סודות ממפגש לילי

היה קר. הרבה יותר קר מכפי שרוזה ציפתה שיהיה. כאשר הגיעה בערב הקודם, היא ייחסה את הקור לגשם, לרגשות החרדה והפחד שלה, אבל הבוקר, אחרי שנת לילה טובה למדי וקערית של דיסה סקוטית לארוחת בוקר, לא היו לה יותר תירוצים.

איפה גל החום שהיה צריך לשטוף את כל האי הבריטי במהלך יולי ואוגוסט? לא כאן במלייג, זה בטוח, ורוזה התבוננה בצער רב בפונדק הנעים שבו בילתה את הלילה.

מובן שחלק מרתיעתה לעזוב נבע מהידיעה שבשעות הקרובות תצטרך להיכנס לשטח לא מוכר. אי, במרחק שעתיים מחופי סקוטלנד, לא דמה לביקור בנחלה מקומית כלשהי. לכן היתה במלייג, שהיתה נמל מעבורת של האיים המערביים. תוך שעה תעלה על ספינה – אוניה? – שתיקח אותה לקילפויל, והיא לא ידעה עדיין אם סופי באמת שם.

למרבה המזל, היא הביאה אתה בגדים חמים, והבוקר היא התכסתה בשכבות של גופיה, חולצה וסוודר עשוי צמר. כאשר הרגישה ברוח הקפואה המנשבת מן המים, היא שיערה שתצטרך ללבוש את מקטורן הקשמיר שלה בזמן המעבר אל האי. היא הצטערה שלא ארזה גם את מעיל העור שלה. הוא היה ארוך יותר והיה מגן על רגליה.

עם זאת, גם כך היתה בסדר, והיא תשרוד שעתיים, אמרה לעצמה, משאירה מאחוריה את הפונדק, צועדת לאורך הרחוב הראשי הצר אל הרציפים. היא חצתה את החניון ההומה כבר וניגשה אל קצה המזח, עוטפת את עצמה בזרועותיה בזמן שהביטה מעבר למים.

למרות הכפור, הנוף היה יפה בצורה עוצרת נשימה. האי סקיי עמד במרחק לא רחוק משם, והיא תהתה אם ההרים בעלי הכיפות הסגולות שראתה שם היו הרי קילינס המפורסמים. היא לא ידעה. למעשה, היא ידעה מעט מאוד על האזור הזה בסקוטלנד. למרות העובדה שסבה פררה נכלא בסמוך לאדינבורו בתקופת המלחמה, הרי שמעולם לא הרחיקה צפונית לגלזגו. היו לה דודות ודודים ודודנים שם, אבל הביקורים שלה היו מעטים ובמרווחים גדולים.

עתה התחוור לה שהיתה צריכה להיות הרפתקנית יותר כאשר הזדמן לה. אבל היא למדה בקולג' באנגליה, התחתנה עם נער אנגלי וחיתה ביורקשייר רוב חייה עד כה. היה קל לתרץ מדוע לא הרחיקה בגלל אמה האלמנה ואחותה הצעירה יותר. אבל האמת היתה שלא היתה הרפתקנית באופיה, וקולין אהב לבלות את החופשות בספרד, שם עלה בידו להשתזף.

מובן שלא יכלה להפוך את קולין לתואנה יותר. לפני שלוש שנים, כאשר גילתה שהוא בוגד בה עם מזכירתו של הבוס שלו, רוזה לא היססה לבקש גט. קולין התחנן בפניה שתשקול מחדש את עמדתה, אמר שאסור לה להרוס חמש שנים של נישואים רק בגלל מעידה אחת. אבל רוזה ידעה שזו לא היתה מעידה אחת. זו לא היתה הפעם הראשונה בה חשדה בו שהוא נפגש עם מישהי אחרת, והיא היתה משוכנעת שזו לא תהיה האחרונה.

למרבה המזל – או חוסר המזל, מבחינת רוזה – לא היו להם ילדים שייפגעו מהפרידה. רוזה לא ידעה אם זו היתה אשמתה או אשמת קולין, אבל היא מעולם לא הרתה. מובן שבמהלך ההמולה של הגירושים קולין האשים אותה בבגידה שלו. אם היתה מבלה אתו זמן רב יותר, אמר, ופחות זמן בבית-הספר ועם הילדים שלא העריכו אותה, הנישואים שלהם היו מחזיקים מעמד. אבל רוזה ידעה שזה רק תירוץ. בלי המשכורת שלה כמורה לאנגלית, קולין לא היה יכול להרשות לעצמו את המסעות התכופים שלו לאירופה שכה אהב.

בכל מקרה, כל זה היה נחלת העבר עתה, חשבה בזעף. ולמרות שלפעמים המחשבות על מה שקולין עשה הכאיבו עדיין, הרי שככלל היא המשיכה קדימה. כלומר, עד שהגיעה אתמול שיחת הטלפון שהביאה אותה לקילפויל במרדף המטורף הזה. אבל אמה היתה נואשת ומטורפת מדאגה, ורוזה ידעה שאין לה ברירה אלא לעשות כבקשתה.

היא נאנחה, הניחה את ידיה על המעקה והביטה על פני המים, כאילו הנוף יוכל לספק לה את התשובות שביקשה. ואם אמה טעתה? ואם סופי אינה נמצאת על האי? האם יימצאו לה שם פונדק או אכסניה שבהם תוכל לבלות את הלילה עד שהמעבורת תחזור לאסוף אותה למחרת היום?

נאמר לה שמשרד המעבורת נפתח בתשע בבוקר, ושלא תהיה לה בעיה לרכוש כרטיס לקילפויל. נראה שרוב התנועה למלייג היתה משם לארמדייל, הנמל הקטן בסקיי, שם כולם יורדים.

אבל לא זו היתה המעבורת שרוזה חיפשה. היא תעלה על המעבורת שלוקחת תיירים ותרמילאים לאיים הרחוקים יותר. אלוהים אדירים, חשבה, זה נשמע כל-כך מרוחק, כל-כך לא נגיש. פתאום הצטערה שאמה לא הצטרפה אליה למסע. היה יותר טוב לו היתה אתה מישהי אתה היתה יכולה לדבר.

ליאם נהג באאודי לתוך מגרש החניה והוציא את רגליו מתוך המכונית. ואז, מחזיק בגג המכונית ביד אחת ובחלקה העליון של הדלת בידו השניה התרומם והביט סביב.

הרוח שנשבה מן המים היתה חדה כסכין, אבל הוא לא הבחין בה. הוא נולד בהמפסטד, אבל הוא חי בסקוטלנד זה עשר שנים. למעשה, מאז שהספר הראשון שלו היה להצלחה כה מהדהדת, והוא כבר התרגל לאקלים. במאי הוליוודי מפורסם קרא את הספר והתאהב בו ורכש אותו והפך אותו לשובר קופות. אבל זה קרה בזמן שחייו בלונדון הפכו בהדרגה – ובסופו של דבר בצורה אלימה – לבלתי נסבלים.

הוא העביר את ידו על ירכו, חש ברכס הבשר הקשה שנע לכיוון מפשעתו גם דרך מכנסי הג'ינס המשופשפים שלו. היה לו מזל, חשב. מבין כל הפצעים שספג, זה היה יכול להרוג אותו. תחת זאת, למרות שהסכין פילח את עורק עצם הירך, וגרם לאובדן דם כמעט קטלני, וחתך די עצבים וגידים כדי להותיר חולשה תמידית ברגל שמאל, הרי שהוא שרד. התוקף היה זה שמת, מפנה את הסכין כלפי עצמו לאחר שהיה בטוח שהשיג את מטרתו.

ליאם הקדיר פנים, נחרץ בדעתו למחוץ את המחשבות הללו. כל זה קרה לפני המון זמן, ומאז אף-אחד מהספרים שלו לא עורר תגובות מוטרפות מהסוג הזה אצל אף-אחד מקוראיו. הוא נשם עמוק את אוויר הים הקר, שמח שבחר לנהוג חזרה מלונדון כל הלילה כדי לתפוס את מעבורת הבוקר אל האי. לא תהיה מעבורת נוספת עד יום חמישי, והוא מת כבר לחזור לקילפויל ולעבודה.

הוא נעל את המכונית, חילץ את שרירי כתפיו ומתח את רגליו, מרגיש את ההתכווצויות אחרי נהיגה כמעט ללא הפסקה של עשר שעות. הוא עצר בתחנת שירות בשלוש לפנות בוקר כדי לשתות קפה, וישן במשך עשרים דקות לפני שחזר לנהוג. אבל זה לא היה כמו לישון במיטה.

תשומת לבו הוסבה לאשה בודדה שנשענה על המעקה בקצה המזח. שערה היה זה שלכד את עיניו: אדום כהה ומתולתל בפראות, מסרב להיכנע לסרט שקשרה על עורפה. אבל דומה שלא היתה מודעת לכך. היא התבוננה בסקיי, כאילו קיוותה למצוא שם תשובה כלשהי בערפל שנאסף מעל הגבעות המכוסות גשם.

ליאם משך בכתפיו. אין ספק שהיא תיירת, לבושה לקיץ בהרים, חשב באירוניה. אבל למרות שהיו ימים בהם הטמפרטורה באזור נסקה לסביבות העשרים-וחמש, הרי שכרגע הרוח הצפונית הקפיאה את האוויר.

ג'ק מקלאוד, שניהל את צי סירות המפרש שהשכיר לתיירים, נופף לעברו של ליאם בזמן שהתרחק מהמכונית והחל לצעוד לעבר מסוף המעבורת. "הי, אורח," אמר, מחייך לעברו. "כבר התחלנו לחשוב שהחלטת לא לחזור אלינו."

"לא תיפטרו ממני בקלות כזו," אמר ליאם, מכניס את ידיו לכיסים האחוריים של הג'ינס שלו, חולצתו הכפרית חושפת את עמוד צווארו ואת השיער הכהה שצימח שם. "חזרתי ברגע שיכולתי. אני לא אוהב לבלות יותר מדי זמן בערים עמוסות."

"לא נסעת ללונדון לרופא?" שאל ג'ק, בוחן את חברו בעין ביקורתית. "אני מקווה שזה לא היה משהו רציני."

"סתם ביקורת," מיהר ליאם להגיד, לא רוצה לדון בענייניו הפרטיים לעין כל. הוא היה מודע לכך שקולותיהם משכו את תשומת לבה של האשה שעמדה על המזח, ושהיא הביטה בהם מעבר לכתפה.

היא חשה בכך שהם מודעים לעניין שלה והסיטה את עיניה, אבל לא לפני שליאם רשם פנים סגלגלים ועיניים כהות ובלתי רגילות לאשה עם צבעים כאלה. מובן שייתכן שצבע שערה אינו טבעי, וזה ודאי המצב, ולמרות שהיתה גבוהה, הרי שהיתה רזה מדי.

"אתה תספיק לתפוס את מעבורת הבוקר," המשיך ג'ק, לא מודע להסחת הדעת של ליאם, שאילץ את עצמו להתרכז בדבריו של חברו.

"אם אצליח," הסכים, מקבל את דבריו של ג'ק שאנגוס גלגר בחיים לא יפנה לו עורף, וכאשר החזיר את עיניו אל המזח, הוא גילה שהאשה נעלמה.

רוזה חזרה לפונדק, אספה את חפציה ושבה אל המסוף בזמן להפלגה לקילפויל. היא הניחה שהיא נראית כמו כל תיירת אחרת, בג'ינס ונעלי התעמלות, עם תרמיל על הגב. התרמילאים האחרים, שעמדו בתור לכרטיסים שלהם לא שלחו לעברה מבט שני. שלא כמו שני הגברים שראתה מוקדם יותר בחניון. טוב, לפחות אחד מהם. אין ספק שהוא בחן אותה ביסודיות.

וללא ספק גילה את כל פגמיה, הניחה. היא חשה במורת הרוח שלו. אבל לא ידעה אם בגלל שחש שצפתה בהם או בגלל משהו אחר.

מה שלא יהיה, הוא היה מושך, חשבה, נזכרת בגובה שלו – הרבה מעל מטר ושמונים, הניחה – ובכתפיו הרחבות, שמילאו את החולצה הקמוטה. היא ניחשה שהיה אחד הדייגים, אשר דגו במים אלה, מספרם הולך ומתמעט. הוא לא נראה כמו תייר, והאיש שעמד לצדו נעל מגפיים גבוהים, חשבה.

ובכל זאת, סביר שלא תראה את שניהם שוב – אלא אם אחד מהם הוא קברניט הספינה שבה קיוותה להפליג. אולי מישהו על המעבורת יזכור נערה בלונדית יפה שהפליגה לקילפויל בשבוע הקודם. האם תעז לשאול על ליאם ג'יימסון? היא חשבה שלא. האיש נודע כמתבודד שחי חיי פרישות. אז למה השתתף בפסטיבל פופ בגלסטונברי? לצורך מחקר? זה לא נראה לה.

מוחה הסתחרר, כתמיד כאשר חשבה על הדברים שאמה סיפרה לה. סופי כבר עשתה כמה תרגילים בעבר, אבל לא משהו שדמה לזה. רחוק מזה. רוזה חשבה שאחותה כבר נרגעה סוף-סוף, שהיא ומרק קמפיון אולי אפילו יעברו לגור יחד. אבל עכשיו מערכת היחסים התפוררה בגלל איזה גבר שסופי פגשה בפסטיבל הפופ.

רוזה קנתה את הכרטיס שלה ויצאה החוצה. הגשם שאיים מוקדם יותר כמו הסיר את איומו, והשמש האירה על האגם. סימן טוב, חשבה, מביטה סביבה בחיפוש אחר המעבורת שלדברי הכרטיסן תצא בתוך ארבעים-וחמש דקות. נוסעים רגליים יעלו ראשונים, ורק אחר כך יועלו כלי הרכב.

היא ראתה שוב את הגבר בזמן שחיכתה בתור לאורך המזח. הוא הסיע את המכונית שלו עד שהצטרפה אל תור המכוניות שחיכו למעבורת. הדופק שלה הואץ באופן לא צפוי. אז הוא מפליג באותה מעבורת כמוה. איזה צירוף מקרים. אבל לא סביר שגם הוא מפליג לקילפויל. לדברי גברת הריס מבית ההארחה, קילפויל ניטשה לפני כמה שנים, לפני שאיזה סופר עשיר קנה את הנחלה ושיפץ את הטירה החרבה למטרותיו שלו.

ליאם ג'יימסון, כמובן, חשבה רוזה, אך לא רצתה ללחוץ על בעלת הבית יותר מדי שמא תסגיר את הסיבה האמיתית לנסיעתה לאי. היא סיפרה לה שהיא רוצה לצלם את האזור לצורך מאמר שהיא כותבת על התפתחות האי. אבל גברת הריס הזהירה אותה שהאי הוא רכוש פרטי ושכדאי שתבקש קודם רשות לצלם.

הגבר אבד לה כאשר היא ושאר הנוסעים עלו על המעבורת. רוזה טיפסה במדרגות התלולות אל הסיפון העליון ורעדה כאשר הרוח חדרה אפילו דרך מקטורן הקשמיר שלה. אלוהים, חשבה, למה שמישהו יבחר לגור כאן אם יש לו כסף לקנות אי? ברבדוס, כן. איי קיימן, אולי. אבל קילפויל? הוא חייב להיות מטורף!

אבל היא הניחה שהאי מספק לו את האווירה הנדרשת לצורך סיפורי האימה שלו. ולדברי אחותה, את סרטו האחרון צילמו על האי עצמו. אבל האם זה אפשרי? האם הסיפור שסופי סיפרה למרק החזיק אמת? רוזה חשבה שלא, אבל אמה האמינה לכל מילה.

הלוואי שג'יימסון לא היה מערב את סופי, חשבה בכעס. אחותה, שכמעט מלאו לה שמונה-עשרה, היתה פתיה לא קטנה, ושאיפתה היתה להפוך לשחקנית מקצועית. אבל למרות שטענה שהיא מבוגרת מספיק לקבל החלטות לעצמה, הרי שהיא קיבלה בעבר המון החלטות גרועות.

אם פגשה את ג'יימסון, ודאי התרשמה, אין ספק בכך. הספרים שלו נמכרו במיליונים. סופי טרפה את כולם, למען השם ברגע שיצאו לאור. וכל הסרטים שלו עד היום היו שוברי קופות. העבודה שלו זכתה למעמד נערץ בעקבות העיסוק הבלתי פוסק בעל-טבעי. בעיקר ערפדים – שהיו סימן ההכר שלו.

אבל האם היה משתתף בפסטיבל רוק? דברים מוזרים מזה כבר קרו, הניחה, וסופי ללא ספק שכנעה את מרק שזו היתה הזדמנות שאינה יכולה להחמיץ. למה לא התקשרה אל אמה וסיפרה לה, למה עזבה את מרק שיתרץ בשמה? זה כבר היה פחות משכנע. אבל אם שיקרה, אז איפה היא, לכל הרוחות?

למרבה המזל היה תא בסיפון העליון, שם יכלו הנוסעים לרכוש כריכים, משקאות קלים ומשקאות חמים עם צאת המעבורת לדרכה. רוזה נכנסה פנימה בתחושת הקלה, מוצאת לעצמה מושב ליד החלון, כדי שתוכל לצפות ברציף.

לא לקח לשאר הנוסעים לעלות על הסיפון, ותור המכוניות הגיע להיעלם מתחת לסיפון. נראה שהעמיסו אותן לפי הסדר שבו יירדו, חשבה רוזה, תוהה אם הגבר שראתה מכיר את הנוהל.

המעבורת היתה אמורה להפליג ראשית לקילפויל ואז לאיים האחרים. רוזה שמחה. פירוש הדבר שקילפויל היא הקרובה ביותר, וכאשר הספינה החליקה מהמעגן שלה ויצאה אל הים, היא קיוותה שהדרך לא תהיה ארוכה מדי.

האי סקיי נראה קרוב להפליא כאשר החלו במסע שלהם, ובמשך זמן-מה הופיעו בדרך איים אחרים, יוצרים אשליה של אינטימיות. אבל אז גוף המים התרחב והגלים העלו והורידו את הספינה הקטנה.

רוזה הורידה את כתפיה והביטה בקבוצת האנשים שעמדה ליד הקיוסק. היא הצטערה שלא קנתה משקה לפני שנעשה עמוס שם. עתה לא היתה משוכנעת שתצליח לצעוד עד לשם בלי להיתקף בחילה. מעולם לא הצטיינה בהפלגות, והמעבורת המיטלטלת היתה גרועה מהרחפת עליה הפליגה עם קולין לבולוניה.

"את מרגישה טוב?"

רוזה ניחשה שהיא ודאי חיוורת כאשר הפנתה את ראשה וגילתה שהגבר מהחניון מתבונן בה. אז הוא כן עלה על המעבורת הזו, חשבה שלא ממין העניין, מבחינה בכך שהמעבורת המתגלגלת לא משפיעה עליו לכאורה. מלבד העובדה שלבש מעיל עור מהוה מאוד מעל חולצתו ומכנסי הג'ינס שלו, הוא נראה גדול וחזק בדיוק כפי שחשבה קודם. החולצה הוסטה במקומות מסוימים מהג'ינס ההדוקים, וחשפה חלקת עור שחומה מכוסה שיער מחוספס.

מין מהלך על שתי רגליים, חשבה, לרגע דעתה מוסחת מדאגותיה, אבל הוא חיכה למענה והיא אילצה את עצמה לחייך מרות. "לא ציפיתי לים כל-כך סוער," הודתה, תוהה אם הוא מודע לכך שעיניה נמצאות בגובה אחד עם מפשעתו. היא ניסתה להביט למקום אחר. "אני מניחה שאתה רגיל לזה."

עיניו הצטמצמו, ריסים כהים הסתירו עיניים שהיו בצבע ירוק-אזמרגד. אלוהים, הוא היה יפה-תואר כל-כך, חשבה, מבחינה בעורו השזוף, בלסת הנחושה ובפה שהיה חושני באופן מוזר למרות שהיה קפוץ. ואז דיבר שוב, קולו קשה יותר מקודם, וחוט מחשבותיה ניתק בשל ההכרה שאין לו מבטא סקוטי.

"למה אמרת את זה?" שאל במפגיע ורוזה מצמצה, לא מסוגלת לרגע לזכור מה בדיוק אמרה.

ואז נזכרה. "אה – פשוט חשבתי שאתה נראה חלק מהשטח," הודתה במבוכה, תוהה מה לא בסדר בזה. "נראה שטעיתי. אתה אנגלי, לא?"

ליאם הזעיף פנים, מקלל את עצמו על הדחף שהוביל אותו לשאול אותה אם היא מרגישה טוב. היא נראתה כל-כך חיוורת עד שהוא ריחם עליה. נראה שהיא זרה כאן. בלי בגדים חסינים למים, בלי מגפיים, אפילו התרמיל ששמטה לצדה נראה לו קל מדי.

"לא כולנו מדברים גאלית," אמר לבסוף והיא משכה בכתפיה הצרות.

"בסדר." רוזה בלעה את התרעומת שלה. לפחות השיחה הסיטה את עיניה מהים הרוגש בחוץ. "אז," אמרה לבסוף, "אתה חי באיים?"

"אולי." הוא היה מאופק באופן מעצבן. ואז, אמר, "אני מקווה שאינך מתכוונת לטפס על ההרים בלבוש הזה."

רוזה התנשפה. "לא שזה עניינך."

"לא," הסכים בזעף. "פשוט חשבתי בקול. אבל לא יכולתי שלא לשים לב כמה קפואה נראית קודם."

אז הוא כן ראה אותה. רוזה הרגישה קצת פחות התנגדות כלפיו. "הרבה יותר קר כאן ממה שציפיתי," הודתה. "אבל אני חושבת שלא אשאר כאן זמן רב."

"ביקור חטוף בלבד?"

"משהו כזה."

ליאם הקדיר פנים. "יש לך כאן קרובי משפחה?"

רוזה עצרה את נשימתה. הוא שואל המון שאלות. אבל אז נזכרה שהיא התכוונה לשאול אנשים אם ראו את אחותה. אם הגבר הזה מפליג במעבורת דרך שגרה, אז אולי ראה אותה. ואת ליאם ג'יימסון. אבל היא העדיפה לא להזכיר אותו.

"למעשה, קיוויתי להיפגש עם אחותי," אמרה, מנסה להישמע אגבית. "נערה בלונדית יפה. אני חושבת שהיא השתמשה במעבורת הזו לפני יומיים."

"זה לא ייתכן," אמר מיד. "המעבורת הזו יוצאת מהנמל רק בימי שני וחמישי. אם היא הפליגה בכלל, אז היא הפליגה ביום חמישי שעבר."

רוזה בלעה את הרוק. ביום חמישי שעבר סופי היתה עדיין בגלסטונברי עם מרק. הוא התקשר רק במוצאי-שבת כדי להודיע לאמה מה קרה, וכתוצאה מכך גברת צ'נטרי התקשרה אל רוזה בהיסטריה מוחלטת.

"אתה בטוח?" שאלה עכשיו, מנסה לעכל את הדברים ששמעה, תוהה אם היה לליאם ג'יימסון מטוס או מסוק. ודאי יש לו, חשבה. למה שייסע יחד עם העדר? יש לו ודאי סירה שהוא מחזיק במלייג. נאיבי מצדה לחשוב אחרת.

"אני בטוח," ענה בן לווייתה, מבטו מהורהר. "האם פירוש הדבר שעכשיו כבר אינך חושבת שאחותך כאן?"

"אולי." רוזה לא התכוונה לחלוק אתו את מחשבותיה. היא התנשמה עמוקות. "יש לך מושג אם ההפלגה עוד ארוכה?"

"זה תלוי במחוז חפצך," ענה ליאם ביבושת, סקרן למרות רצונו, ורוזה החליטה שלא יקרה כלום אם תספר לו לאן מועדות פניה.

"אה – אני מפליגה לקילפויל," אמרה, מודעת לכך שדבריה הפתיעו אותו. טוב, שיתבשל במיץ של עצמו, חשבה בהתרסה. הוא לא היה בדיוק כן אתה.