסטרטיבית נקייה לגילוי עריות. היא הייתה צריכה גם להוכיח את יכולתה לעורר אמון בקטינים, שלטענתם היו קורבנות התעללות מינית — ובתוך כך גילתה עד כמה משימה כזו יכולה להיות מוטה על ידי תפיסות אידיאולוגיות ומוסריות מוקדמות של המומחה, לעיתים קרובות על חשבון האובייקטיביות.

"מספרים כל מיני דברים משונים על מכון ורנייה," אמר ספיצנר.

"דיברתי בטלפון עם דוקטור ורנייה. התרשמתי מאוד."

"ורנייה מצוין," הודה ספיצנר.

יחד עם זה היא ידעה שלא הוא יקבל אותה, כי אם מי שיירש את מקומו בראש המכון: ד"ר קסַבייֶה, יליד קוויבק שהגיע ממכון פינֶל במונטריאול. ורנייה יצא לגמלאות לפני חצי שנה. הוא זה שבחן את מועמדותה והחליט לקבל אותה לפני שפרש מתפקידו, ובשיחות הטלפון הרבות שניהלו הוא גם זה שהזהיר אותה מפני הקשיים הכרוכים בתפקיד.

"זה לא מקום קל לאישה צעירה, דוקטור ברג. אני לא מתכוון רק למכון, אני מתכוון לאזור. העמק הזה... סן־מרטן... כאן זה הפירינאים. החורפים ארוכים, הסחות הדעת נדירות. אלא אם את אוהבת ספורט חורף, כמובן."

"אל תשכח שאני שוויצרית," היא ענתה בהומור.

"אם ככה, יש לי עצה אחת בשבילך: אל תטבעי יותר מדי בעבודה, תדאגי לאִיים של חופש — ותבלי את הזמן הפנוי שלך בחוץ. המקום הזה יכול להיות... מטריד... אחרי זמן־מה."

"אני אנסה לזכור."

"עוד דבר: לא יהיה לי העונג לקבל את פנייך. היורש שלי, דוקטור קסבייה ממונטריאול, רופא עם מוניטין מצוין, יעשה זאת. הוא אמור להגיע בשבוע הבא. הוא נלהב מאוד. כפי שאת יודעת, הם יותר מתקדמים מאיתנו בכל הנוגע לטיפול במטופלים תוקפניים. אני חושב שיהיה מעניין לעמת בין תפיסות העולם שלכם."

"גם לדעתי."

"המכון הזה צריך סגן מנהל כבר מזמן. הייתי ריכוזי מדי."

דיאן שוב נסעה מתחת לחופת עצים. הכביש הפסיק לטפס וחדר לבסוף לעמק צר ומיוער, ששררה בו מעין אינטימיות זדונית. דיאן פתחה חלון, וניחוח עלים, טחב, מחטים ושלג רטוב דיגדג את נחיריה. שאגת נהר קרוב כמעט הטביעה את קולות המנוע.

"מקום מבודד," היא אמרה בקול רם כדי להפיח בעצמה אומץ.

היא נהגה בזהירות באפרוריות הבוקר החורפי. פנסיה שייפו גזעי אשוחים ואשורים. חוטי חשמל עקבו אחרי הכביש, וענפים רכנו מעליהם כאילו תש כוחם. מדי פעם נפער היער וחשף אסמים עם גגות צפחה מכוסי טחב — חוות נטושות.

פתאום הבחינה בכמה מבנים לפניה, מעבר לעיקול. הם הופיעו שוב אחרי הפנייה. בשולי היער עמדו כמה מבני בטון ועץ, שבקומת הקרקע שלהם דלתות זכוכית גדולות. שביל התפצל מהכביש, חצה את הנהר בגשר מתכת והמשיך באחו מושלג עד למבנים. הכול נראה רעוע ונטוש. המבנים הריקים האבודים במעבה העמק העבירו בה צמרמורת משום־מה.

מחנה קיץ דֶז איזַרְד

כך היה כתוב בשלט החלוד בתחילת השביל. ועדיין שום רמז למכון. אפילו לא סימן. נראה שמכון ורנייה מתרחק מכל פרסום. דיאן התחילה לתהות אם טעתה. מפת דרכים של 1/25,000 הייתה מקופלת על המושב לצידה. כעבור קילומטר וכעשרה עיקולים היא ראתה אזור חניה מוקף מעקה אבן. היא האטה וסובבה את ההגה. הלנצ'יה פגעה בבורות שהתמלאו מים והתיזה בוץ. היא לקחה את המפה ויצאה מהמכונית. בן רגע אפפה אותה הלחות כמו סדין רטוב וקפוא.

למרות פתיתי השלג היא פתחה את המפה. מבני מחנה הקיץ שעברה היו מסומנים בשלושה מלבנים קטנים. היא עקבה בעיניה אחרי המרחק שעשתה בכביש המתפתל. שני מלבנים נוספים הופיעו מעט בהמשך. הם היו צמודים, בצורת T, ואף שלא היה שום סימון שיבהיר את טיבם, הם יכלו להיות רק המכון, כי הכביש נגמר ולא סומן אף מבנה מלבדם.

היא קרובה...

היא הסתובבה, ניגשה למעקה האבן — ואז ראתה אותם.

בהמשך הנהר, בגדה השנייה, במעלה המדרון: שני מבני אבן ארוכים. למרות המרחק היא ניחשה את גודלם. אדריכלות נפילים. אותה אדריכלות מיושנת שנפוצה בהרים, בתחנות כוח, בבסיסים ובתי חולים מהמאה הקודמת. זה המקום: מערת הקיקלופ. אלא שבמעמקי המערה לא היה פוליפמוס אחד כי אם רבים.

דיאן לא הייתה מהאנשים שנבהלים בקלות, היא נסעה למקומות שאינם מומלצים לתיירים, עסקה מאז גיל ההתבגרות בענפי ספורט אתגרי, ותמיד — כילדה וכאישה — הייתה קרת רוח. אבל משהו במראה שלפניה פער בור בבטנה. זה לא היה עניין של סיכון פיזי, לא. זה היה משהו אחר... קפיצה לבלתי נודע...

היא שלפה את הסלולרי וחייגה. היא לא ידעה אם יש אנטנה באזור, אבל אחרי שלושה צלצולים השיב לה קול מוכר.

"ספיצנר."

מיד רווח לה. הקול החם, רגוע וסמכותי, תמיד הרגיע אותה, פוגג את הספקות. פייר ספיצנר — המנטור שלה באוניברסיטה — הוא שגרם לה להתעניין בפסיכולוגיה משפטית. הקורס המקיף שלו על זכויות הילד, שהתבסס על הקורס הבין־אוניברסיטאי האירופאי "Children’s Rights", הוא שקירב אותה לגבר הדיסקרטי והמפתה, שהיה גם בעל מסור ואב לשבעה. הפסיכולוג המהולל מהפקולטה לפסיכולוגיה ומדעי החינוך לקח אותה תחת חסותו. הוא עזר לזחל להפוך לפרפר — גם אם הדימוי הנדוש היה חורֶה למחשבתו התובענית של ספיצנר.

"זאת דיאן. אני מפריעה?"

"ברור שלא. איך הולך?"

"עדיין לא הגעתי... אני בדרך... כבר רואה את המכון."

"קרה משהו?"

פייר הבלתי ייאמן. אפילו דרך הטלפון הוא הבחין בכל שינוי זעיר במצב רוחה.

"לא, הכול בסדר. זה רק ש... רצו לבודד את האנשים האלה מהעולם. תקעו אותם במקום הכי קודר והכי מבודד שיש. העמק הזה עושה לי עור ברווז..."

היא מיד הצטערה על דבריה. היא נשמעה לעצמה כמו מתבגרת שנשארה לבד בפעם הראשונה — או סטודנטית מתוסכלת שמאוהבת במנחה התזה שלה ועושה הכול כדי למשוך את תשומת לבו. היא שיערה שהוא תוהה איך היא תחזיק מעמד, אם אפילו מראה המבנים מבהיל אותה.

"בחייך," הוא אמר. "הרי כבר התמודדת עם עברייני מין, פרנואידים וסכיזופרנים, לא? תגידי לעצמך שזה יהיה אותו דבר."

"לא כולם היו רוצחים. למען האמת, רק אחד מהם היה."

היא נזכרה בו בעל כורחה: פנים רזות ואישונים בצבע דבש שהיה נועץ בה מבט בחמדנות של טורף. קוּרְץ היה פסיכופת אמיתי. היחיד שפגשה. קר, מניפולטיבי, לא יציב. בלי אף רמז לחרטה. הוא אנס והרג שלוש אימהות, שהצעירה ביניהן בת ארבעים ושש והמבוגרת בת שבעים וחמש. זה מה שעשה לו את זה, נשים בשלות. וגם חבלים, קשירות, חסימות, חבלי תלייה... בכל פעם שדיאן התאמצה לא לחשוב עליו, הוא התנחל במחשבותיה, עם החיוך המעורפל והמבט החתולי. זה הזכיר לה את האִמרה שספיצנר תלה על דלת משרדו בקומה הראשונה של הפקולטה לפסיכולוגיה: לא לחשוב על פיל.

"דיאן, קצת מאוחר מדי להתלבטויות כאלה, לא?"

ההערה העלתה סומק בלחייה.

"אין לי ספק שתעמדי בזה. את המועמדת הכי מתאימה למשרה. אני לא אומר שזה יהיה קל, אבל את תצליחי, אני מבטיח לך."

"אתה צודק," היא אמרה. "אני מגוחכת."

"מה פתאום. כל אחד היה מגיב כמוך. אני מכיר את המוניטין של המקום. אל תשקעי בזה. תתרכזי בעבודה. וכשתחזרי אלינו, תהיי המומחית המובילה בשווייץ לפסיכופתים בלתי מאוזנים. אני חייב לנתק. הדיקן רוצה לדבר איתי על מימון, ואת מכירה אותו, אני אזדקק למלוא הכישורים שלי. בהצלחה, דיאן. תעדכני אותי."

צליל קו טלפון. הוא ניתק.

הדממה — שהפרו רק קולות הנהר — שבה וצנחה עליה כמו יריעה רטובה. ערימת שלג נפלה מענף בצליל פלוֹק והקפיצה אותה. היא החזירה את הסלולרי לכיס המעיל, קיפלה את המפה ונכנסה למכונית.

אחר כך סובבה את ההגה וחזרה אל הכביש.

מנהרה — אור הפנסים השתקף בקירות שחורים רטובים. בלי תאורה, עיקול ביציאה. גשרון חצה את הנהר משמאלה, וסוף־סוף שלט ראשון צמוד לגדר לבנה: מרכז ענישה פסיכיאטרי שארל ורנייה. היא פנתה באיטיות ועלתה על הגשר. הכביש התרומם בפתאומיות ובתלילות, התפתל פעמים אחדות בין עצי אשוח ומחטניים — והיא חששה שהטרנטה שלה תחליק על השוליים המכוסים כפור. היא לא החליפה לצמיגי שלג. אבל הכביש הגיע עד מהרה לאזור פחות תלול.

עיקול אחרון, והיא כבר הייתה קרובה מאוד.

כשהמבנים הופיעו מבעד לשלג, לערפל וליער, היא הזדקפה במושב הנהג.

יום רביעי 10 בדצמבר, 11:15.