סודות של אלוהים

יום השחרור שלי מהצבא תוכנן לפרטי פרטים. הוא כלל, בין השאר, ארוחת בוקר חגיגית ונסיעה עם החברים לבקו"ם. תקופה ארוכה חלמתי על הרגעים הללו, אחרי שלוש שנים בבוץ, בגשם, בשלג, בשמש יוקדת, באימונים מפרכים וברגעי אימה תחת אש. מאות פעמים ראיתי בעיני רוחי כיצד אגרור את הקיטבג על הארץ בשלוות שיא ואחזיר ציוד, ובחיוך קטן ורגוע אפרד לשלום מהשירות הצה"לי הסדיר. משם אסע ישירות לחוף פרישמן בתל אביב, להרגיש את הלחות של הים עם תחושת החופש בגופי, ואז, בערב, במסיבה שנארגן אני וחבריי המשתחררים במועדון תל אביבי, ארקוד משוחרר, אשיר ואצחק. למסיבה אזמין את דלית, שפעם אהבה אותי בכל ליבה ואחר כך שברה את ליבי. כשאבוא להזמין אותה היא תגלה איזה גבר חזק עומד מולה כעת, אחרי השירות הצבאי, ואז היא תבין איזו טעות היא עשתה כשוויתרה עליי. אחרי המסיבה נגיע יד ביד לחדר באיזה מלון קטן, נפשוט את בגדינו ונעשה אהבה — אהבה אלוהית כמו שעשינו פעם.

זו הייתה התוכנית שלי. זה היה החלום שלי. אבל כשהגיע יום השחרור המיוחל, נסעתי בלי לאכול ארוחת בוקר באוטובוס מקרטע לבקו"ם בתל השומר. שם, באופן ענייני ויבש החזרתי ציוד, מילאתי טפסים והלכתי בקצב איטי אל מחוץ לבסיס, לתחנת האוטובוס. ובמקום לנסוע לחוף פרישמן — עליתי על קו 370 של אגד שהסיע אותי לבאר שבע, ומשם על קו 33, שממנו ירדתי בתחנה ליד בית הוריי באופקים, עיירת פיתוח מדברית מוכת אבטלה.

בחום כבד של אוגוסט הישראלי פסעתי לעבר בית הוריי על שביל אספלט שבער מתחת לרגליי. הבית היה ריק מאדם. הוריי, שתמיד עבדו קשה כדי לתת לנו הכל, היו בעבודה, ואחיותיי למדו עדיין בבית הספר. נכנסתי לחדרי, הגפתי את הדלת, נשכבתי על מיטתי ובכיתי.

בכיתי על אלון, ועל בועז, ועל אילן, ועל איציק. בכיתי על חברים שלא יזכו לעולם להגיע לחוף פרישמן בתל אביב או לשכב במיטתם בבית הוריהם. בכיתי על לילות ללא שינה, על פחד מַתמיד מפני המוות; בכיתי על תקופה שתלווה אותי בכל צעד שאצעד מעתה והלאה.

אחרי ימים ארוכים שבהם כיליתי את זמני בבהייה ממושכת בתקרת חדרי, אספתי את עצמי, ארזתי תיק קטן ויצאתי. בדרכי לאוטובוס לתל אביב עברתי דרך סניף הבנק ורוקנתי משם את כל ההון העצמי שלי. הון דל, שביחד עם מענק השחרור הספיק לחודשים בודדים של שכר דירה בעיר הגדולה.

דירת החדר ששכרתי שכנה בקומת הקרקע של בניין בן חמש קומות ברחוב דיזנגוף 262. בחזית הבניין היו כמה חנויות הלבשה. אחת מהן נמצאה בשלבי שיפוץ אחרונים, ועל חלון הראווה המעוצב שלה פורסם בגדול תאריך מסיבת הפתיחה.

כשנכנסתי לראשונה אל דירת הקרקע שלי צדה את עיניי דלת כניסה נוספת בסמוך לדלת דירתי; דלת שנראתה לי מהודרת ביחס לדלתות כניסה אחרות שהכרתי בבנייני דירות.

הדירה השכורה שלי הייתה מוזנחת. הקירות היו רוויי חורים, הצבע היה דהוי ומתקלף ותמונות קיר ישנות ומצהיבות רק הוסיפו לחלל הקטן תחושת מחנק ומועקה. החלטתי להקצות יום שלם לטובת שיפוץ הדירה. רכשתי צבעים, דבק שפכטל, נייר שפשוף, מברשות ועוד מגוון כלי ניקוי, והשכם בבוקר יצאתי למשימה.

התחלתי בסתימת חורים וסדקים, ובזמן שדבק השפכטל התייבש עמלתי על ניקיון יסודי של חדר המקלחת והמטבחון. עטפתי את הרהיטים ביריעות ניילון ושפשפתי בעזרת נייר זכוכית את כל הקירות עד שבקושי יכולתי לנשום. כשהאבק שקע, כל הבית היה עטוף בשכבה לבנה. ניקיתי את האבק וצבעתי את הדירה בצבע לבן צחור.

מתוך הדירה הובילה לחצר האחורית דלת שנחסמה במיני גרוטאות. פיניתי את הגרוטאות, והמשכתי לנקות במרץ ולצבוע גם את דלת החצר האחורית וגם את מתקן חבלי הכביסה, אחרי ששיקמתי אותו בעזרת חוטי ברזל חדשים.

בעודי עמֵל במרץ בחצר, שמתי לב לכך שהטלפון של הדירה הצמודה עם הדלת המהודרת מצלצל ללא הרף. מהחלון הקרוב אליי נשמע קול ענוג של בחורה צעירה שנענתה לצלצוליו. משהו בקול שלה שידר מיניות מלטפת לצד סמכותיות. המשפטים שלה חזרו על עצמם שוב ושוב, בכל שיחה ושיחה, גם בשפה האנגלית וגם בעברית.

"הלווו," היא ענתה בקול מגרה, שקט ומתארך. "שלום, אדוני... כן, השירות שלי כולל את כל מה שרשום במודעה... המחיר לשעתיים הוא אלף חמש-מאות שקלים."

וכעבור שניות ספורות שבהן נשאלה מה שנשאלה מהעבר השני של הקו, נשמע המשך השיחה בקולה: "באיזה מלון אדוני שוהה? לא, אדוני... לא, אדון, אני מצטערת. זה המחיר. ביי... ביי... תודה רבה, אדוני."

אחרי כמה שיחות כאלה שהסתיימו בפרידת שלום מנומסת, הגיעה שיחה שהסתיימה קצת אחרת: "באיזה מלון אדוני מתאכסן? מה מספר החדר, אדוני? אגיע בעוד חצי שעה... ביי... ביי... להתראות."

הסקרנות לראות את פניה כרסמה בי. פתחתי חרך צר בדלת הכניסה של דירתי וחיכיתי לשמוע את דלת הכניסה שלה נפתחת. כשדלתה נפתחה לבסוף, היא יצאה ממנה וחלפה על פני דלתי בדרכה אל הרחוב. יצאתי בעקבותיה.

לבוש במכנסי התעמלות ובגופייה מלאה בכתמי צבע עקבתי אחריה והבטתי בה מאחור.

היא נעלה נעלי עקב גבוהות, שהובילו אותה בתנועות סקסיות, מהירות, יציבות ובטוחות. שערה הבלונדיני הארוך והחלק גלש וקיפץ על גבה התחתון. הערכתי שהיא גבוהה דייה גם ללא נעלי העקב. היא לבשה חליפת עור לבנה שחלקה התחתון חצאית מיני, ובידה נשאה תיק יד קטן בצבע לבן תואם.

התבוננתי בה מהופנט. ראיתי אותה חוצה את רחוב דיזנגוף לצידו המערבי, מתעלמת ממבטים של נהגים והולכי רגל. כולם נעצו בה עיניים. אי אפשר היה להתעלם ממנה, במיוחד כשנעמדה לצד מכונית ספורט אדומה עם גג שחור שהתרומם ונפתח.

התקדמתי צעד נוסף לעבר הכביש וחידדתי בה מבט. היא נכנסה לתוך מכוניתה, ואני התבוננתי בה מצידו השני של הרחוב הסואן. חיכיתי לראות את פניה.

כשסגרה את הדלת והסיטה פניה לעבר הרחוב שבו עמדתי, הצלחתי לצוד את פניה. לנגד עיניי הופיעה אחת הנשים היפות שראיתי בחיי. מנוע מכונית הספורט ניעור לחיים והיא יצאה לדרכה.

שעתיים מאוחר יותר חזרה. בזמן היעדרותה, המשכתי לצבוע ולנקות בחצר האחורית לקול צלילי הטלפון שבקעו מדירתה ולא הרפו, ללא מענה. עם חזרתה חזרו השיחות, וחזר אותו ריטואל עם אותו המלל. אחר כך היא נסעה שוב.

סיימתי לנקות ולצבוע בחצר ונכנסתי הביתה. החלפתי מצעים, הכנתי ארוחה קלה והתיישבתי מלא סיפוק בדירה צבועה ונקייה. כיוונתי את תדר הרדיו ל־100FM, "קול השלום", תחנת רדיו פיראטית של לוחם השלום אייבי נתן. התחנה שידרה מאונייה מול חופי תל אביב. האזנתי למוזיקת בין ערביים רגועה וקראתי ספר, מה שלא עשיתי כל כך הרבה זמן.

בשמונה בערב הופרה שלוותי כשמוזיקה רועשת הרעידה את דלת דירתי. לבוש בג'ינס וחולצת טריקו יצאתי לראות מה מתרחש בחוץ, וגיליתי שזאת תחילתה של מסיבת השקה של חנות הבגדים החדשה. עוד ועוד אנשים התקהלו סביב החנות. על המדרכה ניצבה עמדת די־ג'יי ובסמוך לה ניצב שולחן ארוך, גדוש בכיבוד ובשתייה.

"מה זה הרעש הזה?" שמעתי קול מאחוריי.

הפניתי את מבטי לאחור וראיתי אותה באה מולי. כל כך יפה. ולבושה בדיוק כמוני: ג'ינס וחולצת טריקו לבנה.

"פתיחה של חנות חדשה," עניתי, וראיתי שהיא בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש. לא היה לה מושג שבחנתי אותה בעצמי מוקדם יותר.

"מה יש לאכול שם?" היא שאלה והצביעה על שולחן הכיבוד.

"לא יודע," חייכתי ומשכתי בכתפיי.

"להביא לך משהו?"

"לא, לא. תודה. לא מזמן אכלתי," עניתי והבטתי מקרוב ביופייה הרב.

היא חזרה מהבר עם שני גביעים של יין לבן ואחר כך הביאה לעצמה כריך קטן. קצב המוזיקה גבר, ושלוש דוגמניות התחילו להתהלך על מסלול שיצא מהחנות אל הרחוב והיה למעשה שטיח אדום שנפרש בין שולחנות בר גבוהים.

"אז אתה השכן החדש?" היא שאלה בעודה לוגמת מכוס היין הגבוהה.

"כן, אני אוהד."

"שרון, נעים מאוד. בן כמה אתה?"

"עשרים ושתיים, ואת?"

"כמה נראה לך?"

"שלושים?" עניתי בשאלה, מנדנד את ראשי לצדדים כמנסה לדייק.

"אתה צוחק, נכון?" היא אמרה והרשתה לעצמה לדחוף קלות את כתפי. "אני רק בת עשרים וארבע. ודע לך, אוהד השכן, שלא שואלים אישה לגילה — אף פעם!"

"את נראית בוגרת יותר," אמרתי והסתכלתי לתוך עיני השקד הירוקות שלה.

המחשבות ריחפו בראשי כשמבטי שוקע בעיניה היפות. למה? למה בחורה יפה כזאת צריכה למכור את גופה? היא יפה וחטובה יותר מהדוגמניות שמתהלכות פה על המסלול; היא יכולה להתפרנס מדוגמנות או מעוד עשרות אפשרויות תעסוקה אחרות. אז למה להתבזות בחדרי מלון סגורים עם גברים זרים?! ומה עם הסכנות הכרוכות בעיסוק שכזה?

"איפה אתה עובד?" היא קטעה את חוט מחשבתי.

"ביטחון," עניתי וראיתי אותה מחייכת.

"כן, זה מה שחשבתי. ראיתי אותך עובר פה אתמול בלילה והימרתי שאתה איש ביטחון," היא אמרה וגרמה לי להרגיש טוב. היה נעים לי לדעת שהיא שמה לב אליי וזוכרת אותי.

"מה איתך? מה את עושה?" שאלתי אותה בפני פוקר.

"מה זה משנה?" היא ענתה.

"מה זה משנה?" חזרתי על מילותיה מופתע. "לפני רגע את שאלת אותי את אותה שאלה ואני עניתי. עכשיו אני שואל אותך. אבל את לא חייבת לענות כמובן."

"מה זה המבט הזה שלך?" היא חידדה אליי את עיניה.

"אני חושב שאני יודע מה את עושה," עניתי בזהירות, משתדל שלא להביך אותה.

"מה אתה יודע?"

"היום צבעתי פה מאחור, בחצר האחורית. שמעתי אותך מדברת בטלפון. אני באמת מצטער. לא הייתה לי כוונה להאזין. הטלפון שלך לא הפסיק לצלצל והחלון היה פתוח."

"אז מה אתה חושב שאתה יודע?"

"אני חושב שאת... נערת ליווי."

"ומה רע בזה?" ענתה, ובקולה זיהיתי שמץ של התגוננות. אולי גם תקיפות.

"לא אמרתי שזה רע. לא אמרתי כלום."

כשסיימתי לדבר נוצרה שתיקה מעיקה. לא רציתי לגרום לה אי־נוחות. החלטתי להיכנס לביתי ולסיים את השיחה. "היה נעים להכיר אותך, שרון. שיהיה לילה טוב," אמרתי והנחתי את כוס היין שהייתה בידי על אחד משולחנות הבר.

"חכה רגע," היא עצרה אותי, נגעה קלות בכתפי ועזבה מייד.

"כן?" הסתובבתי אליה.

"זה לא מה שאתה חושב," היא התחילה למלמל.

"זה בסדר. הכל בסדר. את ממש לא חייבת לי הסבר," הרגעתי אותה. "לילה טוב, השכנה שרון."

חייכתי אליה ונכנסתי לדירתי. עדיין יכולתי להרגיש את מבטה על הדלת שלי.