סודות הרפואה המשלימה

פרק 1 רוצים להישאר בחיים? אל תאכלו

ד"ר גיזלה פינגר

2012-1922

גרה וטיפלה בחיפה

בשתי מילים: שיטת מאייר

בשנים הארוכות שבהן כתבתי בעיתון "הארץ" על הזיקה בין סגנון חיים לבריאות, פנו אלי רבים בשאלות על "שיטת פינגר". כל פונה תרם עוד פרט: זה התרחש ככל הנראה במנזר; לנשים שניהלו אותו קראו, עד כמה שזכור, האחיות פינגרס; המתרפאים שהתקבלו נדרשו להבריש את גופם במברשת קשה ולרכוש הרגלים חדשים באמצעות לעיסה איטית של לחם יבש ולגימת מעט מים. היו גם מי שדיברו על עלוקות ומלח אנגלי, עיסויי בטן, רטיות ומקלחות קרות וחמות. חיפושי העלו חרס ולכן, בתחילת המאה העשרים ואחת, פניתי לקוראים ושאלתי, האם למישהו יש פיסות מידע נוספות שעשויות להשלים את התמונה ולהאיר את עיני? מה היה שמה המדויק של השיטה? מה היו מקורותיה? מה עלה בגורלו של המקום ובגורלן של האחיות?

קיבלתי תשובות רבות, בעיקר מאנשים שהעידו שבזכות השיטה נרפאו ממחלות קשות. כולם זכרו את האווירה, שהיתה חשאית: גם משום שהשיטה הוקעה על ידי הרפואה הקונבנציונלית, גם בגלל השתייכותן של המטפלות לקבוצה דתית נוצרית בעלת מאפיינים משיחיים. הרופא ד"ר יוסף דיין היה מי שסיפר לי בשנת 2008 שד"ר גיזלה פינגר, אז בת שמונים ושש, חיה בחיפה ועדיין מקבלת מטופלים (בשעת כתיבת שורות אלה, ד"ר דיין עדיין מטפל באנשים באמצעות שיטת מאייר, שהתוותה את עבודתה של ד"ר פינגר).

באותה שנה פגשתי את ד"ר פינגר לשיחה, שהיתה אפופה סימני שאלה, רמזים וחידות. הרי לא בכל יום מתערבבת שיטה בריאותית בשליחות אלוהית. אצל ד"ר פינגר ואצל יד ימינה, האחות חנה מור, שיטת הריפוי נארגה בתוך המשימה הדתית: להושיע ככל שניתן את העם היהודי ולנסות לפצות במידת–מה על העוול שנגרם לו במלחמת העולם השנייה.

בשנות השישים באה רופאת הילדים ד"ר גיזלה פינגר, אז כבת חמישים, מגרמניה לישראל כדי לטפל בחולים יהודים, כי כך ציווה עליה ישו. שיטת הריפוי שלה, שלא רק בגללה נרדפה בישראל, מבוססת על אכילה מעטה, שתייה מרובה והימנעות מוחלטת מסוכר.

הפגישה עם פינגר ומור התקיימה בסוף הקיץ, בסוף היום, בדירתן שבקצה סמטה בשכונת בת גלים. הן חיכו לי במעלה ארבע קומות, מאחורי וילון, מאחורי סורגים, רזות, גבוהות, זקופות. הן נפגשו בבית ספר ללימודי דת ונפשותיהן וחייהן נקשרו. כחמישים שנה, עד מותה של פינגר ב־2012, עבדו וחיו יחד, רופאה ואחות. הראשונה נולדה וגדלה בגרמניה, חברתה בשווייץ, שותפות לדרך, מרפאות חולים, מקדישות את חייהן להקלת מכאובים. שתיהן בחצאיות ארוכות כחלחלות וחולצות כפתורים לבנות. הן הסיטו את הווילון, פתחו את הסורג ואמרו שהגיעו לישראל כדי לכפר.

על מה?

"על מה שעשו הגרמנים ליהודים."

מעט לחם יבש

בראשית דרכה בישראל היה הסנטוריום של ד"ר פינגר בטבעון. בהמשך עברה לקיבוץ בית אורן ואחר כך לחיפה. הסיבה לטלטלות לא התבהרה לי: לפי עדויות של מטופליה, היא נרדפה בגלל אמונתה ושיטותיה. חלקם זוכרים שעל דלת מרפאתה היה שלט שבו נכתב: "חמישים אחוז ממה שאתה אוכל נועד לקיומך. חמישים האחוזים הנותרים נועדו לקיומם של הרופאים". אחרים מספרים שבכל פינה בבית המרפא היו מונחים ספרים של הנוצרים המשיחיים והקירות קושטו במיני פסוקים ודימויים דתיים. עוד סיפרו על תביעות שהוגשו נגדה וגם על כתבי הגנה שהוגשו

בתגובה.

לאורך שיחתנו חזרתי ושאלתי את ד"ר פינגר על חילוקי הדעות שלה עם הרשויות, אבל היא דבקה בגרסתה ולפיה הקליטה שלה בישראל התנהלה בסך הכול על מי מנוחות. את המעברים התכופים שלה היא הסבירה באילוצים לוגיסטיים. "בגילי," היא אמרה לי באותו ריאיון ל"הארץ", עוברת מגרמנית לעברית מקוטעת ומשם לעברית תנ"כית ומשם לתרגום לעברית מדוברת שעליו אחראית האחות חנה, "בגילי יש רצון לעמעם ולהשכיח את המכשולים ואת הקשיים. לעומת הדרך שעשיתי, לעומת השליחות, כל העניינים האלה הרי שוליים."

משנתה הבריאותית הסדורה של ד"ר פינגר היתה מפורטת בדפי המידע שלה ובחוברת הרצאותיה. חלק ניכר ממנה אינו מתיישב עם טרנד הבריאותנות של הימים האלה. לפני הכול, בולטת ההסתייגות שלה מאכילת כמויות גדולות של פירות וירקות שקשה, לשיטתה, לעכלם. מעט פירות וירקות יספיקו, וחל איסור מוחלט על מיץ פירות — שתיית פירות מונעת מהם להתערבב ברוק ולכן הם תוססים והופכים לרעל. יש לשתות בכל יום לפחות שניים־שלושה ליטרים של מים מינרליים או תה צמחים (אבל לא בזמן הארוחה ולא חצי שעה אחריה, מחשש לדילול מיצי העיכול).

היא הסתייגה מאוד גם מכלל המזונות המלאים, ובתוכם לחם מחיטה מלאה, שקסמם — הכוזב, לפי השקפתה — מקורו בתכונה שלהם להשיג ניקוי בזק של המעיים. "מטאטא ברזל" היא מכנה אותם בכתביה, ומסבירה שהיא מצדדת בניקוי במטאטא רך, שהשפעתו איטית אבל אינו משאיר שריטות.

כללי האכילה הנכונה על פי פינגר הם בראש ובראשונה חמישה לאווים:

1. לא לאכול מהר.

2. לא לאכול הרבה.

3. לא לאכול לעתים קרובות מדי.

4. לא לאכול בזמנים לא נכונים.

5. לא לאכול סוכר בכל צורה שהיא.

מהלאווים נגזרים גם כללי עשה:

1. להקפיד על לפחות ארבע וחצי שעות הפסקה בין ארוחה לארוחה.

2. לגמור את ארוחת הצהריים לכל המאוחר בשעה שתיים.

3. ללעוס היטב.

אצל פינגר, הבסיס לכל התזונה הוא לעיסה יסודית; האימון נעשה בין השאר באמצעות לחמנייה יבשה, כשהיעד הוא להגיע לעיסה נוזלית אחידה.

הסיבה העיקרית להתנגדות שעוררה שיטת הריפוי של ד"ר פינגר היתה ככל הנראה הצום הממושך העומד במרכז התהליך השיקומי שהציעה, צום שהיה כרוך בתופעות לוואי קשות ובמשברים. הצום דרש מהמטופלים חוסן נפשי ונחישות. מן המטפלים נדרשה מסירות אין קץ ועמידה לרשות הצמים במשך כל שעות היום והלילה. בדפי המידע של ד"ר פינגר בלטה הנטייה לקרוא לצום "הגבלת אכילה" או "צמצום הזנה"; למעשה, המטופלים אכלו רק מעט לחם יבש, וגם זה רק כדי להפעיל את הלסתות, לייצר מיצי עיכול ולזרז את הניקוי. צום כזה יכול להימשך ימים אחדים, אבל גם חודשים: לפי מצבו הבריאותי של המטופל, לפי יכולת העמידה שלו בתנאים הקשוחים, לפי הערכת המטפל.

את כל הזכויות על הטיפול באמצעות צום זקפה ד"ר פינגר למורה האוסטרי שלה, ד"ר פרנץ מאייר. הוא ולא היא פיתח את שיטת האבחון המדויקת באמצעות עיסוי הבטן, וטען שהבטנים של אנשים שונות זו מזו כמו אופיים.

ד"ר מאייר קבע, בין השאר, שנייר טואלט נקי בתום ה"ניגוב" הוא עדות לבריאות המעיים, ושכל המחלות מקורן בשיבושים במערכת העיכול. לכן טיפל בכל החולים באמצעות שיקום המעיים והבראתם.

ההבדל בין הרעבה לצום טיפולי, לפי שיטת מאייר, הוא בראש ובראשונה בהיותו של הצום פעולה רצונית. הרעבה אינה רצונית, והיא נובעת ממחסור במזון או מתפקוד לקוי של מערכת העיכול, שגורם להרעבת התאים, למרות שהם מקבלים מזון בכמות סבירה. הצום הטיפולי הוא יזום, מלווה בהשגחה רפואית מקצועית, והמטופל צפוי לחוש בשיפור במצבו.

צום התה של ד"ר מאייר הוא צורה חמורה של צום, שבה שותים תה במשך שבוע עד שלושה שבועות, כשבמקרים מיוחדים אפשר ליהנות גם מתה צמחים חלש, מי ברז, מים מינרליים או מרק ירקות צח. משך הזמן המתאים לכל מטופל נקבע לפי מדדים מגוונים ובהם מידת מוכנותו לטיפול ומחלות הרקע שלו. אלה מורים גם על דרך התזונה הנכונה לו עם סיום הטיפול בצום. דרכי העיכול מתנקות, בשיטה זו, בכיוון טבעי, מחלל הפה כלפי מטה, על ידי שתיית תמיסת מלח, ולא באמצעות חוקן ואמבטיות. אחרי תקופת הצום, הכרוכה גם בניתוק מהסביבה המשפחתית והמקצועית, עוברים המטופלים לדיאטת חלב ולחמניות יבשות. באמצעותה, גורסת שיטת מאייר, ניתן להקנות להם הרגלי אכילה נכונים.

בסוף ימיו, בשנות החמישים של המאה העשרים, הסכים מאייר להעביר את שיטתו לקבוצה של רופאים צעירים. ד"ר פינגר היתה ביניהם.

עיכול טוב משמעו בריאות טובה, שמשמעה אושר. זוהי, בקצרה, שיטת מאייר. נשמע פשוט, אלא שהדרך להגשמת המטרה רצופה איסורים — בלי סוכר, בלי בשר, בלי שומן מהחי, שום דבר נא, בלי קפה, בלי אלכוהול, וזו רק ההתחלה. רשימת האיסורים כה ארוכה עד שמוטב להסתפק ברשימת המזונות והמשקאות המותרים. היא, כצפוי, קצרצרה. גם הרעיון שבבסיס שיטת מאייר קצרצר: תפריט גרוע הוא שורש כל הבעיות הבריאותיות של האדם המודרני.

מה פתאום צום

לשיטה קמו התנגדויות, בעיקר נגד הנוהג להמעיט באכילה. הצום, בהכללה, הוא פרקטיקה שנויה במחלוקת. השימוש בצום כחלק מטיפול רפואי התחיל בארץ באמצע שנות השישים, ועם נאמני הגישה נמנו רופאים מהאסכולה הגרמנית־אוסטרית. הם הדגישו את הרעיון שהשבתת מערכת העיכול מחזקת את הגוף ומנקה אותו מרעלים ומחומרים מיותרים אחרים. מתנגדי השיטה, ביניהם רופאים וגם מטופלים שהתאכזבו מתוצאות הצום, טענו שהכליות, הכבד ומערכת העיכול "יודעים" באופן טבעי לפנות מהגוף חומרים לא רצויים דרך מחזור הדם והפרשות שונות, ולכן לא רק שהצום לא מגביר את תהליך הניקוי, אלא הוא אף גורם להשבתה זמנית — ולא תמיד רצויה ובריאה — של מערכת העיכול.

יכולתו של האדם לעמוד בצומות ארוכים מפתיעה את הרפואה. מחקרים שנעשו בשנות השישים בארצות הברית על אסירים שצמו מתוך מחאה במשך שבועיים, הראו שלא נגרם להם כל נזק, למעט ירידה לא מסוכנת בלחץ הדם. מנגד, רופאים רבים, בעיקר מומחים לגסטרואנטרולוגיה, סבורים שנזקי הצום באים לידי ביטוי בהמשך, כאשר חוזרים לאכול. אז, גם לפי תצפיות על אנשים שהורעבו בשבי או בתנאי מלחמה, עלולים להיווצר סיבוכים. לעתים, עד כדי מוות.

גם בין הזרמים השונים ברפואה האלטרנטיבית אין תמימות דעים בקשר לחשיבות הצום: יש מי שסבורים שצום ממושך לא מתאים לכל אחד. אחרים מדגישים את חשיבות התנאים שבהם מתבצע הצום: מנוחה מוחלטת, פיקוח רפואי ושתיית מים. ישנן שיטות שבהן לא נעשה שימוש בצום מלא, אבל מושם דגש על הגבלת מזון מסוג כזה או אחר.

יש סוגי צומות רבים, חדשים וישנים, גם קיצוניים. יש ביניהם הבדלים, אבל גם כמה מכנים משותפים. הנפוצים שבהם כוללים צומות ירוקים מבוססי צמחים. ראוי להזכיר עוד שני צומות שיצאו להם מוניטין:

צום לימון — מכונה גם Master Cleanse. דיאטה שפותחה בשנות הארבעים של המאה העשרים על ידי סטנלי בורוז, שב־1976 התפרסם ספרו, "The Master Cleanser". הצום משלב בין דיאטת הרזיה קיצונית לבין דיאטה שמבוססת על תהליכי שיקום: מערבבים מיץ לימון טרי, אבקת פלפל אדום חריף (פלפל קאיין), סירופ מייפל ומים, ושותים מהמשקה הזה במשך כל היום במשך עשרה ימים. העיקרון הוא לספק לגוף מקסימום ויטמינים ומינרלים במינימום קלוריות. הבעיה הקטנה של השיטה היא שאחרי כמה ימים, יש נטייה להתנפל על פחמימות וסוכרים. הבעיה הגדולה היא שבדרך כלל השיטה מיושמת ללא כל פיקוח.

ברת'ריאניזם (Breatharianism) — שיטה שבה, בהכללה, אנשים משתדלים לא לאכול ולהסתפק באור השמש, באהבה ובאוויר. הטענה המרכזית של הברת'ריאניזם היא שאוכל הוא בעצם הרגל רע, ולכן הם מתייחסים אליו כאל סם — קצת כמו פינגר ומאייר — ואל צרכניו כאל נרקומנים. הרעיון, אם לנסח אותו בצורה נעימה, מבוסס על ההנחה לפיה החיים היו פשוטים ונעימים בהרבה אילו היינו מצליחים להניח בצד את העיסוק הבלתי פוסק באוכל ובהשגתו. יכול להיות שגם כדור הארץ היה יוצא נשכר אם היינו נחים קצת ממלחמות השליטה על מקורות המזון ומפסיקים לתעש, לייצר ולזהם את הטבע.

מה שמשותף לרוב השיטות הדוגלות בצום קיצוני הוא שהן צמחו בחברת השפע, שמאביסה את עצמה עד להתפקע. בהקשר זה הרי שד"ר פינגר ויותר ממנה המורה שלה, ד"ר מאייר, ראו את הנולד והקדימו תרופה למכה.

מתנגדי הצום שבמרכז שיטת מאייר, רובם ככולם רופאים, מתריעים מפני תופעות כמו כאבי ראש וסחרחורות, הפרעות שינה, גירויים בעור, בחילה, ריחות גוף רעים, הפרעות בקצב הלב, חולשה ועודף ליחה. מצדדי הצום סבורים שזו בדיוק ההוכחה לכך שלאוכל בזמננו יש תכונות של סם ממכר — תופעות הלוואי הקשות לעתים הן ייסורי גמילה, בעיקר מקפאין וסוכר. מתנגדי הצום מדגישים שייתכנו גם סיבוכים חריפים ואף סכנת מוות. מצדדי הצום איתנים בדעתם שמצבים כאלה נדירים ומעידים רק על כך שהמטופל הגיע אל הצום במצב גרוע מדי; והם מזכירים שגם בחסות הרפואה הקונבנציונלית חולים לעתים מתים, בניתוח או תוך כדי טיפול תרופתי.

"בשיטות שלהם," סיכמה ד"ר פינגר בריאיון איתה, והחוותה לכיוון המרכז הרפואי רמב"ם בעברו השני של הכביש, "בכל יום מתים חולים רבים ואף אחד אפילו לא מבקש סליחה. אם מישהו ימות אצלי, בשיטות שלי, אני אשב במאסר עולם."

כששאלתי אותה אם אי–פעם נחלשה מהמאבקים ברשויות או מהטיפול בחולים וחשבה לוותר, היא הרימה את ידיה לצדדים, הביטה מעלה ואמרה שמי שלא יודע מהי אמונה ומהי שליחות לא יבין.

החולים היו כל חיי

באוגוסט 1942, כמה ימים אחרי שמלאו לה עשרים, קיבלה פינגר את הבשורה המרה על מות בעלה האהוב, חייל בצבא הגרמני. במהלך שיחתנו בחיפה, כל כך הרבה שנים לאחר מותו, בכל פעם שדיברה עליו, אפילו רק נזכרה בו, קולה של פינגר נשבר ועיניה התערפלו. האובדן שלו, על אף השנים שחלפו, עדיין טרי וכאוב ומוחשי. בשתים־עשרה השנים שאחרי מותו היא למדה רפואה והתמחתה ברפואת ילדים. שנים אלה התאפיינו, על פי עדותה, בחוסר נחת ובחיפוש רוחני קדחתני אחרי הדרך שמשלבת גם טיפול בחולים וגם משמעות דתית. ההחלטה לבוא לישראל לרפא יהודים היתה לה גם שליחות, גם תשובה, גם סוג של מנוחה. לכן, גם אין לה שאלות או תהיות בקשר לכל מה שקרה מאז שהגיעה לכאן. ישו שלח אותה, הריפוי הוא משימתה. "לצערי," היא אמרה, "אין לי ילדים. לא אני בחרתי שכך יהיה. אבל זה היה הכרחי כדי שאוכל למלא את השליחות הגדולה שהוטלה עלי."

רגע לפני שנפרדנו, כשהגיפה אחרי את הסורג והסיטה את הווילון, היא חזרה ואמרה: "מי שיש לו משפחה לא יכול לעמוד במשימה שקיבלתי. החולים שלי היו כל חיי."

האחות חנה מור נשארה בישראל אחרי מותה של פינגר. אף אחד ממוקיריה ומתלמידיה לא ממשיך לטפל בדרכה. למה? מי שמסכים לענות אומר שכדי לעשות כך צריך לא לפחד כלל מן הממסד. את זה אי אפשר ללמוד בשום מקום.