סודו של המרקיז

גלגל הצלה

הדפיקה על הדלת היתה סמכותית. שמונה נקישות רצופות, מהירות, של אדם שמצפה שיפתחו לו תכף ומיד. כזו שאי אפשר לבלבל בשום אופן עם נקישה של אורח, בעל מלאכה או שליח. מאוחר יותר יחשוב שבעצם כך אנו מצפים שהמשטרה תדפוק.

הוא הביט עוד כמה שניות, מהורהר, בסמן המהבהב בסוף המשפט האחרון. הלך לו טוב הבוקר, יותר מבשלושת השבועות האחרונים. אף ששנא להודות בכך, היה לו נוח יותר לכתוב כשהיה לבדו בבית. כך היה יכול לעבוד בלי לוחות זמנים, חופשי משגרת ההפסקות לארוחת צהריים או ערב, ופשוט לתת לעצמו להיסחף. זה תמיד היה כך בשלב הזה של הכתיבה. הוא תיכנן לסיים את "שמש תבאי" בעוד כשבועיים, אולי אפילו לפני כן אם הכול יתנהל כשורה. ועד אז הסיפור הזה יהיה כל חייו, הדיבוק שלו, הדבר שיעסיק אותו יומם וליל, הדבר היחיד שיחשוב עליו. זה קרה לו עם כל אחד מהרומנים שלו, תחושה שהיא בה בעת מלאת חיים והרסנית, מעין הקרבה עצמית שאהב בכל לבו אבל גם חשש ממנה. פעולה אינטימית שבגללה, ידע מניסיון, לא יהיה בן לוויה מוצלח ביותר בתקופה הזאת. הוא הרים את עיניו כדי להעיף מבט מהיר במסדרון שהפריד בין הסלון שכתב בו לדלת הכניסה, ושוב בסמן שכאילו פעם ממשקל המילים שהיה עליו לכתוב. שתיקה מטעה ירדה על החדר ועוררה בו לרגע תקווה כוזבת שהאורח הלא קרוא הסתלק. אבל לא כך היה. הוא חש בנוכחותה של האנרגיה התובענית והשקטה מצדה השני של הדלת. הוא השיב את מבטו אל הסמן וקירב את ידיו למקלדת, נחוש לסיים את המשפט. בשניות הבאות אפילו שקל להתעלם מהדפיקה העקשנית, שחזרה והידהדה במבואה הקטנה.

יותר משהכעיסה אותו ההפרעה, הכעיס אותו האופי הגס של הנקישה. הוא ניגש לדלת הכניסה ומשך בידית בזעם, כשהוא ממלמל קללה שיועדה לשוער הבניין. הרי כבר יותר מפעם אחת התריע בפניו שאינו מחבב הפרעות בשעה שהוא עובד.

שני שוטרי המשמר האזרחי, גבר ואישה לבושי מדים, נסוגו צעד לאחור כשפתח את הדלת.

"בוקר טוב, זה הבית של אלברוֹ מוּניס דֶה דָוִוילָה?" שאל הגבר והציץ לרגע בכרטיס קטן שנבלע בכף ידו.

"כן," ענה מנואל. הכעס שלו התפוגג מיד.

"אתה בן משפחה?"

"אני בעלו."

שוטר המשמר האזרחי העיף מבט חטוף בבת לווייתו, מחווה שלא נעלמה מעיניו של מנואל, אבל הפרנויה הטבעית שלו כבר הגיעה לרמות כה גבוהות באותו רגע כדי שלא ייחס לכך חשיבות.

"קרה לו משהו?"

"אני סגן משנה קסטרו, וזוהי הסמלת אָקוֹסטָה. אפשר להיכנס? עדיף שנדבר בפנים."

כסופר, לא התקשה לפתח את העלילה. שני שוטרים במדים שמבקשים להיכנס אליו הביתה ולשוחח איתו לא הגיעו לבשר טובות.

מנואל הינהן וזז הצידה. שני השוטרים, במדים הירוקים ובמגפיים הצבאיים שלהם, נראו עצומים במבואה הצרה. סוליותיהם חרקו על הלכה הכהה של רצפת העץ כאילו היו מלחים שיכורים שמנסים לשמור על שיווי משקל על סיפונה של סירה קטנה מדי. הוא הוליך אותם דרך המסדרון אל הסלון, שם היה שולחן הכתיבה שלו, אבל במקום להוביל אותם אל הספות נעצר לפתע והסתובב עד שכמעט נתקל בהם.

"קרה לו משהו?" התעקש.

זו לא היתה שאלה, ברגע כלשהו בין הכניסה לסלון היא חדלה להיות שאלה ונעשתה כמעט תפילה, אמצעי רטורי טורדני שהידהד בראשו בעקשנות: בבקשה לא, בבקשה לא, בבקשה לא. והוא חזר על התפילה הזאת אף שידע היטב שהיא לא תועיל במאום. היא לא הועילה כשהסרטן הרג את אחותו תוך תשעה חודשים בלבד. גם כשהיתה קודחת ומותשת היתה נחושה כתמיד להפיח בו אומץ, לנחם אותו, לשמור עליו. "אעזוב את העולם הזה לאט כמו שהגעתי אליו," התלוצצה איתו גם כשהמוות כבר ניכר בפנים השקועות בכרית הלבנה. הוא הוסיף להתחנן שפל רוח לכוח עליון וחסר תועלת, הוא דיקלם באוזניו את הנוסח הישן כשגרר את רגליו כמשרת צייתן למשרדו הקטן והמחומם של הרופא, שהודיע לו שאחותו לא תשרוד את הלילה. לא, היא לא תועיל, אבל בכל זאת הצמיד את כפות ידיו בתחינה אילמת כשהאזין למילים, לאותו גזר דין בלתי נמנע שאף מושל לא יבוא לבטל ברגע האחרון.

השוטר נעצר בהערצה לפני הספרייה הנהדרת שמילאה לחלוטין את שני קירות הסלון, העיף מבט בשולחן העבודה של מנואל ואז הביט בו שוב.

"אולי כדאי שתשב," אמר השוטר והצביע על הספה.

"אני לא רוצה לשבת, דבר כבר," התעקש. אחר כך, כדי להמתיק את מה שהיה עלול להישמע כגסות רוח, פלט אנחה והוסיף: "בבקשה..."

השוטר נעתר באי־נוחות, תלה את מבטו בנקודה מעל כתפו של מנואל ונשך את שפתו העליונה.

"מדובר ב..."

"מדובר בבעלך," קטעה אותו הסמלת שהשתלטה על המצב והבחינה מזווית העין בהקלה שבן לווייתה התקשה להסתיר. "לצערנו יש לנו חדשות רעות. עלינו להודיע לך שמר אלברו מוניס דה דווילה היה מעורב בתאונת דרכים קשה היום לפנות בוקר. הוא מת עוד לפני שהאמבולנס הגיע. אני מצטערת מאוד, אדוני."

פניה של הסמלת היו אליפסה מושלמת, שהודגשה על ידי האופן שבו אספה את שערה על העורף, לפקעת שכמה תלתלים החלו להימלט ממנה. הוא שמע אותה בבירור, אלברו מת. אבל להפתעתו מצא את עצמו מהרהר לכמה שניות ביופייה השקט של האישה הזאת. הוא כמעט ניסה לנסח את הרושם המסעיר שמילא את כל כולו. היא היתה יפה מאוד, אבל לא נראתה מודעת לסימטריה המופלאה בתווי הפנים שלה, וזה גרם לה להיות יפה עוד יותר. כשייזכר בכך מאוחר יותר, יתרשם מהאופן שבו המוח שלו מצא דרך מילוט בניסיון להציל את שפיותו. בשניות האלה נמלט לקווים המעודנים של הפנים הנשיות. זה היה גלגל ההצלה הראשון שנאחז בו, אף שלא היה מודע לכך אז. זה היה רק רגע, יקר ערך, אבל לא מספיק כדי לעצור את מבול השאלות שכבר החלו להתנסח בראשו. אבל כל מה שאמר היה רק:

"אלברו?"

השוטרת נטלה את זרועו, אחר כך יחשוב שהיא עשתה זאת כפי שאוחזים בעצורים, הובילה אותו בלי התנגדות אל הספה, דחפה אותו קלות בכתף, וכשהתיישב תפסה את מקומה לידו.

"התאונה התרחשה לפנות בוקר. נראה שהמכונית סטתה מהנתיב באזור מישורי עם שדה ראייה טוב, ושלא היה מעורב בתאונה רכב נוסף. העמיתים שלנו מהתחנה במוֹנפוֹרטֶה אומרים שלפי כל הסימנים הוא נרדם על ההגה."

הוא האזין בתשומת לב והתאמץ להבין את פרטי ההסבר שלה ולהתעלם ממקהלת הקולות שצעקה בתוכו בקול הולך וגובר: אלברו מת, אלברו מת, אלברו מת!

פניה היפות של האישה כבר לא הספיקו. מזווית העין ראה שהשוטר מעסיק את עצמו בבחינת החפצים שגדשו את שולחן העבודה שלו. ספל שבתוכו שארית קפה וכפית, הזמנה להשתתף בטקס הענקת פרס ספרותי יוקרתי ששימשה לו תחתית, הטלפון הנייד ששוחח בו עם אלברו לפני כמה שעות, והסמן המהבהב בתקווה בסוף השורה האחרונה שכתב הבוקר כשחשב, טיפש שכמותו, שהולך לו טוב. ואז החליט שזה כבר לא משנה, ששום דבר לא משנה אם אלברו מת, ונראה שזה המצב כי זה מה שהשוטרת הזאת אמרה לו, והמקהלה היוונית שהתיישבה לו בראש לא מפסיקה לחזור על זה בקרשנדו מחריש אוזניים. ואז הוא מצא את גלגל ההצלה השני.

"אמרת מוֹנפוֹרטֶה? אבל זה ב..."

"מונפורטה, במחוז לוּגוֹ. שם נמצאת התחנה שהתקשרו אלינו ממנה, אבל התאונה בעצם התרחשה בעיירה קטנה באזור צ'נטדה."

"זה לא אלברו."

ההכרזה התקיפה שלו הסבה את תשומת לבו של סגן המשנה, שאיבד עניין בחפצים שעל שולחן הכתיבה והסתובב לעברו בבלבול.

"מה זה?"

"זה לא יכול להיות אלברו, בעלי נסע שלשום אחר הצהריים לברצלונה לפגישה עם לקוח. הוא עוסק בשיווק עסקי. הוא עבד שבועות על פרויקט לקבוצת מלונאות קטלאנית, הם תיכננו סדרה של פעולות שיווקיות והוא היה אמור לערוך את הפרזנטציה היום על הבוקר, כך שלא יכול להיות שהוא היה בלוגו, זו חייבת להיות טעות. דיברתי איתו אתמול בלילה, ולא שוחחנו הבוקר רק כי כמו שאמרתי, היתה לו פגישה מוקדם בבוקר ואני לא מתעורר מוקדם, אבל אתקשר אליו עכשיו."

הוא נעמד וחלף על פני השוטר בלי להתייחס לסלחנות הכבדה כעופרת במבטים שהחליפו השוטרים. כשהגיע לשולחן פישפש בחפצים שעליו בידיים מגושמות. הכפית צילצלה בשפת הספל ששאריות הקפה כבר ציירו בתוכו עיגול בלתי מחיק. הוא הרים את הטלפון, לחץ על כמה מקשים והאזין, בלי להסיר את עיניו מהשוטרת שהביטה בו בפנים נכאות.

מנואל חיכה עד שהצלצול נדם.

"הוא בטח בפגישה, לכן הוא לא עונה..." ניסה להסביר.

השוטרת נעמדה.

"שמך מנואל, נכון?"

הוא הינהן כאילו קיבל על עצמו משימה.

"מנואל, בוא הנה, שב לידי בבקשה."

הוא חזר לספה ועשה כבקשתה, בלי להניח את הטלפון.

"מנואל, גם אני נשואה," אמרה והביטה לרגע בזהב הכמעט עמום של טבעת הנישואים שלה, "ואני יודעת מניסיון, ובעיקר מהעבודה שלי, שאנחנו לעולם לא יודעים בוודאות מוחלטת מה בן הזוג שלנו עושה. זה משהו שצריך ללמוד לחיות איתו, בלי לתת לספקות לייסר אותנו בכל רגע ורגע. אין לי ספק שהיתה לבעלך סיבה להיות שם וסיבה לא לספר לך על כך, אבל אנחנו בטוחים שזה הוא. השיחה שלך לא נענתה כי הטלפון של בעלך נמצא אצל העמיתים שלנו במונפורטה. גופתו של בעלך הועברה למכון לרפואה משפטית של בית החולים בלוגו, אבל יש לנו גם זיהוי ודאי מבן משפחה. אין ספק שמדובר באלברו מוניס דה דווילה, בן ארבעים וארבע."

מנואל הניד בראשו לשלילה עם כל טיעון שהציגה הסמלת אקוסטה. הוא קשר את הטעות שלה ביחס לאלברו לברק הדהוי של הטבעת הזאת, שחייבה אותה לנסח הכללות לגבי מערכות יחסים. חלפו רק כמה שעות מאז השיחה האחרונה שלו עם אלברו, והוא היה בברצלונה, לא בלוגו, מה לעזאזל יהיה לאלברו לחפש בלוגו. מנואל הכיר את בעלו, ידע איפה הוא ומובן שהוא לא היה בכביש מחורבן בלוגו. הוא שנא הכללות על זוגיות, שנא הכללות באופן כללי והתחיל לשנוא גם את הסמלת המתחכמת הזאת.

"לאלברו אין משפחה," ענה.

"מנואל..."

"טוב, אני מניח שיש לו משפחה כמו שיש לכולם, אבל אין לו שום קשר איתם, שום מגע. זה היה ככה עוד הרבה לפני שאלברו ואני הכרנו, הוא היה צעיר מאוד כשהתנתק מהם. יש לכם טעות."

"מנואל, שמך ומספר הטלפון שלך הוגדרו כאיש קשר למקרי חירום בטלפון הנייד של בעלך," הסבירה הסמלת בסבלנות.

"איש קשר..." הירהר.

הוא נזכר, הם עשו את זה לפני שנים. הגדרה של איש קשר לפנות אליו במקרה של תאונה, לפי המלצת רשות התחבורה הספרדית. הוא לחץ על מקש התפריט בטלפון שלו וראה את איש הקשר שהוא הגדיר, אלברו. הוא חזר ובחן כל אות בשם הזה. מבטו החל להתערפל מהדמעות הכבדות שהצטברו בעיניו. ואז הגיע עוד גלגל הצלה.

"אבל לא התקשרו אלי... היו אמורים להתקשר אלי, לא?"

השוטר נראה כמעט מרוצה על שהוא יכול ליטול את רשות הדיבור.

"זה מה שעשו עד לפני כמה שנים, היו מתקשרים לאיש הקשר, ואם לא היה כזה, למספר שהיה שמור כ"בית" או "הורים" ומוסרים את הבשורה בטלפון... אבל זה היה טראומטי מאוד, והשיחות האלה הובילו לא פעם להתקפי לב, תאונות או... תגובות בלתי רצויות... אנחנו מנסים להשתפר. הנוהל היום מחייב זיהוי ודאי. מודיעים לתחנה הקרובה ביותר למקום מגוריו של המנוח, ואנחנו באים תמיד בזוג שוטרים שאחד מהם קצין, כמו במקרה הזה, ומוסרים את הבשורה באופן אישי, או מלווים את בן המשפחה לזיהוי."

כך שלמחול ה"שב ותירגע" הזה לא היתה אלא מטרה אחת, זה היה נוהל שנוסח במטרה לבשר את הבשורה הגרועה מכול. נוהל שרק שניים משלושת הנוכחים הכירו, נוהל שמלכתחילה, כפי שהבין כעת, לא היה ניתן לערעור.

כמה שניות עברו עליהם בשתיקה, עד שהשוטר החווה תנועת זירוז לעבר שותפתו.

"אולי תרצה להתקשר לבן משפחה או חבר שילווה אותך..." הציעה.

מנואל הביט בה המום. המילים בקושי הגיעו אליו, כאילו היא מדברת מממד אחר, או מתחת למים.

"מה אני צריך לעשות עכשיו?" שאל.

"כמו שאמרתי, הגופה נמצאת במכון לרפואה משפטית של בית החולים בלוגו, שם יסבירו לך את התהליך וימסרו לידיך את הגופה כדי שתוכל לקבור אותה."

בזיוף מוחלט של שליטה עצמית הוא נעמד, הלך לעבר דלת הכניסה והבטיח לשוטרים, שנאלצו לבוא בעקבותיו, שהוא יתקשר לאחותו ברגע שילכו. אם ברצונו להיפטר מהם, הבין, הוא חייב להיראות רגוע. הוא הושיט להם יד וחש את מבטם הבוחן, שלא תאם את החביבות שבה נפרדו ממנו. הוא הודה להם שוב וסגר את הדלת.

הוא נשען על משטח העץ החמים עוד כמה שניות. לא היה לו ספק שגם הם מאזינים מן הצד השני. מהזווית הזאת, שככל הנראה מעולם לא השתהה בה די הצורך, ראה איך המסדרון הקטן נפתח לסלון כמו זר שגבעוליו מאוגדים והוא מתפוצץ מאור בקצה השני. הבית שחלק עם אלברו זה חמש־עשרה שנה, ושמנקודת התצפית הלא מוכרת הזאת נראה לו ענק. האור שחדר בשפע מבעד לחלון טישטש את פינות הרהיטים והתיך את לובנם עד שהתמזגו בקירות ובתקרה, ובאותו רגע, אותו שטח אהוב, מוכר, חדל להיות ביתו והפך לאוקיינוס של שמש קפואה, ליל תופת איסלנדי שגרם לו להרגיש יתום שוב, כמו בלילה ההוא בבית החולים.

להתקשר לאחותו. חיוך מריר עלה על שפתיו למחשבה הזאת. לו רק היה יכול. הוא חש את הבחילה מטפסת בחזהו ומנסה להתמקם בחיקו כמו חיה חמה ודחויה, ועיניו התמלאו דמעות כשהבין ששני האנשים היחידים שהיה רוצה להתקשר אליהם מתים.

הוא התאפק לא לבכות, חזר לסלון, התיישב באותו מקום כמקודם והרים את הטלפון מהשולחן. שמו של אלברו הופיע כשהדליק את המסך. הוא הביט בו כמה רגעים, נאנח וחיפש שם אחר באנשי הקשר שלו.

קולה הנשי והרך של מיי ענה מצדו השני של הקו. מיי ליו היתה המזכירה של אלברו יותר מעשר שנים.

"שלום מנואל, מה שלומך? איך מתקדם הספר שלך? אני כבר כוססת ציפורניים מרוב ציפייה. אלברו אמר לי שהוא הולך להיות מדהים..."

"מיי," קטע את המתקפה, "איפה אלברו?"

השתיקה מצדו השני של הקו נמשכה כמה שניות, ומנואל ידע שהיא עומדת לשקר לו. אפילו היה לו אחד מאותם הבזקי צלילות שחושפים לרגע קט את מנגנון אחיזת העיניים שמניע את העולם, זה שלמרבה החסד נותר חבוי כמעט כל חיינו.

"אלברו? הממ... הוא בברצלונה."

"אל תשקרי לי, מיי," ביקש בגסות, אבל כמעט בלחש.

השתיקה על הקו העידה על מצוקתה, והוא ידע שהיא מנצלת את האתנחתא הזאת כדי לחפש נואשות טקטיקת התחמקות שתעניק לה עוד כמה שניות לחשוב.

"אני לא משקרת לך, מנואל... למה לי לשקר?" הקול שלה היה גבוה יותר עכשיו, כאילו היא עומדת לפרוץ בבכי. התנצלויות, שאלות... כל האמצעים כדי להתחמק מתשובה ישירה. "הוא... הוא בברצלונה, בפגישה עם המנהלים של רשת המלונאות הקטלאנית ההיא."

מנואל לפת את הטלפון עד שפרקי אצבעותיו הלבינו, עצם את עיניו והתאמץ בכל כוחו לרסן את הרצון להשליך את המכשיר הרחק ממנו, להשמיד אותו, לנתץ אותו לאלפי חתיכות ולהשתיק את השקרים שהגיעו אליו מצדו השני של הקו. הוא ניסה לשלוט בנימת קולו ולא להיכנע לרצון לצרוח.

"שני שוטרים יצאו הרגע מהבית שלי אחרי שסיפרו לי שאלברו לא בברצלונה, שהוא נהרג אתמול בלילה בתאונת דרכים ושהגופה שלו נמצאת בחדר מתים בלוגו... אז תעשי לי טובה מזדיינת ותגידי לי, כי אין סיכוי שלא ידעת, איפה אלברו היה?" הוא משך את ההברות בכל מילה ללחישה כדי לרסן את זעמו.

קולה של האישה נשבר ליללה והוא בקושי הצליח להבין מה היא אומרת.

"אני מצטערת, מנואל, אני מצטערת..."

הוא ניתק את השיחה. מיי לא תהיה גלגל ההצלה השלישי.