סוד העננים

1

אגלה לכם סוד. קיימים בעולם הזה בני אדם מסוג מיוחד, כאלה שמקרינים אור גם מבעד למסך אפל.

כמוֹרָה ראיתי כבר הכול בעיניים שהישירו אלי מבט: את הילד ששונא את בית הספר ומייחל להיות בחוץ; את הילד שמבקש רק לרַצות; את הילד שעיניו מזוגגות וישנוניות; ואת הילד ששקוע בחלום מתמשך בהקיץ. אבל ישנם רגעים נדירים שבהם תלמיד יושב מולכם, ואתם בטוחים מיד — בלי לדעת בכלל למה, זאת רק הרגשה פנימית — שהוא אחר.

לא מדובר בתלמיד הכי שאפתן או בתלמידה שמטבעה מצטיינת במבחנים. לא, הילד או הילדה האלה, שהשונוּת שלהם מורגשת, הם מי שמחזירים לכם את כל מה שאתם נותנים, ואפילו יותר. הוא או היא נעשים המגדלור שלכם. פתאום לכל מילה שאתם הוגים בכיתה יש יעד, ואתם כאילו מלמדים לקראת האור שלהם.

בסתיו 1999 פגשתי את יוּרי, תלמיד שיום אחד ילמד אותי שיעורים שאי־אפשר ללמוד בבית הספר. הייתי צעירה, שנתיים בלבד לפני כן סיימתי את לימודי התואר השני במכללה למורים באוניברסיטת קולומביה. את המשרה הראשונה שלי אחרי הקולג' נטשתי — עבדתי אז כעוזרת אישית במשרד יחסי ציבור מכובד בניו יורק. הימים שלי שם היו מדכאים ומאכּלי מוח כל כך, עד שלעתים קרובות חשבתי שלאכול זכוכית יהיה מכאיב פחות מאשר להקדיש שתים־עשרה שעות ביממה לטיפול בצרכיו המפלצתיים של הבוס שלי. בתקווה למצוא עבודה שתשקם את אמוני בבני אדם וגם תעניק תכלית לחיי, קיבלתי את הצעתה של אמי וחזרתי לספסל הלימודים, הפעם לתואר בהוראה.

אני מודה שנעשיתי כמעט מיסיונרית ביחס להוראה מאז שהחלפתי מקצוע. הריגוש שבחינוך ילדים נובע מזה שהם אינם מצנזרים את עצמם כמו מבוגרים. האמת מצויה בכל כיתה בבית ספר, ואני התענגתי על הטוהר הזה כאילו היה כוס מים חיים. רציתי להיות מורה שקוראת לתלמידים טקסטים בקול רם, כמו שעשתה המורה שלי לספרות כשהייתי בכיתה ו', כדי שכולנו נשמע את המנגינה שבמילים. בתוך־תוכי האמנתי שסיפור עשוי לשנות אותנו ושספר טוב שנקרא לעומק יכול לחולל מהפך בנשמה.

זו היתה שנתי השנייה כמורה לספרות ולשון בכיתה ו' בבית הספר פרנקלין, והייתי מלאת אופטימיות. הכול סביבי התפקע מאפשרויות. אני והחבר שלי ביל עברנו זה עתה לגור יחד. אחרי שסיימנו את הלימודים באוניברסיטת מישיגן גרנו במשך ארבע שנים במרחק רחובות ספורים זה מזה בגבול שבין אָפֶּר איסט סייד לספניש הרלם, היכן ששכר הדירה היה נמוך יחסית והברים היו בשפע. אבל לי כבר נמאס מהסצנה של צעירים בני עשרים ומשהו בעלי מקצועות צווארון לבן שתופסים ראש בברים מול שידורי ספורט בטלוויזיה, נמאס לי מהים של כובעי הבייסבול. והנסיעה הארוכה מדי יום מניו יורק ללונג איילנד, שם עבדתי, פשוט הרגה אותי. רציתי אוויר צח וחצר אחורית. דמיינתי לעצמי ימי ראשון בבוקר שבהם אנחנו פותחים את העיתון ומסתכלים זה על זה מעל ספלי קפה מהבילים. שקלנו אפילו לאמץ כלב.

ביל היה מסויג בהתחלה. היה לו נוח ונחמד לקנות קפה ובייגל ועותק של ה"ניו יורק פוסט" בדֶלי השכונתי החביב עליו, לפני שעלה מדי בוקר על קו 6 של הרכבת התחתית בדרך אל המשרד שלו במרכז העיר, שבו מכר ביטוח לעסקים. הוא אהב את העובדה שהוא יכול תמיד לבחור בין חמישים מקומות שעושים משלוחים אם מתחשק לו לאכול משהו אחרי חצות. הוא בדיוק התחיל להרוויח יפה ושמח שיש לו איפה לבזבז את הכסף שלו וקנה לעצמו ערכה חדשה של מקלות גולף והתפאר בכרטיסים טובים למשחקים של המֶטס ולהופעות במֵדיסון סקוֵור גארדֶן.

אבל אז, בתוך כמה חודשים, זוגות החברים הכי טובים שלנו הודיעו בזה אחר זה שהחליטו לעזוב את העיר ולעבור למקום ירוק יותר שבו לא עומדים תמיד שעה בתור לבראנץ' בימי ראשון בבוקר. ההגירה החלה, אִבחן ביל ערב אחד מעל מגש פיצה של רֵיי. "ומי אני שאהיה השורד האחרון?" הוא ניגב את פיו במפית נייר. "אולי את צודקת, מֵגי, בואי נעבור לפרברים."

בסופו של דבר שכרנו בית קטן בסטוֹני בּרוּק, אזור בלונג איילנד שהאווירה בו דומה יותר לניו אינגלנד מאשר לעיירות המפונפנות הקרובות יותר למנהטן. מצאתי את המודעה בעלון "פֶּני סֵייבֶר" מקומי אצל הורי והקפתי אותה בעט אדום בולט. המיקום היה מושלם, קרוב לבית הספר שלימדתי בו, וגם ביל התלהב, כי למעסיק שלו היה לא רחוק משם משרד לוויין. וכך, בגיל המופלג של עשרים ושש, האמנתי שאני בדרכי לבגרות מלאה.

המקום החדש דיבר אל הצד הרומנטי שבי. זה היה בית עץ קטן ולבן עם תריסים אדומים ומקוש דלת מפְּליז שנראה כאילו יצא מדפיו של ספר ילדים. מישהו אחר אולי היה נרתע מהתקרות הנמוכות וממיעוט הארונות, אבל אני נשביתי לגמרי במה שמתווכת הדירות כינתה "קסם העולם הישן". מי לא אוהב אדניות שופעות פֶּטוּניות סגולות וארגמניות על אדני החלונות? מי צריך מזגן כשעצי טיליה גבוהים מצִלים על גג רעפי צִפחה כחול?

"בואי ננסה להתמקח קצת על השכירות," יעץ ביל. איש העסקים שבו תמיד שָׂשׂ להזדמנות להשיג עסקה טובה יותר. אבל אני התעלמתי ממנו. המתווכת בדיוק הצביעה על האח, ולא רציתי ששום דבר יסיח את דעתי כשהיא פירטה את סגולות גילופי העץ של הכרכוב.

"זה בדיוק מה שאתם צריכים בחורף," היא צחקה והצביעה על ערימת בולי עץ דובדבן שבעל הבית הנדיב השאיר בצד. זה קנה אותי! כבר יכולתי לדמיין את עצמי מכורבלת בשמיכה, קוראת ספר של טוני מוריסון ליד האח הבוערת.

בסיום הסיור בבית ביל הודה למתווכת והבטיח שנחזור אליה בתוך ימים ספורים.

חיכיתי שהוא יתקדם ויתרחק מעט ולקחתי אותה הצדה.

"אנחנו מעוניינים!" אמרתי ואחזתי בזרועה. תמיד הייתי חסידה שוטה של "קסם העולם הישן". יכולתי כמעט להריח את בולי עץ הדובדבן הבוערים, אף על פי שהקיץ עמד בפתח.

עברנו לשם בסוף יוני, מיד אחרי סיום שנתי הראשונה בפרנקלין, ומצאתי את עצמי עושה את רוב העבודות הכרוכות בפריקת הציוד שלנו. ניגבתי את מדפי העץ בסלון הקטן והנחתי עליהם את כל הספרים האהובים עלי. כשעזבתי לראשונה את בית הורי לקחתי איתי כל ספר שאהבתי אי־פעם, וכך אפילו ספרים שאהבתי בכיתה ח' מצאו עכשיו את דרכם אל המדפים החדשים שלי. הנחתי באהבה עותקים בלויים של "שלום נפרד" ושל "אילן גדל בברוקלין" לצד תוספות חדשות יותר כמו "אלוהי הדברים הקטנים" ו"שידוך הולם". ביל הלך לעבודה, ואילו אני עבדתי יום־יום בהפיכת הבית הזה לבית שלנו. הנחתי על אדן האח תצלומים של שנינו בקולג' וסידרתי ורדי בר בצנצנות זכוכית ישנות. האח בישרה את בואם של לילות אינטימיים.

בינתיים מצאתי לי חלקת אלוהים קטנה בכיסא אָדירוֹנדַק מתחת לאחד העצים בגינה. ידעתי שבספטמבר זה יהיה המקום המושלם לבדוק בו את החיבורים של התלמידים החדשים שלי. חיכיתי בקוצר רוח לגלות מי יהיו בעלי העיניים הנוצצות שיעוררו בי השראה בשנת הלימודים הבאה.

ביום שישי האחרון של אוגוסט הגעתי לפרנקלין להוטה להכין את חדר הכיתה שלי. הטויוטה הכסופה שלי כבר היתה מלאה בקופסאות עם ציוד: תיקיות, דפי נייר וטושים. חברתי סוזי פּרייס, המורה לאמנות, כבר היתה במסדרון והצמידה נייר צבעוני ללוח המודעות. ידעתי שבתוך פחות משבועיים תהיה שם גלריה שתציג שפע של עבודות תלמידים.

"הֵיי, יפהפייה," היא אמרה. אבל האמת היא שסוזי היתה היפהפייה משתינו, עם שפתיים אדומות בוהקות ועור מושלם. היא לבשה תמיד כל מיני צעיפים ובגדים מיוחדים בשילובים אמנותיים שעוררו בי קנאה. ידעתי שבחורף, כשאני אתעטף בקרדיגן צמר פרקטי, היא תלבש סוודר קטיפתי צבעוני עם כפתורים עשויים מזכוכית צבעונית שמי הים החליקו.

"היה לך קיץ טוב?"

"הכי טוב! גמרתי עם נסיעות מהעיר ובחזרה כל יום. ביל ואני מצאנו בית חדש ונהדר בסטוני ברוק."

"איזה יופי, מגי. גם אני צריכה לעבור דירה בהזדמנות. המגורים במרתף לא טובים לנשמה של אמן."

"תבדקי ב'פני סייבר'," צעקתי מעֵבר לכתפִי בזמן שסחבתי את הקופסה לכיוון הכיתה שלי.

הכיתה שלי, חדר מספר 203, היתה ממוקמת בדיוק באמצע האגף המערבי של פרנקלין. כמו רוב בתי הספר הציבוריים בלונג איילנד, גם עיצוב הפְּנים בפרנקלין היה נטול כל קסם או ייחוד ארכיטקטוני. התקרות היו נמוכות, קירות הלבֵנים נצבעו בגוון משעמם של אפור, והרצפות היו אריחי לינוליאום בדוגמת לוח דמקה. אבל כמעט כל עמיתי המורים ניצלו את ההזדמנות לחמוק מהאדריכלות הפונקציונלית של שנות השישים ברגע שחצו את סף הדלת והפכו את הכיתות שלהם לסביבה מעוררת השראה עבור תלמידיהם.

כולנו התגאינו בנושאים השונים שבחרנו לקשט לפיהם את הכיתות שלנו. בקיץ ההוא חשבתי שבועות על הנושא שאבחר, ולבסוף נפלה החלטה: "המוח הוא כלי עוצמתי". הקדשתי שעות ליצירת דגם של מוח עם אינסוף פיתולים. אחר כך סימנתי כל אזור לפי מפתח צבעים בשלל מרקרים זרחניים כדי להדגיש את שני החלקים. את החלק השמאלי של הדגם סימנתי בכתום כדי להראות לילדים את המוח הלוגי, האחראי על שפה ועל ניתוחי מידע, ואת החלק הימני סימנתי בוורוד — המוח היצירתי, האחראי על חלומות בהקיץ ועל דמיונות. הכנתי גם מוח מיניאטורי לכל אחד מעשרים וארבעה התלמידים שלי, ובמרכז כל מוח כזה כתבתי שם של אחד מהם בטוש שחור עבה. עכשיו מיהרתי לכיתה שלי, להוטה להתחיל לארגן את הלוח.

להפתעתי הרבה, מצאתי בכיתה פתקית צהובה מוצמדת לשולחן שלי — הודעה מהמנהל.

"מיס טוֹפֶּר — אני צריך לדבר איתך כשתוכלי. אני במשרד שלי כל היום. תיכנסי מתי שנוח לך.

תודה,

ט' נֶלסון"

תהיתי על מה הוא רוצה לדבר כבר ביום הראשון ללימודים. בחנתי את עצמי במראָה, נשמתי עמוק כדי להירגע והתכוננתי לגשת אליו.

נלסון המנהל עמד ליד ארון תיוק ממתכת כשנכנסתי למשרד שלו. מאוורר שולחני ערבל אוויר חם בפינת החדר. "אני שמח לראות אותך, מגי," הוא אמר וסימן לי לשבת. "עבר עלייך קיץ טוב?"

"כן, תודה. אבל אני שמחה לחזור לבית הספר."

"אני שמח לשמוע." הוא חייך, ניגש לשולחן שלו והתיישב בכיסאו. "יש לי בקשה חריגה ממך..." הוא רכן לעברי. "מגי, הייתי מרוצה מהעבודה שלך כאן בשנה שעברה. את מכניסה לכיתה התלהבות מעוררת קנאה."

הסמקתי וכבר עמדתי להתנער מן המחמאה, אבל מר נלסון הרים את ידו ועצר בעדי.

"אין צורך לומר עוד משהו בעניין הזה. רציתי רק שתדעי שאני מצפה שתהיה לנו שנה שנייה נהדרת איתך כאן בפרנקלין." הוא כחכח בגרונו. "ולמען האמת הייתי כל כך מרוצה, עד שחשבתי עלייך מיד כשקיבלתי מהמפקח את המשימה המיוחדת הזאת."

"נשמע מסקרן..." אנרגיה של התרגשות הציפה אותי.

"יש ילד שעבר לאחרונה למחוז הזה ועולה השנה לכיתה ו'. הוא שובץ בעצם בכיתה שלך, אבל לפי מה שהבנתי הוא נולד עם מום בלב, שהחליש אותו מאוד."

הרגשתי שהבטן שלי מתכווצת.

"מכיוון שהוא חלש מכדי להגיע לבית הספר כרגע, הסכימו לשלוח אליו הביתה מורים פרטיים כדי שהוא לא יפגר בחומר. וקיוויתי שאת תהיי המורה שלו לספרות ולשון."

הוא תופף בשתי אצבעות על שולחנו וחיכה לתשובה שלי.

"אנחנו כמובן מקווים שהוא יתחזק ויוכל בהמשך השנה להצטרף לכיתה שלך. אבל בינתיים המחוז ישלם לך על ביקורים אצלו אחרי הלימודים כאן. חשבנו להתחיל בפעמיים בשבוע. המדינה תשיג עוד מורֶה או מורָה שיעזרו לו במתמטיקה ובמדעים, אבל הם כנראה לא יהיו מפרנקלין." הוא שילב את כפות ידיו על השולחן.

"זה נשמע כמו משהו שיכול לעניין אותך, מיס טופר?"

ההתרגשות שחשתי רק שניות אחדות קודם לכן התחלפה עכשיו בחשש. במוחי הבזיק זיכרון יַלדות של ילדה קטנה וחולה שעיניה נצמדו לחלון בכל פעם שהאוטובוס לבית הספר עבר ליד ביתה.

הרגשתי שהצבע אוזל מפנַי, ומוחי קפא. רציתי לומר משהו מקצועי ומלא כוונות טובות, כמו "יהיה נהדר ללמד אחד על אחד", או "זו זכות ללמד ילד במצוקה", אבל המילים נעתקו מפי. הרגשתי שאני רק זזה באי־שקט בכיסאי.

מר נלסון רכן שוב קדימה. "אז אני יכול לבנות עלייך, מגי?"

התקשיתי לבלוע רוק. השתוקקתי נואשות לעשות משהו שיאפשר לי לפחות להגיב, אבל לא הצלחתי להפסיק לחשוב על אֵלי, שהיתה שכנה שלי בילדותי.

"איך קוראים לתלמיד?" הכרחתי את עצמי לשאול.

נלסון הרים מהשולחן שלו דף נייר ומיקד בו את מבטו.

"יוּרי קרַסני," הוא קרא במהירות את שמו. "אין לי מושג אם אני מבטא את זה נכון..."

"יורי?" חזרתי על השם. הוא נשמע אקזוטי ומעניין. לא עוד מייקל או ג'ונתן, שהיו נפוצים כל כך בפרנקלין.

נתקפתי מערבולת של רגשות מעורבים — רצון לעזור לילד במצוקה לצד פחד מפני המטען הרגשי שאני נושאת איתי כבר חמש־עשרה שנים.

"אני יודעת שההצעה ללמד אותו היא הזדמנות מיוחדת מאוד. אבל זה יהיה בסדר מצדך אם אחשוב על זה במהלך סוף־השבוע? אני פשוט רוצה לוודא שלא לקחתי על עצמי יותר מדי מחויבויות אחרי הצהריים."

מר נלסון נראה מופתע. "אה, בטח, מגי." הוא תחב את העיפרון מאחורי אוזנו והרחיק את עצמו בדחיפה מהשולחן. גלגלי הכיסא שלו חרקו על הרצפה. "תבדקי את המערכת שלך ותחזרי אלי ביום שלישי. אבל אני אצטרך לבחור מורה אחרת אם את לא מעוניינת, אז בבקשה אל תתעכבי יותר מזה."

"ברור, וסליחה שאני מבקשת עוד זמן למחשבה."

"אני מקווה שבכל זאת תביני עד כמה המשימה הזאת חשובה," הוא הוסיף. "זאת משימה ייחודית, ואני חושב שאת האדם הנכון למלא אותה."

הנהנתי. ידעתי שהפנייה אלי היא הבעת אמון מצדו של נלסון, אבל בתוך־תוכי חששתי שאינני מסוגלת ללמד ילד חולה בביתו. המחשבות שלי חזרו שוב ושוב אל אלי. זה טבעו של הזיכרון. עד כמה שלא נתאמץ להכריח את עצמנו לשכוח אירועים מסוימים, ההיסטוריה שלנו נשארת בעינה. חשבתי על הפיתולים העקלקלים במוחות המיניאטוריים שהכנתי לתלמידים שלי. לכל אחד מאיתנו יש סיפורים שנעולים במבוכי המוח הנפתלים. אלא שכמו מרבית הדברים, גם הסיפורים שלנו לא נשארים קבורים לעד.

הייתי בת שלוש־עשרה בקיץ שבו אלי אוֹאֶרבַּך קמה בוקר אחד מהמיטה והרגישה שרגליה קורסות תחתיה. היא היתה בת חמש. בקיץ ההוא היא קיבלה את האופניים הראשונים שלה, אופניים ורודים בוהקים עם סלסילת קש ופעמון מתכת מחובר לכידון. מדי יום שמענו אותה רוכבת שעות הלוך ושוב לאורך הרחוב, כשגלגלי העזר שלה נגררים מאחוריה והפעמון מצלצל.

אני זוכרת איך גברת אוארבך סיפרה לאמא שלי שחשבה שאלי אולי יָשנה בתנוחה משונה ונרדמו לה הרגליים. אבל היו לה גם חום בלתי־מוסבר בחודש הקודם וּוירוס עיקש שלדעת אמה ייתכן שהיה שפעת של סוף העונה. כל אלה היו רמזים שאמא של אלי אולי התעלמה מהם כי סירבה לבזבז אנרגיה על דאגנות יתר בגלל דברים שהאמינה כי בסופו של דבר יחלפו. אבל עכשיו, כשגברת אוארבך בחנה אותם במבט לאחור, האירועים האלה בהקו באור מתריע עד כאב.

גברת אוארבך תמיד האמינה בטוב שבעולם ושלא סתם השָמים משנים את צבעם בכל שקיעה. "היקום לא רוצה שניעשה שאננים בגלל יופיו," היא אמרה לי ביום אביך אחד על המרפסת הלבנה הגדולה שלה, כשהגישה לי כוס גבוהה של לימונדה. אצבעותי נגעו בזכוכית הקרה כשלקחתי את הכוס ושתיתי ממנה בקשית נייר. היא היתה אז בהיריון עם אלי. בטנה היתה גדולה ובולטת מתחת לשמלת הפשתן הלבנה, לחייה היו ורודות ושערה הערמוני הכהה היה קלוע בצמה ארוכה. היא הניחה את ידיה על בטנה וקראה, "אוי, מגי, הרגשתי בעיטה! את רוצה להרגיש את התינוקת?" ולפני שהספקתי לומר לה שזה מביך אותי, גברת אוארבך כבר לקחה את ידי והניחה אותה באמצע הבטן שלה. וכך הרגשתי באותו יום קיץ עָקֵב קטן או אגרוף קפוץ, עגול וחסר סבלנות, שקרא תיגר בבירור מתוך הרחם הסגור.

כעבור שבועות ספורים הם הביאו את אלי הביתה בסל קש. היא נראתה ורודה ומקומטת מתחת למצנפת הסרוגה, וחמש אצבעות קטנות היו צמודות אל פיה. מר אוארבך עמד בחוץ במכנסי חאקי מגוהצים, ואור השמש הכה בפניו. "בת קטנה," אבא שלי בירך אותו. "אין כמו לגדל בת משלך."

אני זוכרת שאמא שלי אמרה לי לא להתקרב יותר מדי לתינוקת, אבל גברת אוארבך רק הרימה יד וצחקה. "אם מגי רחצה ידיים, היא יכולה להציץ בקטנטונת," היא אמרה והתיישבה בכיסא גדול ונוח. גופה עדיין היה תפוח מתחת לשמלתה. הייתי מאושרת כל כך ברגע ההוא שבו רכנתי מעל אלי ואצבעי נגעה בלחייה. עפעפיה התרוממו וראיתי את המבט המעורפל של תינוקת רכה. כעת האגרוף שלה לא היה קפוץ, וכשאצבעה הקטנה נשלחה לגעת באצבעי, אלי הפכה לאחות הצעירה שמעולם לא היתה לי.

שמונה שנים הפרידו בינינו, אז תמיד הקדמתי אותה במסלול, אבל אלי היתה כל הזמן קרובה לבית שלנו. היא אהבה להסתובב בגינה של אמא שלי במגפי הגומי הישנים שלי ולהשתמש במשפך הקטן שלי, שמרגנית מצוירת על הדופן שלו. ובקיץ ההוא, שבו הופיע לראשונה הכאב ברגליה של אלי, עצרנו את נשימתנו כשגברת אוארבך לקחה אותה מרופא לרופא, עד שמומחה מניו יורק אמר לבסוף להורים שלאלי יש סרטן מסוג נדיר.

בשנה ההיא היא לא הלכה לגן כמתוכנן. בתחילת שנת הלימודים אוטובוס ההסעות הצהוב עדיין האט ליד ביתה כאילו חיכה שהילדה תדלג החוצה.

"אמרו לי לספר אותה קצר," גילתה גברת אוארבך לאמא שלי בלחש. "כדי שיעציב אותה פחות כשהשיער ינשור," הסבירה, והדמעות זלגו על פניה. בפעם הבאה שראיתי את אלי ואת אמא שלה, לשתיהן לא היתה צמה. גברת אוארבך הסתפרה גם היא קצר ברגע שהסַפּר סיים לקצוץ את שערה של אלי.

הבית שלהם שינה את פניו. העציצים שהיו מלאים בפרחי גרניום אדומים בוהקים והחלונות שהיו תמיד פתוחים לרווחה התחלפו לפתע בבית מסוגר ובלתי־חדיר. כל הווילונות היו סגורים, עציצי הפרחים התמלאו גבעולים ועלים כמושים.

אמא שלי ואני המשכנו לבקר, אבל גברת אוארבך כבר לא היתה אותה אמא בעלת רוח חופשייה ומבט אופטימי. היא נראתה קודרת ועייפה, עיגולים כהים הצטיירו סביב עיניה, והחיוך שלה נמחק לכדי קו דק. האוויר בבית נעשה מעופש, בקבוקוני תרופות כתומים ניצבו על דלפק המטבח, והמראה המכאיב ביותר היה זה של אלי על הספה, על ראשה פלומת שיער של תינוק רך, אבל עיניה מבוגרות בהרבה מחמש שנותיה.

אלי נשארה בתודעתי לאורך מרבית חיי הבוגרים. צליל של פעמוני רוח היה יכול להעלות בעיני רוחי את התמונה של גברת אוארבך ההרה על המרפסת שלה. ובכל פעם ששמעתי צלצול מתכתי חד של פעמון אופניים, הוא היה עבורי תזכורת כואבת לאי־הצדק שבחיים, לְמה שהוא בלתי־נתפס בעליל — ילדה קטנה שנלקחת מן העולם הרבה טרם זמנה.

מותה של אלי נותר אצלי ברובו בלתי־מעובד, קבור מתחת לשכבות של צער מודחק. משפחת אוארבך עברה דירה פחות משנה אחרי שאלי מתה. לבית שלהם נכנסו בני זוג מבוגרים מבוסטון, שעברו כדי להיות קרובים לבן שלהם שגר בניו יורק. אבל עדיין ראיתי מדי פעם ילדה קטנה דומה לאלי, עם פני ירח ועיני שקד חומות וצמות זהובות קשורות בסרט לבן, ואז היו המחשבות עליה שבות ומציפות אותי. כל השנים האלה אלי נשארה בזיכרוני ילדה בת שש, גם עכשיו, כשהייתי אישה בוגרת עם תלמידים משלי.

*

ביום ראשון הלכנו ביל ואני לבקר חברים בוֶוסטצֶ'סטֶר שהזמינו לברביקיו. בילינו כל היום על כיסאות גן, אכלנו נקניקיות ואבטיח והתענגנו על סוף־השבוע האחרון של הקיץ. ביום שני, יום לפני תחילת הלימודים, ביל יצא לשחק גולף עם חבר מהקולג' ואני נסעתי לבקר את הורי.

המשפחה שלי גרה גם היא בלונג איילנד, מזרחה ממני, במרחק שתי עיירות, באזור נידח שנקרא סטרוֹנגס נֶק. במקום הזה אנשים נהנים מן הבדידות שלהם. באביב האוויר מהול שם בריחות יערה ויקינתון, ובסתיו בניחוח עשיר של אדר הסוכר ואלונים. חלקות ארוכות של עשב גבוה ועצים עתיקים גובלות בשולי הכבישים המתפתלים, ורבים מהבתים הישנים עומדים שם עוד מימי מתיישבי לונג איילנד הראשונים. בבית המשפחה שלי לא היה שום דבר היסטורי. הוא היה בית חווה צנוע עם רעפי עץ ארז ותריסים שאבא שלי צבע בירוק, כך שיתאימו לעצי האורן שבסביבה.

לאבא שלי יש חזות חיצונית של אירי חסון, אבל נשמה של בעל מלאכה איטלקי קשיש. אחרי הפרישה לגמלאות הוא אימץ לעצמו תחביב של בניית כינורות — עניין מוזר ואקזוטי בשביל גבר שהיה כל חייו הבוגרים איש מכירות. המרתף, שבימי ילדותי שיחקנו בו חברַי ואני פלונטר או ערכנו סיאנסים במסיבות פיג'מות, היה עכשיו סדנת עבודה עם שבבי עץ על הרצפה וצנצנות זכוכית מלאות דבק ולכּה. אפילו הריחות של בית ילדותי השתנו. פעם היה בו ריח מובהק של תבשיל שום ועגבניות. היום ממלא את האוויר ניחוח של עץ אשוחית משויף.

צלצלתי בפעמון, ואבא שלי פתח את הדלת. השינוי שהתחולל בו לא הפסיק להדהים אותי. בזיכרונות היַלדות שלי הוא לובש חליפה כחולה ועניבה מפוספסת ומחזיק תיק מסמכים חום כהה. עכשיו הייתי צריכה להסתגל. אבא שלי לבש סינר פלסטיק, ועיפרון היה תחוב בשערו המכסיף. כשחיבק אותי הרגשתי שאצבעותיו מיובּלות בקצותיהן.

"הֵיי, מֵגס!" לחייו התרחבו בחיוך והוא נישק אותי. "במה זכינו לביקור המפתיע הזה? התגעגעת לאבא הזקן שלך, מה?"

"התגעגעתי ללזניה של אמא."

"אז אני אשמח להיות במקום השני," הוא חייך.

אבא שלי הרוויח בגדול כשהתחתן עם אמא שלי, שהיתה דור ראשון לאמריקאים־איטלקים. אין בעולם כולו בשלנית טובה ממנה. מכל דבר היא יכולה להכין מטעמים. אבל אבא שלי תמיד עמד על כך שלא התאהב בה בזכות הבישול שלה אלא בזכות קולה היפהפה כשהיא שרה, שלדעתו הוא מושלם יותר מכל כלי נגינה שיצליח אי־פעם לבנות.

"ויש לך מזל... היא הכינה אתמול בערב מָניקוֹטי. את מוזמנת להתכבד בכל השאריות שתמצאי במקרר."

"מה שלום הידיים שלך היום?" דלקת המפרקים של אבא שלי החמירה בשנה וחצי האחרונות.

הוא הרים את כפות ידיו. מפרקי האצבעות הבולטים וכתמי השמש על העור הסגירו את שישים ושלוש שנותיו.

"שום דבר שקצת איבופרופן ומי קרח לא יכולים לתקן." הוא ניגש אלי וחיבק אותי. "אבא שלך לא סמרטוט."

גלגלתי עיניים. "אבל הכינורות האלה באמת שווים את כל הסבל הזה?"

"טוב, בשבילי הם שווים."

חייכתי. ידעתי שאחרי חיים שלמים של מכירת תרופות, אבא שלי קיבל סוף כל סוף הזדמנות להתמסר למה שתמיד רצה לעשות, ושום כאב או אי־נוחות לא יעצרו בעדו.

הנחתי בצד את התיק שלי וניגשתי לשטוף ידיים.

*

עד שיצאתי מחדר האמבטיה אמא שלי כבר נכנסה מהגינה. כפכפי העץ הירוקים שלה היו מונחים ליד הדלת הצדדית, והיא עמדה יחפה ליד כיור המטבח ורחצה גבעולי רוֹקֶט שקטפה זה עתה ואספה בסלסילת קש. אמא שלי נראית אלגנטית גם אחרי שכרעה יום שלם על האדמה. שערה הערמוני המכסיף היה אסוף בסרט, וסביב צווארה היא קשרה מטפחת אדומה. האלגנטיות שלה, שנראתה שייכת לתקופה אחרת, מעולם לא אבדה לה.

"מגי!" עיניה אורו כשראתה אותי. היא ניערה באוויר את ידיה הרטובות והמטירה טיפות קטנות על רצפת הלינולאום. "איזו הפתעה נחמדה. את רעבה, חומד?"

"מתי אני לא רעבה?"

היה אפשר לראות אותה מתמלאת מיד מרץ מן המחשבה שתאכיל אותי. היא הצביעה על שולחן המטבח. הלכתי אחריה ללא כל התנגדות, והיא התחילה לחמם את האוכל.

*

הרומן בין הורי הוא סיפור אהבה קלאסי. הנער האירי מהברונקס התאהב באיטלקייה כהת השיער מהשכונה שהוריו הזהירו אותו ממנה. אבא שלי תמיד סיפר לאחי ולי שכמו הסירנות של יוון העתיקה, הוא נשבה בקסם קולה של אמנו עוד לפני שראה את יופייה. יום אחד, כשערך על הבמה חזרה עם התזמורת של התיכון, שמע נערה שרה מאחורי הקלעים. הצלילים שריחפו לעברו נשמעו כל כך מושלמים וצלולים. לפי האגדה המשפחתית, הוא הניח מידיו את הכינור שלו ויצא לחפש אותה. וכשהבין שהנערה הגבוהה עם השיער הארוך והעיניים הכהות היא בעלת הקול המלאכי, הוא התאהב בה עד מעל לראש.

אף על פי שמשפחתו של אבי התנגדה בהתחלה לאמי, בסופו של דבר היא כבשה את חמותה לעתיד, ולא בקולה המלאכי או בתבשיליה, אלא במה שהאירים מכנים "כישרון לסיפורים".

הסיפור האהוב עלי היה על סבתא שלי, ולנטינה. בני הדודים האמריקאים שלה קיבלו תצלום של נערה סיציליאנית צנומה שנראתה כמי שסובלת מתת־תזונה וזקוקה לבית חם. כשהגיעה לבסוף לאליס איילנד, איש מהם לא הבין מיהי הנערה השמנמנה שטענה כי היא בת הדודה שלהם. קרובי המשפחה התלחשו ביניהם כשלקחו הביתה את הנערה, שבגדיה כמעט התפקעו עליה. בדירת השיכון בשדירות ארתור הם הראו לוולנטינה חדר ובו אמבט מתכת גדול, שם תוכל להתרחץ ולהחליף בגדים. הנשים סביבה נותרו המומות כשהנערה השמנה החלה לפשוט את בגדיה: המעיל ואחר כך השמלה ואז עוד שמלה ועוד אחת. בזו אחר זו הוסרו מעליה כל שכבות הבגדים, ואז ניצבה שם אותה ילדה צנומה שהן זיהו מהתצלום. הן הבינו שבמקום לארוז את הבגדים במזוודה, אמה של ולנטינה דרשה מבתה ללבוש את כולם לכל אורך המסע לאמריקה. כך יכלה למלא את המזוודה בדברים חיוניים אחרים, כמו נעליים, תחתונים וסוודרים.

אמא שלי הנחילה לי את אהבתה לסיפורים. היא הראתה לי שיש בכוחם של סיפורים לחבר אותנו לאחרים; שסיפור טוב מסוגל לגשר אפילו על פערים בין ילדים למבוגרים. בכל פעם שהיה צורך להרגיע ילד, עמדו לרשותה הסיפורים הנכונים לרסן גם את הפעוט העצבני ביותר. היא היתה מציעה עוגייה כתמתמה ומספרת על חברה משוודיה שנתנה לה את המתכון, וכך היה הסיפור למרכיב נוסף שהשתלב בין שכבות הקמח והחמאה.

*

"כבר צבעת את חדר השינה החדש שלך, מגי?" היא הניחה לפנַי צלחת חמה של מטעמים נוטפי מוצרלה וריקוטה. "את רוצה שאני אבוא לעזור לך?"

"האמת שאני מתחילה לחבב את הצבע הנוכחי, אמא, אז אני לא בטוחה שאצטרך לצבוע. אני אומרת לעצמי שזה לא אוף־וייט אלא קרם, והוא איכשהו כבר לא נראה משעמם."

"אה, קרם זה צבע מרגיע," היא התגרתה בי והתיישבה לידי. "תמיד היית טובה במילים, מגי. ואת תמיד מוצאת את החיובי ואת היפה..."

צחקתי. "את זה קיבלתי ממך, אמא. חבל רק שלא ירשתי גם את הכישרון שלך לבישול." הרמתי את המזלג אל פי והתענגתי על החמימות ועל שילוב הטעמים. באמת חשבתי שאמא שלי מסוגלת לגלות יופי גם במקום הכי בלתי־צפוי. הרבה פעמים הרגשתי שהיא השפיעה בזה גם עלי. כנערה הייתי תמיד נבוכה בגלל הגובה שלי, השיער האדמוני והנמשים. אבל לאמא שלי היתה יכולת קסומה לגרום לי להרגיש טוב יותר עם עצמי בכל פעם שהתירה איזה סבך בשערי או חפנה את פנַי בידיה הרכות.

"אז מחר מתחילים הלימודים. את בטח מתרגשת, מגי." לא עניתי לה מיד, והיא כבר קלטה משהו. הרגשתי שעיניה נעוצות בי בזמן שקירבתי את המזלג לשלוליות הגבינה הנמסה.

"האמת היא שבאתי הנה כדי לדבר איתך על משהו," אמרתי והנחתי מידי את המזלג.

"כן? מה קרה, חומד?"

"טוב..." היססתי לרגע בניסיון למצוא את המילים הנכונות. "ביום שישי הלכתי לבית הספר להביא ציוד ולהכין את הכיתה, ומצאתי שם פתק מהמנהל עם בקשה לגשת למשרד שלו..."

אמי נראתה מבולבלת.

"לא, אני לא בצרות או משהו כזה. להפך בעצם... נלסון, המנהל, רצה להציע לי משימה נוספת כי הוא היה מרוצה מאוד מהעבדה שלי בשנה שעברה."

"וזאת לא בשורה טובה, מגי?"

"נו, זה לא בדיוק שחור או לבן, אמא. הוא שאל אם אני מוכנה להיות המורה הפרטית לספרות ולשון של ילד שהוא לא מספיק בריא כדי להיות השנה בכיתה. ללמד אותו בבית שלו. הוא נולד עם מום בלב, וכרגע הוא חלש מכדי ללכת לבית הספר עם שאר הילדים. המחוז שולח אליו הביתה שני מורים כדי שלא יפגר בחומר."

ידה של אמי נשלחה לקראתי ועטפה את כף ידי. "אוי, חומד, הילד הזה זקוק לך."

הרגשתי שגופי מתאבן. כבשתי את הדמעות שעמדו בעיני. "אני יודעת, אמא. אבל אני לא מפסיקה לחשוב על אלי. אני לא יודעת אם אני חזקה מספיק להיכנס כל שבוע לבית שיש בו ילד חולה." נשמתי עמוק. "מה יהיה אם אני לא אצליח להתמודד עם זה?"

אמא שלי טלטלה את ראשה והסבה את פניה. ידעתי שגם לה קשה לדבר על אלי.

"מה שקרה עם אלי היה נורא, מגי," היא אמרה בעדינות. "ואת היית אמיצה כל כך. ביקרת אצלה כל הזמן כשהיתה חולה, גם כשהיה קשה לראות אותה ככה. קראת לה ספרים. צבעת איתה בחוברות צביעה. את זוכרת שאפילו שיחקת איתה לפעמים במורה ותלמידה? גברת אוארבך אמרה לי שאלי שמחה לקראתך יותר מכל אחד אחר." אמא שלי נאנחה. "אני יודעת שאבא ואני לא עזרנו בזה שלא סיפרנו לך מיד."

הרגשתי שפָּני מתקשחות. זו היתה נקודה רגישה ביחסים ביני לבין הורי. הייתי במחנה קיץ בזמן שאלי מתה. איש מאיתנו לא היה יכול לדעת מראש שזה יקרה, כמובן, אבל היא הלכה לעולמה כשלא הייתי בבית. והורי סיפרו לי רק כשחזרתי הביתה, כמעט שבוע אחרי הלוויה.

"לא הספקתי להיפרד ממנה," אמרתי בקול שבור.

"עשינו טעות. אבא ואני היינו הורים צעירים, לא רצינו להרוס לך את הקיץ. וזה לא היה קל גם אם היינו מספרים לך קודם."

"היא פשוט נעלמה לי. בחודשים הראשונים אחרי שהיא מתה לא הפסקתי לחשוב שעוד מעט אשמע אותה על האופניים שלה או אראה אותה על המרפסת עם גברת אוארבך והיא תנופף לי כשאני ארד מהאוטובוס של בית הספר." הכאב הציף אותי, טרי וחשוף.

"ואת פוחדת להיקשר לתלמיד הזה?" קולה של אמי נעשה נמוך. "אפשר להבין את זה, מגי. אבל אסור לנו להניח לפַּחד מהכאב להפריע לנו לעשות דברים שאנחנו אוהבים. תחשבי על אבא, כמה הוא סובל מדלקת המפרקים שלו. אני רואה אותו בכל בוקר טובל את כפות הידיים בקערה של מי קרח לפני שהוא מתחיל לעבוד על הכינורות. אבל הוא לא מפסיק, גם כשקשה לו. הוא לא יכול לוותר על זה. וגם את לא צריכה לוותר."

היא רכנה לעברי ועיסתה את גבי. "את כבר יודעת איך קוראים לילד?"

"יורי," אמרתי חרש.

"אני חושבת שאת חייבת לעצמך לפחות לעשות מאמץ למען יורי," יעצה לי אמא. "הוא כלוא שם בבית שלו ולא יכול ללכת לבית הספר כמו שאר הילדים בגילו. תחשבי מה את יכולה לתרום לחייו," היא אמרה בעדינות. "ודמייני לעצמך מה הוא יכול לתרום לחיים שלך."