סוד הזיכרון המצוין – מהדורה חדשה

1

השקר הגדול:כמה הפתעות על הזיכרון

אתם צועדים בקניון, חולפים על פניהם של מאות אנשים, כשלפתע הוא מופיע...

פניו מוכרות להפליא ושמו עומד על קצה לשונכם. אתם מצרים עיניכם ותוקעים בו מבט מאיר פנים שמשדר, "תהיה אופטימי, אני עוד שנייה נזכר מאיפה אנחנו מכירים". ואז אתם מרימים ידיכם בתבוסה ואומרים: "נו, תזכיר לי מאיפה..." והוא מזכיר לכם: "במסיבה של יוסי, לפני חודשיים. קוראים לך אבי, נכון?"

"וואלה! כל הכבוד," אתם בולעים את הצפרדע ומנסים להציל מעט מכבודכם: "ואתה רוני, לא, ירון..."

"זוהר," הוא ממהר לעזור לכם.

"זכרתי משהו ברי"ש וו"ו," אתם מנסים להגיב בהומור וממהרים להתנצל: "תסלח לי, הזיכרון שלי על הפנים."

נשמע לכם מוכר? כולנו הרי עברנו חוויה כזו. בואו נמשיך. אתם חוזרים הביתה, רק כדי להחליף בגדים בדרככם לשיעור יוגה. אתם מוכנים לתזוזה, הטרנינג עליכם, הארנק בתיק, המגבת בתיק, המפתחות... איפה המפתחות? איפה המפתחות?!

אתם הופכים את התיק, הולכים לשולחן במטבח, ממשיכים לשולחן בסלון, בודקים את הספה, חוזרים לחדר השינה, הופכים את המיטה. עוצרים וחושבים רגע... זה בטוח בתיק.

חוזרים לסלון ושופכים שוב את תכולת התיק. לא, זה לא בתיק. אולי בתיק שלקחנו אתמול, זהו! הולכים לתיק מאתמול ובודקים אותו כמו ששום איש ביטחון לא בדק מימיו. זה לא בתיק! רגע לחשוב שוב... מה עשינו... נכנסנו הביתה... הלכנו לשירותים... איפה המפתחות!!! זה חייב להיות בתיק. אתם הופכים שוב את התיק והפעם ממששים כל פריט ופריט. לא, זה עדיין לא בתיק.

אתם מצלצלים לחברה שהייתם אמורים לאסוף לפני עשר דקות ומתנצלים: "אני לא מוצא את המפתחות... הראש שלי פשוט הפסיק לעבוד," ואז ליד המיקרוגל אתם רואים אותם. אנחת רווחה.

"מה המסקנה?" תשאלו, "שהזיכרון שלנו חלש? אנחנו יודעים! –לכן אנחנו קוראים את הספר הזה." לא, זאת לא המסקנה. זו הטעות שרובנו עושים: מחליטים שהזיכרון שלנו גרוע.

הפתעה ראשונה: אין כזה דבר - זיכרון גרוע!

זיכרון, כמו דברים רבים אחרים, אינו יחידה כוללת, ולא ניתן לסווגו כטוב או רע.

אם אנחנו מתקשים לזכור שמות ופנים של אנשים – האם זה אומר שכל מערכת הזיכרון שלנו גרועה? אם אנחנו שוכחים שיחה שקיימנו אתמול – האם זה גם אומר שלא נזכור את ההרצאה שעלינו להעביר מחר?

אין קשר. יכול להיות שיהיה לנו זיכרון חלש למספרים ונתונים, אבל נזכור מצוין מילות שירים ששמענו ברדיו פעם אחת בלבד. הבעיה מתחילה בתפיסה החברתית הרווחת על קיומן של שתי אפשרויות קיצוניות: זיכרון טוב וזיכרון חלש.

ובכן, בפועל האפשרויות רבות כי יכול להיות לנו זיכרון טוב בתחומים מסוימים וזיכרון חלש בתחומים אחרים.

כשיחידה צבאית מתקשה בביצוע פעולה מסוימת אין זה אומר שהצבא כולו צריך לעבור הכשרה מחדש ושהרמטכ"ל מוכרח להתגייס שוב לטירונות. כשל נקודתי – כך קוראים לזה.

כך גם בנושא הזיכרון. אם אנחנו מתקשים להיזכר בתאריך יום הולדת של חבר, אין זה מעיד על זיכרון גרוע בכללותו, זה בסך הכול אומר שאנחנו מתקשים להיזכר בתאריך מסוים. ברגע שנהיה מודעים להבחנה הזאת נדע שהמשימה קלה יותר, משום שכל שיהיה עלינו לשפר הם אותם תחומים שבהם זיכרוננו חלש יותר.

הפתעה שנייה: אותו תחום שבו זיכרוננו חלש...אינו חלש כלל!

"מה הוא רוצה מאיתנו?" אתם ודאי שואלים בחוסר אונים, "הרי אם אני לא זוכר איפה הנחתי את המפתחות שלי, ושלוש פעמים בשבוע לוקח לי חצי שעה למצוא אותם, אז ריבונו של עולם, הזיכרון שלי בתחום 'היכן פיזרתי את חפציי' לא רק חלש... הוא דפוק לגמרי!"

מסתבר שזה רק נדמה לנו. אנחנו פשוט לא יודעים להעריך נכון את הזיכרון שלנו. מחקרים הוכיחו שפעמים רבות בהן אדם טען שיש לו זיכרון גרוע לשמות – הוא דווקא זכר שמות מצוין באופן יחסי לאחרים. אבל נניח למחקרים על אחרים, בואו נעשה רגע מחקר אישי: כמה פעמים בחודש האחרון לקח לכם יותר מעשר דקות למצוא את המפתחות? שלוש? ארבע? עשר?

סטטיסטית, אנחנו משתמשים במפתחות שלנו כ־150 פעמים בחודש. כשאנחנו יוצאים מהבית, נכנסים לרכב, בעבודה וכו'. 150 פעמים בחודש. בואו נניח את התרחיש הגרוע ביותר (בו אני מתקשה להאמין), ונאמר שיצא לנו לחפש את המפתחות עשר פעמים. זאת אומרת ש־140 פעמים בחודש לא חיפשנו את המפתחות, קרי, זכרנו היכן הם נמצאים. 140 פעם בחודש זה 95 אחוזי הצלחה! ב"כשל" הנקודתי הנ"ל לזיכרון שלנו הייתה הצלחה נקודתית ב־95 אחוז מהפעמים! הלוואי שבכל דבר היינו "נכשלים" כך...

הזיכרון ה"נוראי" שלנו כשל בסך הכול בחמישה אחוזים מהמקרים! אם כך, מדוע אנחנו חושבים שיש לנו זיכרון גרוע בתחום מסוים? משתי סיבות:

הראשונה קשורה לכך שכמו במקרים רבים אחרים בחיים, כישלון קטן מעיב תמיד על שורה של הצלחות.

אם כל התעודה שלנו הייתה מלאה ב"טוב מאוד" ובמקצוע אחד קיבלנו "בלתי מספיק", נרגיש כישלון מסוים. אם קנינו מכונית חדשה וגילינו שריטה קטנה על מכסה המנוע, נתמלא כעס, והמכונית החדשה תיראה לנו פתאום מאכזבת.

אם נסענו לחופשה ברודוס ובמלון המפואר שלנו נגלתה על רצפת האמבטיה שערה שחורה (לא עלינו), הרי שכל המלון ייראה לנו מטונף ובעצם גם יוון כולה. חלקנו גם עשויים לקבוע שבעלי המלון אנטישמים.

כאלה אנחנו. פרפקציוניסטים רגשניים עם נטייה להגזמות. זו הסיבה שננפח לממדים מפלצתיים גם את אותם חמישה אחוזים מהמקרים שבהם זיכרוננו "כשל" במציאת המפתחות (דרך אגב, גם בחמישה אחוזים מהמקרים הללו הזיכרון לא כשל! הרי בסופו של דבר מצאתם את המפתחות, רק שהזיכרון לא עבד במהירות של מעבד של מחשב חדש וזה לקח קצת זמן).

הבעיה השנייה והמרכזית היא נטייתנו להפוך את הכשל הנקודתי לתפיסת עולם, כלומר, פיתוח גישה שלילית כלפי הזיכרון שלנו באותו תחום שבו אנחנו כושלים.

הנתונים הסטטיסטיים ממקרה מציאת המפתחות דומים גם בהקשר של זכירת אנשים. בכל חודש אנחנו פוגשים מאות אנשים שאנחנו כן זוכרים את שמם ופרטים רבים נוספים עליהם. אבל אם במשך חודש ימים נפגוש חמישה אנשים שלא נצליח לזכור נגיע למסקנה שהזיכרון שלנו בתחום זה הוא כישלון מוחלט.

בנוסף לכך, העובדה שהניסיון לזכור מישהו נעשה בדיוק בזמן שבו האדם עצמו ניצב מולנו הופכת את העניין לבעייתי אפילו יותר. זה מצב מלחיץ ומביך, ורובנו עושים טעות חמורה –אנחנו מתנצלים בפניו. אנחנו מרגישים שאנחנו מעליבים את נשוא פגישתנו בכך שלא זכרנו את שמו. כל המצב מביך אותנו, ואז אנחנו מתנצלים ואומרים, "תסלח לי, אבל הזיכרון שלי על הפנים." מדוע זו טעות חמורה? כי אנחנו מתנצלים פעם אחת, ופעם שנייה, ולאט־לאט מפתחים אמונה פנימית שאכן יש לנו זיכרון גרוע בכל הקשור לשמות של אנשים.

התהליך הזה מוביל אותנו לפתח גישה שלילית כלפי הזיכרון שלנו. אנחנו מתגוננים ומשכנעים את עצמנו שאין בעצם מה לעשות כי הזיכרון שלנו חלש. כתוצאה מכך, בפעם הבאה לא נטרח אפילו לנסות לזכור שם של אדם, פגישה או מטלה כלשהי מתוך השלמה פנימית שחבל על המאמץ, "בכל מקרה לא נזכור, וזה בסדר, יסלחו לנו..."

מרתק עוד יותר לגלות שכחלק מתהליך דיכוי עצמי זה צצים מגוון תירוצים פיזיולוגיים שאנחנו אוהבים להשתמש בהם כששכחנו דבר־מה. "אני אחרי מחלה", "היה לי המון על הראש ולכן זה ברח לי מהזיכרון" (זה כמו לומר: "המוח שלי קטן מאוד ופשוט אם הייתי צריך לדחוס בזיכרון שקבענו להיפגש, זה היה בא על חשבון השם של הבחורה שאני מתכוון לשאול אם תרצה לצאת איתי...")

אך אחד התירוצים החביבים עליי ביותר הוא הגיל: "הזיכרון שלי הוא לא מה שהיה פעם."

הפתעה נוספת: הגיל הוא רק תירוץ!

אני מניח שחלקכם מתמרד עכשיו ואומר: רגע אחד, ומה בנוגע לאלצהיימר ולקשר המוכח בין גיל לזיכרון?

נכון, יש קשר, וזיכרוננו יכול להיפגע כתוצאה מגורמים פיזיולוגיים הקשורים בגיל, אבל הנקודה היא שאינכם רופאים, ולא תדעו אם זה נכון במקרה שלכם (אלא אם, כמובן, נאמר לכם במפורש).

אני מתכוון לאלה מכם שחזרו הביתה מהעבודה וגילו ששכחו משהו במשרד ואז הצהירו בפני בני המשפחה ש"הגיל עושה את שלו..."

לאלה שמשתמשים בתירוץ הגיל אני מציע לעשות ניסוי קטן. גשו לבית ספר יסודי לבחירתכם. היכנסו לאחת הכיתות אחרי סיום יום הלימודים ותראו במו עיניכם שזיכרון אינו קשור לגיל: בכל כיתה תמצאו תיקים, מחברות, מעילים ומבחר שלם של חפצים שנשכחו בסוף היום.

ההבדל היחיד בין תלמיד בן שבע ששכח את הקלמר על השולחן למנכ"ל בן חמישים ששכח משהו במשרד הוא שהילד לא חוזר הביתה ואומר: "מה לעשות, אימא, הזיכרון שלי הוא לא מה שהיה פעם..."

ולסיום מסכת ההפתעות הרי לכם ההפתעה הגדולה מכולם:

ההפתעה המדהימה מכולן:

אין גבול לקיבולת הזיכרון שלנו!

(יש גבול תיאורטי אך לעולם לא נגיע אליו)

זוכרים את התירוץ "שכחתי כי היה לי המון על הראש?" הוא הולך טוב עם המשפט "אני לא רוצה להעמיס יותר מדי על הזיכרון".

תמיד נעדיף לרשום על דף רשימת קניות בסופרמרקט או להכניס מספר טלפון לזיכרון של הנייד במקום לנסות לזכור. העדפה זו נובעת גם מחוסר אמונתנו בזיכרון שלנו וגם מהמחשבה שרשימת סופר חד־פעמית היא "עומס" מיותר על הזיכרון. כלומר, "אם אני כבר צריך להתאמץ ולזכור משהו, עדיף שזה יהיה משהו חשוב באמת..."

כמה דברים חדשים לחלוטין אנחנו זוכרים מדי יום, לדעתכם?

שלושים? מאה? אולי אלף?

מחקרים מעריכים שבקליפת המוח האנושית קיימות 125 טריליון סינפסות ושלכל סינפסה קיבולת של 4.7 בייטים. אם נשווה זאת למונחים שמוכרים לנו – המוח האנושי קולט בכל יום כ־74 ג'יגה־בייט של מידע.

לשם השוואה, הטלפון הסלולרי שלנו מגיע עם כרטיס זיכרון שיכול להכיל 16, 64 או 128 ג'יגה־בייט.

במילים אחרות, ביממה אחת אנחנו קולטים וזוכרים חצי מהמידע שהטלפון הסלולרי שלנו מסוגל לאגור במשך שנתיים בערך.

*

כמה זה 74 ג'יגה־בייט? זה אומר שבמונחים פרקטיים המוח שלנו יכול לזכור בכל יום:

● 70 פרקים של סדרת טלוויזיה אהובה.

● את כל היצירות של ויוואלדי ומוצרט.

● ספר בן 300 עמודים.

חשבו על כל הדברים שאנחנו קולטים בכל יום בלי להתאמץ בכלל: תכנים חדשים שלמדנו, חדשות ששמענו או קראנו, שיחות שניהלנו עם אנשים, מראות שראינו, קולות ששמענו, כל רגש, כל מחשבה, כל רעיון, כל תחושה... הכול נקלט בזיכרון והופך לחלק מהשימוש הקבוע של המוח.

אנחנו מסוגלים אפילו לכתוב – רק מתוך הזיכרון – טקסט של כמה עמודים על דברים שמעולם לא ראינו כמו דינוזאורים, נשק גרעיני, מרד בר־כוכבא, ייצור יין ועוד.

כשאנחנו שוכחים פרט מסוים זו בסך הכול טיפה קטנה בים הזיכרון שלנו. באופן אירוני, הסיבה שאנו שמים לב לדברים ששכחנו ומתרגשים מהם היא משום שמדובר במקרים חריגים ונדירים!

וחשוב לזכור גם שאמנם יש גבול לקיבולת הזיכרון – חוקרים טוענים שמדובר ב־2.5 PB (פתה־בייט), כלומר 2.5 מיליון ג'יגה־בייט – אבל שעד סוף ימי חיינו לא נגיע לניצול מקסימלי של הקיבולת הזו! מאות אלפי יחידות המידע שאנחנו זוכרים בכל יום מתווספות למאות אלפי הדברים שקלטנו אתמול או שלשום, ולא משנה הגיל שלנו, אם אין לנו (חלילה) פגיעה מוחית או דמנציה, כל יום הוא יום חדש שבו נקלוט כמויות אדירות של מידע חדש.

הדבר מעודד ביותר, כי זה אומר שאפשר להמשיך לצבור מידע וחוויות חדשות ללא חשש.

עתה חשבו שוב האם אתם באמת סבורים שרשימת קניות חד־פעמית תגרום לעומס מיותר על זיכרונכם. רשימה כזאת לא "תדגדג" אפילו את הזיכרון שלכם. הבעיה היא פסיכולוגית – המחשבה שיידרשו זמן ומאמץ מנטלי לזכור רשימה כזאת (לעומת כתיבת הרשימה בעזרת עיפרון על נייר או הקלדה שלה בטלפון) וכן חוסר האמונה שבאמת נצליח לזכור את הרשימה במלואה עד שנגיע לסופרמרקט.

בהמשך הספר אלמד אתכם, בין השאר, לזכור רשימה כזו ללא כל מאמץ, במהירות רבה יותר מזו שייקח לכם לכתוב אותה על פתק או להקליד אותה בנייד, ואוכיח לכם שלא תשכחו אותה גם כמה ימים אחרי שסיימתם את הקניות.

חוסר יכולתנו לסמוך על הזיכרון לא מתבטא רק בהקשר של דברים חדשים שהיינו רוצים לזכור, אלא בא לידי ביטוי בזיכרונות קיימים. רוצים דוגמה? חשבו רגע על התמרור "תן זכות קדימה", אותו נראה בסוף דרך כלשהי, לפני השתלבות בכביש אחר. מהי צורתו של התמרור – משולש שבסיסו הרחב למטה וקודקודו למעלה? או שהוא משולש הפוך הניצב על קודקודו ?

הפוך, ודאי תגידו בשמחה... האומנם? חשבו טוב? האם הוא הפוך או שרק נדמה לכם... ואם אגלה לכם שהוא משולש רגיל! אתם מופתעים?

לא אמתח אתכם. התמרור הוא באמת משולש הפוך. אבל עם יד על הלב, תודו – נכון שלרגע קל התגנב לליבכם החשש שמא זיכרונכם מטעה אתכם?

מה שאני מנסה להדגיש הוא שקל לערער את אמונתנו בזיכרון, משום שאיננו סומכים עליו באמת. פעמים רבות נעדיף להאמין לזיכרון של אדם אחר ולא לזה שלנו.

קל יותר להאמין לשלושה חברים ש"זוכרים במפורש" שפסל בן גוריון בנמל התעופה על שמו הפוך, כלומר שבן גוריון עומד על הראש כפי שנהג לעשות בשיעורי פלדנקרייז, מאשר לעצמנו שזוכרים שלא כך הדבר (הפסל בחוף ימה של תל אביב היה של דמותו עומדת על הראש).

בקיצור, סמכו על הזיכרון שלכם, מעתה ועד עולם – בטחו בו, והוא לא יאכזב אתכם. הימנעו ממשפטים שליליים כמו "הזיכרון שלי גרוע", "הזיכרון לא מה שהיה פעם" וכו'.

ובהמשך אפילו תלמדו כיצד להפוך גישה שלילית זו לחיובית.