סודות הכנעאידים – מהדורה מחודשת

1. המפגש עם יורשי הכנעאידים

סוף-סוף צלצל "פעמון החרות" בבית הספר העירוני-ממלכתי "יהונתן" בנתניה. הצליל הערב שבישר על הפסקה ועל סיום הלימודים, היה הפעם ערב מתמיד, כל התלמידים פרצו בקריאות שמחה ויצאו בשעטה לשלושה שבועות של חופשת פסח אביבית.

תלמיד כיתה ו' דודו שֶׂגֶב, או "דודו השמן" כפי שקראו לו חבריו, הכתיף את ילקוט העור התפוח שבו נשא את ספריו ומחברותיו, ופסע בהתרגשות אל עבר שער הברזל המסוגנן של בית הספר. בעודו מהסס על הסף, אם להצטרף לחבורת הילדים שהתגודדו ברחוב מול בית הספר, או ללכת ישר הביתה, חלפה על פניו מכונית מפוארת, ארוכה-ארוכה, אשר גררה אחריה פלטפורמה ענקית ועליה יאכטה גדולה ומהודרת.

"וואו... חתיכת סירה!!!" קראה במקהלה חבורת הילדים.

"ראיתם איזו מכונית!? אני אומר לכם, זו קדילק הכי-הכי חדישה!"

"והאנטנה!!! דבר כזה לא רואים כל יום בעיר."

"אינני מבינה מה המיוחד בַּאנטנה של המכונית הזו!?" העירה אחת הבנות בזלזול.

"טיפשה אחת!" השיב לה מי מהנערים ברוגז, "אני מדבר על האנטנה של הסירה ולא של המכונית."

דודו כבר עמד בקרבתם, "זו אנטנת מכ"ם," אמר בשוויון נפש, כאילו מראות של מכ"ם הם חזיונות יומיומיים ברחובות העיר.

"בחייך?! מכ"ם אמיתי?"

"בוודאי! מיד רואים שזה מכ"ם ימי. ולא סתם מכ"ם, אלא מהחדישים והמשוכללים ביותר!" התפאר דודו בידיעותיו.

"מעניין. בשביל מה צריך מכ"ם כל כך משוכלל לסירת טיולים?"

"ראשית, זו לא סירה אלא יאכטה. שנית, המכ"ם נחוץ כדי לגלות סלעים ועצמים מסוכנים ובלתי נראים שנמצאים מתחת למים, שלישית, המכ"ם נחוץ לזיהוי כיוון ומרחק בהפלגות ארוכות טווח. עם יאכטה כזו, אפשר להפליג עד קפריסין ואפילו עד יוון. רביעית, שאל את בעל הרכב בעצמך."

פתאום נעצרה המכונית המפוארת ונהגה סימן בידו לילדים. משהתקרבו, הוציא את ראשו בריון מלוכסן עיניים ומפחיד למראה, הוא פנה אליהם בעברית עילגת ושאל, כיצד עליו לנסוע כדי להגיע לשפת הים.

היאכטה המפוארת שבתה את לבו של דודו. בצעדים מהירים עקף את חבורת הילדים ופנה לעבר הטיילת הירוקה. שקוע במחשבות חצה את משטח הדשא וטיפס מעל גדר הרשת המפרידה בין הטיילת למצוק המתנשא מעל החוף, וכלל לא שמע את גערותיו של הפקח העירוני. עתה חיפש בעיניו נקודת תצפית גבוהה ממנה יוכל להשקיף אל מעגן הסירות ולראות את היאכטה מורדת מהפלטפורמה לים.

ממרום התצפית על שפת המצוק, ראה את הים הכחול משתרע הרחק מתחת לרגליו ואת קצה קצהו של שובר הגלים החדש. כאשר קרב אל קצה המצוק היטיב את אחיזתו באדמת הגיר והעז לרכון קדימה. בזהירות שרבב את צווארו והוציא ראשו הרחק מעבר לתלולית, אך כל שהצליח לראות היה את מבנה הבטון הבנוי מרובעים, משושים ומצולעים למיניהם, וגם את סוכת המציל שעל גגה התנופף דגלון כחול-אדום.

"לעזאזל!" קילל באכזבה. "עדיין אינני רואה את מגרש החניה ואת רצועת החוף הקרובה אליו. אין ברירה, עליי לרדת מעבר לשפת המצוק כדי שאראה את היאכטה הזו." דודו שלח מבט מטה אל התהום הפעורה שלרגליו וצמרמורת חלפה בגוו. מוטב שארד בשביל הכורכר במקום להסתכן בטיפוס צוקים, חשב. אבל מקץ רגע דחה את הרעיון והעדיף להתעלם מהסכנה, לא התחשק לו לרדת בדרך הארוכה. הוא שלח מבטים לכל אורכה של שפת המצוק וחיפש מקום אחר שיהיה נוח לתצפית ממנה ישקיף על חניון מובילי הסירות. עיניו התרות כה וכה הבחינו במשטח סלע רחב למדי שנראה כמדרגה והיה נמוך משפת המצוק במטר וחצי בערך. הנה מצאתי, חשב בשמחה, המדרגה הזאת כמו מחכה רק לי, אפשר לרדת לשם בקלות, ניתן לשבת או לשכב עליה, להוציא את הראש ולהסתכל כלפי מטה. אולי אגלה עוד מדרגות כאלה שנחצבו על קירות המצוק, הוא היה נלהב מעצם הגילוי האפשרי. למרות שהוזהר לא אחת מפני הסכנות שבטיפוס על צוקים, ובעיקר מפני המפולות הפתאומיות, לא היסס, והחל לזחול בזהירות אל עבר המדרגה.

לאחר דקות אחדות הגיע דודו למדרגה ונשכב על בטנו, הוא מישש את מרפקיו השרוטים וברכיו המדממות וניחם את עצמו, "זה לא נורא." אחרי שהשעין את רגליו כדי להיתמך בקיר הסלע, האהיל בכף ידו על עיניו והביט אל המעגן בתקווה שהיאכטה טרם הורדה אל המים.

"איזה חרבון!" קרא בחֵמה, "עדיין אינני רואה אותה." אכזבתו הייתה רבה. הוא מתח את צווארו וראשו הרחק מעבר לשפת המדרגה על מנת להרחיב את שדה ראייתו. אבל קבוצת שיחים סבוכה וקוצנית שצמחה דווקא מתחת למדרגה, הסתירה מעיניו את הקטע שביקש לראות.

אם אצליח להגיע אל השיחים ולתלוש אותם, אראה את היאכטה מורדת לים, הרהר, ושלח את ידו הימנית אל ענפי השיח. הוא חפן בכפו קצוות של כמה ענפים, התעלם מהדקירות ומשך, אך הענפים נשברו והשיחים לא נתלשו. הם מסרבים להיפרד מאמא אדמה, חשב, עליי למשוך בחוזקה. הוא התכופף מטה וחפן בידו ענפים אחרים, בכל כוחו משך בהם משיכה חזקה. השיחים לא נתלשו, אבל התנועה המאומצת והקוצים שננעצו בידו, גרמו לו לאבד את שיווי משקלו. דודו נפל קדימה הישר אל סבך השיחים ומשם התגלגל מטה במדרון הארוך ללא שליטה, כשראשו מופנה אל התהום ורגליו מופנות אל על לעבר השמים. ידיו נשלחו לצדדים בניסיון נואש להיאחז בכל שיח או זיז סלע שניקרו בדרכו, אך הנפילה המהירה לא הואטה ולא נעצרה. קירות המצוק הסלעי הפכו לחלקים יותר וענפי השיחים שצמחו על המורד נעשו לדוקרניים יותר, הם הצליפו על פניו ללא רחם ושרטו את ידיו ורגליו. נפילתו הפכה מהירה יותר ויותר, עיניו נתקלו בחשכה גמורה, גופו נחבט אל משטח נוקשה ומרגע זה גלש מטה בשכיבה על גבו בתוך ארובה שחורה וארוכה. הוא הספיק לחשוב, זהו נגמר, נגמרו לי החיים, עכשיו אני מת ועצם את עיניו.

דקות ארוכות שכב דודו מחוסר הכרה. גופו קפא והוא לא היה מודע לנעשה סביבו. כאשר התעורר כמו מתוך שינה עמוקה וחושיו חזרו לפעול, סבור היה שהגיע לגן עדן. הוא זכר את הנפילה מהצוק, את הפחד ואת הגלישה האינסופית. אם זה נקרא למות, אז זה לא נורא כל-כך, סיכם לעצמו בעוגמה. אבל, דבר אחד מוזר בעיניי, המשיך בהרהוריו כשעיניו עצומות, תמיד חשבתי שגן העדן בשמים ואילו אני זוכר בבירור שנפלתי כלפי מטה. אולי האנשים טועים באשר למקומו של גן העדן? ייתכן מאוד! הרי אף אחד מאלו שהגיעו לשם, לא חזר לארץ לספר לחבריו איפה נמצא גן העדן. לפתע חלפה במוחו מחשבה מפחידה ועורו נעשה חידודין-חידודין.

אולי אני לא בגן העדן, אולי הגעתי לגיהינום?! ואז ניעורה בו תחושה חדשה, לא! לא ייתכן! אין פה עשן ואין פה אש. אבל, גם על הגיהינום אין עדויות מאנשים שהיו שם וחזרו. אז לעזאזל איפה אני?

פתאום קלטו אוזניו צלילים נעימים. הוא תמה, מי מנגן כאן והקשיב, עיניו נפקחו ללא מאמץ. נורות גלויות קטנות למראה הפיצו סביבו אור רך, הוא נמצא בחדר בעל קירות בהירים שהקיפו את המיטה העגולה עליה שכב. לא היו בחדר רהיטים, חלונות או דלתות. המנגינה בקעה מתוך הקירות. הוא נשם ללא קושי, האוויר היה צח ומלוח מעט, כאוויר על שפת הים.

טוב, ציין לעצמו בסיפוק, גם אם אני מת, זה לא נורא. אני עדיין רואה ושומע. אם ניצלתי ואני עדיין בחיים, עליי למצוא דרך לצאת מכאן. הוא ניסה לקום אך רגליו סירבו להישמע לו. לפתע נפתח אחד הקירות ונעלם. מבעד לפתח שנוצר נכנס אל החדר יצור מוזר. דמו של דודו קפא בעורקיו, גופו התאבן מפחד ומפיו בקעה צרחה, "אימאל'ה!" "אימאל'ה!" "הצילו!"

הופעתו הפתאומית של היצור וצורתו, שכנעו אותו סופית שהגיע לגיהינום וכי לפניו אחד ממלאכי החבלה. הוא הביט ביצור בבעתה, גופו של היצור בעל החזות המוזרה, דמה לגוף אדם, אבל היו לו קרניים בראשו וזנב קטנטן באחוריו. הוא נראה גבוה, זרועותיו ורגליו היו עשויות ממתכת או ברזל.

דוד עצם את עיניו. זה כנראה שד. מה יקרה לי עכשיו, חשב במתח. בעודו ממתין לעינויים המובטחים לדיירי הגיהינום נוכח לדעת שהדקות חולפות עוברות ולא מתרחש דבר.

כשאזר אומץ ופקח שוב את עיניו, ראה שהשד עדיין בחדר.

אולי אני חולם, אולי אני הוזה, אולי השתגעתי? חשב בבהלה, כדאי שאחזור לישון, עצם את עיניו בחוזקה וקיווה להתעורר אל מציאות אחרת.

המוסיקה המשיכה להתנגן ברקע ומלבדה, לא נשמע מאום. סבלנותו של דודו פקעה, הוא פקח עין אחת וסקר בזהירות את השד. אהה, היצור הזה לא מפחיד כל כך, קבע בינו לבין עצמו, הוא פקח את עינו השנייה וראה בבירור את הדמות שעמדה עתה סמוך למיטה וזרועותיה שלובות ללא ניע. מיד הבחין בעובדה שעל-אף דמיונה לבני אנוש, כל גופה עשוי ממתכת.

פניו של היצור היו מלאות הבעה כשל אדם, ולא ניכר בהם כל מבע מאיים, פיו היה ריק משיניים ואפו משולש. עיניו פנסים דולקים; אחת בהירה, ממש לבנה והשנייה כְּחוּלה, ושתיהן ללא עפעפיים וריסים. הקרניים בראשו, לא היו קרניים אלא צמד משושים של אנטנה בדומה לזו שעל קסדותיהם של אסטרונאוטים.

אולי בעצם אני בחלל, תהה דודו, אם כן, למה אני תקוע על המיטה הזאת ואיני מרחף באוויר אף שאיני קשור. הוא מישש את אבריו – ידיו נגעו בראשו ואחר כך בגופו. לא כואב לי כלום, אני בסדר, הרגיע את עצמו ונשם לרווחה.

"ברוך הבא אל המעבדה התת-קרקעית מספר שלוש," אמר לפתע השד בקול נעים ושלח אליו חיוך מוזר שהתרחב מפיו אל קצה פניו.

דודו הנדהם פער את עיניו, השד מדבר אליי. המחשבות חלפו במוחו במהירות הבזק, הוא מדבר ולא סתם, זו עברית צחה! לא משנה היכן אני, בגן העדן, בגיהינום או בחלל, במקום הזה מדברים עברית, ואם אני בגיהינום, זה מוכיח שעַם ישראל הוא העם הנבחר. ממש כמו שכתוב בתורה, עובדה! אפילו בגיהינום מדברים עברית. השד אמר שאני במעבדה מספר שלוש, זה בטח מה שנקרא אצלנו מדור. כנראה שהמעבדה הזאת היא תת-קרקעית. אני חייב לענות לו, כדי שלא יחשוב שאני אילם. כן, וכדאי שגם אני אברך אותו בשלום.

"שלום עליך שד משחת ומבורך תהיה," אמר דודו בחשש, וקולו נשמע לו רגיל כתמול שלשום.

"אינני שד ואיני בשחת," ענה היצור בקול מרגיע.

"מה, אינך שד?" התפלא דודו. ובהקלה חשב, אם כך, אני לא בגיהינום, אולי אני בכל זאת בגן העדן או בחלל. אולי ככה נראים מלאכים או יצורים שמימיים? מוטב שאשאל אותו מי הוא ואיפה אני נמצא.

"הייתי רוצה להיפטר מתחושת אי-הוודאות," אמר דודו, "תוכל לומר לי, היכן אני?"

"כפי שכבר אמרתי לך, אתה נמצא במעבדה תת-קרקעית שמספרה שלוש."

"כן, הבנתי. אבל אני מת או חי, איפה אני – בגן העדן, בגיהינום או בחלל?"

"אינך מת כלל," אמר היצור. "אינך בגן העדן, וכמובן שאינך בגיהינום. אתה נמצא כמאתיים מטרים מתחת לפני האדמה מתחת לעירך נתניה, סוג של חלל, אבל תת-קרקעי."

"כיצד הגעתי לכאן, מה המקום הזה, מי אתה?" המשיך דודו לשאול והביט כל הזמן בפניו של היצור שהחלו להיראות בעיניו ידידותיים וגרמו לתחושת הפחד שאפפה אותו להתפוגג.

"הגעת הנה בגלישה מכוונת לאחר שנפלת בארובת מִלכוד. אתה נמצא כאמור במעבדה תת-קרקעית מספר שלוש שנבנתה בידי הכנעאידים. אלה בני אדם מגזע עתיק שאחרון בניו הלך לעולמו לפני מאה אלף שנים," השיב היצור בסבלנות.

קולו הנעים הסיח את דעתו של דודו מצורתו הלא-אנושית. "אם כן, מי אתה, הרגע סיפרת שאותם הכנעאידים נכחדו לפני מאה אלף שנים."

"אני הרובוט דוש-דוש."

"אתה רובוט?" דודו שפשף את עיניו, "באמת?"

"כן. אני מאחרוני הרובוטים שהכנעאידים בנו ואני מהמשוכללים שבהם," ענה דוש-דוש בגאווה בלתי מוסתרת.

"ו... אתה בן מאה אלף שנים?"

"אני בן יותר! אני בן מאתיים שלושים ושלוש אלף, ארבע-מאות תשעים וארבע שנים. חמש-עשרה בספירה לאחור ועוד שלושה חודשים ועוד תשעה-עשר יום בדיוק."

"מה אתה אומר, אתה זקן מאוד, זה גיל בלתי נתפס!"

"אני נחשב לצעיר הרובוטים שנותר ועדיין פועל. אחדים מהרובוטים במעבדות האחרות, הם בני שש או אפילו שמונה-מאות אלף שנים. כמובן, שהם הרבה פחות מתוחכמים ומשוכללים ממני."

"נהדר! זה נשמע מעניין מאוד, חבל שאני לא מסוגל להבין את כל מה שאמרת."

ואחרי רגע נחרד, "אבל למה לכדת אותי, מה עשיתי, מתי אוכל לשוב הביתה?" צמרמורת חלפה בגוו כששאל, "האם נגזר עליי לבלות שארית ימיי במעבדה שלכם. אתה רוצה להשתמש בי בתור עכבר ניסוי?"

"חס וחלילה!" השיב דוש-דוש בנימה מרגיעה, "מובן מאליו שתוחזר לביתך. למעשה, תחזור לביתך עוד הערב במצב הרבה יותר בריא ושלם מאשר בבואך הנה."

"כלומר... אינני... מבין. מה זאת אומרת יותר בריא ויותר שלם. הייתי בריא ושלם כאשר הגעתי לכאן. אני מקווה שאינך מתכוון להוסיף לראשי זוג קרניים וזנב כמו שיש לך?!"

"הו! כמובן שלא." דוש-דוש חייך מלֹא פניו, "הרי אתה יצור אנושי. אינך רובוט ולא תהיה רובוט עם זנב וקרניים, שלדעתי הם דברים יפים ומועילים."

דודו הבחין בנימת העלבון שהרובוט הפגין. הוא הצטער על כך ואמר, "הבנתי. אתך הסליחה. לא התכוונתי לפגוע בך. תוכל לומר לי לְמה עליי לצפות?"

"כן. בהחלט." הגיב דוש-דוש מיד, "אנחנו נחבר אותך ל'מוח המרכזי', זה המחשב הראשי שאחראי על המעבדה. במוח הזה אצוּרה תורת הכנעאידים, כל החוכמה, הידע וההיסטוריה של הגזע המופלא הזה נמצאת בו מאז ומעולם ועד היום."

"ואז, מה יקרה לי, אתה רוצה להגיד שלאחר שתחברו אותי למוח מרכזי אוכל לשוחח עמו?"

"לא, אין צורך בשיחה. אנו נקשר את המוח המרכזי אליך בעודך ישן. התהליך יימשך כשלוש שעות ולא תרגיש דבר. המוח המרכזי יתכנת את המוח שלך בידע שיהיה דרוש לך כדי לשתף עמנו פעולה בכל עת שתידרש לכך. מלבד זאת נשתיל בראשך מחשב זעיר וגם משדר בגודל מיקרוסקופי, זאת כדי שתשמור עמנו על קשר מתמיד."

דודו היה המום. הוא התיישב, הרים את ראשו והביט בדוש-דוש בספקנות. הרובוט לא זז ממקומו. הם היו קרובים מאוד זה לזה. דודו שלח את ידו ורצה לגעת בו, אך נרתע ברגע האחרון.

לפני שהספיק לשאול את שאלתו הבאה, המשיך דוש-דוש בדבריו, "יתר-על-כן, נשפר את חושיך ונוסיף לך חושים חדשים שיצטרפו אל ששת החושים שלך כיום. חושים כאלה נקראים בפי בני האדם, 'חושי-על' והם רואים בהם תכונות על-טבעיות. אבל אלה חושים טבעיים בקרב הכנעאידים ובזכותם יהיו לך תכונות טבעיות נוספות, שכל אחד מגזע הכנעאידים היה מחונן בהם."

"אבל אינני מחשב!" התקומם דודו. "כיצד תוכלו לתכנת את מוחי, ובכלל איזה תכונות חדשות רצונכם להשתיל בקרבי, איני זקוק לתכונות נוספות."

"הירגע בבקשה," אמר דוש-דוש במתינות. "אני מבטיח לך שלא תחוש בכאב או אי-נעימות. להיפך, במשך התהליך אתה תישן שינה ערבה וכשתעורר, תהיה אדם חדש."

"אינני רוצה להיות אדם חדש! אני רוצה להישאר אותו דודו כמו שהגעתי לכאן!"

"אתה תהיה אדם טוב יותר ומוכשר יותר, וכמובן, פיקח יותר. מלבד זאת, לאחר השינוי שיחול בך, תרצה לסייע לנו לשמור על המעבדות ועל מורשתם ההיסטורית והמדעית של הכנעאידים."

"אני? אני רק דודו מנתניה, כיצד אוכל לעזור לכם," שאל דודו בתימהון.

"סמוך עליי. תוכל לעזור לנו לאחר שתעבור את הטיפול שהזכרתי. מלבד זאת לא תהיה בן האדם היחידי על פני הקרקע שעוזר לנו. יש עוד אנשים כמוך. לא תהיה בודד."

"אתה אומר שיש אנשים נוספים שעברו אצלכם את הטיפול הזה במעבדה ושהם חיים על פני כדור הארץ וחיים רגילים כמו כולם?"

"בהחלט." השיב דוש-דוש, "אחדים חיים את חייהם הרגילים כמו כולם, הם שומרים על היתרונות שרכשו כאן בסודי-סודות. אחרים משתמשים בתכונותיהם החדשות לתועלתם. אבל אלה אנשים שעברו טיפול במעבדות אחרות. האיש האחרון שאנחנו טיפלנו במוחו, נפטר לפני כשלוש-מאות שנה."

"מה קרה לו, מדוע מת, ומה פירוש מעבדות אחרות?"

"יש עוד מעבדות. אבל הן מרוחקות מאתנו. הן נבנו על-ידי אויבי הכנעאידים, בני עמים אחרים מאותו גזע. המעבדות האלה פועלות כיום ברחבי העולם, הן דומות למעבדות שלנו ומופעלות בידי רובוטים שדומים לנו. אני שמח לבשר לך שעתה שורר שלום בין המעבדות וכי אנו הרובוטים, תוכנתנו באופן כזה, שלא נוכל להילחם."

"ומה קרה לאיש שטופל אצלכם ומת לפני שלוש-מאות שנה?"

"האיש ההוא?!" דוש־דוש התמהמה בתשובתו, "ובכן, לאיש ההוא קראו ברטולומיאו. חמש שנים לאחר הטיפול שלנו הוא נלכד בידי אנשי האינקוויזיציה הספרדית. המסכן הואשם בהטלת כשפים ולאחר ועינויים קשים ומשפט ממושך, העלו אותו על המוקד."

"ברר... רר..." נרעד דודו והשתתק לרגע ארוך.

דוש-דוש ניסה להרגיעו, "אינך צריך להיות מודאג. כיום לא מעלים על המוקד אנשים בעלי תכונות על-אנושיות. ההיפך הוא הנכון. הם זוכים לכבוד ולפרסום רב ונקראים 'מנטאליסטים'."

"כיצד אוכל לזהות את בעלי התכונות האלה אם אתקל בהם?"

"זה פשוט מאוד, באמצעות תקשורת מוחית."

"אני לא מצליח להבין," אמר דודו, "אני כבר עייף, אתה יכול להסביר לי בקיצור?"

"זה אמור להיות פשוט וטבעי. כאשר תפגוש אדם כזה ייוצר ביניכם קשר מחשבתי מידי, הקשר הזה נקרא 'קשר מוחי'. אתם תוכלו לקרוא מחשבות של איש את רעהו."

"ואז בפועל, כלומר באיזו דרך, כלומר מה..." דודו התחיל לגמגם ולא ידע מה לומר. "רגע, רגע, תסביר לי, מה אוכל לעשות בתכונות העל-אנושיות הללו?"

"תכונות העל-חוש יאפשרו לך לקרוא את מחשבות האנשים שסביבך. תוכל להניע חפצים כרצונך ובכוח המחשבה בלבד. תהיה מסוגל לכופף מתכות בכוח האנרגיה שמפיק גופך ו..."

"אני יודע!" קרא דודו בהתלהבות. "קוראים לתכונות האלה 'תכונות פרפסיכולוגיות'; טלפתיה, טלקינזיס טל..."

"נכון מאוד," אישר דוש-דוש, "האנשים שניחנו בתכונות אלו, רכשו אותם ב'טיפול' באחת המעבדות התת-קרקעיות שפועלות בעולם."

דודו הנרגש, שאל, "כמה מעבדות תת-קרקעיות כאלה יש בעולם?"

"קיימות שש מעבדות, בכל אחת משש היבשות על פני כדור הארץ.

"אפילו באנטרקטיקה הקפואה?" הסתקרן דודו.

"כן. גם שם, במעמקים שמתחת למעטה הקרח פועלת מעבדה משוכללת והיא הגדולה במעבדות שנבנו באותם ימים. יש בה קבוצה גדולה של רובוטים."

"כמה רובוטים כמוך יש כאן במעבדה מספר שלוש?"

"שניים. אני וקוש־קוש. מלבדנו ישנו המוח המרכזי שהוא רובוט נייח."

"רובוט נייח?! אינני מבין."

"הרובוט הנייח בנוי בתוך קופסה. הוא אינו מסוגל לנוע ואינו מסוגל לפעול. הוא בעל מוח אלקטרוני משוכלל שנועד רק לחשוב ולחוש ברגשות. הוא אוצר בתוכו מידע עתיק רב-ערך."

"הבנתי," המהם דודו, "אפשר לשאול עוד שאלה ?"

דודו חשב שאולי עבר הזמן המוקצב לשאלות שלו והרובוט רוצה להמשיך במשימתו, ולכן הזדרז לומר, "רק עוד שאלה, השאלה האחרונה שלי."

"בסדר. אתה יכול לשאול, לאחר מכן נעבור אל חדר הטיפולים במעבדה."

"כיצד ייתכן שאתה מדבר עברית כה טובה? הרי מעולם לא יצאת מהמעבדה הזו."

"ראשית, נערי, עד לפני מאה אלף שנים חייתי מעל הקרקע ונחשפתי לשפת בני האדם. לפני מאה אלף שנים פרצה מלחמה נוראה בין הכנעאידים והעם השכן הפרעואידים. עד מהרה פשטה המלחמה על פני העולם כולו. הצדדים הלוחמים השתמשו בכלי נשק קטלניים שזיהמו את האטמוספירה של כדור הארץ והרעילו אותה. עקב כך נכחדו כמעט כל בני האדם. רק מי שנמלט אל מעמקי האדמה נותר בחיים. אלה שנמלטו לקחו אותנו עמם. במשך הזמן הם מתו כי לא הצליחו להתקיים מתחת לפני הקרקע ללא אור ואוויר נקי, וכל מה שהיה מעל פני הקרקע – אוויר, אדמה ומים היו מורעלים. רק אנו שעשויים ממתכת לא נפגענו. נשארנו לפעול לפי הוראות התכנות האחרונות שתכנתו אותנו אחרוני הכנעאידים. הוראות אלה קיימות לדידנו עד היום והן כוללות את שימור את המידע והתרבות של הכנעאידים ואת הישגיהם המדעיים. הכול נעשה במטרה להעניק את האוצר הזה ביום מן הימים לדור שיהיה ראוי לכך."

"האם אני שייך לדור החדש הזה?" שאל דודו ושמץ גאווה קל עלה בקולו.

"לא. אינך שייך לדור הזה. שום דור לוחם אינו ראוי לכך. כאשר יבוא דור שיביא שלום על העולם, נצא מהמעבדות התת-קרקעיות ונעניק לו את כל הידע הצבוּר בתוך המוחות האלקטרוניים שלנו."

"אני מבין. לא, בעצם אינני מבין. אולי אבין בעתיד, אבל לגבי השפה, האם הכנעאידים דיברו עברית, הם לימדו אותך את השפה?"

דוש-דוש חייך שוב מלֹא פניו, הפעם גם עיניו הבהבו לרגע קל, ואז אמר, "הכנעאידים דיברו עברית עתיקה ואני איני מדבר כלל בשום שפה, אני רק מגיב לשפה. בתוך המחשב שנמצא בראשי קיימת תוכנת תרגום משוכללת שיודעת לתרגם כל שפה ולהגיב לה מיד. גם אם היית מדבר בשפה אחרת הייתי מבין ומגיב בדיוק כמו שקורה עכשיו."