סודות הלידה, ידע קדום בעולם עכשווי

בבית, בארוחת הערב, פאלסקוביה לא נעשית יותר נחמדה. ביובש רב היא שואלת אותי על המצב באנקורג' וחוקרת כיצד נראו העננים מבעד לחלון המטוס שהביא אותי לקליגונאק. גם בהלוויה נשאלתי כמה פעמים על מצב העננים. אני מבינה שיש משמעות עמוקה וניואנסים רבים למזג האוויר, לעננים, לגשם, לשלג ולרוחות. מזג האוויר אינו יציב, ולעתים קרובות מבטלים את הטיסות למחוז וממנו, והתוכניות משתנות כהרף עין. זמני כאן מוגבל, ואני תלויה בטיסה טראנס־אטלנטית מאנקורג' שהוזמנה מראש.

לקראת סוף הארוחה הטלפון מצלצל. כשג'ו חוזר לשולחן, הוא מודיע לי בהתרגשות שקטיה, שעמה שוחחתי מעט בטקס, מזמינה אותי לסאונה בביתה. "זה לא מקובל שזרה תוזמן למפגש כזה. זה בטח מפני שמארי שלחה אותך ומפני שאת מישראל," הוא מסביר לי, ואולי גם לעצמו.

למחרת אחר הצהריים מריה, בתה של פאלסקוביה, מלווה אותי אל קטיה שגרה בשכנות. אנחנו פונות לסאונה, שנמצאת במבנה עץ מאחורי הבית. ליד הדלת מונחת ערמת עצים להסקה. הדלת נפתחת אל מבואה. אנחנו חולצות נעליים ונועלות נעלי בית מפלסטיק. דלת נוספת נפתחת אל מרחב קטן, שבו קירות עץ חשופים וספסלים לאורכם. אנחנו מתפשטות. אין מבוכה. התפשטות עניינית ופונקציונלית. חם ונעים כאן. לכל אחת מאיתנו יש שתי מגבות.

מריה מסבירה לי את כללי הטקס. "כשניכנס אל הסאונה, נשב על מגבת אחת, ובמגבת השנייה נסתבן. את המגבת לניגוב משאירים עם הבגדים התלויים." עוד דלת נפתחת. חום מהביל בוקע מפתח הדלת, ומזרזים אותי להיכנס ולסגור את הדלת, כדי שהאדים לא יברחו. מריה ואני מתיישבות ליד קטיה, קמוטת איברים וגרומה, ובתה סשה, ואז הדלת נפתחת בסערה וגם פאלסקוביה הענקית נכנסת, עירומה אף היא. האדים ממלאים את החלל. אני יושבת עירומה על ספסל עץ עם עוד ארבע נשים עירומות בתוך עננת אדים, משמני גופי וגופֵי חברותי משתפלים ומתעגלים.

אני מתבוננת בתשומת לב בהתנהגות הנשים שאיתי ונוהגת בדיוק כמוהן. נזהרת לא ללטוש עיניים, נבוכה, שותקת ומחייכת. המרחב קטן. על רצפת העץ יש משטחי פלסטיק מחוררים, מסביב ספסלים, ובמרכז החלל הנמוך והקטן מכל מתכת כרסתני עגול, שבתוכו לוחשות גחלים אדומות. מריה יושבת קרוב למכל ולידה קערות מים רחבות. מדי פעם היא מרימה בידיה החסונות את אחת הקערות ויוצקת מים על המכל הלוהט. על המכל מונחות קערות מתכת גדולות, ובהן מבעבעים מים. אנחנו שופכות על עצמנו מים מהקערות המהבילות, מסתבנות בעצלתיים, נשטפות ומדברות.

מדי יום אחר הצהריים מתכנסות הנשים למרחץ. הטקס נמשך כשעתיים בחום הנעים והמחבק. על האירועים האלה קם ונופל מעמדה של אישה במרחב השבטי. פוליטיקה סבוכה של מי מארחת ומי מתארחת ומהי הקומבינציה החברתית המתאימה להיום בעקבות אתמול ואתמולו של אתמול. השיחה מתגלגלת ביוּפית עתיקה מעורבבת באנגלית אמריקאית. ישבנים לבנבנים, אדמדמים, מעוטרי סימני ישיבה, פצעונים וכתמים, שדיים עסיסיים, מצומקים או בשרניים, פטמות כהות ובהירות, בולטות או רחבות. בטן. ועוד בטן.

דווקא כאן, באוויר הלח, בעירום, פאלסקוביה פונה אלי ומתחילה לדבר. לפני שהיא מגיעה לעניין שכל כך מסקרן אותי, היא מדברת בצער על מציאות החיים במחוז.

"לצעירים אין מה לעשות כאן, והשעמום גורם להתמכרויות שונות ולתינוקות שנולדים לילדות. כמעט בכל בית כאן תמצאי תינוק שהסבתא מגדלת אותו כאילו היה הילד שלה. אם לילדים שלנו, הילידים, יש קונפליקט עם שלטונות החוק, הנער או הנערה מוכנסים מיד לכלא. הנוער מסתבך בעברות סמים או שכרות. אין לשלטונות האמריקאיים יותר מדי סבלנות לנוער שלנו. היחידים שמצליחים איכשהו לא להסתבך הם האנשים שמוצאים משרה ממשלתית שמעניקה להם ביטחון כלכלי יחסי. אתם הזרים," היא אומרת ומסבנת את בטנה העצומה, "חושבים שאנחנו חיים באיגלו. אני אפילו לא זוכרת איך איגלו נראה. נכון, צדתי לווייתנים. זה היה חשוב בתקופות שהאוכל לא היה בנמצא. היינו חייבים שומן טוב ומזין כדי לשרוד. התנאים כאן, למרות המודרניזציה, קשים מאוד, מעט מאוד נשאר מהמסורת שלנו."

מריה מזה מים על המכל, וענני לובן עולים מן הברזל הלוהט ומתפוגגים בחלל הקטן. הנשים מקשיבות לפאלסקוביה ומהנהנות בהסכמה.

"תמיד עבדתי קשה מאוד. גם כשהייתי בהיריון. אמא שלי אמרה לי שלא כדאי לסחוב דברים כבדים, אבל לא היתה בררה. יש אצלנו כמה חוקים מאוד ברורים להתנהגות בהיריון. בבוקר הנשים ההרות חייבות לקום מהמיטה, לא להמשיך לנמנם, ומיד לצאת מהבית. לא משנה מה מזג האוויר, הן צריכות לצאת ולעבור את מפתן הדלת. אסור לעצור על המפתן. זו סכנה."

מריה מהנהנת אל אמה. "כשהייתי בהיריון עם בתי הרביעית, למדתי את השיעור הזה על בשרי," היא אומרת. "בכל בוקר הייתי קמה מהמיטה, הולכת לכיוון הדלת, ובכוונה עוצרת על הסף. אבא שלי היה נחרד בכל בוקר מחדש. 'מריה,' הוא היה אומר, 'תיזהרי, זה מסוכן.׳ ואז הגיעה הלידה. כאן בכפר, במרכז רפואי קטן. היה חורף. הלידה התקדמה יפה עד שהתחלתי ללחוץ. התינוקת ביצבצה וחזרה פנימה. וכך שוב ושוב. ביצבצה וחזרה פנימה. הרבה זמן לחצתי עד שהקטנה הזאת הצליחה לצאת. מאז אני חושבת שצריך להקשיב לזקנים. החשיבות של דברי הזקנים גדולה לא מפני שהם אומרים את זה, אלא מפני שכל מי שהם נושאים בתוכם אומר את זה."

"כן," מאשרת פאלסקוביה, עורה אדמומי מהחום היוקד, "האמונות האלה עתיקות. כשאנחנו יוצאות ככה מהר מהדלת, אנחנו מלמדות את התינוק שזו הדרך להתנהג. לצאת בלי להסס. אנחנו למדנו את זה מהזקנים. הזקנים נמצאים איתנו, וגם התינוק בבטן. הוא יודע. הוא שומע, הוא לומד. יש עוד כללים. לנשים בהיריון אסור לאכול שאריות מהצלחת של מישהו אחר, כי אם האמא תאכל שאריות יחסר משהו לתינוק," היא מדגימה לי על ידה כאילו חסרה לה אצבע. "כן," היא מדגישה בדרמטיות, "זה נכון. וגם," היא ממשיכה, "לאכול שומן לווייתן זה חשוב כי הוא מוסיף אנרגיה טובה לגוף."

כולן מהנהנות בהסכמה.

איך זה שדווקא כאן, בסאונה, הצלחתי סוף־סוף לעבור את המחסום שנשות אלסקה הציבו בפני? אולי העירום מטשטש את ההבדלים והגבולות? אני רוצה לשאול המון שאלות, אבל חוששת להפר את האמון שסוף־סוף ניתן בי ולהתנהג בחוסר נימוס. בכל זאת, אני מעיזה ושואלת לפשר התנהגות הנשים המבוגרות בטקס אתמול. האם הן באמת לא יודעות שום דבר על היריון ולידה?

פאלסקוביה מזעיפה פנים, ומריה עונה. "זקני השבטים מחזיקים בכוח רב, יש להם זכויות על מכסות הדיג ועל הקרקעות. כללי הנימוס מחייבים הקשבה מלאה לזקנים בלי לפצות פה ולשאול שאלות."

אני מבינה שחציתי את הגבולות ברגל גסה. העובדה ששאלתי שאלות ישירות היתה הפרה של הקודים התרבותיים.

זו לא היתה הפעם הראשונה שלא התאפקתי, ובמקום להמתין בסבלנות עד שאבין את הקודים התרבותיים, התנהגתי באופן שבעיני בני המקום נתפס חסר רגישות ובוטה. בדרום דקוטה, למשל, מקובל כי משתתפי הסאן דאנס בשמורה אינם משלמים עבור האוכל והלינה, אלא כל אחד תורם משהו לפי ראות עיניו, ואני הצעתי לבשל לארוחת הצהריים תבשילים מהמטבח הישראלי. הבקשה הופנתה למנהלת המטבח, אישה לקוטית בת ארבעים וחמש. שמה היה קטרינה, היא היתה עורכת דין רדיקלית שפעלה נמרצות מול המשטר האמריקאי להשבת זכויות האנשים המסורתיים בשבטי האינדיאנים, ונודעה כציידת נועזת וכמי שחיה עם זאבים בערבות השמורה. אוי למי שהפך לאויב שלה. קטרינה נענתה לבקשתי בסבר פנים רציני ועזרה לי לחשב את הכמויות הדרושות להכנת המנות לשלוש מאות אנשים. במרץ רב פניתי עם ג'יין ועם צוות העובדים שהועמד לרשותי להכנות, ולארוחת הצהריים הוגשו מרק עדשים, סלט ישראלי, סלט בורגול וטחינה. באותו הזמן ראיתי כי קטרינה הכינה את שאר הארוחה. כשהאוכל הוגש, ההתלהבות היתה גדולה. אולם לתדהמתי, קטרינה הגישה רק את המנות שאני הכנתי, ומכיוון שהכנתי רק חלק מהארוחה, לא היה מספיק אוכל לכולם ונותרו אנשים רעבים. המבוכה היתה גדולה. לא הבנתי מדוע קטרינה העמידה אותי במצב כזה. רק בהמשך אותו היום, כשכעסי שכך, הבנתי מה קרה. בתור זרה, חדרתי ברגל גסה לטריטוריה של הציידת. למטבח שלה. לתפקידה כמזינת השבט. והיא החליטה להעניש אותי על חוצפתי ולבייש אותי לפני כל הקהילה. למחרת ניגשתי אליה, הענקתי לה מתנה יפה שהבאתי מישראל והודיתי לה מקרב לב על הזכות והכבוד שהעניקה לי. הודיתי לה בלבי על השיעור בצניעות שלימדה אותי. אבל הבנתי שבאלסקה עלי להמשיך וללמוד איך לחדור לחברה שאיני מכירה את החוקים שלה. הבנתי שעלי לגלות סבלנות רבה יותר.

אחרי שתיקה ארוכה קטיה מדברת. קשה לי להבין את האנגלית שלה, הדיבור גרוני מאוד: "נולדתי הרחק בצפון. מקום מבודד. יותר מבודד מהכפר הזה. אני לא יודעת באיזה חודש של ההיריון נולדתי, אבל הייתי קטנה מאוד. מיד אחרי הלידה שלי סבא שלי חזר מציד עם גופת לווייתן שעדיין היתה חמה. סבא נבר בעומק הלווייתן, עטף אותי בפרוות רכות והכניס אותי לתוכו."

אינקובטור ענקי, אני חושבת לעצמי.

"מכיוון שהייתי קטנה, סבתא הרתיחה סלמון קפוא, טבלה נוצה בשומן ונתנה לי למצוץ כך במשך שבועיים, עד שהתחזקתי והתחלתי לינוק בעצמי. והנה, את רואה?" היא מכריזה בגאווה, "אני כאן ויש לי ילדים ונכדים."

בתה סשה מהנהנת. "כן," היא אומרת, "אבל היו הרבה שמתו. ככה זה היה. מי שמת מוביל את מי שיבוא אחריו."

אני שמחה על שהשאלה הישירה שלי קודם לא קטעה את השיחה. היו הרבה מבואות לשיחה הזאת, כמו הכניסה ההדרגתית לבתים כאן — מבואה ועוד מבואה, כשבכל שלב משילים משהו אחר כדי להיכנס אל הבית. השכבות שלובשים כאן כהגנה מפני פגעי הקור. עכשיו אני יושבת בסאונה, עירומה, עם עוד נשים עירומות, ושומעת סוף־סוף את מה שלשמו באתי לכאן.

לפני המסע לאלסקה ידעתי שהחדירה לתוך המרחב הקר, המבודד והפגיע הזה תהיה קשה, אבל לא העליתי על דעתי עד כמה, לא צפיתי את חוסר ההבנה הבסיסי שלי, שבו אני רוצה לשאול ולחקור, והן מערימות קשיים ואינן רוצות לשתף בידע שלהן. לא הבנתי אפילו מה אני לא מבינה. הכניסה לרחם הרך והמכיל של הסאונה היתה רגע של חציית סף. והעובדה שאף ששאלתי שאלה, שכנראה לא הייתי צריכה לשאול, השיחה המשיכה להתקיים, משמחת ומרגיעה אותי.

אני עטופה ומוגנת. האדים מהבילים, החום נעים, והשיחה נמשכת ונמשכת עד שאנחנו מתלבשות ויוצאות חמימות אל הקור שבחוץ.

כעבור יומיים אני חוזרת לאנקורג'. אני יושבת במטבח של מארי ומספרת לה על עלילותי בקליגונאק. היא שמחה לשמוע שפיצחתי את המחסומים, וכי למדתי על מסורת היילוד של זקנות הכפר.

מארי ממשיכה ללמד אותי על מסורות ומנהגים הקשורים להיריון וללידה. היא מסבירה לי איך צריך לדבר עם התינוק. "התינוק שומע הכול. צריך לשתף אותו במה שקורה ובמה שעובר עלייך," היא אומרת. "התינוק כבר קיים ומודע. צריך לדבר אליו שירגיש בטוח וילמד." מארי מרימה בשתי ידיה את צווארון חולצתה, מכסה את פיה בתוך החולצה ומדגימה לי איך לדבר עם התינוק. קרוב ושקט.

מארי מספרת לי על אביה שהיה שמאן, וכבר ברחם ידע בדיוק מה קורה עם אמו. הוא היה רואה מה היא אוכלת ומה עובר עליה. חש בכל שינוי אנרגטי שלה.

היא אומרת שבמהלך ההיריון אסור לאישה לשתות יותר מדי, רק כשהיא צמאה. היא חוזרת על הדברים שקטיה אמרה בסאונה, אך ההסבר שלה שונה: "ליולדת אסור באיסור מוחלט לאכול שאריות אוכל של מישהו אחר. אם היא אוכלת חלק ממנה של מישהו אחר, התינוק ילמד שיש חלקים," היא אומרת. "ואנחנו רוצות שילמד להיות שלם בחיים שלו. שכל מה שיעשה, יעשה טוב." קטיה דיברה על שלמות הגוף, ומארי מדברת על שלמות הנפש. הן מספרות שבמהלך הלידה ואחריה הן נותנות ליולדת שומן לווייתן כדי שיהיה לה כוח ומלבישות את התינוק היטב לקראת טקס ההכנסה. בטקס ההכנסה הן יוצאות איתו לשלג, מניחות אותו על השביל המוביל אל הבית ומגלגלות אותו עד מפתן הדלת. הטקס הזה מסמל את ההתגלגלות בחיים, ובכך מאחלים לו שיתגלגל טוב בחיים.

לקראת נסיעתי מארי מארגנת לכבודי מסיבת פרֵדה. בין הנוכחות נמצאות סבתא ריטה פיטקה בלומנשטיין, נכדתה ממשיכת דרכה, בנותיה של מארי ונכדותיה, חברות ושכנות. השולחן עמוס בדברי תקרובת מקומיים. סבתא ריטה מחייכת אלי, מסמנת לי לגשת אליה. היא יושבת על הספה, ואני כורעת על ברכי לפניה. היא מחזיקה את פני בשתי ידיה. מצחקקת לתוך עיני, אומרת משפטים ביופית, ממשיכה להסתכל לי לתוך הנשמה, מתרגמת לי ואומרת שהיא וכל אבותיה מאחלים לי חיים טובים. היא מתכופפת אלי, מחבקת אותי, מנשקת אותי על שפתי ואומרת לי בעברית, "שלום."

אחרי שאני חוזרת לארץ, מישהו מספר לי על חוקרת שהגיעה לאלסקה וניסתה לקבוע פגישה עם אחד מחברי השבט היופי. הוא אמר לה שישמח לפגוש אותה למחרת. למחרת התברר שהאיש יצא מגבולות השבט למסע ציד שנמשך כמה שבועות. לאחר שקיימה ראיונות עם תושבים רבים, הסיקה החוקרת כי בניגוד לתפיסה המערבית, שבה העתיד אמיתי וקיים וניתן לתכנון, השבטים בחוג הארקטי, בצפון אמריקה ובקנדה, אינם מתכננים את המחר. העתיד הוא מרחב זמן בלתי נתפס. הם אומרים שהחיים מגלים את עצמם, שאיש לא מכתיב להם את הכוריאוגרפיה. ההווה, העבר והעתיד מתקיימים בו־זמנית, וגם הנשמות ממשיכות להתקיים כל הזמן, בכל הממדים. ההתגלמות שלהן בהווה שונה אולי מזו שבה הן מתגלמות בעתיד, אך הן ממשיכות להתקיים.

עכשיו אני מבינה קצת יותר את התשובה שסבתא ריטה נתנה לי בדרך לטקס. היא יודעת איך לטפל בכל אישה ואישה כשהיא רואה אותה, ברגע האמת. אני נזכרת שסבתא ריטה דיברה על תפיסת המוות, וכי היופים תופסים את המוות כחלק בלתי נפרד מהחיים, לא כסוף פסוק אלא כמעבר לממד אחר. המת נתפס כמי שממשיך לקחת חלק בחיי הנותרים בחיים, ואני מבינה שגם מוות של תינוק במהלך הלידה נתפס באופן הזה. זה אמנם עצוב, אבל האמונה היא שהוא היה קיים בעבר ויהיה קיים, אולי בהתגלמות אחרת, בעתיד. אמונה זו מנחמת ומאפשרת התמודדות עם האובדן.