סוד מלכותי

1

אור זהוב זרם מטה מהתקרה המקומרת אבל מליסה לא שמה לב לכך. אפילו ארמונות החווירו בחוסר משמעות כאשר הושוו להכרה שהרגע שלה הגיע.

סופסוף.

לפעמים נדמה היה שחייה הוגדרו על ידי הרגע הזה – ושעתידה ייקבע מהתוצאה שלו. רגע שהיא יכלה לקשר באופן ישיר לשנייה המפחידה ההיא כשהחזיקה את פס הפלסטיק באצבעותיה הרועדות וראתה את הקו הכחול שלא ניתן לטעות בו שאישר את הריונה.

והעולם כפי שהכירה אותו השתנה לעד.

"האם שמעת אותי, מליסה?" קולו של סטפן דקר את מחשבותיה הפורחות באוויר. "אמרתי שהמלך יראה אותך בעוד זמן קצר."

"כן. כן. שמעתי אותך," אמרה מליסה, ליבה מתחיל לפעום בחוזקה כשהרשתה לעצמה מבט קצר באחת המראות המיופות שהקיפו את הול הכניסה של ארמון זפירינטוס. היא לא היתה אישה גאוותנית – לא היה זמן לגאוותנות בחייה אפילו אם המראה שלה היה מחייב זאת. היה לה את סוג הפנים שלא היה מוציא לים אפילו לא ספינה אחת – לא כל שכן אלף ספינות. אבל פגישה עם המלך...

המלך שהיה אב לבנה!

כשסידרה את שערה הארוך והעבה בפעם המאה להרגשתה, היא קיוותה שנראתה טוב יותר מבחוץ ממה שהרגישה מבפנים. כי היא היתה חייבת להיראות במיטבה. הטוב ביותר. היא היתה צריכה לגרום לקזימירו להאמין שהיא היתה שווה משהו. שהיא התאימה להיות האם של ילדו. מחליקה כפות ידיים לחות לאורך שמלת הפשתן החדשה שלה, היא הביטה בחרדה לעברו של סטפן לאישור כלשהו. "האם אני... האם אני נראית בסדר?"

הוא רפרף לעברה מבט קצר לפני שהחזיר את תשומת ליבו אל לוח הכתיבה בידו. "את נראית בסדר גמור – אבל את מבינה שהוא לא יבחין איך את לבושה? בני מלוכה לעולם לא מבחינים. אנחנו הצוות, אז אנחנו משרתים נצחיים – והם לעולם לא מסתכלים כראוי במשרתים. אנחנו פשוט שם – כמו חלק מהטפט שעל הקיר."

"טפט קיר," היא חזרה על דבריו ללא הבעה.

"כך בדיוק. חלק מהרקע. כל מה שהוא רוצה ממך הוא תיאור קצר של לוח הזמנים לנשף הלילה. בעיקרון אמרתי לו את כול מה שהוא צריך לדעת – אבל מכיוון שאת ארגנת את הפרחים ואת הלהקה הוא רוצה לדבר איתך בעצמו, להודות לך. זה עניין של נימוסים. תדאגי שזה יהיה קצר ומתוק, ואל תשכחי – תדברי רק כאשר פונים אלייך."

"כמובן שלא אשכח." היתה הפסקה. מה שמליסה היתה קוראת הפסקה הרת משמעות אילולא הביטוי לא היה לועג לה כל כך. "אתה יודע שאני... אני פגשתי כבר את המלך בעבר," היא העזה.

סטפן הזדעף בשעה שהביט בה מעלה מלוח הכתיבה שלו. "מתי?"

מה גרם לה להגיד את זה? האם היה זה אולי כדי לפלס את דרכה לתסריט החלום מספר אחת שהיא טיפחה במשך זמן רב כל כך – שקזימירו יכיר מיידית בבן כבנו ויורשו? שהיא תהיה מסוגלת לספר לאנשים על האבא של בן במידה מסוימת של גאווה, במקום לנשוך את שפתה ולומר שהיא מעדיפה לא לדבר על כך?

הצרה היחידה עם תסריטי חלומות היתה שברגע שהתחלת להמציא אותם, זה לא היה קל להפסיק.

כי האם זה לא אפשרי שהמלך יכול אף להודות לה על הפצצה שהיא הלכה לזרוק – במיוחד כשאשתו של אחיו הצעיר ילדה בן לאחרונה. העיתונות בעולם פרסמה את הולדתו של היורש לממלכה הים תיכונית המרהיבה, אבל מליסה ידעה שזו לא היתה האמת. כי בן היה היורש. היורש האמיתי.

היא כחכחה בגרונה. "כש... כשעשינו את מסיבת המוזיאון ההיא בלונדון, לכבוד התערוכה הנודדת של השיש של זפירינטוס. קזימירו היה שם – ובמסיבה שאחרי. לבטח אתה זוכר?"

"בטח שאני זוכר." סטפן גלגל את עיניו. "את עזרת לי לחלק את המתאבנים אותו לילה, מל – אני בספק אם באמת החלפת איתו מילה חוץ מ'האם תרצה עוד מתאבן, הוד מעלתך?' ואם את מצפה ממנו לזכור אותך מאז, מוטב שתחשבי שוב."

מליסה חייכה חיוך קצר ועצבני. ברור שהבוס שלה לא היה שם לב – כי לא היתה שום כימיה או קשר עין בין עוזרת מתכנן המסיבה למלך הראוי במהלך מה שהיה רק עוד התאספות חברתית נוצצת. הרי לא היית מצפה מאורח הכבוד לעסוק בקנטור קליל עם אישה שהיתה שם פשוט כדי לשרת את המעמד המיוחס.

ועדיין מה היה סטפן אומר לו ידע מה בדיוק המלך אכן אמר לה בלילה שלאחר מכן כשהיא הרגישה קור, ריקנות וכאב לקצת נחמה אנושית? משהו באזור של כמה קרימינלי מצידה ללבוש תחתונים בכלל... ואז הוא המשיך להסיר אותם במיומנות, שיחד עם נשיקה מלאת תשוקה, הפכה כול התנגדות למעשה האהבה שלו חסרת ערך.

אך סטפן היה בלתי מודע בבירור לעובדה שהיא היתה באופן אינטימי עם הגבר שמלך על האי הים תיכוני המשגשג זפירינטוס. לא היה לו מושג שקזימירו היה אביו של בן. למעשה, גם לא לדודתה, ששמרה על בן עכשיו באנגליה ברגע זה. לאף אחד לא היה מושג – אפילו לא לקזימירו עצמו. זה היה סוד נורא וכואב שהיא הוכרחה לשמור לעצמה – אבל בקרוב היא תהיה חופשייה מהמשא הבלתי נסבל.

"ואנשים עדיין מודאגים מבריאותו של המלך, כמובן," המשיך סטפן בהרהור.

מילי קפאה לשמע הדברים. "הוא... הוא לא חולה?"

"חולה? הוא הגבר שנמצא בכושר הרב ביותר שראיתי – וזהו נס אם עוצרים לחשוב על זה," אמר סטפן בהרהור. "את יודעת שהוא כמעט מת בשנה לפני שעברה, נכון?"

למרות חום הערב של סוף חודש מאי, מליסה לא יכלה לדכא את הרעד שמילותיו של סטפן גרמו כשלקחו אותה חזרה לזמן הנורא ההוא. זמן שהיה כמו גיהינום עלי אדמות. כמובן שידעה שקזימירו כמעט מת – האם לא ישבה ערה במשך שעות צופה בערוץ החדשות המשדר עשרים וארבע שעות, עיניה פעורות לרווחה ועייפות מחוסר השינה כשחיכתה למבזקים שסיפרו לה כה מעט?

המלך נאבק על חייו, היתה ההודעה האחת והתמידית שגרמה לה להבין שהיא לא יכולה להמשיך ולקבור את ראשה בחול.

והאם לא החלמתו הסופית של קזימירו הניעה אותה לפעולה – הכתה בה את ההכרה שהיא חייבת לספר לו על התינוק שלו? אפילו אם היא נכשלה בניסיונותיה ליצור איתו קשר בעבר – כי מלכים היו די לא נגישים לאנשים כמוה – הפעם הזאת היא חייבת. היא חייבת. כי בן היה יותר מרק ילד קטן יפהפה אותו היא העריצה בכול ליבה – הוא היה צאצא למלך; יורש למלכה מלכותית – והאם לא היתה לשניהם הזכות לדעת זאת?

"הוא... הוא נפל מהסוס שלו, נכון?" היא שאלה – עובדה שהיא כבר ידעה. למעשה, בערך העובדה היחידה שהיא ידעה על התאונה – למרות שסטפן אולי יכול לספר לה יותר.

"נחת על ראשו – טיפש חסר זהירות. היה מחוסר הכרה במשך שבועות."

"אבל הוא בסדר עכשיו?"

"מסתבר. למרות שאחד מאנשי הצוות שלו היה חסר טקט מספיק כדי לספר לי שההקלה הראשונית של המלך לנוכח החלמתו המלאה התחלפה בהתנהגות קרה שגורמת לרובם לרעוד."

זה לא היה מה שמליסה רצתה לשמוע. היא רצתה לשמוע שקזימירו הוא האיש החייכן ביותר על כדור הארץ. שהוא יחייך אליה בעונג כשהיא תתפוס את ההזדמנות המתאימה לספר לו את החדשות המרעידות אדמה שלה, ויגיד לה שאין לה מה לדאוג. שהוא יפתור את הכול.

"קרה?" היא חזרה אחריו.

"קרחוני לחלוטין." סטפן צחק. "אז, כמו שאמרתי, מליסה – תדאגי שזה יהיה קצר ומתוק."

"אני אנסה לזכור. נתראה עוד מעט," היא אמרה, ובצעדים סרבניים באופן מוזר, היא החלה לעקוב אחרי המשרת שחיכה כדי להוביל אותה למשרדים של המלך.

היא רק הגיעה אל הארמון אתמול – יורדת ממטוס פרטי שהיה רחוק שנות אור מסוג התחבורה הציבורית שבה נסעה בדרך כלל באוטובוסים מלאים וברכבות צפופות. מוכנה לעזור לסטפן עם ההכנות האחרונות לנשף שהמלך קזימירו עורך. זו היתה מסיבת נישואים מאוחרת עבור אחיו הצעיר קסביירו ואשתו קתרין – כפי שהיתה חגיגה לכבוד הולדת בנם. וסטפן ארגן את האירוע – בימים אלו נראה כי יש לו מונופול על אירועים בעלי פרופיל גבוה, ואירועים מלכותיים היו ההתמחות שלו.

סטפן וודס היה הבוס שלה – היא עזרה לו לתכנן את המסיבות של החברה הגבוהה, עבודה שהיא נתקלה בה במקרה יותר מאשר מתוך שיקול דעת. הם נפגשו כשמליסה היתה עובדת זמנית באחד מהמשרדים שלו – לאחר שהיתה מוכרחה לנשור מלימודי הקולג' שלה עקב חוסר באמצעים כשאימה נפטרה. שקועה ביגונה, סטפן זיהה את הכישרון שלה וגרם לה להרגיש שהיא שווה משהו. פעם אחר פעם, המסעדן הרהבתן אמר למליסה שהעין האומנותית שלה היתה יקרת ערך עבורו. שהכישרון שלה להפוך את השגרתי למשהו יוצא דופן הוא מה שעזר לעסק שלו להיות כה מדובר ושעבודתה מאחורי הקלעים היתה שנייה לאף אחת. לכן הוא העריך אותה די כדי לתת לה לבחור את השעות שלה ולעבוד איתן סביב בן – והיא היתה כל כך אסירת תודה לו על כך.

אבודה במחשבות, מליסה כמעט לא הבחינה בעושר והגודל של הארמון המרהיב כשעקבה אחר המשרת לאורך מסדרונות השיש הרחבים. הציורים על הקירות נדמו כמיטשטשים לאחד והפסלים של האלים והאלות העתיקים שרחצו באור השמש נעלמו מעיניה. היא רק המשיכה לחשוב על בן – ואיך חייו עמדו לקחת כיוון חדש לגמרי. בקרוב מאד יהיה לו אבא סופסוף – אבא שהוא יגדל להכיר ולאהוב. מישהו שיהיה מסוגל להעשיר את חייו הצעירים עם כל מיני הטבות.

עוצר לבסוף, המשרת הקיש בחוזקה על זוג הדלתות המקושטות והיא שמעה מילה יחידה וקצרה בוקעת מבפנים.

"סי?"

לא היה באמת זמן לקלוט את המבטא הסקסי הצרוד – שהיא ידעה שיכול לדבר יוונית שוטפת כמו גם איטלקית – או את העובדה שהיא מספר שניות מלראות אותו, כי הדלתות נפתחו בדחיפה. ידיה של מליסה רעדו כשזומנה פנימה – אכן נראה כי כול הגוף שלה רועד. המחשבה שמשאלתה משכבר הימים עמדה להתגשם גרמה לה לתהות אם רגליה הרועדות יישאו את משקלה – אבל היא ידעה שהיא חייבת להישאר רגועה וממוקדת. היא חייבת.

ואז היא ראתה אותו.

ישוב לשולחנו באווירה של ריכוז אינטנסיבי כשבחן ערימה של ניירות שהיו פרושים לפניו, הוא נראה כאילו הוא מגולף מחתיכה של אבן אפלה ונוצצת וחסר מודעות לנוכחותה לחלוטין. לרגע, היא פשוט עמדה שם – שותה את מראהו. הזוהר הכהה של שערו והכתפיים הרחבות החזקות גרמו לדופק שלה להשתולל. אולי הוא נולד לשלוט בעושר לא נודע בקצה אצבעותיו הפיקחיות, אבל עבור מליסה הוא תמיד היה הגבר המושלם ביותר שראתה אי פעם, ומזווית זו, זה לא השתנה.

לפתע, הוא הביט מעלה וליבה זינק בזיהוי נרגש כשעיניהם נפגשו – כי, למרות הכול, היא הרגישה את ליבה מתהפך בכמיהה. כי איזו אישה לא תתרגש ממראה אהובה לשעבר שזרעו גדל בבטנה במשך תשעה חודשים ארוכים? פעם אחר פעם הוא העסיק את מחשבותיה – אפילו אם הוא לא הראה את הנטייה הקלה ביותר לשמור איתה על קשר. כמה זמן עבר מאז שהיא ראתה אותו? היא תהתה בערפול. בקרוב שנתיים. כמעט שנתיים שלמות!

היא בהתה לתוך עיניים עמוקות בצבע אמבר ממוסגרות בריסים שחורים כלילה, מה שגרם למבטו להיראות כחודר לתוך נשמתה. שיער בצבע של כנף עורב. תווים אוטוקרטיים וגאים וגוף שרירי וגמיש, שעטה איזושהי חליפה. קזימירו. זה היה קזימירו – אבל הוא נראה כל כך שונה. פניו נראו אפלות יותר, קשות יותר – יותר מסוכנות ממה שזכרה. היא בלעה. עטוף בהילת המונרכיה שלא ניתן לטעות בה, הוא נראה מלכותי ומרשים – ולגמרי, לגמרי בלתי נגיש.

עדיין פעם אחת הוא היה נגיש, לא כן? היא הזכירה לעצמה. נגיש מספיק לקחת אותך למיטתו ולנעוץ את גופו הזהוב כהה לתוך גופך שוב ושוב פעם. זה פשוט שלראות אותו עכשיו – יושב בארמונו שלו – גרם למליסה להרגיש חוסר ביטחון השוטף אותה. כי אפילו אם ידעת משהו באופן אינטלקטואלי, לא תמיד יכולת לקבל את זה – לא באופן רגשי. אבל עכשיו, בפעם הראשונה, היא קיבלה את זה. הוא באמת מלך. מלך השולט בממלכת אי יפהפייה. האדון והשליט של כל הסובב אותו. ומה שעמד בפניה נראה עצום ודי מבהיל.

אבל זה היה מאוחר מדי לסגת עכשיו – הגישה שהיא ייחלה לה ניתנה לבסוף – ובלב פועם במהירות, מליסה חייכה. כי הוא היה האבא של ילדה – ולא משנה מה קרה בעבר – לבטח הם יוכלו להיות בוגרים לגבי העתיד?

היא לא בדיוק ציפתה ממנו לקפוץ על רגליו באושר ולמשוך אותה לזרועותיו, אבל היא כן ציפתה ממנו להגיד משהו. שאיזשהו רגש יצטייר על פניו – כמו הלם או הפתעה, אולי אפילו מורת רוח, כי היא לא היתה נאיבית מספיק לא להבין שהחיים שלו התקדמו לכול מיני דרכים. אבל ההבעה שלו נשארה קרה – קרה כקרח – ואולי זה תלוי בה לנתץ אותה.

היא עטתה מבט מלא תקווה על פניה וחייכה. "ה-הלו," היא אמרה, אפילו אם המילה הרגישה כמו חלוק אבן שנתקעה בגרונה.

לרגע, קזימירו לא הגיב לברכתה או למבטא האנגלי הרך שלה. הוא היה כל כך שקוע במחשבה טורדנית שהוא בקושי יכול היה לזכור שזימן מישהו למשרדו, ועכשיו הוא היצר את עיניו כשבחן את האישה שעמדה לפניו.

שערה הארוך המבריק היה בצבע של תה חזק – השיער החום שהיה נפוץ בקרב נשים אנגליות – ועיניה היו ירוקות. עור כה חיוור שהיה כמעט שקוף הראה עקבות יפים של ורידים כחולים ברקותיה והיא לבשה שמלה שהמאפיין מושך העין היחיד שלה היה העובדה שהיא משכה את תשומת ליבו לזוג רגליים ארוכות ומאד מושכות.

הוא הזעיף פנים. כל חייו היו טבועים בפרוטוקול – זה היה חלק גדול בקיומו כמו הנשימה עצמה. לעיתים קרובות טען שהוא משועמם מהלכות נימוסים והתלונן על הגבלותיהן – אבל חסרונן הספיקו להבטיח את גינויו הקפוא. מניח את העט הנובע מזהב על שולחנו, הוא נתן בה מבט של ביקורתיות קפואה.

"ואת...?" הוא חקר בקור.

חיוכה של מליסה מעד בחלקיק והיא נרתעה מחוסר הידידות שלו. האם היתה זו מעין בדיחה? היא פגשה עיניים ענבריות – אבל עיניים ענבריות היו אמורות להיות חמימות וזוהרות, לא כן? לא כמו המבט שצרב את דרכו דרכה. זה היה קר, בלתי חדיר – קשה ולא מסביר פנים. בלב פועם בחוזקה היא תרה אחר איזושהי הכרה בתווים האריסטוקרטים שלו. איזשהו ניע של זיכרון מעומעם. איזושהי מודעות לכך שזו אישה שהתעלס איתה שוב ושוב.

אך לא היה דבר בפניו חוץ ממבט מבטל קלות, ובאיטיות, הבלתי אפשרי החל לשקוע במוחה המתנגד.

הוא לא יודע מי את!

לרגע היא לא האמינה לזה. חשבה שהוא משחק איזשהו משחק אכזרי איתה – אבל ההתנהגות שלו נשארה קשה ונוקשה, ובוודאי אף אחד אינו יכול להיות שחקן כזה טוב?

כן, הרומן שלהם נמשך רק מספר ימים קצרים – אבל לבטח היא לא היתה בחורה לגמרי נשכחת? למעשה, האם הוא לא אמר לה שהוא תמיד יזכור את המפגש הלוהט שלהם? האם הוא שיקר כשאמר זאת – או שהיתה זו רק שורה שהוא זרק לנשים רבות מספור, למרות שהיתה לו היכולת לגרום לה להרגיש מיוחדת בצורה כה עזה באותו הזמן?

עיניים ממצמצות במהירות, מליסה ניסתה לארגן את מחשבותיה המעורבבות באיזשהו סדר. מכריחה את עצמה לא לעשות משהו מטורף, שאחר כך היא עלולה להתחרט עליו. כמו לפלוט משהו. משהו כמו: הוד מעלתך, אני יכולה לראות את ניו של בניו בתווי פניך. או שיש לי גרסה מיניאטורית שלך בבית, קזימירו – יורש שאינך מודע לו אפילו.

אבל היא לא יכלה לעשות זאת בשום אופן. לא ככה פתאום. לא כשהיא כבר החליטה שהיא תצטרך לבחור את הרגע לספר לו בזהירות רבה. ועומדת מתחת למבטו הכמעט בז של גבר, שהתייחס אליה כאילו נפלה מהחלל והבעירה חור בלתי רצוי על שטיח המשי יקר הערך שלו, לעולם לא יתואר כאידיאלי, לא בעיני אף אחד.

"אני מליסה," היא אמרה, מקווה כנגד התקווה שהסאונד של שמה הנוצרי אולי יניע משהו בזיכרון שלו. האם הוא לא אמר פעם שזה גרם לו לחשוב על דבש?

"מליסה?"

"מליסה מגוויר."

הוא הבזיק לה מבט של שעמום שבקושי מחזיק את עצמו. "לא החכמתי."

מה היא יכולה לומר שיכול לנער את זיכרונו? איזה חלקי שיחה חצי נשכחים שאולי נשארו בחיים במוחו אפילו אם הזיכרון של התעלסותה הנלהבת לא. האם לא אמר לה שאחר הצהריים שבו התגנבו החוצה לסירת הנהר הקטנה היה אחד הטובים בחייו? בולעת את כאבה, היא חייכה אליו ברעד. "אני גרה... אני גרה ממש מחוץ ללונדון במקום שנקרא וולטון-על-התמזה. לא רחוק מהנהר, היכן שניתן לשכור סירות חתירה. אתה עלול – "

"אני עלול להיות בסכנה של הירדמות בכל רגע אם תמשיכי במונולוג הקטן והמשעמם שלך." עיניים ענבריות הקפיאו אותה דרכה כשחתך את מילותיה המגומגמות. "לא ביקשתי את סיפור חייך. אני שאלתי מה את עושה פה, נכנסת בריקוד אל חדריי הפרטיים בחוסר יחס מושלם ומוחלט." הוא עצר כשכול התסכול וחוסר הוודאות של החודשים האחרונים מצאו מוצא לגיטימי לרוגז שלו. "כי אני מניח שאת יודעת מי אני – אפילו שלא ביטאת שום הכרה הולמת בעובדה הזו."

"כמובן שאני יודעת מי אתה," היא אמרה במהירות. "אתה המלך זפירינטוס."

"ועדיין את מברכת אותי לשלום כמו שהיית מברכת חבר רגיל. את לא מנמיכה את עינייך בכבוד? ולא מנסה את הקידה שהתואר שלי מחייב?"

מליסה שמעה את העקיצות החלקות כמשי שמסמרו את בקשתו הקפואה ורועדת. היא ניסתה להיענות – אבל זה הרגיש כמו סוג של השפלה כשהצליבה קרסול אחד מאחורי השני וכופפה את ברכיה בגמלוניות, כמו איזשהו סוג של צפרדע מתבגרת. בתוכה היא הרגישה נסערת וכועסת – הערותיו האירוניות שורפות בעקבות ההכרה שהוא לא זיהה אותה. למה היא צריכה לקוד ולהתחנף אליו – כשהיא היתה אימו של הילד שלו?

עדיין עכשיו לא היה כנראה הזמן הטוב ביותר להפגין מרד ולכן היא ביצעה את הקידה מלאת החן ביותר שיכלה לבצע – מה שלא היה קל בהתחשב שעכשיו היא הרגישה חמה ומובכת ושמלת הפשתן שלה לא אפשרה מרחב תנועה רב. "תסלח לי, הוד מעלתך," היא אמרה.

"מלכותך," היא תיקן חלקות – למרות שהאירוניה של הצהרתו לא ברחה ממנו. לא הוד מלכותך לעוד זמן רב, הוא חשב – בלב שהפך כבד למחשבה של מה שצפוי לקרות. בקרוב הוא יהיה חופשי מכול הדברים שהפכו את חייו לכלוב מזהב. כשהוא יכריז את הצהרתו הדרמטית בנשף באותו הערב, הדבר ישים קץ סופסוף לכול ההשערות בנוגע לעתידו.

אך כשהוא בחן את קצה ראשה המורכן של האנגלייה, האינטואיציה של קזימירו נדרכה – משהו שלא אבד לו כתוצאה מהתאונה שלו, למרות שהוא נשדד מבערך כול השאר. היה משהו בהתנהגות שלה שלא התחבר – משהו בקשר לגישה שלה שלא היה בו הגיון – למרות שגם אם חייו היו תלויים בכך הוא לא הצליח להניח את אצבעו על מה זה יכול היה להיות.

"קומי," הוא ציווה בחוסר סבלנות.

מרגישה את הדקירה החמה של זיעה חמה בין שדיה, מליסה התרוממה והרימה את עיניה לשלו. "כן, הוד מלכותך."

"מדוע את כאן?" הוא דרש ברכות.

"אתה קראת לי."

הוא קרא לה? האמת, מוחו היה כל כך עסוק בצעד הענקי שהוא עמד לקחת. המסע החד שהוא עמד לצאת אליו כל כך העסיק את מחשבתו שהוא בקושי נתן את דעתו על הניהול של הארמון. הוא הביט מטה במהירות בניירות שעל שולחנו, מיישר אותם לערימה מסודרת לפני שנתן בה מבט צונן. "טוב מאד – אז תצדיקי את הפקודה שלי. תזכירי לי מי את ומה את עושה."

זאת היתה כנראה הדרך המעליבה ביותר שהוא יכול היה לחזק את חוסר מעמדה, אבל מליסה היתה נחושה שהוא לא יראה עד כמה זה פגע בה. איזה טוב יצא מזה? תגרמי לו לראות אותך כאנושית, במקום כגורם מעכב. תני לו את העובדות. העובדות שמאחורי המניע האמיתי שבגללן את כאן. היא מצאה מהיכן שהוא הבהוב של חיוך מקצועי.

"אני עובדת עבור סטפן וודס, מתכנן המסיבות, הוד מלכותך. אני עזרתי לארגן את הנשף מאנגליה. הגעתי אתמול לעזור בהכנות האחרונות והוא אמר לי... סטפן, זאת אומרת... שאני צריכה לתת לך לוח זמנים קצר של אירועי הלילה." היא היססה. הוא גם אמר שהמלך רצה להודות לה – אבל משום מה היא לא חשבה שזה הולך לקרות.

"הוא אמר זאת?" עיניו של קזימירו הוצרו בהרהור. "טוב, אם כך – מוטב שתתחילי. שבי," הוא הורה באדישות.

"תודה לך." מתפללת שנשימתה תחזור למשהו שקרוב לנורמליות, מליסה החליקה לכיסא המוזהב העדין למראה שהוא הצביע עליו מעברו השני של שולחן העבודה שלו.

"ובכן, תעבירי לי הפרטים."

עם קצה לשונה, מליסה לחלחה את שפתיה היבשות, מנסה לא להרגיש מודעות עצמית – למרות שהיא מודעת באופן חד לפניו הקודרים והיפים כשהמבט הזהוב כהה נורה לתוכה. איך לעזאזל הוא הולך להגיב כשהיא תספר לו? ומתי בדיוק היא הולכת לספר לו?

היא נתנה לעצמה רגע של חסד. החיים של כול אחד נמדדו ברגעים שלהם, היא הבינה – אבל אולי רגע חשוב, גם כן. אולי זה היה הזמן להרשים אותו ביעילות ובמוסר העבודה שלה במקום ישר להגיד לו שהוא אבא.

"הנשף יתחיל בשמונה – עם כניסתך, הוד מלכותך. אחרי כן יגיע אחיך – הנסיך קסביירו, אשתו, הנסיכה קתרין – והבן התינוק שלהם, הנסיך קוזימו."

"האם זה לא מאוחר מדי בשביל הנסיך הפעוט להיות ער?" הוא אמר בנשיכה בקולו.

"ובכן, אולי קצת." היא כחכחה בגרונה. "זה רק... טוב, אנחנו חשבנו שזאת יכולה להיות הזדמנות טובה לצילום, הוד מלכותך. כיוון שזו מסיבת חתונה מאוחרת ומסיבת הטבלה ביחד, הוצפנו בבקשות לצילומים של הנסיך החדש עם אימו ואביו." היא עצרה לרגע. "ואם תיתן לעיתונות את התמונות שלהם, לאחר מכן הם בתקווה יעזבו אותך לנפשך."

הוא היצר את עיניו כשהקשיב לה, יודע שהיא רק ביטאה את האמת הבסיסית של המצב. יחד עם עמו שלו, העולם כבר היה חצי מאוהב באחיינו הקטן – כי תינוק מלכותי לכד את הדמיון הקולקטיבי כפי שמעט דברים עשו. האמת, הוא לא יכול היה להאשים אותם – לא רק בגלל שהילד היה חמוד, אלא בגלל שחייו החדשים האיתנים הבטיחו כה רבות.

האם התינוק קוזימו לא סימל תקווה לעתיד – ואת ההמשכיות של אחת משושלות הדם המלכותיות העתיקות ביותר באירופה? והאם הולדתו לא הגבירה את הלחץ על קזימירו למצוא אישה לעצמו ולהוליד ילד משלו?

פיו התקשה. טוב, הוא לא ישחק את המשחק. לא עוד. הוא ציית להוראות כול חייו והוא בהחלט לא יוליד ילדים בהוראה. אם החודשים האחרונים לימדו אותו משהו, זה שהוא לא יכול להמשיך עוד בצורת החיים הזו. היו לו את כל הדברים החומריים שרוב הגברים חשקו בהם, אבל הם נקראו חומריים מסיבה מסוימת – הם הכבידו עליך והגבילו אותך במלכודת זהב, והוא רצה להשתחרר פעם אחת ולתמיד.

עמוק בורידיו זרם חוסר מנוחה שהודגשה אף יותר מאז התאונה ומלך חסר מנוחה לא יכול להיות מלך טוב. הפה של קזימירו התהדק. והיתה עוד סיבה מאחורי התוכנית שהציע. משהו אחר שרדף אותו מאז שהתעורר מהתרדמה שלו...

"האם תהיינה לך התנגדויות לכך, הוד מלכותך?"

המבטא הרך שלה חתך את מחשבותיו והוא הביט בה כשגבותיו מורמות. "מה?"

"צילום מאורגן עם אחיך והמשפחה שלו?" היא המשיכה חלקות.

"התנגדויות?" הוא צחק צחוק קצר ומר כשהשאלה שלה פרצה למחשבותיו הטורדות. "לפחות מאה – ואז מאה נוספות – אבל אני יכול לראות ההיגיון במילותייך. דברי עם האנשים שלי על האבטחה," הוא הורה. "ותוודאי שהם לא יחרגו מהזמן – כי הם ינסו את הכי הרבה שיוכלו. יותר מדי פלאש מהמצלמות לא טוב לילד קטן. לא טוב במיוחד גם עבור מבוגרים," הוא הוסיף באירוניה כשפגש בעיניה במבט משלים, יותר מאשר מעוניין. "ומה הלאה?"

"ארוחת ערב למאתיים איש. ואחיך נואם נאום קצר לאחר מכן כדי להודות לך על המסיבה. ואז הזיקוקים. אחרי כן – "

"חכי." הבקשה הסמכותית שלו השתיקה אותה והוא היה מופתע מתחושה המאובנת עמוק בליבו. "אני רוצה לנאום בעצמי," הוא אמר בכבדות. "לפני אחי."

מליסה הזדקפה בדאגה. "אבל, הוד מלכותך – "

עיניו נצצו בסכנה. "מה?"

היא חשבה על המשפחות המלכותיות הזרות, האנשים הנכבדים והנוצצים שהגיעו מיבשת אירופה ומארצות הברית, שירותי הביטחון שכבר עבדו בלוח זמנים לחוץ ביותר, והיא נשמה נשימה עמוקה. בוודאי הוא לא יכול לדרוש ממנה משהו כמו זה ברגע האחרון שישליך את כל תוכניותיה? "לוח הזמנים תוכנן עד השנייה האחרונה."

"אז תתכנני אותו מחדש לעזאזל," הוא נהם ללא עזרה. "האם זה לא מה שמשלמים לך עליו?"

שוב, מילותיו החותכות זעקו את חוסר מעמדה – אבל איכשהו מליסה שמרה על הפגיעה מלהירשם בפניה.

"טוב מאד, הוד מלכותך – אם... אם תוכל להגיד לי כמה זמן אתה צריך לנאום, אז אני אכניס אותו ללוח הזמנים ואודיע לכולם על השינוי. זה ניתן... זה ניתן לביצוע, אני בטוחה."

מודעת לכך שמילותיה מעדו משפתיה כסוג של תחינה, היא חיפשה בפניו בניסיון אחרון למצוא חוט של זיהוי. תזכור אותי, היא האיצה בו בדממה כשנשענה קדימה מעט. תזכור מי אני. תזכור שאמרת שאני מתוקה מדבש. שהעור שלי רך יותר מענן. אתה לא זוכר את הדרך בה קברת את פיך בצווארי ונאנחת בעונג בזמן שהיית עמוק בתוכי?

קזימירו הזדעף לתגובתה כשמשהו מוחשי נדמה כמבליח את האוויר לעברו. עיניה הירוקות הפכו פתאום כהות כליקוי ירח ושפתיה נפשקו באופן שגרם להן להיראות כמזמינות נשיקה כמעט. מאד מזמינות נשיקה, למעשה. ולפתע הוא הריח משב של הבושם שלה כשנעה. איזה ריח עדין של לילך שנדמה כי התפשט באוויר עצמו בעדינות שלו – ולרגע הוא קפא, כאילו מישהו הפך אותו לאבן.

הוא הרגיש שמשהו מנקר בקביעות בפינות מוחו – מה לעזאזל הריח הזה הזכיר לו? אבל אז, כמו חלום מענג שהופרע על ידי רעש חזק, זה נעלם, ושום מידה של ריכוז לא יכלה להחזיר אותו.

הוא קילל בשקט כשהתבונן בה והבחין בנצנוץ הקטן של לשונה דרך פיה החצי פתוח. ובאופן שלא ניתן להסביר אותו, הוא חש בהתקשות מהירה וחדה של חלציו – רכס תופח שחימם את דמו וגרם לחושיו להתחיל לרחוש בתשוקה. כל כך שלרגע מטורף אחד הוא חשב על למשוך אותה לזרועותיו – על להעביר את אצבעותיו בשיער החום והעבה הזה ולהרים מעלה את פניה לפני שיטרוף את השפתיים הרועדות האלה שלה.

בכעס הוא הקיש נקישה קטנה של רוגז. על מה לעזאזל הוא חושב? זאת היתה איזושהי עובדת קטנה מאנגליה – לא אישה הראויה לתשוקתו. וכן, עברו עידנים מאז שאיבד את עצמו בתענוג שאין דומה לו של סקס – לא מלפני התאונה שלו, זה היה בטוח. האם הוא היה כל כך מתוסכל שהוא נתן לייאוש להעיב על כושר השיפוט שלו – הוא שיכול היה לקבל כול אישה שרצה? והוא יקבל, הוא נשבע בדממה.

בנשף הלילה, יהיה עודף של נשים שרק מחכות שהוא יבחין בהן – ביניהן כלות עתידיות מכול המשפחות האריסטוקרטיות ביותר בעולם. אבל הוא לא חיפש כלה. הוא חיפש מאהבת – מאהבת שתיקח כול מה שהוא יהיה מוכן להציע.

תהיינה שם גם המון נשים כאלה, הוא חשב – בסוג של סיפוק קודר. הנשים היפות ביותר שיש לטבע להציע יעקבו אחריו בעיניים משחרות לטרף וגופות נלהבים. פיו של קזימירו התהדק כשהשתמש בכוח רצונו להכניע את זקפתו הלא הרצויה.

הגיע הזמן לשבור את הבצורת המינית שכפה על עצמו – ולאבד את עצמו בתענוגות חסרי הדעת של הגוף לפני שהוא יוצא לגלות שכפה על עצמו. וכשהוא יעשה זאת – כשהוא ייכנע לסקס שוב פעם – זה יהיה עם מישהי הרבה יותר ראויה לחיבתו מאשר האנגלייה הגבוהה הזאת עם הגישה המוזרה בעוצמתה. כמה שיותר מהר שיוכל להתחיל לבחור את החברה שלו – במקום שתיכפה עליו בגלל מעמדו – יותר טוב.

הוא קלט שהיא עדיין ישבה שם, מתבוננת בו כאילו היתה לו זכות מלאה להשתהות במשרדיו הפרטיים של המלך. "אני חושב שכיסינו את הכול, את לא?" הוא אמר.

מילותיו הלקוניות יועדו להרחיק אותה בבירור – אבל רק למקרה שהיא לא הבינה את המסר הדלתות הכפולות נפתחו בדיוק באותו הרגע. הוא כנראה צלצל באיזשהו פעמון נסתר – או שאולי היא ניצלה את כול הזמן המורשה שלה איתו. והפעם לא עמד שם משרת, אלא אחד העוזרים שלו – גבר עם פנים קשות שרפרף אליה מבט עוין שהשאיר אותה ללא ספק שהיא האריכה בזמן המותר לה.

"הוד מלכותך?"

"אה, אורסו," אמר קזימירו. "סניורה מגוויר בדיוק הולכת. תלווה אותה החוצה?"

"סרטו, הוד מלכותך." אורסו החווה בידו לכיוון הדלת, נותן למליסה שום ברירה אלא לעזוב – לחייה בוערות כשמעדה בהתרוממה על רגליה.

היא הביטה במלך אבל הוא בחן משהו על שולחנו – כאילו הוא שכח שהיתה שם. כאילו לא היתה שם מעולם. במודעות עצמית, היא עקפה את העוזר – מבינה שהיא השליכה את ההזדמנות המושלמת לספר למלך על בנו.

ותוהה מתי היא הולכת לקבל עוד אחת.