סודות מלחמה קצרים

הנשים בחייו של צורי נהג המונית 1. לילה עם ליזה, בוקר עם גיל ליזה ואני מתעוררים יחד, ללא סיבה מיוחדת, בארבע לפנות בוקר. עירומים. כבר בפעם הראשונה שבה שכבנו לישון, היא הפצירה בי לא ללבוש חזרה את התחתונים. ״איזה מין דבר זה לישון עם בגדים?״ היא שאלה בהתרסה. עשיתי כדבריה, למרות שלבישת תחתונים אחרי סקס היא פעולה טבעית עבורי. עם גיל, אשתי, אני עדיין ישן בתחתונים, וגם היא. זה לא ההבדל היחידי בין היחסים שלי עם ליזה לאלה עם אשתי. ליזה לא נתנה לי לגמור הלילה. היא עושה את זה לפעמים. כשהיא מרגישה את רעידות גופי המרמזות שההתפוצצות קרבה להגיע, היא עוצרת, מבקשת ממני להסדיר את הנשימה ולהירגע. אם אני בכל זאת מתקשה להתאפק, היא מוציאה אותי ממנה, מלטפת את פניי בעדינות, נושקת לי על השפתיים, מנשקת גם את אצבעות ידיי ומחמיאה לי על כמה שאני עדין ורגיש ומעניק ומאפשר. ואם היא מזהה שאני עדיין מרוכז כולי באורגזמה שלא הייתה, היא יוצאת עירומה למרפסת ומגלגלת לנו ג׳וינט. ליזה מזדקפת ומפעילה מוזיקה שחורה מהטלפון הנייד שלה. מתעלמת מהשעה. היא נעמדת על המיטה, ילדה שובבה שמסרבת להירדם, שולחת אליי יד ומזמינה אותי להצטרף אליה. אנחנו רוקדים על המיטה כפי שרוקדים בקליפים שוביניסטים וגסים של ראפרים אמריקנים. היא מפנה אליי את גבה, מבליטה את ישבנה, מצמידה אותו אליי ומסתובבת חזרה. היא מניחה את ידיה על כתפיי ומזיזה את עכוזה מצד לצד. מכתיבה את הקצב. סוחפת אותי אחריה. עומד לי וקשה, אבל היא לא מכניסה אותי אליה. אני מענג אותה באצבע עדינה, והיא גונחת ושוכחת מהריקוד. אני יורד על הברכיים ומלקק אותה בלשון הכי סבלנית שלשון יכולה להיות. היא משתגעת, אבל לא ממהרת לשום מקום. עוברת דקה. ועוד דקה. ועוד אחת. היא בשמיים ואני על הברכיים, עד שהיא נשכבת על הבטן ואני עליה. אנחנו אוחזים ידיים תוך כדי שאני חודר אליה. ״כן, עכשיו זה מושלם,״ היא אומרת. גם עם גיל זה טוב בדרך כלל, אבל שונה מאוד. ליזה גרה בקומה שמעלינו. לפני ארבעה חודשים היא ביקשה שאעזור לה לתלות וילונות כשנתקלנו במקרה בקיוסק שמעבר לכביש. כשעמדנו זה ליד זה על הספה בסלון ביתה, מותחים את ידינו מעלה להשחיל לולאות וילון למוט, היא סיפרה לי שבעלה ישי עובד בשירות הביטחון. ״מוסד או משהו כזה,״ במילים שלה. ״אסור לי לדעת מה ואיפה בדיוק.״ פעם בשנה הוא בא הביתה לשבועיים לכל היותר, וטס השד יודע לאן. ישי הוא שידוך מושלם עבור ליזה, שלא מעוניינת בילדים או בכל התחייבות אחרת. ״אני רוצה להתאהב כמה שיותר ובכמה שיותר,״ אמרה לי באותו יום. דבריה על אל־הורות גרמו לי להרגשה לא נעימה, בגלל שבאותה תקופה גיל ואני עברנו טיפולי פוריות שהכבידו על חיינו. אבל לא אמרתי על זה כלום. פניתי לכיוון הדלת כשסיימנו לתלות את הווילון האחרון, וליזה המשיכה לדבר כשהיא מלווה אותי לכיוון היציאה. ״בעלי אדם מדהים וממכר בכל קנה מידה. אני אוהבת אותו, שלא תחשוב אחרת. הוא גם שולח לי מספיק כסף כל חודש.״ חייכתי במבוכה. ״אשתך דיילת אוויר, נכון?״ היא שאלה אחרי שכבר יצאתי פסיעה אחת מפתח ביתה. ״נכון,״ אמרתי. ״אז תבוא שוב אם בא לך להתאהב קצת,״ היא אמרה וחייכה חיוך מסמרר. ״כשתהיה לה טיסה ארוכה או משהו כזה.״ התאהבנו, ליזה ואני, על אמת. פניה הבוגרות הן היפות ביותר שראיתי. אני מכור לריח שלה, לדרך שבה היא מסדרת את שערה הלא חלק ולא מתולתל, לעיניים הקטנות שיודעות לשאול ולהיות חכמות בעת ובעונה אחת, לקול שלה ולדברים שהיא אומרת. כמו גיל, גם היא מושלמת בעיניי. שביתי אותה בעיקר בזכות הרגישות שלי, והיכולת שלי להקשיב ולהציע פתרונות נהדרים בכל סוגיה. אבל היא אוהבת גם את בעלה, ואולי עוד כמה... בשעת בוקר סבירה יותר, אני מתעורר שוב וחוזר אל ביתי. אני מוצא את גיל מחכה לי בסלון עם שתי מזוודות ארוזות, למרות שהייתה אמורה לחזור מטיסה ארוכה רק בערב. ״גיל,״ אני פונה אליה בבהלה, ״מה את עושה פה? הכול בסדר?״ היא אפילו לא שאלה איפה הייתי ומה עשיתי, היא רק אומרת שהיא צריכה זמן לעצמה, בלעדיי, רחוק ממני, אחרת היא תשתגע. התחבקנו, והיא עזבה. היא לא אמרה לאן.