ספינת קסם
רובין חוב
ספינת קסם
ספר ראשון בטרילוגיית סוחרי הספינות החיות
עברית: דידי תנוך
׳אסטרולוג׳ חוצאת ספרים בע״מ
The Liveship Traders
SHIP of MAGIC Robin Hobb
עטיפה: נעמה יפה
Copyright © Robin Hobb 1998
כל הזכויות שמורות ׳אסטרולוג' הוצאה לאור בע״מ ת.ד. 1123 הוד השרון ו ר 451 טל 09-7412044
פקס 09-7442714
פרסום בכל צורה שהיא, בכל צורה של מאגר מידע, בצורה שלמה או חלקית לכל שימוש מסחרי או אחר אסור ללא רשות מפורשת בכתב מהמו״ל
נדפס בישראל 2008
ספר זה מוקדש לכפת השטן
לא״ג' ברוט לארוחת החתם ללברדור (קשקשים! קשקשים!) למפרץ הטבח (שזכה בשמו ביושר) לנאמנים (דובוני הגומי הידד) לנקודת הכניסה לכף סנט ג׳ון לפטריוט האמריקאי (וקפ׳ן ווקי) למחרחרת המלחמה הלסבית לאניטה ג' ומרסי ג'
לדולפין למפרץ הבשורות ה(לא כל כך) טובות,ואפילו לגוזל הקטן ן אבל במיוחד לגבירת הגשם,תהיה כיום באשר תהיה
תודות
הסופרת רוצה להודות לגייל זימרמן מחברת Alternatives Software, בטקומה, וושינגטון, על הגשת עזרה מהירה ומלאת חמלה בחיסול וירוס המחשב שכמעט אכל את הספר הזה.
'י׳ת(
חזי j0
ספינת קסם
פרולוג
מולקין הרים את עצמו בפתאומיות מהתפלשותו בתנועה שמילאה את האוויר בחלקיקים. קרעים של העור שהשיל צפו עם החול והבוץ כמו שרידי חלום. הוא הניע את גופו הארוך והמתפתל בלולאה עצלה, משפשף עצמו כדי לנקות את הפיסות האחרונות של עור שנהיה קטן מדי. כשבוץ התחתית החל לשקוע שוב, הוא התבונן סביב בשני תריסר הנחשים האחרים ששכבו ונהנו מהמשקעים המגרדים. הוא נד בראשו העצום המכוסה רעמה, ואז מתח את השריר הענק שהיה גופו. "העת," חצרץ בקולו הגרוני. "הגיעה העת".
כולם נשאו אליו את מבטיהם מתחתית הים, עיניהם הירוקות והזהובות והנחושתניות לא ממצמצות. שריבר דיברה בשם כולם כששאלה, "מדוע^ המים חמימים כאן, המזון קל להשגה. במשך מאה שנה לא בא החורף לכאן. מדוע עלינו לעזוב כעת?"
מולקין פיתל את עצמו שוב בעצלתיים. קשקשיו, שנחשפו זה עתה, נצצו בחוזקה באור השמש הכחול. התייפותו הבהיקה את העיניים הכוזבות הזהובות שלכל אורכו, מכריזות עליו כעל אחד מבעלי הראייה העתיקה. מולקין יכול היה לזכור דברים, דברים מהזמן שלפני כל הזמן הזה. תפיסותיו לא תמיד היו ברורות, ולא תמיד עקביות. כמו רבים מאלה הלכודים בין זמנים, עם ידע על שני החיים, לעתים קרובות היה לא ממוקד ולא ברור. הוא ניער את רעמתו עד שהרעל המשתק שלו יצר ענן חיוור סביב פניו.
11
ספינת קסם
הוא גמע את הרעל של עצמו, נשף אותו דרך זימיו בתצוגת שבועת-אמת. "מכיוון שזו העת!" אמר בדחיפות. הוא התרחק מכולם בפתאומיות, זינק לפני המים, עלה מהר יותר מהבועות. הרחק מעליהם הוא שבר את התקרה וזינק לרגע אל המחסור הגדול לפני שצלל שוב. הוא שחה סביבם במעגלים מבוהלים בדחיפות חסרת מילים.
"כמה מהסבכים האחרים הלכו כבר", אמרה שריבר בהרהור. "לא כולם, אפילו לא רובם. אבל מספיק כדי שנבחין בהיעדרם כשאנו עולים למחסור לשיר. אולי הגיעה העת".
ססוריאה שקע עמוק יותר בבוץ. "ואולי לא", אמר בעצלתיים. "אני חושב שאנחנו צריכים לחכות עד שהסבך של אוברן ילך. אוברן הוא... יציב יותר ממולקין".
לצדו, הרימה שריבר את עצמה בפתאומיות מהבוץ. השני הבוהק של עורה החדש היה מבהיל. פסים חומים עדיין היו תלויים ממנה. היא שחררה גוש גדול שלו בפיה ובלעה אותו לפני שדיברה. "אולי עליך להצטרף לסבך של אוברן, אם הנך מפקפק במילותיו של מולקין. אני אבוא צפונה בעקבותיו. עדיף ללכת מוקדם מדי מאשר מאוחר מדי. עדיף ללכת מוקדם, אולי, מאשר לבוא עם עשרות סבכים אחרים ולהיאלץ להתמודד אתם על מזון". היא נעה בגמישות דרך קשר בגופה שלה, ושפשפה מעצמה את השרידים האחרונים של עורה הישן. היא ניערה את רעמתה, ואז הרימה את ראשה. החצרוץ החד שלה הרעיד את המים. "אני
באה, מולקין! אני באה בעקבותיך!" היא נעה להצטרף למנהיגם, שעדיין חג סביבם, בריקודו המתפתל מעליהם.
כל אחד בתורו, הרימו שאר הנחשים הגדולים את גופיהם מהבוץ הדביק ומהעור שהשילו. כולם, אפילו ססוריאה, קמו מהמעמקים וחגו במים החמימים מתחת לתקרת השפע, והצטרפו לריקודו של הסבך. הם ילכו צפונה, חזרה לימים מהם
באו, בזמן העתיק שכה מעטים מהם זכרו עתה.
12
אמצע הקיץ
ספינת קסם
1
על כוהנים ופירטים
קניט הלך לאורך קו הגאות, כשהוא מתעלם מגלי המלח ששטפו סביב מגפיו בעודם מנקים במגעם את עקבותיו מהחוף. מבטו היה צמוד לקו המשתרך של אצות, צדפים ועצי סחף שסימן את הנקודה הגבוהה ביותר אליה מגיעים המים. השפל בדיוק החל, והגלים התקצרו יותר ויותר באחיזתם המתחננת בקרקע. כשמי המלח נסוגו במורד החול השחור, הם חשפו את השיניים הטוחנות השחוקות של הצפחה ושל סבכי האצות שהתחבאו כעת מתחת לגלים.
בצד השני של אי האחרים עגנה ספינתו הדו-תורנית במפרץ הרמייה. הוא הביא את המרייטה לעגון שם כשרוחות הבוקר נשבו והעיפו את שאריות הסופה מהשמים. הגאות עדיין עלתה אז, והסלעים החדים של המפרץ הידוע לשמצה נסוגו בחוסר רצון מתחת לתחרה ירוקה קוצפת. הגיג של הספינה השתפשף מעל הסלעים מכוסי הספחת וביניהם, והביא אותו ואת גאנקיס לחוף על חצי ירח של חול שחור שנעלם לחלוטין כשרוחות הסערה הרימו את הגלים מעבר לסימן שיא הגאות. מעל, התנשאו מצוקי צפחה, ועצים ירוקי-עד שהיו כה כהים שכמעט היו שחורים נשענו החוצה באופן מסוכן, מתריסים כנגד הרוחות רבות
15
ספינת קסם
העוצמה. אפילו לאדם בעל עצבי הברזל של קניט, זה נראה ככניסה ללועו הפתוח למחצה של יצור כלשהו.
הם הותירו את אופל, נער הסיפון, עם הגיג כדי שיגן עליה מהתקריות המוזרות שאירעו לעתים כה קרובות לספינות לא מוגנות במפרץ הרמייה. לחרדתו של הנער, פקד קניט על גאנקיס לבוא אתו, והותיר את הנער לבדו בסירה. כשקניט ראה את הנער לאחרונה, הוא ישב בסירה שעל החוף. עיניו נעו ממבטים חוששים על הצוקים המיוערים מעבר לכתפו לבהייה חרדה למקום שבו המרייטה משכה בעוגנים שלה, כמהה להצטרף לזרם המהיר שנע מחוץ לפי המפרץ.
הסכנות הכרוכות בביקור באי הזה היו אגדתיות. זה היה מעבר לעוינות של מקום המעגן ה"טוב ביותר" באי, מעבר לתאונות המוזרות שאירעו לספינות ולמבקרים. כל האי היה אפוף בקסם המשונה של האחרים. קניט חש כי קסם זה מושך אותו כשהוא וגאנקיס נעו בנתיב שהוביל ממפרץ הרמייה לחוף האוצר. יחסית לנתיב שלא השתמשו בו לעתים קרובות, החצץ השחור שלו היה נקי במידה פלאית מעלים נופלים ומצמחייה פולשנית. סביבם נטפו העצים גשם יד שנייה מסופת הלילה הקודם על עלי שרך שכבר היו עמוסים בטיפות גבישיות. האוויר היה קריר ומלא חיים. פרחים בגוונים ססגוניים, שתמיד צמחו במרחק של גובה אדם לפחות מהנתיב, קראו תיגר על עגמומיות רצפת היער המוצלת. ניחוחותיהם נסחפו באופן מפתה על רוח הבוקר כאילו הזמינו את הגברים לנטוש את מסעם ולחקור את עולמם. הפטריות הכתומות שכיסו את גזעיהם של רבים מהעצים היו מאיימות יותר בחזותן. הבוהק המזעזע של צבען רמז לקניט על רעבון טפילי. רשת עכביש שכוסתה, כמו השרכים, בטיפות מים נוצצות, נמתחה לאורך הנתיב שלהם ואילצה אותם להתכופף מתחת לה. העכביש שישב בקצה הקורים היה כתום כפטריות וגדול כמעט כאגרופו של תינוק. צפרדע עצים ירוקה נלכדה בקורים הדביקים של הרשת ונאבקה בהם, אבל העכביש לא נראה מעוניין. גאנקיס השמיע צליל חרדה קטן כשכרע לנוע מתחת לרשת.
16
ספינת קסם
הנתיב הזה נע ממש במרכז ממלכתם של האחרים. זה היה המקום שבו אדם יכול לחצות את הגבולות המעורפלים של אזוריהם, אם העז לעזוב את הנתיב המסומן היטב שהוקצה לבני אנוש ונכנס ליער לחפשם. בזמני קדם, כך סיפרו האגדות, באו לכאן גיבורים, לא כדי ללכת בשביל, כי אם במטרה לעזוב אותו בכוונה, לעמוד בעוז בפני האחרים במאורותיהם, ולחפש את חוכמת האלה האסורה במערה שלהם, או לדרוש מתנות כמו גלימות היעלמות וחרבות שכוסו בלהבה ויכלו לחתוך כל מגן. פייטנים שהעזו לעשות דרך זו, שבו לארצותיהם עם קולות שמסוגלים לנתץ את אוזני השומע בעוצמתם, או להמיס את לב המאזין בכישוריהם. כולם הכירו את הסיפור העתיק על קייבן גלימת-עורב, שביקר את האחרים במשך חצי מאה ושב כאילו עבורו חלף רק יום, אבל עם שיער בצבע זהב ועיניים הדומות לגחלים אדומות ושירי אמת שסיפרו על העתיד בחרוזים מעוותים. קניט נחר לעצמו בשקט. כולם הכירו את הסיפורים העתיקים, אבל אם היה מי שהעז לעזוב את הנתיב במשך חייו של קניט, הוא לא סיפר על כך לאיש. אולי הוא לא שב, וכך לא יכול היה להתרברב על כך. הפירט פטר את זה ממחשבותיו. הוא לא בא לאי כדי לעזוב את הנתיב, כי אם כדי ללכת בו עד סופו. וכולם ידעו מה המתין שם.
קניט הלך בשביל החצץ שהתפתל דרך הגבעות המיוערות של פנים האי עד שירידתו המתפתלת שפכה אותם לרמה המכוסה בדשא גס שהקיפה עיקול רחב של חוף פתוח. זה היה החוף שמצדו השני של האי הקטנטן. אגדות ניבאו שנמלה הבא של כל ספינה שתעגון יהיה העולם הבא. קניט לא מצא כל תיעוד על ספינה שהעזה לקרוא תיגר על השמועה. אם הייתה ספינה כזאת, עוזה הלך אתה לעזאזל.
השמים היו בצבע כחול עז וחלק שנוקה מכל ענני הסופה של הלילה. העיקול הארוך של חוף הסלע והחול נשבר רק על ידי נחל המים המתוקים שחתך את הגדה הגבוהה ומכוסת הדשא שמעבר לחוף. הנחל נע באטיות מעל החול עד שנבלע בים. במרחק התנשאו צוקים גבוהים יותר של צפחה שחורה, והקיפו את
7ו
ספינת קסם
הקצה הרחוק של חוף חצי הירח. מגדל חד אחד של אבן צפחה עמד בנפרד, בולט בעקמומיות מהאי, ומקטע קטן של החוף בינו לבין צוק האם שלו. הפער בחוף מסגר פרוסה כחולה של שמים וים חסר מנוחה.
"היו לא מעט רוח וגלים אתמול בלילה, אדוני. יש כאלה שאומרים שהמקום הטוב ביותר ללכת בו בחוף האוצר הוא החולות מכוסי הדשא שם למעלה... אומרים שכשיש סופה, הגלים זורקים דברים שם למעלה, דברים שבירים שעלולים להישבר לרסיסים על הסלעים וכאלה, אבל הם נוחתים על הצמחים שם, ממש בעדינות". גאנקיס פלט את המילים במאמץ בעודו ממהר בעקבותיו של קניט. הוא נאלץ למתוח את צעדיו כדי לעמוד בקצב של הפירט הגבוה. ״דוד שלי - כלומר, למעשה הוא היה נשוי לדודתי, לאחותה של אמי - הוא אמר שהוא הכיר אדם שמצא שם למעלה קופסת עץ קטנה, שחורה ונוצצת ומכוסה בציורי פרחים. בפנים היה פסל זכוכית קטן של אישה עם כנפי פרפר. אבל לא זכוכית שקופה, לא, צבעי הכנפיים הסתחררו בתוך הזכוכית כזה". גאנקיס עצר את סיפורו והרכין למחצה את ראשו בעודו מתבונן באדונו בזהירות. "התרצה לדעת מה אמר האחר על משמעות הדבר?"
קניט עצר ולחץ בקדמת המגף שלו על קמט בחול הרטוב. ניצוץ זהב היה גמולו. הוא התכופף בשלווה וכרך את אצבעו מתחת לשרשרת זהב דקה. כשהרים אותה, בקע תליון מקבר החול שלו. הוא ניגב את התליון על קדמת מכנסי הפשתן הנאים שלו, ואז פתח את הסוגר הקטנטן בזריזות. חצאי הזהב נפתחו בקפיצה. מי מלח חדרו לשולי התליון, אבל דיוקן האישה הצעירה עדיין חייך אליו, עיניה עולצות ונוזפות בביישנות כאחד. קניט רק נהם למראה מציאתו והניח אותה בכיס מקטורנו הרקום בחוטי זהב.
"קפ׳ן, אתה יודע שלא ייתנו לך לשמור את זה לעצמך. אף אחד לא שומר לעצמו דבר מחוף האוצר", ציין גאנקיס בזהירות.
"הם לא?" שאל קניט בתורו. הוא הכניס מעט שעשוע לקולו, כדי שיוכל לצפות בגאנקיס תוהה האם זהו לעג עצמי או איום.
18
ספינת קסם
גאנקיס שינה את איזונו בחשאי, והרחיק את פניו מטווח השגתו של קברניטו.
"ז׳מה שכולם אומרים, המפקד", השיב בהיסוס. "שאף אחד לא לוקח הביתה את מה שהוא מוצא בחוף האוצר. אני יודע על בטוח שהחבר של דוד שלי לא לקח את מה שמצא. אחרי שהאחר התבונן במה שהוא מצא והגיד את עתידו, הוא הלך בעקבות האחר במורד החוף לצוק סלע. בטח זה". גאנקיס הרים זרוע והצביע על צוקי הצפחה הרחוקים. "ועל פני הצוק היו אלפי חורים קטנים, איך־שקוראים־להם קטנים..."
"גומחות", סיפק קניט בקול כמעט חולמני. "קוראים להן גומחות, גאנקיס. כפי שגם אתה היית עושה, לו ידעת לדבר בשפתך שלך".
"כנאדוני. גומחות. ובכל אחת מהן היה אוצר, פרט לאלה שהיו ריקות. והאחר נתן לו ללכת לאורך הצוק ולהתבונן בכל האוצרות, והיו שם דברים שכמותם הוא לא דמיין מעולם. ספלי תה מחרסינה שעוצבו כשושנים וכוסות יין מזהב מלאות בתכשיטים וצעצועי עץ קטנים וצבעוניים, ועוד מאה דברים שכמותם לא תוכל לדמיין, כל אחד בגומחה, אדוני. והוא מצא גומחה בגודל ובצורה המתאימים, והוא הניח שם את אשת הפרפר. הוא אמר לדודי שאין דבר שעשה עד כה, שחש נכון כמו הנחת האוצר הקטן בחור ההוא. ואז הוא הותיר אותה שם, ועזב את האי והלך הביתה".
קניט כחכח בגרונו. הצליל הבודד הביע יותר בוז וסלידה מכפי שרוב האנשים היו יכולים להכניס לזרם ארוך של קללות. גאנקיס התבונן הצדה ולמטה. "זה הוא אמר את זה, המפקד, לא אני". הוא משך במותני מכנסיו הדהויות. והוסיף כמעט בחוסר רצון, "האיש חי קצת בעולם החלומות. נותן שביעית מכל מה שהוא מרוויח למקדש של סא, ואת שני ילדיו הבכורים. אדם כזה לא חושב כמונו, המפקד".
"כשאתה חושב בכלל, גאנקיס", סיים עבורו הקפטן. הוא הרים את עיניו החיוורות והתבונן הרחק במעלה קו הגאות, כשהוא ממצמץ קלות בעוד שמש הבוקר נוצצת על הגלים הנעים. "תזיז
19
ספינת קסם
את עצמך לצוקים מכוסי העשבים שלך, גאנקיס, ולך לאורכם. תביא לי מה שתמצא שם".
"כנאדוני". הפירט המבוגר יותר שירך רגליו משם. הוא הסתובב פעם והתבונן בקפטן הצעיר שלו בצער. אז הוא טיפס בגמישות במעלה הגדה הנמוכה לרמה המכוסה עשב שמעל החוף. הוא החל ללכת במסלול מקביל, עיניו סורקות את הגדה שמולו. כמעט מיד, הוא איתר משהו. הוא רץ לעברו, ואז הרים חפץ שהבזיק באור השמש. הוא הרים אותו לאור והתבונן בו, פניו המחורצות מוארות ביראה. "המפקד, המפקד, אתה צריך לראות מה מצאתי!"
"אולי הייתי יכול לעשות זאת, אם היית מביא את זה לכאן כפי שהצטווית", ציין קניט בכעס.
כמו כלב שנקרא לבעליו, עשה גאנקיס את דרכו חזרה לקפטן שלו. עיניו החומות נצצו בברק נעורים, והוא אחז באוצר בשתי ידיו בעודו מזנק לחוף בגמישות, מהרמה שגובהה כגובה אדם. נעליו הנמוכות הרימו חול בעודו רץ. קמט הופיע לרגע על מצחו של קניט בעודו צופה בגאנקיס מתקדם לעברו. המלח הזקן אמנם נהג לכרכר סביבו, אבל הוא לא נטה לחלוק שלל יותר מכל אדם אחר במקצועו. קניט לא באמת ציפה שגאנקיס יביא לו מרצונו כל דבר שימצא על הגדה. למעשה, הוא די ציפה לגזילת האוצר מידיו של האיש בסוף הטיול שלהם. העובדה שגאנקיס רץ אליו, פניו בוהקות משל היה שוטה כפרי המביא פרח לחולבת האהובה עליו, הייתה ממש מטרידה.
ובכל זאת, קניט הותיר את החיוך הארסי הרגיל שלו על פניו, ולא הסגיר את מחשבותיו. תנוחה זו הייתה תוצר של אימון רב, והותירה רושם של חן שליו כשל חתול צד. זה לא רק שגובהו הרב אפשר לו להתבונן בכל המלחים מלמעלה. הבעת השעשוע התמידית על פניו גרמה לאנשיו לחוש שהם אינם מסוגלים להפתיע אותו. הוא רצה שהצוות שלו יאמין שהוא מסוגל לחזות לא רק כל מהלך שלהם, אלא גם את מחשבותיהם. צוות שחשב כך על הקפטן שלו הוא צוות שפחות סביר שימרוד. ואם ימרדו, איש לא ירצה להיות הראשון שיפעל.
20
ספינת קסם
וכך הוא שמר על שלוותו למראית עין בעוד גאנקיס רץ לעברו על החול. מעבר לכך, הוא לא מיהר לחטוף את האוצר מידו, אלא אפשר לאיש להושיט אותו בעודו מתבונן בו בשעשוע.
מהרגע שראה אותו, נדרשה כל השליטה העצמית של קניט כדי שלא יחטוף אותו. הוא מעולם לא ראה צעצוע שנוצר בעורמה שכזאת. הייתה זאת בועת זכוכית, כדור מושלם. המשטח לא נפגם אפילו בשריטה. לזכוכית עצמה היה גוון כחלחל קלוש, אך הגוון לא הסתיר את הפלא שבפנים. שלוש דמויות קטנטנות לבושות טלאים, פניהן צבועות, הוצמדו לבימה קטנטנה וחוברו איכשהו זו לזו כך שכשגאנקיס הזיז את הכדור בידיו, הן החלו בסדרה של פעולות. אחת הסתחררה בפירואט על קצות האצבעות, השנייה ביצעה סדרת היפוכים על קרש, והשלישית נדה בראשה בקצב פעולותיהן, כאילו כל השלוש שמעו מנגינה עליזה בתוך הכדור והגיבו אליה.
קניט אפשר לגאנקיס להדגים עבורו פעמיים. אז, ללא מילה, הושיט לעברו בחן יד ארוכת אצבעות, והמלח הניח את האוצר בכף ידו. קניט דבק במאמץ בחיוך המשועשע שלו כשהרים בתחילה את הכדור לאור השמש, ואז גרם ללוליינים שבפנים לרקוד עבורו. הכדור לא מילא לחלוטין את ידו. "צעצוע של ילד", הסיק ביהירות.
"אם הילד הוא הנסיך העשיר בעולם", העז גאנקיס לציין. "זה דבר שברירי מכדי שיינתן לילד לשחק בו. כל מה שיידרש הוא שיפילו אותו פעם אחת..."
"אך נראה שהוא שרד את הקפיצות על גלי סופה, ואז את היותו מושלך על חוף", ציין קניט בנעימות מדודה.
"זה נכון, המפקד, אך הרי זהו חוף האוצר. כמעט כל מה שמושלך לכאן הוא שלם, ממה ששמעתי. זה חלק מהקסם של המקום".
"קסם". קניט הרשה לעצמו חיוך רחב מעט יותר כשהניח את הכדור בכיס המרווח של מעיל האינדיגו שלו. "אז אתה מאמין שקסם הוא מה שמרים צעצועים שכאלה לחוף, מה?"
"אלא מה, קפטן? הדבר היה צריך להיות מנותץ לרסיסים, או
21
ספינת קסם
לפחות להישרט על ידי החולות. אבל זה נראה כאילו זה עתה יצא מחנות התכשיטן".
קניט נד בראשו בעצב. "קסם? לא, גאנקיס, אין בזה יותר קסם מאשר בגאויות במים הרדודים של אורטה, או בזרם התבלינים שעוזר לספינות לשוט מהר יותר לאיים ולועג להן כל הדרך בחזרה. זה רק טכסיס של רוחות וזרמים וגאויות. לא יותר מכך. אותו טכסיס שמבטיח שכל ספינה שתנסה לעגון בצד זה של האי תמצא את עצמה טרופה ושבורה לפני הגאות הבאה".
"כנאדוני", הסכים גאנקיס בצייתנות, אבל ללא שכנוע. עיניו הבוגדניות נעו לכיס שבו הניח קפטן קניט את כדור הזכוכית. חיוכו של קניט אולי התרחב מעט.
"ובכן? אין סיבה להתעכב כאן. תחזור לשם ותלך לאורך הגדה ותראה מה עוד תוכל למצוא".
"כנאדוני", נכנע גאנקיס, ובמבט אחרון של חרטה לעבר הכיס פנה הגבר המבוגר יותר ומיהר חזרה לגדה. קניט הכניס יד אחת לכיס וליטף את הזכוכית הקרה והחלקה ששם. הוא המשיך לטייל במורד החוף. מעליו, עשו השחפים כמותו, והחליקו באטיות במורד הרוח בעודם מחפשים מטעמים במים הנסוגים. הוא לא נחפז, אבל זכר שספינתו ממתינה לו מעבר לאי במים בוגדניים. הוא ילך לכל אורך החוף, כפי שהמסורת דרשה, אבל הוא לא התכוון להתעכב לאחר שישמע את הגדת העתידות של אחר. וגם לא הייתה לו כל כוונה להותיר כל אוצר שימצא. חיוך אמיתי משך בזוויות פיו.
בעודו הולך, הוציא את ידו מכיסו ונגע בפרק היד השנייה. חפת התחרה של חולצת המשי הלבנה שלו הסתיר חוט כפול נאה מעור שחור. זה כרך צעצוע עץ קטן ומשובח לפרק ידו בחוזקה. הקישוט היה פנים מגולפות שחוררו במצח ובלסת התחתונה כך שהפנים הוצמדו בחוזקה לפרק ידו, מכסות בדיוק את הדופק שלו. בעבר, הפנים היו צבועות בשחור, אבל מרבית הצבע דהה. הפנים עדיין נראו בבירור, פנים קטנטנות ולועגות, שגולפו בקפידה מרהיבה. הפנים היו זהות לאלה שלו. עלה לו סכום בלתי סביר לייצר את העצם. לא כל מי שיכול היה לגלף בעץ־קסם היה מוכן לעשות זאת, גם אם היה לו את האומץ לגנוב את העץ.
22
ספינת קסם
קניט זכר היטב את האומן שגילף עבורו את הפנים הקטנטנות. הוא ישב בסטודיו של האיש במשך שעות ארוכות, שטוף בשמש הבוקר הקרירה בעוד האומן מגלף את העץ הקשה כברזל בדקדקנות כך שישקף את פניו של קניט. הם לא דיברו. האומן לא יכול היה לדבר, הפירט לא דיבר. המגלף היה זקוק לשקט מוחלט על מנת להתרכז, שכן הוא לא רק עיבד את העץ, כי אם ביצע לחש שיכבול את הקמע כך שיגן על הלובש מפני קסמים. לקניט ממילא לא היה דבר לומר לו. הפירט שילם לו מקדמה מופרזת חודשים קודם לכן, והמתין עד שהאמן שלח לו שליח שאמר שהוא השיג מעט מהעץ היקר והשמור היטב. קניט זעם על כך שהאומן דרש עוד כסף לפני שהחל לגלף ולבצע את הלחש, אבל רק חייך את חיוכו הארסי הקטן והניח מטבעות ותכשיטים וחוליות זהב וכסף על מאזניו של האמן, עד שהאיש הנהן כדי לסמן שמחירו שולם. כמו רבים במקצועות הלא חוקיים של בינגטאון, האיש הקריב לפני זמן רב את לשונו כדי להבטיח את פרטיותו של לקוחו. אף שקניט לא היה משוכנע ביעילותה של הטלת מום שכזאת, הוא העריך את הרגש שייצגה. וכך, לאחר שהאמן סיים וחיבר אישית את התכשיט לפרק ידו של קניט, האיש יכול היה רק להנהן בתקיפות כדי להביע את סיפוקו העמוק מכישוריו שלו בעודו נוגע בעץ באצבעות נלהבות.
לאחר מכן, קניט הרג אותו. זה היה הדבר ההגיוני היחיד לעשות, וקניט הוא אדם הגיוני ביותר. הוא לקח חזרה את השכר הנוסף שהאיש דרש. קניט לא סבל אדם שלא כיבד את העסקה המקורית שלו. אבל זאת לא הייתה הסיבה שהרג אותו. הוא הרג אותו על מנת לשמור על הסוד. אם אנשים היו יודעים שקפטן קניט עונד קמע שמטרתו להדוף קסם, הרי שהם ידעו שהוא מפחד מהם. הוא לא יכול היה להרשות שהצוות שלו יאמין שהוא פוחד מדבר כלשהו. מזלו הטוב היה אגדי. כל אנשיו האמינו בו, רובם יותר מכפי שקניט עצמו האמין. זאת הסיבה לכך שהם היו אנשיו. אסור שיחשבו שהוא חושש שמשהו יכול לאיים על המזל הזה.
בשנה מאז שהרג את האמן, הוא תהה האם הריגתו פגעה
23
ספינת קסם
בקמע בדרך כלשהי, שכן הוא לא קם לחיים. כשהוא שאל את המגלף כמה זמן ייקח לפנים הקטנות להתעורר לחיים, האיש משך בכתפיו ברוב הבעה, וציין בתנועות ידיים רבות שלא הוא ולא אף אחד אחר יכולים לחזות דבר שכזה. במשך שנה חיכה קניט שהקמע יתעורר לחיים, כדי להיות בטוח שהלחש שלו הופעל לחלוטין. אבל בא זמן שבו לא יכול היה לחכות יותר. הוא ידע בחוש שהגיע הזמן שילך לבקר בחוף האוצר, ויראה מה יעניק לו האוקיינוס. הוא לא יכול היה לחכות עוד שהקמע יתעורר. הוא החליט להסתכן. הוא יאלץ לסמוך שוב על מזלו שיגן עליו, כפי שהיה תמיד. הוא הגן עליו ביום שבו נאלץ להרוג את האמן, הלא כך? האיש פנה באופן לא צפוי, בדיוק בזמן לראות את קניט שולף את הלהב. קניט היה משוכנע שאם הייתה לאיש לשון, הצרחה שלו הייתה קולנית בהרבה.
קניט אילץ את עצמו להפסיק לחשוב על האמן. זה לא הזמן לחשוב עליו. הוא לא בא לחוף האוצר כדי להגות בעבר, אלא כדי למצוא אוצר שיבטיח את עתידו. הוא הצמיד את מבטו לקו הגאות המתפתל והלך לאורכו במורד החוף. הוא התעלם מהצדפות הנוצצות, מטופרי הסרטנים ומסבכי האצות שנעקרו משורש, ומעצי סחף גדולים וקטנים. עיני התכלת שלו חיפשו רק מטען שהושלך ונטרף. הוא לא נאלץ ללכת רחוק כדי למצוא גמול על עמלו. בתיבת עץ קטנה וחבוטה, הוא מצא סט של ספלי תה. הוא לא חשב שבני אנוש ייצרו אותם או השתמשו בהם. היו תריסר ספלים, והם נוצרו מקצוות של עצמות ציפורים שרוקנו מתוכנן. תמונות כחולות קטנטנות צוירו עליהם, והקווים היו דקים עד שנראה שהמברשת הייתה רק שערה אחת. הספלים היו משומשים. התמונות הכחולות נמוגו מעבר לכל זיהוי של צורתן המקורית וידיות העצם המגולפות היו שחוקות משימוש. הוא הכניס את התיבה הקטנה תחת זרועו והמשיך ללכת.
הוא המשיך לצעוד תחת השמש ונגד הרוח, מגפיו הנאות מותירות טביעות ברורות בחול הרטוב. מדי פעם הרים את מבטו באופן אגבי, וסקר את החוף כולו. הוא לא נתן לציפיותיו להופיע על פניו. כשנתן למבטו לצנוח חזרה לחול, הוא גילה קופסת ארז
24
ספינת קסם
קטנטנה. מי מלח עיוותו את העץ. כדי לפותחה נאלץ לחבוט בו על אבן כמו אגוז. בפנים היו ציפורניים. הן נוצרו מאם הפנינה. צבתות קטנטנות יחברו אותן מעל ציפורן רגילה ובקצה של כל אחת מהן היה חלל קטנטן, שאולי נועד לאכסן רעל. הן היו שתים־עשרה. קניט הניח אותן בכיסו השני. הן שקשקו יחדיו כשהלך.
לא הציק לו שמה שמצא היה בבירור דבר שלא עוצב על ידי בני אנוש ולא נועד לשימושם. למרות שלעג קודם לכן לאמונתו של גאנקיס בקסם שבחוף, כולם ידעו שלא רק גלי האוקיינוס ליחכו את החופים הסלעיים האלה. ספינות שהיו שוטות מספיק כדי לעגון במקום כלשהו ליד האי הזה בעת סערה נטו להיעלם לחלוטין, ולא להותיר אפילו שבב שאריות. מלחים זקנים אמרו שהם נסחפו מהעולם הזה ואל מימיו של עולם אחר. קניט לא פקפק בכך. הוא התבונן בשמים, אבל הם נותרו צלולים וכחולים. הרוח הייתה חזקה, אבל הוא האמין שמזג האוויר יישאר כמות שהוא כך שהוא יספיק ללכת לאורכו של חוף האוצר ולעשות את הדרך אל צדו השני של האי, שם עגנה ספינתו במפרץ הרמייה. הוא בטח במזלו שלא יעזוב אותו.
התגלית המטרידה שלו הייתה הבאה בתור. היה זה שק שנוצר מעורות אדומים וכחולים שנתפרו יחדיו, קבור למחצה בחול הרטוב. העור היה חזק, והשק נוצר כך שיחזיק מעמד. מי מלח הרטיבו והכתימו אותו, וגרמו לצבעים להתערבב זה בזה. מי המלח אחזו בידיות הנחושת שסגרו אותו והקשיחו את רצועות העור שעברו בהן. הוא השתמש בסכין שלו כדי לפתוח תפר. בפנים היו גורי חתולים, שלמים לחלוטין, עם טפרים ארוכים וכתמים נוצצים מאחורי אוזניהם. הם היו מתים, כל השישה. הוא דיכא את סלידתו, והרים את הקטן ביותר. הוא סובב את הגופה הרפויה בידיו. הגור היה כחול פרווה, כחול וינקה עמוק עם עפעפיים ורודות. קטן. הגור הצעיר, ככל הנראה. זה היה לח וקר ומגעיל. עגיל מאבן אודם כיסה את אחת האוזניים הרטובות כמו קרצייה. הוא ייחל פשוט לשמוט אותו. מגוחך. הוא קטף את העגיל מהאוזן והניח אותו בכיסו. ואז, מונע על ידי דחף שלא
25
ספינת קסם
הבין, החזיר את הגופות הכחולות הקטנות לשק והותיר אותו לצד קו הגאות. קניט המשיך ללכת.
יראה זרמה בו עם דמו. עץ. קליפה ולשר, ניחוח היער והעלים המתנופפים מעליו. עץ. אבל גם האדמה והמים, האוויר והאור, הכול בא והלך דרך הברייה הידועה בשם עץ. הוא נע אתם, נכנס ויוצא מקיומם של קליפה ועלה ושורש, אוויר ומים.
"וינטרו".
הנער הרים את עיניו באטיות מהעץ שלפניו. הוא אימץ את רצונו, ומיקד את מבטו בפניו המחייכות של הכוהן הצעיר. בראנדול חייך בעידוד. וינטרו עצם את עיניו לרגע, עצר את נשימתו, ושחרר את עצמו ממשימתו. כשפקח את עיניו, שאף אוויר בפתאומיות כאילו השתחרר ממים עמוקים. אור מנמר, מים מתוקים, רוח קלה, כל אלה נמוגו לפתע. הוא היה בחדר העבודה במנזר, אולם קריר שרצפתו וקירותיו עשויים מאבן. רגליו היחפות חשו את צינת הרצפה. היו תריסר שולחנות אבן אחרים בחדר הגדול. לצד שלושה אחרים, עבדו נערים כמותו לאטם, ותנועותיהם החולמניות הסגירו את מצב הטראנס שבו היו נתונים. אחד מהם ארג סל והשניים האחרים עיצבו חומר בידיים אפורות ורטובות.
הוא התבונן בפיסות הזכוכית הנוצצת והעופרת שעל השולחן שמולו. יופיו של הויטרז׳ שיצר הפתיע אפילו אותו, אבל הוא לא עמד בהשוואה לפליאה שחש כשהיה העץ. הוא נגע בו באצבעותיו, מניע אותן על הגזע ועל הענפים החינניים. ליטוף התמונה היה דומה לנגיעה בגופו שלו, כה טובה הייתה היכרותו עמה. מאחוריו שמע את שאיפת האוויר השקטה של בראנדול. במצב המודעות המוגברת שבו שרה עדיין, הוא חש את יראתו של הכוהן זורמת עם זו שלו, ובמשך זמן מה עמדו בשקט וחלקו את תפארת הפלא של סא.
"וינטרו", אמר הכוהן שוב בקול שקט. הוא הושיט יד ונגע באצבעו בדרקון הקטנטן שהציץ מהענפים העליונים של העץ, ואז נגע בעיקול הנוצץ של גופו של נחש, שכמעט ונחבא
26
ספינת קסם
בשורשים המתפתלים. הוא הניח יד על כתפו של הנער וסובב אותו בעדינות משולחן העבודה שלו. בעודו מוביל אותו מחדר העבודה, הוא נזף בו בעדינות. "אתה צעיר מכדי להישאר במצב כזה במשך הבוקר כולו. אתה חייב ללמוד למתן את הקצב שלך".
וינטרו הרים את ידיו ושפשף עיניים שהיו לפתע מלאות שרעפים. "הייתי שם כל הבוקר?" שאל בהלם. "זה לא נראה כך, בראנדול".
"אני בטוח שלא. אבל אני בטוח שהעייפות שאתה חש כעת תשכנע אותך באמיתות הדבר. עליך להיות זהיר, וינטרו. מחר, בקש מצופה שיקים אותך באמצע הבוקר. כישרון כשלך הוא דבר יקר מכדי שניתן לך לכלות אותו".
"אכן כואב לי, כעת", הודה וינטרו. הוא העביר יד על המצח שלו, הזיז שיער שחור ודק מעיניו וחייך. "אבל העץ היה שווה את זה, בראנדול".
בראנדול הנהן לאטו. "ביותר ממובן אחד. מכירתו של חלון כזה תשיג לנו די ממון כדי להעניק לאולם הטירונים גג חדש. אם האם דאיטי תוכל לגרום לעצמה לתת למנזר להיפרד מפלא שכזה". הוא היסס שוב ואז הוסיף, "אני רואה שהם הופיעו שוב. הדרקון והנחש. עדיין אין לך מושג..." הוא נתן לקולו להימוג בשאלה.
"אני אפילו לא זוכר ששמתי אותם שם", אמר וינטרו.
"ובכן". לא היה שמץ של שיפוט בקולו של בראנדול. רק סבלנות.
במשך זמן מה הם הלכו בשתיקה חברותית במסדרונות האבן הקרירים של המנזר. חושיו של וינטרו איבדו בהדרגה את חדותם והוקהו לרמה נורמלית. הוא לא יכול עוד לחוש את טעמם של המלחים הלכודים בקירות האבן, ולא לשמוע את השקיעה הקלה של גושי האבן העתיקים. הבד החום הגס של גלימת החניך שלו הפך נסבל על עורו. עד שהגיעו לדלת העץ הגדולה ויצאו לגני המנזר, הוא שוב היה בטוח בתוך גופו. הוא חש לא יציב, כאילו התעורר זה עתה משינה ארוכה, אבל באותה העת חש עייף עד העצם, כאילו בילה את כל היום בעדירת תפוחי אדמה. הוא הלך ללא קול לצדו של בראנדול, כפי שהיה נהוג במנזר. הם עברו על
27
ספינת קסם
פני אחרים, גברים ונשים לבושים בגלימות בצבע הירוק של כוהנים, ואחרים הלבושים בלבן של חניכים. ברכות הוחלפו בהינד ראש.
כשהתקרבו לבקתת הכלים, הוא חש ודאות מטרידה שזה יעדם, ושהוא יבלה את שארית אחר הצהריים בעבודה בגן שטוף השמש. בכל זמן אחר, זה עשוי היה להיות דבר נעים שיש לצפות לו, אבל מאמציו בחדר העבודה העגמומי בזמן האחרון הותירו אותו רגיש מאוד לאור. בראנדול התבונן אחורה בצעידתו המאטה.
"וינטרו", נזף בעדינות. "סרב לחרדה. כשאתה שואל צרות כנגד העתיד, אתה מזניח את הרגע הנוכחי, ואינך יכול ליהנות ממנו. האיש שדואג בנוגע למה שיקרה לו מאבד את הרגע הנוכחי מתוך חרדה מפני הרגע הבא, ומרעיל את הרגע הבא בשיפוט מוקדם". קולו של בראנדול הפך נוקשה. "אתה מרשה לעצמך לעסוק בשיפוט מוקדם לעתים קרובות מדי. אם לא תזכה לכהונה, סביר להניח שזאת תהיה הסיבה".
מבטו של וינטרו פגש את זה של בראנדול באימה. לרגע משלה אימה עירומה ■ בפניו. אז ראה את המלכודת, חיוך כיסה את פניו ובראנדול חייך גם הוא כשהנער אמר, "אבל אם אדאג בקשר לכך, הרי ששפטתי את עצמי מראש לכישלון".
בראנדול דחף את הנער בידידותיות במרפקו. "בדיוק. הו, אתה גדל ולומד כה מהר. אני הייתי מבוגר בהרבה ממך, בן עשרים לפחות, עד שלמדתי ליישם את הסתירה הזאת בחיי היום־יום".
וינטרו משך בכתפיו בביישנות. "הגיתי בכך אתמול בלילה לפני שהלכתי לישון. ׳יש לתכנן לעתיד ולצפות לעתיד מבלי לחשוש מהעתיד׳. הסתירה העשרים ושבע של סא".
"גיל שלוש-עשרה הוא גיל צעיר מאוד כדי להגיע לסתירה העשרים-ושבע", ציין בראנדול.
"באיזו אתה?" שאל וינטרו בתמימות.
"השלושים ושלוש. אותה סתירה שבא אני הוגה כבר שנתיים". וינטרו משך בכתפיו. "לא הגעתי עד לשם בלימודי". הם המשיכו ללכת בצל עצי התפוח, תחת עלים שהיו תלויים ברפיון
28
ספינת קסם
בחום היום. פירות מבשילים הכבידו על הענפים. בקצה השני של הפרדס נעו חניכים בתבניות בין העצים, ונשאו דליי מים מהנחל.
׳"אל לכוהן להעז לשפוט אלא אם הוא מסוגל לשפוט כפי שסא שופט: בצדק מוחלט ובחסד מוחלט׳". בראנדול נד בראשו. "אני מודה שאיני מבין איך זה אפשרי".
עיניו של הנער כבר הופנו כלפי פנים, ורק קמט קטנטן הופיע על מצחו. "כל עוד אתה מאמין שזה בלתי אפשרי, אתה סוגר את מוחך להבנת הסתירה". קולו נשמע מרוחק. "אלא אם, כמובן, זה מה שאתה אמור לגלות. שבכוהנים איננו יכולים לשפוט, שכן אין לנו את החסד המוחלט והצדק המוחלט לעשות זאת. אולי נועדנו רק לסלוח ולהעניק נחמה".
בראנדול נד בראשו. "ברגעים ספורים חתכת דרך הקשר במידה שנדרשו לי שישה חודשים לעשות. אבל אז אני מתבונן סביב, ואני רואה כוהנים רבים שכן שופטים. עיקר עבודתם של הנודדים במסדר שלנו הוא לשפוט סכסוכים בין אנשים. אם כך, הם ודאי משלו בדרך כלשהי בסתירה השלושים ושלוש".
הנער נשא לעברו את עיניו בסקרנות. הוא פתח את פיו לדבר, ואז הסמיק וסגר אותו שוב.
בראנדול התבונן בבן חסותו. "מה שזה לא יהיה, תאמר את זה. לא אנזוף בך".
"הבעיה היא, שאני עמדתי לנזוף בך", הודה וינטרו. פניו של הנער התבהרו כשאמר, "אבל עצרתי את עצמי לפני שעשיתי זאת".
"ומה עמדת לומר?" דחק בראנדול. כשהנער נד שוב בראשו, צחק מורו בקול. "באמת, וינטרו, מאחר שביקשתי ממך לתת קול למחשבתך, התחשוב שאהיה כה לא הוגן שאיעלב ממילותיך? על מה חשבת?"
"עמדתי לומר לך שעליך למשול בהתנהגותך על ידי צוויו של סא, לא על ידי מעשיהם של אחרים". הנער דיבר בישירות, אבל אז השפיל את עיניו. "אני יודע שאין זה מקומי להזכיר לך זאת".
בראנדול נראה שקוע מדי במחשבות מכדי שייעלב. "אבל אם אציית לצו לבדו, ולבי אומר לי שאין זה אפשרי שאדם ישפוט כפי
29
ספינת קסם
שסא שופט, בצדק מוחלט ובחסד מוחלט, אזי עלי להסיק."" מילותיו האטו כשהביע את המחשבה בחוסר רצון. "עלי להסיק שיש לנודדים עומק רוחני רב בהרבה מזה שלי. או שאין להם יותר זכות לשפוט מכפי שיש לי". עיניו נדדו בין עצי התפוחים. "האם יכול להיות שענף שלם במסדרנו קיים ללא צדק? האין זה חוסר נאמנות אפילו לחשוב כך?" מבטו המוטרד נח שוב על הנער שלצדו.
וינטרו חייך בשלווה. "אם מחשבותיו של אדם מצייתות לצוויו של סא, אין הן יכולות לטעות".
"אאלץ לחשוב על כך עוד", הסיק בראנדול באנחה. הוא התבונן בוינטרו במבט של חיבה אמיתית. "אני מברך על היום שבו ניתנת לי כתלמיד, למרות שעלי להודות שלעתים קרובות אני תוהה מי כאן התלמיד ומי המורה. אתגעגע אליך".
בהלה פתאומית מלאה את עיניו של וינטרו. "תתגעגע אלי? האם אתה עוזב, האם זומנת לתפקיד כה מוקדם?"
"לא אני. הייתי צריך למסור לך את הידיעה הזאת טוב יותר, אבל כרגיל, מילותיך הובילו את מחשבותיי הרחק מנקודת הפתיחה שלהן. לא אני עוזב, כי אם אתה. זאת הסיבה שבאתי למצוא אותך היום, לומר לך לארוז, כי זומנת הביתה. סבתך ואמך שלחו הודעה שהן חוששות שסבך גוסס. הן רוצות שתהיה קרוב בעת כזאת". למראה הזעזוע על פניו של הנער, הוסיף בראנדול, "אני מצטער שאמרתי לך בבוטות שכזאת. אתה מדבר על משפחתך לעתים כה רחוקות. לא ידעתי שהיית קרוב לסבך".
"אני לא", הודה וינטרו בפשטות. "למען האמת, אני בקושי מכיר אותו. כשהייתי קטין, הוא תמיד היה בים. בזמנים בהם היה בבית, הוא תמיד הבעית אותי. לא באכזריות, כי אם ב... עוצמה. כל דבר בו נראה גדול מדי לחדר, מקולו ועד זקנו. אפילו כשהייתי קטן ושמעתי אנשים אחרים מדברים עליו, זה היה כאילו הם מדברים על אגדה או על גיבור. אני לא זוכר שאי-פעם קראתי לו סבא, או אפילו סבי. כשהוא בא הביתה, הוא נשב בבית כמו הרוח הצפונית ואני יותר מצאתי מחסה מנוכחותו מאשר נהניתי ממנה. כשנגררתי בפניו, כל מה שאני זוכר זה שהוא מצא פגם בגדילתי.
30
ספינת קסם
׳מדוע הילד כה קטנטן?׳ תבע. ׳הוא נראה בדיוק כמו הילדים שלי, אבל בחצי הגודל! אתן לא מאכילות אותו בשר? הוא לא אוכל טוב?׳ אז הוא משך אותי קרוב וחש את זרועי, כאילו אני מפוטם לטבח. תמיד חשתי בושה בגודלי, אז, כאילו זה פגם. מאז שנמסרתי לכהונה, ראיתי אותו עוד פחות, אבל הרושם שלי לא השתנה. ובכל זאת, לא מסבי אני פוחד, אפילו לא מעמידה על משמר המוות שלו. זאת השיבה הביתה, בראנדול. זה מקום כה... רועש".
בראנדול עיווה את פניו באהדה.
"אני סבור שלא למדתי לחשוב עד שבאתי לכאן", המשיך וינטרו. "שם, היה רועש מדי ועסוק מדי. מעולם לא היה לי זמן לחשוב. מהזמן שנאנה הקימה אותנו מהמיטה בבוקר עד שהתרחצנו, הולבשנו בכותנות לילה והושלכנו למיטה בלילה, היינו בתנועה. מולבשים ונלקחים לטיולים, לומדים שיעורים ואוכלים ארוחות, מבקרים חברים, מולבשים בבגדים שונים ואוכלים עוד ארוחות". זה לא נגמר. אתה יודע, כשבאתי לכאן לראשונה, לא עזבתי את התא שלי במשך יומיים. ללא נאנה או סבתא או אימא הרודפות אחרי ממקום למקום, לא היה לי מושג מה לעשות עם עצמי. ובמשך זמן כה רב, אחותי ואני היינו יחידה אחת. ׳הילדים׳ זקוקים למנוחה, ׳הילדים׳ זקוקים לארוחה. חשתי כאילו איבדתי חצי מגופי כשהפרידו בינינו".
בראנדול חייך בהערכה. "אז כך זה, להיות וסטריט. תמיד תהיתי איך חיים ילדיהם של הסוחרים העתיקים מבינגטאון. עבורי, זה היה שונה מאד, אבל דומה מאד. היינו רועי חזירים, משפחתי. לא הייתה לי אומנת ולא היו לי טיולים, אבל תמיד היו עבודות בשפע להעסיק אותי. במבט לאחור, בילינו את רוב זמננו פשוט בלשרוד. דואגים שהאוכל יספיק, מתקנים דברים שמזמן עברו את שלב התיקונים על פי אמת המידה של כל אחד אחר, מטפלים בחזירים... אני חושב שהחזירים זכו לטיפול טוב יותר מאשר כל אחד אחר. איש מעולם לא חשב על לתת נער לכהונה. אז אמי חלתה, ואבי הבטיח שאם היא תחיה, הוא יקדיש אחד מילדיו לסא. וכך כשהיא החלימה, הם שלחו אותי. הייתי הקטן
31
ספינת קסם
בחבורה. הילד הצעיר ביותר ששרד, ועם זרוע מנוונת. זה היה קורבן עבורם, ודאי, אבל לא גדול כמו לוותר על אחד מאחי הגדולים והבריאים".
"זרוע מנוונת?" שאל וינטרו בהפתעה.
"כך הייתה. נפלתי עליה כשהייתי קטן, ולקח לה זמן רב להחלים, וכשהיא החלימה, היא מעולם לא הייתה חזקה כפי שהייתה צריכה להיות. אבל הכוהנים ריפאו אותי. הם שמו אותי עם צוות ההשקיה בפרדס, והכוהן האחראי נתן לי דליים לא שווים בגודלם. הוא הכריח אותי לשאת את הכבד מבין השניים בזרועי החלשה. חשבתי שהוא מטורף בתחילה. הורי תמיד לימדו אותי להשתמש בזרועי החזקה לכל דבר. זאת הייתה היכרותי הראשונה עם צוויו של סא".
וינטרו קימט את מצחו לרגע, ואז חייך. "שכן החלש מכול צריך רק לנסות את כוחו כדי למצאו, ואז הוא יהיה חזק".
"בדיוק". הכוהן החווה לעבר בניין נמוך לפניהם. תאי החניכים היו היעד שלהם. "השליח התעכב בהגעתו לכאן. תאלץ לארוז במהירות ולצאת מיד אם ברצונך להגיע לנמל לפני שהספינה שלך תפליג. זאת הליכה ארוכה".
"ספינה!" האומללות שנמוגה לרגע מפניו של וינטרו שבה במהירות. "לא חשבתי על זה. אני שונא לשוט בים. אבל כשיש להגיע מג׳מאיליה לבינגטאון, אין ממש ברירה אחרת". הקמט במצחו העמיק. "ללכת לנמל? האם הם לא ארגנו עבורי אדם וסוס?"
"האם אתה שב כה מהר למנעמי העושר, וינטרו?" נזף בו בראנדול. כשהנער הרכין את ראשו בבושה, הוא המשיך. "לא, בהודעה נאמר שידיד הציע להביאך ושהמשפחה שמחה לקבל את ההצעה". הוא הוסיף בעדינות רבה יותר, "אני חושד שאין למשפחתך שפע של כסף כפי שהיה בעבר. המלחמה בצפון פגעה ברבות ממשפחות הסוחרים, הן בסחורות שלא הגיעו במורד נהר הצבי הן באלו שמעולם לא נמכרו שם". בנימה מהורהרת יותר הוסיף, "והמושל הצעיר שלנו לא אוהד את בינגטאון כמו אביו וסבו לפניו. נראה שהם חשו שאלה שהם אמיצים דיים להתיישב
32
טפעתקסם
בחופים המקוללים צריכים לחלוק בנדיבות באוצרות שמצאו שם. אבל לא קוסגו הצעיר. נאמר שהוא חש שהם זכו לדי והותר גמול על אומץ לבם, שהחופים מיושבים היטב ושכל קללה שהייתה שם בעבר אינה עוד. לא רק שהוא שלח להם מסים חדשים, הוא גם חילק מענקי קרקע חדשים ליד בינגטאון לכמה מהחביבים עליו". בראנדול נד בראשו. "הוא מפר את דברת אבותיו, וגורם קשיים לאנשים שתמיד קיימו את דברתם לו. תוצאות המעשה לא יכולות להיות טובות".
"אני יודע. עלי להיות אסיר תודה שאיני נאלץ לעשות את כל הדרך ברגל. אבל זה קשה, בראנדול, לקבל מסע ליעד שאני חרד מפניו, על אחת כמה וכמה בספינה. אהיה אומלל במשך כל הדרך".
"מחלת ים?" שאל בראנדול בהפתעה. "לא חשבתי שהיא מציקה לבני משפחות ימאים".
"במזג האוויר הנכון, בטנו של כל אדם עשויה להחמיץ, אבל לא, זה לא העניין. זה הרעש והריצות והצפיפות. הריח. והמלחים. אנשים טובים בדרכם, אבל..." הנער משך בכתפיו. "לא כמונו. אין להם זמן לשוחח אודות הדברים עליהם אנו משוחחים כאן, בראנדול. ואם היה להם, סביר שמחשבותיהם היו בסיסיות כשל אלה של החניך הצעיר ביותר. הם חיים כמו חיות, וחושבים כחיות. אחוש כאילו אני חי בקרב חיות. והאשם אינו בהם", הוסיף כשראה את הכוהן מקמט את מצחו.
בראנדול שאף כאילו הוא עומד לפרוץ בנאום, ואז שינה את דעתו. כעבור רגע, הוא אמר בהרהור, "עברו שנתיים מאז שביקרת בבית הוריך, ונטרו. שנתיים מאז שיצאת מהמנזר והיית בקרב אנשים עובדים. תתבונן ותקשיב היטב, וכשתשוב אלינו, אמור לי האם אתה עדיין מסכים עם מה שאמרת כעת. אני מטיל עליך לזכור זאת, שכן אני אזכור".
"אזכור, בראנדול", אמר הנער בכנות. "ואתגעגע אליך".
"סביר להניח, אבל רק עוד כמה ימים, שכן אתלווה אליך במסעך לנמל. בוא, הבה נלך לארוז".
*
33
ספינת קסם
זמן רב לפני שקניט הגיע לקצה החוף, הוא היה מודע לאחר הצופה בו. הוא ציפה לכך, אך זה סקרן אותו, שכן הוא שמע לעתים קרובות שהם יצורים של שעות השחר ובין הערביים, הנעים רק לעתים רחוקות בעוד השמש בשמים. אדם פחות ממנו אולי היה מפחד, אבל אדם פחות יותר לא היה ניחן במזלו של קניט. או בכישוריו בחרב. הוא המשיך לטייל בעצלתיים במורד החוף, אוסף שלל כל העת. הוא העמיד פנים שאינו מודע ליצור הצופה בו, אבל הוא בטוח במידה מטרידה שהיצור מודע להעמדת הפנים. משחק בתוך משחק, אמר לעצמו, וחייך בסוד.
הוא כעס במידה עצומה, כמה רגעים לאחר מכן, כשגאנקיס בא בריצה במורד החוף כדי למסור בקול מתנשף את הידיעה שיש אחר שם למעלה הצופה בהם.
"אני יודע", אמר למלח הזקן בקשיחות. רגע לאחר מכן השיב לעצמו את השליטה בקולו ובהבעתו. בקול נעים, הסביר, "והוא יודע שאנחנו יודעים שהוא צופה בנו. לפיכך, אני מציע שתתעלם מכך, כמוני, ותסיים לחפש בגדה שלך. האם מצאת עוד משהו ראוי לציון?"
"כמה דברים", הודה גאנקיס, ולא בשמחה. קניט התיישר והמתין. המלח חפר בכיסים רבי הקיבולת של מעילו המהוה. "יש את זה", אמר כשהוציא בחוסר רצון חפץ צבעוני מעץ. זה היה סידור של עיגולים ומוטות עם חורים עגולים בכמה מהעיגולים.
בעיני קניט זה היה לחלוטין לא מובן. "צעצוע כלשהו של ילד", הכריז. הוא הרים את גבותיו לעברו של גאנקיס, וחיכה.
"וזה", המשיך הימאי. הוא הוציא ניצת ורד מכיסו. קניט לקח אותה ממנו בזהירות, נזהר מהקוצים. הוא ממש האמין שהיא אמיתית עד הרגע שאחז בה וגילה שהגבעול נוקשה. הוא הרים אותה בידו. היא הייתה קלה כמו שושנה אמיתית. הוא סובב אותה, וניסה להחליט ממה היא עשויה. הוא הסיק שאין היא עשויה מחומר שהכיר בעבר. מה שהיה מסתורי יותר מהמבנה שלה היה הניחוח שלה, חמים וחריף כאילו הייתה זו שושנה פורחת בגן בקיץ. קניט הרים גבה אחת לעברו של גאנקיס בעודו מצמיד את השושנה לדש מקטורנו. הקוצים המעוקלים אחזו
34
ספינת קסם
במעיל בחוזקה. קניט צפה בעוד שפתיו של גאנקיס נקפצו בחוזקה, אבל הימאי לא העז לומר מילה.
קניט העיף מבט בשמש, ואז בגלים הנסוגים. ייקח להם יותר משעה ללכת חזרה לצד השני של האי. הוא לא יכול היה להישאר עוד זמן רב מבלי לסכן את ספינתו על הסלעים שנחשפים בגאות הנסוגה. רגע נדיר של חוסר החלטיות ערפל את מחשבותיו. הוא לא בא לחוף האוצר רק עבור האוצרות. הוא בא בחיפוש אחר נבואתו של האחר, והיה בטוח בכך שהאחר יבחר לדבר אליו. הוא היה זקוק לאישורו של האוראקל. האין זאת הסיבה שהביא את גאנקיס אתו כעד? גאנקיס היה אחד מהמעטים על ספינתו שלא נהגו לקשט את סיפורי הרפתקאותיהם. הוא ידע שלא רק הצוות שלו, כי אם כל פירט בעירחלוקה יאמין לדיווחו של גאנקיס. חוץ מזה, אם הנבואה שגאנקיס יחזה בה לא תתאים למטרותיו של קניט, הוא יהיה אדם שקל להרגו.
הוא שוב שקל את משך הזמן שנותר. אדם זהיר היה מפסיק את חיפושו בחוף כעת, מתעמת מול האחר, ואז נחפז חזרה לספינתו. אנשים זהירים מעולם לא בטחו במזלם. אבל קניט החליט זמן רב קודם לכן שאדם חייב לבטוח במזלו על מנת לגדול. זאת הייתה אמונה אישית, אמונה שגילה בעצמו ולא ראה כל סיבה לחלוק עם אחרים. הוא מעולם לא השיג ניצחון חשוב מבלי להסתכן ולבטוח במזלו. אולי ביום שבו יחליט להיות זהיר, מזלו ייעלב וינטוש אותו. הוא גיחך לעצמו כשהסיק שזה יהיה הסיכון האחד שלא יבחר בו. הוא לא לעולם לא יבטח במזלו שימנע ממזלו לנטוש אותו.
הוא היה מרוצה מההיגיון הסבוך הזה. הוא המשיך את חיפושו העצל בחוף. כשהתקרב לסלעים המשוננים שסימנו את קצה חוף חצי-הסהר, כל חושיו היו מלאים מדקרות של נוכחותו של האחר. הריח שלו היה מתוק במידה מפתה, ואז הפך לפתע לרקוב ומסריח כשכיוון הרוח השתנה והריח הגיע אליו בחוזקה. הניחוח היה כה חזק עד שהפך לטעם בגרונו, טעם שכמעט חנק אותו. אבל זה לא היה רק ריחה של החיה. קניט חש את נוכחותה על עורו. אוזניו השמיעו קולות נפץ והוא חש את נשימתה כלחץ על
35
ספינת קסם
עפעפיו ועל עור צווארו. הוא לא חשב שהוא הזיע, אבל לפתע פניו התכסו לפתע בזיעה שמנונית, כאילו הרוח נשאה חומר כלשהו מעורו של האחר והדביקה אותו על פניו. קניט נלחם בסלידה שהייתה על גבול הבחילה. הוא סירב להפגין את חולשתו.
תחת זאת הזדקף מלוא גובהו ויישר בחשאי את מקטורנו. הרוח הזיזה את הנוצות שעל כובעו ואת התלתלים השחורים והנוצצים של שיערו. באופן כללי, הוא היה מרשים למראה, והוא שאב כוח רב מהידיעה שגברים ונשים כאחד התרשמו ממנו. הוא היה גבוה, אבל שרירי באופן פרופורציונלי. גזרת מעילו הפגינה לראווה את רוחב כתפיו וחזהו ואת בטנו השטוחה. גם מפניו היה מרוצה. הוא חש שהוא גבר נאה. היה לו מצח גבוה, לסת נוקשה ואף ישר מעל שפתיים משורטטות. זקנו היה מחודד באופן אופנתי, קצוות שפמו נמרחו בשעווה בקפידה. התו היחיד בו ממנו לא היה מרוצה היה עיניו: היו אלה עיניה של אמו, חיוורות ומימיות וכחולות. כשנתקל במבטם במראה, היא התבוננה בו מהן, מוטרדת ודומעת בשל מנהגיו המושחתים. הן נראו לו כעיניו הריקות של אידיוט, ומקומן לא יכירן בפניו השזופות. על פניו של אדם אחר, אנשים היו אומרים שיש לו עיניים כחולות שלוות, עיניים חקרניות. קניט התאמץ לטפח מבט כחול וקר, אבל ידע שעיניו חיוורות מדי אפילו לזה. הוא הגביר את המאמץ בעיקול קל של שפתיו כשהניח את מבטו על האחר הממתין.
נראה שזה אינו מתרשם. האחר החזיר לו מבט מגובה שהיה כמעט שווה לזה שלו. היה מרגיע במידה מוזרה לגלות כמה דייקו האגדות. הקרום בין אצבעות הידיים והרגליים, הגמישות הברורה של הגפיים, עיני הדג השטוחות בשקעים הסחוסיים שלהן, אפילו העור המכוסה בקשקשים גמישים שכיסה את היצור, כל אלה היו בדיוק כפי שקניט ציפה. הראש הגס והקריח שלו היה מעוות, לא דומה לראש של בן אנוש או לזה של דג. ציר הלסת שלו היה מתחת לחורי האוזניים, ועיגן פה גדול מספיק כדי להקיף ראשו של אדם. השפתיים הדקות שלו לא יכלו להסתיר את שורות השיניים החדות והקטנטנות. נראה שכתפיו שחוחות קדימה,
36
ספינת קסם
אבל התנוחה רימזה על כוח גס, לא על רישול. האחר לבש מלבוש הדומה לגלימה, בצבע תכלת בהיר, והאריגה הייתה כה משובחת שלא היה לבד יותר מרקם מאשר לעלה כותרת של פרח. הגלימה הייתה כרוכה סביב לאחר באופן שהזכיר נוזליות של מים. כן, הכול היה כפי ששמע. הדבר שהוא לא ציפה לו היה המשיכה שחש. הרוח רימתה את אפו באופן כלשהו. הניחוח של היצור הזה היה כשל גן בקיץ, האוויר שנשף הריח כמו יין משובח. כל החוכמה הייתה בעיניו הבלתי קריאות האלה. הוא כמה לפתע להרשים אותו ולהיראות ראוי להערכתו. הוא רצה להרשים אותו בטוב לבו ובפקחותו. הוא ייחל לכך שהיצור יחשוב עליו טובות.
הוא שמע את הרחש השקט של צעדיו של גאנקיס על החול מאחוריו. לרגע, תשומת לבו של האחר התערערה. העיניים השטוחות החליקו מקניט ובאותו הרגע נשבר הלחש. קניט כמעט וקפץ. אז הוא שילב את זרועותיו על חזהו כך שעץ הקוסמים נלחץ בחוזקה על בשרו. גם אם לא התעורר, נראה שהוא פועל ושהדף את כישופו של היצור. וכעת, כשהוא מודע לכוונתו של האחר, הוא יכול היה להיעזר בכוח רצונו על מנת להגן על עצמו מהשפעותיו. אפילו כשעיני היצור שבו כדי לפגוש שוב את מבטו של קניט, הוא ראה את האחר כפי שהוא באמת: יצור מעמקים קר ומכוסה קשקשים. נראה שהיצור חש שאיבד את אחיזתו בו, שכן כשמילא את שקי האוויר מאחורי הלסתות שלו ופלט לעברו את מילותיו, קניט חש מעט סרקזם.
"ברוך הבא, עולה לרגל. אני רואה שהים גמל לחיפושך בנדיבות. האם תיתן מנחת רצון טוב, ותשמע את נבואת משמעות ממצאיך?"
הקול חרק כמו ציר לא משומן בעודו מתנשף ופולט את המילים לעברו. חלק מקניט העריך את המאמץ שוודאי נדרש ממנו על מנת ללמוד לעצב מילים אנושיות, אבל הצד הקשה יותר שלו ביטל את זה כמעשה מתרפס. בפניו עמד יצור שהיה זר לאנושות בכל מובן. היצור עמד בשטח הביתי שלו עצמו, אבל הוא שירת אותו, דיבר בשפתו, התחנן לנדבות בתמורה לנבואותיו. אבל אם היצור ראה בו עליון, מדוע היה סרקזם בקולו?
37
ספינת קסם
קניט פטר את השאלה ממחשבותיו. הוא שלח יד לארנקו, והוציא ממנו את שתי פיסות הזהב שהיו המנחה הנהוגה. למרות העמדת הפנים שלו בשיחתו עם גאנקיס, הוא חקר ולמד בדיוק למה עליו לצפות. מזל טוב עובד טוב ביותר כשאינו מופתע. ולכן הוא היה שקט כשהאחר הושיט לשון נוקשה ואפורה עבור המטבעות, והוא לא נרתע מהנחתם שם. היצור משך את לשונו בחזרה ללועו. אם עשה עם הזהב דבר פרט לבליעתו, קניט לא ראה זאת. לאחר שזה נעשה, האחר קד בנוקשות ואז החליק פיסת חול על מנת לקבל את החפצים שקניט אסף.
קניט לא מיהר כשפרס אותם בפני האחר. הוא הניח ראשית את כדור הזכוכית עם הלוליינים. לצידו הניח את השושנה, ואז ארגן סביבה בקפידה את תריסר הציפורניים. בקצה הקשת הניח את התיבה הקטנה עם הספלים הקטנטנים. חופן כדורי בדולח הניח בתוך חלל. הוא אסף אותם במקטע האחרון של החוף. לצדם הניח את הממצא האחרון שלו, נוצת נחושת ששקלה אך מעט יותר מנוצה אמיתית. הוא הנהן כדי לסמן ונסוג מעט לאחור. במבט מתנצל לעבר הקפטן שלו, הניח גאנקיס בסבלנות את נער העץ הצבוע לצד הקשת. אז נסוג גם הוא. האחר התבונן במשך זמן מה באוסף האוצרות שלפניו. אז הרים את עיניו השטוחות המוזרות ופגש את מבטו הכחול של קניט. הוא דיבר לבסוף. "זה כל מה שמצאת?" לא ניתן היה לטעות בדגש.
קניט ביצע תנועה קטנטנה של כתפיו וראשו, תנועה שמשמעותה עשויה להיות כן, לא, או שום דבר. הוא לא דיבר. גאנקיס דשדש במקום באי-נוחות. האחר מילא את שקי האוויר שלו בקולניות.
"מה שהאוקיינוס מעלה לחוף זה, לא נועד למשמרתם של בני אנוש. המים מביאים את זה לכאן מכיוון שזה המקום שבו המים רוצים שזה יהיה. אל תציב את עצמך כנגד רצונם של המים, שכן אף יצור חכם לא עושה זאת. אף בן אנוש לא מורשה לשמור את מה שהוא מוצא בחוף האוצרות".
"האם זה שייך לאחר, אם כך?" שאל קניט בשלווה.
למרות ההבדל בזנים, עדיין היה קל לקניט לראות שהוא
38
ספינת קסם
הטריד את האחר. לקח ליצור רגע להתאושש, ואז הוא ענה בחומרה, "מה שהאוקיינוס מביא לחוף האוצרות שייך תמיד לאוקיינוס. אנו רק שמשים כאן".
חיוכו של קניט מתח את שפתיו עד דק. "אם כך, אין לך סיבה לדאגה. אני קפטן קניט, ואני לא היחיד שיאמר לך שכל האוקיינוס שלי לתור בו. וכך, כל מה ששייך לאוקיינוס שייך גם לי. קיבלת את הזהב שלך, עכשיו אמור את נבואתך, ואל תדאג יותר בנוגע לדברים שלא שייכים לך".
לצדו, התנשף גאנקיס בקול, אבל האחר לא הראה סימן שהוא מגיב למילים אלה. תחת זאת הרכין את ראשו בחומרת סבר, מרכין את גופו חסר הצוואר לעברו, כמעט כאילו נאלץ להודות בכך שקניט הוא אדונו. אז הוא הרים את ראשו ועיני הדג שלו מצאו את נשמתו של קניט באותה הקלות שבה אצבע מונחת על מפה. כשהוא דיבר, היה גוון עמוק יותר לקולו, כאילו המילים יוצאות ממקום עמוק בתוכו.
"כה ברורה הנבואה הזאת שאפילו אחד משרציכם יכול היה לקרוא אותה. אתה לוקח את שאינו שלך, קפטן קניט, ותובע עליו בעלות. לא משנה כמה נופל בידיך, לעולם אינך שבע. אלה אשר מצייתים לך חייבים להסתפק במה שאתה משליך הצדה, מה שאתה רואה בתכשיטים זולים וכצעצועים, בעוד שאתה לוקח את מה שנראה לך כיקר ערך ושומרו לעצמך". עיניו של היצור נעו לרגע וננעלו במבט עם עיניו הבוהות של גאנקיס. "להערכתו, אתה כאן מרומה, וגם עני יותר".
כיוון הנבואה הזאת לא מצא חן כלל בעיניו של קניט. "הזהב שלי קנה לי את הזכות לשאול שאלה אחת, הלא כך?" תבע בעוז.
לסתו של האחר נשמטה - לא בפליאה, כי אם אולי בסוג של איום. שורות השיניים אכן היו מרשימות. אז היא נסגרה באחת. השפתיים הדקות בקושי זעו כשהוא גיהק את התשובה. "כןןןן".
"האם אצליח בדבר שאני שואף לעשותו?"
שקי האוויר של האחר פעמו בהרהור. "הלא תרצה לשאול באופן מדויק יותר?"
"האם האותות דורשים שאהיה מדויק יותר?" שאל קניט בסובלנות.
39
ספינת קסם
האחר התבונן במערך החפצים שוב: השושנה, הספלים, הציפורניים, הלוליינים בכדור, הנוצה, כדורי הבדולח. "תצליח במשאת נפשך", אמר בקצרה. חיוך החל להופיע על פניו של קניט, אבל הוא נמוג כשהיצור המשיך, קולו הופך מאיים יותר ויותר. "את מה שאתה נדחף לעשות, תעשה. המשימה ההיא, ההישג, המעשה שרודף את חלומותיך יפרח בידיך".
"די", נהם קניט, נחפז לפתע. הוא נטש כל מחשבה על בקשת פגישה עם האלה שלהם. הוא לא רצה יותר מכך מנבואותיהם. הוא עצר כדי לקחת את האוצרות שעל החול, אבל היצור הניף לפתע את ידיו הארוכות המכוסות קרום, ופרש אותן באופן מגונן מעל האוצרות. טיפת רעל ירוק נקוותה בקצה כל אצבע.
"האוצרות יישארו, כמובן, בחוף האוצרות. אני אדאג להניחם במקום".
"תודה לך", אמר קניט, קולו מלודי וכן. הוא התיישר באטיות, אבל כשהיצור משך את ידיו לאחור, הוא צעד קדימה לפתע, ודרך בחוזקה על כדור הזכוכית עם הלוליינים. הכדור נשבר בצלצול כשל פעמוני רוח. גאנקיס זעק כאילו קניט קטל את בנו הבכור ואפילו האחר נרתע בפני ההשמדה המיותרת. "חבל", ציין קניט בעודו פונה משם. "אבל אם זה לא יכול להיות שלי, מדוע שזה יהיה של מישהו?"
הוא נמנע בחוכמה מלהתייחס באופן דומה לשושנה. הוא חשד שיופיה העדין נוצר מחומר כלשהו שלא ייכנע בפני לחץ המגף שלו. הוא לא רצה לאבד את הכבוד שלו בכך שינסה להשמידה וייכשל. יתר החפצים היו חסרי ערך בעיניו. האחר יכול לעשות כרצונו בשרידי ים שכאלה. הוא פנה וצעד משם.
מאחוריו שמע את האחר שורק בזעם. היצור שאף עמוקות ואז הטעים: "העקב שהשמידה את זה ששייך לים תילקח בתורה על ידי הים". לסתותיו מלאות השיניים נסגרו במכה, וחתמו את הגולל על הנבואה האחרונה. גאנקיס מיהר לנוע לצדו השני של קניט. זה אדם שתמיד יעדיף את הסכנה הידועה על פני הלא ידועה. חצי תריסר צעדים במורד החוף עצר קניט ופנה. הוא קרא חזרה למקום שבו האחר כרע עדיין מעל האוצרות. "אה, כן, יש
40
ספינת קסם
עוד אות שאולי תרצה לשקול. אבל חושבני שהאוקיינוס שלח אותו לך, לא לי, ולפיכך הותרתי אותו במקומו. ידוע ברבים, סבורתני, שהאחרים אינם אוהבים חתולים?" למעשה, הפחד והיראה שלהם מכל דבר חתולי היו אגדתיים כמעט כמו כישורי הנבואה שלהם. האחר לא טרח להשיב, אבל קניט זכה לסיפוק של ראיית שקי האוויר שלו מתנפחים בבהלה.
"תמצא אותם במעלה החוף. המלטה שלמה של חתלתולים עבורכם, עם פרווה כחולה יפה מאד. הם היו בשקי עור. שבעה או שמונה יצורים יפים וקטנים. רובם נראים קצת רע לאחר טבילתם באוקיינוס, אבל אין לי ספק שאלה שהוצאתי ימצאו את דרכם בהצלחה. תזכור בבקשה שהם שייכים לא לכם, כי אם לאוקיינוס. אני בטוח שתתייחסו אליהם יפה".
האחר השמיע צליל מוזר, כמעט שריקה. "קח אותם!" התחנן. "קח אותם מכאן, את כולם. ■ בבקשה!"
"לקחת מחוף האוצר את מה שהאוקיינוס מצא לנכון להביא לכאן? לא הייתי מעלה זאת על דעתי", הבטיח לו קניט בכנות כבירה. הוא לא צחק, אפילו לא חייך כשפנה ממצוקתו הברורה של היצור. הוא מצא את עצמו מזמזם את מנגינתו של שיר די גס שהיה כעת פופולרי בעירחלוקה. אורך צעדיו היה כזה שגאנקיס החל במהרה להתנשף בעודו טופף לצדו.
"המפקד?" התנשף גאנקיס. "שאלה, אם יורשה לי, קפטן קניט?"
"אתה רשאי לשאול", אישר לו קניט בנדיבות. הוא ציפה למחצה שהאיש יבקש ממנו להאט. לכך הוא יסרב. עליהם להגיע לספינה במלוא המהירות אם בכוונתם להוציא אותה לים לפני שהסלעים יגיחו מהגאות הנסוגה.
"מה הדבר שתצליח לעשות?"
קניט פתח את פיו, כמעט התפתה לומר לאיש. אבל לא, הוא תכנן את זה בקפידה רבה מדי, ערך את זה במוחו פעמים רבות מדי. הוא יחכה עד לאחר שהם יצאו לדרכם ולאחר שיהיה לגאנקיס די זמן לספר את גרסתו לאירועים שעל האי. הוא פקפק באפשרות שזה יארך זמן רב. המלח הזקן היה פטפטן, ולאחר
41
ספינת קסם
היעדרותם, אנשי הצוות יהיו מלאי סבלנות בנוגע לביקורם באי. לאחר שהרוח תהיה במפרשיהם, והם יהיו בדרכם לעירחלוקה, אז הוא יזמן את כל המלחים לסיפון. הוא החל להינשא על כנפי הדמיון, וראה את הירח מאיר עליו בעודו מדבר לאנשים שנאספו מתחת לו. עיניו התכולות בערו בזוהר דמיונותיו.
הם חצו את החוף מהר בהרבה מכפי שעשו כשחיפשו אוצר. תוך זמן קצר טיפסו בנתיב התלול שהוביל מהחוף ודרך פנים האי המיוער. הוא הסתיר מגאנקיס היטב את החרדה שחש לגורל המרייטה. גאויות המפרץ עלו וירדו בקיצוניות שלא התייחסה לשלבי הירח. ספינה שעגנה במקום בטוח לכאורה במפרץ עלולה למצוא עצמה חובטת בפתאומיות בסלעים שלא היו שם בעת השפל האחרון. קניט לא יסתכן עם מרייטה שלו. הם יהיו רחוקים מהמקום המכושף הזה לפני שהגאות תוכל לתקוע אותה שם.
הרחק מרוח החוף ובתוך מחסה העצים, היום היה שליו וזהוב. חמימות אור השמש שלוכסן דרך ענפיהם הפתוחים של העצים השתלבה עם הניחוחות העולים של אדמת היער וגרמה ליום להראות ישנוני במידה מפתה. קניט חש את צעדו מאט בעוד השלווה של המקום הזהוב מחלחלת לתוכו. מוקדם יותר, כשהענפים טפטפו את שאריות הסופה, היער לא היה מזמין, מקום לח ורטוב שהיה מלא בשיחים קוצניים וענפים מכים. כעת ידע בוודאות מוחלטת שהיער הוא מקום של פלאים. היו בו אוצרות וסודות שהיו מפתים באותה המידה כאלה של חוף האוצרות.
דחיפותו להגיע למרייטה קולפה ממנו והושלכה. הוא מצא עצמו עומד במקום במרכז השביל מכוסה החצץ. היום הוא יתור באי. עבורו ייפתחו מקומותיהם הקסומים ומלאי הפלאות של האחרים, בהם יכול אדם להעביר מאה שנים בלילה אלוהי אחד. בקרוב יכיר את כל זה ויהיה אדונו. אבל לעת עתה היה מספיק לעמוד ולנשום את האוויר הזהוב של המקום הזה. דבר לא הפריע לתענוגו, פרט לגאנקיס. האיש התעקש לקשקש אזהרות בנוגע לגאות ולמרייטה. ככל שקניט התעלם ממנו, כך הציק לו בשאלות רבות יותר. "מדוע עצרנו כאן, קפטן קניט? המפקד? אתה חש
42
ספינת קסם
בסדר, המפקד?" הוא נופף לאיש בביטול, אבל הזקן לא התייחס. הוא חיפש שליחות שתיקח את האיש הקולני והמסריח מנוכחותו. כשחיפש בכיסיו, נתקלה ידו בשרשרת ובתליון. הוא חייך לעצמו בערמומיות כששלף אותה.
הוא קטע את מה שזה לא היה שגאנקיס קשקש אודותיו. "אה, זה לא טוב. ראה מה לקחתי בטעות מהחוף שלהם. תהיה בחור טוב, ורוץ חזרה לחוף עבורי. תן את זה לאחר ודאג שהוא ישים את זה במקום בבטחה".
גאנקיס בהה בו. "אין זמן. הותר את זה כאן, המפקד! עלינו לשוב לספינה, לפני שהיא תהיה על הסלעים או שהם ייאלצו לחזור בלעדינו. לא תהיה עוד גאות שתאפשר לה להיכנס לחוף הרמייה בחודש הקרוב. ואיש לא שורד לילה על האי הזה".
האיש התחיל לעלות לו על העצבים. קולו הרם הבריח ציפור ירוקה קטנטנה שעמדה להימלט לידם. "לך, אמרתי לך. לך!" בקולו היו אזיקים ושוטים, והוא חש הקלה כשכלב הים הזקן חטף את התליון מידו ורץ חזרה בדרך שממנה באו.
ברגע שהוא נעלם, חייך קניט חיוך רחב לעצמו. הוא נחפז במעלה הנתיב לתוך האי מכוסה הגבעות. הוא יתקדם מעט מהמקום שבו הותיר את גאנקיס, ואז הוא יעזוב את הנתיב. גאנקיס בחיים לא ימצא אותו, הוא ייאלץ לעזוב בלעדיו, ואז כל פלאי אי האחרים יהיו שלו.
"לא בדיוק. אתה תהיה שלהם".
הקול שדיבר היה קולו, בלחישה קטנטנה שאפילו אוזניו החדות של קניט בקושי שמעו. הוא הרטיב את שפתיו והתבונן סביב. המילים רעדו דרכו כמו התעוררות פתאומית. הוא עמד לעשות משהו. מה?
"עמדת לשים את עצמך בידיהם. עוצמה זורמת בשני הכיוונים בנתיב הזה. הקסם מעודד אותך להישאר עליו, אבל לא ניתן להשתמש בו למשוך בן אנוש מבלי שהוא ידחה את האחר. הקסם ששומר על עולמם בפניך מגן גם עליך כל עוד לא תסטה מהנתיב. אם הם משכנעים אותך לעזוב את הנתיב, תהיה בטווח השגתם. לא צעד חכם".
43
ספינת קסם
הוא הרים את פרק ידו לגובה עיניו. פניו הזערוריות חייכו בלעג לעברו. עם התעוררותו של הקמע, העץ נצבע בצבעים. התלתלים המגולפים היו שחורים כאלה שלו, הפנים דהויות כשלו, והעיניים באותו צבע כחול, חלש במידה מטעה. "התחלתי לחשוב שהיית עסקה לא מוצלחת", אמר קניט לקמע.
הפנים נחרו בבוז. "אם אני עסקה לא מוצלחת עבורך, אתה עסקה לא מוצלחת באותה המידה עבורי", ציין. "התחלתי לחשוב שאני קשור לפרק ידו של שוטה, ושגורלי נגזר להשמדה כמעט מידית. אבל נראה שהשתחררת מהשפעת הלחש. או, ליתר דיוק, חילצתי אותו ממך".
"איזה לחש?" תבע קניט.
שפתיו של הקמע התעקלו בחיוך של בוז. "לחש הפוך מזה שחשת בדרכך לכאן. כל אלה שהולכים בנתיב זה נכנעים לו. קסם האחר הוא כה חזק שלא ניתן לעבור באדמותיהם מבלי לחוש אותו ולהימשך אליו. אז הם מטילים על הנתיב הזה קסם של דחייה. ההולך יודע שארצותיהם מזמינות, אבל דוחה את הביקור עד מחר. תמיד מחר, ולפיכך, אף פעם. אבל האיום הקטן שלך בנוגע לחתלתולים הרתיע אותם מעט. הם רצו לפתות אותך לסטות מהנתיב, ולהשתמש בך ככלי להיפטר מהחתולים".
קניט הרשה לעצמו חיוך קטן של סיפוק. "הם לא צפו שיהיה לי קמע שיהפוך אותי חסין לקסם שלהם".
הקמע הצמיד את שפתיו זו לזו. "אני רק גרמתי לך להיות מודע ללחש. מודעות לקיומו של כל לחש היא ההגנה הטובה ביותר כנגדו. באשר לי, אין לי קסם להשליך עליהם או להמית את שלהם. ושנינו עדיין עלולים למצוא את סופנו אם תעמוד כאן ותדבר אתי. הגאות נסוגה. בקרוב החובל הראשון יאלץ לבחור בין לנטוש אותך כאן ובין להניח למרייטה להיטרף על הסלעים. כדאי שתמהר למפרץ הרמייה".
"גאנקיס!" קרא קניט בחרדה. הוא קילל, אבל החל לרוץ. אין טעם לחזור עבור האיש. הוא ייאלץ לנטוש אותו. והוא נתן לו את התליון הזהוב! איזה שוטה היה, שנפל בקלות כזאת ברשת הקסם של האחרים. ובכן, הוא איבד את העד שלו ואת המזכרת
44
ספינת קסם
שהתכוון לשאת עמו. הוא בשום פנים ואופן לא היה מוכן לאבד גם את הספינה שלו. רגליו הארוכות נמתחו בעודו רץ במורד הנתיב המתפתל. אור השמש שנראה כה מזמין קודם לכן היה לפתע רק אחר צהריים חמים מאוד שנראה שמנעו מהאוויר להיכנס לריאותיו המאומצות.
דלדול בכמות העצים לפניו התריע בפניו שהוא קרוב למפרץ. כמה רגעים לאחר מכן, הוא שמע את הלמות רגליו של גאנקיס על הנתיב מאחוריו, ונדהם כשהמלח עבר אותו ללא היסוס. קניט ראה לרגע את פניו המקומטות מעוותות באימה, ואז ראה את מגפיו החבוטות של המלח מרימות חצץ מהנתיב בעודו רץ קדימה. קניט חשב שהוא אינו מסוגל לרוץ מהר יותר, אבל פרץ של מהירות נשא את גאנקיס ממחסה העצים ואל החוף.
הוא שמע את גאנקיס קורא לנער הספינה לחכות, לחכות. מסתבר שהנער החליט שלא לחכות עוד לשובו של הקפטן שלו, שכן הוא דחף את הסירה וגרר אותה מעל אצות הים והסלעים המכוסים בספחת ואל הקצה הנסוג של המים. צעקה נשמעה מהספינה העוגנת למראה קניט וגאנקיס המופיעים על החוף. על סיפון אחורי נופף להם מלח בבהילות שימהרו. המרייטה הייתה בסכנה גדולה. הגאות הנסוגה כמעט וקרקעה אותה. מלחים כבר התאמצו להרים את העוגן. בעוד קניט צפה, נטתה המרייטה מעט הצדה ואז החליקה מסלע, כשגל הרימה במהירות ושחרר אותה. לבו דמם בחזהו. פרט לעצמו, הוא העריך את ספינתו מעל לכל דבר אחר.
מגפיו החליקו על אצות חלקלקות ומחצו ספחת בעודו ממהר במורד החוף הסלעי לעבר הנער והסירה. גאנקיס היה לפניו. לא היה צורך בפקודות כשהשלושה אחזו בלזבז הסירה ורצו אתה אל הגלים הנסוגים. הם היו רטובים כשהאחרון מיהר להיכנס אליה. גאנקיס והנער אחזו במשוטים והניחו אותם במקומם בעוד קניט התיישב במקומו בירכתיים. העוגן של המרייטה התרומם, מכוסה באצות. משוטים לחמו במפרשים בעוד המרחק בין הסירה לספינה הצטמצם. אז הייתה הסירה לצד הספינה, החבלים הורדו ונקשרו, ורגעים לאחר מכן היה קניט על סיפון
45
ספינת קסם
ספינתו. החובל היה מאחורי ההגה, וברגע שראה את הקפטן שלו על הסיפון, סובב סורקור את ההגה וצעק את הפקודות שיתנו לספינה את היכולת לנוע. רוח מילאה את מפרשיה של המרייטה, והניפה אותה החוצה כנגד הגאות הנכנסת אל הזרמים המהירים שיחבטו בה, אבל יישאו אותה בבטחה מן השיניים החשופות של מפרץ הרמייה.
מבט סביב הסיפון הראה לקניט שהכול כשורה. נער הסיפון התכווץ בפחד כשעיניו של הקפטן מצאו אותו. קניט רק התבונן בו, והנער ידע שאי-הציות שלו לא יישכח ולא יעבור ללא עונש. חבל. היה לנער גב כה יפה וחלק. מחר, זה כבר לא יהיה המצב. מחר יהיה מוקדם מספיק כדי לטפל בכך. שיצפה לכך זמן מה, וינצור את הפסים שפחדנותו העניקה לו. עם דבר מלבד הנהון לחובל שלו, הלך קניט לחדריו. למרות שהאסון כמעט התרחש, לבו הלם בניצחון. הוא ניצח את האחרים במשחקם שלהם. המזל שלו עמד לצדו, כפי שהיה תמיד. הקמע היקר על פרק ידו התעורר לחיים והוכיח את ערכו. וטוב מכול, הייתה לו דברתם של האחרים עצמם שנתנה את מעטה הנבואה לשאיפותיו. הוא יהיה המלך הראשון של איי הפירטים.
46
ספינת קסם
2
ספינות חיות
הנחש זרם במים, רוכב ללא מאמץ על שובל הספינה. גופו המכוסה קשקשים נצץ כגופו של דולפין, אבל בכחול בוהק יותר. הראש שהרים מהמים היה מכוסה בשפמים מרושעים למראה הדומים לאלה שעל עכברושן. עיניו הכחולות העמוקות פגשו בעיניו של בראשן והתרחבו בציפייה כעיניה של אישה מפלרטטת. אז נפער לועו של היצור לרווחה, צבעו שני בוהק והוא מלא בשורות שיניים מעוקלות כלפי פנים. הפה נפער, גדול מספיק כדי להכיל אדם עומד. השפמים המדלדלים נזדקרו לפתע סביב ראשו של הנחש, רעמה של חיצים מורעלים. פה השני זינק לעברו לבלעו.
אפלה הקיפה את בראשן, וריח צחנת הפגרים של פיו של היצור. הוא השליך את עצמו לאחור בפראות בצעקה לא ברורה. ידיו פגשו את העץ, ועם המגע הציפה אותו הקלה. סיוט. הוא שאף אוויר ברעדה. הוא הקשיב לקולות המוכרים, החריקה של עצי הוויוואסיה, נשימותיהם של אנשים ישנים אחרים והצלפות המים על גוף הספינה. מעליו שמע את טפיפות הרגליים היחפות של מישהו שמיהר לבצע פקודה. הכול היה מוכר, הכול היה בטוח. הוא שאף עמוקות, נושם אוויר שהיה מלא ניחוח של עצים
47
ספעת קסם
מזופתים, סירחון של אנשים שגרו בצפיפות במשך זמן רב, ומתחת לכל זה, קלוש כבושם של אישה, הריחות החריפים של המטען שלהם. הוא התמתח, דוחף את כתפיו ורגליו כנגד דרגש העץ הצפוף שלו, ואז התמקם שוב מתחת לשמיכה שלו. נותרו עוד שעות עד המשמרת שלו. אם הוא לא יישן עכשיו, הוא יתחרט על כך מאוחר יותר.
הוא עצם את עיניו בפני עמימות הסיפון הקדמי, אבל לאחר כמה רגעים פקח אותן שוב. בראשן חש את החלום אורב מתחת לפני השטח של שנתו, ממתין לתבוע אותו ולגרור אותו למטה. הוא ילל בלחש. הוא צריך לישון, אבל לא תהיה לו מנוחה אם יצלול חזרה למעמקי חלום הנחש.
החלום החוזר היה עתה אמיתי עבורו כמעט יותר מהזיכרון. הוא בא להטרידו בזמנים מוזרים, במיוחד כשעמד בפני החלטה חשובה. בזמנים כאלה הוא הרים את ראשו ממעמקי שנתו כדי לנעוץ את שיניו הארוכות בנשמתו ולנסות לגרור אותו למעמקים. זה לא שינה שהוא אדם בוגר כעת. לא שינה כלל שהוא היה מלח טוב ככל מלח שאי-פעם שט אתו, וטוב יותר מתשע עשיריות מהם. כשהחלום אחז בו, הוא נגרר חזרה לילדותו, חזרה לזמן שבו כולם, אפילו הוא, תיעבו אותו בצדק.
הוא ניסה להחליט מה הטריד אותו יותר מכול. הקפטן שלו תיעב אותו. כן, זה היה נכון, אבל זה לא פגע בערכו כמלח. הוא היה חובל ראשון של הספינה הזאת תחת קפטן וסטריט, והוכיח את ערכו לאיש. כשוסטריט חלה, בראשן העז לקוות שהוויוואסיה תינתן לידיו כקברניט. תחת זאת מסר אותה הסוחר הזקן לחתנו קייל הייבן. טוב, משפחה היא משפחה, ובראשן יכול היה להבין את שנעשה. אז ניצל קפטן הייבן את ברירת הקברניט לבחור חובל ראשון משלו, ולא היה זה בראשן טרל. ובכל זאת, זה לא נעשה כתוצאה מפגם בו, וכל מלח בספינה - לא, כל מלח בבינגטאון עצמה - ידע זאת. אין בושה בכך. קייל פשוט רצה איש משלו. בראשן חשב על זה והחליט שהוא מעדיף לשרת כחובל שני על הוויוואסיה מאשר כחובל ראשון בכל ספינה אחרת. זאת הייתה החלטה שלו והוא לא יכול היה להאשים בה איש. אפילו
48
ספעתקסם
לאחר שהם עזבו את הרציפים וקפטן הייבן החליט שהוא רוצה אדם מוכר גם כחובל שני ושבראשן יכול לרדת עוד שלב בסולם, הוא חרק בשיניו וציית לקפטן שלו. אבל למרות שנותיו על סיפון הוויוואסיה ואסירות התודה שחש כלפי אפרון וסטריט, הוא חשד שזאת תהיה הפעם האחרונה שיפליג עליה.
קפטן הייבן הבהיר לו שהוא לא מקדם את פניו של בראשן ולא מכבד אותו כאיש הצוות שלו. במשך השלב האחרון של המסע, דבר שעשה לא סיפק את הקפטן. אם הוא ראה משימה שיש לעשותה ושלח אנשים לבצעה, נאמר לו שהוא חרג מסמכותו. אם ביצע רק את המשימות שהוטלו עליו, נאמר לו שהוא שוטה עצלן. עם כל יום שחלף, בינגטאון התקרבה אבל הייבן הפך גס רוח יותר ויותר. בראשן חשב שכשיקשרו את הספינה למעגן בנמל הבית שלהם, אם וסטריט אינו מוכן לשוב לתפקידו כקפטן, בראשן ירד מסיפונה של הוויוואסיה בפעם האחרונה. זה כאב לו, אבל הוא הזכיר לעצמו שיש ספינות אחרות, חלקן משובחות, ולבראשן היה כעת מוניטין של מלח טוב. זה לא כמו שהיה בפעם הראשונה שעלה על ספינה ונאלץ לקבל כל תפקיד שיכול היה להשיג על כל ספינה. אז, העדיפות הראשונה מבחינתו הייתה לשרוד את המסע. הספינה הראשונה שבה הפליג, המסע הראשון ההוא, והסיוט שלו, כל אלה היו קשורים במוחו.
הוא היה בן ארבע-עשרה בפעם הראשונה שראה נחש ים. זה היה לפני עשר שנים, והוא היה ירוק ככתמי הדשא על חצאיותיה של לוליינית. הוא היה פחות משלושה שבועות על סיפון ספינתו הראשונה, חזירה צ׳לסדית אטית בשם ׳הרסס׳. אפילו במים הנוחים ביותר היא נעה כמו אישה הרה הדוחפת מריצה, ובים סוער לא הייתה דרך לדעת היכן יהיה הסיפון מרגע אחד למשנהו. אז הוא סבל ממחלת ים ומכאבים, גם מהעבודה שלא היה מורגל בה וגם מהחבטות שספג בצדק בלילה הקודם מהחובל. גם רוחו כאבה, שכן באפלה כרע הפארסי הדוחה ההוא לצדו כשישן בקדמת האוניה, מציע לו מילות אהדה בשל חבלותיו ואז, יד פתאומית האוחזת בו תחת השמיכה. הוא הדף את פארסי, אבל לא בלי השפלה. למלח השמן היו שרירים חזקים מתחת לשומן,
49
ספעתקסם
וידיו עברו על כל גופו של בראשן בעוד הנער בעט וחבט והתפתל כדי להשתחרר ממנו. אף לא אחד מהמלחים האחרים שישנו בקדמת הספינה זז במיטתו, וודאי לא הציע לעזור לו. הוא לא היה אהוד על ידי שאר המלחים, שכן גופו לא היה מצולק דיו ושפתו גבוהה מדי לטעמם. ׳תלמיד', כך כינו אותו, ולא ידעו כמה השם הכאיב. הם ידעו שאינם יכולים לבטוח בו שידע את העבודה, וודאי לא שיעשה אותה, ואדם כזה על סיפון ספינה הוא אדם שגורם לאנשים אחרים להיהרג.
אז כאשר הוא נמלט מהסיפון הקדמי ומפארסי, הוא הלך לסיפון האחורי לשבת מכורבל בשמיכתו וליבב קצת לעצמו. בית הספר והמורים והשיעורים הבלתי נגמרים שנראו לו כה בלתי נסבלים נראו לו כעת מפתים, והזכירו לו את המיטות הרכות והארוחות החמות והשעות שהיו שייכות לו בלבד. כאן על הרסס, אם הוא נראה כמתבטל, הוא ספג את קצהו של חבל. גם כעת, אם החובל היה נתקל בו, הוא היה מצווה עליו לחזור למטה או מעביד אותו. הוא ידע שהוא צריך לנסות לישון. במקום זה הוא בהה במים השמנוניים שהתרוממו מאחוריהם וחש חוסר מנוחה בבטנו עונה להם. הוא היה מקיא שוב, אם היה נותר מה להקיא. הוא השעין את מצחו על המעקה וניסה למצוא מעט אוויר נקי מריח הזפת של הספינה או מריח מי המלח שהקיף אותה.
בעת שהתבונן במים השחורים והנוצצים שהתגלגלו מהספינה בכזה חוסר מאמץ עלה בדעתו שיש לו ברירה אחרת. היא מעולם לא עלתה בדעתו. כעת היא משכה אותו, פשוטה והגיונית. להחליק לתוך המים. כמה דקות של אי-נוחות, ואז הכול ייגמר. הוא לעולם לא ייאלץ לציית לאיש או לחוש את החבל מצליף בצלעותיו. הוא לעולם לא ייאלץ להרגיש מושפל או מתוסכל או טיפש. והחלק הטוב ביותר הוא שההחלטה תיקח רק רגע, ואז זה יהיה גמור. לא יהיו דאגות בנוגע אליה, או אפילו סיכוי לבטל אותה. רגע אחד של החלטיות הוא כל מה שיהיה עליו למצוא.
הוא קם. הוא נשען על המעקה, וחיפש בתוכו את רגע החוזק האחד שבו יוכל למצוא את הכוח לאחוז במושכות גורלו. אבל כששאף את שאיפת האוויר הגדולה ההיא כדי למצוא את הרצון
50
ספינת קסם
ליפול מעבר למעקה, הוא ראה אותו. הוא החליק קדימה, שקט כזמן, גופו הגדול והמתפתל מוסתר בעיקול הגדול של מים שהיה שובל הספינה. חומת גופו חיקתה באופן מושלם את קשת המים הנעים. אלמלא אור הירח שהסגיר לעיניו שורה רגעית של קשקשים זוהרים, בראשן לא היה יודע שהיצור נמצא שם.
נשימתו קפאה בחזהו, נתקעת בחוזקה ומכאיבה לו. הוא רצה לצעוק את מה שראה, להביא את המשמרת השנייה בריצה שיאשרו זאת. בתקופה ההיא, נחשים נראו לעתים נדירות, ואנשי אדמה רבים עדיין טענו שהם לא יותר ממעשיות ים. אבל הוא ידע גם מה אמרו המלחים אודות הנחשים הגדולים. בוודאות פתאומית, ידע בראשן שאם מישהו אחר ידע שהוא ראה נחש, זה ייחשב לאות רע עבור כל הספינה. יש רק דרך אחת להיפטר ממזל רע כזה. הוא ייפול ממשטח כשמישהו אחר לא יחזיק את הקנבס המתבדר חזק מספיק, הוא ייפול מצוהר פתוח וישבור את מפרקתו, או שהוא פשוט ייעלם לילה אחד בעת משמרת ארוכה ומשעממת.
למרות העובדה שהשתעשע במחשבות על התאבדות רגע קודם לכן, הוא היה כעת בטוח לפתע שהוא לא רוצה למות. לא מידיו שלו, ולא מידיו של איש. הוא רצה לשרוד את המסע המקולל הזה, לחזור לחוף ואיכשהו להשיב לעצמו את חייו. הוא יחזור לאביו, הוא יתרפס ויתחנן כפי שמעולם לא התרפס והתחנן. הם ייקחו אותו בחזרה. אולי הם לא ייקחו אותו בחזרה כיורש ההון המשפחתי של משפחת טרל, אבל לא היה אכפת לו. שסרווין יקבל אותו, בראשן יסתפק בשמחה בחלקו של הבן הצעיר. הוא יפסיק להמר, הוא יפסיק לשתות, הוא יוותר על סינדין. כל מה שאביו וסבו ידרשו, הוא יעשה. הוא נאחז לפתע בחייו באותו החוזק שידיו מכוסות היבלות נאחזו במעקה כשצפה בגליל הבשר מכוסה הקשקשים מחליק ללא מאמץ בשובל הספינה.
החלק הבא היה הנורא מכול. נותר הנורא מכול, בחלומותיו. הנחש ידע שהובס. איכשהו, הוא ידע שהוא לא ייפול בטרף לעורמתו, וברעד מזעזע כידו של פארסי על מפשעתו, הוא ידע
51
ספינת קסם
שהדחף לא היה שלו, כי אם הצעתו של הנחש. בסיבוב שליו, הנחש החליק ממחסה שובל הספינה, וחשף את מלוא אורך גופו המתפתל. אורכו היה חצי מאורנה של הרסס והוא זהר בצבעים מסנוורים. הוא נע ללא מאמץ, כמעט כאילו הספינה משכה אותו במים. ראשו לא היה בצורת הטריז השטוח של נחשי ים, כי אם מלא ומקושת, והמצח התעקל כמו זה של סוס, עם עיניים עצומות מצדדיו. שפמים רעילים היו תלויים מתחת ללסתותיו.
אז התגלגל היצור הצדה במים, חשף את קשקשי הבטן החיוורים שלו, והתבונן בבראשן בעין גדולה. המבט היה מה שהתיש אותו ושלח אותו להימלט מהמעקה בחזרה לסיפון הקדמי. זה היה מה שעדיין העיר אותו מסיוטיו. עצומות ככל שהיו, נטולות עפעפיים וריסים, עדיין היה משהו אנושי במידה נוראה בעין הכחולה והעגולה שהתבוננה בו בלעג שכזה.
אלתיאה כמהה לאמבט במים מתוקים. בעודה מתאמצת לעלות במדרגות לסיפון, כל שריר בגופה כואב, וראשה פועם בכאב מהאוויר הדחוס של סיפון הירכתיים. לפחות משימתה הושלמה. היא תלך לתא שלה, תשטוף עצמה במגבת רטובה, תחליף בגדים, ואולי אפילו תנמנם קצת. ואז היא תלך להתעמת עם קייל. היא דחתה את זה די והותר, וככל שהמתינה יותר, כך חשה אי-נוחות רבה יותר. היא תעשה את זה ואז תחיה עם התוצאות הארורות.
"הגבירה אלתיאה". היא רק הגיעה לסיפון כשמיילד עמד מולה. "קפ׳ן רוצה אותך". נער הסיפון חייך אליה, חצי מתנצל חצי מתענג על כך שהוא נושא בשורות שכאלה.
"טוב ויפה, מיילד", אמרה בקול שקט. טוב ויפה, הדהדו מחשבותיה לעצמה. בלי להתרחץ, בלי בגדים נקיים ובלי תנומה לפני העימות. טוב ויפה. היא התעכבה רגע להחליק את שערה מפניה ולהחזיר את חולצתה לתוך מכנסיה. לפני המשימה שלה, היו אלה בגדי העבודה הנקיים ביותר שלה. כעת הצמידה זיעתה את בד הכותנה הגס של החולצה לגבה, והמכנסיים הוכתמו מחבלים ישנים ומזפת מהעבודה בסיפון המטען. היא ידעה שגם
52
ספינת קסם
פניה מלוכלכות. טוב. היא קיוותה שקייל ייהנה מהיתרון שלו. היא התכופפה כאילו כדי לקשור את נעלה, אבל הניחה את כף ידה על עץ הסיפון. לרגע עצמה את עיניה ונתנה לעוצמה של הוויוואסיה לזרום דרך כף ידה. "אוה, ספינה", לחשה בקול שקט, כמו תפילה. "תעזרי לי להתמודד אתו". אז היא קמה, נחושה שוב.
כשחצתה את הסיפון המואר במעומעם לעבר מגורי הקפטן, אף עין לא פגשה במבטה. כל המלחים היו לפתע עסוקים מאוד או פשוט התבוננו לכיוון אחר. היא סירבה להתבונן אחורה לראות האם הם מתבוננים בה מאחור. תחת זאת שמרה על כתפיים ישרות וראש מורם בעודה צועדת אל גורלה.
היא נקשה חדות על דלת מגורי הקפטן והמתינה לתשובתו הנוקשה. כשזו נשמעה היא נכנסה, ואז עמדה במקום ונתנה לעיניה להתרגל לאור המנורה הצהוב. באותו רגע, היא חשה מוצפת בגעגועים הביתה. הכמיהה העזה לא הייתה לבית כלשהו לצד החוף, כי אם לחדר הזה כפי שהיה פעם. זיכרונות סחררו אותה. מעילי הגשם של אביה היו תלויים על הוו ההוא, וריח הרום האהוב עליו בישם אז את האוויר. הערסל שלה מוקם בפינה כשהרשה לה לראשונה לגור על הוויוואסיה, כדי שיוכל להשגיח עליה טוב יותר. היא חשה רגע של כעס כשקלטה את הערבוביה של קייל מעל הביתיות המוכרת של החדר. מסמר במגף שלו הותיר תבנית של צלקות על קרשי הרצפה המבהיקים. אפרון וסטריט מעולם לא הותיר את מפותיו בחוץ, ומעולם לא היה סובל את החולצה המלוכלכת שהושלכה על משענת הכיסא. הוא לא היה מוכן לקבל סיפון לא מסודר כלשהו על הספינה שלו, וזה כלל את חדריו. נראה שחתנו קייל לא חלק את הערכים האלה.
אלתיאה צעדה באופן מכוון מעל זוג מכנסיים שהושלכו לרצפה ונעמדה מול הקפטן שישב מאחורי שולחנו. קייל נתן לה לעמוד שם במשך רגעים מספר בעודו ממשיך לבחון הערה כלשהי במפה. הערה בכתב ידו המדויק של אביה. מפותיה של משפחת סוחרים היו בין אוצרותיה השמורים ביותר. איך עוד ניתן להגן על הנתיב המהיר ביותר שלך דרך המעבר הפנימי, או על נמלי הסחר
53
ספעת קסם
בכפרים הפחות מוכרות? ובכל זאת, אביה הפקיד את המפות האלה בידיו של קייל. לא היה זה מקומה לפקפק בהחלטתו.
קייל המשיך להתעלם ממנה, אבל היא סירבה לבלוע את הפיתיון. היא עמדה שקטה וסבלנית, ולא נתנה לחוסר העניין המופגן שלו לבלבל אותה. כעבור זמן מה הרים את עיניו להתבונן בה. הכחול של עיניו היה שונה מהשחור בעיניו היציבות של אביה, כפי ששערו הבלונדיני והפרוע היה שונה מהצמה השחורה והחלקה של אביה. היא תהתה פעם נוספת מה גרם לאחותה הבכורה לרצות גבר כזה. הדם הצ׳לדסי שלו הופגן במנהגיו כמו בגופו. היא ניסתה שלא לתת לסלידה שלה להראות על פניה, אבל שליטתה הלכה ונחלשה. היא בילתה זמן רב מדי בים עם האיש הזה.
המסע האחרון הזה היה אינסופי. קייל הפך את מה שאמור היה להיות מסע פשוט של חודשיים לאורך החוף של צ׳לסד למסע סחר בן חמישה חודשים שהיה מלא בעצירות לא הכרחיות ובמסעות סחר בעלי רווחיות גבולית. היא הייתה משוכנעת שכל זה נעשה במאמץ להראות לאביה איזה סוחר ערמומי הוא יכול להיות. היא עצמה לא התרשמה. הם עצרו בטאסק ולקחו ביצי ברווז ים מוחמצות, מטען לא בטוח בכל מצב, ובקושי הספיקו לעגון בבריגטאון בזמן למכרן לפני שהרקיבו. בבריגטאו־ן, הוא העמיס צרורות כותנה, שלא רק מילאו את החלל הריק בסיפוני המטען, אלא נערמו גם על חלק מהסיפון. אלתיאה נאלצה לנשוך את לשונה ולהתבונן בעוד אנשי הצוות שלה מסתכנים בעודם רצים מעל ומסביב לצרורות הכבדים, ואז הייתה סופה מאוחרת שהרטיבה וכנראה הרסה את המטען שעל הסיפון. היא אפילו לא שאלה אותו מה היה הרווח, אם בכלל, כשעצרו למכור את הכותנה בדורסאי. דורסאי הייתה התחנה האחרונה שלהם. תיבות היין הוזזו שוב כדי לפנות מקום למטען שנרכש על פי גחמה. כעת, בנוסף ליינות ולברנדי שהיו המטען המקורי שלהם, הסיפון היה מלא בארגזים של אצטרובלים. קייל נאם ללא סוף על איזה מחיר טוב יקבלו עליהם, גם בעבור השמן הריחני מגרעיניהם ששימש לסבון וגם עבור הצבע הצהוב היפה שניתן
54
ספינת קסם
לעשות מהקליפה שלהם. אלתיאה חשבה שאם הוא יתרברב עוד פעם אחת על הרווח הנוסף שיופיק מהמסע, היא תחנוק אותו. אבל שבחים עצמיים לא היו במבט שהפנה לעברה. הוא היה קר כמי ים, מואר בניצוצות קטנים של כעס.
הוא לא חייך ולא ביקש ממנה לשבת, אלא פשוט תבע. "מה עשית בסיפון המטען בירכתיים?"
מישהו רץ והלשין לקפטן. היא שמרה על קול יציב. "ארגנתי מחדש את המטען".
"באמת".
זאת הייתה הצהרה, כמעט האשמה. אבל זאת לא הייתה שאלה, כך שלא היה לה צורך לענות. תחת זאת, היא עמדה זקופה מאוד תחת המבט החודר. היא ידעה שהוא ציפה ממנה לפלוט הסברים ותירוצים, כפי שקפריה הייתה עושה. אבל היא לא הייתה אחותה, וגם לא אשתו. הוא חבט לפתע בכף ידו בשולחן שלפניו, ולמרות שהמכה הפתאומית גרמה לה להירתע, היא עדיין לא דיברה. היא צפתה בעודו ממתין שהיא תאמר דבר מה ואז חשה ניצחון מוזר כשהוא איבד שליטה בכעסו.
"האם הרהבת לומר לאנשים לשנות את האופן שבו המטען אוחסן?"
היא דיברה בקול שקט מאד, רגוע מאד. "לא. לא עשיתי זאת. עשיתי את העבודה בעצמי. אבי לימד אותי שעל סיפון ספינה יש לראות מה צריך לעשות, ולעשות את זה. ארגנתי את החביות כפי שאבא היה עושה, אם הוא היה כאן. התיבות האלה מאורגנות כעת כפי שכל משלוח של יין אוחסן מאז שהייתי בת עשר, פקק כלפי מעלה וחופשיות מהשיפולים, מקדימה ומאחור, קצוות תחובים בצדדים. הן מאובטחות, ואם הן לא קולקלו על ידי הדחיקות, הן יהיו ראויות לשיווק כשנגיע לבינגטאון".
לחייו נצבעו וורוד. אלתיאה תהתה איך קפריה יכולה לסבול אדם שלחייו נצבעות וורוד כשהוא כועס. היא הכינה את עצמה. כשקייל דיבר, קולו לא הורם, אבל הכמיהה לצעוק את המילים הייתה ברורה במבטא החד שלו.
"אביך לא כאן, אלתיאה. זה בדיוק העניין. אני אדון הספינה
55
ספינת קסם
הזאת, ונתתי פקודות בנוגע לאופן שבו אני רוצה שהמטען הזה יאוחסן. אבל פעם נוספת הלכת מאחורי גבי וסתרת את פקודותיי. אני לא מוכן שתהיה הפרעה כזאת ביני לבין הצוות שלי. את זורעת מדון".
היא דיברה בקול שקט. "פעלתי על דעת עצמי, לבדי. לא נתתי לצוות פקודות כלל, ואפילו לא דיברתי על מה שבכוונתי לעשות. לא עשיתי דבר שיעמוד בינך לבין הצוות". היא סגרה את הלסת שלה בכוח לפני שתאמר עוד. היא לא תאמר לו שמה שעמד בינו לבין הצוות שלו היה חוסר הידע שלו. המלחים שהיו הולכים למותם עבור אביה דיברו כעת בגלוי בסיפון הקדמי אודות מציאת ספינה אחרת במסעם הבא. קייל הסתכן בהשמדת הצוות הנבחר שאביה בילה את העשור האחרון בהקמתו.
קייל נראה זועם על כך שהיא מעזה לסתור את דבריו. "מספיק שפעלת בניגוד להוראותיי. זה כל מה שנדרש כדי לערער את סמכותי. הדוגמה הרעה שלך על הספינה גורמת לצוות להיות חסר מנוחה. אז אני נאלץ לנקוט באמצעי משמעת. את צריכה להתבייש על מה שאת מביאה על ראשם. אבל לא. זה לא מעניין אותך כלל. את מעל הקפטן. אלתיאה וסטריט היא כנראה גם מעל סא הכול יכול! הראית לכל הצוות את ההתעלמות המוחלטת שלך מהוראותיי. אם באמת היית מלחית, הייתי מעניש אותך למען יראו וייראו, באופן שהיה מוכיח שהפקודות שלי הן הפקודות היחידות על הספינה הזאת. אבל את לא יותר מפרחחית סוחרים מפונקת. אני אתייחס אליך בהתאם, וארחם על בשר גבך. אבל רק עד הפעם הבאה שתעמדי בדרכי. קחי את האזהרה הזאת ללב, ילדה. אני קפטן הספינה הזאת, ומילתי היא חוק על סיפונה".
אלתיאה לא דיברה, אבל גם לא הסיטה את מבטיה. היא פגשה במבטו ישירות, שומרת על הבעה נטולת רגשות ככל האפשר. הוורוד התפשט על מצחו של קייל. הוא שאף עמוקות וניסה להשתלט על עצמו. הוא ניגח אותה במבטו. "ומה את, אלתיאה?"
היא לא ציפתה לשאלה כזאת. להאשמות ונזיפות היא יכלה להגיב בשתיקה, אבל בכך ששאל אותה שאלה, הוא דרש תשובה,
56
ספעתקסם
והיא ידעה שהתשובה תתפרש כהתרסה. שיהיה. "אני הבעלים של הספינה הזאת", אמרה בכל הדרת הכבוד שהצליחה לאזור.
"טעות!" הפעם הוא כן צעק. אבל כעבור רגע השתלט על עצמו. הוא נשען קדימה על השולחן וכמעט ירק את המילים לעברה. "את בתו של הבעלים. וגם לו היית הבעלים, זה לא היה משנה כלל. את לא הקפטן, את לא החובל. את אפילו לא מלחית אמיתית. כל מה שאת עושה הוא לקחת לעצמך תא שאמור להיות של החובל השני, ולעשות רק את העבודות שמתאים לך לעשות. הבעלים של הספינה הזאת הוא אפרון וסטריט, אביך. הוא זה שמסר את הוויוואסיה לידי. אם אינך יכולה לכבד אותי בעבור מי שאני, אז כבדי את בחירתו של אביך לקפטן הספינה שלו".
"אלמלא הגיל שלי, הוא היה ממנה אותי לקפטן. אני מכירה את הוויוואסיה. אני צריכה להיות הקפטן שלה". ברגע שהמילים יצאו מפיה, אלתיאה התחרטה עליהן. זה היה הפתח שהוא היה זקוק לו, האמירה הזאת של מה ששניהם ידעו שהוא אמת.
"טעות נוספת. את צריכה להיות בבית, נשואה לילד עשיר כלשהו שהוא מפונק כמוך. אין לך מושג קלוש איך לפקד על ספינה. את סבורה שכיוון שאביך הרשה לך לשחק את תפקיד המלחית את יודעת לפקד על ספינה. התחלת להאמין שנועדת להיות הקפטן של ספינתו של אביך. את טועה. אביך הביא אותך לסיפון רק מפני שלא היה לו בנים משלו. הוא אמר לי זאת כשוינטרו נולד. אם הוויוואסיה לא הייתה ספינה חיה הזקוקה לבן משפחה על הסיפון, לא הייתי סובל את השאיפות שלך לרגע. אבל זכרי זאת. בן משפחת וסטריט על הסיפון הוא כל מה שהוויוואסיה זקוקה לו. זאת לא חייבת להיות את. אם הספינה הזאת דורשת וסטריט על סיפונה, היא יכולה לשאת אחד ששם משפחתו הוא הייבן. לבני יש דם וסטריט באותה המידה שיש להם את דמי, הם וסטריט כפי שהם הייבן. ובפעם הבעה שהספינה הזאת תעזוב את בינגטאון, אחד מבני ייקח את מקומך על סיפונה. את תיוותרי על החוף".
אלתיאה חשה שהיא מלבינה. לאיש לא היה מושג מה הוא
57
ספינת קסם
אומר לה, לא היה לו מושג מה עומק האיום. זה רק הוכיח שאין לו הבנה אמיתית של מה היא ספינה חיה. אסור היה לתת לו סמכות על הוויוואסיה. לו רק היה אביה בריא, הוא היה רואה זאת.
משהו מהייאוש ומההתרסה שלה כנראה נראה בפניה, כיוון שפיו של קייל הייבן הפך מתוח יותר. היא תהתה האם הוא מתאמץ לא לחייך כשהוסיף, "את מרותקת למגורייך לשארית המסע. ועכשיו את משוחררת".
היא נותרה במקומה. אפשר כבר לומר את זה, עכשיו כשהעמדות היו ברורות. "הכרזת שאני אפילו לא מלחית בספינה הזאת. טוב ויפה. אם כך, אני לא עומדת לפיקודך. ואין לי מושג מדוע אתה סבור שתפקד על הוויוואסיה במסעה הבא. כשנשוב לבינגטאון, אני מצפה שאבי יהיה שוב בריא וישוב לפיקוד. וימשיך לאחוז בו, עד שהספינה והפיקוד יהיו שלי".
הוא התבונן בה ללא הבעה. "את באמת חושבת כך, אלתיאה?"
היא התמלאה בשנאה, והאמינה לרגע שהוא לועג לאמונתה שאביה יחלים. אבל הוא המשיך. "אביך הוא קפטן טוב. וכשהוא ישמע מה עוללת - שביטלת את הפקודות שלי, זרעת מדון בין האנשים, לעגת לי מאחורי גבי -״
"לעגתי לך?" תבעה אלתיאה.
קייל נחר בבוז. "את חושבת שאת יכולה להשתכר ולאבד את מוחך ולהשליך מילים פראיות ברחבי העיר דורסאי ושזה לא יגיע אלי? זה רק מראה איזו שוטה את".
אלתיאה התאמצה בכל מאודה לעבור על זיכרונותיה החטופים מדורסאי. היא השתכרה, כן, אבל רק פעם אחת, והיא זכרה שהתאוננה על מצבה באוזני כמה מחבריה לספינה. מי? הפנים היו מעורפלות בזיכרונה, אבל היא ידעה שבראשן היה זה שנזף בה והעז לומר לה לסתום את הצוהר שלה ולא לתת פומבי לבעיות פרטיות. היא לא זכרה מה בדיוק היא אמרה, אבל היה לה מושג לא רע בנוגע למי הלשין.
"באמת. איזה סיפורים נשא אליך בראשן?" שאלה בקול הרגוע ביותר שיכלה לאזור. אל הדגים, מה היא אמרה? אם זה היה קשור לעסקי המשפחה, וקייל נשא את הסיפור הזה הביתה...
58
ספינת קסם
"זה לא היה בראשן, אבל זה מחזק את דעתי על האיש אם הוא ישב והקשיב לך פולטת רפש שכזה. עוד אחד בדיוק כמוך, נער סוחרים שמנסה לשחק את המלח. אין לי מושג מדוע אביך סבל אותו על הספינה הזאת, אלא אם הוא קיווה לשדך אותו לך. ובכן, אם אוכל לעשות כרצוני, אותיר גם אותו על היבשה בבינגטאון, כדי שתוכלו להמשיך ליהנות זה מחברתו של זה שם. סביר להניח שהוא הדבר הקרוב ביותר לגבר שתוכלי להשיג לעצמך. כדאי שתעגני אותו כל עוד את יכולה".
קייל נשען לאחור בכיסאו. נראה שהוא נהנה מהשתיקה ההמומה שלה למשמע הרמיזות שלו. כשדיבר שוב, קולו היה שקט ומרוצה. "ובכן, אחות קטנה, נראה שאינך נהנית כשאני משתמש במילים שכאלה. אם כך, אולי תוכלי להבין איך אני הגבתי כשנגד הספינה חזר, מעט שתוי מגרוג, ודיבר בקול על כך שאמרת לו שהסיבה היחידה שנישאתי לאחותך היא שקיוויתי להניח את ידי על הספינה המשפחתית, מכיוון שלאדם כמוני לעולם לא היה סיכוי לפקד על ספינה חיה אחרת". קולו השליו היה לפתע מלא בזעם.
היא זיהתה את מילותיה. כן, היא הייתה שיכורה מכפי שחשבה, אם בטאה את המחשבות האלה בקול. פחדנית או שקרנית, קראה על עצמה חיגר. היא צריכה לעמוד ולטעון לבעלות על המילים, לטעון לסלידה מהן, או לשקר ולטעון שמעולם לא אמרה אותן. ובכן, לא משנה מה קייל עשוי לומר עליה, היא בתו של אפרון וסטריט. היא מצאה את האומץ שלה.
"זה נכון. אמרתי את זה, וזה נכון. אם כך, איך האמת לועגת לך?"
קייל קם לפתע ועקף את השולחן. הוא היה גבר גדול. גם בעוד אלתיאה נסוגה, עוצמת הסטירה שלו גרמה לה להתנודד לאחור. היא נעצרה במחיצה ואילצה את עצמה לעמוד. הוא היה חיוור מדי כששב לכיסאו והתיישב. הם הרחיקו לכת. שניהם הרחיקו לכת, כפי שתמיד חששה שיקרה. האם גם הוא חשש מכך? נראה שהוא רועד באותה המידה.
"זה לא היה בשבילי", אמר בצרידות. "זה היה בשביל אחותך.
59
ספינת קסם
שיכורה כמו חייל, במסבאה פומבית, קראת לה בעצם זונה. את מבינה את זה? את באמת חושבת שהיא צריכה לקנות גבר בשוחד של ספינה חיה לפקד עליה? היא אישה שכל גבר היה שמח לתבוע לעצמו, גם אם לא הייתה לה אגורה. בניגוד לך. לך הם ייאלצו לקנות בעל, וכדאי שתקווי לאלים שמצבה הכלכלי של המשפחה שלך ישתפר, כיוון שהם יאלצו לתת את חצי העיירה כנדוניה לפני שגבר סביר כלשהו יהיה מוכן לשקול את האפשרות. תחזרי למגורייך, לפני שכעסי באמת ישתלט עלי. עכשיו!"
היא ניסתה לפנות וללכת משם בהדרת כבוד, אבל קייל קם ובא מאחורי השולחן, הניח יד רחבה על גבה ודחף אותה לעבר הדלת. כשיצאה ממגורי הקפטן וסגרה את הדלת מאחוריה, היא הבחינה במילי המשייף בחריצות שבבים ממעקה קרוב. לילד היו אוזניים כשל שועל. הוא ודאי שמע הכול. ובכן, היא לא עשתה ולא אמרה דבר שהתביישה בו. היא פקפקה בכך שקייל יכול לומר אותו הדבר. ראשה היה זקוף כשהלכה לירכתיים, לעבר התא הקטן שהיה שלה מאז שהייתה בת שנתיים. כשסגרה את הדלת מאחוריה, קלטה את מלוא המשמעות של איומו של קייל להוריד אותה מהספינה.
זה ביתה. הוא לא יכול לאלץ אותה לעזוב את ביתה. נכון?
היא אהבה את החדר הזה מאז שהייתה ילדה, ולעולם לא תשכח את ריגוש הבעלות שמילא אותה בפעם הראשונה שנכנסה והשליכה את שק הים שלה על הדרגש. זה היה לפני קרוב לשבע שנים, והחדר היה עבורה בית ומקום מבטחים מאז. כעת היא טיפסה על אותו הדרגש ושכבה שם, מכורבלת, פניה צמודות למחיצה. לחיה עקצצה אבל היא לא הרימה את ידה אליה. הוא הכה אותה. היא תיתן לחבורה להתכהות. אולי כשהיא תחזור הביתה אחותה והוריה יתבוננו בה ויראו איזה מין שרץ הם קיבלו למשפחתם כשהשיאו את קפריה לקייל הייבן. הוא אפילו לא היה ממשפחת סוחרים. הוא היה בן תערובת, בחלקו צ׳לסדי ובחלקו עכברוש רציפים. אלמלא נישואיו לאחותה, לא היה לו כלום עכשיו. כלום. הוא היה פיסת זבל והיא לא תבכה כיוון שהוא לא שווה את הדמעות שלה, רק את הכעס שלה. רק את הכעס שלה.
60
ספינת קסם
לאחר כמה רגעים, הלמות לבה פסקה. ידה שוטטה על שמיכת הטלאים שנאנה תפרה עבורה. לאחר רגע הסתובבה ובהתה מהצוהר בצד השני של החדר. ים אפור אינסופי למטה, שמים עצומים למעלה. זה היה הנוף האהוב עליה בעולם, תמיד קבוע אבל תמיד משתנה. עיניה נדדו מהנוף לחדרה. שולחן העבודה הקטן שחובר בחוזקה למחיצה, עם המסילות הקטנות שלו שנועדו להחזיק ניירות בשעת מזג אוויר קשה. מדף הספרים ומדף המגילות היו לידה, וספריה היו מגודרים בבטחה גם כנגד מזג האוויר הקשה ביותר. אפילו היה לה שולחן מפות קטן ומתקפל, ומבחר של מפות, שכן אביה התעקש שהיא תלמד לנווט, אפילו למצוא את מיקומה בעצמה. המכשירים שלה לצורך זה היו בתוך קופסה מרופדת קטנה שחוברה בבטחה לקיר. בגדי הים שלה היו תלויים על הווים שלהם. הקישוט היחיד בחדר היה ציור קטן של הוויוואסיה שהיא הזמינה בעצמה. ג׳ארד פאפאס הכין אותו, וזה לבדו היה הופך אותו ליקר ערך, אבל נושא הציור היה מה שגרם לאלתיאה לאהוב אותו. בציור, מפרשיה של הוויוואסיה היו מלאי רוח והחרטום שלה חתך את הגלים בחדות.
אלתיאה הושיטה את ידיה כלפי מעלה, והצמידה אותה לעצים החשופים של גופה של וויוואסיה. היא חשה את הכמעט-חיים של הספינה מהדהדים בהם. זה לא היה רק הרעידות של העץ כשהספינה חתכה את המים, זה אפילו לא היה הלמות רגליהם של המלחים על הסיפונים או קריאות השחף שהם שרו בתשובה לפקודותיו של החובל. היו אלה חייה של הוויוואסיה עצמה, שהייתה כה קרובה להתעוררות.
הוויוואסיה הייתה ספינה חיה. שישים שנה קודם לכן, השדרית שלה הונחה במקומה, והעץ הארוך והאמיתי הזה היה עץ קוסמים. גם העץ של הפסלון בחרטומה היה מעץ קוסמים, והוא נכרת מאותו עץ גדול, וכמוהו קרשי גופה. רב-סבתא וסטריט הזמינה אותה, וחתמה על שטר העיזבון כנגד נכסי המשפחה שאביה אפרון עדיין שילם. זה היה בעת שבה נשים עדיין יכלו לעשות דברים כאלה מבלי ליצור שערורייה, לפני שהמנהג הצ׳לסדי המטופש של הפגנת עושר על ידי מניעת הנשים מעבודה
61
ספינת קסם
השתרש בבינגטאון. רב-סבתא, נהג אבא לומר, מעולם לא נתנה לדעותיהם של אחרים לעמוד בינה לבין הספינה שלה. רב-סבתא הפליגה על הוויוואסיה במשך שלושים וחמש שנה, עד אחרי יום ההולדת השבעים שלה. יום קיץ חם אחד היא פשוט התיישבה על הסיפון הקדמי שלה, אמרה, "זה מספיק, בחורים", ומתה.
סבא פיקד על הספינה אחריה. אלתיאה זכרה אותו במעורפל. הוא היה גבר שחור שיער ומגודל, שקולו היה מלא בשאגת היום גם כשהיה בבית. הוא מת ארבע-עשרה שנים קודם לכן, על סיפון הוויוואסיה. הוא היה בן שישים ושתיים, ואלתיאה עצמה הייתה רק ילדה קטנה בת ארבע. אבל היא עמדה לצד האלונקה עם שאר משפחת וסטריט וחזתה במותו, וכבר אז חשה את הרטט הקלוש שעבר בוויוואסיה כשהוא עבר מן העולם. היא ידעה שהרטט היה של חרטה ושמחה כאחד. הוויוואסיה תתגעגע לקפטן האמיץ שלה, אבל היא קידמה בברכה את זרם האנמה לעציה. המוות שלו קירב אותה בחיים נוספים להתעוררותה.
וכעת נותר רק מותו של אביה להשלים את ההתעוררות. כתמיד, אלתיאה חשה זרם של רגשות סותרים כשחשבה על כך. המחשבה על מותו של אביה מילאה אותה חרדה ואימה. אובדן אביה יהרוס אותה. ואם הוא ימות לפני שהיא תגיע לגיל הבגרות, והסמכות עליה תיפול לידיהם של אמה ושל קייל... היא דחקה את המחשבה הזאת בחופזה, והקישה בפרק ידה על עץ הוויוואסיה כדי להדוף את המזל הרע שמחשבה על דבר שכזה יכולה להביא.
אבל היא לא יכלה להכחיש את הציפייה שחשה להתעוררותה של הוויוואסיה. כמה שעות בילתה, שרועה על מוט החרטום, קרוב ככל שיכלה לפסלון שבראשו, בעודם נעים בין הגלים, ובהתה בעפעפי העץ המגולפות שכיסו את עיניה של וויוואסיה? היא לא הייתה עץ וצבע כמו הפסלון של כל ספינה רגילה. היא הייתה מעץ קוסמים. היא הייתה צבועה לעת עתה, כן, אבל ברגע מותו של אפרון וסטריט על סיפונה, התלתלים הצבועים של שיערה הפרוע לא יהיו צבועים בזהב כי אם זהב מתולתל, ועצמותיה גבוהות הלחיים יאבדו את אודם הצבע ויהפכו ורודות
62
ספינת קסם
ומלאות. יהיו לה עיניים ירוקות. אלתיאה ידעה את זה. כמובן, כולם אמרו שאיש לא יודע באמת מה יהיה צבע העיניים של ספינה חיה עד שאלה ייפתחו על ידי מותם של שלושה דורות. אבל אלתיאה ידעה. לוויוואסיה יהיו עיניים ירוקות כחסת ים. גם עתה, כחשבה על איך זה יהיה כשעיני האזמרגד הגדולות האלה ייפתחו, אלתיאה נאלצה לחייך.
החיוך נמוג כשנזכרה במילותיו של קייל. היה ברור מה הוא קיווה לעשות. להוריד אותה מהספינה ולהביא אחד מבניו אל הסיפון. וכשאביה ימות, קייל ינסה לשמור על הפיקוד של הוויוואסיה, ישמור את בנו על הסיפון כוסטריט סמלי כדי לשמח את הספינה. זה חייב להיות איום ריק. אף לא אחד מהבנים התאים: האחד צעיר מדי, השני ניתן לכוהנים. לאלתיאה לא היה דבר נגד אחייניה, אבל גם אם סלדן לא היה צעיר מכדי לחיות על הסיפון, הייתה לו נשמה של איכר. באשר לוינטרו, קפריה נתנה אותו לכוהנים לפני שנים. וינטרו לא היה מעוניין כלל בוויוואסיה, לא ידע דבר על ספינות. אחותה קפריה דאגה לכך. והוא נועד להיות כוהן. קייל אף פעם לא התלהב מכך במיוחד, אבל בפעם האחרונה שאלתיאה ראתה את הנער, היה ברור שהוא יהיה כוהן טוב. קטן ורזה, תמיד בוהה למרחק, מחייך חיוך מעורפל, מחשבותיו מלאות בסא: זה היה וינטרו.
לא שלקייל תפריע עמדתו של הנער, או אפילו הנסיגה מהקדשת בנו הבכור לסא. ילדיו מקפריה היו לא יותר מכלים עבורו, הדם שיתבע על מנת להשיג את השליטה בספינה החיה. ובכן, הוא חשף את מטרותיו באופן מעט ברור מדי הפעם. כשהם יגיעו לנמל, היא תדאג לכך שאביה ידע בדיוק מה קייל תכנן, וכמה רע היה יחסו אליה. אולי אז ישקול אביה מחדש את החלטתו שאלתיאה הייתה צעירה מכדי לפקד על הספינה. שקייל ילך וימצא פיסת עץ מתה לדחוף ברחבי הים, ויחזיר את וויוואסיה לטיפולה של אלתיאה, שתדאג שתהיה בטוחה ומכובדת. היא הייתה בטוחה שחשה תשובה מהספינה דרך כפות ידיה. הוויוואסיה הייתה שלה, לא משנה אילו מזימות ירקום קייל. הוא לעולם לא יקבל אותה.
63
ספעתקסם
היא זעה שוב בדרגש שלה. היא כבר הייתה גדולה מדי בשבילו. עליה לומר לנגר הספינה להיכנס ולארגן את החדר מחדש. אם היא תניח את הדרגש שלה צמוד למחיצה, מתחת לצוהר, היא תוכל להוסיף לה עוד יד של אורך. לא הרבה, אבל גם מעט יעזור. השולחן שלה יוכל להיות מוצמד לקיר הזה... אז קימטה את מצחה, כשנזכרה איך הנגר בגד בה. טוב, היא מעולם לא חיבבה את האיש, והוא מעולם לא חיבב אותה. היא הייתה צריכה לנחש שהוא יהיה זה שיגרום צרות בינה ובין קייל בסיפוריו.
והיא הייתה צריכה לדעת שזה לא בראשן. הוא לא היה אדם שילך מאחורי גבו של אחר, לא משנה מה קייל עשוי לחשוב עליו. לא, בראשן אמר לה, בפניה ובאופן גס מאד, שהיא עושת-צרות קטנה וילדותית, ושהוא יודה לה עם תשמור מרחק בעת המשמרת שלו. כשהיא הרהרה בכך, הלילה ההוא במסבאה התבהר בזיכרונה. הוא נזף בה כאילו הייתה מלחית צעירה, ואמר לה שאל לה לבקר את החלטותיו של הקפטן בפני הצוות או לדבר על עסקי המשפחה בציבור. היא ידעה מה לומר בתשובה לכך. "לא כולם מתביישים לדבר על משפחתם, בראשן טרל". זה כל מה שהיה לה לומר. אז היא קמה מהשולחן והלכה משם בזעף.
שישב שם וייחנק על זה, אמרה לעצמה. היא הכירה את ההיסטוריה של בראשן, והייתה מוכנה להמר על כך שחצי מהצוות הכיר אותה, גם אם לא העזו לדבר על כך בפניו. אביה הציל אותו כשהיה על סף הכלא כבעל חוב. הדרך היחידה שלו לצאת משם הייתה אריסות, שכן כולם ידעו שמשפחתו מאסה בדרכיו הבזבזניות. וכולם ידעו לאן מובילה הדרך מאריסות כפויה. הוא ודאי היה מוצא את עצמו בצ׳לסד, פניו מלאות בכתובות קעקע של עבדים, אלמלא אפרון וסטריט. אבל הוא העז לדבר אליה כך. הוא העריך את עצמו הרבה יותר מדי, בראשן טרל זה. כמו כל בני טרל. בנשף הקציר של הסוחרים בשנה שעברה, הרהיב אחיו הצעיר להזמין אותה לרקוד אתו פעמיים. גם אם סרווין היה יורש טרל כעת, הוא לא צריך היה להיות כה חצוף. היא חייכה לעצמה למחצה בזמן שחשיבה על פניו כשסירבה בקרירות. קבלתו המנומסת של הסירוב נעשתה כיאות,
64
ספינת קסם
אבל כל ההכשרה שלו לא הספיקה כדי למנוע מהסומק לעלות על פניו. לסרווין היו נימוסים נאים משל בראשן, אבל הוא היה רזה כילד, ולא ניחן בשרירים של בראשן. מצד שני, האח הצעיר לבית טרל היה חכם מספיק כדי לא להשליך את שם משפחתו ואת הונה. בראשן לא נהג בחוכמה כזאת.
אלתיאה הרחיקה אותו ממחשבותיה. היא חשה כאב על כך שקייל עמד לפטר אותו בסוף המסע, אבל היא לא תצטער במיוחד על עזיבתו. רגשותיו של אביה בעניין יהיו עסק שונה. הוא תמיד ראה בבראשן מעין בן טיפוחים, לפחות על החוף. רוב משפחות הסוחרים האחרות הפסיקו לקבל את בראשן בבתיהם כשבני טרל נישלו אותו. אבל אפרון וסטריט משך בכתפיו ואמר, "לא מעניין אותי אם הוא היורש, הוא מלח טוב. כל מלח בצוות שלי שאינו ראוי לבקר בביתי אינו ראוי להיות על הסיפון שלי". לא שבראשן בא לבית לעתים קרובות, או אפילו ישב לשולחנם. ועל הספינה אביה ובראשן היו אך ורק אדון ואישו הנאמן. סביר להניח שרק בפניה דיבר אביה בהערכה על האומץ של הנער שהרים את עצמו ועשה מעצמו משהו. אבל היא לא תאמר לקייל דבר על כך. שיעשה עוד שגיאה לעיני אביה. שאביה יראה כמה שינויים יעשה קייל על הוויוואסיה אם לא יעצרו אותו.
היא התפתתה מאוד לצאת לסיפון רק כדי לקרוא תיגר על פקודתו של קייל. מה הוא יכול לעשות, לצוות על מלח להחזיר אותה למגוריה? אין מלח על הספינה הזאת שיעז להניח עליה ידיים, ולא רק בגלל שהיא אלתיאה וסטריט. רובם חיבבו וכיבדו אותה, ואת זה היא הרוויחה בכוחות עצמה, לא קנתה בשמה. למרות מה שקייל אמר, היא הכירה את הספינה הזאת טוב יותר מכל מלח שנמצא על סיפונה כעת. היא הכירה אותה כפי שרק ילדה שגדלה על ספינה יכולה. היא הכירה את המקומות בסיפוני המטען שבהם אף אדם בוגר לא היה מצליח להשתחל. היא טיפסה על תרנים והתנופפה על חבלים כפי שילדים אחרים מטפסים על עצים. גם אם מעולם לא הייתה חלק ממשמרת, היא הכירה את עבודתו של כל מלח על הסיפון ויכלה לעשות אותה. היא לא שזרה מהר כמו התופר הטוב ביותר שלהם, אבל היא
65
ספעת קסם
ידעה לשזור תפר חזק ונקי וגם לחתוך ולתפור בדי מפרש טוב ככל מלח. היא הבינה שזאת מטרתו של אביה בכך שהביא אותה על הסיפון, ללמוד את הספינה ואת מלאכתו של כל מלח שעבד עליה. קייל אולי בז לה וחושב עליה כעל לא יותר מבת המשפחה, אבל היא לא חששה שאביה לימד אותה פחות משלושת הבנים שהמשפחה איבדה למגיפת הדם. היא לא הייתה תחליף לבן. היא נועדה להיות היורשת של אפרון וסטריט.
היא ידעה שהיא יכולה להמרות את צוו של קייל ודבר לא יארע לה. אבל סביר להניח שהוא יוציא את זה על המלחים, יעניש אותם כשלא יזנקו לפקודתו לכלוא אותה בחדריה. היא לא תיתן לזה לקרות להם. זאת הייתה המריבה שלה עם קייל. היא תיישב אותה בעצמה. כיוון שלמרות מה שהוא אמר, לא היה אכפת לה רק מעצמה. הוויוואסיה הייתה ראויה לצוות טוב, ופרט לקייל, אביה בחר כל מלח היטב. הוא שילם יותר כסף מהתעריף המקובל, כדי לשמור מלחים בעלי יכולת ורצון על הסיפון. אלתיאה לא תיתן לקייל תירוץ לפטר אף אחד מהם. היא חשה שוב כאב של אשמה על שהייתה חלק מהגורל שנגזר על בראשן.
היא ניסתה לדחוק את המחשבות עליו ממוחה, אבל הוא סירב לזוז. במחשבותיה, הוא עמד מולה, זרועותיו משולבות על חזהו, והתבונן בה ממרום גובהו כפי שעשה לעתים כה קרובות. שפתיו שטוחות בהבעה של חוסר שביעות רצון ממנה, עיניו החומות מצומצמות לחריצים, ואפילו זיפי זקנו הסגירו את כעסו. הוא אולי מלח טוב וחובל מבטיח, אבל למרות כל זאת, לאיש הייתה בעיית יחס. הוא השליך את שם משפחת טרל, אבל לא את מנהגיה האריסטוקרטיים של המשפחה. היא כיבדה את זה שהתקדם מהסיפון לתפקיד החובל. ובכל זאת, עצבן אותה שהוא נע ודיבר כאילו הייתה לו זכות מלידה לפיקוד. אולי כך היה פעם, אבל כשהוא השליך את הזכות והשם, הוא היה צריך להיפטר גם מגאוותו.
היא התגלגלה לפתע מהדרגש ונפלה בקלילות לסיפון. היא חצתה את החדר לתיבת הים שלה ופתחה את המכסה. כאן היו דברים שיסחפו את כל המחשבות הלא נעימות ממחשבותיה.
66
ספינת קסם
הצעצועים שקנתה לסלדן ומלטה בעיקר עצבנו אותה כעת. היא בזבזה כסף טוב על המתנות האלה לאחיינה ואחייניתה. למרות חיבתה לשני הילדים, כעת היא ראתה אותם רק כילדיו של קייל וכתחליפיה המאיימים. היא הניחה את הבובה הלבושה בהדר שבחרה למלטה והניחה את הכובע הצבעוני שנועד לסלדן לידה. מתחת היו גלילי המשי מטאסק. האפור-כסוף היה עבור אמה, הסגול עבור קפריה. מתחתם היה הגליל הירוק שבחרה לעצמה.
היא ליטפה אותו בגב ידה. בד יפהפה ונוזלי. היא הוציאה את התחרה בצבע קרם שבחרה לקישוט. ברגע שיגיעו לבינגטאון, היא תכננה לקחת את הבד לרחוב החייטים. היא תבקש מהגבירה ויולט לתפור לה שמלה לנשף הקיץ. שירותיה היו יקרים, אבל משי כה משובח דרש תופרת שמלות מיומנת. אלתיאה רצתה שמלה שתבליט את המותניים הארוכים והירכיים העגולות שלה, ואולי תמשוך שותף לריקודים שיהיה גברי יותר מאחיו הצעיר של בראשן. לא הדוקה מדי במותניים, החליטה. הריקודים בנשף הקיץ היו מלאי מרץ, והיא רצתה להיות מסוגלת לנשום. חצאיות רחבות שינועו עם הצעדים המסובכים של הריקודים, החליטה, אבל לא כה מלאות שהן יפריעו. היא תעצב את ששיערה הכהה אסוף ומורם השנה, ותשתמש בסיכות הכסף שלה להחזיקו. השיער שלה היה גס כשל אביה, אבל הצבע העשיר שלו ושיפעתו פיצו על כך בקלות. אולי אמה תרשה לה סוף סוף לענוד את חרוזי הכסף שסבתה הורישה לה. רשמית, הם היו של אלתיאה, אבל אמה נראתה קנאית למשמורתה עליהם, וציינה לעתים קרובות את נדירותם ואת ערכם כסיבות לכך שאין לענוד אותם ביום יום. הם ישתלבו טוב עם עגילי הכסף שהיא קנתה בבינגטאון.
היא קמה ושחררה את המשי מהגליל, והצמידה אותו לגופה. המראה בחדר הייתה קטנה. היא לא יכלה לראות יותר מאשר איך נראו פניה השזופות מעל המשי הירוק הכרוך על כתפיה. היא החליקה את המשי, וידיה הגסות נתפסו בו. היא נדה בראשה. היא תאלץ לנקותן באבן ספוג כל יום לאחר שתגיע הביתה, כדי להוריד מהן את היבלות. היא אהבה לעבוד על הוויוואסיה ולחוש
67
ספינת קסם
את הספינה מגיבה למשימות המלחים, אבל היא שילמה מחיר כבד בידיה ובעורה, שלא לדבר על החבלות שעל רגליה. זאת הייתה הנקודה השנייה בחשיבותה בהתנגדותה של אמה להפלגתה עם אביה, שזה הרס לחלוטין את הופעתה באירועים חברתיים. ההתנגדות הראשונה במעלה הייתה שאלתיאה הייתה צריכה להיות בבית ולחלוק את משימות ניהול הבית והאדמות. לבה שקע בקרבה כשהיא תהתה האם אמה תזכה לבסוף שהדברים יתנהלו כרצונה. היא נתנה למשי להחליק מידיה, והושיטה אותן למעלה, לגעת בקורות הכבדות שתמכו בסיפוניה של הוויוואסיה.
"אוה, ספינה, הם לא יכולים להפריד בינינו כעת. לא אחרי כל השנים, לא כשאת כה קרובה להתעוררות. לאף אחד אין את הזכות לקחת מאתנו את זה". היא לחשה את המילים ביודעה שאין לה צורך לדבר בקול. כה חזק היה הקישור בינה ובין הספינה. היא הייתה מוכנה להישבע שחשה רעד בתשובה מהוויוואסיה. "הקשר הזה בינינו הוא דבר נוסף שאבי התכוון לו. זאת הסיבה שהוא הביא אותי לספינה כשהייתי כה צעירה, כדי שנוכל להגיע לבגרות כשאנו כבר מכירות זו את זו". היה רעד קטנטן שני בעציה של הספינה, כה קלוש שאחר אולי לא היה מבחין בו. אבל אלתיאה הכירה את הוויוואסיה טוב מכדי שתטעה בכך. היא עצמה את עיניה ושפכה את עצמה אל תוך הספינה שלה, את כל הפחדים והכעס והתקוות שלה. ובתגובה היא חשה את התגובה השקטה של רוחה שטרם התעוררה של הוויוואסיה, שענתה לה בתשובה מרגיעה.
בשנים שיבואו, לאחר שהוויוואסיה תתעורר, היא תהיה זו שהספינה תעדיף לדבר אתה. ידה על ההגה תהיה זו שהוויוואסיה תיענה לה בנכונות הרבה ביותר. אלתיאה ידעה שהספינה תפליג עבורה בנכונות הרבה ביותר נגד הרוח, ותילחם בים קשה בכל מאודה. יחדיו יחפשו נמלי סחר וסחורות שאפילו סוחרי בינגטאון לא יוכלו למצוא, פלאים שהם אפילו מעבר לאלה של אנשי הגשם הפראי. וכשהיא תמות, בנה או בתה יהיו אלה שייקחו את ההגה, לא אחד מצאצאיו של קייל. זאת הבטיחה לעצמה ולספינה.
68
ספינת קסם
אלתיאה ניגבה את דמעותיה בגב ידה ואז התכופפה לאסוף את המשי מהרצפה.
הוא נמנם על החול. נמנם. זאת המילה שבה השתמשו תמיד בני האנוש, אבל הוא מעולם לא הסכים שמה שהוא עשה דומה לשינה שהם הרשו לעצמם. הוא לא חשב שספינה חיה יכולה לישון. לא. אפילו הבריחה הזאת נשללה ממנו. במקום זה הוא יכול היה ללכת למקום אחר במוחו ולשקע את עצמו ברגע מהעבר בעוצמה כזאת שהשעמום הקטלני של ההווה נסוג. היה מקום אחד בעבר שבו נהג לבקר בתדירות הגבוהה ביותר. הוא לא היה בטוח מה הוא זוכר בדיוק. מאז שהיומנים נלקחו ממנו, זכרונו החל להימתח ולהידלדל. נפערו בו כעת פערים הולכים וגדלים, מקומות שבהם הוא לא הצליח לחבר את אירועי שנה אחת למשניה. לעתים הוא חשב שאולי עליו להיות אסיר תודה על כך.
אז כשהוא נמנם בשמש, מה שהוא בחר לזכור היה שובע וחמימות. הגירוד העדין של החול מתחת לגופו תורגם לתחושה דומה במידה חמקמקה שמוחו סירב לזכור בדיוק. הוא לא התאמץ מאוד להיזכר. היה די והותר להיאחז בזיכרון עתיק של תחושת שובע וסיפוק וחמימות.
קולותיהם של האנשים הקימו אותו מכך. "זהו זה? זה היה כאן במשך, מה אמרת? שלושים שנה?" מבטא צבע את המילים. ג׳מאילי, חשב פאראגון לעצמו. ומחבירה, העיר ג׳מאיליה עצמה. אלה שבאו מהמחוזות הדרומיים בלעו את העיצורים בסוף המילים. זאת זכר מבלי לדעת מהו מקור הידע.
"זהו זה", השיב קולו של אחר. הקול השני היה מבוגר יותר.
"זה לא היה כאן שלושים שנה", קבע הקול הצעיר יותר. "ספינה שהוצאה מהמים ונחה על חוף במשך שלושים שנה הייתה אכולת תולעים ומכוסה בספחת".
"אלא אם היא נבנתה מעץ קוסמים", השיב הקול הבוגר. "ספינות חיות לא נרקבות, מינגסלי. והן לא ערבות לחיכן של תולעי עץ ושל ספחת. זאת רק אחת מהסיבות שהספינות כה
69
ספינת קסם
יקרות וכה מבוקשות. הן שורדות במשך דורות, ודורשות רק מעט מאחזקת השדרית שספינה רגילה דורשת. על הים הן מטפלות בעצמן. הן יצעקו להגאי אם הן רואות סכנות בנתיבן. חלקן כמעט מפליגות בעצמן. איזו ספינה אחרת יכולה להזהיר אותך שמטען נע ממקומו, או שהעמסת יתר על המידה? ספינת עץ קוסמים על הים היא פלא אמיתי! איזו ספינה..."
"בטח. אז ספר לי שוב מדוע הספינה הזאת הוצאה מהים וננטשה?" הקול הצעיר יותר נשמע ספקן מאד. מינגסלי לא בטח במדריך המבוגר ממנו, זה היה בטוח.
פאראגון כמעט ושמע את האיש המבוגר יותר מושך בכתפיו. "אתה יודע כמה מלחים מלאים בדעות קדומות. לספינה הזאת היה מוניטין של מזל רע. מזל רע מאד. כדאי שאספר לך, כי אם אני לא אעשה זאת, מישהו אחר יספר לך. הוא הרג הרבה אנשים, הפאראגון. כולל את הבעלים ואת בנו".
"אה". הרהר מינגסלי. "טוב, אם אני אקנה אותה, לא אקנה אותה כספינה. ולא אצפה לשלם עבורה מחיר של ספינה. אני חייב להודות שמה שאני רוצה הוא העץ. שמעתי הרבה דברים מוזרים עליו, ולא רק שהספינות החיות מתעוררות ואז נעות ומדברות. ראיתי את זה בנמל. לא שאדם כמוני, חדש בעיר, מתקבל בברכה בחומה הצפונית היכן שהספינות החיות עוגנות. אבל ראיתי אותן נעות ושמעתי אותן מדברות. נראה לי שאם ניתן לגרום לפסלון לעשות את זה, ניתן לעשות את זה עם גילוף קטן יותר מאותו העץ. אתה יודע כמה היו מוכנים לשלם על דבר כזה בעיר ג׳מאיליה? גילוף נע ומדבר?"
"אין לי מושג", הצטנע המבוגר.
האיש הצעיר השמיע נחרה של צחוק סרקסטי. "כמובן שאין לך! זה אף פעם לא עלה בדמיונך, נכון? קדימה, בנאדם, תהיה ישר אתי. למה זה לא נעשה בעבר?"
"אני לא יודע". האיש המבוגר דיבר בחופזה רבה מכדי שיהיה אמין.
"בטח", השיב מינגסלי בספקנות. "במשך כל השנים שבינגטאון קיימת על החופים המקוללים, אף אחד לא חשב לשווק עץ
70
ספינת קסם
קוסמים לאף אחד פרט לתושבי בינגטאון, ואז רק בספינות. מה המלכודת האמיתית? האם זה צריך להיות בגודל כזה לפני שזה יכול להתעורר? האם זה צריך להיות טבול במי מלח במשך זמן מסוים? מה?"
"זה פשוט... לא נעשה אף פעם. בינגטאון היא מקום מוזה מינגסלי. יש לנו מסורות משלנו, פולקלור משלנו, אמונות תפלות משלנו. כשאבות אבותינו עזבו את ג׳מאיליה לפני שנים כה רבות ובאו לכאן כדי לנסות ליישב את החופים המקוללים, טוב... רובם באו כיוון שלא היו להם ברירות אחרות. חלקם היו פושעים, חלקם ביישו או הרסו את המוניטין של משפחותיהם, אחרים היו מאוד לא אהודים על ידי המושל עצמו. זאת הייתה כמעט יציאה לגלות. נאמר להם שאם הם ישרדו, כל משפחה יכלה לתבוע לעצמה מאתיים לפר של אדמה וכולם זכו לחנינה על עברם. הוא גם הבטיח לנו שיעזבו אותנו לנפשנו, ושיהיה לנו מונופול סחר על כל סחורה שנמצא שתהיה ראויה לסחר. בתמורה לכך שהמושל העניק להם זאת, הם נתנו לו מס של חמישים אחוז על רווחיהם. במשך שנים, העסקה עבדה היטב".
"ועכשיו היא כבר לא עובדת". מינגסלי צחק בלעג. "איך יכול היה מישהו להאמין שעסקה כזאת תחזיק מעמד לנצח? מושלים הם בני אנוש. והמושל קוסגו מגלה שתוכן קופותיו לא מספיק עבור מנהגי התענוג שסיגל לעצמו בזמן שהמתין שאביו ימות. עשבי תענוג צ׳לסדים אינם זולים, ומרגע שאדם מתרגל להם, טוב, עשבים פחותים יותר פשוט לא משתווים. וכך הוא מכר לי ולחברי מענקי אדמה וסחר בבינגטאון והחופים המקוללים. ואנו באנו וזכינו לקבלת פנים עלובה מאוד מכולכם. אתם מתנהגים כאילו נחטוף את הלחם מפיכם, כשכולם יודעים שעסקים רק מייצרים עוד עסקים. תראה אותנו כאן. הספינה הזאת הרקיבה כאן במשך שלושים שנה, לפחות כך אתה אומר, חסרת ערך עבור בעליה או כל אחד אחר. אבל אם אני אקנה, הבעלים יקבל מחיר נאה, אין לי ספק שתסדר לעצמך עמלה נאה ולי תהיה כמות של עץ הקוסמים המסתורי הזה". מינגסלי השתתק ופאראגון שמע את השתיקה שבן לווייתו האריך.
71
ספינת קסם
כעבור רגע, המשיך מינגסלי בחוסר רצון. "אבל אני חייב להודות שאני מאוכזב. חשבתי שאמרת שהספינה התעוררה. חשבתי שהיא תדבר אתנו. לא ציינת שהיא נפלה קורבן לביזה. האם זה הרג אותה?"
"הפאראגון מדבר רק כשהוא רוצה לדבר. אין לי ספק שהוא שמע כל מילה שאמרנו".
"הממ. זה נכון, ספינה? שמעת כל מילה שאמרנו?"
פאראגון לא ראה סיבה לענות. כעבור זמן מה, הוא שמע את האיש הצעיר מביע את גועל הנפש שחש. צעדיו החלו להקיף את הספינה באטיות, ובן לווייתו הכבד והאטי יותר בא בעקבותיו.
כעבור זמן מה, דיבר מינגסלי שוב. "ובכן, ידידי, אני חושש שזה מוריד באופן משמעותי את הסכום שאציע עבור הספינה. ההערכה הראשונה שמסרתי לך התבססה על האמונה שאוכל לחתוך את הפסלון מהספינה, לקחת אותו לעיר ג׳מאיליה, ולמכור את העץ שהתעורר בעבור סכום נאה. או, סביר יותר, הייתי ׳נותן׳ אותו בסוף למושל בעבור מענקי אדמה נרחבים. אבל במצב הנוכחי?.. עץ קוסמים או לא, זה גילוף מכוער להפליא. מה גרם למישהו לחתוך את הפנים ככה? אני תוהה האם אמן יוכל לעצב את זה למשהו נאה יותר?"
"אולי", הודה בן לווייתו באי-נוחות. "אני לא יודע אם זה יהיה חכם. הנחתי שברצונך לרכוש את הפאראגון כפי שהוא, לא כמקור לעץ קוסמים. למרות שעליך לזכור שטרם ניגשתי לבני לאדלאק עם הרעיון של מכירתו. לא רציתי לפנות אליהם לפני שהיית בטוח שאתה מעוניין".
"באמת, דאבאד, אתה לא מאמין שאני נאיבי עד כדי כך. מה ׳הוא׳ פרט לגוף ספינה שעלה על החוף? הבעלים ודאי ישמחו להפטר ממנו. אם הספינה הייתה ראויה לשיט, היא ודאי לא הייתה כבולה כך לחוף".
"ובכן", שתיקה ארוכה. "אני לא חושב שאפילו הלאדלאקים ישוכנעו למכור אותו, אם הוא נועד להיות קצוץ לחתיכות". שאיפת אוויר. "מינגסלי, אני מזהיר אותך לא לעשות זאת. לקנות את הספינה ולשפץ אותה זה דבר אחד. מה שאתה מדבר עליו
72
ספינת קסם
הוא דבר אחר לגמרי. איש מהסוחרים הזקנים לא יסחר אתך אם תעשה דבר כזה. באשר לי, המוניטין שלי ייהרס לחלוטין".
"אז כדאי שתהיה דיסקרטי כשתביא להם את הצעתי. כפי שאני הייתי דיסקרטי בנוגע לרכישת הענק הזה". מינגסלי נשמע מתנשא. "אני יודע שיש לסוחרי בינגטאון אמונות תפלות משונות רבות. ואין ברצוני ללעוג להן. אם הצעתי תתקבל, אשיב את הספינה לים ואגרור אותה לפני שאפרק אותה. רחוק מהעין, רחוק מהלב, כפי שאומרים. האם זה מספק אותך?"
"אני מניח שעלי להסתפק בזה", מלמל האיש באי-שביעות רצון. "אני מניח שעלי להסתפק בזה".
"אוה, אל תהיה כל כך עגמומי. הבה נשוב חזרה לעיר, ואקנה לך ארוחת ערב. במסעדה של סוסקה. זאת הצעה נאה, עליך להודות, שכן אני מכיר את המחירים של המקום, וראיתי אותך אוכל". האיש הצעיר צחק בסיפוק למשמע הלצתו. הגבר המבוגר לא הצטרף. "והערב אתה תבקר את משפחת לאדלאק ותעלה את הצעתי ב׳דיסקרטיות׳. זה טוב לכולם. כסף לבני לאדלאק, עמלה לך, אספקה גדולה של עץ נדיר לתומכים שלי. תראה לי את המזל הרע בזה, דאבאד".
"איני יכול", אמר האיש המבוגר בשקט. "אבל אני חושש שתמצא אותו בעצמך. בין אם הוא מדבר ובין אם לאו, הפאראגון התעורר, ויש לו מוח משלו. תנסה לקצוץ אותו לחתיכות, ואני בטוח שהוא לא יישאר בשקט במשך זמן רב".
האיש הצעיר צחק בעליצות. "אתה עושה את זה רק כדי לגרות את סקרנותי, דאבאד, אני יודע זאת. הבה נשוב לעיר, ולסוסקה. כמה מתומכי ישמחו מאוד לפגוש אותך".
"הבטחת להיות דיסקרטי!" התנגד האיש המבוגר.
"ואכן, כך הייתי. אבל אתה לא יכול לצפות מאנשים להעביר לידי כסף על סמך הבטחתי בלבד. הם רוצים לדעת מה הם קונים, וממי. אבל הם אנשים דיסקרטיים, כולם. אני מבטיח לך".
פאראגון הקשיב במשך זמן רב לצליל צעדיהם הנסוגים. בסופו של דבר נבלעו הצלילים הקטנים של בני אנוש על ידי הצלילים הרבים יותר של הגלים וקריאות השחפים.
73
ספינת קסם
"לקצוץ לחתיכות". פאראגון ניסה את הביטוי בקול. "טוב, זה לא נשמע נעים. מצד שני, זה לפחות יהיה מעניין יותר מאשר לשכב כאן. ואולי זה יהרוג אותי. אולי".
המחשבה שימחה אותו. הוא נתן למחשבותיו להיסחף שוב, בעודו משתעשע ברעיון החדש הזה. לא היה לו דבר אחר שיעסיק את מוחו.
74
ספינת קסם
3
אפרון וסטריט
אפרון וסטריט גסס. רוניקה התבוננה בפניו הדועכות של בעלה והחתימה את המחשבה במוחה. אפרון וסטריט גוסס. היא חשה גל של כעס, ואחריו גל של זעף כלפיו. איך הוא יכול לעשות לה את זה? איך הוא יכול למות עכשיו ולהותיר אותה להתמודד עם הכול בכוחות עצמה?
אי-שם מתחת לגאויות המלאכותיות האלה היא ידעה שהזרמים העמוקים והקרים של אבלה מנסים למשוך אותה למטה ולהטביע אותה. היא לחמה בפראות להשתחרר מהם, לחמה להמשיך לחוש רק כעס וזעף. אחר כך, אמרה לעצמה. אחר כך, לאחר שאעבור את זה ואעשה את כל הדברים שאני צריכה לעשות, אז אעצור ואחוש. אחר כך.
לעת עתה היא קפצה את שפתיה בתסכול. היא טבלה בד במי בשמת חמימים, וניגבה בעדינות את פניו ואחר את ידיו הרפויות. הוא זע קלות תחת טיפולה, אבל לא התעורר. היא לא ציפתה שיתעורר. היא נתנה לו את שיקוי הפרגים פעמיים היום, בניסיון להדוף את כאביו. אולי כעת, הכאב לא משל בו. היא קיוותה שכך הוא המצב.
היא ניגבה את זקנו בעדינות שוב. ראש המגושמת שוב נתנה
75
ספינת קסם
לו לטפטף על עצמו. זה היה כאילו לאישה פשוט לא אכפת האם היא עושה את הדברים בצורה הנאותה. רוניקה חשדה שהיא פשוט צריכה לשלוח אותה חזרה לדאבאד ריסטארט. היא לא רצתה לעשות זאת, שכן האישה הייתה צעירה ופקחית. ודאי לא הגיע לה להפוך לשפחה.
דאבאד פשוט הביא את האישה לביתה יום אחד. רוניקה הניחה אז שהיא קרובת משפחה או אורחת של דאבאד, שכן כשהיא לא בהתה באוויר בצער, ההגייה הנעימה שלה ונימוסיה רימזו שהיא בת אצילים. רוניקה הייתה המומה כשדאבאד הציע לה את האישה כמשרתת בבוטות, ואמר שאינו מעז לשמור אותה במשק הבית שלו. הוא מעולם לא הסביר את ההצהרה הזאת במלואה, וראש סירבה לומר דבר בנושא. רוניקה חשדה שאם היא תשלח את ראש חזרה לדאבאד, הוא ימשוך בכתפיו וישלח אותה לצ׳לסד כדי שתימכר כשיפחה. כל עוד היא נותרה בבינגטאון, היא הייתה רשמית משרתת הקשורה בחוזה. עדיין היה לה סיכוי לשוב לחיים משלה, אם רק תנסה. במקום זאת, ראש פשוט סירבה להסתגל למעמדה החדש. היא צייתה לפקודות שניתנו לה, אבל ללא כל חן או רצון טוב.
למעשה, עם חלוף השבועות, נראה לרוניקה שראש עשתה את חובותיה ברצון הולך ופוחת. יום קודם ביקשה ממנה רוניקה לשמור על סלדן למשך היום, והאישה נראתה מוכה. נכדה היה בן שבע בלבד, אבל נראה שיש לאישה סלידה מוזרה ממנו. היא נדה בראשה בפראות וללא קול, עיניה מושפלות, עד שרוניקה ציוותה עליה ללכת למטבח במקום. אולי היא בדקה עד כמה תוכל להרחיק לכת עם גברתה החדשה עד שרוניקה תצווה שיענישו אותה. ובכן, היא תגלה שרוניקה וסטריט היא לא מסוג הנשים שמצוות שמשרתיהם יוכו או שמנות האוכל שלהם יופחתו. אם ראש לא תוכל למצוא בעצמה את היכולת לקבל חיים נוחים בבית נאה עם חובות קלות יחסית וגבירה עדינה, ובכן, היא תאלץ לחזור לדאבאד, ובסופו של דבר למצוא את מקומה במכירה הפומבית ולראות מה ייתן הגורל בחלקה הפעם. וזה הכול. חבל, מכיוון שהיה לאישה פוטנציאל.
76
ספינת קסם
חבל גם, שלמרות נדיבותו של דאבאד בכך שהציע לה את שירותיה של ראש, הסוחר הזקן היה קרוב במידה מסוכנת להפוך לסוחר עבדים. היא מעולם לא חשבה שהיא תראה אחת מהמשפחות הוותיקות מתפתה לסחר גס שכזה. רוניקה נדה בראשה, ואילצה את עצמה להפסיק לחשוב על ראש ועל דאבאד. היו לה עניינים אחרים, חשובים יותר לחשוב עליהם פרט לאופי החמוץ של ראש ולעיסוקיו החוקיים למחצה של דאבאד.
אחרי הכול, אפרון גסס.
הידע דקר אותה שוב. זה היה כמו שבב עץ ברגל שלא ניתן למצוא ולהוציא. סכין הידיעה הקטן דקר אותה בכל צעד.
אפרון גוסס. בעלה הגדול והאמיץ, קפטן היום הצעיר והנאה שלה, האב החזק של ילדיה, בן הזוג של גופה היה לפתע הבשר המתמוטט הזה שהזיע וגנח וייבב כמו ילד. כשהם נישאו לראשונה, שתי ידיה לא יכלו להקיף את זרועו הימנית השרירית של החתן. כעת הזרוע ההיא הייתה לא יותר ממקל של עצם עטויה בבשר רפוי. היא התבוננה בפניו. הם איבדו את נזקי הים והרוח. הם היו כעת כמעט בצבע של המצעים עליהם שכב. שיערו היה שחור כתמיד, אבל הבוהק נטש אותו, והותיר אותו עמום במקומות שבהם לא כוסה זיעה. לא. היה קשה למצוא זכר לאפרון שהכירה ואהבה במשך שלושים ושש שנים.
היא הניחה את אגן המים והשמיכה שלה. היא ידעה שהיא צריכה להותיר אותו לשנתו. זה כל מה שהיא יכלה לעשות עבורו כעת. לשמור על ניקיונו, לסמם אותו כנגד הכאב ואז להותיר אותו לישון. היא חשבה במרירות על התוכניות שערכו יחדיו, המזימות שזממו עד השחר בעודם שרועים יחדיו על המיטה הגדולה שלהם, לאחר שהשליכו הצדה את השמיכות המחניקות, ופתחו את החלון לרוח הלילה הקרירה.
"לאחר שהילדות יגדלו", הבטיח לה, "יינשאו ויזווגו, עם חיים משלהן, אז, נערתי, נשוב לחיים משלנו. אני חושב לשאת אותך אתי לאיי הבושם. האם זה ימצא חן בעינייך? תריסר חודשים של אוויר מלח נקי וללא דבר לעשותו מלבד להיות גברתו של הקפטן? ואז, כשנגיע לשם, לא נמהר לקחת מטען. נלך יחדיו אל
77
ספינת קסם
ההרים הירוקים. אני מכיר שם ראש שבט שהזמין אותנו לבוא ולראות את הכפר שלו. נוכל לרכב על החמורים הקטנים והמצחיקים שלהם, עד קצה השמים, ו..."
"הייתי מעדיפה להישאר אתך בבית", אמרה אז תמיד. "הייתי מעדיפה שתישאר אתי בבית במשך שנה שלמה, שתהיה לצדי ותראה אתי תחלופה מלאה של העונות. נוכל ללכת לאחוזתנו בגבעות באביב. אתה מעולם לא ראית אותה, כשהעצים מכוסים בתפרחות אדומות וכתומות, ללא עלה אחד עליהם. ופעם אחת, רק פעם אחת, הייתי רוצה שתסבול לצדי בעת בציר המאף. כל בוקר ובוקר לפני השחר, להקים את העובדים, לגרום להם לקטוף את הקטניות הבשלות לפני שהשמש תספיק לגעת בהן ולהכמישן. אנחנו נשואים שלושים ושש שנים, ומעולם לא נאלצת לעזור לי בזה. עכשיו כשאני חושבת על זה, בכל השנים שהיינו נשואים, אף פעם לא היית בבית בעת פריחת עץ הנישואין שלנו. אף פעם לא ראית את הניצנים הורודים בעודם גדלים ואז נפתחים, כה מלאים בריח".
"אוה, יהיה די והותר זמן לזה. די והותר זמן לפרחים ולעבודת אדמה, לאחר שהבנות יגדלו והחובות ישולמו".
"וכשזה יקרה, יהיה לי אותך לשנה, רק לי", איימה עליו. והוא תמיד הבטיח לה, "שנה שלמה אתי. ודאי אמאס עלייך לגמרי לפני שהיא תיגמר. תתחנני בפני שאחזור לים ואותיר אותך לישון בשלווה בלילות".
רוניקה הרכינה את פניה לתוך ידיה. היא קיבלה את השנה שלו בבית. אלים נוראים, איזו דרך להעניק לה את משאלתה. היה לה סתיו שלם אתו, משתעל ורגזן, קודח ואדום עיניים, שוכב במיטתם כל היום ובוהה בים דרך החלון בכל עת שחש טוב די הצורך כדי לשבת. "אני מקווה מאוד שהוא שומר עליהן", נהם בכל עת שנראה ענן כהה בשמים, ורוניקה ידעה שמחשבותיו היו תמיד עם אלתיאה והוויוואסיה. הוא כל כך לא רצה למסור את הספינה לידיו של קייל. הוא רצה לתת אותה לבראשן, נער לא מנוסה. נדרשו לרוניקה שבועות של ויכוחים לגרום לו להבין איך זה ייראה בעיני העיר. קייל היה חתנו, והוא הוכיח את עצמו
78
ספינת קטם
כקפטן על שלוש ספינות אחרות. אם הוא יתעלם ממנו וימנה את בראשן לקפטן הוויוואסיה, זאת תהיה סטירה בפני בעלה של בתו, שלא לדבר על משפחתו. למרות שבני הייבן לא היו סוחרי בינגטאון, הם עדיין היו משפחה ותיקה בבינגטאון, ובהתחשב במצבה הכספי של משפחת וסטריט לאחרונה, הם לא יכלו להרשות לעצמם להעליב איש. אז בסתיו האחרון היא שכנעה אותו להפקיד את הוויוואסיה היקרה שלו בידיו של קייל ולקחת חופש מהפלגה אחת כדי לחזק שוב את ריאותיו.
כשהחורף החשיך את השמים שלהם והלבין את הרחובות, הוא הפסיק להשתעל. היא חשבה שהוא מחלים, אבל לא נראה שהוא עושה שום דבר. בתחילה, כשחצה את הבית, נגמר לו האוויר. במהרה עצר לנשום בין חדר השינה שלהם לטרקלין. עם בוא האביב, הוא לא היה מסוגל לחצות את המרחק אם לא נשען על זרועה.
הוא סוף סוף היה בבית וראה את פריחת עץ הנישואין שלהם. כשהשנה התחממה, העץ התכסה ניצנים. היו כמה שבועות שבהם, למרות שמצבו של אפרון לא השתפר, הוא לפחות לא החמיר. היא ישבה ליד הספה שלו ותפרה או עשתה חשבונות בזמן שהוא גילף או הכין שטיחי חבל למדרגות הדלתות. הם דיברו על העתיד והוא דאג בנוגע לספינתו ולבתו. הנושא היחיד שעליו לא הסכימו היה אלתיאה. אבל זה לא היה חדש. הם לא הסכימו בנוגע לאלתיאה מאז שנולדה.
אפרון מעולם לא היה מסוגל להודות שהוא פינק את בתם הצעירה. מגיפת הדם לקחה את הבנים שלהם, אחד אחרי השני, באותה שנת מחלה נוראה. גם כיום, קרוב לעשרים שנה לאחר מכן, רוניקה חשה לחץ בחזה כשחשבה על כך. שלושה בנים, שלושה ילדים קטנים ומבריקים, שנלקחו תוך פחות משבוע. קפריה בקושי שרדה את זה. רוניקה חשבה שזה יעביר את שניהם על דעתם, לראות את המשפחה מאבדת את כל פרחיה הזכריים. תחת זאת, אפרון הפנה את תשומת לבו ואת תפילותיו אל התינוקת שחסתה ברחמה. הוא הקדיש לה תשומת לב כפי שלא עשה בעת ההריונות האחרים, ואפילו הותיר את הספינה במעגן
79
ספינת קסם
במשך שבועיים נוספים כדי לוודא שיהיה בבית כשהילדה תיוולד. כשהיא נולדה והתגלה שזאת ילדה, רוניקה ציפתה שאפרון יהיה מריר. אך הוא הקדיש את כל תשומת לבו לבתו הצעירה, כאילו כוח רצונו יכול להפוך אותה לגבר. הוא עודד את הפראות והעקשנות שלה עד שרוניקה התייאשה ממנה. אפרון תמיד הכחיש שמדובר במשהו פרט לנמרצות. הוא מעולם לא סירב לה, וכשאלתיאה דרשה יום אחד שייקח אותה למסע הבא שלו, אפרון הסכים אפילו לזה. זה היה מסע קצר, ורוניקה פגשה את הספינה במעגן, משוכנעת שהיא תקבל חזרה ילדה שהיה לה די והותר מתנאי החיים הקשים על הספינה. במקום זאת היא ראתה קופה פראית במעלה החבלים, שיערה השחור קצוץ לאורך שערות מברשת, יחפה וחשופת זרועות. מאז, היא הפליגה עם אביה. וכעת היא הפליגה בלעדיו.
הם שוחחו גם על כך. נדרשו כל המילים שלה בנוסף לכאב שלו כדי לשכנע אותו להישאר בבית לזמן מה. רוניקה הניחה שאלתיאה תישאר, כמובן, גם היא. מה יש לה לעשות על הספינה ללא אביה? כשהיא אמרה זאת לאפרון, הוא היה מזועזע.
"שהספינה המשפחתית שלנו תעזוב את הנמל ללא אף אחד מבני דמנו? את יודעת איזה מזל רע את מזמינה, אישה?"
"הוויוואסיה עוד לא התעוררה. קייל, קרובנו בנישואין, ודאי יספיק. הוא בעלה של קפריה כבר קרוב לחמש״עשרה שנים! שאלתיאה תישאר בבית לזמן מה. זה יהיה טוב מאוד לעור ולשיער שלה, וייתן לה הזדמנות להיראות בעיר. היא בגיל הנישואין, אפרון, או לפחות בגיל החיזור. אבל כדי שיחזרו אחריה, צריכים לראות אותה. היא מופיעה רק פעם או פעמיים בשנה, נשף אביב בשנה אחת, אסיפת קציר באחרת. אנשים בקושי מזהים אותה ברחוב. וכשהגברים הצעירים של משפחות הסוחרים כן רואים אותה, היא לובשת מכנסיים ומקטורן ושיערה פזור על גבה ועורה נראה כמו עור חיה מיובש. זאת לא דרך נאותה להציג אותה אם ברצוננו להשיא אותה היטב".
"להשיא אותה היטב? שתינשא באושר, כמונו. תראי את קפריה וקייל. את זוכרת כמה דיברו בעיר כשנתתי לקפטן צעיר
80
ספינת קסם
עם דם צ׳לדוני להתחיל לחזר אחר בתי הבכורה? אבל ידעתי שהוא גבר, והיא ידעה מה בלבה, והם היו מאושרים. תראי את הילדים שלהם, בריאים כמו שחפים. לא, רוניקה, אם אלתיאה צריכה להיות קשורה ברצועה, מקושטת ומכוסה פודרה כדי ללכוד את עינו של גבר, אז הוא לא הגבר שאני רוצה שיחזר אחריה ממילא. היא צריכה להיראות על ידי גבר שיעריך את המרץ והכוח שלה. בקרוב היא תאלץ להתיישב, להיות גבירה, רעיה ואם. אני בספק האם חדגוניות כזאת תהיה לטעמה. אז הבה נרשה לנערה חיים כל עוד היא יכולה לזכות בהם". לאחר שסיים את ההצהרה הזאת, נשען אפרון על כריותיו והתנשף.
ומכיוון שהוא היה כל כך חולה, הבליעה רוניקה את זעמה על כך שהוא יכול להשמיץ כך את החיים שהיא ניהלה, ודחקה את הקנאה שחשה בבתה על החופש והחיים חסרי הדאגות שלה. והיא גם לא הזכירה את העובדה שבהתחשב במצב כספי המשפחה, עשוי להיות צורך שאלתיאה תינשא היטב. רוניקה הרהרה כעת בחמיצות שלו בייתו את הילדה, אולי יכלו כעת להשיא אותה לאחד הנושים שלהם, עדיף נושה נדיב שימחל על חובה של המשפחה כמתנת נישואין. רוניקה נדה בראשה באטיות. לא. בדרכו הערמומית, אפרון כיוון את הוויכוח היישר לעמדתה החלשה ביותר. היא נישאה לאפרון מכיוון שהתאהבה בו. בדיוק כפי שקפריה נפלה בשבי קסמיו הבלונדיניים של קייל. ולמרות כל מה שעמד בפני המשפחה, היא קיוותה שכשאלתיאה תינשא, היא תאהב את האיש. היא התבוננה בחיבה עגומה בגבר שעדיין אהבה.
אור אחר הצהריים שזרם מהחלון גרם לאפרון לקמט את מצחו בשנתו. רוניקה קמה בשקט והסיטה וילון על החלון. היא כבר לא נהנתה מהנוף הזה. פעם היה זה תענוג גדול להתבונן מהחלון הזה ולראות את הגזע החסון ואת הענפים של עץ הנישואין שלהם. כעת הוא עמד עירום ונטול עלים באמצעו של הגן בקיץ, חשוף כשלד. היא חשה רעד בגבה כשסגרה את הווילון על המחזה.
הוא כל כך ציפה לראות את העץ שלהם פורח. אבל באביב הזה, מגיפת הניצנים שתמיד חסה על העץ תקפה אותו במלוא
81
ספינת קסם
עוזה. הפרחים הפכו חומים ונפלו לרצפה בכבדות. אף לא פרח אחד נפתח עבורם, וניחוח עלי הכותרת המרקיבים היה כשל עשבי לוויה. איש מהם לא דיבר על זה כעל אות רע. שניהם לא היו אנשים דתיים. אבל זמן קצר לאחר מכן, אפרון החל להשתעל שוב. שיעולי ציפור קטנים וחלשים שלא העלו דבר, עד היום שבו ניגב את פיו ואפו, ואז קימט את מצחו למראה סימני הדם הארגמניים על המפית.
זה היה הקיץ הארוך בחייה. הימים החמים היו עינוי עבורו. הוא הכריז שנשימת האוויר הכבד והלח לא הייתה טובה מנשימת דמו, ואז השתעל קרישים ארוכים כאילו כדי להוכיח את טענתו. הבשר נפל מגופו, ולא היה לו את התיאבון או הרצון להזין את עצמו. ועדיין, הם לא שוחחו על מותו. אפשרות המוות ריחפה מעל כל הבית, מדכאת יותר מאוויר הקיץ הלח. רוניקה סירבה לתת לה מוחשיות רבה יותר על ידי דיבור על כך.
היא נעה ללא קול, מרימה בזהירות שולחן קטן ומניחה אותו קרוב לכיסאה שלצד המיטה. היא החזירה אליו את ספרי החשבונות שלה, את הדיו והעט שלה, וחופן קבלות שיש לרשמן. היא התכופפה לעבודתה, מקמטת את מצחה בעודה עושה זאת. הרישומים שעשתה בכתב ידה הקטן והמדויק לא עודדו אותה. איכשהו זה היה מדכא יותר, עתה כשידעה שאפרון יתעקש לבחון את הספר בפעם הבאה שיתעורר. במשך שנים הוא לא התעניין כלל בניהול החוות והפרדסים ושאר האדמות שלהם. "אני מותיר אותם בידייך רבות היכולת, יקירתי", אמר לה בכל פעם שניסתה להציג בפניו את דאגותיה. "אני אדאג לספינה ולכך שהיא תשלם על עצמה במשך חיי. בידייך אני מפקיד את השאר".
היה זה מסחרר ומפחיד כאחת שבעלה בטח בה כך. זה לא היה בלתי רגיל שרעיות ניהלו את העושר שהביאו אתן כנדוניה, ועם הזמן רבות מן הנשים ניהלו בשקט הרבה יותר מכך, אבל כשאפרון וסטריט מסר באופן פומבי את הניהול של מרבית עסקיו לאשתו הצעירה, זאת כמעט הייתה שערורייה בבינגטאון. כבר לא היה אופנתי שנשים ייקחו חלק בצד העסקי של הדברים. זה הסריח מחיי החלוצים הישנים שלהם לשוב למנהג שכזה.
82
ספעתקסם
סוחרי בינגטאון הישנים תמיד היו ידועים בחדשנותם, אבל כשהם שגשגו, זה הפך לסמל של עושר לשחרר את הנשים ממשימות שכאלה. כעת נראה המוני וטיפשי כאחד להותיר את עסקיו של סוחר בידיה של אישה.
רוניקה ידעה שלא רק את הונו הניח אפרון בידיה, כי אם גם את המוניטין שלו. היא נשבעה להיות ראויה לאמון הזה. במשך יותר משלושים שנה שגשגו אחוזותיהם. היו יבולים רעים, מגפות דגן, כפור מאוחר ומוקדם כאחד להתמודד אתם, אבל יבול פירות טוב תמיד איזן מחסור בדגן, או שהכבשים שגשגו בעת שהפרדסים סבלו. אם לא היה עליהם לשלם את החוב הכבד על בניית הוויוואסיה, הם היו עשירים. גם אתו הם היו אמידים, וכעבור מספר שנים מעט יותר מכך. לא בחמש השנים האחרונות. הם החליקו מאמירים למסודרים, ואז למה שרוניקה החלה לחשוב עליו כחרדים. הכסף יצא כמעט במהירות שבה נכנס, ותמיד נראה שהיא מבקשת מבעל חוב זה או אחר לחכות יום או שבוע עד שתוכל לשלם לו. שוב ושוב הלכה לאפרון כדי לבקש את עצתו. הוא התנגד לדעתה, ואמר לה למכור את מה שלא היה רווחי ולחזק את מה שרווחי. אבל זאת הייתה הבעיה. רוב החוות והפרדסים הצליחו טוב כתמיד בכל הנוגע ליצור. אבל כעת הייתה תחרות עם דגן ופירות זולים שגודלו על ידי עבדים בצ׳לסד, ומלחמות הספינות האדומות הארורות השמידו את הסחר בצפון והפירטים המקוללים בדרום. משלוחים שנשלחו לא הגיעו ליעדיהם, ורווחים צפויים לא שבו. היא חששה כל הזמן לבטחתם של בעלה ושל בתה בים, אבל נראה שאפרון סיווג פירטים עם מזג אוויר סוער. הם היו פשוט בין הסכנות שקפטן טוב צריך להתמודד אתם. הוא אולי חזר לביתו ממסעותיו וסיפר סיפורים מפחידים על בריחה בספינות מרושעות, אבל לכל סיפוריו היו סופים שמחים. אף ספינת פירטים לא יכלה לקוות להשיג ספינה חיה. כשהיא ניסתה לספר לו באיזו חומרה השפיעו המלחמה והפירטים על שאר עסקי המשפחה, הוא צחק בחביבות ואמר לה שהוא והוויוואסיה פשוט יעבדו קשה יותר עד שהכל יסתדר. אז הוא לא היה מעוניין לראות את ספרי החשבונות שלה
83
ספינת קסם
או לשמוע את הבשורות העגומות של הסוחרים האחרים. רוניקה זכרה בתסכול, שכל מה שנראה שהוא מסוגל לראות הוא שמסעותיו שלו היו מוצלחים, ושהעצים נשאו פירות והרגן הבשיל בשדותיהם כתמיד. הוא היה יוצא למסע לאחת האחוזות שלהם, מעיף מבט קצרצר ברישומים שלהם, ולוקח את עצמו ואת אלתיאה בחזרה לים, כשהוא מותיר את רוניקה להתמודד.
רק פעם אחת אזרה די אומץ לומר לו שאולי כדאי שהם ישובו לסחר במעלה נהר הגשם הפרוע. היו להם את הזכויות ואת הקשרים, ואת הספינה החיה. בימי סבתו ואביו, זה היה המקור המרכזי של הסחורות שלהם. אבל מאז ימי מגיפת הדם, הוא סירב לעלות במעלה נהר הגשם הפראי. לא היו ראיות מוצקות שהמחלה באה מאזורי הגשם הפראיים. חוץ מזה, מי יודע מהיכן באה מחלה? לא היה טעם להאשים את עצמם, ולנתק את עצמם מנתיב הסחר הרווחי ביותר שלהם. אבל אפרון רק נד בראשו וגרם לה להבטיח לא להעלות את הרעיון שוב. לא היה לו דבר נגד סוחרי אזורי הגשם הפראיים, והוא לא הכחיש שהסחורות שלהם אקזוטיות ויפהפיות. אבל הוא החליט שאסור לסחור בקסם, אפילו לעסוק בשולי סחר שכזה, מבלי לשלם מחיר. הוא מעדיף, אמר לה, להיות עני מאשר להסתכן בכך.
ראשית היא מכרה את מטעי התפוחים, ואתם את היקב הקטנטן שהיה מקור גאוותה. גם הגפנים נמכרו, וזה היה קשה עבורה. היא רכשה אותם זמן קצר לאחר שהיא ואפרון נישאו, המהלך העסקי הראשון שלה, והיא שאבה הנאה מכך שראתה אותם משגשגים. ובכל זאת, היא הייתה שוטה לו הייתה ממשיכה להחזיק בהם, במחיר שהוצע לה. היה קשה מספיק למנוע משאר האחוזות שלהם לפשוט רגל במשך שנה. וכך זה המשיך. בעוד המלחמה והפירטים הידקו את חבל התלייה הכלכלי סביב בינגטאון, היא נאלצה למכור נכס אחר נכס כדי למנוע מהאחרים ליפול. זה בייש אותה. היא הייתה בת משפחת קארוק, וכמו בני וסטריט, בני קארוק היו מבין משפחות הסוחרים המקוריים של בינגטאון. חששותיה לא הוקלו כשראתה את המשפחות הישנות האחרות מתקשות בעוד סוחרים צעירים ורעבים נכנסו
84
ספינת קסם
לבינגטאון, קנו אחוזות ישנות ושינו את הדרך שבה דברים נעשו תמיד. הם הביאו את סחר העבדים לבינגטאון, ראשית כסחורה בדרכם למדינות צ׳לסד, אבל לאחרונה נראה שזרם העבדים שחלף בבינגטאון עלה על כל סחר אחר. אבל העבדים כבר לא זרמו דרך העיר; יותר ויותר שדות ומטעים עובדו על ידי עבדים כעת. אוה, בעלי האדמה טענו שאלה משרתים, אבל כולם ידעו ש״משרתים" כאלה נשלחו דרך קבע לצ׳לסד ונמכרו כעבדים אם לא עבדו בנכונות. פניהם של לא מעטים מהם כוסו כעת בכתובות קעקע. זה היה עוד מנהג צ׳לסדי שנראה שהפך לפופולרי בג׳מאיליה וכעת הפך למקובל גם בבינגטאון. היו אלה ה״סוחרים החדשים" ההם, חשבה רוניקה במרירות. הם אולי באו לבינגטאון מהעיר ג׳מאיליה, אבל התרבות שלהם נראתה מיובאת ישירות מצ׳לסד.
רשמית, עדיין לא היה חוקי להחזיק עבדים בבינגטאון שלא כסחורה זמנית, אבל נראה שזה לא מטריד את הסוחרים החדשים. כמה שלמונים ברציפי המכס, ונראה שסוכני האוצר של המושל הפכו לשוטים גדולים מאד, ששמחים להאמין שאנשים כבולים בשורה ופניהם מקועקעים הם משרתים, ולא עבדים כלל. העבדים לא היה מרוויחים דבר בכך שהיו אומרים את האמת על מצבם. מועצת הסוחרים הוותיקים התלוננה לשווא. כעת נראה שאפילו כמה מהסוחרים הוותיקים החלו ללעוג לחוקי העבדות. סוחרים כמו דאבאד ריסטארט, חשבה במרירות. היא הניחה שדאבאד חייב לעשות את מה שעשה כדי שלא לאבד את עסקיו בימים קשים אלה. האם הוא לא אמר לה זאת כמעט במפורש חודש קודם לכן, כשדאגה בקול בנוגע לשדות החיטה? הוא כמעט והציע שהיא תקצץ בהוצאות בכך שתעבד את השדות עם עבדים. הוא אפילו רמז שהוא יכול לארגן את זה עבורה, בתמורה לאחוז קטן מהרווחים. רוניקה לא רצתה לחשוב על כמה הצעתו פיתתה אותה.
היא כתבה את הרשומה המייגעת האחרונה בספרי החשבונות שלה כשרשרוש חצאיותיה של ראש הרס את הריכוז שלה. היא הרימה־ את עיניה לעבר המשרתת. רוניקה הייתה כה יגעה
85
ספינת קסם
מתערובת הכעס והצער שראתה תמיד על פניה של ראש. זה היה כאילו האישה ציפתה שהיא תעשה משהו כדי לתקן את חייה עבורה. האם היא לא ראתה שרוניקה כבר התמודדה עם די והותר עם בעלה הגוסס ומצב הכספים המעורער שלה? רוניקה ידעה שכוונותיו של דאבאד היו טובות כשהוא התעקש לשלוח את ראש לעזור לה, אבל לפעמים היא פשוט רצתה שהאישה תיעלם. אבל לא הייתה דרך להיפטר ממנה ללא נזק, ולא משנה כמה רוניקה כעסה עליה, היא לעולם לא תוכל לגרום לעצמה לשלוח אותה חזרה לדאבאד. אפרון תמיד התנגד לעבדות. רוניקה חשבה שזה משהו שרוב העבדים גורמים לעצמם, אבל זה נראה חוסר כבוד כלפי אפרון לגזור את גורלה של האישה הזאת לעבדות לאחר שעזרה לטפל בו בעודו גוסס. ולא משנה כמה עלובה הייתה העזרה.
"כן?" שאלה את ראש בחמיצות כשזו פשוט עמדה שם.
"דאבאד הגיע לפגשך, גבירה", מלמלה ראש.
"הסוחר ריסטארט, כוונתך?" תיקנה אותה רוניקה.
ראש הרכינה את ראשה בהסכמה חסרת מילים. רוניקה חרקה בשיניה, ואז ויתרה על זה. "אפגוש אותו בחדר ההסבה", הורתה לראש, ואז עקבה אחר מבטה הזועף של הנערה למקום שבו דאבאד כבר עמד בדלת.
כתמיד הוא היה מטופח ללא דופי, וכתמיד, כל דבר בבגדיו היה שגוי מעט. החותלות שלו התרחבו מעט בברכיים, והמקטורן הרקום שלבש נקשר בדיוק במידה שתקלקל את הגזרה: הוא גרם לבטן הצנועה שלו להראות ככרס בולטת. הוא שימן את שיערו הכהה לתלתלים, אבל רוב הסלסול נפל ממנו כך שהוא היה תלוי בתלתלים גדולים ושמנוניים. גם לו היה נותר שיערו מתולתל, זה היה סגנון שהתאים לאדם צעיר בהרבה.
רוניקה הצליחה איכשהו למצוא את הביטחון להשיב לו בחיוך בעודה מניחה את עטה וסוגרת את ספר החשבונות שלה. היא קיוותה שהדיו יבש. היא החלה לקום, אבל דאבאד סימן לה להישאר במקומה. תנועה קטנה נוספת שלו גרמה לראש להימלט מהחדר בעוד דאבאד מתקדם לעבר מיטתו של אפרון.
86
ספינת קסם
"מה מצבו?" שאל דאבאד, מרכך את קולו העמוק.
"כפי שאתה רואה", השיבה רוניקה בשקט. היא שמה בצד את כעסה על הנחתו השלווה שהוא יתקבל בברכה בחדר החולי של בעלה. היא שמה בצד גם את המבוכה על כך שתפס אותה מחשבת חשבונות, עם דיו על צד ידה ומצחה מקומט מהתבוננות במספרים בכתב ידה הנאה. כוונותיו של דאבאד היו טובות, בכך הייתה משוכנעת. איך הוא הצליח לגדול באחת ממשפחות הסחר הוותיקות של בינגטאון עם מושג כה מעורפל באשר לנימוסין, היא מעולם לא תדע. ללא הזמנה, הוא משך כיסא והתיישב בצד השני של מיטתו של אפרון. רוניקה נרתעה בעודו גורר אותו על הרצפה, אבל אפרון לא זע. לאחר שהסוחר הכבד התיישב, הוא החווה לעבר ספרי החשבונות שלה.
"ומה מצבם?" שאל בידידות.
"לא טוב יותר ולא גרוע מאשר אלה של כל סוחר אחר בימים אלה, אני בטוחה", התחמקה מהחיטוט שלו. "מלחמה, מגיפות ופירטים פוגעים בכולנו. כל מה שאנו יכולים לעשות הוא להחזיק מעמד ולחכות לימים טובים יותר. ומה שלומך היום, דאבאד?" ניסתה להזכיר לו את נימוסיו.
הוא הניח יד רחבת אצבעות על בטנו ברוב משמעות. "היה כבר יותר טוב. באתי עכשיו משולחנו של פולרג"ון. הטבח שלו משתמש בתבלינים באופן מזוויע, ולפולרג"ון אין לשון מתאימה לומר זאת". הוא נשען בכיסאו ונאנח כקדוש מעונה. "אבל יש להיות מנומס, ולאכול את מה שמוצע, אני מניח".
רוניקה החניקה כעסה. היא החוותה לעבר הדלת. "נוכל לקחת את שיחתנו למרפסת. כוס חביצה עשויה לעזור גם לבעיות העיכול שלך". היא נעה לקום, אבל דאבאד לא זז.
"לא, לא, תודה לך. באתי בשליחות קצרה בלבד. אבל כוס יין תתקבל בברכה. לך ולאפרון תמיד היו המרתפים הטובים בעיר".
"איני רוצה שיפריעו לאפרון", אמרה בבוטות.
"אוה, אני אקפיד לדבר בשקט. למרות שלמען האמת, הייתי מעדיף להביא את ההצעה הזאת אליו ולא אל אשתו. האם את מצפה שהוא יתעורר בקרוב?"
87
ספינת קטם
"לא". רוניקה שמעה את החדות בקולה, והשתעלה קצרות, כאילו הקול היה תוצאה של גרון יבש. "אבל אם תרצה לומר לי את תנאי ההצעה שאתה מביא, אגיש אותם לאפרון כשיתעורר". היא העמידה פנים ששכחה את בקשת היין שלו. זה היה קטנוני, אבל היא למדה להשיג סיפוקים קטנים היכן שזה מתאפשר.
"ודאי, ודאי. כל בינגטאון יודעת שאת אוחזת בארנקו. ובאמונו, עלי להוסיף, כמובן". הוא הנהן אליה בעליצות כאילו זאת מחמאה גדולה.
"ההצעה?" דחקה רוניקה.
"מפולרג׳ון, כמובן. אני מניח שזאת הייתה הסיבה היחידה שהוא הזמין אותי לחלוק את השולחן שלו בצהריים אלה, אם את מאמינה לכך. נראה שהילד הקטן שעלה לגדולה חושב שאין לי דבר טוב יותר לעשות מאשר לפעול כמתווך בינו לבין המשפחות הטובות יותר בעיר. לו לא הייתי חושב שאת ואפרון יכולים להרוויח מההצעה שלו כרגע, הייתי אומר לו זאת. במצב העניינים הנוכחי, איני רוצה לפגוע בו, את מבינה. הוא לא יותר מסוחר קטן וחמדן, אבל..." הוא משך בכתפיו ברוב הבעה. "כמעט ובלתי אפשרי לעשות עסקים בבינגטאון בלעדיהם בימים אלה".
"והצעתו הייתה?" דחקה רוניקה.
"אה, כן. אדמות התחתית שלכם. הוא רוצה לקנות אותן". הוא הבחין בצלחת ביסקוויטים ופירות קטנים שהיא החזיקה לצד מיטתו של אפרון ולקח לעצמו ביסקוויט.
רוניקה הייתה המומה. "האדמות האלה הן חלק ממענק האדמה המקורי של משפחת וסטריט. המושל אסקלפיוס עצמו העניק את האדמות האלה".
"נו, טוב, את ואני מודעים לחשיבות של דברים כאלה, אבל אלה שמקרוב באו, כמו פולרג׳ון..." החל דאבאד בנימה מרגיעה.
"תבין גם זאת. הענקת האדמות האלה היא מה שהפכה את משפחת וסטריט למשפחת סחר. הן היו חלק מההסכם של המושל עם הסוחרים. מאתיים לפר של אדמה טובה, לכל משפחה המוכנה לשוט צפונה וליישב את החופים המקוללים, להסתכן בחיים ליד נהר הגשם הפראי. מעטים היו מוכנים לעשות את
88
ספינת קסם
המסע אז. כולם יודעים שמוזרות זורמת במורד נהר הגשם הפראי באותה המהירות כמו מימיו. אדמות התחתית האלה וחלק במונופול על סחורות סחר מנהר הגשם הפראי הם מה שהופכים את בני וסטריט למשפחת סחר. האם אתה באמת יכול לחשוב שמשפחת סוחרים כלשהי תמכור את אדמות המענק שלה?" היא כעסה כעת.
"איני זקוק לשיעור בהיסטוריה, רוניקה וסטריט", נזף בה דאבאד בנעימות. הוא לקח לעצמו עוד ביסקוויט. "האם עלי להזכיר לך שמשפחתי הגיעה לכאן באותה המשלחת? בני ריסטארט הם אנשי סחר באותה המידה כמו בני וסטריט. אני יודע מה משמעותן של האדמות האלה".
"אז איך אתה יכול אפילו להביא הצעה כזו לכאן?" שאלה בכעס.
"מכיוון שחצי מבינגטאון יודעת כמה נואש מצבכם. תקשיבי לי, אישה. אין לך את הכסף לשכור את העובדים שיעבדו את האדמות האלה כיאות. לפולרג׳ון יש. וקנייתן תגדיל את בעלות האדמה שלו במידה שתאפשר לו לבקש מושב במועצת בינגטאון. בינינו, אני חושב שזה כל מה שהוא רוצה באמת. אלה לא חייבות להיות אדמות התחתית שלכם, למרות שזה מה שהוא מעדיף. תציעי לו משהו אחר, וסביר להניח שהוא יקנה אותו". דאבאד נשען, הבעת חוסר שביעות רצון על פניו. "תמכרי לו את שדות החיטה. את לא יכולה לעבד אותן כיאות ממילא".
"ואז הוא יוכל לזכות במושב במועצת בינגטאון. כדי שהוא יוכל להצביע להביא עבדים לבינגטאון ולשים עבדים לעבד את האדמות שמכרתי לו ולמכור את הדגן שהוא מגדל במחיר זול מכפי שאני יכולה להתחרות אתו. או אתה, אם כבר מדברים, או כל סוחר ישר אחר. דאבאד ריסטארט, תשתמש במוח שלך. ההצעה הזאת מבקשת ממני לבגוד לא רק במשפחת וסטריט, כי אם בכולנו. יש לנו די והותר סוחרים קטנים וחמדנים במועצת בינגטאון גם כך. מועצת הסוחרים הוותיקים בקושי מסוגלת להשתלט עליהם. לא אהיה זו שתמכור אדמה ומושב במועצה לעוד אחד שזה מקרוב בא".
89
ספינת קסם
דאבאד התחיל לדבר, ואז השתלט על עצמו בבירור. הוא שילב את ידיו הקטנות בחיקו. "זה יקרה, רוניקה". היא שמעה חרטה אמיתית בקולו. "ימיהם של הסוחרים הוותיקים נמוגים. המלחמות והפירטים פגעו בנו פגיעה אנושה מדי. וכעת כשהמלחמות כמעט ונגמרו, הסוחרים האלה באו, מציפים אותנו כנחיל יתושים על ארנב גוסס. הם ימצצו את הלשד שלנו. אנו זקוקים לכסף שלהם כדי להתאושש, אז הם מאלצים אותנו למכור בזול את מה שעלה לנו במחיר יקר של דם וילדים". לרגע כשל קולו. רוניקה נזכרה לפתע ששנת מגיפת הדם נשאה עמה את כל ילדיו והותירה אותו אלמן. הוא מעולם לא נישא מחדש.
"זה יקרה, רוניקה", אמר שוב. "ואלה מאתנו שישרדו הם אלה שילמדו להסתגל. כשהמשפחות שלנו יישבו את בינגטאון לראשונה, הם היו עניים ורעבים וכה סתגלנים. איבדנו את זה. הפכנו לדבר ממנו נמלטנו. שמנים ומסורתיים ונואשים להיאחז במונופולים שלנו. הסיבה היחידה שאנו מתעבים את הסוחרים החדשים שהחלו להתחרות אתנו היא שהם מזכירים לנו כל כך את עצמנו. או בעצם את רב-רב-רב סבינו, והסיפורים ששמענו עליהם".
לרגע, רוניקה כמעה נטתה להסכים אתו. אז היא חשה זרם של כעס. "הם לא דומים כלל לסוחרים המקוריים! הם היו זאבים, אלה אוכלי נבלות! כשהקארוק הראשון הניח את רגלו על החוף הזה, הוא סיכן הכול. הוא מכר כל מה שהיה לו על חלקו בספינה, ומשכן חצי ממה שיוכל להרוויח במשך עשרים השנים הבאות למושל. ובעבור מה? בעבור מענק אדמה והבטחה לחלק מהמונופול. איזו אדמה? כל שטח שהוא יוכל לתבוע לעצמו. איזה מונופול? על כל סחורה שהוא עשוי לגלות ששווה לסחור בה. והיכן ניתנה לו העסקה הנפלאה הזאת? על שטח חוף שכונה במשך מאות שנים בשם החופים המקוללים, מקום שעליו אפילו האלים עצמם לא טוענים לבעלות. ומה הם מצאו כאן? מחלות שאיש לא הכיר בעבר, מוזרויות שהעבירו אנשים על דעתם בין־ליל, והגורל שחצי מילדינו לא נולדים אנושיים לחלוטין".
דאבאד החוויר לפתע לחלוטין והחווה בידיו בניסיון
90
ספינת קסם
להשתיקה. אבל רוניקה לא הרפתה. "אתה יודע מה זה אומר לאישה, דאבאד, לשאת בתוכה משהו במשך תשעה חודשים, מבלי לדעת האם זה הילד והיורש שהיא התפללה לו, או שמא זוהי מפלצת מעוותת שבעלה חייב לחנוק בידיו שלו? או משהו ביניהם? אתה ודאי יודע מה זה עושה לאדם. כזכור לי, דוריל שלך הייתה הרה שלוש פעמים אך היו לכם רק שני ילדים".
"ומגיפת הדם לקחה אותם", הודה דאבאד, שבור. הוא הליט לפתע את פניו בידיו ורוניקה הצטערה לפתע, הצטערה על כל מה שאמרה, והצטערה על שארית האדם העלובה הזאת, גבר שלא הייתה רעיה שתאמר לו לקשור מחדש את חולצתו ותנזוף בחייט על מכנסיים במידה הלא נכונה. היא הצטערה על כולם, כל אלה שנולדו בבינגטאון ונגזר גורלם למות בבינגטאון, ובין לבין לשאת את העסקה רדופת המגיפות של אבות אבותיהם. אולי החלק הגרוע ביותר בעסקה היה שכל אחד ואחד מהם למד לאהוב את בינגטאון ואת הגבעות והעמקים הירוקים שהקיפו אותה. ירוק כשל ג׳ונגל, אדמה שחורה ועשירה ביד, מים נוצצים בנחלים, וציד רב ביערות, היא הציעה להם עושר מעבר לחלומותיהם של המהגרים העייפים מים והעלובים, הראשונים שהיו אמיצים דים לעגון בנמל בינגטאון. בסוף, החוזה האמיתי נעשה, לא עם המושל שתבע את החופים האלה לעצמו רשמית, כי אם עם האדמה עצמה. יופי ופוריות איזנו את המחלות והמוות.
ודבר נוסף, הודתה בפני עצמה. היה משהו ביכולת לכנות את עצמך סוחר מבינגטאון, אלה שלא רק העזו לחיות עם המוזרות שבאה במורד נהר הגשם הפראי, כי אם תבעו אותה לעצמם. הסוחרים הראשונים ניסו להקים את היישוב שלהם בפי נהר הגשם הפראי עצמו. הם בנו את בתיהם על קצה הנהר והשתמשו בשורשיהם של עצי הקב כיסודות לבתים, וכקושרים גשרים מבית לבית. הנהר העולה והיורד חלף מתחת למרצפותיהם ורוחות הסערה הפראיות נדנדו את בתי העץ שלהם בלילה. היו זמנים שבהם האדמה עצמה התרוממה ורעדה, ואז הנהר זרם לעתים בצבע לבן חלבי וקטלני, במשך יום או חודש.
במשך שנתיים התגוררו שם המתיישבים, למרות החרקים
91
ספינת קסם
והקרחת והנהר המהיר שטרף כל מה שנפל לתוכו. אבל לא הקשיים האלה, כי אם המוזרות היא זו שגירשה אותם לבסוף. חבורת הסוחרים הקטנה נהדפה דרומה על ידי מוות ומחלה ובהלות מוזרות שעשויות לתקוף אישה בעודה לשה את הלחם, רוחות הזעם של השמדה עצמית שעשויות לתקוף אדם בעודו אוסף עץ ולגרום לו לזנק לנהר. מבין שלוש-מאות ושבעה משקי בית שהיו הסוחרים המקוריים, שישים ושש משפחות שרדו את שלוש השנים הראשונות. גם כעת, מבינגטאון לפי נהר הגשם הפראי, היה נתיב של אתרי עיירה נטושים שסימן את נתיב נסיונות היישוב שלהם. בסופו של דבר, כאן בבינגטאון, על חופי מפרץ הסוחרים, הם מצאו מרחק נסבל מנהר הגשם הפראי ומכל מה שזרם במורדו. על המשפחות ההן שבחרו להישאר כמתיישבים על נהר הסחר הפראי, עדיף לומר כמה שפחות. סוחרי הגשם הפראי היו בני משפחה וחלק הכרחי ממה שבינגטאון הייתה. היא הודתה בכך. ובכל זאת.
"דאבאד?" היא הושיטה יד מעל אפרון ונגעה בעדינות בזרועו. של ידידם הוותיק. "אני מצטערת. דיברתי בגסות רבה מדי על דברים שעדיף לא להזכיר".
"זה בסדר", שיקר לתוך ידיו. הוא הרים פנים חיוורות ופגש את מבטה. "הדברים עליהם אנו הסוחרים לא מדברים בינינו לבין עצמנו הם נושא נפוץ לשיחה בין החדשים האלה. האם לא הבחנת כמה מעטים מביאים את רעיותיהם ובנותיהם עמם? הם לא באים לכאן להתיישב. הם יקנו אדמה, כן, וישבו במועצה ויסחטו כסף מבינגטאון, אבל בין לבין הם יפליגו חזרה לג׳מאיליה. זה המקום שבו הם נישאו, ושם הם ישמרו את נשותיהם, שם ייוולדו ילדיהם, שם יבלו את שנות זקנתם וישלחו רק בן או שניים לכאן לנהל את ענייניהם". הוא נחר בבוז. "את מהגרי שלוש הספינות יכולתי לכבד. הם באו לכאן, וכשאמרנו להם ביושר מה יהיה מחיר החסה, הם עדיין נשארו. אבל גל החדשים האלה מגיע רק בתקווה לקצור את הקציר שהשקינו בדמנו".
"המושל אשם באותה המידה כמותם", הסכימה רוניקה. "הוא
92
ספינת קסם
הפר את דברתו של אסקלפיוס, מאבות אבותיו. ניתנה לנו שבועה שלא יוענקו כאן אדמות לאיש ללא אישור המועצה שלנו. מהגרי שלוש הספינות באו בידיים ריקות אבל גווים נכונים, והם הפכו לחלק מאתנו. אבל אנשי הגל החדש הזה באים עם מענקי אדמה בידיהם, ותובעים את הלפרים מבלי להתחשב במי או מה הם פוגעים. פלקו טריבס תבע את אדמתו על הגבעות מעל עמק הבירה של הסוחר דרור, ושם בקר שירעה עליו. כעת נחליו של דרור שהיו כה צלולים הפכו לצהובים כשתן של פרה, והבירה שלו בקושי ראויה לשתייה. וכשטרודו פלס בא, הוא תבע כשלו את היער שבו הכול היו חופשיים לכרות עצים למדורה ואלון לריהוט, ו..."
"אני יודע, אני יודע כל זאת", קטע אותה דאבאד בעייפות. "רוניקה, אין דבר פרט למרירות שנוכל להרוויח בלעיסת המחשבות האלה שוב. ואין טעם להעמיד פנים שהמצב יחזור להיות כפי שהיה פעם. הוא לא. זהו רק גל השינוי הראשון. או שנרכב על הגל, או שהוא יציף אותנו. את לא חושבת שהמושל ימכור מענקי קרקע נוספים, מרגע ׳שיראו שהחדשים האלה משגשגים? עוד יבואו. הדרך היחידה להתמודד אתם היא להסתגל אליהם. ללמוד מהם, אם אין ברירה - ולאמץ את דרכיהם, כשאין ברירה".
"כן". קולו של אפרון היה כציר חלוד המשתחרר. "אנחנו יכולים ללמוד להיות סוחרי עבדים כה טוב שלא יהיה לנו אכפת שנכדינו עשויים להפוך לעבדים כתוצאה מחובות של שנה שיהפכו גבוהים מדי. ובאשר לכל נחשי הים שספינות עבדים מפתות לחופינו, מביאות אותם אתן עם הגופות שהם משליכים לים, נו, נוכל לקבל אותם בברכה היישר אל תוך מפרץ הסוחרים ולעולם לא נזדקק לחצר העצמות שוב".
זה היה נאום ארוך לאדם חולה. הוא עצר כדי לנשום. למראה הסימן הראשון שהוא התעורר, קמה רוניקה כדי להביא את חלב הפרגים. היא הוציאה את הפקק מהבקבוק החום הכבד, אבל אפרון נד בראשו באטיות. "עוד לא", אמר לה. הוא נשם לרגע לפני שאמר שוב, "עוד לא". הוא השיב את מבטו העייף לדאבאד,
93
ספינת קסם
שחרדתו חסרת הטאקט למראה חולשתו של אפרון הייתה ברורה על פניו. אפרון השתעל בחולשה.
דאבאד עיקם את פניו לניסיון לחיוך. "טוב לראות אותך ער, אפרון. אני מקווה ששיחתנו לא הפריעה לך".
לרגע או שניים, אפרון רק בהה באיש. אז, בגסות הרוח השלווה של החולים באמת, הוא התעלם ממנו. עיניו העמומות התמקדו ברעייתו. "הגיעה ידיעה כלשהי על הוויוואסיה?" שאל. הוא שאל את השאלה כפי שאדם הגווע ברעב עשוי לבקש מזון.
רוניקה נדה בראשה בחוסר רצון בעודה מניחה את חלב הפרגים. "אבל היא לא אמורה להתעכב עוד זמן רב. קיבלנו ידיעה מהמנזר שוינטרו נמצא בדרכו הביתה אלינו". היא הציעה את המילים האחרונות האלה בחיוך, אבל אפרון רק הפנה את ראשו באטיות על הכרית.
"מה הוא יעשה? ייראה חמור סבר ויבקש מתת עבור המנזר שלו לפני שילך? ויתרתי על הנער כשאמו הקריבה אותו לסא". אפרון עצם את עיניו ונשם זמן מה. הוא לא פקח את עיניו לפני שדיבר שוב. "לעזאזל עם הקייל הזה. היה עליו לחזור לפני שבועות. היה עליו לחזור לפני שבועות... אלא עם הוא לקח אותה לתחתית הים, ואת אלתיאה גם. ידעתי שהייתי צריך לתת את הספינה בידיו של בראשן. קייל הוא קפטן טוב, אבל צריך דם סוחרים כדי לחוש באמת את דרכיה של ספינה חיה".
רוניקה חשה את הסומק עולה ללחייה. בייש אותה שבעלה מדבר כך על חתנם בנוכחותו של דאבאד. "אתה רעב, אפרון? או צמא?" ניסתה לשנות את הנושא.
"לא זה ולא זה", הוא השתעל. "אני גוסס. ואני רוצה שהספינה הארורה שלי תהיה כאן כדי שאוכל למות על סיפונה ולהעיר אותה, כדי שכל חיי הארורים לא יהיו חסרי כל משמעות. זאת לא בקשה מוגזמת, נכון? שהחלום שנולדתי להגשים יתגשם כפי שתמיד תכננתי?" הוא שאף אוויר בכאב. "הפרג, רוניקה. הפרג עכשיו".
היא מזגה את התרופה הסמיכה לכף. היא הצמידה אותה לפיו של אפרון והוא בלע אותה ללא תלונה. לאחר מכן הוא שאף
94
ספינת קסם
והחווה לעבר קנקן המים שלו. הוא שתה מהספל בלגימות קטנות, ואז נשען על הכריות באנחה כבדה. הקמטים במצחו כבר החלו להשתחרר, פיו הפך נרפה יותר. עיניו נדדו לעבר דאבאד, אבל לא אליו הוא דיבר.
"אל תמכרי כלום, אהובתי. המתיני ככל יכולתך. תני לי למות על סיפונה של הספינה שלי, ואני אדאג שהוויוואסיה תשרת אותך היטב. היא ואני נחתוך את הגלים כפי שאף ספינה מעולם לא עשתה, מהר וישר. לא תחסרי דבר, רוניקה, אני מבטיח לך. רק תמשיכי בשלך, והכול יהיה בסדר".
קולו הלך ונמוג, הופך עמוק ואטי יותר עם כל מילה. היא עצרה את נשימתה שלה בעודו לוגם עוד אוויר. "תמשיכי בשלך", אמר שוב, אבל היא לא חשבה שהוא מדבר אתה. אולי הפרג כבר נשא את מוחו החולם חזרה לסיפונה של ספינתו האהובה.
היא חשה את הדמעות השנואות באות, ולחמה בהן. הן נאבקו כנגד הנחישות שלה, החניקו אותה עד שהכאב בגרונה כמעט ועצר את נשימתה. היא התבוננה הצדה בדאבאד. הוא חסר את הנימוס הנדרש להסב את מבטו. "הספינה שלו", מצאה את עצמה אומרת במרירות. "תמיד הספינה הארורה שלו. זה תמיד היה הדבר היחיד שהיה אכפת לו ממנו". היא תהתה מדוע העדיפה שדאבאד יאמין שהיא בוכה על כך ולא על מותו של אפרון. היא משכה באפה, באופן קולני במידה נוראה, ואז נכנעה ומצאה את המטפחת שלה וניגבה את עיניה.
"אני צריך ללכת", הבין דאבאד באיחור.
"אתה חייב?" שמעה רוניקה את עצמה משיבה על פי הרגל. היא מצאה את המשמעת ההולמת למעמדה. "תודה לך כל כך על שקפצת לביקור. הרשה לי לפחות ללוות אותך לדלת", הוסיפה, לפני שדאבאד יספיק לשנות את דעתו בנוגע לעזיבה.
היא קמה וכיסתה את אפרון בבד דק. היא מלמל משהו על המפרש העליון. דאבאד אחז בידה כשהם עזבו את חדר החולים, והיא אילצה עצמה לשאת את מחוות הנימוסין הזאת. היא מצמצה כשעזבה את עמימות חדר החולים מאחוריה. היא תמיד הייתה גאה בביתה הבהיר והמאוורר. כעת, אור השמש הצלול
95
ספעתקסם
שהציף את הבית דרך החלונות נראה קשה ומסנוור. היא הסבה את עיניה מהחממה כשחלפו על פניה. פעם הייתה זו משוש חייה. עתה, ללא תשומת לבה, היא הייתה שממה נוראית של גפנים חומים וצמחייה משתרעת וגוססת. היא ניסתה להבטיח לעצמה שכשאפרון יסיים לגסוס, היא תמצא זמן לטפל בה שוב, אבל המחשבה הזאת נראתה לה לפתע מתועבת ובוגדנית, כאילו קיוותה שבעלה ימות בקרוב כדי שתוכל לטפל בגן שלה.
"את שקטה", ציין דאבאד בבוטות. למעשה, היא שכחה אותו למרות זרועו המשולבת עם זרועה.
לפני שהספיקה לנסח התנצלות מנומסת, הוא הוסיף בקול צרוד, "אבל למיטב זכרוני, כשדוריל מתה, לא באמת היה על מה לדבר עם אף אחד". הוא פנה אליה כשהגיעו לדלת הלבנה הגדולה והפתיע אותה בכך שלקח את שתי ידיה בידיו. "אם יש משהו שאוכל לעשות.... כל דבר, באמת... האם תאמרי לי?"
ידיו היו לחות ומכוסות זיעה, נשימתו הסריחה מארוחת צהריים מבושלת יתר על המידה, אבל החלק הנורא ביותר היה הכנות המוחלטת בעיניו. היא ידעה שהוא ידיד שלה, אבל באותו הרגע כל מה שיכלה לראות היה מה שהיא עשויה להפוך לו. כשדוריל הייתה בחיים, דאבאד היה אדם רב עוצמה בבינגטאון, סוחר חד, לבוש היטב ומשגשג לא רק בעסקיו כי אם גם בחברה. כיום, ביתו הגדול היה רק אוסף של חדרים מאובקים ולא מסודרים עליהם השגיחו משרתים חסרי פיקוח ויושר. רוניקה ידעה שהיא ואפרון הם בין הזוגות המעטים שעדיין כללו את דאבאד כשהזמינו אנשים לנשפים ולארוחות שלהם. לאחר מותו של אפרון, האם היא תהיה כמו דאבאד, שארית חברתית, אלמנה זקנה מכדי שיחזרו אחריה וצעירה מכדי שתשב בפינה שקטה? הפחד שלה התבטא במרירות פתאומית.
"כל דבר, דאבאד? טוב, אתה תמיד יכול לשלם את חובותיי, לקצור את שדותייי, ולמצוא בעל הולם לאלתיאה". היא שמעה את מילותיה בסוג של זוועה והתבוננה בעיניו של דאבאד מתרחבות כל כך שהן כמעט ובלטו לעברה. היא שחררה בפתאומיות את ידיה מאחיזתו הלחה. "אני מצטערת, דאבאד", אמרה בכנות. "אני לא יודעת מה גרם לי..."
96
ספינת קסם
"לא משנה", קטע אותה בחופזה. "את מדברת עם אדם ששרף את דיוקנה של אשתו, פשוט כדי שלא איאלץ להתבונן במה שאיני יכול לראות. בזמנים כאלה, אדם אומר ועושה דברים ש... לא משנה, רוניקה. ואני באמת ובתמים התכוונתי לכל דבר. אני ידיד שלך, ואראה מה אוכל לעשות כדי לעזור לך".
הוא פנה ומיהר ממנה במורד שביל אבן לבן למקום שבו המתין סוסו המאוכף. רוניקה עמדה וצפתה בעודו עולה על החיה בתנועה מגושמת. היא צפתה בעודו רוכב במורד השביל. אז הרימה את עיניה והשקיפה על בינגטאון. בפעם הראשונה מאז שאפרון חלה, היא התבוננה בעיר באמת. היא השתנתה. ביתה שלה, כמו כה רבים מבתי הסוחרים הוותיקים, היה על גבעה עדינה מעל אגן המפרץ. דרך העצים מתחת, היא ראתה קטעים של הרחובות המרוצפים ומבני האבן הלבנים של בינגטאון, ומעבר להם את הכחול של מפרץ הסוחרים. היא לא יכלה לראות את השוק הגדול מכאן, אבל האמינה שהוא ממשיך להיות שוקק כפי שהאמינה שהשמש ממשיכה לזרוח. הרחובות המרוצפים והרחבים שלו הקבילו לעיקול הפרסה העדין של המפרץ. השוק הגדול היה פתוח ואוורירי, ותוכנן בקפידה כמו אחוזת אצילים. קבוצות עצים הצלו על גנים קטנים שבהם פיתו את הקונה העייף שולחנות וכסאות שינוח במשך זמן מה לפני שימשיך וירכוש עוד. מאה ועשרים חנויות עם חלונות גבוהים ודלתות רחבות קיבלו בברכה מוצרי סחר מקרוב ומרחוק. ביום שטוף שמש כמו היום, הגגונים הססגוניים יכסו את המדרכות כדי לפתות את המטיילים קרוב יותר לדלתות הסוחרים בצלם.
רוניקה חייכה לעצמה. אמה וסבתה תמיד אמרו לה בגאווה שבינגטאון לא נראתה כמו עיר שנחצבה מהשממה על החוף הקר והמרוחק הזה, כי אם כמו כל עיר בממלכתו של המושל. הרחובות היו ישרים ונקיים, ופסולת ומי שופכין נמצאו בסמטאות ובתעלות הניקוז מאחורי החנויות. אפילו האזורים האלה נוקו באופן קבוע. כשעוזבים את השוק הגדול ומטיילים הרחק מהשווקים הקטנים, העיר עדיין נראית מלוטשת ומתורבתת. בתי האבן הלבנים נצצו באור השמש. עצי תפוז ולימון בישמו את
97
ספינת קסם
האוויר בריחם, גם אם צמחו בגיגיות והיה צורך להכניסם פנימה בכל חורף. בינגטאון הייתה יהלום החופים המקוללים, היהלום הרחוק ביותר מבין עריו של המושל, אבל עדיין אחד הבוהקים ביניהם. לפחות כך תמיד נאמר לרוניקה.
היא הרהרה ברגע של מרירות על כך שלעולם לא תדע, כעת, האם אמה וסבתה אמרו אמת. פעם, אפרון הבטיח לה שיום אחד יעלו לרגל לעיר ג׳מאיליה הקדושה, ויבקרו בחורשות של סא ויראו את הארמון הנוצץ של המושל עצמו. עוד חלום שהפך לאבק. היא אילצה את עצמה להפסיק לחשוב על דברים כאלה והתבוננה שוב בבינגטאון. העיר נראתה כפי שנראתה תמיד. כמה ספינות נוספות קשורות למזח, כמה אנשים נוספים נחפזו ברחובות, אבל זה היה צפוי. בינגטאון גדלה, כפי שגדלה כל חייה.
רק כשהרימה את מבטה והתבוננה מעל הגבעות המקיפות, הבינה כמה הדברים השתנו. לגבעת האמרסמית', מקום בו עצי האלון תמיד עמדו גבוהים וירוקים, היה כעת ראש קרח. היא התבוננה בו בסוג של יראה. היא שמעה שאחד החדשים תבע שם קרקע ושהוא התכוון להשתמש בעבדים לכרות את העצים. אבל היא מעולם לא ראתה גבעה שהופשטה כל כך מיער. חום העיר הלם בגבעה העירומה ללא רחמים. הירק המעט שנותר נראה שרוף ודליל.
גבעת האמרסמית׳ הייתה השינוי המזעזע ביותר, אבל היא לא הייתה השינוי היחיד. ממזרח, מישהו פינה שטח על גבעה ובנה בית. לא, תיקנה רוניקה את עצמה, ארמון. לא רק גודל הבניין זעזע אותה, כי אם מספר העובדים שעמלו בבנייתו. הם נהרו על אתר הבניין כמו נמלים לבנות בחום השמש באמצע היום. בעודה צופה, מסגרת העץ של קיר הורמה וחוברה למקום. ממערב, דרך חדשה חתכה נתיב ישר כחץ אל תוך הגבעות. היא ראתה רק מקטעים ממנה בין העצים, אבל היא הייתה רחבה, וכבר שחוקה מרוב הליכה. אי-נוחות גברה בקרבה. אולי דאבאד צדק יותר מכפי שחשדה. אולי השינויים שבאו לבינגטאון היו משמעותיים יותר מגידול אוכלוסייה בלבד. ואם הוא צדק בכך, אולי הוא צדק גם בכך שהדרך היחידה לשרוד את גל הסוחרים החדשים האלה היא לחקות אותם.
98
ספינת קסם
היא פנתה מבינגטאון וממחשבותיה הלא נוחות. לא היה לה זמן לחשוב על דברים כאלה כעת. כל כוחה נדרש כדי שתחיה עם האסונות והפחדים שלה עצמה. בינגטאון תיאלץ להתמודד בכוחות עצמה.
99
ספינת קסם
4
קניט הרטיב את המטפחת שלו בשמן לימון והחליק אותה על זקנו ושפמו. הוא בחן את עצמו במראה בעלת מסגרת הזהב מעל אגן הרחצה שלו. השמן הוסיף זוהר לשיער הפנים שלו, אבל זה לא מה שהוא ניסה להשיג. ניחוח השמן עדיין לא הספיק כדי להרחיק את סירחונה של עירחלוקה מנחיריו. לבוא לעירחלוקה, הרהר, זה דומה מאוד להיגררות למזח בתוך סירחון וארומה של בית השחי של עבד.
הוא עזב את חדריו ויצא לסיפון. האוויר בחוץ היה חם ולח כמו בפנים, והסירחון היה חזק עוד יותר. הוא התבונן בסלידה בחופים המתקרבים של עירחלוקה. מחסה הפירטים הזה נבחר בקפידה. כדי למצוא אותו, לא מספיק לדעת את הדרך, יש להיות אמן אמיתי בהבאת ספינה במעלה נהר. הנהר הצלול שהוביל ללגונה לא נראה מבטיח יותר מתריסר האחרים שעשו את דרכם באיים הרבים של החוף המשתנה אל הים האמיתי, אבל בזה הייתה תעלה עמוקה אם כי צרה שספינת מפרשים יכולה לנווט בה, ולגונה שלווה שהוסתרה אפילו מהסערות הפראיות ביותר סיפקה מעגן.
ודאי היה זמן שבו היה זה מקום יפהפה. כעת, הציצו מזחים
100
ספינת קסם
מכוסי טחב מכל פיסת קרקע. הצמחייה השופעת שגדלה מסביב ומעל לגדות הנהר נגזזה חזרה לבוץ חשוף. לא היה זרם מים מספק ולא רוח חזקה דיה כדי לפזר את הביוב והעשן של הבקתות והצריפים והחנויות של עיר הפירטים. בסופו של דבר יבואו גשמי החורף, וישטפו את העיר והלגונה כך שיהיו נקיים לעת קצרה, אבל ביום קיץ חם וחסר רוח, נמל הלגונה של עירחלוקה היה מקסים ומזמין כמו סיר צרכים שלא רוקן.
לעגון כאן במשך יותר מכמה ימים בכל פעם היה שקול להזמנת טחב וריקבון לכסות את גוף הספינה. לשתות מים מכל מקור פרט למספר בארות גרם לאדם לשלשול, ואם לא היה לו מזל - גם לחלות במגיפה. אבל כשקניט עמד והתבונן מלמעלה בסיפון ספינתו, הוא ראה את אנשי הצוות שלו עובדים היטב ובמרץ. אפילו אלה שבסירות שבגררו את המרייטה לנמל משכו במרץ, שכן עבור אפיהם, הסירחון הזה, היה ריחם המתוק של הבית ושל תשלום. על פי המסורת, השלל שלהם יחולק על הסיפון ברגע שהמרייטה תיקשר למזח. בעוד כמה שעות, הם יהיו שקועים בזונות ובבירה.
כן, ולפני הנץ החמה מחר, רוב השלל שהרוויחו במאמץ יעבור לידיהם של הפונדקאים הרכים ורועי הזונות והסוחרים של עירחלוקה. קניט נד בראשו ברחמים וניגב את שפמו שוב במטפחת שלו המבושמת לימון. הוא הרשה לעצמו חיוך קטן. לפחות הפעם, בנוסף להפצת השלל שלהם ברחבי העיר, אנשי הצוות שלו יפיצו את סיפור של הנבואה שלה זכה קפטן קניט באי האחרים. הוא התכוון להיות נדיב במיוחד עם אנשים בשעת החלוקה היום. הוא לא יתרברב בכך, אבל הוא ייקח לא יותר מכפול משכר הצוות הפעם. הוא רצה שכיסיהם של אנשי הצוות שלו יהיו מלאים בשכרם. הוא רצה שכל עירחלוקה תראה ותזכור שאנשי ספינתו באו תמיד לנמל עם ארנקים שמנים. שייחסו את זה למזל ולנדיבות של הקפטן שלהם. שיתהו האם מעט מהמזל והנדיבות האלה לא יוכלו להועיל לכל עירחלוקה בבוא העת.
החובל בא ונעמד לצדו מתוך כבוד בעודו נשען על המעקה.
"סורקור, אתה רואה את הצוק ההוא שם? ממגדל שיוקם שם
וסו
ספינת קסם
ניתן יהיה לראות הרחק לאורך הנהר, ובליסטרה או שתיים מתחתיו יגנו עליו מכל ספינה שאי-פעם תגלה את התעלה שלנו. לא רק שעירחלוקה תזכה לאזהרה מראש במקרה של התקפה, היא גם תוכל להגן על עצמה. מה אתה חושב?"
סורקור נשך את שפתו אבל משל בעצמו פרט לכך. בכל פעם שנכנסו לנמל זה, קניט העלה בפניו את אותו הרעיון. בכל פעם ענה החובל המנוסה את אותה התשובה. "אם ניתן יהיה למצוא די אבן בביצה הזאת, ניתן יהיה לבנות מגדל, ולהרים סלעים להשליך. אני מניח שניתן לעשות זאת, המפקד. אבל מי ישלם על זה, ומי יפקח על המגדל? עירחלוקה לעולם לא תפסיק את מריבותיה די זמן כדי לבנות ולאייש מגננה שכזאת".
"אם היה לעירחלוקה שליט חזק מספיק, הוא היה יכול לעשות את זה. זה רק אחד מבין הדברים הרבים שהוא היה יכול לעשות".
סורקור התבונן בקפטן שלו בזהירות. זה כיוון חדש לדיון שלהם.
"עירחלוקה היא עיר של אנשים חופשיים. אין לנו שליט".
"זה נכון", הסכים קניט. בנימה ניסיונית, הוסיף, "וזאת הסיבה שבמקום שליט, מושלת בנו תאוות הבצע של סוחרים ורועי זונות. תסתכל סביב. אנו מסכנים את חיינו בעבור הרווחים שלנו. אבל עד שנרים שוב עוגן, היכן יהיה הזהב שלנו? לא בכיסים שלנו. ומה יהיה לאדם תמורת הזהב שלו? כלום פרט לראש כואב, אלא אם היה לו את המזל הרע לחטוף גם כינים בבית זונות. ככל שיש לאדם ממון להוציא בעירחלוקה, כך עולים מחירי הבירה או הלחם או הנשים".
"אבל אתה צודק. מה שעירחלוקה זקוקה לו הוא לא שליט, כי אם מנהיג. אדם שיכול לגרום לאנשים למשול בעצמם, שיכול להעיר אותם כך שיפקחו את עיניהם ויראו מה יכול להיות להם". קניט החזיר את מבטו לאנשים שכופפו את גבם ומשכו את המשוטים בעוד סירות הספינה גוררות את המרייטה למעגן. דבר בתנוחתו השלווה לא ירמוז לסורקור שזהו נאום עליו חזר שוב ושוב. קניט חשב טובות על החובל הראשון שלו. הוא לא רק היה ימאי טוב, כי אם גם אדם פיקח למרות ההשכלה המוגבלת לה
102
ספינת קסם
זכה. אם קניט יוכל לשכנע אותו במילותיו, אולי גם אחרים יתחילו להקשיב.
הוא העז להתבונן בפניו של סורקור. מצחו השזוף של החובל היה מקומט. הקמט משך צלקת קטנה שהייתה שריד לכתובת הקעקע שסימנה אותו כעבד. כשהוא דיבר, היה זה לאחר מחשבה מאומצת. "אנחנו כאן אנשים חופשיים. זה לא תמיד היה נכון. יותר מחצי מאלה שבאו לכאן היו עבדים, או עמדו להיות עבדים. לרבים עדיין יש את כתובת הקעקע, או את הצלקת במקום שבו הייתה כתובת הקעקע. והשאר, טוב, השאר יאלצו לעמוד בפני לולאה או שוט, או אולי שניהם, אם הם יחזרו למקום שממנו באו. לפני כמה לילות, דיברת על מלך לנו, הפירטים. אתה לא הראשון שמדבר על כך, ונראה שככל שיש לנו יותר סוחרים, כך הם מדברים יותר על רעיונות כאלה. ראשי עיר ומועצות ומלכים ושומרים. אבל לנו היה די ויותר מאלה במקומות מהם באנו, ומבחינת רובנו, זאת הסיבה שאנחנו כאן ולא שם. אף אחד מאתנו לא רוצה שמישהו יאמר לנו מה אנחנו יכולים לעשות ומה לא. יש לנו מספיק מזה על הסיפון. ללא כוונה להעליב, המפקד".
"לא נעלבתי, סורקור. אבל אולי כדאי שתחשוב על כך שאנרכיה היא לא יותר מדיכוי לא מאורגן". קניט צפה בפניו של סורקור בקפידה. רגע התמיהה אמר לו שהמילים שבחר לא היו המילים הנכונות. הוא בבירור צריך לעבוד על השכנוע הזה. הוא חייך בחביבות, "לפחות יש כאלה שיאמרו זאת. לי יש יותר אמון ברעי, והערכה רבה יותר למילים פשוטות. מה יש לנו בעירחלוקה עכשיו? לא יותר מרצף של בריונים. אתה זוכר איך פודי והכנופיה שלו שברו ראשים ולקחו ארנקים? היה כמעט מקובל שאם מלח יורד לחוף ללא חבריו לספינה, הוא יוכה ויישדד לפני חצות. ואם זה מה שעשה, המיטב שיכול היה לצפות לו היה תגרה עם הכנופיה של פודי. אם הצוותים של שלוש ספינות לא היו מתאחדים ותוקפים את פודי ואת אנשיו, זה היה ממשיך עד היום. ברגע זה, יש לפחות שלוש מסבאות שבהן לאדם שנכנס לחדר עמום יש סיכוי שווה לחטוף מקל מאחורי האוזן כמו לקבל את הזונה שעליה שילם. אבל אף אחד לא עושה כלום. זה רק עניינו
03 ו
ספינת קסם
של האיש שחטף מכות ונשדד". קניט הגניב מבט בסורקור. מצחו של האיש היה מקומט והוא הנהן לעצמו. בריגוש קטן ומוזר, קלט קניט שהאיש מאחורי ההגה הקדיש למילותיהם כשם שהקדיש לשמירה על יציבות מסלולה של הספינה. בכל זמן אחר, קניט היה נוזף בו. כעת הוא חש ניצחון קטן. אבל סורקור הבחין בכך כמעט באותו הרגע כמו הקפטן שלו.
"היי, תזהר שם! אתה אמור לשמור על ספינה יציבה, לא להקשיב לטובים ממך!"
סורקור זינק אל האיש ובעיניו מבט שאיים במהלומה. המלח עיווה את פניו לקראתה, אבל לא נרתע ולא זע ממקומו. קניט הותיר את סורקור בעוד זה נוזף במלח על היותו אידיוט עצלן וטייל קדימה. תחת מגפיו, הסיפון היה לבן במידה שחול ואבן יכולים להפוך אותו. בכל מקום שבו התבונן הוא מצא דיוק וחריצות. כל מלח היה עסוק, וכל פיסת ציוד שלא הייתה בשימוש אוחסנה בקפידה. קניט הנהן לעצמו. לא זה היה המצב כשהוא עלה על סיפון המרייטה לראשונה חמש שנים קודם לכן. אז היא הייתה גיגית מוזנחת ככל ספינה בצי הפירטים. ולא ניתן היה להבדיל בין הקפטן שקידם את פניו כשעלה לסיפון בקללה ובמהלומה לא מכוונת, ובין הצוות השמנוני והשפל שלו, משל היה עוד כלב בלהקת כלבי רחוב.
זאת הייתה הסיבה שקניט בחר להפליג עם המרייטה. תווי הספינה היו יפים מתחת לפסולת של שנות הזנחה ולקנבס המוטלא ברישול של תרניה. והקפטן היה בשל להדחה. כל אדון ספינה שאין לו אפילו את המנהיגות הנדרשת כדי להותיר לחובל שלו את הקללות והמכות היה אדם ששלטונו מתקרב לקצו. נדרשו לקניט שבעה-עשר חודשים להדיח את הקפטן, וארבעה חודשים נוספים לדאוג שהחובל שלו יצטרף אליו מעבר למעקה. עד שלקח לעצמו את פיקוד המרייטה, המלחים כבר תבעו שהוא ינהיג אותם. הוא בחר בסורקור בקפידה, וכמעט וחיזר אחר האיש כדי להפכו לפקוד נאמן. מרגע שהם לקחו את מושכות הפיקוד, הוא וסורקור הוציאו את הספינה לים הפתוח, הרחק מהיבשה. שם הם דיללו את הצוות כפי שמהמר משליך קלפים חסרי ערך
104
ספינת קסם
על שולחן. בתור האנשים היחידים על הספינה שמסוגלים לקרוא מפה או להתוות מסלול, הם היו כמעט חסינים מפני מרד, אבל קניט לא נתן לקפדנות של סורקור לחצות את הקו ולהפוך להתעללות. קניט האמין שרוב האנשים מאושרים יותר תחת יד חזקה. אם היד הזאת סיפקה גם ניקיון ואת הביטחון שנשאב מלדעת מה מקומך, האנשים יהיו עוד יותר מרוצים. אלה שניתן היה להפכם למלחים סבירים היו מרוצים. הם הפליגו עד גבול האספקה של הספינה והכוכבים שסורקור הכיר.
עד שהוא וסורקור הביאו את המרייטה לנמל כה מרוחק שאפילו סורקור לא הכיר את השפה, המרייטה נראתה כמו ספינת סחר קטנה ומסודרת, והיה לה צוות שרץ למקומותיו על פי מבט מהקפטן או החובל. שם הוציא קניט את חלקו בשלל, אותו צבר מזה זמן רב, כדי לשפץ את הספינה כמיטב יכולתו. כשהמרייטה עזבה את החוף ההוא, היא החלה חודש של פירטיות מדויקת שכמותה לא ראו הנמלים הקטנים בחוף ההוא מעולם. המרייטה שבה לעירחלוקה כשהיא מלאה בסחורות אקזוטיות ובמטבעות מוזרים. אלה מהצוות ששבו אתו היו עשירים כפי שמעולם לא היו, ונאמנים כמו כלבים. במסע אחד זכה קניט לספינה, למוניטין ולהון.
אבל בעודו יורד למזח של עירחלוקה, חושב שהגשים את שאיפותיו, כל האושר שלו על הישגיו התקלף ממנו כמו עור מת מכוויה. הוא צפה בעוד אנשי הצוות שלו צעדו בגאווה במעלה הרציפים, לבושים במשי כאילו היו לורדים, שקי השלל שלהם כבדים ממטבעות ושנהב ותכשיטים מוזרים. הוא ידע אז שהם רק מלחים, ושהלוע של עירחלוקה יבלע את השלל שלהם תוך שעות. ולפתע הסיפונים הנקיים לחלוטין והמפרשים התפורים היטב והצבע החדש של המרייטה נראו כניצחון קצר מועד ורדוד כעושרו של הצוות שלו. הוא דחה את חברתו של סורקור, ובילה את השבוע שלהם בנמל בשתייה בעמימות התא שלו. הוא מעולם לא ציפה שההצלחה תרפה כך את ידיו. הוא חש מרומה.
נדרש לו חודש עד שהתאושש. הוא נע בזמן הזה באפלה חסרת תחושה, מבולבל על ידי חוסר התקווה שנפל עליו. חלק מרוחק
105
ספינת קסם
כלשהו בו זיהה כמה טובה הייתה בחירתו בסורקור. החובל המשיך לתפקד כאילו הכול כשורה, ולא שאל אפילו פעם אחת בנוגע למצב רוחו של הקפטן. אם אנשי הצוות חשו שמשהו מוזר, הם לא הפגינו זאת בשום דרך. קניט האמין שבספינה מנוהלת היטב, אין צורך שהקפטן ידבר עם אנשי הצוות שלו. מספיק שהוא יבטא את רצונותיו בפניו החובל הראשון ויבטיח שהוא ידאג שאלה יבוצעו. המנהג הזה שירת אותו היטב בימי הייאוש ההם. הוא לא חש כבימים ימימה עד הבוקר שבו נקש סורקור על דלתו והכריז שאותרה ספינת סחר שמנה ונאה, והאם הקפטן רוצה שירדוף אחריה?
לא רק שהם רדפו אותה, הם גם השליכו עליה חבלים ועלו עליה, וזכו במטען נאה של יין ובשמים. קניט הותיר את סורקור כאחראי על סיפונה של המרייטה בעודו מוביל בעצמו את הצוות אל ספינת הסחר. עד אז, הוא ראה את הקרב וההריגה כאחד ההיבטים הלא נעימים של הקריירה שבחר לו. אותו היום היה הפעם הראשונה שבה לבו ניצת בזעם קרב. שוב ושוב הוא קטל את התסכול והאכזבה שלו, עד שלתדהמתו לא נותר לפתע איש שיעמוד בפניו. הוא פנה מהגופה האחרונה שנפלה לרגליו וראה את אנשיו נאספים בקבוצות על הסיפון, מתבוננים בו בסוג של ריתוק. הוא לא שמע אפילו הערה נלחשת, אבל שילוב האימה וההערכה בעיניהם אמרו לו רבות. הוא חשב שזכה בצוותו במשמעת, אבל זה היה היום שבו הם נתנו לו את לבם. הם לעולם לא ישוחחו אתו כידידים ואף לא יתבוננו בו בחיבה. אבל כשהם יצאו לשתות ולחגוג בעירחלוקה, הם יתפארו על משמעת הסיפון הנוקשה שלו, שהראתה את כוח הסיבולת שלהם, ועל פראותו בחרב שסימנה אותם כספינה שיש לפחד ממנה.
מאז ואילך, הם ציפו מהקפטן שלהם להוביל אותם בפשיטות. בפעם הראשונה שהוא נמנע מפשיטה, וקיבל את כניעתו של קפטן אחר, הצוות רטן מעט עד שהוא חילק ביניהם חלק צוות גדול יותר מהכופר של הספינה ומהמטען. אז הכול היה בסדר. סיפוק תאוות בצע יכול ליישב את רוב הבעיות בקרב שודדי ים.
בשנים הבאות, הוא חיזק את האימפריה הקטנה שלו. הוא
106
ספינת קסם
טיפח בצ׳לסד סוחרים בנמלים העזובים יותר שקנו מטענים יוצאי דופן ללא שאלות, ואצילים זוטרים שלא היו להם נקיפות מצפון בנוגע לפעולה כמתווכים בתשלום כופר על ספינות, מטענים וצוותים. כך קיבל הרבה יותר על מטען פירטי מאשר בעירחלוקה או בנמל הגולגולות. בחודשים האחרונים הוא החל לדמיין לעצמו שהאצילונים הצ׳לסדים האלה עשויים לעזור לו לזכות בהכרה באיי הפירטים כממלכה לגיטימית, לאחר שהוא ישכנע את התושבים לקבל אותו כשליטם. הוא חישב את מה שיש לו להציע לשני הצדדים. לפירטים, לגיטימיות, וחופש מאיום הלולאה. סחר פתוח עם נמלים אחרים. לאחר שהוא יאחד את איי הפירטים ועיירות הפירטים, הם יוכלו לפעול יחדיו ולעצור את פשיטות סוחרי העבדים על האיים שלהם. הוא דאג לרגע שזה עשוי שלא להספיק עבורם, אבל אז דחק את המחשבה ממוחו. לסוחרים של צ׳לסד ולמשפחות הסחר של בינגטאון, ההטבות היו ברורות יותר. שימוש בטוח במעבר הפנימי במעלה החוף לבינגטאון, צ׳לסד, והארצות מעבר להן. זה לא יהיה בחינם, כמובן. דבר לא ניתן בחינם. אבל זה יהיה בטוח. חיוך ריחף על שפתיו. השינוי הזה ימצא חן בעיניהם.
דעתו הוסחה מהרהוריו על ידי ההמולה שנוצרה מחיפזון אנשי הצוות להשליך חבלים ולקשור אותם. המלחים עשו את זה בנכונות רבה, ומיקמו את גמלי ההמפ הכבדים שימנעו מהמרייטה להיחבט במזח. קניט עמד, שקט ונפרד, והקשיב בעוד סורקור צועק את הפקודות הנדרשות. סביבו, הספינה סודרה ואובטחה. הוא לא זז ולא דיבר עד שהמלחים נאספו בסיפון מתחתיו, מחכים בקוצר רוח לחלוקת השלל. כשסורקור עלה ונעמד לצדו, קניט הנהן לו קצרות, ואז פנה לאנשיו. י
"אני מציע לכם אותה הצעה שהצעתי בשלוש הפעמים האחרונות שעגנו. אלה מכם שבוחרים לעשות זאת יכולים לקחת את החלק שהוקצב לכם ולסחור בו כרצונם. אלה מכם שיש להם סבלנות ושכל בראשם יכולים למשוך מחלקכם, ולאפשר לחובל ולי למכור את המטען שלנו ברווחיות רבה יותר. אלה שיבחרו לעשות זאת יכולים לחזור לספינה מחרתיים ולקחת את החלק
107
ספינת קסם
הנותר מהרווחים האלה". הוא התבונן בפניהם של אנשיו. חלקם פגשו את מבטו וחלקם התבוננו בחבריהם. כולם זעו בקוצר רוח כילדים. העיר והרום והנשים חיכו להם. הוא כחכח בגרונו. "אלה מכם שהייתה להם די סבלנות לאפשר לי למכור את המטען שלהם עבורם יכולים לספר לכם שהסכום שקיבלו בעבור חלקם היה רב ממה שהיו מקבלים לו היו מנסים למכרו בכוחות עצמם. סוחר יין משלם יותר על משלוח שלם של ברנדי מכפי שתקבלו בעבור החבית האחת שתמכרו לפונדקאי. גלילי המשי, כשימכרו במלואם לסוחר, יניבו רווח רב בהרבה ממה שתקבלו כשתיתנו גליל אחד לזונה".
הוא המתין. מתחת לו, אנשים נעו וזעו בחוסר סבלנות. קניט חשק את לסתו. שוב ושוב, הוא הוכיח להם שדרכו רווחית יותר. הם ידעו זאת, כל אחד מהם היה מודה בכך, אבל ברגע שהספינה נקשרה למזח, כל היגיון נטש אותם. הוא הרשה לעצמו אנחת תסכול קצרה, ואז פנה לסורקור. "חישוב רווחינו, החובל סורקור".
סורקור היה מוכן עם החיוב. סורקור תמיד היה מוכן עם הכול. הוא הרים את המגילה ופתח אותה כאילו הוא קורא ממנה, אבל קניט ידע שהוא כבר למד בעל פה את כל מה שהם לקחו. האיש לא היה יכול לקרוא אפילו את שמו, אבל אם תשאל אותו איזה חלק יקבל כל אחד מאנשי הצוות מארבעים צרורות משי, הוא יאמר לך ברגע. האנשים מלמלו בינם לבין עצמם בהערכה בעוד החשבון הוקרא בקול. הסרסורים והנערות החופשיות נאספו על המזח להמתין לאנשי הצוות שלו בצעקות ושריקות, וחלק מהנערות החופשיות כבר צעקו הצעות לסחורתן. הגברים זעו כמו חיות קשורות, עיניהם נעים מסורקור והמגילה שלו לכל התענוגות שהמתינו להם בחוף ובמעלה הדרכים הבוציות. כשסורקור סיים, הוא נאלץ לדרוש שקט בשאגה פעמיים לפני שקניט החל לדבר. כשהחל, קולו היה שקט בכוונה.
"אלה מכם שמעוניינים למשוך כנגד חלק הצוות שלכם של הרווחים שנקבל על סחורותינו, רשאים לעמוד בתור מחוץ לתא שלי ולפגוש אותי אחד אחד. כל האחרים רשאים להיפגש עם סורקור".
108
ספינת קסם
הוא פנה וירד בדרך לתאו. הוא גילה שעדיף לתת לסורקור להתמודד עם האחרים. הם פשוט ייאלצו לקבל את הערכתו של האיש בנוגע לכמה שווה צרור משי במונחים של שתי חמישיות ברנדי או חצי מידות של סינדין. אם אין להם די סבלנות להמתין לקבל את חלקם במטבעות, הם ייאלצו לקבל את המקבילה שתראה לסורקור הוגנת. עד עתה, הוא לא שמע טרוניות בנוגע לחלוקת השלל של החובל. או שהם, כמו קניט, לא פקפקו ביושרו כלפי חבריו לספינה, או שהם פשוט לא העזו להביא את טרוניותיהם לדלתו של הקפטן. שתי האפשרויות היו מקובלות על קניט.
תור האנשים שבאו לקבל מקדמה במטבעות על חשבון חלק הצוות שלהם היה קצר במידה מאכזבת. קניט נתן לכל אחד מהם חמישה סלדרים. זה היה, לשיפוטו, די על מנת לספק להם נשים, משקה, ואוכל לערב, ומיטה סבירה בפונדק, אם לא יחליטו לשוב לספינה לישון. ברגע שקיבלו את כספם, הם עזבו את הספינה. קניט יצא לסיפון בזמן לראות את אחרון האנשים קופץ אל המזח הצפוף. זה הזכיר לו את המחזה של השלכת בשר מדמם למי כרישים. האנשים על המזח הרעישו ונהרו סביב המלח האחרון, הנערות החופשיות הציעו את סחורתן בעוד הסרסורים צועקים מעל ראשן שמלח צעיר ועשיר כמוהו ליכול להרשות לעצמו דברים טובים יותר. יכול להרשות לעצמו אישה במיטה למשך כל הלילה, כן, ובקבוק רום לצדה. בנחישות פחותה, הציעו שוליות לחם אפוי וממתקים ופירות בשלים. הפירט הצעיר חייך, נהנה מלהיטותם. נראה שהוא שכח שברגע שיוציאו מכיסו את המטבע האחרונה, הם ישמחו באותה המידה להותיר אותו בתעלה או בסמטה.
קניט פנה מההמיה והרעש. סורקור סיים כבר את החלוקה שלו. הוא עמד על הסיפון העליון ליד ההגה, והשקיף על העיר. קניט קימט את מצחו קלות. החובל ודאי ידע מראש מי מהאנשים רצו את חלקם בסחורה, וכבר חישב מה הוא ייתן להם. אז הוחלק מצחו. זה היה יעיל יותר כך, וזאת הייתה דרכו של סורקור. קניט הושיט לו נרתיק כבד ממטבעות, והחובל לקח אותו ללא מילים.
109
ספינת קסם
כעבור רגע, הוא יישר את כתפיו ופנה לעמוד מול הקפטן שלו. "אם כך, סורקור, אתה בא אתי להחליף את המטען שלנו בזהב?" סורקור צעד הצדה במבוכה. "אם לקפטן לא אכפת, אעדיף למצוא קצת זמן לעצמי קודם לכן".
קניט הסתיר את האכזבה שלו. "זה לא משנה לי", שיקר. אז אמר בשקט. "אני שוקל להיפטר מהאנשים שתמיד מתעקשים לקבל את חלקם בסחורה. ככל שיש לי יותר למכור, כך אני יכול לקבל מחיר טוב יותר. מה אתה חושב?"
סורקור בלע רוק. אז הוא כחכח בגרונו. "זאת זכותם, המפקד. לקחת את חלק הצוות שלהם בסחורה אם זה רצונם. כך היה תמיד בעירחלוקה". הוא עצר וגירד לחי מצולקת. קניט ידע שהוא שקל את מילותיו בטרם המשיך, "הם אנשים טובים, המפקד. מלחים טובים, חברים אמיתיים לספינה, ואף לא אחד מהם מתחמק מעבודה, בין אם היא במחט מפרשים או בחרב. אבל הם לא הפכו לפירטים כדי לחיות תחת שלטונו של אחר, ולא משנה כמה טוב השלטון הזה עשוי להיות עבורם". הוא פגש את מבטו של קניט במאמץ והוסיף, "איש לא הופך לפירט מכיוון שהוא רוצה שאחר ימשול בו".
הוודאות שלו גברה כשהוסיף, "ונשלם את משכורות הגיהינום אם ננסה להחליף אותם. הם מלחים מנוסים, לא שאריות מרצפתו של בית בושת. האנשים שתקבל, אם תחפש אנשים שייתנו לך למכור את זכיותיהם עבורם, לא יהיה להם די עמוד שדרה כדי לפעול בכוחות עצמם. הם יהיו מהסוג שיעמדו בצד בעודך מנקה את הסיפון של ספינה אחרת, ויחצו רק כשהניצחון מובטח". סורקור נד בראשו, יותר לעצמו מאשר לקפטן שלו. "אתה זכית בנאמנות של האנשים האלה, המפקד. הם יצייתו לך. אבל לא תנהג בחוכמה אם תאלץ אותם להקריב את רצונם לך. כל הדיבורים האלה על מלכים ומנהיגים גורמים להם לאי-נוחות. אתה לא יכול לאלץ אדם להילחם עבורך היטב..." קולו של סורקור נמוג והוא נשא מבט לקניט לפתע, כאילו נזכר עם מי הוא מדבר.
כעס קפוא פתאומי געש בקניט. "זה ודאי נכון, סורקור. דאג
110
ספינת קסם
שתהיה משמרת טובה על הסיפון, שכן לא אשוב הלילה. אני מותיר אותך אחראי".
ללא מילים נוספות, קניט פנה ועזב אותו. הוא לא התבונן מאחור לראות את ההבעה על פניו של החובל. הוא למעשה ריתק אותו לספינה למשך הלילה, שכן ההסכם ביניהם היה שאחד מהם תמיד יישן על הסיפון כשהספינה בנמל. סוב, שימלמל לו. סורקור כרגע פגע קשות בכל החלומות שקניט טיפח במשך החודשים האחרונים. בעודו צועד על הסיפון שלו, תהה קניט במרירות איך יכול היה להיות כזה שוטה ולחלום בכלל. זה כל מה שהוא אי-פעם יהיה: קפטן של ספינה מלאה בבזבזנים שלא מסוגלים לראות מעבר לזין שלהם.
הוא קפץ בקלילות מהסיפון למזח. קהל הסוחרים מיד גאה לעברו, אבל הבעת זעף אחת גרמה להם לסגת במהירות. לפחות המוניטין שלו בעירחלוקה הספיק לזה. המחשבה העכירה את מצב רוחו עוד יותר. מוניטין בעירחלוקה. הרי זה טוב לפחות כמו להעריך את מראך בשלולית שתן. אז הוא קפטן של ספינה. לכמה זמן? כל עוד הכלבים שתחתיו האמינו באגרוף ובחרב שלו. עוד עשר שנים יהיה גבר גדול או מהיר או ערמומי יותר, ואז קניט יכול לצפות לחיים בתור אחד הקבצנים שמסתובבים בסמטאות ושודדים שיכורים, ועומדים מחוץ למסבאות ומתחננים לשאריות.
הכעס גאה בו כמו רעל בדמו. הוא ידע שיהיה חכם יותר אם ימצא מקום להיות לבדו עד שמצב רוחו האפל ינטוש אותו, אבל שנאתו הפתאומית לעצמו ולעולמו הייתה כזאת שלא עניין אותו מה חכם יותר לעשות. הוא תיעב את הבוץ השחור והדביק של הרחובות והדרכים, הוא תיעב את ערימות השפכים שעקף, הוא תיעב את הסירחון והרעש של עירחלוקה. הוא היה רוצה לנקום בעולמו ובטיפשותו שלו על ידי השמדת כל זה. הוא ידע שאין זה הזמן ללכת להתמקח. לא היה לו אכפת. המתווכים בעירחלוקה הוסיפו לעצמם נתח כה גדול שבקושי היה שווה את זמנו להתמודד אתם. הם הרוויחו טוב בהרבה כשנפטרו מהסחורה שלהם אצל הסוחרים בצ׳לסד. את כל מה שזכו לו בין צ׳לסד לבין
111
ספינת קסם
הבית הוא ממש נתן במתנה לאוכלי הנבלות האלה. בזעמו חסר המעצורים, הוא מכר את המשי תמורת חצי מערכו, אבל כשהסוחר ניסה לקבל עסקה טובה באותה המידה תמורת הברנדי והסינדין, הוא חשף את זעמו הקפוא של קניט, ובסוף שילם עליהם יותר מכפי ערכם כדי למנוע מקניט לקחת את כל המטען למקום אחר. העסקה נחתמה בהינד ראש, שכן קניט לא היה מוכן אפילו ללחוץ ידיים עם האיש. הזהב ישולם מחר כשהסוחר ישלח את הסוורים שלו לפרוק את המטען. קניט עזב את טרקלינו של הסוחר ללא מילה נוספת.
בחוץ ירדה שעת בין ערביים חורפית. הרעש הצורמני מהמסבאות התגבר, בעוד שצרחות החרקים והצפרדעים מהביצות ומהעמק הדוחה סיפקו מקהלת רקע. נראה שהתקררות היום שחררה גדוד חדש של ריחות כדי שיתקפו את אפו של קניט. הבוץ השמנוני של הרחובות מצץ את מגפיו בקול בעודו צועד. הוא הלך במרכז הרחוב, הרחק מפתחי הסמטאות העמומות ומהטורפים שאורבים שם. רובם היו נואשים דים כדי לתקוף כל אדם בהישג יד. כאילו נזכר בפגישה, עלה בדעתו של קניט שהוא רעב וצמא. ועייף. ועצוב.
גאות כעסו נסוגה, והותירה אותו נטוש לעייפות ולאומללות. הוא ניסה, ללא תקווה להצלחה, לגלות מי אשם במצבו. לא היה אף אחד אחר להאשים. לא משנה כיצד צרב את האשמה מעצמו, אחרת תמיד קמה לקחת את מקומה.
רגליו נשאו אותו לבית הזונות של בטל. אור דלף מעבר לתריסים שעל החלונות הנמוכים. מוזיקה שקטה נשמעה בפנים, וקול סופרנו חד של אישה שרה. היו אולי תריסר בניינים בעירחלוקה שהיו בני יותר מקומה אחת. המקום של בטל היה אחד מהם. צבע לבן, מרפסות קטנטנות, וגג עם רעפים אדומים. זה נראה כאילו מישהו קטף בית בושת צ׳לסדי והשליך אותו בבוץ של עירחלוקה. עציצי פרחים על המדרגות נאבקו לבשם את האוויר, בעוד שתי מנורות נחושת ופליז זהרו באור מזמין משני צידי הדלת הירוקה וזהובה. שני הבריונים שעמדו על המשמר חייכו אליו בידיעה. הוא שנא אותם לפתע, כל כך גדולים
112
ספינת קסם
וכל כך טיפשים, מתפרנסים משרידיהם בלבד. הם חשבו שזה תמיד יספיק. הוא ידע את האמת. הוא רצה לאחוז בגרונותיהם ולנתץ את פניהם המחייכים זה בזה, לחוש את הגולגלות חובטות זו בזו ונשברות. הוא כמה לחוש את גרונותיהם מתפוררים תחת אצבעותיו, לשמוע את הנשימות האחרונות נשרקות מהגרונות המחוצים שלהם.
קניט חייך אליהם לאט. הם השיבו לו מבט, וחיוכיהם השתנו למבטי לעג לא נינוחים. לבסוף הם נסוגו מפניו, כמעט נרתעים בפחד בעודם נעים מהדלת כדי שיוכל לעבור.
דלתות בית הבושת נסגרו מאחוריו, והותירו בחוץ את הבוץ והסירחון של עירחלוקה. כאן עמד בטרקלין עם שטיח באור מנורה צהוב ועמום. הבושם המוכר של בטל רכב על האוויר, והניחוח החריף והמעושן של סינדין שרוף. השירה והתיפוף השקט שליווה אותה היו קולניים יותר כאן. נער משרת עמד מולו והחווה ללא קול לעבר מגפיו מכוסות הבוץ. למראה תנודת ראש קלה מקניט, הוא זינק קדימה עם מברשת וניקה את רוב הבוץ מהמגפיים, ואז ניגב אותם בסמרטוט. אז שפך הנער מים קרירים לתוך אגן והציע לקניט. קניט לקח את הבד שהיה כרוך על זרועו של הנער וניגב את האבק והזיעה של היום מפניו ומידיו. הנער התבונן, נשא מבט לקניט ללא מילים כשסיים, והקפטן הפירט חש צורך לטפוח על ראשו המגולח. הילד חייך אליו ומיהר לחצות את החדר ולפתוח עבורו את הדלת השנייה.
כשהדלת הלבנה נפתחה לאט, עוצמת השירה גברה. אישה בלונדינית ישבה על הרצפה ברגליים משוכלות, וליוותה את עצמה בשלושה תופים קטנים בעודה שרה שיר כלשהו על אהובה האמיץ שיצא לים. קניט בקושי העיף בה מבט. היא והזמר הרגשני שלה לא היו מה שהוא חיפש כאן. לפני שהספיק אפילו לחשוב על להתחיל להיות חסר סבלנות, קמה בטל מהכס שלה המרופד בכריות ואחזה בזרועו בעדינות. "קניט!" קראה בחוסר שביעות רצון מתוק. "אז סוף סוף באת, איש שובב שכמוך! המרייטה נקשרה למזח לפני שעות! מה לקח לך כל כך הרבה זמן להגיע לכאן?" היא עשתה החודש חינה לשיער השחור שלה והבושם
113
ספעתקסם
כיסה אותה בכבדות, וכמוהו תכשיטיה. השדיים שלה התרוממו מאחורי שמלתה כמו מים המים להציף את לזבז האנייה.
הוא התעלם מהנזיפה שלה. הוא ידע שתשומת הלב אמורה להחניף לו, והידיעה הזאת הפכה את כל ההצגה של בטל למעצבנת. כמובן שהיא זכרה אותו. הוא שילם לה כדי שתזכור אותו. הוא התבונן מעבר לראשה, וסרק את החדר המרוהט בטוב טעם ואת חופן הנשים והגברים המאופרים בקפידה שנחו בכיסאות המרופדים ועל הספות. שתיים מהנשים חייכו אליו. הן היו חדשות. אף אחד מהאחרים לא פגש את מבטו. הוא החזיר את תשומת לבו לאטה, וקטע את זרם הקשקושים המחמיאים שלה.
"אני לא רואה את אטה".
בטל שרבבה שפתיים לעברו בנזיפה. "אתה, אתה מניח שאתה היחיד שהיא חביבה עליו־? היא לא יכלה לחכות לך לנצח. אם אתה בוחר להגיע מאוחר, מר קניט, אזי עליך..."
"תביאי אותה ותשלחי אותה לחדר העליון. רגע. תאמרי לה להתרחץ קודם, בזמן שאני אוכל. תשלחי לי ארוחה טובה, עם לחם טרי. לא חזיר או דג. את השאר אני מותיר בידייך. והיין, בטל. יש לי חיך. אל תשלחי את הענב הנרקב שהגשת לי בפעם האחרונה, אחרת הבית הזה יאבד אותי כלקוח".
"מר קניט, אתה מניח שפשוט אקיש על דלת החדר ואומר לאחד הלקוחות האחרים שאטה דרושה במקום אחר? אתה חושב שהכסף שלך טוב יותר מזה של אחרים? אם אתה בא מאוחר, עליך לבחור מבין..."
הוא לא התייחס אליה, ועלה במדרגות שבפינת החדר. הוא עצר לרגע בקומה השנייה. הקולות הזכירו לו קיר מלא עכברושים. הוא נחר בגועל. הוא פתח דלת לגרם מדרגות עמום ועלה עוד קומה. כאן, מתחת למרזבים, היה חדר שלא חלק קירות עם אף אחד אחר. היה בחדר חלון שהשקיף על הלגונה. כוחו של הרגל גרם לו לחצות את החדר ראשית לנקודת התצפית הזאת. המרייטה ישבה בשקט לצד המזח, ומנורה אחת האירה את סיפונה. הכול היה בסדר שם.
114
ספינת קסם
הוא פנה לחדר כשמשרת הקיש על הדלת. "יבוא", אמר בנוקשות. האיש שנכנס נראה חבוט מעט. צלקות של תגרות רבות נראו על פניו הרחבות, אבל הוא נע בחן שקט בעודו מדליק אש באח הקטן בקצה המרוחק של החדר. הוא הדליק שני נרות עבור קניט. אורם החמים גרם לו להיות מודע לכמה כהה הפך ליל הקיץ. הוא התרחק מהחלון והתיישב לצד האח בכיסא מרופד. הערב לא היה זקוק לחום נוסף, אבל משהו בו חיפש את הניחוח המתוק של העץ עתיר השרף ואת האור המרקד של הלהבות.
נקישה שנייה הכריזה על בואם של שני משרתים נוספים. אחד הניח מגש של אוכל על בד לבן כשלג שנפרש על שולחן קט־ן, בעוד השני מגיש לו קערה וקנקן מים מהבילים, מבושמים היטב בלבנדר. לפחות את זה, מבין טעמיו, זכרה בטל, חשב, וחש מוחמא כנגד רצונו. הוא שטף שוב את פניו ואת ידיו, וסימן למשרתים לצאת מהחדר בטרם התיישב לאכול את ארוחתו.
אוכל לא חייב להיות טוב במיוחד כדי שיהיה עדיף על מזון הספינה, אבל הארוחה הזאת הייתה מצויינת. הבשר היה עדין ברוטב כהה ועשיר, הלחם נאפה זה עתה והיה חמים, וקומפוט הפרי המתובל שליווה את הארוחה היווה ניגוד נעים לבשר. היין לא היה יוצא דופן, אבל היה יותר מסביר. קניט לא מיהר לאכול. הוא לא נהג להתפתות לתענוגות גופניים לעתים קרובות כשרוחו לא הייתה מרירה. אז נצר את מאמציו הקטנים לנחם את עצמו. הבידור שהרשה לעצמו כעת הזכירו לו מעט כיצד נהגה אמו לפנק אותו כשהיה חולה. הוא נחר בסלידה למחשבתו שלו ודחק אותה ביחד עם צלחתו. הוא מזג לעצמו כוס שנייה של יין, בעט את מגפיו לעבר האח ונשען בכיסאו. הוא בהה בלהבות והקפיד שלא לחשוב על כלום.
נקישה בדלת הכריזה את בוא הקינוח. "יבוא", אמר קניט באדישות. הסחת הדעת הקצרה שסיפקה הארוחה נמוגה, ובור הדיכאון שנפער כעת בפניו היה חסר תחתית. חסר טעם, זה מה שכל זה היה. חסר טעם וזמני.
"הבאתי לך עוגת תפוחים חמה ושמנת מתוקה טרייה", אמרה אטה בקול שקט.
115
ספינת קסם
הוא הפנה רק את ראשו להתבונן בה. "זה נחמד", אמר ללא הבעה. הוא צפה בה בעודה באה לעברו, ישרה וחלקת תנועה, חשב. היא לבשה רק כותונת לילה לבנה. היא הייתה גבוהה כמעט כמוהו, ארוכת גפיים וגמישה כענף ערבה. הוא נשען ושילב את זרועותיו על חזהו בעודה מניחה את צלחת החרסינה הלבנה ואת הקינוח מולו. ריח הקינמון והתפוחים התערב עם ריח היערה של עורה. היא התיישרה והוא בחן אותה לרגע. עיניה הכהות פגשו במבטו בקור רוח. פיה לא הסגיר דבר.
לפתע הוא רצה אותה.
"תודידי את זה ולכי לשכב על המיטה. תפתחי קודם את כיסוי המיטה".
היא צייתה לו ללא היסוס. היה זה תענוג לצפות בה בעודה נעה למשמע פקודתו, מקפלת את הכיסוי וחושפת את המצעים הלבנים, ואז קמה, שולחת יד לשולי הכותונת ומרימה אותה מעל לראשה. היא הניחה אותה בקפידה על הדרגש למרגלות המיטה. קניט צפה בה בעודה נעה, הצדדים הארוכים והשטוחים שלה, העגלגלות הקלה של בטנה, התפיחות הצנועות של שדיה. שיערה היה קצר וחלק, קצוץ בתספורת רבועה כשל נער. אפילו מישורי פניה היו ארוכים ושטוחים. היא לא התבוננה בו בעודה מסדרת את עצמה בקפדנות על הסדינים, והיא לא דיברה בעודה ממתינה לו.
הוא קם והחל לפתוח את כפתורי חולצתו. "את נקייה?" שאל בקשיחות.
"נקייה ככל שמים חמים וסבון יכולים לנקות אותי", השיבה. היא שכבה בדממה כזאת, שהוא תהה האם היא חוששת מפניו.
"את מפחדת ממני?" שאל אותה, ואז הבין שזאת שאלה אחרת.
"לפעמים", ענתה לו. קולה היה או מבוקר או אדיש. את המעיל שלו תלה על עמוד המיטה. החולצה והמכנסיים המקופלות שלו הצטרפו לכותונת שלה על הדרגש. הוא נהנה לגרום לה להמתין בעודו מסיר את בגדיו בקפידה ומניחם במקום. תענוג מעוכב, חשב לעצמו, כמו העוגה החמה והשמנת על המגש לצד המיטה. גם זה המתין לו.
116
ספינת קסם
הוא התיישב על המיטה לצדה, והעביר את ידיו על גופה החלק. הייתה צינה קלה בעורה. היא לא דיברה עוד. היא למדה, במשך השנים, מה הוא תובע. הוא שילם בעבור הסיפוק שלו. הוא לא רצה את העידוד או ההתלהבות שלה, הוא לא היה זקוק לאישור שלה. זה נועד לתענוג שלו, לא שלה. הוא צפה בפניה בעודו מחליק יד במורד גופה. עיניה לא חיפשו את עיניו. היא בחנה את התקרה ממעל בעודו חוקר את מישורי בשרה.
היה רק פגם אחד בחלקות שלה. בטבורה, קטנה כגרעין של תפוח, הייתה גולגולת לבנה קטנטנה. קמע עץ הקוסמים הקטן חובר לחוט כסף דק שדקר את הטבור שלה. חצי מהמשכורות שלה הלכו לבטל כמחיר שכירת האות. בשלב מוקדם בהיכרותו אתה, אמרה לו שהקמע מונע מחלות והריון כאחד. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא שמע על שימוש בעץ קוסמים לקמעות. זה הוביל אותו לפנים שעל פרק ידו. מחשבות כאלה גרמו לו להיזכר שהפנים לא זעו ולא דיברו מאז שהם עזבו את מימי אי האחרים. עוד בזבוז של זמן וכסף. עוד אות שסימן אותו כשוטה. הוא חרק בשיניו. אטה נרתעה במידה קלה. הוא הבין שאחז בירכה ולחץ אותה כמעט עד הותרת חבורה. הוא שחרר אותה והעביר את ידו במורד הירך שלה. תשכח מזה. תחשוב רק על זה.
כשהוא היה מוכן, הוא פתח את הירכיים שלה ועלה עליה. תריסר תנועות והוא רוקן את עצמו לתוכה. כל המתח, כל הכעס, כל התסכול נמוגו ממנו. במשך זמן מה הוא שכב עליה ונח. ואז הוא לקח אותה שוב, בקצב נינוח. הפעם עלו זרועותיה סביבו וחיבקו אותו, הפעם התרוממו ירכיה ופגשו את אלה שלו, והוא ידע שהיא מצאה את השחרור שלה. הוא לא התנגד לכך שהיא תמצא את תענוגותיה, כל עוד הם לא מפריעים לאלה שלו. הוא הפתיע את עצמו כשנישק אותה לאחר מכן. הוא חשב על כך בעודו קם ממנה. לנשק את הזונה. טוב, הוא יכול אם הוא רוצה. הוא שילם כדי לעשות בה כרצונו. ובכל זאת, לא יכול היה שלא לתהות היכן עוד היה פה הזונה שלה הלילה.
היה חלוק משי במגירת בדרגש. הוא הוציא אותו ולבש אותו, ואז חצה את החדר לקינוח שלו. אטה נותרה על המיטה, במקום
117
ספעתקסם
היאה לה. הוא הספיק לנגוס פעמיים מעוגת התפוחים כשהיא דיברה. "כשאיחרת, חששתי שאינך מגיע".
הוא חתך עוד מלוא המזלג מהעוגה. קרום פריך ועשוי פתיתים ופרי עדין ומתובל בפנים. הוא לקח אתו גם שמנת, ולעס לאט. לאחר שבלע, הוא שאל אותה, "האם את מעלה בדעתך שאכפת לי ממה את חוששת, או מה את חושבת?"
מבטה כמעט פגש במבטו. "אני חושבת שהיה אכפת לך לו לא הייתי כאן. כפי שלי היה אכפת כשלא היית כאן קודם".
הוא סיים ביס נוסף מהעוגה שלו. "זאת שיחה מטופשת. איני מעוניין להמשיך אותה".
"כן", אמרה, והוא לא ידע האם היא מקבלת את הפקודה שלו או מסכימה אתו. זה היה חסר חשיבות. היא שתקה בעודו מסיים את העוגה. הוא מזג עוד כוס יין ונשען אתה לאחור. מוחו סקר את השבועות האחרונים, והוא בחן את כל מה שעשה. הוא היה שוטה, החליט. הוא היה צריך לדחות את השיט לאי האחרים, ולאחר ששמע את נבואת האחר, הוא היה שוטה בכך שפלט את שאיפותיו באוזני הצוות שלו. אידיוט. טיפש. כעת הוא ודאי מושא לצחוק בכל עירחלוקה. הוא דמיין את הלעג שלהם במסבאות ובפונדקים. "מלך הפירטים", יאמרו. "כאילו אנו רוצים מלך או זקוקים לו. כאילו היינו מקבלים אותו לו היינו רוצים מלך או זקוקים לאחד". והם יצחקו.
בושה גאתה ואפפה אותו. הוא השפיל את עצמו שוב, וכרגיל זו הייתה אשמתו. הוא טיפש, טיפש, טיפש, והתקווה היחידה שלו לשרוד היא לא לתת לאיש לדעת כמה הוא טיפש. הוא ישב וסובב את הטבעת על אצבעו ובהה באש. הוא התבונן פעם אחת בקמע עץ הקסמים שעל פרק ידו. החיוך המריר שלו עצמו לעג לו. האם הוא זז אי-פעם, או אולי היה זה עוד תכסיס של קסם האחרים? הייתה זו שגיאה ללכת בכלל לאי האחרים. אנשי הצוות שלו ודאי אמרו גם זאת, הקפטן שלהם יוצא לבקש נבואה, משל היה אישה עקרה או פנאט מוכה אל. מדוע תקוותיו הגבוהות ביותר הפכו תמיד להשפלות העמוקות ביותר שלו?
"שאבוא ואעסה את כתפיך, קניט?"
118
ספינת קסם
הוא פנה והתבונן בה בזעף. מי היא חושבת שהיא, שהיא קוטעת את מחשבותע?
"מדוע את חושבת שאקבל את זה בברכה?" תבע בקור.
קולה היה נטול הבעה כשציינה. "נראית מוטרד. עייף ומתוח".
"את חושבת שאת יכולה לדעת את הדברים האלה רק מכך שאת מתבונן בי, זונה?"
עיניה האפלות העזו לפגוש את מבטו. "אישה יודעת דברים כאלה לאחר שהתבוננה בגבר לעתים קרובות במשך שלוש שנים". היא קמה ובאה לעמוד לצדו, עדיין עירומה. היא הניחה את ידיה הארוכות והצרות על כתפיו ועיבדה את כתפיו דרך המשי הדק של חלוקו. התחושה הייתה כל כך טובה. במשך זמן מה הוא קיבל את מגעה בגופו. אבל אז היא החלה לדבר בעודה לשה את שריריו התפוסים.
"אני מתגעגעת אליך כשאתה יוצא למסעות הארוכים האלה. אני תוהה האם אתה בסדר. לעתים אני תוהה האם אתה חוזר כלל. אחרי הכל, מה קושר אותך לעירחלוקה? אני יודעת שלא אכפת לך ממני. אתה רוצה רק שאהיה כאן ואתנהג כרצונך. אני חושבת שבטל מחזיקה אותי כאן רק בשל העדפתך. אני לא... מה שרוב הגברים היו רוצים. אני רואה כמה זה הופך אותך לחשוב בחיי? בלעדיך, בטל הייתה מוציאה אותי מהבית והייתי צריכה לעבוד כנערה חופשית. אבל אתה בא לכאן, ואתה מבקש אותי בשמי, ואתה לוקח את החדר הנאה בבית לשימושנו, ואתה תמיד משלם בזהב אמיתי. אתה יודע איך מכנים אותי האחרים כאן? הזונה של קניט". היא השמיעה נחרה קצרה של צחוק מריר. "פעם זה היה מבייש אותי. היום זה מוצא בעיני".
"למה את מדברת?" קולו של קניט חתך את הרהוריה בגסות כשל סכין קהה. "האם את חושבת שאני משלם לך כדי ^־■ברי?" זאת הייתה שאלה. היא ידעה שהיא מורשית לענות. "לא", השיבה בקול שקט. "אבל אני חושבת שבזהב שאתה משלם לבטל, הייתי יכולה לשכור עבורנו בית קטן. הייתי שומרת עליו מסודר ונקי. הוא תמיד יהיה שם עבורך, בית שתוכל לשוב אליו, ואני תמיד אהיה מוכנה ונקייה עבורך. אני נשבעת שלעולם לא יהיה עלי ריחו של גבר אחר".
19־ 1
ספעתקסם
"ואת חושבת שזה היה מוצא בעיני?" לעג.
"אני לא יודעת", אמרה בקול שקט. "אני יודעת שזה היה מוצא חן בעיני. זה הכול".
"לא אכפת לי מה היה מוצא חן בעינייך ומה לא", אמר לה. הוא שלח את ידיו לאחור והרים את ידיה מכתפיו. האש חיממה את עורה. הוא התרומם מכיסאו ופנה לעמוד מולה. הוא העביר יד על עורה החשוף, מרותק לזמן מה מתחושת הבשר שהאש חיממה. זה עורר אותו שוב. אבל כשהוא הרים את מבטו לפניה, נדהם לראות דמעות על לחייה. זה היה בלתי נסבל.
"חזרי למיטה", פקד עליה בגועל, והיא הלכה, צייתנית כתמיד. הוא קם ועמד מול האח, וזכר עור חלק תחת אצבעותיו, רצה להשתמש בה שוב, אבל נחרד מהמחשבה על פניה הרטובות ועיניה הדומעות. לא בשביל זה הוא קנה זונה. הוא קנה זונה כדי להימנע מכל זה. לעזאזל, הוא שילם. הוא לא התבונן במיטה כשפקד עליה לפתע, "שכבי על הבטן שלך. פנים על המיטה".
הוא שמע אותה זעה על הסדינים. הוא חצה במהירות את החדר החשוך לעברה. הוא עלה עליה כך, פניה למטה כשל נער, אבל הוא לקח אותה כאישה. אל לאיש, אפילו לא זונה, לומר שקניט לא יודע את ההבדל בין השניים.
הוא ידע שהוא לא היה קשוח במידה מוגזמת, אבל היא עדיין בכתה, אפילו כשהוא התגלגל ממנה. מסיבה כלשהי, הבכי הכמעט חסר קול של האישה שלצדו הטריד אותו. הטרדה שהוא חש למשמעו השתלבה עם הבושה והגועל העצמי שלו מקודם. מה הבעיה שלה? הוא שילם לה, לא? איזה זכות יש לה לצפות ממנו ליותר מכך? היא הייתה, אחרי הכול, רק זונה. זאת העסקה שעשו.
לפתע קם והחל ללבוש את בגדיו. כעבור זמן מה, הבכי שלה פסקה. היא הסתובבה לפתע במצעים. "בבקשה", לחשה בצרידות. "בבקשה אל תלך. אני מצטערת שהכעסתי אותך. לא אומר דבר מעכשיו. אני מבטיחה".
חוסר התקווה בקולה צלצל כנגד חוסר התקווה שבלבו, פלדה על פלדה. הוא צריך להרוג אותה. הוא צריך פשוט להרוג אותה
120
ספינת קסם
במקום לתת לה לומר לו מילים כאלה. במקום זה הוא תחב את ידו לכיס מעילו. "הנה, זה בשבילך", אמר, מחפש מטבע קטן כלשהו לתת לה. כסף יזכיר לשניהם מדוע הם נמצאים יחד בחדר הזה. אבל הגורל בגד בו. שכן לא היה דבר בכיסו. הוא עזב את הספינה בחופזה שכזאת. הוא יאלץ לחזור למרייטה כדי להביא כסף לשלם לבטל. זה היה מביך נורא. הוא ידע שהזונה מתבוננת בו, ממתינה. מה יכול להיות משפיל יותר מלעמוד ללא גרוש מול הזונה שבה השתמשת בבר?
אבל הנה, בפינה הקטנה ביותר בכיסו הוא חש משהו, משהו קטנטן שדקר אותו תחת הציפורן. הוא שחרר אותו בכעס, קוץ או אבן טועה, והוציא במקום זאת את העגיל המשובץ מאוזנו של החתלתול הכחול. אבן האודם קרצה לו. הוא מעולם לא חיבב אבני אודם. לאטה זה יספיק. "הנה", אמר, והניח אותה בידו. הוא הוסיף, ״אל תעזבי את החדר - תישארי בו עד מחר בלילה. אני אחזור". הוא עזב את החדר לפני שהיא הספיקה לדבר. זה הכעיס אותו, מכיוון שהוא חשד שבטל תדרוש כופר של מלך על תפיסת החדר והנערה במשך יום שלם ולילה בנוסף. טוב, שתדרוש. הוא ידע כמה הוא ישלם. וזה יחסוך ממנו את הצורך להודות בפני בטל שאין לו כסף לשלם לה הלילה. לפחות הוא יוכל להימנע מהבושה הזאת.
הוא ירד במדרגות בקולניות ויצא מהדלת. "אני רוצה שהחדר והנערה יישמרו עבורי, כמו שהם", הודיע לבטל בעודו עובר. בזמן אחר, הוא עשוי היה ליהנות ממבט התדהמה שזה העלה על פניה. הוא כבר עבר מרחק לא קצר במורד הרחוב כשחש את הארנק שלו נחבט בכיסו השמאלי. מגוחך. הוא אף פעם לא החזיק אותו שם. הוא חשב לחזור ולשלם לבטל ברגע זה, אבל החליט שלא לעשות זאת. הוא רק ייראה כמו שוטה אם יחזור כעת, ויאמר ששינה את דעתו. שוטה. המילה בערה במוחו.
הוא האריך את צעדיו בניסיון להימלט ממחשבותיו שלו. הוא היה צריך לצאת ולנוע כעת. בעודו צועד במורד הרחוב הדביק מבוץ, דיבר קול קטנטן על פרק ידו. "סביר להניח שזה היה האוצר היחיד שמישהו אי-פעם נשא מאי האחרים, ואתה נתת אותו לזונה״. ׳ י
121
ספינת קסם
"אז?" תבע, בעודו מרים את הפנים הקטנות אל שלו ולוטש בהן מבט.
"אז אולי כן יש לך גם מזל וגם חוכמה". הפנים הקטנות גיחכו לעומתו. "אולי".
"מה זה אמור להביע?"
אבל קמע עץ הקוסמים לא דיבר עוד באותו ערב, גם לא כשהכה בפנים אצבעו. התווים המגולפים נותרו דוממים וקשים כאבן.
הוא הלך למכון של איברו. הוא לא ידע שהוא הולך לשם עד שעמד מחוץ לדלת. היה חשוך בפנים. השעה הייתה מאוחרת בהרבה מכפי שחשב. הוא בעט בדלת עד שבנו של איברו, ואחריו איברו, צעקו לו שיפסיק.
"זה קניט", אמר לתוך האפלה. "אני רוצה כתובת קעקע נוספת".
אור קלוש הודלק בתוך הבית. כעבור רגע, פתח איברו את הדלת בתנופה. "למה שאבזבז את זמני?" תבע האמן הקטן בזעם. "קח את עסקיך למקום אחר, לאידיוט עם מחטים ואפר שלא אכפת לו מהעבודה שלו. אז, כשתשרוף את זה למחרת, לא תשמיד משהו ששווה משהו". הוא ירק, מחמיץ אך במעט את מגפיו של קניט. "אני אמן, לא זונה".
קניט מצא את עצמו אוחז בצווארו של האיש, מרים אותו עד שרק בהונותיו נוגעים בקרקע. "שילמתי, לעזאזל אתך!" שמע את עצמו צועק. "שילמתי על זה ועשיתי עם זה כרצוני. מבין?"
הוא מצא את השליטה שלו באותה הפתאומיות שבה איבד אותה. הוא העמיד את האמן על רגליו, והתנשף בכבדות. "מבין", נהם בקול שקט יותר. הוא ראה שנאה בעיניו של האיש, אבל גם פחד. הוא יעשה את זה. הוא יעשה את זה בעבור הזהב הכבד שקרקש בארנק שקניט הראה לו. אמנים וזונות, כסף תמיד קנה אותם. אמן הוא לא יותר מזונה שזכתה לתשלום טוב.
"אז תיכנס", הזמין אותו איברו בקול שקט וקטלני. רעד עבר בגבו כשקניט ידע שהאיש הקטן ייתן לו כאב בנוסף לאמנות. איברו ידאג לכך שהמחטים הקטנות שלו יכאיבו ככל שאפשר.
122
ספינת קסם
אבל הוא היה אמן במידה שהספיקה לקניט לדעת שכתובת הקעקע תהיה מושלמת ככל שאיברו יכול לעשות אותה. כאב ושלמות. זאת הייתה הגאולה היחידה שהוא הכיר. ואם אי-פעם היה לו צורך לפצות על המזל שלו, זה היה הלילה. קניט בא בעקבותיו של האיש לתוך הטרקלין שלו, ופתח את כפתורי חולצתו בעוד איברו מדליק נר אחר נר. הוא קיפל את החולצה שלו בקפידה והתיישב על הספסל עם החולצה והמקטורן שלו בחיקו. כאב ושלמות. הוא חש ציפייה נוראה לשחרור בעוד איברו נע בחדר, מניח נרות על שולחנות ומקרב אספקה.
"איפה ומה?" תבע איברו. קולו היה גס כקולו של קניט כשדיבר עם זונה.
"העורף שלי", אמר קניט בקול שקט. "ואחר".
"אחר ממה?" אמר איברו בכעס. הוא כבר משך שולחן לידם. קנקנים קטנטנים של דיו בוהק סודרו עליו בשורות מדויקות. הוא מיקם ספסל גבוה יותר מאחורי זה של קניט והתיישב עליו.
"אחר", אמר קניט שוב. "כמו אלה מאי האחרים. אתה יודע למה אני מתכוון".
"אני יודע", אמר איברו בנוקשות. "זאת כתובת קעקע עם מזל רע, ואשמח מאוד לקדוח אותה בך, בן זונה שכמוך". אצבעותיו הילכו בקלילות על עורו של קניט, מודדות. בג׳מאיליה, בעלים רשאי לדקור את הסימן שלו בפניו של אדם. גם אם העבד זכה אחר כך בחופש, לנצח היה זה בלתי חוקי לפגום בסימני עבדותו. אבל באיי הפירטים, אותו אדם יכול לשים איזו אמנות שירצה בכל מקום שירצה על גופו. אחרים ביקשו מאמנים כמו איברו לעבד את כתובות הקעקע מימי עבדותם לסמלים חדשים של חירותם. אצבעותיו של איברו דקרו את שתי הצלקות שכבר קישטו את גבו של קניט. "למה שרפת אותו? עבדתי במשך שעות על כתובות הקעקע האלה, ושילמת עליהן טוב. הן לא מצאו חן בעיניך?" ואז, "תרכין את הראש שלך קדימה. הצל שלך מסתיר לי".
"הן מצאו חן בעיני מאד", מלמל קניט. הוא חש את הדקירה הראשונה של מחט בבשרו המתוח. עור ברווז עלה על זרועותיו
23 ו
ספינת קסם
והוא חש את הקרקפת רועדת מהכאב. בקול שקט יותר, הוסיף לעצמו, "הצלקות מצאו חן בעיני עוד יותר".
"אתה מטורף", ציין איברו, אבל קולו היה מוטח. קניט היה חסר משמעות עבורו כעת, לא אדם, לא אויב. רק בד לעבודתו הנלהבת. המחט הקטנטנה קדחה פנימה שוב ושוב. קולו רטט מכאב. הוא שמע את איברו נושף נשיפה קטנה של סיפוק.
זאת הדרך היחידה, חשב לעצמו. הדרך היחידה למחוק את המזל הרע. הוא טעה כשהלך לאי האחרים, וכעת עליו לשלם על כך. אלף מדקרות מחו, והטריות העוקצת של כתובת קעקע חדשה במשך יום. ואז היגון המנקה של ברזל חם שישרוף את הטעות ויבטל אותה כאילו לא נעשתה. לשמור על חוזקו של המזל הטוב, אמר קניט לעצמו בעודו קופץ את ידיו לאגרופים. מאחוריו, איברו זמזם לעצמו, נהנה מהעבודה ומהנקמה שלו.
124
ספינת קסם
5
בינגטאון
שבעה-עשר ימים. אלתיאה השקיפה מהצוהר הקטנטן של תאה וצפתה בעוד בינגטאון מתקרבת. התרנים החשופים של קאראוולים וקאראקים הצטופפו על המזחים שנפרשו לאורך המפרץ השליו. ספינות קטנות יותר נעו במרץ בין הספינות העוגנות לבין החוף. הבית.
היא בילתה שבעה-עשר יום בחדר הזה, יצאה ממנו רק כשזה היה הכרחי, וגם אז רק בזמן המשמרות בהן קייל ישן. את הימים הראשונים בילתה בזעם גועש ובדמעות מדי פעם בעודה קובלת כנגד חוסר הצדק. היא נשבעה בילדותיות לסבול את ההגבלות שהוטלו עליה פשוט כדי שתוכל להתלונן לאביה בסוף המסע. "תראי מה גרמת לי לעשות!" אמרה לעצמה, וחייכה לרגע. זאת הייתה הצעקה הישנה מהשנים שבהם הייתה קטנה והייתה רבה עם קפריה. שבירה מכוונת למחצה של צלחת או אגרטל, שפיכת דלי מים, קריעת שמלה: תראי מה גרמת לי לעשות! קפריה צרחה את זה על האחות הקטנה והמעצבנת לעתים כה קרובות, שאלתיאה צעקה את זה כעת למדכא מבוגר יותר.
כך רק החלה תקופת הבידוד שלה. היא זעפה וזעמה לחילופין, וחשבה על כל הדברים שתאמר לקייל אם יעז לבוא לדלתה, בין
125
ספינת קסם
אם לוודא שהיא מצייתת לו ובין אם לומר שהוא מתחרט על פקודתו. בעודה מחכה לכך, היא קראה שוב את כל הספרים והמגילות, ואפילו פרשה את המשי ושקלה להתחיל להכין לעצמה את השמלה. אבל כישורי התפירה שלה התאימו יותר לקנבס מאשר למשי, והבד היה משובח מכדי שתסתכן בכך שתהרוס אותו. במקום זאת היא תיקנה את כל בגדי הספינה שלה. אבל אפילו המשימה הזאת נגמרה, והיא גילתה שהיא שונאת את הזמן הריק והעצל שנמתח בפניה. ערב אחד, כועסת על צרותו של הדרגש הקטן מדי, היא השליכה את מצעיה על הרצפה והשתרעה עליה בעודה קוראת שוב את יומן הסוחר של דלדום. היא נרדמה שם. וחלמה.
בילדותה, היא נמנמה לעתים קרובות על סיפוניה של הוויוואסיה, או בלתה ערב שרועה על סיפון חדריו של אביה בעודה קוראת את ספריו. הנמנומים תמיד הביאו לה חלומות מלאי חיים ודמיונות של ערות למחצה. כשהיא בגרה, אביה נזף בה על התנהגות זאת, ודאג לכך שיהיו לה די עבודות כך שלא יהיה לה זמן לנמנם על הסיפון. כשנזכרה בחלומות הישנים שלה, היא חשבה אותם לפרי דמיונה הפרוע של ילדה. אבל באותו הלילה, על סיפון תאה שלה, הצבע והפרטים של חלומות ילדותה שבו אליה. החלום היה אמיתי מכדי שתבטל אותו כתוצר של מוחה.
היא חלמה על רב סבתה, אישה שמעולם לא הכירה, אבל בחלומותיה היא הכירה את טאלי טוב כפי שהכירה את עצמה. טאלי וסטריט צעדה על הסיפון, צועקת פקודות למלחים שנאבקו בסבך של קנבס, חבלים ועץ שבור בעיצומה של סופה גדולה. תוך רגע, באופן פתאומי בהיזכרות, אלתיאה ידעה מה קרה. הים הסוער לקח את החובל ואת התורן, וקפטן וסטריט עצמה הצטרפה לצוות כדי להחזיר סדר ושפיות בצעקותיה מלאות הביטחון. היא לא דמתה כלל לדיוקן שלה. זאת לא הייתה אישה שישבה בכניעות על כיסא, לבושה בצניעות במשי שחור ותחרה לבנה, ובעל חמור סבר עומד לצדה. אלתיאה ידעה תמיד שרב סבתה הזמינה את בניית הוויוואסיה. אבל בחלום, היא לא
126
ספינת קסם
הייתה רק אישה שהלכה למלווים ולבוני הספינות. היא הפכה לפתע לאישה שאהבה את הים ואת הספינה וקבעה באומץ את מסלול צאצאי המשפחה בהחלטתה לבנות ספינה חיה. אוה, לחיות בזמן כזה, שבו אישה יכלה לאחוז בסמכות כזאת.
החלום היה קצרצר ונוקשה, כמו התמונה שנצרבת בעיניו של אדם על ידי הבזק ברק, אבל כשאלתיאה התעוררה עם לחיה וכפות ידיה צמודים לסיפון העץ, לא היה לה ספק בחזון שלה. היו פרטים רבים שהוטבעו בה במהירות רבה מדי. בחלום היה לספינה חיבל ומעטה חרטום וירכתיים, או מה שנותר ממנו לאחר זעמה של הסופה. אלתיאה מעולם לא ראתה אותה מצוידת כך. היא קלטה מיד את היתרונות של חיבל ומעטה כאלה, ובמשך החלום, חלקה את אמונתה של רב סבתה בו.
היה זה מסחרר להתעורר ולגלות שהיא, אלתיאה, כה מוחלטת הייתה שקיעתה בתוך טאלי. שעות לאחר מכן, היא עדיין הייתה מסוגלת לעצום את עיניה ולזכור את ליל הסערה, זיכרונה האמיתי של טאלי מתערבב עם זה שלה כמו קלף זר בחפיסה. זה בא לה מהוויוואסיה. לא הייתה שום אפשרות אחרת.
באותו הלילה, היא התארגנה בכוונה לישון על סיפון התא שלה. הקרשים המשומנים והמצוחצחים לא היו נוחים, אבל היא לא שמה שמיכה או כרית בינה לבינם. הוויוואסיה גמלה לה על אמונה. אלתיאה בילתה אחר צהריים עם סבה בעודו מנווט בזהירות באחת התעלות הצרות יותר באיי הבושם. היא ראתה מעבר לכתפו את התצפיות שלו בסלעים הבולטים, חזתה בו מוציא סורה ואנשים שימשכו אותם מהר יותר דרך מקום שניתן לעבור בו רק בשלב מסוים בגאות. זה היה סודו, וזה הוביל למונופול של משפחת וסטריט על עסיס עץ מסוים שהתייבש לטיפות בעלות ניחוח עשיר. איש לא עלה בתעלה הזאת לסחור עם הכפרים ששם, מאז מותו של סבה. כמו כל קפטן, הוא לקח אתו במותו יותר מכפי שיכול היה להעביר לצאצאיו. הוא לא הכין מפה, אבל הידע האבוד לא היה אבוד, כי אם אוחסן בוויוואסיה, ויתעורר אתה כשהיא תתעורר. גם כעת הייתה אלתיאה משוכנעת שהיא יכולה להוביל את הספינה במעלה התעלה הזאת, כה מוחלטת הייתה העברת הסוד אליה.
127
ספעת קסם
לילה אחר לילה השתרעה אלתיאה על סיפון העץ וחלמה עם הספינה שלה. גם במשך היום היא שכבה שם, לחיה צמודה לקרשים, והרהרה בעתידה. היא התכווננה לוויוואסיה, לרעידות גוף העץ שלה בעודה מתאמצת לבצע שינוי קשה במסלול, לצלילים השלווים שהעץ השמיע כשהרוח דחפה אותה במסלול יציב וישר. צעקות המלחים והרעם הקל של רגליהם על סיפוניה, היו רק מעט חשובים יותר מצעקותיהם של השחפים שנחתו עליה לעתים. בזמנים כאלה, נראה לאלתיאה שהיא הפכה לספינה, מודעת לאנשים הקטנים שטיפסו על תרניה רק במידה שבה לווייתן גדול עשוי להיות מודע לספחת שנצמדה אליו.
היה בספינה כל כך הרבה יותר מאשר האנשים שעבדו בה. לאלתיאה לא היו מילים אנושיות לבטא את ההבדלים הדקים שהיא חשה כעת ברוח ובזרמים. היה תענוג בעבודה עם הגאי טוב, וטרדה בהגאי שתמיד ביצע תיקונים קטנים ולא דרושים, אבל זה היה דבר שטחי יחסית למה שהתרחש בין הספינה והמים. ההכרה בכך שחיי הספינה עשויים להיות מעבר למה שהתרחש בינה לבין הקפטן שלה, הייתה התגלות גדולה עבור אלתיאה. תוך חופן לילות, כל התפיסה שלה לגבי מהי ספינה, עברה שינוי תהומי.
במקום ריתוק כפוי לתאה, הימים שבילתה סגורה בחדרה הפכו לחוויה גורפת. היא זכרה היטב את היום שבו פתחה את דלתה וגילתה בחוץ בוקר בוהק במקום הערב העמום שלו ציפתה. הטבח העז לאחוז בזרועותיה ולנער אותה כשנסחפה לחלום בהקיץ במטבח באחד מביקוריה למטרות אוכל. מאוחר יותר היא התרגזה למשמע נקישות חוזרות ונשנות על דלתה. כשהיא פתחה אותה, היא לא מצאה שם את קייל כי אם את בראשן. הוא נראה כמי שחש אי-נוחות מהפנייה אליה, אבל הוא עדיין תבע לדעת האם הכל בסדר אתה.
"ודאי. אני בסדר גמור", השיבה וניסתה לסגור את הדלת בפניו. הוא הושיט זרוע ומנע מהדלת להיסגר. "את לא נראית בסדר גמור. הטבח אמר לי שאת נראית כאילו איבדת שלושה קילוגרמים ואני נוטה להסכים. אלתיאה, אני לא יודע מה קרה
128
ספינת קסם
בינך לבין קפטן קייל, אבל דאגה לבריאותם של אנשי הצוות היא עדיין חלק מחובותי".
היא התבוננה במצחו המקומט ובעיניו האפלות והמוטרדות וראתה רק הסחת דעת. "אני לא חלק מהצוות", שמעה את עצמה אומרת. "זה מה שקרה בין קפטן קייל לביני. ובריאותה של נוסעת אינה מעניינך. עזוב אותי לנפשי". היא דחפה את הדלת.
"אם כך, בריאותה של בתו של אפרון וסטריט היא מענייני. אני מעז לכנות אותו ידיד ולא רק קפטן. אלתיאה, תראי את עצמך. לא הברשת את שיערך מזה ימים, הייתי אומר. וכמה מהאנשים אמרו שכשראו אותך על הסיפון, את נסחפת כמו רוח רפאים שעיניה ריקות כחלל שבין הכוכבים". הוא באמת נראה מודאג. ובצדק. כל דבר קל יכול לגרום צרות בצוות שבילה זמן רב מדי תחת קפטן נוקשה מדי. אישה מכושפת הנודדת על הסיפון עלולה לגרום להם לעשות כל דבר. ובכל זאת, לא היה דבר שביכולתה לעשות בנוגע לכך.
"מלחים והאמונות הטפלות שלהם", לעגה, אבל לא הייתה עוצמה רבה בקולה. "תעזוב את זה, בראשן. אני בסדר גמור". היא דחפה שוב את הדלת, והפעם הוא נתן לה לסגור אותה בפניו. היא הייתה מוכנה להתערב שקייל לא ידע דבר על הביקור הזה. היא ארגנה את עצמה שוב על הסיפון, עצמה את עיניה, ושקעה לתקשורת עם הספינה. היא חשה את בראשן עומד מחוץ לדלת עוד כמה רגעים, ואז נחפז משם חזרה למשימותיו. בשלב זה אלתיאה כבר הפסיקה לעסוק בו והתרכזה במים שחלפו על פני החרטום שלה בעוד הרוח הטהורה דוחפת אותה קדימה.
ימים לאחר מכן, טעמה הוויוואסיה את מי הבית, זיהתה את הזרם שסחף אותה בעדינות לעבר מפרץ הסוחרים וקיבלה בברכה את המים המוגנים של המפרץ עצמו. כשקייל הורה לשלוח שתי סירות שימשכו את הוויוואסיה למעגן, אלתיאה מצאה את עצמה מתעוררת. היא קמה והציצה דרך הזכוכית. "הביתה", אמרה לעצמה, ו״אבא". היא חשה פריטת ציפייה עונה מהוויוואסיה עצמה.
היא פנתה מהצוהר ופתחה את תיבת הים שלה. בתחתית היו
129
ספעתקסם
בגדי הנמל שלה, פריטי לבוש "הולם" שניתן ללבוש מהרציפים לביתה. זה היה ויתור שהיא ואביה הסכימו להעניק לאמה שנים קודם לכן. כשקפטן וסטריט הלך בעיר, הוא תמיד היה הדור במכנסיים כחולים ובמעיל מעל חולצה לבנה עבה, עתירת תחרה. זה היה הולם. הוא היה מהסוחרים הוותיקים, וקפטן ידוע. אלתיאה לא הייתה מתנגדת לבגדים כאלה עבור עצמה, אבל אמה התעקשה שלא משנה איך היא מתלבשת על הסיפון, בנמל ובעיר עליה ללבוש חצאיות. לכל הפחות, זה הבדיל בינה לבין המשרתים בעיר. אמה תמיד הוסיפה שעל פי שיערה ועורה וידיה, איש לא היה חושב שהיא גבירה, וודאי לא בת למשפחת סוחרים ותיקים. אבל לא היו אלה הנדנודים של אמה כי אם מילה שקטה מאביה ששכנעה אותה לציית. "אל תביישי את הספינה", אמר לה בשקט. זה כל מה שנדרש.
וכך, בזמן כל הפעלתנות של הצוות שהוריד את העוגן והכין את הוויוואסיה למנוחתה בנמל, אלתיאה הביאה מים חמים מקומקום המטבח ורחצה את עצמה בתאה. היא לבשה את בגדי הנמל שלה: תחתונית וחצאיות עליונות, חולצה ומעילון ורדיד מכוסה תחרה ורשת שיער מגוחכת מתחרה. על כל זה נוסף כובע קש שהיה מקושט בנוצות מעצבנות. כשקשרה את חצאיותיה ואת המעילון שלה היא הבינה שבראשן צדק. בגדיה היו תלויים עליה בסמרטוטים של דחליל. המראה שלה חשפה עיגולים כהים מתחת לעיניה, ולחייה היו כמעט חלולות. האפור של מלבושיה והשוליים התכולים גרמו לה להראות חולנית עוד יותר. אפילו ידיה איבדו בשר, עצמות פרק ידה ואצבעותיה בלטו. באופן מוזר, זה לא הטריד אותה. זה לא היה שונה, אמרה לעצמה, מהצום והבידוד שאדם עשוי לבחור בהם כדי לבקש את הדרכתו של סא. אבל במקום סא, הייתה זו רוחה של הספינה החיה שאחזה בה. זה היה שווה את זה. היא כמעט והייתה אסירת תודה לקייל על שגרם לכך. כמעט.
היא יצאה מחדרה לסיפון, ממצמצת באור אחר הצהריים הבוהק שהשתקף ממימי הנמל השלווים. היא הרימה את עיניה ובחנה את חומות אגן המפרץ. בינגטאון התפרשה על החופים
130
ספינת קסם
כמו הסחורות הססגוניות בשוק שלה. ריח האדמה הציף את אלתיאה. מזחי המיסים שקקו חיים, כתמיד. ספינות שנכנסו לבינגטאון נאלצו להתייצב אצלם לפני כל דבר אחר, כדי שסוכני המיסים של המושל יוכלו לבדוק את המטענים הנכנסים ולהטיל עליהם מכס בעודם נפרקים. הוויוואסיה תאלץ להמתין לתורה. נראה שהגולדן כמעט מוכנה לעזוב. הם ייקחו את מקומה, אם כך, ברגע שהיא תסיים.
עיניה חיפשו אינסטינקטיבית את ביתה: היא ראתה פינה אחת של הקירות הלבנים של הבית. השאר הוסתר על ידי עצי צל. היא קימטה את מצחה לרגע למראה השינויים שראתה בגבעות הסובבות, אבל שכחה מהם מיד. האדמה והעיר לא היו קשורים אליה. חוסר הסבלנות שלה ודאגתה בנוגע לבריאותו של אביה התערבבו בחוסר רצון מוזר לעזוב את הוויוואסיה. סירתו של הקפטן עוד לא הורדה למים. על פי המסורת, היא תשוט בה לחוף. היא לא נהנתה מהמחשבה שתראה את קייל שוב, וודאי לא שתחלוק אתו נסיעה בסירה. אבל איכשהו זה לא נראה כמו סבל חשוב כפי שנראה לפני שבוע או שבועיים. היא ידעה כעת שהוא לעולם לא יוכל להפריד בינה לבין הוויוואסיה. היא נקשרה לספינה. הספינה עצמה לא תסבול נסיון להפליג בלעדיה. קייל היה מטרד בחייה, אבל לאיומיו כבר לא היה משקל. מרגע שהיא תדבר עם אביה, הוא ידע מה קרה. הוא יכעס עליה על הסיבות שטענה שגרמו לקייל לשאת את קפריה. זיכרון מילותיה שלה גרם אפילו לאלתיאה להירתע. אביה יכעס עליה ובצדק. אבל היא הכירה אותו טוב מכדי שתחשוש שהוא יפריד אותה מהוויוואסיה כעת.
היא מצאה את עצמה על סיפון החרטום, נשענת הרחק קדימה על מוט החרטום ומתבוננת בפסלון. העיניים המגולפות עדיין היו עצומות, אבל זה היה חסר חשיבות. אלתיאה חלקה את חלומותיה.
"אל תחליקי".
"אין חשש לכך", השיבה אלתיאה לבראשן מבלי לפנות.
"לא בדרך כלל, אבל לאור החיוורון שלך, חששתי שתסתחררי ופשוט תפלי קדימה".
131
ספינת קסם
"לא". היא אפילו לא התבוננה בו. היא רצתה שהוא ילך. בפעם הבאה שהוא דיבר, קולו הפך רשמי יותר.
"הגבירה אלתיאה. האם יש לך מטען שברצונך לקחת לחוף?"
"רק התיבה הקטנה שליד דלת התא שלי". היא הכילה את המשי ואת המתנות הקטנות למשפחתה. היא דאגה לארוז אותה ימים קודם לכן.
בראשן כחכח בגרונו באי-נוחות. הוא לא הלך משם. היא פנתה אליו בכעס. "מה?"
"הקפטן פקד עלי לעזור לך בכל דרך הכרחית להסיר את חפצייך מ... תא הקצינים". בראשן עמד דומם מאוד ועיניו התבוננו מעבר לכתפה. בפעם הראשונה מזה חודשים, היא ראתה אותו באמת. כמה מאמץ נדרש ממנו לרדת מדרגת חובל ראשון למלח, פשוט כדי שיוכל להישאר על סיפון הספינה הזאת? היא ספגה את מלוא מנת לשונו של קייל רק פעם אחת. היא כבר לא יכלה לספור כמה פעמים הוא או החובל הראשון שלו נזפו בבראשן. אבל הוא עדיין היה כאן, לאחר שניתנה לו פקודה לא נעימה שהוא פקפק בחוכמתה, ועשה כמיטב יכולתו לבצע אותה כפי שקצין אמור לבצע את משימותיו.
היא דיברה יותר לעצמה מאשר לבראשן כשאמרה, "הוא ודאי מפיק הנאה רבה ממתן המשימה הזאת בידיך".
הוא לא השיב. השרירים בלסתו נחשקו מעט חזק יותר, אבל הוא נצר את לשונו. גם כעת, הוא לא היה מוכן לדבר כנגד פקודותיו של הקפטן שלו. הוא היה חסר תקווה.
"רק התיבה הקטנה, בראשן".
הוא שאף במאמץ כאילו האוויר שוקל כעוגן. "הגבירה אלתיאה. פקודותי הן לדאוג שחפצייך יוצאו מהתא הזה".
היא הסבה את מבטה ממנו. היא חשה לפתע עייפות נוראה מהצגותיו של קייל. שיחשוב שהדברים ייעשו כרצונו לעת עתה. אביה יסדר את זה במהרה.
"אז ציית לפקודותייך, בראשן. לא אכעס עליך".
הוא עמד כאילו הוכה. "את לא רוצה לארוז בעצמך?" הוא היה המום אפילו מכדי שיוסיף "הגבירה אלתיאה".
132
ספינת קסם
היא הפנתה אליו שמץ של חיוך. "ראיתי אותך מאחסן מטען. אני בטוחה שתעשה את זה באופן מסודר".
הוא עמד לצדה למשך רגע נוסף, כאילו מקווה לחנינה. היא התעלמה ממנו. כעבור רגע היא שמעה אותו פונה וחוצה את הסיפון בקלילות. היא שבה לבחינת פניה של הוויוואסיה. היא אחזה במעקה בכוח ונשבעה בעוז לספינה שלעולם לא תוותר עליה.
"הסירה ממתינה לך, הגבירה אלתיאה".
נימת קולו של האיש רמזה שהוא אמר זאת כבר, אולי יותר מפעם אחת. היא התיישרה ודחקה בחוסר רצון את חלומותיה. "אני באה", אמרה לו בדכדוך, ובאה בעקבותיו.
היא שטה לעיר בסירה, יושבת כשפניה מופנות לקייל אבל רחוק ממנו ככל האפשר. איש לא דיבר אתה. פרט לפקודות ההכרחיות, איש לא דיבר כלל. כמה פעמים קלטה מבטים מודאגים מהמלחים שאחזו במשוטים. גריג, שתמיד היה טיפוס נועז, העז לקרוץ ולחייך. היא ניסתה להשיב לו חיוך, אבל זה היה כאילו אינה מסוגלת לזכור איך עושים זאת. נראה שדממה גדולה מצאה אותה ברגע שעזבה את הספינה. סוג של המתנה של הנשמה, לראות מה יקרה לה כעת.
בפעמים המעטות שבהן מבטה פגש בזה של קייל, המבט על פניו התמיה אותה. במפגשם הראשון, הוא נראה כמעט מוכה אימה. מבט שני הראה את פניו מהורהרות מאד, אבל הפעם השלישית שראתה אותו מתבונן בה הייתה המקפיאה מכול, שכן הוא הנהן אליה וחייך בחיבה ובעידוד. זה היה אותו המבט שבו היה מתבונן בבתו מלטה לו הייתה לומדת את שיעוריה באופן מוצלח במיוחד. היא פנתה ממנו ללא הבעה והתבוננה מעבר למים השלווים של מפרץ הסוחרים.
סירת החתירה הקטנה התמקמה על המזח. אלתיאה נתנה שיעזרו לה לעלות למזח כאילו הייתה נכה. כך השפיעו חצאיות מלאות ורדידים על ראייתם של אנשים. היא עלתה למזח, ולרגע גריג הכעיס אותה בכך שאחז בה זמן רב יותר מכפי שהיה הכרחי. היא שחררה את עצמה מזרועו והתבוננה בו, כשהיא מצפה
133
ספעת קסם
למצוא שובבות בעיניו. ואולם היא ראתה דאגה, וזו העמיקה רגע לאחר מכן כשגל של סחרחורת גרם לה לאחוז בזרועו. "כנראה שאני פשוט צריכה למצוא שוב את רגלי היבשה שלי", תרצה, ושוב השתחררה ממנו.
קייל דאג להודיע מראש על הגעתם ונהג עגלה דו-גלגלית המתין להם. הנער הרזה שנהג בו פינה להם את המושב המוצל. "אין תיקים?" צרח.
אלתיאה רק נדה בראשה. "אין תיקים, נהג. קח אותנו לבית וסטריט. הוא נמצא בחוג הסוחרים".
הנער העירום למחצה הגיש לה את ידו כשטיפסה למושב. ברגע שקייל הצטרף אליה שם, זינק הנער במהירות לגבה של סוסת הפוני וצקצק לה בלשונו. פרסותיה צלצלו על קרשי העץ של המזח.
אלתיאה בהתה היישר קדימה בעוד השימשאי עזב את הרציפים לטובת הרחובות המרוצפים של בינגטאון, ולא פתחה בשיחה. מספיק גרוע שהיא חייבת לשבת לצדו של קייל. היא לא תעצבן את עצמה בכך שתשוחח אתו. ההמולה של תנועת האנשים והעגלות, צעקות ההתמקחות, ריחות מסעדות הרחוב ובתי התה נראו לה מרוחקים במידה מוזרה. כשהיא ואביה עגנו במזח, אמה בדרך כלל המתינה לקבל את פניהם. הם היו עוזבים את המזח ברגל, ואמה נהגה לדווח על כל מה שקרה מאז שהם עזבו את הנמל. במקרים רבים הם היו עוצרים באחד מבתי התה ואוכלים לחמניות מתוקות חמות וטריות עם תה קר, לפני שעשו את שארית הדרך הביתה ברגל. אלתיאה נאנחה.
"אלתיאה, את בסדר?" התפרץ קייל.
"בסדר כפי שניתן לצפות, תודה", השיבה בנוקשות.
הוא זע במקומו, ואז כחכח בגרונו כאילו הוא עומד לומר עוד. היא ניצלה על ידי זה שהנער עצר מול ביתם. הוא היה בצד השימשאי והציע לה את ידו לפני שקייל הספיק לזוז. היא חייכה אליו בעודה יורדת והוא השיב לה בחיוך. רגע לאחר מכן נפתחה דלת הבית באחת וקפריה מיהרה החוצה בעודה זועקת, "הו, קייל, קייל, אני כל כך שמחה שאתה בבית. הכול ממש נורא!" סלדן
134
ספינת קסם
ומלטה היו מאחורי אמם בעודה מזנקת קדימה לחבק את בעלה. נער נוסף יצא בעקבותיהם באי-נוחות. הוא נראה מוכר במידה משונה: ודאי דודן שבא לבקר או משהו כזה.
"נחמד לראות גם אותך קפריה", מלמלה אלתיאה בסרקסטיות, והלכה לדלת.
בתוך המעון היה קריר ומוצל. אלתיאה עמדה לרגע, נותנת לעיניה להתרגל בהכרת תודה. אישה שלא זיהתה הופיעה עם אגן של מים ריחניים ומגבת והחלה לברך אותה בבואה לבית. אלתיאה נופפה לה להפסיק. "לא, תודה. אני אלתיאה. אני גרה כאן. היכן אבי? בחדר ההסבה שלו?"
היא חשבה שקלטה הבזק קצר של אהדה בעיניה של האישה. "עברו ימים רבים מאז שהוא היה בריא דיו ליהנות מהחדר הזה, הגבירה אלתיאה. הוא נמצא בחדר המיטות שלו, ואמך נמצאת אתו".
נעליה של אלתיאה צלצלו בעודה רצה במסדרון. לפני שהגיעה לדלת, הופיעה אמה בכניסה, קמט מודאג על מצחה. "מה קורה כאן?" תבעה, ואז, כשזיהתה את אלתיאה, קראה בהקלה, "אוה, חזרת! וקייל?"
"הוא בחוץ. האם אבא עדיין חולה? עברו חודשים, הייתי בטוחה שהוא."."
"אביך גוסס, אלתיאה", אמרה לה אמה.
בעוד אלתיאה מתאוששת מהבוטות שלה, היא ראתה את העמימות בעיניה של אמה. היו בפניה קמטים שלא היו שם בעבר, כבדות בפיה ושפיפות בכתפיה שאלתיאה לא זכרה. גם בעוד לבה שלה כמעט ונאלם דום מההלם, היא זיהתה שמילותיה של אמה לא היו אכזריות, כי אם חסרות תקווה. היא מסרה לה את הידיעה במהירות, כאילו במעשה זה תוכל לחסוך ממנה את הכאב האטי של ההבנה.
"אוה, אמא", אמרה, ונעה לעברה, אבל אמה נופפה לעברה בידיה בסירוב. אלתיאה עצרה מיד. רוניקה וסטריט מעולם לא האמינה בחיבוקים דומעים ובבכי על כתף. היגון שלה אולי הרכין אותה, אבל היא לא נכנעה לו.
135
ספינת קטם
"הכנסי אל אביך", אמרה לאלתיאה. "הוא שאל אודותייך, כמעט בכל שעה. עלי לדבר עם קייל. יש הסדרים שצריך לעשות, ולא נותר זמן רב, חוששני. לכי אליו, עכשיו. לכי". היא טפחה על זרועה של אלתיאה פעמיים במהירות ואז נחפזה על פניה. אלתיאה שמעה את טפיפת נעליה ואת רחש חצאיותיה בעודה ממהרת במורד המסדרון. אלתיאה התבוננה פעם אחת אחריה ואז פתחה את הדלת לחדר השינה של אביה.
זה לא היה חדר שהיה מוכר לה. כשהייתה ילדה קטנה, החדר הזה היה אסור לה. כשאביה שב ממסעות, הוא ואמה בילו שם זמן יחדיו, ואלתיאה נטרה להם על הבקרים שבהם אסור היה לה לפלוש לקן שלהם. כשבגרה מספיק כדי להבין מדוע הוריה עשויים להעריך את זמנם המשותף בביקוריו הקצרים בבית, היא נמנעה מהחדר מרצון. ובכל זאת, היא זכרה את החדר כמקום גדול ומואר עם חלונות גבוהים, שרוהט בהדר ברהיטים ובדים אקזוטיים ממסעות רבים. על הקירות הלבנים היו מניפות נוצה ומסיכות קליפה, שטיחי קיר עם חרוזים ותבליטי נוף מנחושת. למיטה היה קרש ראש מטיק מגולף, ובחורף הייתה על המיטה תמיד ערימה של סודרי נוצות ושמיכות פרווה. בקיץ היו תמיד אגרטלי פרחים לצד המיטה וסדיני כותנה קרירים מבושמים בוורדים.
הדלת נפתחה לעמימות. שמן פרחי הוורדים הובס על ידי הסירחון החמוץ והחזק של חדר החולים והניחוח החד של התרופות. החלונות היו סגורים, הווילונות נסגרו כנגד אור היום. אלתיאה נעה בחוסר ודאות אל תוך החדר בעוד עיניה מסתגלות לאפלה. "פאפא?" שאלה בהיסוס את המיטה הדוממת והמכוסה בערימה. לא הייתה תשובה.
היא הלכה לחלון ודחפה את הווילונות הרקומים הכבדים כדי להכניס את אור אחר הצהריים המלוכסן. פינה מהאור נפלה על המיטה, והאירה יד צהובה וחסרת בשר שנחה על השמיכות. זה הזכיר לה את הטפרים הרזים והמעוקלים של ציפור מתה. היא חצתה את החדר אל הכיסא שלצד המיטה וישבה היכן שידעה שהיא עמדתה של אמה. למרות אהבתה לאביה, היא חשה רגע
136
ספינת קסם
של גועל כשאחזה בידו הרפויה בידה. שרירי^ויבלות נמלטו מהיד. היא נשענה קדימה והתבוננה בפניו. "פאפא?" שאלה שוב. הוא כבר מת. לפחות כך חשבה מהמבט הראשון ההוא בפניו. אז שמעה את הצליל החורק של שאיפת אוויר. "אלתיאה", נשף בקול שרעד מריר. עפעפיו הדביקים נפתחו במאמץ. המבט השחור החד נעלם. העיניים האלה היו שקועות ואדומות, והלבן בהן הצהיב. נדרש לו רגע למצוא אותה. הוא התבונן בה והיא ניסתה בייאוש להעלים את האימה מפניה.
"פאפא, אני בבית", אמרה לו בשמחה מזויפת, כאילו שזה ישנה לו משהו.
ידו זעה חלושות בידה, ואז עיניו נעצמו שוב. "אני גוסס", אמר לה בייאוש וכעס.
"אוה, פאפא, לא, אתה תחלים, אתה..."
"תשתקי". זו לא הייתה יותר מלחישה, אבל הפקודה באה מהקפטן שלה ומאביה כאחד. "רק דבר אחד משנה. תביאי אותי לוויוואסיה. אני חייב למות על הסיפון שלה. חייב".
"אני יודעת", אמרה. הכאב שהחל להתפתח בלבה דמם. לא היה לו זמן עכשיו. "אני אארגן את הכול".
"עכשיו", הזהיר אותה. לחישתו נשמעה מגורגרת, טובעת. גל של ייאוש הציף אותה, אבל היא יישרה את עצמה.
"לא אכזיב אותך", הבטיחה לו. ידו זעה שוב, והשתחררה מידה. "אלך עכשיו".
כשהיא קמה הוא נחנק, ואז הצליח לפלוט, "אלתיאה!"
היא עצרה במקומה. הוא נחנק מעט, ואז שאף. "קפריה והילדים שלה. הם לא כמוך". הוא שאף עוד שאיפה מאומצת. "הייתי חייב לדאוג להם. הייתי חייב". הוא לחם כדי להצליח לשאוף עוד אוויר, אבל לא הצליח.
"כמובן שהיית. דאגת היטב לכולנו. אל תדאג בקשר לזה עכשיו. הכול יהיה בסדר. אני מבטיחה".
היא עזבה את החדר ועברה את חצי אורכו של המסדרון לפני ששמעה את מה שאמרה לו. למה התכוונה בהבטחה הזאת? שהיא תוודא שהוא ימות בספינה החיה עליה פקד במשך זמן כה
137
ספינת קסם
רב! זאת הייתה הגדרה מוזרה ל׳בסדר׳. אז, בוודאות מוחלטת, היא ידעה שכשיבוא זמנה למות, אם היא תמות על סיפונה של הוויוואסיה, הכול יהיה בסדר גם עבורה. היא שפשפה את פניה, חשה כאילו היא מתעוררת רק עתה. לחיה היו רטובות. היא בכתה. אין זמן לזה עכשיו. אין זמן להרגיש, אין זמן לבכות.
כשמיהרה לצאת מהדלת אל אור היום המעוור, היא כמעט ונתקעה בקבוצת אנשים שנאספו שם. היא מצמצה לרגע, והם התגלו לפתע כאמה וקייל וקפריה והילדים. הם בהו בה בשתיקה. לרגע היא החזירה להם מבט מוכה כשלהם. אז, "אני יורדת להכין את הספינה", אמרה לכולם. "תנו לי שעה, ואז תביאו את פאפא".
קייל קימט את מצחו בזעף ועמד לדבר, אבל לפני שהספיק הנהנה אמה ואמרה בקול נטול רגש, "עשי זאת". קולה נסגר על המילים, ואלתיאה צפתה בה נאבקת לדבר בגרון הדוק מיגון. "תמהרי", הצליחה לבסוף, ואלתיאה הנהנה. היא החלה לרדת ברגל בשביל. בזמן שיידרש לשליח לרדת העירה ולהביא לה שימשאי, היא כבר כמעט ותגיע לספינה.
"לפחות תשלחי אתה משרת!" שמעה את קייל קורא מאחוריה בכעס, ובקול שקט יותר, אמה השיבה. "לא. תן לה ללכת. תן לה ללכת. אין כעת זמן לדאוג בנוגע לאיך דברים נראים. אני יודעת. בוא ותעזור לי להכין עבורו אפריון".
עד שהגיעה לרציפים, שמלתה הייתה ספוגת זיעה. היא קיללה את הגורל שהפך אותה לאישה שנגזר גורלה ללבוש בגדים שכאלה. רגע לאחר מכן היא הודתה לאותו סא שבו נזפה, שכן מקום התפנה ברציפי המיסים, והוויוואסיה נדחקה למקום הזה. היא המתינה בחוסר סבלנות, ואז הרימה את חצאיותיה וקפצה מהמזח לסיפון בעוד הספינה נקשרת.
גאנטרי, החובל הראשון של קייל, עמד על הסיפון הקדמי, ידיו על ירכיו. הוא בהה למראה. הוא היה לאחרונה בתגרה כלשהי. לחיו הייתה נפוחה והחלה להיצבע בסגול. היא פטרה את זה ממחשבותיה. הייתה זו עבודתו של החובל לשמור על משמעתו של הצוות והיום הראשון חזרה בנמל יכול להיות יום בעייתי. החופש כה קרוב, וצוותי חוף וסיפון לא תמיד מסתדרים זה עם
138
ספינת קסם
זה. אבל נראה שהבעת הזעף שעל פניו הופנתה אליה. "הגבירה אלתיאה. מה את עושה כאן?" הוא נשמע מזועזע.
בכל זמן אחר, היא הייתה מקדישה זמן להיעלב מנימת קולו. אבל כעת היא פשוט אמרה, "אבי גוסס. באתי להכין את הספינה לקבל אותו".
הוא נראה לא פחות עוין, אבל היה יחס כבוד בקולו כשאמר, "מה את רוצה שייעשה?"
היא הרימה את ידיה לרקותיה. כשסבה מת, מה נעשה? זה היה לפני זמן כה רב, אבל היא אמורה לדעת את הדברים האלה. היא שאפה שאיפת אוויר עמוקה ומרגיעה, ואז כרעה לפתע והניחה את כף ידה על הסיפון. וויוואסיה. כה קרובה התעוררותה. "אנחנו צריכים להקים ביתן על הסיפון. שם. קנבס יספיק, ותסדר אותו כך שהרוחות יוכלו לקרר אותו".
"למה אי-אפשר לשים אותו בתא שלו?" תבע גאנטרי.
"לא כך זה נעשה", אמרה קצרות. "הוא צריך להיות כאן בחוץ, על הסיפון, כשאין דבר בינו ובין הספינה. צריך להיות מקום כדי שכל המשפחה תוכל להיות עדה. תארגן כמה שרפרפים לאלה שיעמדו במשמר המוות".
"יש לי ספינה לפרוק", הכריז גאנטרי לפתע. "חלק מהמטען מתכלה. חייבים להוריד אותי. איך יכול הצוות שלי לעשות את זה, ולארגן את הביתן הזה ולעבוד על סיפון מלא באנשים?" זאת הוא דרש ממנה, מול כל הצוות ובטווח השמיעה שלו. הייתה קריאת תיגר בקולו.
אלתיאה בהתה בו, ותהתה מה גרם לאיש להתווכח אתה כרגע. הוא לא רואה כמה זה חשוב? לא, סביר להניח שלא. הוא היה האיש שקייל בחר, הוא לא ידע דבר על התעוררותה של ספינה חיה. כמעט כאילו אביה עמד על כתפה, היא שמעה את קולה מבטא את המילה המוכרת שבה הוא תמיד פקד על בראשן בזמנים קשים. היא יישרה את גבה.
"תסתדר", פקדה עליו תמציתית. היא התבונן סביב בסיפון. מלחים הפסיקו לבצע את משימותיהם ועקבו אחר חלופת הדברים. על כמה מהפרצופים היא ראתה אהדה והבנה, על
139
ספינת קסם
אחרים, רק את ההתלהבות שבה אנשים צופים בקרב רצונות. היא הכניסה נהמה לקולה. "אם אתה לא יכול להתמודד עם זה, תמנה את בראשן לאחראי. זה לא יהיה אתגר עבורו". היא החלה לפנות, ואז פנתה חזרה. "למעשה, זה הפתרון הטוב ביותר. מנה את בראשון לאחראי על הסידורים עבור קפטן וסטריט. הוא החובל הראשון שלו, זה הולם. אתה תדאג לפרוק את המטען של הקפטן שלך".
"על הסיפון, יכול להיות רק קפטן אחד", ציין גאנטרי. הוא הסב את מבטו כאילו אינו באמת מדבר אליה, אבל היא בחרה לענות למרות זאת.
"זה מדויק, מלח. וכשקפטן וסטריט נמצא על הסיפון, יש רק קפטן אחד. אני בספק אם תמצא רבים על הסיפון הזה שיפקפקו בכך". היא הניפה את מבטה ממנו אל נגר הספינה. למרות חוסר החיבה הרב שחשה כלפי האיש כעת, נאמנותו לאביה תמיד הייתה מוחלטת. היא תפסה את מבטו ופנתה אליו. "תעזור לבראשן בכל דרך לה יזדקק. תמהר. אבי יגיע לכאן בקרוב. אם זאת הפעם האחרונה שהוא מניח את כף רגלו על הסיפון, הייתי רוצה שהוא יראה את הוויוואסיה במצב שפיר ואת הצוות עסוק".
הפנייה הפשוטה הזאת הייתה כל מה שהיא הייתה זקוקה לו. הבנה פתאומית התפשטה על פניו, והמבט שנתן בשארית הצוות הפיץ במהירות את ההבנה. זה אמיתי. זה דחוף. האיש שתחתיו שירתו, חלקם במשך יותר מעשרים שנה, בא לכאן כדי למות. הוא תמיד התפאר שזה הצוות הנבחר ביותר שהפליג מבינגטאון. סא ידע שהוא בהחלט שילם להם טוב מכפי שהיו מקבלים בכל ספינה אחרת.
"אמצא את בראשן", הבטיח לה הנגר והלך משם בנחישות. גאנטרי שאף אוויר כאילו הוא מתכוון לקרוא לו לחזור. במקום זאת, הוא עצר לרגע, ואז החל לנבוח פקודות להמשך פריקת הספינה. הוא פנה מספיק כדי שאלתיאה כבר לא תהיה בשדה הראייה הישיר שלו. הוא שחרר אותה. היא חשה זעם לרגע לפני שנזכרה שאין לה זמן כעת לחוצפה הקטנונית שלו. אביה גוסס.
היא הלכה לתופר המפרשים כדי לקחת פיסת בד קנבס נקייה.
140
ספינת קסם
כששבה חזרה לסיפון, בראשן היה שם ושוחח עם נגר הספינה. הוא החווה לעבר החיבל בעודם דנים איך לתלות את הקנבס. כשהוא פנה להתבונן בה, היא ראתה גוש נפוח תחת עינו השמאלית. אז הוא היה האיש שהתקוטט עם החובל. טוב, מה שזה לא היה, זה נפתר בצורה הרגילה.
לא נותר לה עוד הרבה לעשות חוץ מלעמוד ולצפות. היא מסרה את הפיקוד על המצב לידו של בראשן והוא קיבל אותו. דבר אחד שלמדה מאביה: מרגע שאתה ממנה מישהו לבצע משימה, אתה לא מציק לו בעודו מבצע אותה. והיא לא רצתה שגאנטרי ירטון שהיא עמדה על הסיפון והפריעה לעבודה. מכיוון שלא היה מקום אחר אליו יכלה ללכת בחן, היא הלכה לתאה.
הוא רוקן, פרט לציור של הוויוואסיה. מראה המדפים הריקים כמעט וקרע את לבה מחזה. כל חפציה אוחסנו באופן מסודר בכמה ארגזים פתוחים בחדר. היו קרשים, מסמרים ופטיש על הסיפון. זאת, אם כך, הייתה המשימה ממנה זומן בראשן. הא התיישבה על המזרן הנוקשה שעל הדרגש ובהתה בארגזים. יצור חרוץ כלשהו בתוכה רצה להתכופף ולמסמר את הקרשים למקומם. התרסה ביקשה ממנה להוציא את החפצים מאריזתם ולשים אותם במקומותיהם. היא הייתה קרועה בין השניים, ולא עשתה דבר במשך זמן מה.
אז, בפתאומיות פתאומית, יגון חנק אותה. הבכי לא בקע ממנה, היא אפילו לא הייתה מסוגלת לנשום. הצורך שלה לבכות היה כאב נורא ולוחץ שממש חנק אותה. היא ישבה על הדרגש שלה, פיה פתוח ונחנק. כשהצליחה לבסוף לשאוף אוויר לריאותיה, היא יכלה רק לייבב. דמעות זרמו במורד פניה, ולא הייתה לה ממחטה, לא היה לה דבר פרט לשרוולים או לחצאיות שלה. ואיזה מין אדם נורא וחסר לב היא, שהיא יכולה אפילו לחשוב על ממחטות בזמן כזה? היא השעינה את ראשה לתוך ידיה והרשתה לעצמה סוף סוף פשוט לבכות.
*
141
ספינת קסם
הם התקדמו, מקרקרים וממלמלים זה לזה כמו להק תרנגולות. וינטרו נאלץ ללכת בעקבותיהם. הוא לא ידע מה עוד לעשות. הוא היה בבינגטאון כבר חמישה ימים, ועדיין לא היה לו מושג מדוע זימנו אותו הביתה. סבו גסס, כמובן שהוא ידע את זה, אבל הוא לא ממש ראה מה הם מצפים שהוא יעשה בקשר לזה, או אפילו איך הם ציפו שהוא יגיב.
בעודו גוסס, האיש הזקן היה מאיים עוד יותר מכפי שהיה בחייו. כשוינטרו היה ילד, הייתה זו עוצמת החיים החשופה של האיש שהפחידה אותו. כעת היה זה השחור של מוות מתדלדל שחלחל ממנו ורוקן את אפלתו אל תוך החדר. בספינה הביתה, וינטרו החליט בנחישות שהוא ילמד להכיר את סבו מעט לפני שהזקן ימות. אבל היה מאוחר מדי לזה. בשבועות האחרונים, כל מה שנותר מאפרון וסטריט היה ממוקד באחיזתו בחיים. הוא נאחז בכל שאיפה בקדרות, וזה לא היה למען נוכחותו של נכדו. לא. הוא המתין רק לשובה של ספינתו.
לא שהיה לוינטרו זמן רב עם סבו. כשהוא רק הגיע, אמו בקושי נתנה לו די זמן לשטוף את אבק המסע מפניו וידיו לפני שהכניסה אותו והציגה אותו. מבולבל לאחר מסע הים והנסיעה דרך רחובות העיר החמים וההומים, הוא בקושי היה מסוגל לקלוט שהאישה הנמוכה ושחורת השיער הזאת היא האם אליה נשא פעם את מבטו. החדר אליו זירזה אותו נסגר בוילונות כנגד החום והאור של היום. בפנים הייתה אישה בכיסא לצד מיטה. החדר הריח חמוץ וצפוף, וכל כוחו נדרש לו כדי לעמוד בלי לנוע כשהאישה קמה וחיבקה אותו. היא אחזה בזרועו ברגע שאמו שחררה את אחיזתה בו, ומשכה אותו לעבר המיטה.
"אפרון", אמרה בקול שקט. "אפרון, וינטרו כאן".
ועל המיטה, זזה צורה והשתעלה ואז מלמלה משהו שאולי היה תגובה. הוא עמד שם, כבול על ידי אחיזתה של סבתו בפרק ידו, ורק במאוחר נזכר לומר, "שלום, סבא. באתי הביתה לבקר".
אם הזקן שמע אותו בכלל, הוא לא טרח להשיב. כעבור כמה רגעים, סבו השתעל שוב ואז שאל בצרידות, "ספינה?"
"לא. עוד לא", השיבה סבתו בעדינות.
142
ספינת קסם
הם כולם עמדו שם עוד זמן מה, הוא, אמו וסבתו. אז, לאחר שהאיש הזקן לא זע שוב ולא התייחס אליהם, אמרה סבתו, "אני חושבת שהוא רוצה לנוח עכשיו, וינטרו. אשלח לקרוא לך מאוחר יותר כשהוא ירגיש מעט טוב יותר".
הזמן הזה לא בא. כעת אביו היה בבית, ונראה שהידיעה על מותו הקרוב של אפרון וסטריט הייתה כל מה שמוחו מסוגל לעכל. הוא התבונן בוינטרו מעבר לכתפה של אמו כשחיבק אותה. עיניו התרחבו לרגע והוא הנהן לבנו הבכור, אבל אז החלה אמו קפריה לשפוך את שיטפון החדשות הרעות שלה ואת הסיבוכים הכרוכים בהן. וינטרו עמד בנפרד, כמו זר, כשראשית אחותו מלטה ואז אחיו הצעיר סלדן קיבלו בברכה את אביהם בחיבוק. לבסוף הייתה הפוגה בקינה של קפריה, והוא צעד קדימה וקד ואז לחץ ידיים עם אביו.
"נו, בני הכוהן", קיבל אביו את פניו, ווינטרו לא הצליח להחליט האם יש בוז במילים האלה. "אחותך הקטנה גבוהה ממך. ולמה אתה לובש כשל אישה?"
"קייל!" נזפה אמו בבעלה, אבל הוא פנה מוינטרו מבלי להמתין לתשובה.
כעת, לאחר עזיבתה של דודתו, הוא נכנס הביתה אחריהם. המבוגרים כבר דנו בדרכים הטובות ביותר להעביר את אפרון לספינה, ומה יש לקחת או להביא אחר כך. הילדים, מלטה וסלדן, באו בעקבותיהם, וניסו ללא תועלת לשאול את אמם רצף שאלות והושתקו על ידי סבתם. ווינטרו בא בעקבות כולם, כשהוא חש שאינו מבוגר ואינו ילד, ואינו באמת חלק מהקרנבל הרגשי הזה.
בדרך לכאן, הוא הבין שהוא לא יודע למה לצפות. ומאז שהגיע, התחושה הזאת גברה. במשך היום הראשון, רוב שיחותיו היו עם אמו, וכללו בעיקר את הכרזותיה בנוגע לרזונו, או זיכרונות מלאי חיבה שתמיד התחילו ב״אני לא מניחה שתזכור את זה, אבל..."
מלטה, שפעם הייתה כה קרובה אליו וכמעט שימשה לו כצל, כעסה עליו כעת על שבא הביתה ותבע חלק מתשומת לבה של אמם. היא לא דיברה אליו כי אם עליו, והשמיעה הערות חדות כשאמם לא יכלה לשמוע, לכאורה למשרתים או לסלדן. לא עזרה
43 ו
ספינת קסם
העובדה שבגיל שתיס-עשרה היא הייתה גבוהה ממנו, וכבר נראתה כאישה יותר מכפי שהוא נראה כגבר. איש לא היה חושד שהוא הבכור. סלדן, שהיה מעט יותר מתינוק כשהוא עזב, התייחס אליו כעת בביטול כקרוב מבקר, כזה שלא שווה ללמוד להכיר, מכיוון שהוא ודאי יעזוב בקרוב. וינטרו קיווה בכל ליבו שסלדן צודק. הוא ידע שאין זה ראוי לחוש כמיהה לכך שסבו ימות ופשוט יגמור עם זה כדי שהוא יוכל לשוב למנזר ולחיים שלו, אבל הוא ידע גם שלהתכחש למחשבה יהיה רק סוג אחר של שקר.
הם כולם עצרו מחוץ לדלתו של האיש הגוסס. כאן הם הנמיכו את קולותיהם, כאילו הם דנים בסודות, כאילו אסור להזכיר את מותו בקול. זה לא היה הגיוני בעיניו של וינטרו. הרי זה הדבר שהזקן כמה לו. הוא אילץ את עצמו להתרכז במה שנאמר.
"אני חושבת שעדיף לא לומר דבר על כל זה", אמרה סבתו לאביו. היא אחזה בידית הדלת אבל היא לא פתחה אותה. נראה כמעט שהיא אוסרת את כניסתו לחדר. למראה מצחו המקומט, היה ברור שקייל הייבן לא מסכים עם חמותו. אבל אימא אחזה בזרועו והתבוננה בו בתחינה והנהנה כמו צעצוע. "זה רק ידאיג אותו", קטעה את השיחה. "וללא סיבה", המשיכה סבתו, כאילו הן חלקו מוח. "נדרשו לי שבועות לשכנע אותו לראות את הדברים כמונו. הוא הסכים, אבל לא בשמחה. כל תלונה כעת רק תפתח את הדיון מחדש. וכשהוא עייף וחש כאב, הוא יכול להיות עקשן במידה מפתיעה".
היא עצרה ושתי הנשים נשאו מבטים לאביו כאילו הן פוקדות את הסכמתו. הוא אפילו לא הנהן. לבסוף הוא ויתר, בחוסר רצון. "לא אעלה את העניין מיד. הבה נוריד אותו לספינה קודם. זה הדבר החשוב ביותר".
"בדיוק", הסכימה סבתא וסטריט, ופתחה את הדלת לבסוף. הם נכנסו. אבל כשמלטה וסלדן ניסו לבוא בעקבותיהם, היא נעה במהירות לחסום את דרכם. "ילדים, רוצו ותבקשו מנאנה לארוז לכם בגדים להחלפה. מלטה, רוצי לטבחית ותאמרי לה שהיא צריכה לארוז סל אוכל כדי שנוכל לקחת אותו, ואז לארגן
1 44
ספעת קסם
שישלחו אלינו ארוחות". סבתו לא אמרה דבר כשהתבוננה בוינטרו, כאילו היא תוהה לרגע מה לעשות בו. אז היא הנהנה אליו נמרצות. "וינטרו, גם אתה תזדקק לבגדים להחלפה. נגור על הספינה עכשיו עד ש... אבוי".
הצבע נמלט לפתע מפניה. הבנה קודרת הציפה אותן. וינטרו ראה את המבט הזה בעבר. פעמים רבות הוא הלך עם המרפאים כשאלה זומנו, והיו פעמים רבות שבהן העשבים והשיקויים והמגעים יכלו לעזור לגוססים אך במעט או כלל לא. בפעמים ההן, מה שהוא יכול היה לעשות למען השורדים האבלים היה הדבר החשוב ביותר. ידיה התרוממו כמו טפרים ואחזו בצוואר שמלתה ופיה התעוות כמו בכאב. הוא חש גאות של אהדה אמיתית כלפי האישה. "אוה, סבתא", נאנח, והושיט את ידיו לעברה. אבל בעודו נע קדימה לחבק אותה ולשאוב במגעו מעט מהאבל שלה, היא נסוגה לאחור. היא טפחה עליו בידיים שכמעט ודחפו אותו ממנה. "לא, לא, אני בסדר גמור, יקירי. אל תיתן לסבתא להטריד אותך. פשוט תלך ותארגן את החפצים שלך כדי שתהיה מוכן ללכת אתנו".
אז היא סגרה את הדלת בפניו. במשך זמן מה הוא בהה בדלת, לא מאמין. כשנסוג ממנה לבסוף, הוא גילה את מלטה וסלדן מתבוננים בו. "אם כך", אמר באטיות. ואז, בייאוש שהוא עצמו לא ממש הבין, הוא ניסה לחוש אחווה כלשהי עם אחיו ואחותו. הוא פגש את מבטם ישירות. "הסבא שלנו גוסס", אמר ברצינות.
"הוא עושה את זה כל הקיץ", השיבה מלטה בבוז. היא נדה בראשה בתגובה לטיפשותו של וינטרו, ואז שלחה אותו בכך שפנתה ממנו. "בוא, סלדן. אבקש מנאנה שתארוז את החפצים שלך". ללא מבט, היא הובילה את הילד והותירה את וינטרו עומד שם.
לרגע ניסה לומר לעצמו שהוא לא צריך להיעלב. הוריו לא ניסו לזלזל בו באי הכללתו, ואחותו נמצאת תחת לחץ היגון. אז הוא זיהה את השקר ופנה לקבל את מה שהוא חש וכך להבין זאת. אמו וסבתו היו עסוקים. אביו ואחותו ניסו במכוון לפגוע בו, והוא נתן להם להצליח. אבל הדברים האלה שקרו, והרגשות האלה
45 ו
ספינת קסם
שהוא חווה, לא היו פגמים שיש להביסם. הוא לא יכול היה להתכחש לרגשות, והוא לא צריך לנסות לשנות אותם. "קבל וגדל", הזכיר לעצמו, וחש את הכאב פוחת. וינטרו הלך לארוז בגדים להחלפה.
בראשן בהה באלתיאה בחוסר אמון. זה הדבר האחרון שהוא זקוק לו היום, חשב בטיפשות, ואז נתלה בכעס שבמחשבה הזאת כדי למנוע מהבהלה למשול במוחו. הוא סגר את הדלת ואז כרע על הרצפה ליד אלתיאה. הוא נכנס לתא שלה כשהיא סירבה לחלוטין לענות לנקישותיו ואז לדפיקותיו החזקות על דלתה. כשפתח בכעס את הדלת הלא נעולה ונכנס פנימה, הוא ציפה שהיא תשרוק ותירק עליו. אך הוא מצא אותה שרועה על רצפת התא, ונראית מכל הדברים שבעולם כמו אחת הגיבורות המתעלפות במחזות תיאטרון בגרוש. אבל במקום ליפול בחן כך שידיה יעצרו את נפילתה, אלתיאה שכבה כשידיה כמעט ואוחזות בסיפון, כאילו היא ניסתה לחפור בו באצבעותיה.
היא נשמה. הוא היסס, ואז ניער את כתפה בעדינות. "גבירה", החל בעדינות, ואז, בכעס, "אלתיאה, קומי!"
היא נאנחה בקול שקט אבל לא זעה. הוא התבונן בה בזעף. הוא צריך לקרוא לרופא הספינה, אבל הוא חש כמוה בנוגע לכך שאנשים מקימים מהומה. הוא ידע שהיא תעדיף שלא יראו אותה כך. לפחות, זה היה נכון לגבי אלתיאה הישנה. ההתעלפות הזאת וההשתרעות על הסיפון לא התאימה לה כפי ששהותה המדוכדכת בתא במשך המסע הארוך הביתה לא התאימה לה. החיוורון והמראה הגרום של פניה לא מצאו חן בעיניו גם כן. הוא התבונן סביב בתא המרוקן, ואז הרים אותה והניח אותה על המזרן החשוף שעל הדרגש. "אלתיאה?" תבע שוב, והפעם עפעפיה זעו ואז נפתחו.
"כשהרוח ממלאת את המפרשים שלך, ניתן לחתוך את המים כפי שסכין חד חותך חמאה", אמרה לו בחיוך עדין. עיניה היו מרוחקות, וצורתן הייתה שונה בעודן מתבוננות בעיניו. הוא כמעט והשיב לה בחיוך, נמשך לאינטימיות הפתאומית של מילותיה השקטות. אז הוא עצר את עצמו.
146
ספינת קטם
"התעלפת?" שאל אותה בבוטות.
לפתע התמלאו עיניה בזהירות. "אני." לא, לא בדיוק. פשוט לא יכולתי לעמוד..." היא נתנה למילים לגווע בעודה מקימה את עצמה מהמיטה. היא התנודדה צעד, אבל בעודו מושיט יד לזרועה, היא יצבה את עצמה בעזרת מחיצה. היא התבוננה בקיר כאילו היה בו נוף מושלם כלשהו. "הכנתם לו מקום?" שאלה בצרידות.
הוא הנהן. היא הנהנה אתו, והוא ההין לומר, "אלתיאה, אני מתאבל אתך. הוא היה מאוד חשוב לי".
"הוא עוד לא מת", אמרה בכעס. היא מרחה את ידיה על פניה ודחפה את שיערה לאחור. ואז, כאילו חשבה שבכך שיפצה את הופעתה המרופטת, היא חלפה על פניו, ויצאה לסיפון. כעבור רגע הוא יצא בעקבותיה. טיפוסי לאלתיאה. לא היה לה מושג אמיתי שמישהו חוץ ממנה קיים באמת. היא ביטלה את הכאב שלו בנוגע למה שקרה כאילו הוא אמר את המילים מתוך נימוס בלבד. הוא תהה האם היא אי-פעם עצרה לחשוב מה משמעות מותו של אביה עבורו או עבור כל אחד מאנשי הצוות האחרים. לא היה מפקד ספינה בבינגטאון שהיה נדיב והוגן מקפטן וסטריט. הוא תהה האם יש לאלתיאה מושג כמה זה נדיר שרווחתו של הצוות באמת מעניינת את הקפטן. לא, כמובן שלא. היא מעולם לא הפליגה בספינה שבה המנות היו לחם עבש וחזיר מומלח דביק שהפך לרעל כמעט. היא מעולם לא ראתה אדם מוכה כמעט עד מוות על ידי החובל פשוט מפני שלא הגיב מהר מספיק לפקודה. זה נכון שקפטן וסטריט מעולם לא סבל עצלות בכל אדם, אבל הוא פשוט היה נפטר ממנו בנמל הבא. הוא מעולם לא היה משתמש באלימות. והוא הכיר את אנשיו. הם לא היו כל מי שבמקרה היה על הרציף כשהוא היה זקוק לצוות. הם היו אנשים שהוא אימן ובחן ושהוא הכיר את תוכם וברם.
והאנשים האלה הכירו את הקפטן שלהם, והאמינו בו. בראשן ידע על כמה שדחו תפקידים בכירים יותר בספינות אחרות פשוט כדי להישאר עם וסטריט. כמה מהמלחים היו, על פי אמות המידה של בינגטאון, מבוגרים מכדי שיעבדו על סיפון. אבל אפרון החזיק
147
ספינת קסם
אותם בעבור הניסיון ששנותיהם העניקו להם. הוא שם את ספינתו בידם, והם שמו את עתידם בידו. כעת שהוויוואסיה עמדה להפוך שלה, הוא קיווה לסא שיש לה את המוסר והשכל להשאיר אותם על הסיפון ולהתייחס אליהם כשורה. לרבים מהמלחים המבוגרים יותר לא היה בית פרט לוויוואסיה. בראשן היה אחד מהם.
148
ספינת קסם
6
התעוררות הוויוואסיח
הם הביאו אותו לסיפון על אפריון. זה מה שגרם ללבו של בראשן להתכווץ, ולדמעות פתאומיות לשרוף את עיניו. ברגע שבו ראה את הגוף הרפוי מתחת לסדין הפשתן, הוא קלט את האמת במלואה. הקפטן שלו שב לסיפון כדי למות. התקווה הסודית שלו שמצבו של אפרון וסטריט לא היה באמת כזה נורא, שאיכשהו אוויר הים וסיפון ספינתו שלו יחיו אותו, הייתה רק חלום ילדותי ומטופש.
הוא נסוג בכבוד בעוד קייל מפקח על האנשים שנשאו את חמו במעלה כבש הספינה. הם הניחו את האפריון מתחת לחופה שבראשן אלתר מקנבס. אלתיאה, חיוורת כאילו נחצבה משנהב, עמדה שם לקבל אותו. המשפחה באה בעקבותיו כמו כבשים אבודות, והם תפסו מקומות סביב האפריון של אפרון וסטריט משל היו אורחים והוא היה שולחן עמוס. אשתו ובתו הבכורה נראו מבוהלות והרוסות. הילדים, כולל נער בוגר, נראו בעיקר מבולבלים. קייל עמד בנפרד מכולם, מבט של אי-שביעות רצון על פניו כאילו הוא בוחן מפרש שלא תוקן כהלכה או מטען שהועמס באופן כושל. כעבור כמה דקות, נראה שאלתיאה משתחררת מקהות החושים שאפפה אותה. היא עזבה במהירות,
49 ו
ספינת קסם
ושבה עם קנקן מים וספל. היא כרעה על הסיפון לצד אביה והציע לו משקה.
ברמז הראשון לתנועה שבראשן ראה ממנו, הפנה אפרון את ראשו והצליח ללגום מעט מים. אז, בתנועה מעורפלת של יד שלדית, הוא הזכיר להם שיש להרים אותו מהמזרן ולהניח אותו על סיפון הספינה שלו. בראשן מצא את עצמו נע קדימה למראה התנועה הזאת, כפי שזינק לעתים כה תכופות לציית לקפטן שלו. הוא היה מודע רק באופן חולף למבטו הזועף של קייל לפני שכרע לצד המזרן של קפטן וסטריט.
"אם יורשה לי, אדוני", אמר בקול שקט, והמתין להנהון למחצה של זיהוי ורשות כאחד, עד שזה ניתן לו. אלתיאה הייתה לפתע לצדו, כורכת את זרועותיה תחת רגליו הגרומות של אביה בעוד בראשן עצמו הרים את עיקר משקלו של האיש הזקן. לא שהיה לו משקל רב, או שהוא היה כל כך זקן, הזכיר בראשן לעצמו בעודו מוריד בעדינות את הגופה השדופה אל הקרשים החשופים של הסיפון. במקום לקמט את מצחו כשחש את קשיות הסיפון, הקפטן נאנח כאילו כאב גדול כלשהו פסק. עיניו נפקחו והוא מצא את אלתיאה. שמץ מהניצוץ הישן שלהן היה שם כשהוא פקד עליה בקול שקט, "אלתיאה, יתד הפסלון".
עיניה התרחבו לרגע בסוג של אימה. אז היא יישרה את כתפיה וקמה לציית לו. קמטים לבנים וצרים נוצרו סביב פיה כשעזבה את מקום משכבו של אביה. בראשן החל לסגת באופן אינסטינקטיבי. קפטן וסטריט לא היה מבקש את יתד הפסלון אם לא היה חש שהמוות קרוב מאד. זה הזמן שבו עליו להיות לבדו עם משפחתו. אבל בעוד בראשן נסוג, הוא חש שפרק ידו נלפת באחיזה חזקה במידה מפתיעה. האצבעות הארוכות של הקפטן חפרו בבשר זרועו, ומשכו אותו חזרה, קרוב יותר. ריח המוות היה חזק, אבל בראשן לא נרתע כשהוריד את ראשו לשמוע את המילים.
"לך אתה, בן. היא תזדקק לעזרתך. תעמוד לצדה בזה". קולו היה לחישה צרודה.
בראשן הנהן לסמן שהוא מבין, וקפטן וסטריט שחרר אותו.
150
ספינת קסם
אבל כשבראשן התנודד חזרה על עקביו כדי לקום, האיש הגוסס דיבר שוב. "היית מלח טוב, בראשן". הוא דיבר כעת בקול צלול ורם במידה מפתיעה, כאילו רצה שלא רק משפחתו, כי אם כולם ישמעו את דבריו. הוא שאף במאמץ. "אין לי תלונה כלפיך או כלפי עבודתך". שאיפה נוספת. "לו הייתי יכול לחיות ולהפליג שוב, היית בחירתי לחובל ראשון". קולו כשל במילים האחרונות, ונשמע כשריקה. עיניו עזבו את פניו של בראשן לפתע, ופנו ישירות למקום שבו עמד קייל והתבונן בזעף. הוא נאבק, ואז שאף אוויר בקול. "אבל לא אפליג שוב. הוויוואסיה לעולם לא תהיה שוב שלי". שפתיו הכחילו. הוא לא מצא עוד אוויר, לא משנה כמה התאמץ. ידיו נקשרו לאגרוף, בצעו תנועה אלימה ופתאומית שהייתה חסרת משמעות לכל אדם אחר. אבל בראשן זינק על רגליו ורץ קדימה למצוא את אלתיאה ולמהר להשיבה אליו.
סוד יתד הפסלון לא היה ידוע ברבים. אפרון הפקיד אותו בידי בראשן זמן קצר לאחר שמינה אותו לחובל ראשון. בתלתלים הארוכים של שיער הפסלון היה כפתור שישחרר יתד ארוכה וחלקה של העץ האפור והחלק ממנו נבנתה. זה לא היה הכרחי, אבל האמינו שאם האדם הגוסס אוחז את היתד הזה בעוד חייו מגיעים לסופם, יותר מחוכמתו ותמציתו יעברו לספינה. אפרון הראה אותו לבראשן והדגים איך הוא פועל, למקרה שיארע לו אסון כלשהו על הספינה, בראשן יביא לו את היתד ברגעיו האחרונים. הייתה זו חובה שבראשן קיווה בכל מאודו שלעולם לא ייאלץ לבצע.
הוא מצא את אלתיאה תלויה, כמעט הפוכה, ממוט החרטום בעודה מנסה לשחרר את היתד ממקומה. ללא מילה טיפס בעקבותיה, אחז בירכיה והוריד אותה למקום שממנו תוכל להגיע ליתד. "תודה", נאנקה בעודה מושכת את היתד החוצה. הוא הרים אותה ללא מאמץ והניח אותה חזרה על רגליה, על הסיפון. היא מיהרה חזרה כשהיתד היקרה אחוזה בחוזקה באגרופה. בראשן היה מאחוריה.
הם הגיעו ממש ברגע האחרון. מותו של אפרון וסטריט לא נועד להיות נעים. במקום לעצום את עיניו ולעבור מן העולם
151
ספינת קסם
בשלום, הוא לחם במוות כפי שלחם בכל דבר שעמד בפניו בחייו. אלתיאה הציעה לו את היתד והוא נאחז בה כאילו היא תציל אותו. "טובע", החניק. "טובע על סיפון יבש".
במשך זמן מה נותר המצב המוזר כפי שהוא. אלתיאה ואביה אחזו כל אחד בקצה של היתד. דמעות זרמו בחופשיות במורד פניה ההרוסות. שיערה, פראי סביב פניה, נדבק ללחייה הלחות. עיניה היו פעורות, ממוקדות ואכפתיות בעודה בוהה עמוק לתוך מעמקי עיניו השחורות של אביה. היא ידעה שאין דבר שהיא יכולה לעשות למענו, אבל היא לא נרתעה.
ידו החופשייה של אפרון שרטה את הסיפון כאילו הוא מנסה למצוא אחיזה בקרשים ששויפו עד שהיו חלקים. הוא הצליח לשאוף עוד נשימה נחנקת ומגרגרת. קצף החל להיווצר בזוויות פיו. בני משפחה אחרים החלו להיאסף סביבו. האחות הבכורה נאחזה בחוזקה באמה, חסרת מילים ביגונה, אבל האם דיברה אל תוך שיערה בקול שקט בעודה מחבקת אותה. הילדה בכתה, לכודה בסוג של אימה, ונאחזה באחיה הקטן והמבולבל. הנכד הבכור עמד בנפרד ממשפחתו, פניו חיוורות ומקובעות כמי שסובל כאב. קייל עמד, ידיו משולבות על חזהו, למרגלות האיש הגוסס. לא היה לבראשן מושג אילו מחשבות חולפות מאחורי הבעתו הקפואה. מעגל שני נוצר גם הוא, במרחק של כבוד מחוץ לחופה. אנשי הצוות נאספו, קפואי פנים, כובעיהם ידיהם, לצפות בסוף חייו של הקפטן שלהם.
"אלתיאה!" קראה לפתע אשתו של הקפטן לבתה. באותו הזמן היא דחפה את בתה הבכורה קדימה, לעבר אביהן. "את חייבת", אמרה בקול שקט ומוזר. "את יודעת שאת חייבת". הייתה כוונה מוזרה בקולה, כאילו היא מאלצת את עצמה לבצע חובה לא נעימה כלשהי. ההבעה על פניה של הבת הבכורה - קפריה, זה היה שמה - נראתה כאילו היא משלבת בושה והתרסה. קפריה כרעה לפתע על ברכיה לצד אחותה. היא הושיטה יד חיוורת ורועדת. בראשן חשב שהיא תיגע באביהן. במקום זאת היא אחזה בחוזקה ביתד בין ידה של אלתיאה וידו של אביה. בעוד קפריה מביעה תביעה שלא ניתן לטעות בה לבעלות על הספינה
152
ספינת קסם
בכך שאחזה ביתד מעל ידה של אלתיאה, אמה אשרה זאת עבורה.
"אלתיאה. תעזבי את היתד. הספינה שייכת לאחותך בזכות סדר לידה ועל פי רצונו של אביך". קולה של האם רעד בעודה אומרת את המילים, אבל היא אמרה אותן בבירור.
אלתיאה נשאה את מבטה בחוסר אמון, עיניה נעות במעלה הזרוע מהיד שאחזה ביתד, לפניה של אחותה. "קפריה?" שאלה בבלבול. "לא יכול להיות שאת מתכוונת לזה!"
חוסר וודאות התפשט על פניה של האישה המבוגרת יותר. היא נשאה את מבטה לאמה. "היא מתכוונת לזה!" הכריזה רוניקה וסטריט, כמעט בפראות. "כך זה חייב להיות, אלתיאה. כך זה חייב להיות, למען כולנו".
"פאפא?" שאלה אלתיאה בקול שבור.
עיניו הכהות של אביה לא עזבו את פניה. פיו נפתח, נע, והוא אמר מילה אחרונה "... תעזבי..."
בראשן עבד פעם בספינה שבה החובל נהג בחופשיות רבה מעט יותר מדי ביתד התרת הקשרים שלו. הוא בעיקר השתמש בו לחבוט באנשים מאחור, מלחים שלא הקדישו לטעמו תשומת לב מספקת למשימותיהם. יותר מפעם אחת, היה בראשן עד שלא מרצון להבעת הפנים של אדם כשהכלי פגע בגולגולתו מאחור. הוא הכיר את המבט שהופיע על פניו של אדם כשכאב נקלט כחוסר הכרה. כך התבוננה אלתיאה ברגע אמירת מילתו של אביה. אחיזתה ביתד נחלשה, ידה נפלה ממנו ואחזה במקום בזרועו הדקה של אביה. בה היא נאחזה, כפי שמלח נאחז בשבר ספינה בים סוער. היא לא התבוננה שוב באמה או באחותה. היא אחזה רק בזרועו של אביה בעודו פוער את פיו ומתנשף כמו דג מחוץ למים.
"פאפא", לחשה שוב. גבו התקשת, חזהו התרומם גבוה במאמצו למצוא אוויר. הוא סובב את ראשו, מפנה את פניו למצוא את פניה לפני שהתמוטט לבסוף על הסיפון. הקרב הארוך נגמר. אור החיים והמאבק עזב לפתע את עיניו. קולו שקע ברפיון על הסיפון כאילו נמס אל תוך העץ. ידו נפלה מהיתד. כשאחותה
153
ספינת קסם
קפריה קמה, אלתיאה התמוטטה קדימה. היא הצמידה את ראשה לחזהו של אביה וייללה ללא בושה וללא תקווה.
היא לא ראתה את מה שבראשן ראה. קפריה קמה והעניקה את היתד לבעלה הממתין. בחוסר אמון, צפה בראשן בעוד קייל מקבל אותה. הוא הלך מכולם, בעודו נושא את היתד היקרה כאילו באמת יש לו זכות עליה. לרגע, בראשן כמעט ובא בעקבותיו. אז הוא החליט שזה משהו שהוא מעדיף לא לראות. עם או בלי היתד, הספינה תתעורר לחיים. בראשן חשב שהוא כבר חש בהבדל. השימוש ביתד רק יחיש את התהליך. אבל להבטחה שהוא נתן לקפטן שלו הייתה כעת משמעות שונה עבורו.
"לך אתה, בן. היא תזדקק לעזרתך. תעמוד לצדה בזה". קפטן וסטריט לא דיבר על היתד, או על מותו. לבו של בראשן שקע בקרבו כשהוא ניסה להחליט מה בדיוק הוא הבטיח לעשות.
כשאלתיאה חשה ידיים אוחזות בכתפיה, היא השתחררה מהן במשיכה. לא אכפת היה לה מי זה. תוך כמה רגעים, היא איבדה את אביה ואת הוויוואסיה. היה פשוט יותר לו הייתה מאבדת את חייה. היא עדיין לא הייתה מסוגלת לתפוס אף אחת משתי העובדות האלה. זה לא הוגן, חשבה בעליבות. רק דבר בלתי נתפס אחד צריך לקרות בכל פעם. אם המאורעות היו קורים כל אחד בתורו, היא הייתה יכולה לחשוב על דרך להתמודד אתם. אבל בכל פעם שהיא ניסתה לחשוב על מותו של אביה, ברגע שקלטה את זה, אובדן הספינה הגיח לפתע במוחה. אבל היא לא יכלה לחשוב על זה, לא כאן לצד גופתו של אביה. שכן אז היה עליה לתהות כיצד האב הזה שהיא סגדה לו יכול היה לבגוד בה באופן כה מוחלט. ככל שהכאב שלה היה נורא, היא חששה אפילו לחשוב על הכעס שלה. אם היא תיתן לכעס שלה להשתלט עליה, הוא עלול לכלות אותה כליל, ולא להותיר דבר פרט לאפר ברוח.
הידיים חזרו, נחות על כתפיה הכפופות ואוחזות בהן בחוזקה. "לך מכאן, בראשן", אמרה ללא כוח. אבל כבר לא היה לה די רצון להשתחרר מאחיזתו. החמימות והיציבות של ידיו על כתפיה דמו
154
ספינת קסם
מדי לאחיזתו היציבה של אביה. לעתים אביה היה עולה לסיפון בזמן שהיא הייתה במשמרת הגה. הוא ידע לנוע ללא קול כרוח רפאים כשרצה. כל הצוות שלו ידע זאת, וידע גם שאיש לעולם לא יכול לדעת מתי הוא יופיע ללא קול, לעולם לא מפריע לעבודתו של אדם אבל בודק את ביצוע המשימה בעין יודעת. היא הייתה עומדת מאחורי ההגה, שתי ידיה עליו, ושומרת על מסלול יציב, והיא אפילו לא הייתה יודעת שהוא שם עד שחשה את האחיזה החזקה והמאשרת של ידיו על כתפיה. אז הוא עשוי היה להיעלם משם או לעמוד לצדה ולעשן מקטרת בעודו צופה בלילה ובמים ובבתו המנווטת את הספינה בשניהם.
איכשהו הזיכרון הזה נתן לה כוח. הקצוות החדים של יגונה שכחו לערימה עמומה ופועמת של כאב. היא התיישרה, יישרה את כתפיה. היא לא הבינה כלום. לא כיצד הוא יכול היה למות ולעזוב אותה, ודאי שלא כיצד יכול היה לקחת את הספינה שלה ממנה ולתת אותה לאחותה. "אבל, אתה יודע, היו פעמים רבות שהוא נבח פקודות, ולא הצלחתי למצוא בהן היגיון. אבל אם פשוט קפצתי וצייתי, זה תמיד הסתדר. זה תמיד הסתדר".
היא פנתה, ציפתה לעמוד בפני בראשן. במקום זאת, היה זה בראשן שעמד מאחוריה. זה הפתיע אותה, וזה כמעט והכעיס אותה. מי הוא שייגע בה כך, ומי הוא שיחייך אליה בצל חיוור של חיוכו של אביה ויאמר בקול שקט, "אני בטוח שכך יהיה שוב, דודה אלתיאה. שכן אין זה רק רצונו של אביך שנקבל טרגדיה ואכזבה בחיינו, כי אם גם רצונו של סא. אם נסבול את מה שהוא ישלח לנו בשמחה, הוא תמיד יגמול לנו".
"תסתום", נהמה בקול שקט ופראי. איך הוא מעז להקיא עליה אמירות שטחיות שכאלה כרגע, הבן הזה של קייל שעמד לרשת את כל מה שהיא הפסידה! הוא ודאי יוכל לסבול את הגורל הזה בקלות רבה. הבעת ההלם על פניו של הנער כמעט וגרמה לה לצחוק בקול. ידיו צנחו ממנה והוא נסוג לאחור.
"אלתיאה!" התנשף קולה של אמה בהלם ובנזיפה.
אלתיאה גררה את השרוול שלה על פניה הרטובות והתבוננה באמה במבט זועף שתאם את זה שלה. "אל תחשבי שאני לא
155
ספינת קסם
יודעת של מי היה הרעיון שקפריה תירש את הספינה", הזהירה אותה בזעם.
"אוה, אלתיאה!" קראה קפריה, והכאב בקולה נשמע כמעט אמיתי. היגון והאימה על פניה של אחותה כמעט והמיסו אותה. פעם הן היו כל כך קרובות...
אבל אז צעד קייל לתוך הקבוצה, והכריז בכעס, "משהו אינו כשורה. היתד לא נכנסת לפסלון".
כולם פנו לבהות בו. העצבנות חסרת הסבלנות בקולו הייתה מנוגדת מדי לגופה העלובה שהייתה שרועה על הסיפון בפניהם. במשך רגע נותרה השתיקה, ואז אפילו לקייל היה די שכל להיראות נבוך. הוא עמד ואחז ביתד האפורה כסופה והתבונן סביב כאילו עיניו לא מוצאות מקום לנוח בו. אלתיאה שאפה שאיפת אוויר ארוכה ורועדת, אבל לפני שהספיקה לדבר, שמעה את קולו של בראשן, נוטף סרקזם.
"אולי אתה לא יודע שרק מישהו בעל קרבת דם למשפחה יכול להעיר ספינה חיה לחיים?"
זה היה כאילו הוא עמד בשדה פתוח בעת סופה וזימן את הברק לפגוע בו. כעס עיוות את פניו של קייל, והוא האדים יותר מכפי שאלתיאה אי-פעם ראתה אותו.
"מה נותן לך את הזכות לדבר כאן, כלב? אדאג שיורידו אותך מהספינה הזאת!"
"זאת תעשה", אישר בראשן בשלווה. "אבל לא לפני שאבצע את חובתי האחרונה לקפטן שלי. הוא דיבר באופן ברור מאד, יחסית לאדם גוסס. ׳עמוד לצדה בזה', אמר לי. אין לי ספק ששמעת אותו. וכך אעשה. תן את היתד לאלתיאה. לפחות הערת הספינה לחיים שייכת לה".
הוא אף פעם לא יודע מתי לשתוק. זאת תמיד הייתה הביקורת הבולטת ביותר של אביה בנוגע לחובל הראשון הצעיר שלו, אבל כשהוא אמר את זה, הערכה מלאת יראה תמיד נשמעה בקולו. אלתיאה מעולם לא הבינה זאת בעבר. כעת היא הבינה. הוא עמד שם, מרופט ככל מלח בסופו של מסע ארוך, והוא ענה לאיש שפקד על הספינה ושכנראה יעשה זאת שוב. הוא שמע את דבר
156
ספינת קסם
פיטוריו הפומביים, ואפילו לא נרתע. היא ידעה שקייל לעולם לא ייכנע לדרישתו. היא אפילו לא נתנה ללבה לכמוה לזה. אבל בכך שהשמיע את הדרישה, הוא אפשר לה לפתע לראות שמץ ממה שאביה ראה בו.
קייל עמד, זועם. מבטו נע סביב חוג האבלים, אבל אלתיאה ידעה שהוא מודע באותה המידה לחוג החיצוני של אנשי הצוות, ואפילו לאנשים שבאו למזח כדי לצפות בהערתה לחיים של ספינה חיה. בסופו של דבר, הוא החליט להתעלם ממילותיו של בראשן.
"וינטרו!" פקד בקול שהצליף כמו שוט. "קח את היתד והער את הספינה".
כל העיניים נעו לעבר הנער. פניו הלבינו ועיניו נעצמו. פיו רעד ואז הוא ייצב את שפתיו. הוא שאף עמוקות. "אין זו זכותי".
הוא לא דיבר בקול רם, אבל קולו הצעיר נשמע היטב.
"לעזאזל עם זה, האינך וסטריט באותה המידה שאתה הייבן? זאת זכותך, הספינה תהיה שלך יום אחד. קח את היתד והער אותה לחיים".
הנער התבונן בו ללא הבנה. כשהוא דיבר, קולו רעד ואז נסדק על המילים. "נמסרתי להיות כוהן של סא. כוהן אינו יכול להיות בעל רכוש".
וריד החל לפעום על רקתו של קייל. "לעזאזל עם סא. אמך נתנה אותך, לא אני. ואני לוקח אותך בחזרה בזה הרגע. עכשיו קח את היתד הזאת והער את הספינה לחיים!" בעודו מדבר, הוא צעד קדימה לאחוז בכתפו של בנו הבכור. הנער ניסה לא להשתוחח בפניו, אבל מצוקתו הייתה ברורה. אפילו קפריה ורוניקה נראו המומות מחילול הקודש של קייל, ובצדק.
נראה שיגונה של אלתיאה נסוג ממנה והותיר אותה המומה אבל גם רגישה יותר במידה מוזרה. היא צפתה בזרים האלה שצעקו והתקוטטו זה עם זה בעוד אדם שטרם נקבר התקשח לאטו לרגליהם. צלילות גדולה השתלטה על מוחה. היא ידעה, בוודאות פתאומית, שקפריה לא ידעה דבר על כוונותיו של קייל בנוגע לוינטרו. הנער בבירור לא ידע. ההלם על פניו היה גדול מדי
157
ספינת קסם
כשעמד ובהה בבלבול ביתד האפורה והחלקה שאביו תקע בידיו. "עכשיו!" פקד קייל, וכאילו הילד הוא בן חמש ולא על סף הבגרות, הוא סובב אותו ודחף אותו במורד הסיפון. האחרים נעו בעקבותיו כמו סחף בשובלה של ספינה. אלתיאה צפתה בהם הולכים. אז היא כרעה, ואחזה בידה את ידו המתקררת של אביה. "אני שמחה שאתה לא כאן כדי לראות את זה", אמרה לו בעדינות. היא ניסתה, ללא הצלחה, לעצום את עפעפי עיניו הבוהות. כעבור כמה ניסיונות היא ויתרה והותירה אותו בוהה בחופת הקנבס.
"אלתיאה, קומי".
"למה?" היא אפילו לא פנתה למשמע פקודתו של בראשן.
"מכיוון..." הוא עצר, מתקשה בבירור, ואז המשייך, "מכיוון שהם יכולים לקחת ממך את בעלות הספינה, אבל זה לא מוחק את מה שאת חבה לספינה. אביך ביקש ממני לעזור לך בזה. הוא לא היה רוצה שהוויוואסיה תתעורר לחיים ותראה רק את פניהם של זרים".
"קייל יהיה שם", אמרה בקול עמום. הכאב חזר. מילותיו הבוטות של בראשן העירו אותו שוב.
"היא לא תכיר אותו. הוא לא מדם המשפחה. בואי".
היא התבוננה בגופה הדוממת. המוות עבד במהירות, ושיקע את תווי פניו של אביה לקמטים ומישורים שלא היו עליהם בחייו. "אני לא רוצה להותיר אותו לבדו".
"אלתיאה, זה לא הקפטן, זאת רק הגופה שלו. הוא איננו עוד, אבל הוויוואסיה עדיין כאן. בואי. את יודעת שאת צריכה לעשות את זה. תעשי את זה היטב". הוא נשען לעברה, מצמיד את פניו קרוב לאוזנה. "תרימי את הראש, ילדה. הצוות מתבונן".
היא קמה בחוסר רצון למשמע מילותיו האחרונות. היא התבוננה בפניו השוקעות של אביה וניסתה לפגוש את מבטו בפעם האחרונה. אבל הוא התבונן מעבר לה כעת, התבונן בנצח. היא יישרה את כתפיה וזקפה את ראשה. טוב ויפה, אם כך.
בראשן הציע את זרועו, כאילו הוא מלווה אותה לנשף ההצגה לחברה של בינגטאון. מבלי לחשוב, היא הניחה את ידה קלות על
158
ספינת קסם
זרועו כפי שחונכה לעשות והרשתה לו להנחות אותה לחרטום הספינה. משהו ברשמיות של הובלתו אותה לשם אושש אותה. כשהתקרבה ושמעה את נימות הכעס הפראיות בקולו השקט של קייל, זה הצית בה ניצוץ כאילו צור פגע בפלדה. הוא נזף בוינטרו.
"זה פשוט, ילד. הנה החור, הנה היתד, הנה התופס. תדחוף את התופס לצד אחד ותדחוף את היתד בחור ושחרר את התופס. זה הכול. אני אוחז בך. אתה לא צריך לחשוש שתיפול למפרץ, אם זה מה שמפחיד אותך".
קולו של הנער עלה בתשובה, עדיין גבוה מדי, אבל עדין, לא חלש. "אבי, לא אמרתי שאיני יכול. אמרתי שאיני מוכן. אני לא חש שזו זכותי, ואיני חש שזה נאות בתור משרת של סא, שאטען זאת". רק רעד קל בסוף הנאום הזה גילה כמה קשה היה לנער לשמור על קור רוחו.
"אתה תעשה מה שאומר לך לעשות לעזאזל", נהם קייל. אלתיאה ראתה את ידו מתרוממת, באיום המוכר, במהלומה, ושמעה את קפריה נושפת, "אוה, קייל, לא!"
בשני צעדים, אלתיאה עמדה לפתע בין קייל לבין הנער. "זאת לא התנהגות הולמת לאף אחד מאתנו ביום מותו של אבי. וגם אין זו דרך הולמת לנהוג בוויוואסיה. אם או בלי יתד, היא מתעוררת לחיים. התרצה שהיא תתעורר למשמע קולות מתקוטטים?"
ותשובתו של קייל הסגירה את בורותו המוחלטת בכל הנוגע לספינה חיה. "ברצוני שהיא תתעורר, בכל דרך שניתן לעשות את זה".
אלתיאה שאפה אוויר לתשובה כועסת, אבל אז שמעה את לחישתו מלאת היראה של בראשן. "אוה, תתבוננו בה!"
כל העיניים נעו מיד לפסלון. מהסיפון הקדמי, אלתיאה לא ראתה הרבה מפניה, אבל היא ראתה את הצבע מתקלף מתגליף עץ הקוסמים. תלתלי שערה נצצו בשחור תחת הצבע המוזהב המתקלף, והבשר המשויף החל להסמיק בוורוד. המרקם המשיי של עץ הקוסמים נותר, ותמיד יוותר, והעץ לעולם לא יהיה רך כבשר אנושי. אבל לא ניתן היה לטעות בכך שחיים פעמו כעת
59 ו
ספינת קסם
בפסלון, ולמודעותה הגבוהה יותר של אלתיאה, כל הספינה עמדה אחרת בגלי הנמל השקטים. היא חשה כפי שהניחה שאם ודאי מרגישה בפעם הראשונה שהיא רואה את החיים שצמחו בה.
"תן לי את היתד", שמעה את עצמה אומרת. "אעיר את הספינה לחיים".
"למה?" שאל קייל בחשדנות, אבל רוניקה התערבה.
"תן לה את היתד, קייל", פקדה עליו בקול שקט. "היא תעשה את זה מכיוון שהיא אוהבת את הוויוואסיה".
מאוחר יותר תזכור אלתיאה את מילותיה של אמה, והן יעוררו את השנאה שבה לתיעוב יוקד. אמה ידעה כיצד היא חשה, ובכל זאת לקחה ממנה את הספינה. אבל באותו הרגע, היא ידעה רק שכואב לה לראות את הוויוואסיה לכודה בין עץ לחיים, מושעית באופן כה לא נוח. היא ראתה את חוסר האמון בפניו של קייל כשהוא הושיט לה בחוסר רצון את היתד. מה הוא חשב שהיא תעשה, תשליך אותה מעבר לסיפון? היא לקחה אותה ממנו ושהשתטחה על מוט החרטום כדי להגיע לפסלון. חסר לה רק מרחק קצר כדי להגיע אליו בנוחות. היא הרימה את עצמה עוד מעט, מתנודדת באופן מסוכן בחצאיותיה הלא נוחות, ועדיין לא הצליחה להגיע.
"בראשן", אמרה, לא מבקשת או פוקדת. היא אפילו לא התבוננה לאחור, כי אם רק נותרה במקומה עד שחשה את ידיו אוחזות במותניה מעל הירכיים. הוא הוריד אותה בעדינות למקום שבו יכלה להניח יד אחת על שיערה של הוויוואסיה. הצבע התקלף מהתלתל המתפתל שבו נגעה. תחושת השיער על ידה הייתה מוזרה. הוא נע למגעה, אבל התלתלים המגולפים היו יחידה אחת ולא שערות שונות. היא ידעה רגע של אי-נוחות. אז זרמה בה מודעותה לוויוואסיה, מוגברת כפי שלא הייתה בעבר. זה היה כמו חמימות, אבל זאת לא הייתה תחושה של העור. וזה לא היה החום שוויסקי משרה בבטן. זה זרם עם דמה ועם נשימותיה, בכל גופה.
"אלת:^־^^?" קולו של בראשן נשמע מאומץ. היא חזרה לעצמה,
60 ו
ספינת קסם
ותהתה כמה זמן הייתה תלויה כמעט הפוכה. מתוך ישנוניות היא קלטה שהיא מסרה את כל משקלה לידיו של בראשן בעודה תלויה שם. היתד עדיין הייתה שם. היא נאנחה, והפכה מודעת לדם הפועם בפניה. ביד אחת היא דחפה את התופס לצד אחד. בשנייה החליקה את היתד פנימה. כשהיא שחררה את התופס, הוא נעלם כך שנראה שלא היה שם מעולם. היתד היה כעת לחלק קבוע מהפסלון.
"מה לוקח כל כך הרבה זמן?" תבע קולו של קייל.
"זה נעשה", נשפה אלתיאה. היא פקפקה בכך שמישהו פרט לבראשן שמע אותה. אבל כשאחיזתו בה התחזקה, והוא החל למשוך אותה למעלה, וויוואסיה פנתה אליה לפתע. היא הושיטה את ידיה החזקות ואחזה בידיה של אלתיאה. עיניה הירוקות פגשו במבטה של אלתיאה.
"היה לי חלום כל כך מוזר", אמרה בנימה מלבבת. אז היא חייכה לאלתיאה חיוך שהיה שובב ושמח בעת ובעונה אחת. "תודה לך על שהערת אותי".
"על לא דבר", נשפה אלתיאה. "אוה, את יפה יותר מכפי שאי-פעם דמיינתי שתוכלי להיות".
"תודה לך", השיבה הספינה ברצינות הטבעית של ילדה. היא עזבה את ידיה של אלתיאה והברישה גרגרי צבע משיערה ומעורה משל היו עלים נופלים. בראשן משך את אלתיאה חזרה לסיפון בפתאומיות והוריד אותה לרגליה בחבטה. פניו היו אדומות מאד, ואלתיאה הייתה מודעת לפתע לכך שקייל מדבר בקול נמוך ומרושע.
"...ואתה יורד מסיפון הספינה הזאת לנצח, טרל. ברגע זה".
"נכון מאד. כך אני עושה". איכשהו הפכה נימת קולו של בראשן את תגובתו לפיטוריו בידי קייל לדברי פרידה מלאי בוז. "שלום לך, אלתיאה". הנימוס שב לקולו כשדיבר אליה. כאילו עזב אירוע חברתי כלשהו, הוא פנה אז ונפרד באופן רשמי מאמה. נראה ששלוותו מזעזעת את האישה, שכן למרות ששפתיה נעו, היא לא אמרה מילת פרידה. אבל בראשן פנה והלך משם בקלילות, כאילו לא קרה דבר. לפני שאלתיאה הצליחה להתאושש מזה, קייל פנה אליה.
161
ספינת קסם
"את מטורפת? מה הבעיה שלך, שנתת לו לגעת בך כך?"
היא עצמה את עיניה, ופקחה אותן שוב. "איך?" שאלה בקול המום. היא נשענה על המעקה והתבוננה בוויוואסיה. הפסלון הסתובב וחייך אליה. זה היה חיוך מבולבל, החיוך של אדם שעוד לא לחלוטין התעורר בבוקר קיץ יפה. אלתיאה השיבה לה חיוך עצוב.
"את יודעת טוב מאוד על מה אני מדבר. ידיו עלייך. גרוע דיו שאת נראית מוזנחת ומאובקת, אבל לתת למלח לגעת בך כך בעודך תלויה כמעט Jttwn..."
"הייתי צריכה להכניס את היתד. רק כך הייתי יכולה להגיע". היא הסבה את מבטה מפניו של קייל, שהוכתמו באדום בכעסו, לפניהם של אמה ואחותה. "הספינה התעוררה לחיים", הכריזה בקול שקט אך רשמי. "הספינה החיה וויוואסיה מודעת כעת".
ואבי מת. היא לא אמרה את המילים בקול, אבל המציאות שלהן חתכה אותה שוב, חתך עמוק וחד יותר. נראה לה שבכל פעם שהיא חשבה שהיא קלטה את עובדת מותו, זה נקלט שוב כמה רגעים לאחר מכן בעוצמה רבה יותר.
"מה אנשים יחשבו עליה?" תבע קייל מקפריה בקול שקט. שני הילדים הצעירים לטשו בה מבט, בעוד הנער המבוגר יותר, וינטרו, הסב את מבטו מכל זה כאילו עצם קרבתו אליהם גרמה לו לאי-נוחות רבה. אלתיאה חשה שאינה מסוגלת לתפוס את כל מה שהתרחש סביבה. יותר מדי קרה, במהירות רבה מדי. ניסיונו של קייל להוריד אותה מהספינה, מותו של אביה, התעוררותה של הספינה לחיים, פיטוריו של בראשן, וכעת כעסו על כך שהיא פשוט עשתה דבר שהיה צורך לעשותו. זה הכול נראה יותר מכפי שהיא מסוגלת להתמודד אתו, אבל באותה העת היא חשה ריק נורא. היא חיפשה בתוכה בניסיון לגלות מה היא שכחה או הזניחה.
"אלתיאה?"
זו הייתה הוויוואסיה, שקראה לה בחרדה. היא נשענה מעל המעקה והתבוננה בה, כמעט נאנחת.
162
ספינת קסם
"אני יודעת מה שמך. אלתיאה".
"כן. תודה לך, וויוואסיה". ובאותו הרגע, היא ידעה מה הוא הריק. זה היה כל מה שהיא צפתה לחוש, השמחה והפלא שעם התעוררותה לחיים של הספינה. הרגע שהמתינו לו זמן כה רב, הגיע וחלף. וויוואסיה התעוררה. ופרט לתחושת הניצחון הראשונה, היא לא חשה דבר ממה שציפתה לחוש. המחיר היה גבוה מדי.
ברגע שמוחה אחז במחשבה הזאת, היא רצתה לבטל אותה. זאת הייתה הבגידה המוחלטת, לעמוד על הסיפון הזה, לא כל כך רחוק מגופתו של אביה, ולחשוב שהמחיר היה גבוה מדי, שהספינה החיה לא שווה את מותו של אביה, שלא לדבר על מותם של סבה ורב סבתה. וזאת לא הייתה מחשבה הוגנת. היא ידעה זאת. עם או בלי הספינה, הם כולם היו מתים. הוויוואסיה לא הייתה סיבת מותם, כי אם סך כל מורשותיהם. בה, הם המשיכו לחיות. משהו בה הוקל מעט. היא נשענה מעבר למעקה, וניסתה לחשוב על משהו ברור ומברך לומר לברייה החדשה הזאת. "אבי היה גאה בך מאד", הצליחה לומר לבסוף.
המילים הפשוטות עוררו שוב את היגון. היא רצתה להניח את ראשה על זרועותיה ולבכות, אבל לא הרשתה לעצמה לעשות זאת, שמא תבהיל את הספינה.
"הוא היה גאה גם בך. הוא ידע שזה יהיה לך קשה".
קולה של הספינה השתנה. תוך רגעים, הוא השתנה מקול גבוה של ילדה לקול העשיר והגרתי של אישה בוגרת. כשאלתיאה התבוננה בפניה, היא ראתה יותר הבנה מכפי שיכלה לשאת. הפעם היא לא ניסתה לעצור את שטף הדמעות שזרמו במורד לחייה. "אני פשוט לא מבינה את זה", אמרה לספינה בקול שבור. אז הפנתה את מבטה בחזרה לבני משפחתה שעמדו כמותה לאורך המעקה והתבוננו בפניה של הוויוואסיה.
"אני לא מבינה את זה", אמרה בקול רם יותר, למרות שקולה העבה מדמעות לא היה צלול יותר. "למה הוא עשה את זה? למה, אחרי כל השנים האלה, הוא נתן את הוויוואסיה לקפריה והותיר אותי ללא דבר?"
163
ספינת קסם
היא אמרה את המילים ליגונה חמור הסבר של אמה, אבל קייל היה זה שהעז לדבר. "אולי הוא רצה להותיר אותה בידיים אחראיות. אולי הוא רצה להפקיד אותה בידי מישהו שהוכיח שניתן לסמוך עליו להיות יציב ושיהיה אכפת לו ממישהו חוץ ממנו עצמו?"
"אני לא מדברת אליך!" צרחה עליו אלתיאה. "אתה לא יכול פשוט לשתוק?" היא ידעה שהיא נשמעת ילדותית והיסטרית, והיא שנאה את זה. אבל היה לה פשוט יותר מדי לעכל היום. לא נותרה בה שליטה. אם הוא ידבר אליה שוב, היא תזנק עליו ותקרע אותו לגזרים.
"שקט, קייל", ביקשה ממנו אמה בתקיפות. "אלתיאה, תמשלי בעצמך. זה לא המקום ולא הזמן. נדון בזה מאוחר יותר, בבית, בפרטיות. למעשה, אני צריכה לדבר על זה אתך. אני רוצה שתביני את כוונותיו של אביך. אבל כעת יש את גופתו שיש לטפל בה. ויש את ההצגה הרשמית של הספינה. יש להודיע לסוחרים ולספינות החיות האחרות על מותו, ולשכור סירות להביא אותם לצפות בקבורתו בים. ו... אלתיאה? אלתיאה, תחזרי לכאן, תכף ומיד!"
היא לא הייתה מודעת לכך שהיא צועדת משם עד שהגיעה לכבש הירידה מהספינה ובהתה בו. איכשהו צעדה על פני גופתו של אביה ואפילו לא הבחינה בה. היא עשתה אז משהו שעליו תתחרט למשך שארית ימיה. היא עזבה את הוויוואסיה. היא לא התלוותה אליה במסע הבתולין שלה כדי לצפות בהטבעת גופתו של אביה במים מעבר לנמל. היא לא חשבה שהיא מסוגלת לשאת את הצפייה ברגליו הקשורות לעוגן העודף ואת גופו עטוף בקנבס לפני שהושלך לים. לנצח היא תצטער על כך שלא הייתה שם להיפרד ממנו פעם אחרונה.
אבל באותו הרגע, כל מה שידעה הוא שהיא אינה מסוגלת לשאת את מראהו של קייל רגע אחד נוסף, שלא לדבר על נימתח ההגיונית של אמה בעודה אומרת את הדברים הנוראים האלה. היא לא התבוננה לאחור לראות את האימה על פניהם של אנשי הצוות, ולא את קפריה האוחזת בזרועו של קייל כדי למנוע ממנו לרוץ אחריה ולגרור אותה חזרה. באותו הרגע, היא ידעה שאינה
164
ספינת קסם
מסוגלת לשאת את הצפייה בוויוואסיה משוחררת מהמזח כשקייל מפקד עליה. היא קיוותה שהספינה תבין. לא. היא ידעה שהספינה תבין. המחשבה על כך שקייל יפקד על הספינה המשפחתית תמיד הייתה שנואה עליה. עכשיו, כשהוויוואסיה התעוררה לחיים והייתה מודעת, היא שנאה את המחשבה עוד יותר. זה היה גרוע יותר מאשר להותיר ילד בידיו של אדם שתיעבת, אבל היא ידעה שאין דבר שהיא יכולה לעשות בקשר לכך. לפחות לא כעת.
לסוכן של הספינה היה משרד קטנטן על המזח. הוא קצת הופתע כשמצא את בראשן נשען על הדלפק שלו, תיק הים שלו על כתפיו.
"כן?" שאל באופן מלוטש וענייני.
בראשן חשב לעצמו שהאיש מזכיר לו סנאי מחונך היטב. זה היה משהו בדרך שזקנו כיסה את לחייו, ובאופן שהוא התיישר בפתאומיות בכיסאו לפני שדיבר. "באתי לקחת את השכר שלי", אמר בקול שקט.
האיש פנה למדף, בחן כמה ספרים לפני שהוריד יומן עב כרס. "שמעתי שקפטן וסטריט נלקח לספיגתו", ציין בזהירות בעודו פותח את הספר ועובר באצבעו על רשימת שמות. הוא נשא את מבטו ופגש את זה של בראשן. "היית אתו במשך זמן רב. הייתי חושב שתרצה להישאר אתו עד הסוף".
"כך עשיתי", אמר בראשן קצרות. "הקפטן שלי מת. הוויוואסיה היא ספינתו של קפטן הייבן כעת, ואין בנו חיבה רבה זה לזה. הודחתי". הוא גילה שהוא מסוגל לשמור על נימת קול שקטה ונעימה, כזו של הסנאי.
הסוכן נשא את מבטו במצח מקומט. "אבל בתו ודאי תיקח את הפיקוד כעת? הוא טיפח אותה לכך במשך שנים. הצעירה יותר, אלתיאה וסטריט?"
בראשן נד בראשו קצרות. "אתה לא היחידי שמופתע מכך שזה לא המצב. כולל הגבירה וסטריט עצמה, לתדהמתה ויגונה". ואז, מאחר שחש לפתע שאמר יותר מדי אודות כאבה של אחרת, הוא
165
ספינת קסם
הוסיף. "באתי רק עבור שכרי, אדוני, לא לרכל אודות הטובים ממני. אנא אל תתייחס לדבריו של אדם כועס".
"יפה אמרת, וכך אעשה", הבטיח לו הסוכן. הוא התיישר מהקופה והניח שלוש ערימות קטנות של מטבעות על הדלפק מול בראשן. בראשן התבונן בהן. זה היה הרבה פחות מכפי שהרוויח כחובל הראשון של קפטן וסטריט. טוב, ככה זה עכשיו.
הוא הבין לפתע שהוא צריך לבקש דבר נוסף. "אזדקק גם לכרטיס של הספינה", הוסיף באטיות. הוא מעולם לא חשב שהוא ייאלץ לבקש כרטיס של הוויוואסיה. למעשה, כמה שנים קודם לכן, הוא השליך את כל הישנים, משוכנע מכך שלעולם לא יאלץ להראות לאיש הוכחה של יכולתו. כעת הוא הצטער שלא שמר עליהם. הם היו דברים פשוטים, פיסות עור עליהן הוטבעה חותמת הספינה ונרשם שמו של המלח ולעתים משרתו, להראות שהוא ביצע את תפקידו באופן מספק. חופן כרטיסי ספינות היו מקלים מאוד על מציאת משרה חדשה. אבל אפילו כרטיס אחד מספינה חיה יהיה בעל משקל ניכר בבינגטאון.
"תאלץ לקבל את זה מהקפטן או מהחובל", ציין סוכן הספינה.
"הממפ. אין הרבה סיכוי שזה יקרה". בראשן חש לפתע ששדדו אותו. כל השנים ההן של שירות טוב לספינה, ושלוש ערימות המטבעות האלה הן כל מה שנותר לו.
הסוכן כחכח בגרונו לפתע. "ידוע היטב, לי לפחות, שקפטן וסטריט חשב טובות עליך ועל עבודתך. אם תזדקק להמלצה, תרגיש חופשי להפנות אותם למשרד הזה. נייל האשט. אדאג שהם ישמעו מילים ישרות ממני".
"תודה לך, אדוני", אמר בראשן בענווה. זה לא היה כרטיס של ספינה, אבל זה היה משהו. הוא התעכב לרגע לאחסן את המטבעות - כמה בארנקו, כמה במגפו, והשאר במטפחת הכרוכה בחוזקה סביב צווארו. אין טעם לתת לכייס אחד לקחת את כולם. אז הוא הרים את תיק הים שלו על כתפו באנקה ויצא מהמשרד. הייתה בראשו רשימה של הדברים שעליו לעשות. ראשית, למצוא חדר באכסניה זולה. עד עתה, הוא גר על סיפון הוויוואסיה גם כשהיא הייתה בנמל. כעת, כל מה שהיה לו היה בתיק שעל גבו.
166
ספינת קסם
אז הוא ילך לבנקאי. קפטן וסטריט דחק בו לעתים קרובות לשים כמה מטבעות בצד לאחר כל מסע. הוא מעולם לא מצא לכך את הזמן. כשהוא הפליג עם וסטריט, עתידו נראה מובטח. כעת הוא הצטער לפתע שלא הקשיב להצעה הזאת לפני זמן רב. טוב, הוא יתחיל כעת, כפי שלא התחיל קודם לכן, ויזכור את הלקח הקשה הזה היטב.
ואז? טוב, הוא ירשה לעצמו לילה טוב אחד בנמל לפני שיתחיל לחפש לעצמו משרה חדשה. בשר טרי ולחם שנאפה זה עתה, ולילה של בירה וחברה טובה במסבאות הנמל. סא ידע שהוא הרוויח מעט תענוג במסע הזה. הוא התכוון לקחת את הלילה הזה וליהנות ממנו. מחר יוכל להתחיל לדאוג בקשר לשארית חייו. הוא חש בושה של רגע על כך שציפה לתענוג בעוד הקפטן שלו שוכב מת. אבל קייל לעולם לא ירשה לו לשוב לספינה ולחלוק כבוד אחרון. המיטב שיכול היה לעשות למען קפטן וסטריט הוא לא להיות עוד גורם בעייתי בהלווייתו. שישקע לקרקעית הים מסיפון שליו. הלילה ישתה בראשן לזיכרונו עם כל ספל שירים. זאת תהיה המחווה הפרטית שלו לאיש. הוא פנה לעבר העיר בנחישות.
אבל כשיצא מהמשרדים המוצלים של סוכן הספינה הבחין באלתיאה היורדת בכבש הספינה בזעם. הוא צפה בה בעודה הולכת במורד המזח, צועדת כך שחצאיותיה התנופפו מאחוריה כמו מפרשים חתוכים בסופה. פניה היו מכוסי דמעות, שיערה סתור ועיניה שחורות מזעם שהיה כמעט מפחיד. ראשים פנו לצפות בה בעודה הולכת. בראשן נאנק לעצמו, ואז הניח את תיק הים באופן בטוח יותר על כתפו. הוא הבטיח שישמור עליה. באנחה עמוקה, הוא יצא בעקבותיה.
167
ספעתקסם
7
נאמנויות
נדרש כל אותו יום על מנת לקבור את סבו. רצים נשלחו ברחבי העיר להודיע לידידים ולשכנים, וטקסי המוות שלו הוכרזו בשווקים הציבוריים ובמזח. וינטרו הופתע למראה מספר האנשים שבאו, וכן מהמהירות שבה נאספו. סוחרים וקברניטים, סוחרים ותיקים ובעלי מקצוע נטשו את עסקי היום ונאספו על המזח והספינה. אלה שהיו קרובים יותר למשפחה התקבלו בברכה על סיפון הוויוואסיה, בעוד אחרים באים בעקבותיהם על ספינותיהם של ידידים. כל ספינה חיה שהייתה כעת בנמל באה בעקבות הוויוואסיה בעודה נושאת את אדונה לשעבר למקום שבו יימסר לים.
וינטרו חש אי-נוחות במשך כל הטקס. הוא לא יכול היה להבין מה הוא מרגיש בנוגע לכל זה. עוררה את גאוותו העובדה שאנשים כה רבים באו לכבד את סבו, אבל נראה לו גסות רוח שכה רבים מהם מסרו קודם לכן תנחומים ואז ברכות על התעוררותה של הספינה לחיים. מספר האנשים שהלכו לחרטום הספינה לברך את הוויוואסיה ולאחל לה הצלחה היה דומה למספר האנשים שעצרו ליד הגופה לחלוק כבוד אחרון. סבתו עמדה בחרטום, לא ליד גופתו של בעלה המת, ונראה שרק היא
168
ספינת קטם
חשה באי-הנוחות שלו. בשלב מסוים היא אמרה לו בקול שקט, שהוא נעדר מבינגטאון וממנהגיה זמן רב מדי. זה שהם בירכו אותה על הספינה לא הפחית במאום את היגון שהם חשו על מותו של אפרון. אנשי בינגטאון פשוט לא נהגו להתעכב על הטרגי. הרי, אם מייסדיה של בינגטאון היו מתעכבים להגות בטרגדיות שלהם, הם היו טובעים בדמעותיהם. הוא הנהן למשמע הסבריה, אבל שמר לעצמו את מחשבותיו בנוגע לכך.
הוא שנא את העמידה על הסיפון לצד גופתו של סבו, שנא את קרבתן של הספינות האחרות, עצומות המפרשים, בעוד כולן יוצאות מהנמל כדי להפגין כבוד לקבורתו בים של סבו. זה נראה מסובך מדי, שלא לומר מסוכן, שכל הספינות האלה הפליגו, ואז הטילו עוגן במעגל גדול כדי שאנשים יוכלו להצטופף לאורך המעקים ולצפות בגופתו העטופה בקנבס של אפרון וסטריט מחליקה מקרש ונעלמת מתחת לגלים.
לאחר מכן היה טקס לחלוטין בלתי מובן שבו הוצגה הוויוואסיה רשמית בפני הספינות החיות האחרות. סבתו ניהלה את הטקס בהדרת כבוד רבה. היא עמדה על הסיפון הקדמי והציגה בקול את הוויוואסיה בפני כל ספינה בעוד זו מפליגה על פני החרטום שלה. וינטרו עמד לצד אבו הזועף, והתפלא למראה החיוך על פניה של האישה הזקנה ולמראה הדמעות שזלגו במורדן. משהו אבד בבירור כשהוא נולד הייבן. אפילו אמו התבוננה במבט זורח, ושני ילדיה הצעירים עמדו לצדה ונופפו לכל ספינה בתורה.
אבל זה היה קנה המידה הגדול יותר של הטקסים. על סיפון הוויוואסיה, היה טקס מסוג שונה לגמרי. קייל נטל בעלות על הספינה. זה היה ברור גם לעיניו הלא מיומנות של וינטרו. הוא נבח פקודות לאנשים המבוגרים ממנו בעשרות שנים וקילל אותם בקול אם הם לא רצו מספיק מהר לבצע את רצונו. יותר מפעם אחת הוא ציין באוזני החובל הראשון שלו שיש בדעתו לעשות שינוי זה או אחר בדרך הניהול של הספינה. בפעם הראשונה שהוא אמר את המילים האלה, משהו כמו עווית של כאב חצה את פניה של רוניקה וסטריט. בעודו צופה בה במשך אחר
169
ספעתקסם
הצהריים, נראה לוינטרו שהאישה הזקנה הפכה חמורת סבר יותר ויותר ככל שהיום חלף, כאילו הצער על מותו של בעלה השתרש בה וגדל עם כל שעה חולפת.
הוא לא מצא הרבה מה לומר, ולאנשים היה עוד פחות לומר לו. אמו הייתה עסוקה בהשגחה צמודה על סלדן, וניסתה למנוע ממלטה להחליף אפילו מבטים עם כמה מהמלחים הצעירים יותר. סבתו בעיקר עמדה על הסיפון הקדמי ובהתה מעבר לחרטום. אם היא דיברה כלל, זה היה לפסלון, ובקול שקט. עצם המחשבה על כך גרמה לרעד לחלוף בגבו של וינטרו. לא היה דבר טבעי בחיים שהזיעו את העצם המגולף הזה, ולא היה בה אף שמץ מרוחו האמיתית של סא. הוא אמנם לא חש שיש בה רשע, אבל הוא גם לא חש דבר טוב. הוא שמח שהוא לא היה זה שהכניס בה את היתד, ונמנע מהסיפון הקדמי.
נראה שרק במסע חזרה הביתה נזכר אביו שיש לו בן בכור. במובן מסוים, זה היה באשמתו. הוא שמע את החובל נובח פקודה לא מובנת אל שניים מהאנשים. כשניסה לזוז מדרכם במהירות, הוא נעמד בטעות בדרכו של אדם שלישי שלא ראה. שניהם נפלו, ווינטרו נחבט בעוצמה מספיקה כדי להוציא את האוויר מריאותיו. המלח זינק לרגליו תוך רגע ומיהר לבצע את חובותיו. וינטרו קם לאט יותר, בעודו משפשף מרפק ונזכר בהדרגה איך נושמים. כשהצליח לבסוף להתיישר, הוא מצא את עצמו מול אביו.
"תראה אותך", נהם אביו, ווינטרו התבונן בגופו בתמיהה, תוהה האם לכלכך את בגדיו. אביו דחף אותו קלות בכתף.
"לא התכוונתי לגלימות הכוהן שלך, התכוונתי אליך. תראה את עצמך! שנותיו של גבר וגופו של ילד, ומוחו של איש יבשה. אתה אפילו לא מסוגל לסור מדרכך שלך, שלא לדבר על דרכו של אחר. הנה. טורג. הנה! קח אותו ותיתן לו משימה כלשהי כדי שלפחות לא יעמוד בדרך".
טורג היה החובל השני. הוא היה גבר רב עוצמה אם לא גבוה, בעל שער בלונדיני קצר ועיניים אפורות חיוורות. גבותיו היו לבנות. עלה בדעתו של וינטרו שפניו נראו קרחות, מכיוון
170
ספינת קסם
שהורכבו מדברים חיוורים כה רבים. הרעיון של טו־רג בנוגע לאיך לדאוג שלא יעמוד בדרך היה לשים אותו למטה, בפיתול חבלים ותליית שלשלאות בארון השלשלאות. הפתילים שהיו שם כבר נראו בסדר גמור לעיניו של וינטרו, אבל טורג אמר לו בגסות לפתל אותם באופן מסודר, ולא להתעצל. זה נשמע קל יותר מכפי שהיה, שכן מרגע שנפתחו, הפתילים הסחכבו באופן מדאיג, ונראה שאינם רוצים לשכב שוב שטוחים. החבלים הגסים והעבים האדימו במהרה את ידיו והפתילים היו כבדים בהרבה מכפי שציפה. האוויר המועט בארון השלשלאות והמחסור באור פרט לאורה של מנורה גרמו לו לחוש בחילה חזקה. ובכל זאת, הוא המשיך לעשות את זה במשך מה שנראה כמו שעות. לבסוף הייתה זו מלטה שנשלחה להביא אותו, ולומר לו בקשיחות מה, שהם במזח וקשורים, והאם הוא רוצה לרדת לחוף עכשיו. כל טיפת שליטה עצמית שהייתה לו נדרשה כדי שיזכיר לעצמו שעליו להתנהג כמו כוהן עתידי של סא, ולא כמו אח בכור כועס.
הוא הניח ללא קול את פיסת הפתיל שעליה עבד. כל חבל שבו נגע נראה פחות מסודר מכפי שהיה כשהתחיל, לא יותר. טוב, טורג יכול לפתל אותם מחדש אם רצה, או לזרוק את המשימה על מלח אומלל כלשהו. וינטרו ידע מההתחלה שזאת הייתה משימה שמטרתה להעסיקו, למרות שלא היה לו מושג מדוע אביו רצה להשפיל ולהכעיס אותו. אולי זה קשור במשהו לסירובו להכניס את היתד שהעירה את הספינה. אביו אמר אז מילים פראיות. טוב, זה נגמר כעת. סבו מת ונקבר בים, המשפחה הבהירה שאינה מעוניינת בנחמה ממנו, והוא יחזור הביתה מוקדם ככל שיוכל באופן סביר. מחר בבוקר, החליט, לא יהיה מועד מוקדם יותר.
הוא עלה לסיפון והצטרף לבני משפחתו בעודם מודים לאבלים שליוו אותם על הספינה ונפרדים מהם. רבים נפרדו גם מהפסלון החי. שעת בין הערביים הקיצית הפכה ללילה אמיתי עם עזיבתו של האדם האחרון. המשפחה עמדה עוד זמן מה, שותקת ומותשת, בעוד קייל פקד על החובל שיש לשוב לפרוק את המטען עם השחר. אז בא קייל ואמר למשפחה שהגיע הזמן ללכת הביתה. קייל אחז בזרועה של אמו, ווינטרו אחז בזרועה של
171
ספינת קסם
סבתו. הוא היה אסיר תודה על כך שממתינה להם כרכרה. הוא לא היה בטוח שהאישה הזקנה מסוגלת ללכת ברחובות המרוצפים והכהים שבמעלה הגבעה.
אבל כשהם פנו לעזוב את הסיפון הקדמי, הפסלון דיבר לפתע. "אתם הולכים?" שאלה בחרדה. "עכשיו?"
"אני אחזור עם שחר", אמר לה קייל. הוא דיבר כאילו מלח פקפק בשיפוטו.
"כולכם הולכים?" שאלה הספינה שוב. וינטרו לא היה בטוח למה הוא הגיב. אולי היה זה לנימת הבהלה בקולה.
"את תהיי בסדר", אמר לה בעדינות. "את בטוחה, קשורה כאן למזח. אין ממה לפחד".
"אני לא רוצה להיות לבד". התלונה הייתה של ילדה, אבל הקול היה של אישה צעירה וחסרת ביטחון. "איפה אלתיאה? למה היא לא כאן? היא לא הייתה עוזבת אותי לבדי".
"החובל יישן על הסיפון, וכמוהו חצי מהצוות. את לא תהיי לבד", השיב קייל בכעס. וינטרו זכר את הנימה הזאת מילדותו. לבו יצא אל הספינה למרות דעתו בנדון.
"זה לא אותו הדבר!" זעקה, בעודו שומע את עצמו מציע, "אני יכול להישאר על הסיפון, אם היא רוצה. ללילה זה, לפחות".
אביו הזעיף פנים כאילו הוא סתר את פקודתו, אבל סבתו לחצה את זרועו בעדינות וחייכה אליו. "דם מוכיח את עצמו", אמרה בקול שקט.
"הילד לא יכול להישאר", הכריז קייל. "אני צריך לדבר אתו הלילה".
"הלילה?" שאלה קפריה בחוסר אמון. "אוה, קייל, לא הלילה. לא עוד שום דבר הלילה. כולנו עייפים ומלאי צער".
"חשבתי שכולנו נשב יחד ונדון בעתיד", ציין אביו בכבדות. "אנו אולי עייפים ומלאי צער, אבל המחר לא יחכה".
"בין אם המחר יחכה ובין אם לאו, אני אחכה", קטעה סבתו את הוויכוח. היה צל של תקיפות בקולה, ולרגע, הוא זכר באופן ברור יותר את האישה שהכיר כילד. בעוד אביו שואף אוויר כדי לדבר, היא הוסיפה, "ואם וינטרו יישן על הסיפון וינחם את
172
ספינת קסם
הוויוואסיה כמיטב יכולתו, אראה זאת כטובה אישית". היא פנתה לפסלון והוסיפה, "אבל אזדקק לו שילווה אותי לכרכרה קודם לכן. האם תהיי בסדר לבדך למשך כמה דקות, וויוואסיה?" הוא היה מודע באופן מעורפל לחרדה שבה עקבה הספינה אחר שיחתם. כעת הופיע חיוך מאיר על התווים המגולפים. "אני בטוחה שאהיה בסדר גמור, רוניקה, בסדר גמור". היא נעה והתבוננה בוינטרו, ומבטה נכנס בעיניו בעומק כזה שזה הפתיע אותו. "כשתשוב לסיפון, האם תישן כאן למעלה, על הסיפון הקדמי, במקום שבו אני יכולה לראות אותך?"
הוא העיף מבט חסר בטחון באביו. נראה ששניהם היו היחידים שמודעים לכך שהוא עוד לא נתן רשות לכך. וינטרו החליט להיות דיפלומטי. "אם אבי ירשה", הסכים בזהירות. הוא עדיין נאלץ לשאת מבט לאביו ולפגוש את מבטו, אבל הוא אילץ את עצמו לעשות את זה ולא להסב את מבטו.
אביו עדיין הזעיף מבט, אבל וינטרו חשב שהוא ראה כבוד שניתן בחוסר רצון בעיניו. "אני מרשה זאת", אמר לבסוף, מבהיר לכולם שהוא ראה את ההחלטה הזאת כהחלטתו. הוא בחן את בנו. "כשתעלה לסיפון, תתייצב אצל טורד. הוא ידאג לכך שתקבל שמיכה". קייל התבונן מהנער לחובל השני הממתין, שהנהן למשמע הפקודה.
אמו נשפה באנחה, כאילו היא עצרה את נשימתה. "ט׳וב, אם זה סודר, הבה נלך הביתה". קולה נשבר באופן בלתי צפוי למשמע המילה האחרונה, ודמעות חדשות זלגו במורד לחייה. "אוה, אבי", אמרה בקול שקט, כאילו היא נוזפת באיש המת. קייל טפח על ידה שנחה על זרועו וליווה אותה מהספינה. וינטרו בא בעקבותיהם באטיות רבה יותר עם סבתו. אחיו ואחותו חלפו על פניהם בחוסר סבלנות ומיהרו לכרכרה.
סבתו נעה באטיות כה רבה, שהוא חשב שהיא עייפה מאוד עד שהחלה לדבר. אז הוא הבין שהיא התעכבה בכוונה כדי שיהיה לה רגע פרטי אתו. קולה היה שקט, מכוון לאוזניו בלבד.
"זה הכול נראה לך זר ומוזר מוקדם יותר היום, וינטרו. אבל עכשיו דיברת כמו וסטריט, ואני סבורה שראיתי את סבך בפניך. הספינה מושיטה לך יד".
1 73
ספינת קסם
"סבתא, אני חושש שאין לי מושג על מה את מדברת", הודה בקול שקט.
"באמת?" היא עצרה את הצעדה האטית שלהם והוא פנה לעמוד מולה. היא התבוננה בפניו, אישה קטנה אך זקופה. "אתה אומר שאינך מבין, אבל אני רואה משהו אחר", אמרה כעבור רגע. "אם לא ידעת את זה בעצמך, בלבך, לא היית מדבר למען הספינה כפי שעשית. אתה תגיע לזה, וינטרו. אתה תגיע לזה בבוא הזמן, אל חשש".
הוא חש תחושה מבשרת רעות. הוא הצטער שאינו בא אתם הביתה הלילה, כדי שיוכל לשבת עם אביו ואמו ולדבר גלויות. הם בבירור דנו בו. הוא לא ידע על מה הם דיברו, אבל הוא חש מאוים על ידי הדברים. אז הוא הזכיר לעצמו בתקיפות להימנע משיפוט מוקדם. סבתו לא אמרה עוד, והוא עזר לה לרדת במורד כבש הספינה ואז מסר אותה לכרכרה הממתינה. כל היתר כבר היו בפנים.
"תודה לך, וינטרו", אמרה לו ברצינות. "על לא דבר", השיב, אבל באי-נוחות, שכן הוא חשד שהיא מודה לו על יותר מכך שליווה אותה לכרכרה. הוא תהה לרגע האם הדבר שעליו הודתה לו באמת אינו דבר. הוא עמד לבדו בעוד העגלון קורא לסוסיו ויוצא אתם לדרך, כשפרסותיהם הולמות על קרשי העץ של המזח בקולות חלולים. לאחר שהם הלכו, הוא נותר שם לזמן מה, מחפש את שקט הלילה.
למען האמת, לא היה שקט כלל. גם בינגטאון עצמה וגם הרציפים מעולם לא ישנו באמת. מעבר לעיקול הנמל, הוא ראה את האורות ושמע את הקולות המרוחקים של שוק הלילה. טכסיס של הרוח הביא לו משב קצר של מוזיקה, חלילים ופעמוני יד. חתונה, אולי, עם ריקודים. קרוב יותר אליו, הלפידים המרוחים בזפת שחוברו לעמודי המזח סיפקו מעגלים מרווחים של אור מקוטע. הגלים חבטו באופן קצבי בסלעים מתחת לרציפים, והסירות הקשורות התחככו וחרקו במקומותיהן. הן היו כמו חיות עץ גדולות, חשב, ואז עבר רעד בגוו כשנזכר במודעותה של הספינה החיה. לא חיה ולא ספינת עץ, הבין, כי אם תערובת לא
174
ספינת קסם
טבעית כלשהי, והוא תהה איך יכול היה להתנדב לבלות את הלילה על סיפונה.
בעודו הולך במורד הרציף למקום שבו הוויוואסיה הייתה קשורה, אור הלפיד המרקד והמים הנעים חברו יחדיו ובלבלו את ראייתו והפכו כל צעד ללא בטוח. עד שהגיע לספינה, הוא חש את עייפות היום.
"אה, הנה אתה!"
הוא הופתע למשמע קבלת הפנים של הספינה, ואז התאושש. "אמרתי לך שאשוב", הזכיר לה. נראה מוזר לעמוד על הרציפים ולשאת לעברה מבט. אור הלפידים נע עליה באופן מוזר, שכן למרות שתוויה היו אנושיים, עורה החזיר את האור כמו עץ. מנקודת הראות הזאת, היה ברור באופן בולט יותר שהיא גדולה מהחיים באופן ניכר. שדיה החשופים והשופעים היו בולטים יותר מנקודת המבט הזו. וינטרו מצא את עצמו נמנע מלהתבונן בהם, וכך לא חשש גם מלהתבונן בעיניה. ספינת עץ, ניסה להזכיר לעצמו. היא ספינת עץ. אבל באור העמום בעודה מחייכת אליו מלמעלה, היא נראתה יותר כמו אישה צעירה הנשענת מחלון באופן מפתה. זה היה מגוחך.
"אתה לא עולה לסיפון?" שאלה אותו בחיוך.
"כמובן", השיב. "אהיה אתך עוד רגע".
בעודו עולה בכבש הספינה ומגשש את דרכו קדימה על הסיפון המוחשך, הוא תהה שוב על עצמו. ספינות חיות, למיטב ידיעתו, היו ייחודיות לבינגטאון. לימודיו ככוהן של סא מעולם לא עסקו בהן. אבל היו קסמים מסוימים שהוא הוזהר מכך שהם עומדים בניגוד לקדושת החיים. הוא עבר על הרשימה במוחו: הקסמים ששללו ממשהו את חייו על מנת לתת חיים למשהו אחר, הקסמים שללו את חייו של אחר על מנת להגביר את חייך שלך או של אחה.. אף אחד מהם לא נראה כמקביל באמת למה שהעיר ספינה חיה לחיים. סבו היה מת בין אם הספינה הייתה קיימת בין אם לאו. הוא החליט שלא ניתן לומר האם חייו של סבו נשללו ממנו כדי להעיר את הספינה לחיים. בערך באותו הזמן שהוא החליט זאת, הוא מעד על פתיל חבל. כשניסה למנוע מעצמו
175
ספינת קסם
ליפול, רגליו הסתבכו בשולי גלימת החניך שלו והוא נפל, משתרע במלוא אורכו על הסיפון.
איפה שהוא, מישהו נער בצחוק. אולי הצחוק לא כוון אליו. אולי אי-שם בסיפון הכהה מלחים עמדו יחדיו למשמרת וסיפרו סיפורים משעשעים להעביר את הזמן. אולי. פניו עדיין האדימו, והוא הדחיק את כעסו על הלעג האפשרי. טיפשות, אמר לעצמו. טיפשי לכעוס אם אדם הוא שוטה מספיק כדי לחשוב שמעידתו משעשעת, וטיפשי עוד יותר לכעוס כשאינו יכול להיות בטוח שזה המצב בכלל. זה פשוט היה יום ארוך מדי. הוא קם על רגליו בזהירות ומצא בגישוש את דרכו לסיפון הקדמי.
שמיכה גסה אחת נותרה שם בערימה. היא הדיפה את ריחו של האדם האחרון שהשתמש בה, או שנארגה באופן גרוע או שהלכלוך הקשיח אותה בחלקים מסוימים. הוא שמט אותה חזרה על הסיפון. לרגע שקל להסתפק בה. ליל הקיץ לא היה קר כל כך. הוא עשוי שלא להזדקק לשמיכה בכלל. שיעזוב את העלבון. הוא לא יתמודד עם אף אחד מהם אחרי מחר. אז הוא התכופף לקחת את השמיכה מהסיפון. זה לא המזל הרע של ברד מוקדם או נהר מוצף, אירוע מקרי שיש לסבול אותו בשלווה. זאת אכזריות אנושית, ולא ציפו מכוהן של סא לשאת את זה בשתיקה, לא משנה האם האכזריות הופנתה אליו או אל אחרים.
הוא יישר את כתפיו. הוא ידע איך הם ראו אותו. בנו של הקפטן, ילד, ננס, שנשלח לגור במנזר, שם גדלו אותו להאמין בטוב ובנדיבות. הוא ידע שהיו רבים שראו זאת כחולשה, שראו את הכוהנים והכוהנות של סא כשוטים חסרי מין שבילו את ימיהם בשוטטות וקשקושים על כך שהעולם יכול להיות מקום יפה ושליו. וינטרו ראה את הצד השני של חיי כוהנים. הוא טיפל בכוהנים שהוחזרו למנזר, כוהנים שנהפכו לנכים על ידי האכזריות שנגדה הם לחמו, או שגססו ממגפות שבהן חלו בעודם מטפלים בקורבנות אחרים. קול צלול ועין יציבה, יעץ לעצמו. הוא כרך את השמיכה המעליבה על זרועו ועשה את דרכו בעדינות לעבר הסיפון האחורי שבו בערה מנורת לילה אחת.
שלושה גברים ישבו במעגל של אור עמום, ויתדות הימורים
176
ספינת קסם
פוזרו על הסיפון. וינטרו הריח את הסירחון החד של משקאות אלכוהוליים זולים, וקימט את מצחו לעצמו. להבת הכעס הקטנה שבו לבלבה. כאילו הפך אחוז דיבוק על ידי האנמה של סבו, הוא נעמד בעוז במעגל האור של המנורה שלהם. הוא השליך את השמיכה על הסיפון, ושאל בבוטות. "ומתי החלה משמרת הלילה של הספינה הזאת לשתות בתפקיד?"
הייתה רתיעה כללית מכיוונו עד שהשלושה ראו מי דיבר.
"זה הילד הכוהן", לעג אחד, והשתרע שוב.
ניצוץ של כעס הוצת בו. "זה גם וינטרו הייבן, בן למשפחת וסטריט, ועל סיפון הספינה הזאת המשמרת לא שותה ולא מהמרת. המשמרת שומרת!"
שלושת הגברים קמו בכבדות לרגליהם. הם התנשאו מעליו וכולם היו רחבים ממנו, ובעלי שרירים קשים של גברים בוגרים. לאחד היה די שכל כדי להיראות מתבייש, אבל השניים האחרים ניזוקו מהשתייה ולא התחרטו.
"שומרת על מה?" תבע בחור שחור זקן בחוצפה. "שומרת על הספינה של הזקן בעוד קייל משתלט עליה ומחליף את הצוות שלה בחנפנים שלו? שומרת בעוד כל השנים שבהן עבדנו, ועבדנו בנאמנות רבה, מושלכות מעבר למעקה ומאבדות כל חשיבות?"
האיש השני המשיך את דבריו של הראשון. "שנשמור בעוד הייבן גונב את הספינה שצריכה להיות מנוהלת על ידי וסטריט? אלתיאה היא אולי שועלה קטנה ושחצנית, אבל היא וסטריט עד העצם. היא צריכה הייתה לקבל את הספינה, אישה או לא".
אלף תשובות אפשריות רצו במוחו של וינטרו. הוא בחר את זו שנראתה לו הטובה ביותר "אף לא אחד מהדברים האלה קשור לשתייה בעת משמרת. זאת דרך עלובה לכבד את זכרו של אפרון וסטריט".
נראה שההצהרה האחרונה השפיעה יותר מכל דבר אחר שאמר. הגבר שנראה מבויש צעד קדימה. "אני זה שהוטלה עליו המשמרת, ואני לא שתיתי. הם רק ארחו לי לחברה ושוחחו".
וינטרו לא יכול היה לחשוב על דבר נוסף לומר, אז הוא רק הנהן ברצינות. אז נפל מבטו על השמיכה המושלכת והוא נזכר במשימה המקורית שלו. "איפה החובל השני? טורג?"
177
ספינת קסם
הגבר שחור הזקן השמיע נחרה של בוז. "הוא עסוק מדי בהעברת הציוד שלו לתא של אלתיאה מכדי שיוכל להקדיש תשומת לב לכל דבר אחר".
וינטרו הנהן קצרות למשמע הדברים ולא יסף. הוא לא דיבר לאף אדם מסוים כשפנה אל הלילה, "אני לא חושב שהייתי צריך להיות מסוגל לעלות על הוויוואסיה מבלי שינסו לעצרני, גם בנמל הבית שלנו".
איש המשמרת התבונן בו במבט מוזר. "הספינה התעוררה לחיים עכשיו. היא תמהר לקרוא אם זר כלשהי ינסה לעלות עליה".
"אתה בטוח שהיא יודעת שעליה לעשות זאת אם זר יעלה לסיפון?"
המבט ההמום על פניו של איש המשמרת התחזק. "איך יכול מישהו שלא לדעת? את מה שקפטן וסטריט ואביו וסבתו ידעו על החיים על הספינה, היא יודעת". הוא הסב את מבטו ונד בראשו קלות כשהוסיף, חשבתי שכל בני וסטריט ידעו זאת אודות ספינה חיה".
"תודה לך", אמר וינטרו, והתעלם מהערתו האחרונה של האיש. "אלך לראות את טורג עכשיו. תמשיכו במעשיכם".
הוא התכופף והרים את השמיכה מהרצפה. הוא הלך בזהירות כשיצא ממעגל האור העמום, ונתן לעיניו להסתגל לאפלה המעמיקה. הוא מצא את הדלת לתאה של אלתיאה פתוחה, ואור נשפך ממנה אל הסיפון. אלה מבין ארגזיה שעוד לא נלקחו משם נערמו ללא מחשבה בצד אחד. החובל היה עסוק בסידור של חפציו שלו.
וינטרו נקש בחוזקה על הדלת הפתוחה, וניסה לא ליהנות מהדרך שבה קפץ טורג, כמעט באשמה.
"מה?" תבע האיש, בעודו מסתובב אליו.
"אבי אמר ללכת אליך כדי לקבל שמיכה", ציין וינטרו בקול שקט.
"נראה לי שכבר יש לך שמיכה", ציין טורג. הוא לא הצליח להסתיר לחלוטין את ניצוץ השעשוע. "או אולי ילד הכוהנים חושב שהיא לא טובה מספיק בשבילו?"
178
ספינת קסם
וינטרו שמט את השמיכה המעליבה על הסיפון. "זה לא מספק", אמר בקול שקט. "היא מזוהמת. אין לא בעיה עם שמיכה שחוקה, או מוטלאת, אבל איש לא היה מוכן לסבול זוהמה ברצון".
טורג בקושי התבונן בה. "אם היא מזוהמת, אז תרחץ אותה". הוא שב לאחסון חפציו בהפגנתיות.
וינטרו סירב להירתע. "אני לא צריך לציין שאין זמן לייבש ספינה", ציין בנעימות. "אני פשוט מבקש ממך לעשות מה שאבי פקד עליך. באתי לספינה ללילה זה, ואני זקוק לשמיכה".
"עשיתי כפי שאביך פקד, ויש לך שמיכה". השעשוע האכזרי בקולו של טורג היה פחות מוסתר כעת. וינטרו מצא את עצמו מגיב לכך ולא למילותיו של האיש.
"מדוע את מוצא שעשוע בחוסר נימוס?" שאל את טורג, בסקרנות אמיתית. "איך יכול להיות שזאת טרחה רבה יותר עבורך לספק לי שמיכה נקייה מאשר לתת לי סמרטוט מזוהם ולאלץ אותי להתחנן עבור מה שאני זקוק לו?"
היושר בשאלה הפתיע את החובל. הוא לטש בוינטרו מבט, לא יודע מה לומר. כמו אנשים רבים שאכזריותם באה להם ללא מחשבה, הוא מעולם לא שקל באמת מדוע הוא מתנהג כפי שהתנהג. היה מספיק עבורו שהוא יכול לעשות זאת. סביר להניח שהוא היה בריון מימי ילדותו, ויהיה כזה עד שייפטרו ממנו בתכריכי קנבס. בפעם הראשונה, בחן וינטרו את האיש בקפידה. כל גורלו נכתב עליו באותיות גדולות. היו לו עיניים קטנות ועגולות, כחולות כעיניו של חזיר קטן. העור מסביב לסנטרו העגול כבר החל להתרכך לסנטר כפול. המטפחת הקשורה סביב צווארו הייתה מכוסה בלכלוך עתיק, והצווארון של חולצתו המפוספסת בכחול ולבן חשף טבעת חומה פנימית. לא היו אלה הלכלוך והזיעה של עבודה ישרה, כי אם הזוהמה של עצלות. האיש לא טרח לשמור על סדר. זה היה ברור מהדרך שבה חפציו הושלכו ברחבי התא. תוך שבועיים יהיה התא לדיר מסריח של מלבושים לא רחוצים ושאריות מזון מפוזרות.
באותו הרגע החליט וינטרו לוותר על הויכוח. הוא יישן בבגדיו
179
ספינת קסם
על הסיפון ויחוש שלא בנוח, אבל הוא ישרוד את זה. הוא שפט שאין טעם להמשיך להתווכח עם האיש הזה. הוא לעולם לא יקלוט כמה דוחה הייתה השמיכה המלוכלכת בעיניו של וינטרו, או כמה מעליבה. וינטרו נזף בעצמו על שלא התבונן טוב יותר באיש קודם לכן. זה עשוי היה לחסוך לשניהם הרבה חיכוכים חסרי תועלת.
"לא משנה", אמר לפתע בשלווה. הוא פנה משם. הוא מצמץ בעיניו כמה פעמים כדי שיסתגלו לאפלה ואז החל לעשות את דרכו קדימה. הוא שמע את החובל ניגש לדלת התא כדי לבהות בו.
"הגור ודאי יתלונן לאבא, בכך אין לי ספק", קרא אחריו טורג בלעג. "אבל אני חושב שאביו מצפה שאדם יהיה קשוח מכדי שייבב אודות כמה כתמים על שמיכה".
אולי, הודה וינטרו, זאת אמת. הוא לא יטרח להתלונן בפני אביו כדי לגלות. אין טעם להתלונן אודות אי-נוחות של לילה. נראה שהשתיקה שלו מטרידה את טורג.
"אתה חושב שתסבך אותי ביללות שלך, נכון? אתה לא! אני מכיר את אביך טוב מאוד ויודע זאת".
וינטרו אפילו לא טרח להשיב ללעגו המאיים של האיש. ברגע שבו החליט לא להמשיך להתווכח, הוא ויתר על כל השקעתו הרגשית במצב. הוא משך את האנמה שלו לתוך עצמו כפי שלימדו אותו, ורוקן אותה מכל הכעס והעלבון שלו בעודו עושה זאת. זה לא שהרגשות האלה לא היו ראויים או נאותים. הם פשוט היו מבוזבזים על האיש הזה. הוא ניקה את מוחו מתגובותיו לשמיכה המזוהמת. עד שהגיע לסיפון הקדמי, הוא השיב לעצמו לא רק את השלווה, כי אם גם את השלמות.
הוא נשען על המעקה והשקיף על המים. היו ספינות אחרות שהטילו עוגן בנמל. אורות צהובים זהרו מהספינות ההן. הוא התבונן בהן. הבורות שלו עצמו הפתיעו אותו. הספינות האלה היו עצמים זרים עבורו, בן לדורות רבים של סוחרים ומלחים. רובן היו ספינות סחר, עם כמה ספינות דייג או טבח. לרוב ספינות הסחר היה חרטום חווק, עם סיפונים אחוריים שלעתים הגיעו עד
180
ספינת קסם
התרנים הראשיים. שניים או שלושה תרנים הושטו לעבר הירח העולה מכל ספינה.
לאורך החוף, שוק הלילה היה בשיא פריחתו ומלא אור וצלילים. כעת, כשחום היום חלף, מדורות בישול האירו בלילה בעוד נטיפי שומן טפטפו עליהן מהבשר. רוח פתאומית הביעה את ניחוח הבשר המתובל ואפילו את זה של הלחם הנאפה בתנורים הפזורים על המזח. גם צליל העז לחצות את המים ברסיסים פזורים, צחוק גבוה, פרץ של שיר, צרחה. המים הנעים לכדו את אורות השוק והספינות והפכו אותם לסרטים גליים של שיקוף. "אבל יש שלווה בכל זה", אמר וינטרו בקול.
מכיוון שכך צריכים הדברים להיות", השיבה וויוואסיה. קולה נשמע כשל אישה. הייתה בו אותה אפלה קטיפתית כשל הלילה, עם אותו שמץ של אשם. תענוג אסור גאה בוינטרו למשמע הצליל, ושמחה טהורה. לקח לו רגע לתהות בנוגע לתשובתו.
"מה את?" שאל ביראה שקטה. "כשאני רחוק ממך, אני חושב שעלי לחשוש מפניך, או לפחות לחשוד בך. אבל עכשיו שאני על הסיפון, וכשאני שומע את קולך, זה כמג.. כמו שאני מדמה לעצמי שיהיה להתאהב".
"באמת?" תבעה וויוואסיה, ולא הסתירה את ריגוש התענוג שבקולה. "אם כך תחושותיך דומות לתחושות? אני מתעוררת במשך זמן כה רב... במשך שנים, במשך כל חייהם של אביך ואביו, מאז שרב-רב-רב סבתך מסרה את עצמה לידי למשמורת. אז היום, כשיכולתי לבסוף לזוז, יכולתי לפקוח שוב את עיני לעולם, יכולתי לטעום ולהריח ולשמוע את כולכם בחושי שלי, אז ידעתי פחד. מי אתם, אני תוהה, בריות הבשר והדם והעצם, שנולדים בגופיכם ונגזר עליכם למות כשבשר זה כושל? וכשאני תוהה על הדברים האלה, אני חוששת שכן אתם כה זרים לי, שאיני יודעת מה תעשו לי. אבל כשאחד מכם קרוב, אני חשה שאתם ארוגים מאותו חוט כמוני, שאנו רק שלוחות של חיים מקוטעים, ושיחדיו אנו משלימים זה את זה. אני חשה שמחה בנוכחותך, מכיוון שאני חשה את חיי שלי הופכים לגדולים יותר כשאנו קרובים זה לזה".
וינטרו נשען על המעקה, שותק ללא תנועה כפי שהיה לו היה
181
ספינת קסם
מאזין למשורר מבורך. היא לא התבוננה בו. היא לא הייתה זקוקה להתבונן בו כדי לראות אותו. כמוהו, היא התבוננה מעבר לנהר באורות העולצים של שוק הלילה. אפילו עינינו רואות את אותו האור, חשב, וחיוכו התרחב. היו פעמים מעטות בהן מילים חדרו לתוכו כך והניחו את האמת שלהם בו כמו שורשים באדמה עשירה. כמה מהמורים הטובים ביותר במנזר יכלו לעורר בו את היראה הזאת, כשדיברו במילים פשוטות אמת ששחתה בתוכו ללא קול. כשמילותיה נמוגו לתוך חמימות הלילה, הוא השיב.
"כפי שעשוי מיתר של נבל, כשפורטים עליו בכוח, לעורר את תאומו, וכפי שתו גבוה וטהור יכול לגרום לגביש לזהור, כך עוררת בי אמת". הוא צחק בקול, מפתיע את עצמו, שכן הוא חש כאילו ציפור, שהייתה כלואה בליבו זמן רב, המריאה לפתע. "מה שאת אומרת הוא כה פשוט, רק שאנו משלימים זה את זה. איני יכול לחשוב על סיבה לכך שמילותייך ירגשו אותי כך, אבל זאת הן עושות. זאת הן עושות".
"משהו קורה, כאן, הלילה. אני חשה זאת".
"כמוני. אבל איני יודע מה זה".
"אתה מתכוון שאין לך שם לכך", תיקנה אותו. "שנינו לא יכולים שלא לדעת מה זה. אנו גדלים. אנו הופכים".
וינטרו מצא את עצמו מחייך אל תוך הלילה. "אנו הופכים למה?" שאל אותה.
היא פנתה אליו, והמישורים המגולפים על פני העץ שלה שיקפו את הניצוץ של אורות רחוקים. היא חייכה אליו, שפתיה נפשקות וחושפות את שיניה המושלמות. "אנו הופכים לנו", אמרה בפשטות. "אנו, כפי שנועדנו להיות".
אלתיאה מעולם לא ידעה שאומללות יכולה להגיע לשלמות. רק כעת, כשישבה ובהתה בכוס המרוקנת שלה, הבינה כמה שגוי באופן מוחלט הפך עולמה. דברים היו רעים בעבר, דברים היו פגומים, אבל רק היום היא החליטה החלטה מטופשת אחת אחרי השנייה עד שהכול היה שגוי ככל שהוא יכול להיות. היא נדה בראשה למחשבה על טיפשותה שלה. בעודה נוגעת באצבעותיה
1 82
ספינת קסם
במטבעות האחרונים בארנק המרוקן שלה ומרימה את הכוס שלה כדי שימלאו אותה, היא בחנה את ההחלטות שלה. היא ויתרה כשהייתה צריכה להלחם, נלחמה כשהייתה צריכה לוותר. אבל החלק הנורא מכל, הגרוע ביותר, היה שעזבה את הספינה. כשהיא עזבה את הוויוואסיה לפני שגופתו של אביה הוטמנה בגלים, היא הייתה גרועה, טיפשית וטועה. היא הייתה בוגדנית, בגדה בכל מה שאי-פעם היה חשוב לה.
היא נדה בראשה לעצמה. איך יכלה לעשות את זה? היא לא רק הלכה בזעם והותירה את אביה לא קבור, היא גם הותירה את הספינה לרחמיו של קייל. הוא לא הבין אותה, לא הבין כלל מהי ספינה חיה ולמה היא זקוקה. ייאוש אחז בלבה ולחץ. לאחר כל שנות ההמתנה, היא נתנה את וויוואסיה ביום המכריע הזה. מה הבעיה שלה? היכן היה המוח שלה, היכן היה הלב שלה כשהיא החשיבה את רגשותיה מעל אלה של הספינה? מה היה אומר אביה על זה? האם הוא לא אמר לה תמיד, "הספינה קודמת לכול, וכל השאר יבוא מכך".
בעל המסבאה הופיע לפתע, לקחת את המטבע שלה, לבחון אותה היטב, ואז למלא את הספל שלה. הוא אמר לה משהו, קולו חלקלק ומלא בדאגה מזויפת. היא נופפה לו ללכת בספלה המלא שוב, וכמעט ושפכה את תוכנו. היא שתתה בחופזה שמא תבזבז אותו.
היא פקחה את עיניה לרווחה כאילו זה ישיב לה את הצלילות, והתבוננה סביב. נראה שגוי שאף לא אחד מהאנשים במסבאה הזאת חולק את אומללותה. על פי מה שראתה, החלק הזה של בינגטאון לא הבחין כלל בעזיבתו של אפרון וסטריט. כאן ניהלו את אותן השיחות שניהלו במשך השנתיים האחרונות: החדשים הורסים את בינגטאון, הנציג של המושל לא רק חרג מסמכותו בכך שהמציא מסים חדשים, הוא גם קיבל שוחד כדי להתעלם מספינות עבדים כאן בנמל. הצ׳לסדים דרשו מהמושל שבינגטאון תבטל את מיסי המים שלה, והמושל כנראה יסכים למען עשבי התענוגות שצ׳לסד שלחה לו בחופשיות כה רבה. אותן צרות ישנות, חשבה אלתיאה לעצמה, אבל מעטים מאוד בבינגטאון יקומו ויעשו משהו בנוגע לזה.
183
ספינת קסם
בפעם האחרונה שהיא הלכה למועצת הסוחרים הוותיקים עם אביה, הוא קם ואמר להם פשוט להוציא את כל זה מחוץ לחוק. "בינגטאון היא העיר שלנו", אמר להם בנחישות. "לא של המושל. כולנו צריכים לתרום לבניית ספינת סיור משלנו, ופשוט למנוע מספינות העבדים גישה לנמל שלנו. לעצור גם את כניסת ספינות הדגן הצ׳לסדיות, אם הם לא רוצים לשלם מס כדי לעגון ולהצטייד כאן. שיצטיידו במקום אחר, אולי באחת מערי הפירטים, ונראה אם הם יזכו ליחס טוב יותר שם".
שאגה של תדהמה מורכבת מהלם והסכמה כאחד הייתה התגובה למילותיו, אבל כשהגיע הזמן להצביע, המועצה לא נקטה שום פעולה. "חכי שנה או שנתיים", אמר לה אביה כשהם עזבו. "זה הזמן שלוקח לרעיון להשתרש כאן. אפילו הערב, רובם יודעים שאני צודק. הם פשוט לא רוצים להתמודד עם מה שיש לעשות, עם העימות שחייב להתרחש על מנת שבינגטאון תישאר בינגטאון ולא תהפוך לצ׳לסד הדרומית. זיעת סא, הצ׳לסדים הארורים כבר קוראים תיגר על הגבול הצפוני שלנו. אם נתעלם מזה, הם יזדחלו לכאן בדרכים אחרות: עבדים עם פנים מקועקעות העובדים בשדותיה של בינגטאון, הנשים נשלחות לנישואין בגיל שתים־-עשרה, כל שאר השחיתויות שלהם. אם ניתן לזה לקרות, זה יהרוס אותנו. וכל הסוחרים הוותיקים יודעים את זה, בלבם. עוד שנה עוד שתיים, אני אעלה את זה שוב, ולפתע הם כולם יסכימו אתי. את תראי".
אבל הוא לא יעשה זאת. אביה עזב את העולם לנצח. בינגטאון הייתה עיר ענייה וחלשה מכפי שהייתה, והיא אפילו לא ידעה את זה.
עיניה התמלאו שוב בדמעות. פעם נוספת, היא ניגבה אותן בשרוולה. שני השרוולים היו רטובים, והיא לא פקפקה בכך שפניה ושיערה נראים נורא. קפריה ואמה היו מזועזעות לו היו רואות אותה כעת. טוב, שיהיו מזועזעות. אם היא מביישת אותן, הן גרועות יותר. היא פעלה על פי דחף כשהלכה להשתכר כך, אבל הן תכננו וזממו, לא רק נגדה כי אם, בסופו של דבר, נגד הספינה המשפחתית. הן הרי ודאי מבינות מה משמעות מסירת
1 84
ספינת קסם
וויוואסיה בידיו של קייל, ידיו של אדם שאפילו לא קשור אליה בקשר דם. טפטוף קטן של ספק עבר בה לפתע. אבל אמה לא נולדה וסטריט. היא נכנסה למשפחה בברית הנישואין, בדיוק כמו קייל. אולי, בדיוק כמוהו, לא היו לה רגשות אמיתיים כלפי הספינה. לא, לא, זה לא יכול להיות. לא אחרי שנים כה רבות עם אביה. אלתיאה אסרה בחומרה על המחשבה להיות אמיתית. הן ודאי יודעות, שתיהן, מה משמעותה של וויוואסיה למשפחתן. וכל זה היא ודאי נקמה מוזרה ונוראה, אבל זמנית, כנגדה. על מה, היא לא הייתה בטוחה. אולי על כך שאהבה את אביה יותר מכפי שאהבה כל אדם אחר במשפחה.
דמעות נבעו שוב. זה היה חסר משמעות. לשום דבר מאלה לא הייתה חשיבות. הן ייאלצו לשנות את דעתן, הן יאלצו להחזיר לה את הספינה. אפילו, אמרה לעצמה בחומרה, אפילו אם משמעות הדבר שתיאלץ לשרת תחת קייל הקפטן. עם כל שנאתה למחשבה, היא קיבלה אותה בהתלהבות. כן. זה כל מה שהם רצו. הבטחה כלשהי שעסקי הספינה ינוהלו כפי שהוא והן מצאו לנכון. ובכן, בשלב הזה, אף אחד מהדברים האלה לא עניין אותה כלל. הוא יכול לסחור בביצים כבושות ובאגוזי צבע כאוות רצונו, כל עוד היא יכולה להיות על סיפונה של וויוואסיה ולהיות חלק ממנה.
אלתיאה התיישבה לפתע. היא נאנחה אנחת רווחה עצומה, כאילו פתרה משהו לפתע. אבל דבר לא השתנה, אמרה לעצמה. רגע לאחר מכן, היא הכחישה גם את זה. שכן משהו כן השתנה, ובאופן דרסטי. היא גילתה שהיא מסוגלת להשפיל את עצמה הרבה יותר מכפי שהאמינה, שהיא תעשה כל דבר כדי להישאר על סיפון הוויוואסיה. כל דבר.
היא התבוננה סביב ונאנחה אנחה שקטה של חוסר שביעות רצון. היא שתתה יותר מדי ובכתה יותר מדי. ראשה פעם מכאב והיא אפילו לא הייתה בטוחה באיזו ממסבאות המלחים המפוקפקות של בינגטאון היא הייתה. אחת מהעלובות ביותר, זה בטוח. גבר התעלף והחליק ממושבו לרצפה. זה לא היה בלתי רגיל, אבל בדרך כלל היה מישהו שיגרור אותו הצדה. פונדקאים
1 85
ספינת קסם
נדיבים יותר הותירו אותם לנחור על הקרקע, בעוד חסרי הלב פשוט השליכו אותם אל הסמטאות והרחובות כדי שהמגייסים בכוח יוכלו למצאם שם. היו שמועות שכמה מבעלי המסבאות אפילו סחרו עם המגייסים בכוח, אבל אלתיאה תמיד פקפקה בכר לא בבינגטאון. בנמלים אחרים כן, היא הייתה בטוחה בכך. אבל לא בינגטאון.
היא קמה בחוסר יציבות. התחרה של חצאיותיה נתפסה בעץ הגס של רגל השולחן. היא שחררה אותה במשיכה, מבלי שיהיה אכפת לה האם היא תיקרע ותיתלה. היא לעולם לא תלבש את השמלה הזאת ממילא. שתיקרע לגזרים הלילה, לה לא היה אכפת. היא משכה באפה פעם אחרונה ושפשפה את עיניה העייפות בכפות ידיה. הביתה ולמיטה. מחר, איכשהו, היא תתמודד עם כל זה. אבל לא הלילה. סא המתוק, לא הלילה. הלוואי שכולם ישנו כשהיא תגיע הביתה, התפללה.
היא נעה לעבר הדלת, אבל נאלצה להיזהר ולא לדרוך על המלח השיכור שעל הרצפה. היא חשה כאילו רצפת העץ נעה מתחתיה, או אולי היא רגלי היבשה שלה פשוט טרם חזרו. היא צעדה צעד גדול יותר כדי לפצות על כך, כמעט נפלה, והתאוששה רק כשאחזה בעמוד הדלת. היא שמעה מישהו צוחק עליה, אבל לא הייתה מוכנה להקריב את הדרת הכבוד שלה כדי להסתובב ולראות מי. במקום זאת, היא פתחה את הדלת במאמץ ויצאה אל תוך הלילה.
החשיכה והקרירות היו מבלבלים וברוכים כאחד. היא עצרה לרגע על מרפסת העץ שמחוץ למסבאה ושאפה עמוקות כמה פעמים. בשאיפה השלישית חשבה לפתע שהיא עלולה להקיא. היא אחזה במעקה ועמדה במקומה, נושמת נשימות קטנות יותר ובוהה בעיניים פעורות לרווחה עד שהרחוב יפסיק להתנודד. הדלת מאחוריה נפתחה בחריקה ופלטה לקוח נוסף. היא פנתה בזהירות כדי לראות אותו. בעמימות, לקח לה רגע לזהות אותו. ואז, "בראשן", ברכה אותו.
"אלתיאה", השיב בעייפות. בחוסר רצון, שאל, "את בסדר?" לרגע, היא עמדה ברחוב והתבוננה בו. ואז, "אני רוצה ללכת
86 ו
ספינת קסם
לוויוואסיה". ברגע שאמרה את המחשבה שעלתה במוחה, היא ידעה שזה משהו שהיא חייבת לעשות. "אני חייבת לראות את הספינה הלילה. אני חייבת לדבר אתה, להסביר למה עזבתי אותה היום".
"מחר", הציע בראשן. "לאחר שתשני ותהיה פיכחת. את לא רוצה שהיא תראה אותך כך, נכון?" היא שמעה מעט עורמה בקולו כשאמר, "היא ודאי לא תהיה מאושרת מכך יותר מכפי שאביך היה במקומה".
"לא. היא תבין. אנו מכירות זו את זו במידה מספקת. היא תבין כל דבר שאעשה".
"אז היא תבין אם תבואי בבוקר, נקייה ופיכחת". ציין בראשן בהגיון. הוא נשמע עייף מאד. לאחר שתיקה של רגע, הוא הציע לה את זרועו. "בואי. אלווה אותך הביתה".
187
ספינת קסם
8
שיחות לילה
אמה התמוטטה ברגע שהם נכנסו לבית, רגליה פשוט התקפלו. קייל עמד ונד בראשו, אז קפריה דאגה להביא את אמה למיטה. חדר השינה שחלקה קפריה עם בעלה הפך לחדר של מחלה ומוות. במקום לשים את אמה בדרגש שבו שכבה על המשמרת במשך לילות כה רבים, קפריה ציוותה על ראש להכין עבורה חדר אורחים. היא ישבה עמה עד שהחדר היה מוכן והמשרתת שמה את אמה ההלומה במיטה. אז הלכה לבדוק מה מצבו של סלדן. הוא בכה. הוא רצה את אמו, ומלטה אמרה לו שהיא עסוקה, עסוקה מדי לתינוק בוכה. אז היא הותירה אותו יושב על קצה המיטה, מבלי לקרוא אפילו למשרתת שתדאג לו. קפריה חשה כעס רגעי על מלטה, אבל אז היא הזכירה לעצמה שמלטה היא מעט יותר מילדה בעצמה. לא סביר לצפות שבת שתים־עשרה תטפל באחיה בן השבע לאחר היום שעבר עליהם.
היא הרגיעה את הילד ועזרה לו ללבוש את כותונת הלילה שלו ונשארה לצדו עד שעיניו נעצמו. כשעזבה אותו לבסוף והלכה למיטתה שלה, היא הייתה בטוחה שכל אדם אחר בבית ישן כבר. האור המרקד של הנר בעודה צועדת במסדרונות המוכרים הזכיר לה רוחות ורפאים. היא תהתה לפתע האם יכול להיות שהאנמה
188
ספינת קסם
של אביה עדיין נמצאת בחדרים שבהם סבל במשך זמן כה רב. רעד עבר בגבה, והרים את השערות על עורפה. רגע לאחר מכן היא נזפה בעצמה. האנמה של אביה הייתה מאוחדת עם הספינה כעת. וגם לו הייתה מתעכבת כאן, אביה שלה ודאי לא היה נוטר לה. ובכל זאת, היא שמחה להיכנס ללא קול לחדר שבו קייל הלך כבר לישון. היא כיבתה את הנר כדי שלא להפריע לו והתפשטה באפלה, שומטת את בגדיה לרצפה. היא מצאה את כותונת הלילה שנאנה הכינה עבורה ועטתה אותה. אז, סוף סוף, מיטתה שלה. היא הרימה את השמיכה והסדין, והחליקה פנימה לצד בעלה הנם.
הוא פתח את זרועותיו וקידם אותה בברכה. הוא לא ישן בלעדיה, כי אם המתין לה כאן. למרות היום הארוך שעבר, למרות העייפות והעצב שחשה, זה שימח אותה. קפריה חשה כאילו מגעו של קייל חותך קשרי כאב שחנקו אותה במשך ימים. במשך זמן מה הוא פשוט חיבק אותה. הוא ליטף את שיערה ועיסה את צווארה ללא מילים בעוד אור ירח נכנס לחדר השינה מהחלונות הגבוהים. ירח ליל הקיץ היה בהיר מספיק כדי שכמעט יאיר צבעים. הסדינים בצבע שמנת שעל המיטה, שיערו של קייל כמו נחושת, עורו בשני גוונים של זהב עמום היכן שהשמש נגעה והיכן שלא. לאחר מכן, בעודה מקמרת את גופה כנגד זה שלו ומניחה את ראשה על כתפו, הייתה שתיקה לזמן מה. היא הקשיבה להלמות לבו ולתנועת האוויר דרך חזהו ושמחה על כך ועל החמימות שלו.
אז היא חשה לפתע אנוכית וחסרת התחשבות על כך שיש לה את כל זה, והיא מסוגלת ליהנות מזה, בליל היום שבו אמה איבדה את בעלה, ואתו כל אפשרות של קרבה גופנית וחלוקה כזאת. רפויה וחמימה מתינוי האהבים שלהם, זה נראה לפתע אובדן נוראי מכדי שיהיה קיים בעולם כלשהו. היא לא התרחקה מקייל, כי אם נצמדה אליו כשגרונה נסגר בכאב, ודמעה חמה אחת החליקה במורד לחייה וטפטפה על לחיו החשופה. הוא הושיט יד ונגע בה, ואז בפניה.
"לא", אמר לה בעדינות. "לא. היו די והותר דמעות היום, ודי
89 ו
ספינת קסם
והותר אבל. תעזבי את זה, לעת עתה. אל תתני שיהיה משהו או מישהו במיטה הזאת פרט לשנינו.
נשימתה נעתקה. "אנסה. אבל האובדן של אמי׳." רק עכשיו הבנתי באמת מה היא אבדה. כל זה". ידה החופשייה שרטטה לאורך גופו, מכתף לירך, לפני שהוא אחז בה והביא אותה לפיו לנשיקה.
"אני יודע. גם אני חשבתי על זה, כשנגעתי בך. תהיתי האם יבוא יום שבו לא אשוב אלייך, מה תעשי..."
"אל תדבר אפילו על אפשרות כזאת!" התחננה בפניו. היא הרימה את כף ידה ללסת שלו והפנתה את פניו אל פניה, לאור הירח. "אני עדיין לא יודעת האם זה היה צודק", הכריזה לפתע בנימה שונה. "אני יודעת שדיברנו על זה, שכולנו הסכמנו שזאת תהיה ההחלטה הטובה ביותר, שהיא תגן על כולם. אבל המבט על פניה כשהנחתי את ידי על היתד... והדרך שהיא פשוט הלכה בזעם. בחיים לא הייתי מאמינה שאלתיאה תעשה את זה, פשוט תעזוב את ההלוויה ככה. חשבתי שהיא אהבה אותו יותר".
"אמ", שקל קייל. "גם אני לא ציפיתי לכך. חשבתי שהיא אהבה את הספינה יותר, אם לא את אביה. ציפיתי לקרב אמיתי אתה, ופשוט שמחתי כשהיא ויתרה כל כך בקלות. הייתי בטוח שכל ההלוויה תהיה סצנות מרירות אחת אחר השנייה. לפחות היא חסכה לנו את זה. למרות שאני חייב להודות שאיני חש בנוחות עם המחשבה על היכן היא כעת. נערה צריכה להיות בבית בליל מותו של אביה, לא לדהור ברחבי נמל פראי כמו בינגטאון". הוא עצר, ואז הוסיף כמעט בזהירות, "את יודעת שאני לא יכול לעבור על זה בשתיקה. צריך לנזוף בה. מישהו צריך להשתלט עליה לפני שהיא תהרוס את עצמה לחלוטין".
"פאפא תמיד אמר שאלתיאה פועלת טוב יותר תחת יד קלה", הסתכנה קפריה. "שהיא צריכה מקום לטעויות שלה, שכן נראה שרק מהן היא לומדת".
קייל השמיע נחרת גועל. "סלחי לי, אהובתי, אבל אני חושב שהוא אמר את זה כדי לחסוך מעצמו את הצורך להתמודד אתה כאב. היא מפונקת. היא פונקה במשך כל הזמן שהכרתי אותה,
190
ספינת קסם
ורואים את זה. היא תמיד מניחה שהיא תקבל את רצונה. זה הפך אותה לאנוכית ולא מתחשבת באחרים. אבל עדיין לא מאוחר מדי בשבילה. התגלית הזאת הדהימה אותי יותר מכפי שאת יכולה לדמיין. בדרך הביתה, כשאבדתי את סבלנותי וציוויתי עליה להישאר בתאה למשך שארית המסע, לא העליתי בדעתי שהיא תציית לי. כעסתי ונבחתי את המילים כדי להוציא אותה מהתא שלי לפני שבאמת אאבד שליטה. אבל היא צייתה לי. ואני חושב שסוף סוף היה לה זמן לחשוב קצת בזמן שלה לבד. ראית איך היא הייתה כשירדנו לחוף. שקטה ומלאת חרטה. היא התלבשה כמו ליידי כשעזבנו את הספינה, או הכי קרוב לכך שהיא מסוגלת".
הוא עצר לרגע. הוא נד בראשו, מסבך את שערו הבלונדיני כנגד הכרית. "נדהמתי. ציפיתי כל הזמן שהיא תתחיל שוב את המריבה. ואז הבנתי שזה מה שהיא חיפשה כל הזמן. מישהו שימתח גבול. מישהו שסוף סוף ייקח עליה שליטה ויגרום לה להתנהג כפי שהיא יודעת שהיא צריכה. כל הזמן הזה, אני חושב שהיא פשוט בדקה כמה היא יכולה להרחיק עד שמישהו יוריד את המפרשים שלה ויוריד עוגן". הוא כחכח בגרונו. "כיבדתי את אביך. את יודעת את זה. אבל בכל הנוגע לאלתיאה, הוא היה... עיוור. הוא מעולם לא אסר עליה דבר, מעולם לא אמר לה באמת ׳לא׳ וכפה את זה. כשאני התערבתי ועשיתי את זה, נו, ההבדל היה מדהים. כמובן, כשהיא ירדה מהספינה וכבר לא הייתי אחראי, אז היא שוב החלה להיות פראית מעט". הוא משך בכתפיו. במשך זמן מה הייתה שתיקה בעוד הוא וקפריה הוגים באחותה ובדרכיה המוזרות.
קייל שאף עמוקות והוציא את האוויר באנחה כבדה. "פעם חשבתי שאין לה תקווה. שהיא תביא לנו רק צער ותמצא בעצמה סוף רע. אבל היום, כשהיא ראתה לבסוף את כולנו מאוחדים במה שטוב למשפחה, היא לא התנגדה לנו באמת. עמוק בפנים, היא יודעת מה צודק. יש להשתמש בספינה למען טובת כל המשפחה. את הבכורה: זה רק צודק שאת תרשי את העושר האמיתי של המשפחה. חוץ מזה, יש לך ילדים לדאוג להם, והספינה תאפשר
191
ספעתקסם
לנו לעשות את זה. למי יש לאלתיאה לדאוג? רק לעצמה, ואני חושב שאנחנו יכולים לבטוח בעצמנו לדאוג שהיא לא תרעב או תהיה עירומה או חסרת גג. אבל אם המצב היה הפוך והספינה הייתה ניתנת לידיה, היא הייתה מפליגה בוויוואסיה מהנמל מבלי להתבונן לאחור, וסביר להניח שהיא הייתה ממנה את הלא יוצלח הזה, בראשן, כקפטן".
הוא התמתח קלות, אבל לא מספיק כדי להזיז אותה. זרועו הקיפה אותה, חיבקה אותה חזק. "לא, קפריה, אני לא חושב שאת צריכה לפקפק בכך שמה שעשינו היום היה לטובה. אנחנו יודעים שנדאג לאלתיאה, וגם נוציא את אמך מהסבך הכלכלי שלה. האם את יכולה לומר לבטח שאלתיאה תטפל באמך, שלא לדבר עלינו ועל ילדינו? אני חושב שלקראת הסוף אפילו אביך ראה את החוכמה שבהורשת הספינה לך, עם כמה שהיה קשה לו לפגוע ברגשותיה של הקטנה החביבה עליו".
קפריה נאנחה והתקרבה אליו. כל מילה שהוא אמר הייתה הגיונית. זאת הייתה אחת הסיבות שהיא נישאה לו. היכולת שלו לחשוב על דברים באופן כה זהיר והגיוני גרמה לה לחוש בטוחה. זה היה דבר אחד שבו הייתה בטוחה כשנישאה - שהיא לא רוצה לחיות את חייה נשואה לאדם אימפולסיבי וגחמני כמו שאביה היה. היא ראתה מה זה עשה לאמה, איך זה הזקין אותה הרבה מעבר לשנותיה. נשות סוחרים אחרות חיו חיי שלווה קלים וטיפלו בגני השושנים שלהן ובנכדיהן, בעוד אמה שלה קמה כל יום ועמדה בפני עומס החלטות ועבודה של גבר. זה היה מעבר לחשבונות ולעשיית הסכמים מתישה עם סוחרים אחרים. לעתים קרובות, אמה יצאה לשדות על גב סוס, בדקה בעצמה שמה שהמפקחים שלה אמרו הוא אמת.
במשך כל חייה, קפריה שנאה את עונת קציר המייפ. כשהיא הייתה קטנטנה, היא ידעה רק שמשמעות העונה היא שאמה כבר לא הייתה בבית בשעה שהתעוררה, ושהיא אולי לא תראה אותה עד שעה לפני שעת השינה, או לא תראה אותה כלל באותו היום. כשבגרה, היו כמה שנים שבהן אמה התעקשה לגרור אותה לשדות החמים ולשורות הארוכות של שיחים כהים ודוקרניים עם
192
ספינת קסם
קטניות מבשילות. היא אילצה אותה ללמוד איך בוצרים את הקטניות, איך נראים המזיקים שתקפו את השיחים, ואיזה שיחים חולים יש לעקור מיד ולשרוף, ואיזה יש לשטוף בקפדנות בתה חזק מעובש עלים ומגללי סוסים. קפריה שנאה את זה. ברגע כשהייתה מבוגרת מספיק כדי לדאוג בנוגע לעור ולשיער שלה, היא מרדה וסירבה להיות מעונה עוד. זאת, זכרה, הייתה השנה שבה החליטה שלעולם לא תינשא לגבר שיצא לים ויותיר אותה עם עול שכזה. היא תמצא גבר שמוכן למלא את תפקידי הגבר, שיטפל בה וישמור על בטחונה ויגן על דלתם מכל צרה ודאגות. "ואז מצאתי לעצמי מלח", אמרה בקול. החיבה בקולה הפכה את האמירה למחמאה.
"אה?" השאלה הישנונית בקעה עמוק מתוך חזהו. היא הניחה יד על חיוורונו באור הירח, נהנתה מהניגוד בין עור הזית שלה לבין לבנוניותו.
"אני פשוט מצרה על כך שאתה נעדר כל כך הרבה", אמרה בקול שקט. "עכשיו, שפאפא מת, אתה הגבר של המשפחה. אם אתה לא בסביבה..."
"אני יודע", אמר בקול שקט. "חשבתי על זה, דאגתי בקשר לזה. למה את חושבת שעלי להתעקש שעל וינטרו להפליג אתי בספינה? הגיע הזמן שהוא יעשה את חלקו כגבר במשפחה וייקח את חלקו באחריות".
"אבל... הכהונה שלו", התנגדה קפריה בקול קטנטן. היה לה קשה מאוד לחלוק על בעלה, אבל בתחום הזה הוא תמיד נתן לה לעשות כרצונה בעבר. היא התקשתה לקלוט שהוא עלול לשנות את דעתו כעת.
"את יודעת שהשטויות האלה מעולם לא מצאו חן בעיני", אמר בקול שקט, כמו בתשובה למחשבתה. "הצעת הבן הבכור שלנו לשירותו של סא... זה דבר נאה לעשות עבור האנשים העשירים של ג׳מאיליה. זה מפגין לראווה את עושרם, שהם יכולים להציע את עבודתו של בן מבלי לחשוב על כך. זה לא המצב שלנו, יקירה. אבל ידעתי שרצית את זה, וניסיתי לתת לך לקבל את זה. שלחנו את הילד למנזר, ואם אביך היה נותר בחיים עוד חופן שנים, הם
1 93
ספעת קסם
היו יכולים להחזיק בו. אבל הוא לא. סלדן צעיר מכדי להפליג. האמת הפשוטה בעניין היא שהמשפחה זקוקה לוינטרו הרבה יותר מאשר מנזר כלשהו בג׳מאיליה. סא מספק, כפי שאת תמיד אומרת. ובכן, ראי זאת כך. הוא סיפק לנו בן, לפני שלוש-עשרה שנה. ועכשיו אנו זקוקים לו".
"אבל הבטחנו אותו", אמרה בקול קטן. בתוכה היה יגון. זה היה כה חשוב לה שוינטרו היה כוהן שהוצע לסא. לא כל הנערים שהוצעו התקבלו. חלקם הוחזרו להוריהם בצירוף תודות המנזר, אבל עם מכתב מנומס שהסביר שבניהם לא מתאימים באמת לכהונה. וינטרו לא הוחזר. לא, הם נצרו אותו מההתחלה, קידמו אותו במהרה לגלימות החניך החומות שלו, העבירו אותו מהמנזר החיצוני בקייל למנזר קלפיטון בחצי האי מארו. הכוהנים לא שלחו דיווחים לעתים קרובות, אבל אלה שהיא קיבלה היו נלהבים. היא שמרה אותם, קשורים בסרטים המוזהבים שעטפו אותם במקור, בפינת תיבת הבגדים שלה.
"את הבטחת אותו", ציין קייל. "לא אני. הנה, תני לי לקום". הוא ניתק את עצמו מזרועותיה ומהמצעים וקם. גופו היה כמו שנהב מגולף באור הירח. הוא גישש למרגלות המיטה אחר □תונת הלילה שלו וגרר אותה מעל לראשו.
"לאן אתה הולך?" שאלה בקול שקט. היא ידעה שהערתה לא מצאה חן בעיניו, אבל הוא מעולם לא עזב את מיטתה והלך לישון במקום אחר בעבר.
הוא הכיר אותה כה טוב. כאילו חש את דאגתה, הוא הושיט יד להחליק את שערה מפניה. "אני אחזור. אני רק הולך לבדוק את חדרה של אלתיאה, ולראות האם היא כבר חזרה הביתה". הוא נד בראשו. "אני לא מאמין איזו שוטה היא. אני מקווה שהיא לא תעשה בושות בבינגטאון הלילה. לאחר שהיא שתתה כמה משקאות, היא מסוגלת לומר כמעט כל דבר. שערורייה היא הדבר האחרון שאנו זקוקים לו כרגע. המשפחה חייבת להיראות יציבה ומאוחדת עד שנפתור את הבעיות הכלכליות האלה. דיבורים פראיים כלשהם מאלתיאה, ואנו עלולים לגלות שהנושים שלנו נבהלים, חושבים שהם חייבים להוציא מאתנו כל מה שהם
194
ספינת קסם
יכולים, כל עוד יש לנו מה לתת. נו, טוב. היו לנו די דאגות ויגון ללילה אחד. תנסי לחזור לישון. אני אחזור עוד כמה רגעים בכל מקרה".
במשך רגע ארוך, בראשן חשש שהיא עומדת לסרב להצעת הליווי שלו. אלתיאה התנודדה קלות על רגליה בעודה בוחנת אותו במבט מעומעם. הוא התבונן בה חזרה במבט שליו. סא, היא הייתה מחזה! שיערה התפזר והיה שרוע על מצחה וכתפיה. פניה היו מרוחות באבק היום ובדמעותיה. רק שמלתה הראתה שהיא אישה בעלת איכות, ומצבה המרושל גרם לה להיראות כמו שמלה שמישהי אחרת השליכה. כרגע, חשב בחמיצות, היא נראתה יותר כמו נערת רציפים שמחפשת משכב מאשי כבתה הגאה של משפחת סוחרים מבינגטאון. אם היא תנסה ללכת הביתה לבדה, כל דבר עלול לקרות לה בשוק הלילי הפראי.
אבל כעבור רגע היא הנהנה בקול. "כן", אמרה, ובאנחה כבדה נוספת אחזה בזרועו המוצעת. היא נשענה עליו בכבדות, והוא שמח שנפטר מתיק הים שלו מוקדם יותר באותו היום. בעל המסבאה ששמר עליו הכיר אותו היטב, והוא נפרד מכמה מטבעות קטנים כדי להבטיח את בטחונו. הוא לא רצה לחשוב על עוד כמה מטבעות בזבז כשהלך בעקבותיה ממסבאה למסבאה. יותר מכפי שתכנן, אמת, אבל פחות מכפי שהיה מוציא באופן רגיל בלילה בעיר. הוא עדיין היה כמעט פיכח, הרהר. זה ודאי היה הלילה המדכא ביותר שאי־-פעם בילה חזרה בנמל בית. טוב, הלילה כמעט ונגמר. כל מה שנותר לו לעשות הוא להחזיר אותה הביתה בבטחה, והשעות המעטות בין הכוכבים לשחר יהיו שלו לבלותן כרצונו.
הוא התבונן במעלה הרחוב ובמורדו. הוא הואר חלשות באורם של לפידים מרוחקים זה מזה וכמעט והיה נטוש בשעה זו. אלה שעדיין היו מסוגלים לשתות היו במסבאות, וכל שאר האנשים ברובע הזה יהיו מעולפים במקום כלשהו. ובכל זאת, יהיו כמה בריונים שאורבים בדרך הזאת, ויקוו להשיג את המטבע האחרון של מלח שיכור. כדאי שהוא יתקדם בזהירות, במיוחד אם הוא עם אלתיאה.
1 95
ספינת קסם
"מכאן", אמר לה וניסה להוביל אותה בקצב מהיר, אבל היא מעדה כמעט מיד. "האם את שיכורה עד כדי כך?" שאל אותה בכעס לפני שהצליח למשול בלשונו.
"כן", הודתה וגיהקה. היא התכופפה בפתאומיות כזאת שהוא חשב שהיא עומדת להתקפל על המדרכה. במקום זאת היא חלצה, זו אחר זו, את שתי נעליה בעלות העקבים והסרטים. "והדברים הארורים האלה לא עוזרים כלל". היא קמה והשליכה את שתיהן לרחוב האפל. היא התיישרה, פנתה חזרה אליו, ואחזה בזרועו בחוזקה. "עכשיו בוא נלך".
היא התקדמה בהצלחה רבה ללא נעליים, נאלץ להודות. הוא חייך לעצמו באפלה. אפילו לאחר כל השנים שבהן הסתדר בעצמו, עדיין היה בו מעט מהטרל המרובע. הוא חש רעד של אימה למחשבה על בת סוחרים ההולכת בעיר יחפה. טוב, בהתחשב במצבה הכללי, הוא פקפק בכך שזה יהיה הדבר הראשון שמישהו יבחין בו. לא שהוא התכוון להציג אותה לראווה בשוק במצבה. הוא ילך ברחובות פחות מאוכלסים ויקווה שהם לא יפגשו איש שיזהה אותם באפלה. זאת הוא היה חייב לזכרו של אפרון וסטריט.
אבל כשהם הגיעו לצומת, היא משכה בזרועו וניסתה לפנות לעבר הרחובות המוארים של שוק הלילה. "אני רעבה", הכריזה, ונשמעה מופתעת וכועסת כאחד, כאילו זו הייתה אשמתו.
"חבל מאד. אני מרושש", שיקר בתמציתיות וניסה למשוך אותה לכיוון השני.
היא לטשה בו מבט חשדני. "שתית את כל השכר שלך כל כך מהר? חי המשא של סא, ידעתי שאתה שיכור בנמל, אבל לא חשבת שאפילו אותה מסוגל לחסל מטבעות במהירות כזאת".
"בזבזתי את זה על זונות", הרחיב את השקר בכעס.
היא בחנה אותו באור הלפידים המהבהב. "כן. זה הגיוני", אישרה לעצמה. "אין דבר שלא תעשה, נכון, בראשן טרל?"
"לא הרבה", הסכים בקור, נחוש בדעתו לסיים את השיחה. הוא משך שוב בזרועה אבל היא התעקשה.
"הרבה מקומות שם יתנו לי אשראי. בוא, אשלם גם עליך". היא עברה משיפוטית למשתפכת ברגע.
196
ספעתקסם
הוא החליט על גישה ישירה. "אלתיאה. את שיכורה ונראית נורא. את לא במצב להיראות במקום ציבורי. בואי. אני לוקח אותך הביתה".
ההתנגדות יצאה ממנה והיא נתנה לו להוביל אותה בשלווה ברחוב החשוך למחצה. הם היו כאן באזור של חנויות קטנות, חלקן מסוג מפוקפק, האחרות לא מסוגלות לשלם את שכר הדירה הגבוה של מיקום בשוק הלילה. מנורות עמומות דלקו מחוץ לחנויות שעדיין היו פתוחות: מכוני קעקוע, חנויות קטורת וסמים, ואלה שסיפקו את התענוגות יוצאי הדופן של הבשר. הוא שמח שהתנועה כה מועטה הלילה. בדיוק כשחשב שקשיי הלילה נגמרו עבורו, אלתיאה שאפה עמוקות ברעד. הוא הבין שהיא בוכה, בשקט כמעט מוחלט.
"מה הבעיה?" שאל אותה בעייפות.
"עכשיו, כשאבי מת, איש לעולם לא יהיה גאה בי שוב". היא נדה בראשה בעיוורון, ואז ניגבה את עיניה על שרוולה. קולה היה חנוק כשדיברה. "אתו, זה היה מה שיכולתי לעשות. אתם, זה איך אני נראית, או מה אחרים חושבים עלי".
"שתית יותר מדי", אמר בקול שקט. הוא התכוון שהמילים יהיו מנחמות, שדברים כאלה מטרידים אותה רק כשהיא שיכורה ומגננותיה נופלות, אבל זה נשמע כמו עוד גינוי. אבל היא רק הרכינה את ראשה למשמע הדברים והמשיכה ללכת בעקבותיו בצייתנות, אז הוא עזב את זה. הוא בהחלט לא הצליח לשפר את מצב רוחה, והוא לא באמת היה בטוח שהוא רוצה לשפר את מצב רוחה, או שיש לו אחריות כלשהי לעשות זאת. אז המשפחה שלה גינתה אותה. האם היא יכולה לדבר אתו ולשכוח כמה מוחלט נידויו ממשפחתו שלו? לפני שבועות מעטים בלבד, היא הטיחה את זה בפרצופו. זה לא הוגן מצדה לצפות לאהדה עכשיו, כשהמצב התהפך.
הם הלכו במשך זמן מה ללא אומר עד שהיא דיברה שוב. "בראשן", אמר בקול שקט ורציני. "אני הולכת להחזיר את הספינה שלי לעצמי".
הוא השמיע קול לא מתחייב. לא היה טעם לומר לה שהוא סבור שאין שום סיכוי לכך.
197
ספינת קסם
"שמעת מה אמרתי?" תבעה.
"כן. שמעתי אותך".
"נו. אתה לא מתכוון לומר שום דבר?"
הוא השמיע צחוק קצר ומריר. "ב^קתי את הספינה שלך חזרה, אני מצפה להיות חובל ראשון".
"סגור", השיבה ברוב הדר.
בראשן נחר. "אבו הייתי יודע שזה יהיה כל כך קל, הייתי דורש להיות הקפטן".
"לא. לא, אני אהיה הקפטן. אבל אתה יכול להיות החובל. וויוואסיה מחבבת אותך. כשאני אהיה הקפטן, ניתן רק לאנשים שאנחנו מחבבות לעלות לסיפון".
"תודה לך", אמר במגושם. הוא מעולם לא סבר שאלתיאה מחבבת אותו. בדרך מוזרה, זה ריגש אותו. בתו של הקפטן חיבבה אותו אחרי הכול.
"מה?" שאלה אותו כשכרוח.
"כלום", אמר לה. "שום דבר".
הם פנו לרחוב סוחרי הגשם הפראי. כאן החנויות היו נאות יותר, אבל רק אחת או שתיים עדיין היו פתוחות. הסחורה האקזוטית והיקרה שבה סחרו הייתה לעשירים מאד, לא לצעירים הפראיים ומשולחי הרסן שהיו רוב הלקוחות של שוק הלילה. חלונות הזכוכית הגבוהים היו מכוסים בתריסים מוגפים ללילה, ושומרים שיכורים חמושים היטב שוטטו בהחלטיות ליד החנויות השונות. יותר מאחד מהם התבונן בזעף בזוג בעודם עושים את דרכם במורד המדרכה. הסחורות מאחורי החלונות המוגפים ניחנו בגוון המיוחד של קסם אזור הגשם הפראי. תמיד נראה לבראשן שיש זוהר של משהו רוטט ומתוק ברחוב. זה דקר את השערות בעורפו ובאותה העת סגר את גרונו ביראה. אפילו בלילה, כשהסחורות המסתוריות של סחר הנהר המאיים הוסתרו מעין, הילת הקסם זהרה, כסופה וקרה, באוויר הלילה. הוא תהה האם אלתיאה חשה זאת, וכמעט שאל אותה, אבל השאלה נראתה רצינית וטריוויאלית כאחת מכדי שיבטא אותה בקול.
השתיקה ביניהם גברה עד שידה של אלתיאה על זרועו היוותה
98 ו
ספינת קסם
קרבה לא נינוחה. כשהוא דיבר שוב, מטרתו הייתה להפיג את התחושה הזאת יותר מאשר תוצאה של צורך כלשהו. "נו, היא התקדמה בעולם במהירות", ציין בקול כשחלפו על פני חנותה של אמבר. הוא הנהן לעבר חנות בפינת רחוב הגשם הפראי, שם ישבה אמבר עצמה בחלון מאחורי זוג שמשות יקרות מזכוכית ייקה. הן היו שקופות כמים, ומוקמו במסגרות מוזהבות ומגולפות באופן מרהיב. הן גרמו לאישה בחלון להראות כמו יצירת אמנות ממוסגרת. כיסא העץ שבו נחה היה עשוי ממקלעת לבנה. היא לבשה שמלה חומה וארוכה שהייתה תלויה בפשטות מכתפיה. היא יותר הסתירה מאשר הציגה לראווה את גופה הדק. חלונות חנותה לא הוגפו ולא כוסו בסורגים. לא ארבו שומרים בחוץ. אולי אמבר סמכה על נוכחותה המוזרה שלה שתרתיע גנבים. מנורת צלחת אחת בערה על הרצפה לצדה באור צהוב עמום. החום העשיר של השמלה הכרוכה סביבה הדגיש את הזהב בעורה, בשיערה ובידיה. רגליה היחפות הציצו מתחת לחצאיותיה הארוכות. היא צפתה ברחוב במבט רחב עיניים ולא במבט ממצמץ של חתולה.
אלתיאה עצרה והחזירה לה מבט. היא התנודדה קלות על רגליה ובראשן הניח את זרועו סביב כתפיה מבלי לחשוב כדי לייצב אותה. "מה היא מוכרת?" תהתה אלתיאה בקול. בראשן התכווץ, בטוח שהאישה מאחורי הזכוכית שמעה את מילותיה, אבל הבעתה של אמבר לא השתנתה, והיא לא פסקה ממבטה חסר הרגשות בנערה המרושלת ברחוב. אלתיאה עצמה את עיניה בחוזקה, ואז פקחה אותן כאילו זה ישנה את הנוף. "היא נראית כאילו היא מגולפת מזהב. אדר זהוב".
האישה מאחורי הזכוכית שמעה את מילותיה, שכן בראשן ראה חיוך קטן מתחיל להופיע על שפתיה המגולפות. אבל כשאלתיאה הוסיפה בטרוניה, "היא מזכירה לי את הספינה שלי. וויוואסיה היפה, עם כל צבעי החיים על מרקם משיי של עץ קוסמים", פניה של אמבר השתנו לפתע להבעה של סלידה קיצונית. בראשן, אף שלא היה בטוח מדוע הבוז המתנשא הזה הבהיל אותו כל כך, אחז במרפקה של אלתיאה וזירז אותה בחוזקה מעבר לחלון ובמורד הרחוב העמום.
199
ספינת קסם
בצומת הבאה הוא אפשר לה להאט. היא צלעה בשלב זה, והוא נזכר ברגליה היחפות ובעץ הגס של המדרכות. היא לא אמרה מילה על כך, אלא רק שאלה שוב, "מה היא מוכרת שם? היא לא אחת מסוחרי בינגטאון שיש להם סחר בנהר הגשם הפראי. רק משפחות של ספינות חיות רשאיות לסחור במעלה נהר הגשם הפראי. אז מי היא ולמה יש לה חנות ברחוב הגשם הפראי?"
בראשן משך בכתפיו. "היא הייתה חדשה כאן, לפני שנתיים. הייתה לה חנות קטנטנה ליד כיכר אודס ובודקינס. היא ייצרה חרוזים מעץ ומכרה אותם. ורק אותם. רק חרוזי עץ יפים מאד. הרבה אנשים קנו אותם כדי שילדיהם יקשרו אותם על חוט. אז, בשנה שעברה, היא עברה למיקום טוב יותר והתחילה למכור, טוב, תכשיטים. אבל הם עשויים מעץ".
"תכשיטים מעץ?" לגלגה אלתיאה. היא החלה להישמע הרבה יותר כפי שנשמעה בדרך כלל, ובראשן חשד שההליכה מפכחת אותה. טוב. אולי יהיה לה די שכל לסדר את עצמה לפני שתיכנס יחפה לביתו של אביה.
"זה גם מה שאני חשבתי. עד שראיתי אותם. מעולם לא ראיתי אמן שמסוגל למצוא כל כך הרבה עץ. היא עובדת עם המקטעים הקטנים והסבוכים, ומוציאה מהם פרצופים וחיות ופרחים אקזוטיים. לפעמים היא משבצת פיסות. אבל העץ שהיא בוחרת חשוב כמו הכישרון שבו היא עובדת בו. יש לה עין ייחודית, שמאפשרת לה לראות מה ניתן להוציא מפיסת עץ".
"אז, היא עובדת בעץ קוסמים?" שאלה אלתיאה בעוז.
"פה!" הכריז בראשן בגועל. "היא אולי חדשה, אבל היא מכירה את דרכינו די טוב כדי לדעת שאת זה לא יסבלו! לא, היא משתמשת רק בעץ רגיל. דובדבנים ואלון ואני לא יודע מה עוד, במגוון צבעים ומוקמים..."
"בבינגטאון עובדים בעץ קוסמים אנשים רבים מכפי שידוע בציבור", ציינה אלתיאה בקדרות. היא גירדה את הבטן שלה. "זה סחר קטן ומזוהם, אבל אם אתה רוצה פיסה מגולפת, ויש לך די כסף, אתה יכול להשיג אותה".
הנימה הפתאומית מבשרת הרעות שלה גרמה לבראשן אי-
200
ספינת קסם
נוחות. הוא ניסה לנתב את השיחה לאפיקים קלילים יותר. "טוב, האין זה מה שאומרים בעולם על בינגטאון? שאם אדם יכול לדמיין דבר, הוא יכול למצוא אותו בחנויות העיר?"
היא חייכה אליו בחיוך עקום. "ושמעת את התשובה לכך, לא? שאף אדם לא יכול לדמיין אושר אמיתי, וזאת הסיבה שאושר לא נמכר כאן".
הקדרות הפתאומית של מצב רוחה הותירה אותו ללא מילים. השתיקה שבאה בעקבותיה נראתה הולמת את התקררות הליל הקיצי. בשהוחירו את רחובות הסוחרים והאומנים מאחור והלכו בנתיבים המתפתלים אל אזורי המגורים של בינגטאון, הלילה הפך חשוך יותר סביבם. פנסים היו רחוקים יותר זה מזה ורחוקים יותר מהדרך. כלבים נובחים איימו עליהם מחצרות סגורות בגדרות או בגדרות שיחים. הדרכים כאן היו קשות יותר להליכה, והשבילים היחידים היו מחצץ, וכשבראשן חשב על רגליה היחפות של אלתיאה, הוא התכווץ באהדה. אבל היא עצמה לא אמרה דבר על כך.
בשקט ובאפלה, היגון שלו על הקפטן המנוח שלו מצא מקום לגדול בו. יותר מפעם אחת מצמץ כדי לגרש את עוקצן של דמעות. הלך לעולמו. קפטן וסטריט הלך לעולמו, ואתו הזדמנותו השנייה של בראשן. הוא היה צריך לנצל טוב יותר את כל מה שהסוחר הזקן הציע לו כל עוד זה היה בחיים. הוא לא היה צריך להניח שהיד המסייעת שהאיש הושיט לו תהיה שם תמיד. ובכן, הוא ייאלץ ליצור לעצמו את ההזדמנות השלישית שלו. הוא התבונן בנערה שעדיין נסמכה על זרועו. גם היא תיאלץ לפלס את דרכה בעצמה, עכשיו. או זאת, או לקבל את הגורל שמשפחתה חלקה לה. הוא חשד שהם ימצאו בן צעיר של משפחת סחר שמוכן לשאת אותה למרות המוניטין הנועז שלה. אולי אפילו אחיו הצעיר. הוא לא חשב שסרווין יהיה יריב שקול לעקשנותה של אלתיאה, אבל הון משפחת טרל יתערב היטב עם זה של בני וסטריט. הוא תהה איך תעמוד ההרפתקנות של אלתיאה בפני המסורחיוח המקובעת של סרווין. הוא חייך לעצמו בקדרות, ותהה על מי ירחם יותר.
201
ספינת קטם
הוא היה בבית משפחת וסטריט בעבר, אבל זה תמיד היה באור יום, עם עניין כלשהו הקשור לספינה שהיה עליו לשוחח עם הקפטן אודותיו. ההליכה לביתה של אלתיאה נראתה ארוכה בהרבה בלילה. הם הותירו אפילו את הצלילים המרוחקים של שוק הלילה מאחור. הם עברו גדרות שיחים עם פרחי לילה שבישמו את האוויר. שלווה כמעט מפחידה השתררה על בראשן. היום היה סופם של דברים כה רבים. הוא שוב היה חופשי ונסחף, ויכול היה לסמוך רק על עצמו. אין התחייבויות מחר, אין לוח זמנים. אין צוות לפקח עליו, אין מטען להעמיס. רק את עצמו להאכיל. האם זה רע, בעצם?
מעון משפחת וסטריט היה רחוק מהדרך הפומבית. הגנים והקרקעות אירחו חרקים וצפרדעים שזימרו בליל הקיץ. אלה ספקו את הצליל היחיד פרט לצליל הנפץ שהשמיעו מגפיו בעודם הולכים במעלה שביל האבן. כשעמד בפני האבן הלבנה של הכניסה, לפני הדלת המוכרת שבה המתין לעתים שיכניסו אותו בענייני הספינה, חש שהיגון אוחז שוב בגרונו. לעולם לא שוב, הניח. זאת תהיה הפעם האחרונה שהוא יעמוד בפני הדלת הזו. כעבור רגע, הוא הבחין שאלתיאה לא עזבה את זרועו. כאן, הרחק מהרחובות הצרים והחנויות, אור הירח מצא אותה. כפות רגליה היחפות היו מלוכלכות, שמלתה מרופטת. שיערה התפזר מדבר התחרה שבו קשרה אותו. לפחות חצי ממנו השתחרר. היא שחררה את זרועו לפתע, עמדה ישר, ונאנחה אנחה גדולה.
"תודה לך על שליווית אותי הביתה", אמרה, קולה רגוע ורשמי כאילו הוא ליווה אותה הביתה בכרכרה לאחר פסטיבל סוחרים.
"על לא דבר", אמר בקול שקט. כאילו המילים עוררו במלח הקשוח את הילד שאמו חינכה פעם. הוא קד לה עמוקות. הוא כמעט והרים את ידה לשפתיו, אבל מראה נעליו החבוטות ומכנסי הכותנה הגסים שלו הזכיר לו מי הוא כעת. "תהיי בסדר?" שאל למחצה, אמר למחצה.
"אני מניחה", אמרה בנימה מעורפלת. היא נפנתה ממנו והניחה את ידה על הידית, אך אז נפתחה הדלת באלימות בפניה.
קייל מילא את הדלת. הוא היה לבוש בכותונת הלילה שלו,
202
ספינת קסם
רגליו יחפות ושיערו החיוור זקור בקווצות מתולתלות על ראשו, אבל זעמו היה כזה שלא היה בו דבר מגוחך. "מה קורה כאן?" תבע. הוא דיבר בקול שקט, כאילו מנסה לשמור סוד, אבל עוצמות רגשותיו נתנה למילותיו את כוחה של צעקה. בראשן התיישר אינסטינקטיבית בפני האדם ששירת כקפטן. אלתיאה נרתעה ממנו בתחילה בהלם, אבל התאוששה במהרה.
"לא עניינך לעזאזל", הכריזה וניסתה לחלוף על פניו אל תוך הבית. הוא אחז בזרועה וסובב אותה. "לעזאזל אתך", צעקה, לא עושה כל מאמץ לשמור על שקט. "תוריד את הידיים שלך ממני!"
קייל התעלם מזה, וניער אותה כך שהקפיץ את גופה הקטן כמו משקולת בקצה רצועה. "המשפחה הזאת היא ענייני!" נהם. "המוניטין של המשפחה הזאת ושמה הטוב הם ענייני, כפי שהם אמורים להיות עניינך. תראי את עצמך, יחפה, נראית ומריחה כמו זנזונת שיכורה, והנה הנוכל שמרחרח אחרייך כפי שהיה מרחרח אחר זונה זולה... האם זאת הסיבה שהבאת אותו לכאן, לבית משפחתך? איך יכולת? בליל מותו של אביך, איך יכולת לבייש את כולנו כך?"
אלתיאה חשפה את שיניה כשועלה למשמע האשמותיו הפרועות. היא שרטה את היד שאחזה בה בכוח כזה. "לא עשיתי דבר!" קראה בקול, והמשקה נשמע בקולה בבירור. "לא עשיתי דבר שעלי להתבייש בו. אתה זה שצריך להתבייש. גנב שכמוך! גנבת ממני את הספינה שלי! אתה גנבת את הספינה שלי!"
בראשן עמד מזועזע ומלא אימה. זה הדבר האחרון שהוא רצה להיות מעורב בו. לא משנה מה הוא יעשה, זה לא ייראה טוב בעיניו של מישהו. אבל היה גרוע יותר לעמוד שם ולא לעשות כלום. אם כך, יקולל כעושה באותה המידה שהיה מקולל כשה. "קפ׳ן. קייל. תעזוב אותה, היא לא עשתה דבר חוץ מלהשתכר קצת. בהתחשב במה שהיא עברה היום, אני חושב שזה צפוי. תעזוב אותה, בנאדם, אתה מכאיב לה!"
הוא לא הרים יד, לא נתן כל סימן שהוא מתכוון לתקוף את קייל, אבל קייל השליך בפתאומיות את אלתיאה הצידה והתקדם לעבר המלח. "זה אולי מה שאתה מצפה, אבל זה לא מה שאנחנו
203
ספעתקסם
מצפים". מאחורי קייל, במורד המסדרון החשוך, ראה בראשן אור מודלק, ושמע קול שואל של אישה. קייל ניסה לאחוז בחולצתו של בראשן, אבל בראשן נסוג לאחור. מאחוריו, אלתיאה התנודדה לרגליה. היא בכתה, חסרת תקווה כילדה אבודה. היא נאחזה במסגרת הדלת, שיערה הארוך הסתיר את פניה השחוחות, וב^ה. קייל המשיך בנאומו הזועף. "אתה, אתה תצפה שהיא תשתכר, נכון, כלב מצחין שכמוך? ובאת בעקבותיה כדי לקבל יותר מכך. ראיתי אותך צופה בה בספינה, ואני יודע על מה חשבת. לא יכולת לחכות שגופתו של אביה תמצא את מקומה לפני שבאת לרחרח בעקבותיה, מה?"
קייל התקדם לעברו בזעם, ובראשן מצא את עצמו נסוג. פיזית, הוא לא חשש מקייל יותר מכפי שהיה חושש מכל אדם הגדול ממנו, אבל קייל היה יותר ממשקל אגרופיו בעודו מתקדם. היה לו את כל היתרון של שושלת סוחרים ותיקים מאחוריו. אם הוא יהרוג את בראשן כאן ועכשיו, מעטים יפקפקו בדיווח שהוא ימסור על האירוע. אז הוא אמר לעצמו שזאת לא הייתה פחדנות כי אם חוכמה שגרמה לו לסגת, להרים את ידיו בהרגעה ולומר, "זה לא היה ככה. פשוט ליוויתי אותה כדי שתגיע הביתה בבטחה. זה הכול".
קייל הניף את אגרופו, ובראשן התחמק ממנו בקלות. ההנפה האחת הזאת הייתה כל מה שהיה דרוש לו לשפוט אדם. קפטן הייבן היה אטי. ולא מאוזן. האיש היה אמנם גדול יותר ובעל טווח רב יותר ואולי אפילו חזק ממנו, אבל בראשן ידע שהוא יכול להביס אותו, וללא קושי רב.
ברגע הקצרצר שבו תהה האם ייאלץ להלחם בו נשמע קולה של אישה מהדלת. "קייל! בראשן!" למרות הגיל והיגון שבקולה, ואולי בגללם, רוניקה וסטריט נשמעה כמו אם הנוזפת בשני ילדים סוררים. "תפסיקו את זה! תפסיקו את זה תכף ומיד!" האישה הזקנה, שיערה קשור בצמה לשינה, נאחזה במסגרת הדלת. "מה קורה כאן? אני דורשת לדעת מה קורה כאן!"
"בן החזיר הזה -" החל קייל, אבל קולה השקט והשליו של אלתיאה קטע את זעמו. קולה היה צרוד מבכי, אבל פרט לכך היה מבוקר מאד.
204
ספינת קסם
"דעתי נסתרה עלי. שתיתי יותר מדי. נתקלתי בבראשן טרל במסבאה והוא התעקש ללוות אותי הביתה. וזה כל מה שקרה וכל מה שעמד לקרות, לפני שקייל הסתער החוצה והתחיל לכנות אנשים בכינויי גנאי". אלתיאה הרימה את ראשה לפתע והתבוננה בקייל בזעף, קוראת עליו תיגר לסתור אותה.
"זה נכון", הוסיף בראשן בדיוק כשקייל התלונן, "אבל תראי אותה, תראי אותה!"
הוא מעולם לא ידע למי רוניקה וסטריט האמינה. משהו מהפלדה שבה הייתה מפורסמת ניכר בה כשאמרה בפשטות, "קייל ואלתיאה, לכו למיטה. בראשן, לך הביתה. אני עייפה ושבורה מיגון מכדי שאתמודד עם כל זה כרגע". כשקייל פתח את פיו למחות היא הוסיפה בנימה מפרשת, "מחר נוכל לעסוק בזה, קייל. אם נעיר את המשרתים, הם יקשקשו על השערורייה הזאת בכל רחבי השוק. אין לי ספק שיותר מאחד מקשיב מאחורי דלת ברגע זה. אז הבה נסיים את זה עכשיו. שמרו את ענייני המשפחה בין הקירות. זה מה שאפרון תמיד אמר". היא פנתה אל בראשן. "לילה טוב, איש צעיר", פטרה אותו, והוא שמח להימלט. הוא אפילו לא אמר שלום או לילה טוב, כי אם הלך במרץ אל תוך הלילה. כששמע את הדלת הכבדה נסגרת בחוזקה, הוא חש שהיא נסגרה על פרק בחייו.
הוא צעד בחזרה לעבר הנמל ובינגטאון העיר. בעודו עושה את דרכו חזרה, שמע את הקריאות הזהירות הראשונות של ציפורי השחר. הוא הרים את עיניו למזרח, לעבר אופק שהחל להיצבע באור, וחש עייף לפתע. הוא חשב על הדרגש הצפוף שהמתין לו על סיפון הוויוואסיה, וקלט לפתע את אמת היום. לא המתין לו דרגש י במקום כלשהו. הוא שקל לשלם על חדר בפונדק, מקום כלשהו עם מיטות רכות ושמיכות נקיות ומים חמים ונקיים בבוקר. הוא עיווה את פניו להבעה שהייתה בין נהמה לחיוך. בדרך זו ייגמרו מטבעותיו במהירות. אולי הלילה, כשיוכל לנצל את המיטה במשך לילה שלם, הוא ישלם עליה. אבל כל השינה שהוא יכול לקוות לה הבוקר הייתה כמה השעות עד שהאור והרעש והחום של היום יעירו אותו שוב. הוא לא יבזבז מטבעות על מיטה שבקושי ישתמש בה.
205
ספינת קסם
הרגל ותיק לקח אותו לעבר הנמל. הוא נד בראשו לעצמו והפנה את צעדיו לעבר דרך ווילד, מחוץ לעיר ולמטה לעבר החופים הסלעיים שבהם נחו סירותיהם הקטנות של העניים בדייגים. פאראגון יארח אותו ליום וישמח לחברה. אחר הצהריים הוא זמן קרוב דיו לקחת את תיק הים שלו ולחפש עבודה ומגורים. לעת עתה, הוא ייקח כמה שעות מנוחה לעצמו, הרחק מבני וסטריט והייבן כאחד.
מולקין עצר במקומו. הלסת שלו נפערה ונסגרה שוב ושוב בעודו טועם את הסביבה החדשה שלו. הסבך שקע בעייפות בבוץ הרך, אסיר תודה על המנוחה הקצרה הזאת מהקצב העיקש שלו. שריבר צפתה במנהיג שלהם במשהו כמו חיבה בעודו טועם את מי המלח של השפע הזה. הצווארון המסולסל שלו התרומם סביב גרונו, חצי קורא תיגה, חצי שואל. כמה מהנחשים האחרים רטנו למראה גישתו, מניעים את פיתוליהם בחוסר נוחות.
"אין כאן קורא וניגר", ציין ססוריאה. "הוא לוחם בבועות".
"לא", קבעה שריבר בקול שקט. "זיכרונות. הוא נלחם ללכוד אותם. הוא אמר לי. הם נוצצים בפני מוחו כמו אסכולה גדולה של קפלין, מבלבלים את העין בשפעתם. כמו דייג חכם, עליו
לבהות ולהסתער בקרבם, ולבטוח בכך שכשלסתותיו ייסגרו, יהיה ממש באחיזתו".
"טיט, סביר להניח", אמר ססוריאה בקול שקט.
שריבר זקפה לעברו את צווארונה, והוא פנה ממנה במהירות, לרחרח את זנבו כאילו הוא מטפח את עצמו. היא עצמה התמתחה, מתייפה בראוותנות כדי להראות שאינה חוששת מפניו. "תולעים", ציינה, כאילו לעצמה, "תמיד מסתפקות בנוף קבוע".
האחרים, כך ידעה, החלו לפקפק במנהיגותו של מולקין. היא לא. נכון שלאחרונה מחשבותיו נראו פחות ממוקדות מהרגיל. נכון גם שהוא חצרץ באופן מוזר בחלומותיו במשך המנוחות הקצרות שהתיר להם, ושהוא דיבר עם עצמו יותר מכפי שדיבר עם חסידיו.
206
ספינת קסם
אבל אותם הדברים שהטרידו את האחרים היו אלה ששכנעו את שריבר שמולקין מדריך אותם בנתיב הנכון. ככל שבאו בעקבותיו רחוק יותר צפונה, כך היא הייתה בטוחה יותר שהוא באמת מאלה שנשאו את הזיכרונות העתיקים. היא צפתה בו כעת. עיני הנחושת הגדולות הוסתרו על ידי עפעפיו הלבנים בעודו מרקיד את מלוא אורכו דרך קשר, מלטף את עצמו שוב ושוב עד שהכמו-עיניים הזהובות שלו זהרו. כמה מהאחרים צפו בסלידה, כאילו האמינו שמולקין מגרה את חושיו רק לשם התענוג. שריבר צפתה בו ברעב. אם שאר הסבך לא היה צופה בו בריכוז כזה, היא אולי הייתה מעזה להצטרף עליו, לעטוף את אורכו באורכה ולנסות לחלוק בזיכרונות שהוא חיפש.
במקום זאת, היא שאפה בדיסקרטיות עוד מי מלח דרך הלסתות הפתוחות למחצה שלה ואז נתנה להם להימלט לאט דרך הזימים שלה. היא טעמה את המוזרות של מי המלח החדשים האלה. הם נשאו מלחים מוזרים שכמעט ועקצו בעוצמתם. היא טעמה גם את המלחים של גופו של מולקין בעודו מתעוות במאמץ כנגד עצמו. עפעפי עיניה שלה התרוממו, מסתירים את ראייתם. לרגע היא חלמה, ובחלום המחסור היה השפע והיא המריאה בו בחופשיות.
לפני שהצליחה למשול בעצמה, הרימה את ראשה וחצרצה בניצחון. "הדרך פנויה!" קראה, ואז הפכה מודעת לזעקתה שלה. האחרים צפו בה כעת באותו מתח שבו צפו קודם במולקין. היא החליקה את הסלסולים חזרה לצווארה בבלבול. מולקין נטה לעברה ולפתע עטף אותה בחוזקה במלוא אורך גופו. סלסולי צווארו התרוממו במתקפה פרועה, מזרימים רעלים שהממו ושיכרו אותה כאחד. הוא אחז בה בכוחו העצום, מרח את המושק שלו על קשקשיה, הציף את חושיה בזיכרונות הנתפסים למחצה שפיתו אותו להתקדם. אז הוא שחרר אותה לפתע והעיף את גופה משלו. לאט, בחולשה, היא שקעה בתחתית, מתאמצת לנשום.
"היא חולקת", הכריז מולקין לחסידיו. "היא רואה ומושחת עצמה בזיכרונותי, בזיכרונותינו. בואי, שריבר, קומי ובואי בעקבותיי. זמן האסיפה שלנו קרוב. בואי אחרי ללידה מחדש".
207
ספינת קסם
9
שינוי מזל
רעש כפות הרגליים הנעולות על סלעי החוף גרם לו להידרך. למרות שנות העיוורון שלו, הוא הרים את ראשו והפנה את עיניו לעבר הצליל. האדם שבא לא השמיע קול פרט לצעדים. זה לא היה ילד: צעדיהם של ילדים היו קלים יותר, וחוץ מזה, הם בדרך כלל באו בקבוצות, לרוץ על פניו ולצעוק עלבונות ולקרוא תיגר זה על זה. הם זרקו עליו אבנים, עד שלמד לא לנסות להתחמק מהם. כשהוא סבל אותם ללא תגובה, הם השתעממו במהרה והלכו למצוא סרטנים קטנים או כוכבי ים לענות במקום. חוץ מזה, האבנים לא כאבו כל כך, ורובן אפילו לא פגעו בו. רובן.
הוא שילב את זרועותיו על חזהו המצולק, אבל נדרש ממנו לאמץ את כוח רצונו על מנת לעשות זאת. כשאתה חושש ממהלומה ולא יודע מאיזה כיוון היא תבוא, קשה לא לשמור על פניך, גם כשכל מה שנותר מהפנים האלה הוא פה ואף וחורבה מפוצלת שגרזן הותיר מהעיניים.
הגאות כמעט הגיעה עליו. לפעמים הוא חלם על סופה ענקית, סופה שתבוא ותרים אותו מהסלעים ומהחול ותשא אותו חזרה לים.
מה שהיה מעדיף עוד יותר היה סופה שכמעט תרים אותו,
208
ספינת קסם
סופה שתחבוט אותו ותרסק אותו על הסלעים, תשבור אותו לקשרים וקורות וחבלים ישנים, ותפזר אותו לאן שהגלים והרוחות ידחפו אותו. הוא תהה האם זה יביא לו את האבדון, או האם ימשיך לחיות בפיסת עץ קוסמים מגולפת, צף לנצח על הגאויות. מחשבות כאלה העמיקו לעתים את טירופו. לעתים, בעודו נח על החוף, נוטה ימינה, הוא חש את התולעים והספחת אוכלים את העץ שלו, קודחים פנימה ולועסים עמוק, אבל אף פעם לא בשדרית שלו או באחד מקרשי עץ הקוסמים. זה, זה היופי של עץ קוסמים. הוא חסין למתקפתו של הים. זה היופי וזו הקללה הנצחית.
הוא ידע על ספינה חיה אחת בלבד שמתה. טיינסטר מצא את סופו בשריפה שהתפשטה במהירות בסיפוני המטען שלו, המלאים בחביות שמן ועורות יבשים, וכילתה אותו תוך שעות. שעות שבהן הספינה צרחה והתחננה לעזרה. הייתה זו שעת שפל. גם כשהלהבה חוררה אותו והוא שקע, מי מלח זורמים לתוך להבותיו הפנימיות, הוא לא יכול היה לשקוע די הצורך כדי לכבות את השריפות על הסיפון. עץ הקוסמים שבו בער לאט, והעלה עשן שחור ושמנוני שנשפך ממנו אל השמים הכחולים שמעל הנמל, אבל הוא בער. אולי זאת השלווה היחידה האפשרית לספינה חיה. להבות ובעירה אטית. הוא תהה מדוע הילדים לא חשבו על כך. מדוע השליכו אבנים כשהיו יכולים להבעיר את גופו הנרקב לפני זמן רב? האם הוא צריך להציע זאת להם מתישהו?
הצעדים היו קרובים יותר כעת. הם עצרו, כפות רגליים גורסות חול על אבן. "היי, פאראגון". קולו של גבר, ידידותי, מרגיע. לקח לו רגע ואז הוא ידע. "בראשן. עבר זמן".
"יותר משנה", הודה האיש בקלות. "אולי שנתיים". הוא התקרב, ורגע לאחר מכן חש פאראגון יד אנושית נוגעת בקצה המרפק שלו. הוא פרש את זרועותיו והושיט את ידו הימנית. הוא חש את ידו הקטנה של בראשן מנסה לאחוז בידו.
"שנה. מחזור עונות שלם. זה זמן רב עבורכם, לא?"
"אני לא יודע". האיש נאנח. "זה היה זמן רב בהרבה כשהייתי
209
ספינת קסם
ילד. כעת, כל שנה שחולפת נראית קצרה מקודמתה". הוא עצר לרגע. "ובכן, איך עבר עליך הזמן?"
פאראגון חייך דרך זקנו. "זאת שאלה. תענה עליה בעצמך. אני כפי שהייתי במשך, מה, שלושים משנותיכם? לפחות שלושים, אני חושב. למעבר הזמן משמעות מועטה עבורי". כעת היה תורו להשתתק. אז שאל, "אם כך. מה מביא אותך לבקר ספינה נטושה כמוני?"
לאיש היה די נימוס להישמע נבוך. "כרגיל. אני זקוק למקום לישון בו. מקום בטוח".
"ואף פעם לא שמעת שהמזל הגרוע ביותר בנמצא הוא על סיפון ספינה כמוני". זאת הייתה שיחה ישנה ביניהם. אבל הם לא ניהלו אותה מזה זמן מה, וניחם את פאראגון לנהל אותה שוב עם בראשן.
בראשן נבח בצחוק. הוא לחץ את ידו של פאראגון לחיצה אחרונה ושחרר אותה. "אתה מכיר אותי. כבר יש לי את המזל הגרוע ביותר שמישהו יכול היה למצוא. אני בספק אם אמצא מזל גרוע יותר על סיפונך. ולפחות כאן אני יכול לישון היטב, בידיעה שחבר משגיח עלי. רשות לעלות לסיפון?"
"בוא לסיפוני בברכה. אבל תיזהר. ודאי יש יותר ריקבון מאשר בפעם האחרונה שחסית כאן".
הוא שמע את בראשן מקיף אותו, שמע את הזינוק שלו וכעבור רגע חש את האיש מטפס מעל מעקה ישן. מוזר, כה מוזר לחוש אדם מהלך על סיפוניו לאחר זמן כה רב. לא שבראשן הלך עליהם בקלות. מכיוון שהונח כך על החול, סיפוניו של פאראגון היו משופעים במידה מסוכנת. בראשן יותר טיפס מאשר הלך כשחצה את הסיפון לדלת הסיפון הקדמי. "אין יותר ריקבון מאשר בפעם האחרונה שהייתי כאן", ציין האיש בקול, כמעט בעליצות. "והיה מעט מאוד אז. זה כמעט מפחיד כמה טוב מצבך בהתחשב בכל השחיקה שאתה ודאי סובל כאן".
"מפחיד", הסכים פאראגון, וניסה לא להישמע עגום בקשר לכך. "איש לא עלה על סיפוני מאז הפעם האחרונה שהיית כאן, אז אני מניח שתמצא את הכול כפי שהוחרח. פרט לכך שמעט לח
."■wp
210
ספעת קסם
הוא שמע וחש את האיש נע סביב בתוך הסיפון הקדמי, ואז אל תוך מגורי הקפטן. קולו המורם הגיע לאוזניו של פאראגון. "היי! הערסל שלי עדיין כאן. ועדיין שלם. שכחתי ממנו לגמרי. אתה זוכר, זה שהכנתי בפעם האחרונה שהייתי כאן".
"כן. אני זוכר", קרא פאראגון בתשובה. הוא חייך חיוך נדיר של זיכרון תענוג. בראשן הדליק מדורה קטן על החול, ולימד את הספינה בשיכרון את דרכי האריגה. ידיו, שהיו כה גדולות יחסית לאלה של גבר, התגלו כמכשול עבור בראשן בעודו מנסה ללמד את הספינה העיוורת את הקשרים הדרושים בכוח המגע בלבד. "אף אחד לא לימד אותך שום דבר בעבר?" תבע בראשן בכעס של שיכורים בעוד פאראגון התקשה לבצע את התנועות הפשוטות.
"לא. אף אחד. לפחות לא משהו כזה. כשהייתי צעיר, ראיתי את זה נעשה, אבל איש מעולם לא הציע לי הזדמנות ללמוד איך לעשות את זה בעצמי", ענה פאראגון. הוא תהה כמה פעמים מאז גרר את הזיכרון החוצה כדי להעביר את שעות הלילה הארוכות, כמה פעמים הרים את ידיו הריקות לפניו וארג חבלים דמיוניים למארג הפשוט של הערסל. זאת הייתה אחת הדרכים שבהן הדף את הטירוף העמוק יותר.
בתוך מגורי הקפטן, הוא ידע שבראשן חלץ את נעליו בבעיטה. הן החליקו מטה לפינה, אותה הפינה שהכול החליק אליה. אבל הערסל חובר לווים שבראשן הרים, וכך היה מאוזן כשהאיש נאנק וטיפס אליו. פאראגון חש את הערסל שוקע תחת המשקל, אבל הווים החזיקו מעמד. זה היה כפי שבראשן אמר: כמות מעטה במידה מפתיעה של ריקבון חדש. כאילו בראשן חש כמה הספינה רעבה לחברה, הוא עורר את עצמו מספיק כדי לקרוא, "אני ממש עייף, פאראגון. תן לי לישון כמה שעות ואספר לך אודות כל ההרפתקאות שלי מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך. וגם אודות כל הכישלונות שלי".
"אני יכול לחכות, תישן קצת", אמרה לו הספינה בחביבות. הוא לא היה בטוח האם בראשן שמע אותו. זה לא היה חשוב.
הוא חש את האדם זע בערסל ואז מתמקם בנוח. אחר כך הייתה כמעט שתיקה. הספינה חשה את הנשימות שלו. זאת לא
211
ספינת קסם
הייתה חברה מוצלחת במיוחד, אבל היא הייתה יותר מכפי שהיה לפאראגון מזה חודשים רבים. הוא שילב את ידיו בנוחות רבה יותר על חזהו החשוף, והתמקד בצליל הנשימות של בראשן.
קניט ישב מול סורקור, וביניהם מפת הפשתן הלבנה שכיסתה את שולחן הקפטן. החובל לבש חולצת משי מפוספסת באדום ולבן, ועגילים צעקניים: בנות ים עם פנינים קטנטנים בטבורן ועיני זכוכית ירוקות. פניו המצולקות של סורקור נראו כאילו קורצפו עד כאב מעל זקנו, ושיערו הוחלק לאחור ממצחו בשמן שכנראה היה אמור להיות מבושם. לקניט, הריח הזכיר דגים ומושק. אבל הוא לא חשף את דעתו. סורקור כבר חש שלא בנוח. רשמיות תמיד הייתה קשה לאיש. רשמיות בנוסף לאי-שביעות רצון של הקפטן כנראה תשתק את מוחו לחלוט־ין.
המרייטה חרקה קלות על המזח. קניט סגר את החלון הקטן של התא כנגד הסירחון של עירחלוקה, אבל קולות הילולות הלילה עדיין חדרו כרעש מרוחק. לא היה צוות על הסיפון פרט לנער הסיפון שהגיש לשולחן, ואדם אחד שצפה בסיפון. "זה יספיק", אמר קניט לנער לפתע. "תיזהר כשתנקה את אלה. זה פיוטר, לא פח".
הנער עזב את התא עם מגש הצלחות שלו, וסגר את הדלת בחוזקה אך בכבוד מאחוריו. במשך כמה רגעים, היה שקט כמעט מוחלט בחדר החמים בעוד קניט שקל בכוונה את האיש שהיה לא רק יד ימינו על הסיפון, כי אם גם המדד שלו למצב הרוח של הצוות.
קניט נשען לאחור קלות. נרות שעוות הדבורים הלבנים בערו עד שליש. הוא וסורקור חיסלו ירך כבש גדולה יחדיו. סורקור אכל את רובו. אפילו רשמיות לא יכלה לעצור את התיאבון שלו כשמולו עמד אוכל שהיה טוב מעט מפסולת. קניט נשען קדימה שוב, עדיין לא אומר דבר, הרים בקבוק יין ומילא את כוסות הבדולח הגבוהות של שניהם. זה היה בציר שהחיך של סורקור ודאי לא יכול היה להעריך, אבל הלילה הוא רצה שהחובל יבחין בעלות היין, לא באיכותו. כששתי הכוסות היו מלאות כמעט
212
ספינת קסם
לחלוטין, הוא הרים את כוסו והמתין שהחובל ירים את שלו. הוא נשען קדימה והקיש בעדינות את הכוסות זו בזה. "לדברים טובים יותר", אמר בקול שקט. בידו החופשית, הוא החווה לעבר השינויים החדשים בחדרו.
סורקור נתקף אלם כשנכנס לראשונה. קניט תמיד אהב איכות, אבל בעבר הוא משל בחיבה זאת פרט לכל הנוגע לתחומים מעשיים. הוא העדיף בהרבה לענוד עגילי זהב קטנים עם אבנים יקרות חסרות פגם באשר נחושת גדולה מקושטת בזכוכית. האיכות הייתה בתפירה ובבד של בגדיו, לא בכמות עצומה של מלבושים ראוותנים. לא כך כעת. פשטות תאו הוחלפה בזוהר ובפאר לאחר שבזבז בעירחלוקה כל מטבע שנותרה מחלקו ברווחי המסע האחרון. חלק מהפריטים לא היו באיכות המשובחת ביותר, אבל הם היו הטובים ביותר שניתן היה להשיג בעירחלוקה. והם השפיעו על סורקור כפי שקיווה. מתחת ליראה בעיניו של החובל החל להופיע ניצוץ תאוות בצע. היה רק צריך להראות לסורקור כדי שיחמוד.
"דברים טובים יותר", החזיק החרה אחריו סורקור בקול הבס שלו, והם שתו יחדיו.
"ובקרוב. בקרוב מאד", הוסיף קניט ונשען לאחור על כריות כיסא האלון המגולף בסגפנות שלו.
סורקור הניח את כוסו והתבונן בקפטן שלו בריכוז. "חשבת על משהו מסוים", ניחש.
"רק על המטרות. על האמצעים עדיין יש לחשוב. זאת הסיבה שהזמנתי אותך לסעוד אתי. כדי שנוכל לחשוב על מסענו הבא, ועל מה שאנו רוצים להפיק ממנו".
סורקור כיווץ את שפתיו ומצץ את שפתיו בהרהור. "אני רוצה את מה שתמיד רציתי ממסע. שלל עשיר, והרבה. מה עוד יכול אדם לרצות?"
"הרבה, סורקור היקר. הרבה מאד. יש עוצמה ותהילה. בטחון בעושרו של אדם. נוחות. בתים ומשפחות הבטוחים משוטו של סוחר העבדים". לפריט האחרון לא היה מקום כלל ברשימת רצונותיו האישית של קניט, אבל הוא ידע היטב שזאת הפנטזיה
213
ספינת קסם
של מלחים רבים. פנטזיה שהוא חשד שתהיה מחניקה עבורם אם אי-פעם תוגשם. זה לא היה חשוב. מה שהוא הציע לאיש היה מה שסורקור חשב שהוא רוצה. קניט היה מציע לו קרציות מסוכרות אם היה מאמין שיהיו פיתיון טוב יותר.
סורקור זייף אדישות מגושמת. "אדם יכול לרצות דברים כאלה, כמובן. אבל הוא יקבל אותם רק אם נולד להם. אציל או לורד או משהו דומה. זה לעולם לא יהיה בידי, ואפילו לא בידיך, אם תסלח לי על שאמרתי זאת".
"אה, אבל זה כן יהיה. זה יהיה אם יהיה לנו את האומץ להושיט יד ולקחת את הדברים האלה לעצמנו. לורדים ואצילים, אתה אומר, ואדם צריך להיוולד לכך, אתה אומר. אבל מתישהו, חייב היה להיות לורד ראשון. מתישהו בעבר, חייב היה להיות אדם פשוט שהושיט יד ולקח את מה שהוא רצה. ושמר על זה".
סורקור לגם שוב מהיין שלו, בולע אותו כמו בירה. "אני מניח", הודה. "אני מניח שכל הדברים האלה היו צריכים להתחיל איכשהו". הוא הניח את היין שלו שוב על השולחן ובחן את הקפטן שלו. "אייך?" שאל לבסוף, כאילו חשש שהתשובה לא תמצא חן בעיניו.
קניט יישר את כתפיו, בתנועה עדינה יותר ממשיכת כתפיים. "כפי שאמרתי לך. נושיט יד וניקח אותם".
"איך?" שאל סורקור שוב בעקשות.
"איך השגנו את הספינה הזאת, ואת הצוות הזה? איך השגתי את הטבעת שעל אצבעי, איך השגת את העגילים שאתה עונד? מה שנעשה אינו שונה ממה שעשינו בעבר. חוץ מסדר הגודל. נציב לעצמנו מטרות מעט גבוהות יותר".
סורקור זע באי-נוחות. כשהוא דיבר, קולו העמוק היה שקט במידה כמעט מסוכנת. "על מה חשבת?"
קניט חייך אליו. "זה פשוט מאד. כל מה שעלינו לעשות הוא להעז לעשות משהו שאיש לא העז לעשות בעבר".
סורקור קימט את מצחו. קניט חשד שהיין מתחיל להשפיע עליו. "זה עניין ה׳מלך׳ שדיברת עליו קודם, נכון?" לפני שקניט הספיק לענות, החובל נד בראשו הכבד באטיות. "זה לא יעבוד, קפ׳ן. פירטים לא רוצים מלך".
214
ספינת קסם
קניט אילץ את החיוך שלו להישאר על פניו. הוא נד בראשו שלו בתשובה להאשמתו של החובל שלו. בעודו עושה זאת, הוא חש את הבשר השרוף תחת תחבושת הפשתן נסדק שוב. עורפו הפך רטוב. הולם. הולם. "לא. סורקור יקר שלי, פירשת את דברי קודם באופן מילולי מדי. מה אתה חושב, שאני רואה את עצמי על כס, חובש כתר זהב מכוסה בתכשיטים בעוד הפירטים של עירחלוקה כורעים ברך בפני? שטות! שטות מוחלטת! איש לא יכול להתבונן בעירחלוקה ולדמיין דבר כזה. לא. מה שאני רואה הוא מה שאמרתי לך. אדם החי כמו לורד, עם בית נאה ודברים נאים, ויודע שהוא ישמור על ביתו הנאה ועל דבריו היפים, וכן, ויודע שרעייתו תישן בבטחה לצדו, וילדיו במיטותיהם". הוא לגם לגימה מדודה מהיין שלו והניח את הכוס על השולחן. "זאת ממלכה מספיקה בשבילך ובשבילי, מה, סורקור?"
"בשבילי? גם בשבילי?"
הנה. זה התחיל לעבוד עליו סוף כל סוף. קניט העלה את האפשרות שגם סורקור יזכה לדברים האלה, לא רק הוא. חיוכו של קניט התרחב. "כמובן. כמובן שאתה, למה לא אתה?" הוא הרשה לעצמו צחוק צנוע. "סורקור, אתה חושב שהייתי מבקש ממך לשים את גורלך בידי, כפי שעשית בעבר, שאבקש ממך לסכן הכול לצדי, אם כל מה שרציתי הוא לשפר את גורלי שלי? כמובן שלא! אתה לא כזה שוטה. לא. מה שחשבתי עליו הוא, שיחד נוכל להושיט יד להון הזה, ולא רק לעצמנו, לא. לאחר שנסיים, כל הצוות שלנו ירוויח. ועם עירחלוקה ושאר איי הפירטים יבחרו לבוא בעקבותינו, גם הם ירוויחו. אבל לא נאלץ איש להוסיף את ידו לידנו. לא. זאת תהיה ברית חופשית של בני חורין. אם כך". הוא נשען קדימה מעל השולחן לעבר החובל שלו. "מה אתה אומר?"
סורקור מצמץ בעיניו והסב את מבטו מזה של הקפטן שלו. אבל כשעשה זאת, הוא נאלץ להתבונן סביב בחדר המקושט, בעושר הפרוש בקפידה שקניט ערך מסיבה זו בדיוק. לא הייתה נקודה בחדר שעליה יכלו עיניו לנוח מבלי שתאוות בצע תתעורר בלבו.
215
ספינת קסם
אבל במעמקי נשמתו, סורקור היה זהיר יותר מכפי שקניט סבר. עיניו האפלות שבו ונעלו מבטים עם עיניו החיוורות של קניט. "אתה מדבר היטב. ואיני יכול לחשוב על סיבה שלא לומר כן. אבל אני יודע שזה לא אומר שאין סיבה". הוא הניח את מרפקיו על השולחן ונשען בעתת על זרועותיו. "דבר ברור. מה עלינו לעשות כדי להשיג את הדברים האלה?"
"להעיז", אמר קניט קצרות. להבת הניצחון המלחכת לא נתנה לו לשבת בשקט. האיש היה בידיו, גם אם סורקור עצמו עוד לא ידע את זה. הוא קם ופסע בתא הקטין, כוס היין בידו. "ראשית, נלכוד את דמיונם והערכתם במה שנעיז לעשות. נצבור עושר, כן, אבל נעשה זאת כפי שאף אחד מעולם לא עשה. תראה, סורקור, אני לא צריך להראות לך מפה. כל הסחר שמגיע מג׳מאיליה ומארצות הדרום חייב לעבור דרכנו כדי להגיע לבינגטאון, או צ׳לסד והארצות מעבר לה. זה נכון?"
"כמובן". מצחו של האיש התקמט כשניסה להבין לאן עלולה להוביל העובדה המובנת מאליה הזאת. "ספינה לא יכולה להגיע מג׳מאיליה לבינגטאון מבלי לעבור את איי הפירטים. אלא אם הם שוטים מספיק כדי לשוט בחוץ ולהסתכן בים הפראי".
קניט הנהן בהסכמה. "אז יש לספינות ולקפטנים שתי ברירות בלבד. הם יכולים לשוט במעבר החיצוני, שם הסופות של הים הפראי עזות ביותר והנחשים רבים יותר והדרך ארוכה יותר. או שהם יכולים להסתכן במעבר הפנימי, עם התעלות המסוכנות והזרמים, ואתנו, הפירטים. נכון?"
"גם נחשים", התעקש סורקור לציין. "יש כיום כמעט אותו מספר של נחשים במעבר הפנימי כמו בחיצוני".
"אמת. זה נכון. גם נחשים", הסכים קניט בקלות. "עכשיו, דמיין לעצמך קפטן של ספינת סחר עומד מול הברירה הזאת. ואדם בא אליו ואומר, ׳אדוני, תמורת שכר, אני יכול לקחת אותך בבטחה במעבר הפנימי. יש לי נווט שמכיר את התעלות והזרמים כמו את כף ידו, ואף פירט לא יטריד אותך בדרך׳. מה היית אומר?"
"מה בנוגע לנחשים?" תבע סורקור.
"׳והנחשים לא רבים יותר במים המוגנים של המעבר מאשר
216
ספינת קסם
בחוץ, ולספינה יש סיכוי טוב יותר בהם מאשר בחוץ, שם עליה להיאבק בנחשים ובספינות כאחד. ואולי אפילו תהיה לנו ספינת ליווי בשבילך, מלאה בקשתים מיומנים ועמוסה באש ביילי, ואם הנחשים יתקפו אותך, הליווי יתמודד אתם בעוד אתה נמלט׳. מה היית אומר קפטן ספינת סחו?"
סורקור צמצם את עיניו בחשד. "הייתי אומר, כמה זה יעלה לי?"
"בדיוק. ואני הייתי נוקב במחיר שמן, אבל היית מוכן לשלם אותו. מכיוון שזה אומר שפשוט תוסיף מחיר שמן לסחורותיך בסוף המסע. מכיוון שתדע שתגיע בבטחה למכור את הסחורות האלה. עדיף בהרבה לשלם מחיר שמן בעבור בטחון מאשר להפליג בחינם ולהסתכן בכך שתפסיד את הכול".
"לא יעבוד", הכריז סורקור.
"למה לא?"
"מכיוון שהפירטים האחרים יהרגו אותך אם תסגיר את סודות התעלות שלנו. או שיתנו לך להוביל ספינה שמנה כמו שה לטבח ואז יתקפו את שניכם. למה שהם ישבו ויתנו לך לקבל את כל הכסף?"
"מכיוון שהם יקבלו נתח ממנו, כולם. כל ספינה שעוברת תיאלץ לשלם לקופה, וכולם יקבלו נתח מהקופה הזאת. בנוסף, נאלץ אותם להבטיח שלא יהיו עוד פשיטות נגדנו או נגד העיירות שלנו. האנשים שלנו יוכלו לישון בשקט, בידיעה שהאבות או האחים שלהם יחזרו הביתה בבטחה, ושלא יבואו ספינות של המושל לשרוף את העיירות שלהם ולקחת אותם כעבדים". הוא עצר לרגע. "תראה אותנו עכשיו. אנחנו מבזבזים את חיינו ברדיפה אחר ספינות. כשאנחנו מצליחים לתפוס אחת, יש שפיכות דמים ומהומה, ולפעמים זה לשווא. לפעמים כל הספינה שוקעת, עם המטען, ולפעמים אנחנו נלחמים במשך שעות, ומה אנחנו מקבלים? סיפון מטען מלא בכותנה זולה או זבל דומה. בינתיים, הספינות והחיילים של המושל תוקפים את הכפרים והעיירות שלנו, ואוספים את כל מי שלא נמלט בתור עבדים, כנקמה על שוד הים שלנו. עכשיו תחשוב על זה בדרך שלי.
217
ספינת קסם
במקום לסכן את חיינו בתקיפת כל ספינה עשירית שעוברת, ואולי לא להשיג כלום, אנחנו מקבלים נתח מכל מטען של כל ספינה שעוברת במים שלנו. נשלוט בכל זה. מבלי לסכן את חיינו מעבר למידה שכל מלח מסכן את חייו. בינתיים, בתינו ומשפחותינו בטוחים. את העושר שאנו צוברים, אנו יכולים לשמור לעצמנו".
רעיון הופיע לאטו בעיניו של סורקור. "ונסרב למעבר סוחרי עבדים. נוכל לחסל את סחר העבדים. בלי ספינות עבדים, ואף סוחר עבדים לא יוכל להשתמש במעבר הפנימי".
קניט חש חרדה רגעית. "אבל הסחר השמן ביותר שנוכל לגזול ממנו הוא ספינות סחר העבדים. הם יהיו אלה שישלמו הכי הרבה כדי לעבור מהר ובקלות, כשהמטען שלהם חי ובריא. האחוז מבין הסחורות שלהם שהם מצליחים להעביר..."
"גברים", קטע סורקור בגסות. "נשים וילדים. לא סחורות. אם אי-פעם היית בתוך אחת הספינות האלה... ואני לא מדבר על הסיפון, אני מדבר בפנים, כבול בשלשלאות בסיפון מטען... לא היית אומר ׳סחורות׳. לא. בלי סוחרי עבדים, קניט. סוחרי עבדים הפכו אותנו למה שאנחנו. אם אנחנו רוצים לשנות את זה, אנחנו מתחילים בכך שנעשה להם את מה שהם עשו לנו. ניקח את החיים שלהם. חוץ מזה, זה לא רק שהם מרושעים. הם מביאים את הנחשים. סירחון ספינות העבדים הוא מה שפיתה את הנחשים לתוך התעלות שלנו מלכתחילה. אם ניפטר מספינות העבדים, אולי גם הנחשים ילכו. לעזאזל, קפ׳ן, הם מפתים את הנחשים אל האיים והדרכים שלנו, מושכים אותם עם עבדים מתים. והם מביאים מחלות. הם מעבירים מחלות בסיפונים המלאים באומללים, מחלות שמעולם לא הכרנו או סבלנו מהן בעבר. בכל פעם שספינת עבדים נקשרת למזח או מפליגה, היא מותירה מחלה מאחור. לא. בלי סוחרי עבדים".
"בסדר", הסכים קניט בנעימות. "בלי סוחרי עבדים". הוא מעולם לא חשד באפשרות שיש לסורקור רעיון בגולגולתו, וודאי לא שהוא מרגיש דבר בעוצמה כזו בנוגע למשהו. טעות בחישוב. הוא התבונן בסורקור מחדש. אולי יהיה צורך להיפטר מהאיש.
218
ספינת קסם
עוד לא, ואולי לא בעתיד הקרוב. אבל בשלב כלשהו בעתיד, הוא עשוי להיות יותר נטל מנכס. קניט החליט שהוא צריך לזכור את זה, ולא לבסס תוכניות לטווח ארוך על כישוריו של סורקור. הוא חייך אליו. "אתה צודק, כמובן. אני בטוח שרבים מאנשינו יסכימו אתך, וניתן יהיה לשכנע אותם להצטרף אלינו בעזרת רעיון כזה". הוא הנהן שוב כאילו הוא שוקל את זה. "כן. בלי סוחרי עבדים, אם כך. אבל כל זה, כמובן, הוא בהמשך הדרך. אם נביע רעיונות כאלה כעת, איש לא יקשיב לנו. הם יאמרו שמה שאנו מציעים הוא בלתי אפשרי. או שכל אחד ינסה לבצע את זה בעצמו, וכולם יתחרו זה עם זה. זה יהיה ספינה נגד ספינה. אנחנו לא רוצים את זה. אז עלינו לשמור את הרעיון הזה שקט ופרטי, בינינו, עד שכל פירט באיים ילמד להעריך אותנו ויהיה מוכן להאמין למה שנאמר לו".
"זה סביר", הסכים סורקור לאחר הרהור רגעי. "אם כך. איך נגרום להם להקשיב לנו?"
סוף סוף. השאלה שהוא הוביל אותו לשאול. קניט חזר במהירות לשולחן. הוא אילץ את עצמו להמתין מעט על מנת שהרגע יהיה דרמטי יותר. הוא הניח את כוסו, ופתח את הבקבוק. הוא מילא את כוסו של סורקור, והוסיף טיפה לכוסו המלאה. "נגרום להם להאמין בכך שאנו יכולים לעשות את הבלתי אפשרי בכך שנעשה דברים שכל השאר רואים כבלתי אפשריים. כמו, לדוגמה, לכידת ספינה חיה ושימוש בה כספינה העיקרית שלנו".
סורקור הזעיף פנים לעברו. "קניט, ידידי הוותיק, זה טירוף. אף ספינת עץ לא מסוגלת ללכוד ספינה חיה. הן מהירות מדי. שמעתי שהספינה עצמה יכולה להריח מעבר בערוץ, ולספר עליו להגאי שלה. והן יכולות לחוש את כיוון הרוח, ולאחוז משב אוויר שלא היה מזיז ספינה אחרת ולהשתמש בו. חוץ מזה, גם לו היינו מצליחים ללכוד אחת ולהרוג את הצוות שלה, הספינה עצמה תהיה חסרת תועלת עבורנו. הן מפליגות רק עבור בני המשפחה שלהן. הן פונות נגד כל אחד אחר. הספינה תקרקע את עצמה, או תתרסק על סלעים, או פשוט תסתובב כמו צב. זוכר את ספינת המוות ההיא, מה היה השם? זאת שהשתגעה והסתובבה על
219
ספעת קסם
המשפחה והצוות שלה? היא התגלגלה ולקחה את כל המלחים אתה. לא פעם אחת, כי אם שלוש פעמים, לפחות כך שמעתי. ובפעם האחרונה שמצאו אותה, היא צפה הפוכה בנמל בינגטאון עצמו. יש האומרים שצוות רפאים הביא אותה הביתה, ואחרים אומרים שהיא באה להראות לסוחרים ההם מה היא עשתה. הם גררו אותה מהים וקרקעו אותה, ושם היא הייתה מאז. מנודה. זה היה השם. המנודה".
"הפאראגון", תיקן אותו קניט בשעשוע מריר. "שמו היה הפאראגון, למרות שאפילו משפחתו קוראת לו כיום המנודה. כן, שמעתי את כל המיתוסים והאגדות אודות ספינות חיות, סורקור. אבל זה מה שהם. מיתוסים ואגדות. אני מאמין שניתן ללכוד ספינה חיה וניתן להשתמש בה. ואם ניתן יהיה לזכות בלבה של הספינה, יהיה בידיך כלי לשוד ים שאף ספינה לא תוכל לעמוד בפניו. זה נכון, מה שאמרת בנוגע לזרמים והרוחות והספינות החיות. נכון גם שהן יכולות לחוש נחש זמן רב לפני שאדם יכול לאתר אותו, ולהתריע את הקשתים. ספינה חיה היא הכלי המושלם לפירטיות. ולמציאת נתיבים חדשים דרך איי הפירטים, או חיסול נחשים. אני לא אומר שעלינו לנטוש הכול וללכת לצוד אחר ספינה חיה. אני רק אומר שאם נתקל באחת, במקום לומר שאין טעם לרדוף אחריה, נצא למרדף. אם נזכה בה, נזכה בה. אם לא, נו, ספינות רבות אחרות נמלטות מאתנו. לא נפסיד יותר מכפי שהפסדנו בעבר".
"למה ספינה חיה?" שאל סורקור בבלבול. "אני לא מבין?"
"אני... רוצה אחת. זאת הסיבה".
"טוב, אם כך. אומר לך משהו". מסיבה כלשהי, סורקור חשב שהם מבצעים עסקה. "אני אשתף פעולה עם זה", הסכים בחוסר רצון. "נרדוף אחר ספינות חיות כשנראה אותן, למרות שאני לא ממש רואה את הטעם בכך. לא שאודה בכך בפני האנשים. מול האנשים, אהיה נלהב לרדוף אחריהן ככלב ציד שקלט ריח. אבל אתה תיתן לי את האיזון הבא. בעבור כל ספינה חיה שנרדוף אחריה, נרדוף אחר סוחר העבדים הבא שנריח. ונעלה על סיפונם, ונשליך את הצוות לנחשים, ונלווה את העבדים בבטחה לעיר. אני
220
ספינת קסם
לא רוצה להעליב את השיפוט שלך, קפ׳ן, אבל אני חושב שאם נעצור די סוחרי עבדים וניפטר מהצוותים, נזכה לכבוד מהאחרים הרבה יותר מהר מאשר לו נלכוד ספינה חיה".
קניט לא הסתיר את הזעף שחש. "אני חושב שאתה מעריך יתר על המידה את הצדקנות והמוסריות של חברינו כאן בעירחלוקה. אני חושב שסביר באותה המידה שהם יחשבו שאנו שוטים רכים אם נבזבז את זמנינו ברדיפה אחר סוחרי עבדים רק כדי שנשחרר את המטען".
אולי היין המשובח עלה לראשו של סורקור מהר מכפי שבציר פחות היה עולה. או אולי קניט מצא בטעות את העצב האחד של האיש. קולו העמוק היה שקט וקטלני כשציין, "הסיבה היחידה שאתה חושב כך שהיא שמעולם לא היית כבול בידיך וברגליך בסיפון מטען מסריח כשאתה רק מעט יותר מנער. ראשך מעולם לא נאחז במלחציים כדי למנוע ממך לזוז בעוד מקעקע דוקר את סימנו של אדונך החדש על פניך".
עיניו של האיש נצצו, מופנות פנימה לעבר אפלה שרק עיניו יכלו לחדור דרכה. הוא שאף עמוקות. "ואז שמו אותי לעבוד בבור בורסקאים, בעיבוד עורות. לא היה אכפת להם ממה שזה יעשה לעור שלי. ראיתי גברים מבוגרים ממני מקיאים דם מריאותיהם. לאף אחד לא היה אכפת, וידעתי שזה רק עניין של זמן עד שאהיה אחד מהם. לילה אחד הרגתי שני גברים וברחתי. אבל אז חשבתי, לאן אני יכול ללכת? לצפון, שכולו קרח ושלג וברברים? חזרה לדרום, שם הקעקוע שלי יודיע לכול שאני עבד נמלט, כסף קל לכל מי שרוצה לחבוט בי באלה ולהחזיר אותי לבעלים שלי? או אולי עלי לעשות את דרכי לחופים המקוללים, ולחיות כמו חיה עד ששד כלשהו ישתה את דמי? לא. הדבר היחיד שנותר לאדם כמוני הוא איי הפירטים וחייו של פירט. אבל זה לא מה שהייתי בוחר, קניט, לו הייתה לי אפשרות לבחור. מעטים מאוד כאן היו בוחרים בכך". קולו השתתק ומבטו שוטט. הוא התבונן מעבר לקניט, לפינה עמומה בחדר, לא רואה דבר למשך זמן מה. אז שב לפתע מבטו לזה של קניט. "בעבור כל ספינה חיה שנרדוף אחריה, נרדוף אחר סוחר עבדים. זה כל מה שאני מבקש. אני נותן לך
221
ספינת קסם
הזדמנות להגשים את חלומך. תן לי הזדמנות להגשים את חלומי".
"טוב ויפה", הכריז קניט במהירות. הוא ידע מתי עומדת בפניו הצעה סופית. "טוב ויפה. בעבור כל ספינה חיה, סוחר עבדים".
קור גאה בוינטרו. הוא מילא ראשית את בטנו ואז זרם החוצה דרכו. הוא ממש גרם לו לרעוד. הוא שנא איך שהקור גרם לקולו לרעוד, כאילו היה ילד על סף בכי כשכל מה שניסה לעשות הוא להציג את עמדתו באופן הגיוני ושליו, כפו שאומן לעשות. כפי שלמד במנזר האהוב שלו. הזיכרון של אולמות האבן הקרירים שם זרמה שלווה עם הרוח עלה במוחו מבלי שנתבקש. הוא ניסה לשאוב ממנו כוח. במקום זאת, הזיכרון רק החליש אותו עוד. הוא לא היה שם, הוא היה כאן, בחדר האוכל של המשפחה. השולחן הנמוך מאלון מוזהב צוחצח עד שנצץ, הספסלים המרופדים והכורסאות שהקיפו את השולחן, הקירות מכוסי הפנלים והציורים של ספינות ושל אבות אבותיו, כולם הזכירו לו שהוא כאן, בבינגטאון. הוא כחכח בגרונו וניסה לייצב את קולו בעודו מעביר מבט מאמו לסבו לסבתו. הם כולם ישבו לצד אותו השולחן, אבל הם קובצו בקצה אחד שלו, כמו צוות שופטים שעומדים לגזור את דינו. תיאור שאולי היה מדויק. הוא שאף.
"כששלחתם אותי להיות כהן, הבחירה לא הייתה בידי". הוא שוב התבונן מפרצוף לפרצוף, וניסה למצוא בהם זיכרון של אותו יום נורא. "עמדנו בחדר הזה. נאחזתי בך, אימא, הבטחתי שאהיה טוב לנצח, אם רק לא תשלחי אותי מכאן. אבל את אמרת לי שאני חייב ללכת. אמרת לי שאני הבכור, שהוקדשתי לסא מהרגע שנשמתי לראשונה, ומסרת אותי לכוהן הנודד כדי שייקח אותי למנזר בקלס. את לא זוכרת את זה? עמדת שם, אבי, ליד החלון ההוא, ביום כה בוהק שכל מה שיכולתי לראות כשהתבוננתי בך היה צל שחור כנגד האור. לא אמרת מילה באותו היום. סבתא, אמרת לי להיות אמיץ, ונתת לי צרור קטן עם כמה עוגות מהמטבח שיזינו אותי בדרכי".
הוא שוב התבונן מפרצוף לפרצוף, חיפש אי-נוחות כלשהי
222
ספינת קסם
במה שהם עשו לו, שמץ כלשהו של אשמה שיראה שהם יודעים שהם עושים לו עוול. אמו הייתה היחידה שהראתה סימן כלשהו לכך שזה מטריד אותה. הוא ניסה שוב ושוב ליצור עמה קשר עין, לגרום לה לומר את מחשבותיה, אבל מבטה החליק ממנו לאביו. האיש נראה כאילו הוא מגולף מאבן.
"עשיתי מה שאמרתם לי לעשות", אמר בפשטות. המילים נשמעו חלשות, יבבניות. "עזבתי את ביתי והלכתי מכאן עם זר. הדרך למנזר הייתה קשה, וכשהגעתי לשם, הכול היה זר ומוזר. אבל נשארתי וניסיתי. וכעבור זמן מה, המקום הפך לביתי, והבנתי כמה נכונה הייתה החלטתכם". זיכרונות מניסיונותיו הראשונים בחיי הכוהנים היו מתוקים־מרירים. המוזרות ואז הנכונות של כל זה הציפה אותו שוב. דמעות דקרו בעיניו כשאמר. "אני אוהב את החיים בשירותו של סא. למדתי כל כך הרבה, גדלתי כל כך הרבה, בדרמם שאיני יכול אפילו לבטא. ואני יודע שאני רק בהתחלה, שכל זה רק מתחיל להיפתח בפני. זה כמו..." הוא חיפש מטפורה במאמץ. "כשהייתי צעיר, זה היה כמו שהחיים הם נערה יפהפייה, עטופה בנייר מעולה ומקושטת בסרטים. ואהבתי את זה, למרות שידעתי שזה רק החלק החיצונה של האריזה. אני לומד לראות מעבר לאריזה היפה, ללב הדברים. אני נמצא בקצה. אני לא יכול להפסיק עכשיו".
"זאת הייתה טעות", הודה אביו לפתע, ובעוד לבו של וינטרו החל לגאות בהקלה, המשיך הקפטן. "כל השנים ההן בעבר. ידעתי שזאת טעות לשלח אותך. עמדתי שם בפה סגור ונתתי לאמך לעשות כרצונה, מכיוון שזה נראה כה חשוב לך. ולמרות שסלדן היה קטון, הוא היה ילד אמיץ, וידעתי שיהיה לי בן שימשיך כררבי".
הוא קם ממושבו לצד השולחן, וחצה את החדר, בוהה מהחלון כפי שעשה לפני שנים כה רבות. קייל הייבן נד בראשו לעצמו. "אבל הייתי צריך לציית לאינסטינקטים שלי. ידעתי שזאת החלטה מוטעית, וכך התגלה. הגיע הזמן שבו אני, שבו המשפחה הזאת, זקוקים לבן צעיר שיקום וייקח את מקומו על הספינה המשפחתית, ואנחנו לא מוכנים. סלדן עדיין צעיר מדי. עוד
223
ספינת קסם
שנתיים, אולי אפילו עוד שנה, והייתי לוקח אותו כנער של הספינה". הוא פנה אל החדר. "הבאנו את זה על עצמנו, כולנו. ולכן כולנו ניאלץ לסבול, מבלי להתלונן, את הכאב של תיקון הטעות ההיא. פירוש הדבר שאתן הנשים תיאלצו להסתדר כאן בכוחות עצמכן במשך שנה נוספת. תאלצו לגרום לנושים שלנו להמתין בדרך כלשהי, ועליכן לעשות כל מה שנדרש כדי להוציא רווח מהאחוזות שלנו. את אלה שלא ניתן להפיק מהן רווח יהיה צורך למכור כדי לחזק את האחרות. פירוש הדבר הוא עוד שנת הפלגות עבורי, ושנה קשה, שכן ניאלץ להפליג מהר ולסחור בסחורות הרווחיות ביותר. ובעבורך, וינטרו, פירוש הדבר הוא שנה אחת שבה עלי ללמד אותך את כל מה שהייתי צריך ללמד אותך בחמש השנים האחרונות, שנה אחת שבה עליך ללמוד את כל דרכיו של גבר ומלח". הוא פסע בחדר בעודו מדבר, מונה את פקודותיו ומטרותיו על אצבעותיו. וינטרו ידע לפתע שכך הוא דיבר לחובל שלו על הסיפון, מונה את המשימות שיש לבצען. זה היה קפטן הייבן, הרגיל לציות ללא שאלות, והוא ודאי יתפלא ממה שעומד לקרות.
וינטרו קם, דוחף את כיסאו לאחור בזהירות. "אני חוזר למנזר. אין לי הרבה לעזור, ועשיתי כאן את כל מה שאני יכול. אעזוב היום". הוא התבונן סביב בשולחן. "הבטחתי לוויוואסיה כשעזבתי אותה הבוקר שמישהו יבוא לבלות אתה את שארית היום. אני מציע שתעירו את אלתיאה ותבקשו ממנה ללכת".
פניו של אביו האדימו בזעם פתאומי. "שב ותפסיק לומר שטויות", נבח. "אתה תעשה מה שנאמר לך. זה יהיה השיעור הראשון שתלמד".
וינטרו חשב שפעימות לבו גרמו לכל גופו לרעוד. האם הוא מפחד מאביו? כן. כל ההתרסה שבו נדרשה כדי שימשיך לעמוד. לא נותר לו עוד כדי לדבר. אבל בעודו פוגש במבטו של אביו, ולא מסב את עיניו, בעודו עומד דומם בזמן שהגבר הזועם מתקדם לעברו, חלק שליו ומסוים בו ציין, "כן, אבל זה רק פחד גופני מדברים גופניים". המחשבה לכדה את כל מוחו ברשתה, ולכן הוא לא התייחס לאמו בעודה צועקת ואז צורחת, "אוה, קייל, לא,
224
ספינת קסם
בבקשה, בבקשה לא, תדבר אתו, תשכנע אותו, לא, אוה, בבקשה לא!" ואת קולה של סבתו מתרומם בפקודה, צעקה עזה של "זהו ביתי ואתה לא..."
אז פגע האגרוף בלחיו, משמיע קול נפץ אדיר בעודו פוגע. הוא נפל כה מהר וכה לאט, נדהם או מתבייש שהוא לא הרים יד להגן על עצמו ולא נמלט, וכל הזמן אמר כהן פילוסופי, "פחד גופני, אה, אני מבין, אבל יש סוג אחר, ומה יאלץ לקרות כדי שאחוש אותו?" אז פגע בו אריח הרצפה, קריר וקשה, למרות החום העולה של היום. אובדן ההכרה חש כאילו הוא שקע אל תוך הרצפה, מתאחד אתה כפי שהתאחד עם הספינה, פרט לכך שהרצפה חשבה רק על אפלה שחורה. ווינטרו כמותה.
225
ספינת קסם
10
עימותים
"קייל, לא אקבל את זה!"
קולה של אמה הדהד בבירור במורד המסדרון המרוצף באבן. צלצולו הצורמני גרם לאלתיאה לרצות להחיש את כאב הראש שלה בכיוון ההפוך, בעוד אזכור שמו של קייל גרם לה לרצות להסתער לקרב. זהירות, יעצה לעצמה. הדבר הראשון שעליה לעשות הוא לגלות לאיזה מזג אוויר היא מפליגה. היא האטה את צעדיה בעודה עושה את דרכה במורד המסדרון לחדר האוכל.
"הוא בני. אני אעניש אותו כפי שאמצא לנכון. זה אולי נראה קשוח כרגע, אבל ככל שהוא ילמד מהר יותר לציית, ולציית מהר, כך יהיה לו קל יותר על הסיפון. הוא יתאושש, ותגלו שהוא לא נפגע מאד. יותר המום מכל דבר אחר, סביר להניח".
אפילו אלתיאה שמעה את הנימה המעורפלת של חרדה בקולו. הקול העמום הזה, החליטה, היה קולה של אחותה הבוכייה. מה הוא עשה לסלדן הקטן? אימה נוראה עלתה בה, רצון להימלט מהחיים הביתיים המלוכלכים האלה ולחזות.. למה? לספינה? זאת כבר לא אפשרות מילוט. היא עמדה במקומה, עד שהאומללות המסחררת תחלוף.
"זה לא היה עונש. זאת בריונות, ואין לה מקום בביתי. אתמול
226
ספינת קסם
בלילה, הייתי מוכנה לוותר לך. זה כבר היה יום נוראי, והופעתה של אלתיאה הייתה מזעזעת. אבל זה, בתוך כותלי ביתי, בין קרובי דם... לא. וינטרו כבר אינו ילד, קייל. וגם לו היה, הלקאתו לא הייתה התשובה. הוא לא השתולל, הוא ניסה לגרום לך להבין את עמדתו. אדם לא מכה ילד על כך שהביע דעה בנימוס. אדם לא מכה גבר על כך".
"את לא מבינה", אמר קייל בנחרצות. "תוך כמה ימים הוא יגור על סיפון ספינה, שבה שום דעה לא נחשבת פרט לדעתי. לא יהיה לו זמן לא להסכים. אפילו לא יהיה לו זמן לחשוב. על ספינה, מלח מציית. בו ברגע. וינטרו כרגע זכה לשיעור הראשון במה שיקרה אם הוא לא יציית". בקול שקט יותר הוא הוסיף, "זה עשוי להציל את חייו של בני יום אחד".
אלתיאה שמעה את דשדוש מגפיו בעודו הולך. "קומי, קפריה. הוא יתאושש עוד כמה דקות, וכשהוא יתאושש, אני לא רוצה שתטרחי סביבו. אל תעודדי אותו להתנהגות שלא אסבול. אם הוא יחשוב שאנחנו חצויים בעניין הזה, הוא רק ילחם בזה יותר. וככל שהוא ילחם יותר, כך הוא ייאלץ לפגוש את הרצפה יותר".
"אני שונאת את זה", אמרה קפריה בקול קטן ועמום. "למה זה חייב להיות כך? למה?"
"זה לא חייב", אמרה אמה בנחרצות. "וזה לא יהיה. אומר לך בבירור, קייל הייבן, לא אסבול את זה. מעולם לא התייחסנו כך זה לזה במשפחה הזאת, ואנחנו לא נתחיל בזה יום לאחר מותו של אפרון. לא בבית שלי". רוניקה וסטריט לא הותירה מקום לאי-הסכמה.
זאת הייתה הדרך הלא נכונה לפנות לקייל. אלתיאה יכלה לומר לה את זה. התמודדות ישירה נגדו רק תגרום לו להגיב בדרך הגרועה וכך קרה.
"בסדר גמור. ברגע שהוא יתחיל לזוז, אוריד אותו לספינה. הוא יוכל ללמוד נימוסין שם. למעשה, סביר להניח שזה לטובה. אם הוא ילמד קצת על הספינה בנמל, הוא לא ייאלץ להתאמץ כל כך לאחר שנצא. ואני לא איאלץ להקשיב לנשים המחוובחוח על כל הוראה שאתן לו".
227
ספינת קסם
"על סיפון הספינה שלי או בביתי", החלה אמה, אבל קייל קטע אותה במילים משלו, שגרמו לאלתיאה להתלהט ולהצטנן בזעם.
"הספינה של קפריה. ושלי, שכן אני בעלה. מה שקורה על סיפון הוויוואסיה כבר אינו מעניינך, רוניקה. למעשה, אני סבור שעל פי חוקי הירושה של בינגטאון, גם הבית הזה הוא שלה, לנהל כרצונה".
הייתה שתיקה נוראה. כשקייל דיבר שוב, הייתה התנצלות בקולו. "לפחות, כך זה יכול להיות. וזה יגרום נזק לכולנו. אני לא מציע שדרכינו ייפרדו, רוניקה. המשפחה כמובן תשגשג יותר אם כולנו נפעל יחד, מבית משותף למטרה משותפת. אבל אני לא יכול לעשות זאת אם ידי כבולות. את ודאי מבינה זאת. הצלחת היטב, יחסית לאישה, במשך כל השנים. אבל הזמנים משתנים, ואפרון לא היה צריך להותיר אותך להתמודד עם הכול לבדך. ככל שכיבדתי את האיש... אולי בגלל שכיבדתי את האיש, עלי ללמוד משגיאותיו. אני לא הולך להפליג אל השקיעה ולומר לקפריה לנהל את העניינים עד שובי. אני צריך לדאוג עכשיו שאוכל להישאר בבית ולנהל את העניינים. ואיני מתכוון לתת לוינטרו לעלות לסיפונה של הוויוואסיה ולהתנהג כמו נסיך מפונק. ראית מה קרה לאלתיאה. היא מפונקת ולא חושבת על איש פרט לעצמה, עד שהיא כמעט חסרת תועלת. לא, יותר מכך, עד שהיא גורמת נזק לשם המשפחה ולמוניטין שלה. אומר לך בבוטות, אני לא יודע אם אתן מסוגלות לקבוע אתה את הגבולות שיש לקבוע. אולי הדבר הטוב ביותר לעשות עמה יהיה להשיא אותה, עדיף לאדם שלא גר בבינגטאון..."
כמו ספינה עם מפרשים מורמים, אלתיאה הסתערה מעבר לפינה ואל תוך החדר. "אתה מוכן לחזור על העלבונות שלך בפני, קייל?"
הוא לא הופתע כלל לראות אותה. "חשבתי שראיתי את הצל שלך. כמה זמן צותתת, אחות קטנה?"
"די זמן לדעת שכוונותיך כלפי המשפחה שלי והספינה שלך אינן טובות". אלתיאה ניסתה לא לתת לשלווה שלו לערער את בטחונה. "מי אתה חושב שאתה, שתדבר כך אל אמי ואחותי,
228
ספינת קסם
תאמר להן בשלווה מה אתה מתכנן לעשות, איך אתה מתכוון לחזור ו״לנהל׳ את העניינים?"
"אני חושב שאני הגבר במשפחה הזאת כעת", הכריז בבוטות.
אלתיאה חייכה בקור. "אתה יכול להיות הגבר של המשפחה הזאת כרצונך. אבל אם אתה חושב שתחזיק בספינה שלי, אתה טועה".
קייל נאנח בדרמטיות. "חשבתי שרק אלה המכונים קרוביכם מהגשם הפראי מאמינים שאמירת דבר לעתים קרובות יכולה לגרום לו להתגשם", ציין בסרקסטיות. "אחות קטנה, את כזאת שוטה. לא רק שהחוק המקובל של בינגטאון קובע שאחותך היא היורשת היחידה, זה גם נכתב ונחתם על ידי אביך עצמו. האם תתנגדי לו אפילו בזה?"
מילותיו שפכו את מעיה. היא חשה שכל מה שנתן לה כוח נקרע ממנה. היא כמעט והצליחה לשכנע את עצמה שמאורעות אתמול היו טעות, שאביה לעולם לא היה מתכוון במודע לקחת ממנה את הספינה. הוא פשוט סבל מכאבים קשים וגסס. אבל לשמוע שזה נכתב, ונחתם על ידו... לא. עיניה נעו מקייל לאמה וחזרה. "לא אכפת לי מה רומה אבי לחתום על ערש דווי", אמרה בקול שקט אך זועם. "אני יודעת שהוויוואסיה היא שלי. שלי באופן שבו לעולם לא תוכל לתבוע אותה, קייל. ואומר לך כעת, לא אעצור עד שהיא תהיה תחת פיקודי -״
"פיקודך!" קייל השמיע נביחת צחוק גדולה. "את תפקדי על ספינה? את אפילו לא ראויה לשרת על סיפון ספינה. יש לך יוהרה גדולה בנוגע ליכולותייך, רמייה עצמית שאת מלחית. את לא! אביך החזיק אותך על הסיפון כדי למנוע ממך להסתבך בצרות על החוף, לפי שיפוטי. את אפילו לא מלחית טובה".
אלתיאה פתחה את פיה לדבר, אבל אנקה מוינטרו, השרוע על הרצפה, הפנתה את כל העיניים לכיוונו. קפריה החלה לנוע קדימה, אבל קייל עצר אותה במחווה. אבל אמן התעלמה ממבטו ומידו כאחד, והלכה לנער. הוא התיישב, סחרחר בבירור, מרים את שתי ידיו לרקותיו. הוא מיקד את מבטו בסבתו במאמץ . "אני בסדר?" שאל אותה במבוכה.
229
ספינת קסם
"אני מקווה שכן", השיבה ברצינות. היא השמיעה אנחה קטנה. "אלתיאה, את מוכנה להביא לי בד רטוב וקר?"
"הנער בסדר גמור", הכריז קייל ברגזנות, אבל אלתיאה התעלמה ממנו. היא הלכה בסערה במורד המסדרון להביא לאמה סמרטוט רטוב, בעודה תוהה מדוע עשתה זאת. היא חשדה באמה בכך שהונתה את אביה, בכך שגרמה לו לחתום על דבר שמעולם לא התכוון לו. אז מדוע היא מצייתת לה בכניעות כזו כעת? היא לא ידעה, פרט לכך שאולי המטרה הייתה לתת לעצמה רגע הרחק מקייל לפני שתחרוג אותו.
בעודה הולכת במורד המסדרון לחדר המשאבה, היא תהתה מה קרה לעולמה. דברים כאלה מעולם לא קרו בעבר בביתה. אנשים הצועקים זה על זה בביתה היה דבר מוזר בפני עצמו, אבל קייל חבט בבנו שלו כך שנפל על הרצפה ללא הכרה. היא עדיין לא האמינה בכך שזה קרה. דברים כאלה היו זרים לה מדי, כה מזעזעים שלא היה לה מושג איך להתמודד אתם או אפילו איך להרגיש. היא הרטיבה מגבת תחת זרם המים הקרים ששאבה, וסחטה את הבד היטב. משרתת חששנית מאוד ארבה שם בחדר המים.
"את זקוקה לעזרתי?" האישה כמעט ולחשה.
"לא. לא, הכול תחת שליטה. לקפטן הייבן פשוט היה התקף עצבים קטן". אלתיאה בקושי שמעה את עצמה משקרת בשלווה. בשליטה, חשבה לעצמה. היא חשה רחוק מכך. במקום זאת, היא חשה כאילו הייתה אלת לוליין, עפה באוויר, לא יודעת איזו יד תאחז בה כעת ותשליך אותה למקצב. שום יד, אולי. אולי היא פשוט תעוף, מחוץ לשליטה, ומעולם לא תהיה חלק מתבנית משפחתה. היא חייכה במרירות למחשבה המגוחכת, והניחה את הבד הרטוב בקערת חרס לפני שנשאה אותה במורד המסדרון לחדר האוכל. כשהגיעה לשם, וינטרו ואמה ישבו בפינת השולחן הנמוך. וינטרו נראה חיוור ומזועזע, אמה נראתה נחושה מאד. היא החזיקה את ידיו של הנער בידיה בעודה מדברת אליו ברצינות.
קייל, זרועותיו שלובות על חזהו, עמד ליד החלון. גבו הופנה
230
ספינת קסם
לחדר, אבל אלתיאה חשה את ההתמרמרות שלו. קפריה עמדה לצדו, והתבוננה בו בתחינה, אבל הוא לא נראה מודע לקיומה.
"...הכול בידיו של סא". אמה דיברה ברצינות לאחיינה. "אני מאמינה שהוא שלח אותך חזרה אלינו, ויצר את הקשר הזה בינך לבין הספינה מסיבה כלשהי. כך נועד להיות, וינטרו. האם אתה יכול לקבל את זה, כפי שקיבלת פעם את זה ששלחנו אותך עם הכוהן?"
קשר בין וינטרו לבין הספינה שלה. זה לא יכול להיות. לבה קפא בקרבה, אבל באופן מוזר, גופה המשיך לנוע ועיניה המשיכו לראות. כל תשומת לבו של וינטרו הופנתה לפניה של סבתו. הוא פשוט התבונן בה. דם הייבן שלו נראה בו בבירור, בצורת סנטרו ובכעס בעיניו. אז, בעוד אלתיאה מניחה את הקערה והבד לצדו, היא ראתה את הנער משתלט על עצמו. תוך חצי תריסר נשימות, תווי פניו נרגעו, ולרגע חולף היא ראתה לא רק דמיון רב לאביה כי אם גם את פניה שלה במראה. התדהמה השתיקה אותה.
כשהנער דיבר, קולו היה נעים והגיוני. "כך שמעתי אנשים אומרים אלף פעמים. זה רצונו של סא, הם אומרים. מזג אוויר גרוע, סופות מאוחרות, ילדים שנולדים מתים. רצונו של סא". הוא הושיט יד אל הבד הלח בקערה, קיפל אותו בקפידה והצמיד אותו ללסתו. לחיו כבר החלה לשנות צבע לסגול, והנער עדיין נראה מעורער ולא ממוקד. דיבורו היה מעט חלוש. אלתיאה חשדה שכואב לו לדבר. אבל הוא לא נראה כועס, או מבוהל, או מפחד, רק מרוכז בשכנוע סבתו במילותיו, כאילו בכך שישכנע אותה לצדו הוא יוכל להציל את חייו. ואולי הוא יוכל.
"אני מוכן לומר שמזג אוויר וסופות הם רצונו. תינוקות שנולדים מתים, אולי. אם כי לא במקרים שבהם הבעל הכה את אשתו יום קודם לכן..." הקול נמוג לזיכרון לא נעים כלשהו. אז שבו עיניו לפניה של סבתו. "אני חושב שסא נתן לנו את חיינו, ורצונו הוא שנחיה אותם היטב. הוא נותן לנו מכשולים, כן... שמעתי אנשים מלינים על האכזריות שלו ושואלים בקול, ׳למה, למה?׳ אבל ביום המחרת אותם האנשים ייקחו את המסורים שלהם ויחתכו ענפים מעצי הפירות שלהם, ויעקרו עצים צעירים
231
ספינת קסם
וירחיקו אותם מהמקום שבו נבטו. ׳הם יצמחו טוב יותר ויתנו תנובה טובה יותר׳, אומרים העובדים בפרדס. הם לא עומדים לצד העצים ומסבירים שזה לטובתם".
הוא הרים את הבד מפניו וקיפל אותו שוב כדי למצוא חלק קריר יותר. "אני מתקשה להתרכז", אמר באומללות. בדיוק כשאני מנסה לדבר אלייך באופן הברור ביותר, סבתא. איני חושב שרצונו של סא הוא שאעזוב את כהונתו ואחיה על סיפון ספינה כדי שמשפחתנו תוכל לשגשג כלכלית. אני אפילו לא בטוח שזהו רצונך. אני חושב שזהו רצונו של אבי. על מנת לקבל את רצונו, הוא מציע להפר הבטחה, ולשבור את לבי. ואיני בלתי מודע לכך שה׳מתנה׳ הלא רצויה הזו שהוא דוחף לעברי נחטפה רק אתמול מידיה של דודתי אלתיאה".
הוא הפנה את מבטו לאלתיאה לראשונה. למרות הכאב והעור החבול, נראה לרגע שאביה מתבונן מבעד לעיניים האלה. אותה סבלנות נצחית המרפדת רצון ברזל. זה לא ילד כוהנים שברירי ומבוהל, כי אם מוחו של גבר בגופו המשתנה של נער, הבינה בפליאה.
"אפילו בנך מזהה את אי-הצדק במה שעשית", האשימה את קייל. "חטיפתך את וויוואסיה ממני לא קשורה בדבר לאמונתך ביכולתי לפקד עליה. היא קשורה אך ורק לחמדנות שלך".
"חמדנות?" צעק קייל בבוז. "חמדנות? אוה, זה יפה! חמדנות גורמת לי לרצות להשתלט על ספינה שנמצאת בחוב כה מגוחך, שיהיה לי מזל אם אחזיר אותו בטרם אמות. חמדנות גורמת לי לרצות לקחת אחריות על משק בית ללא מושג בניהול כספי חכם. אלתיאה, אם הייתי חושב שיש לך יכולת כלשהי להיות מועילה על סיפון הוויוואסיה, הייתי שמח לגרום לך לעבוד לשם שינוי. לא. יותר מזה. אם היית יכולה להראות לי סימן אחד של ימאות אמיתית, אם היה לך כרטיס של ספינה אחת, הייתי נותן לך במתנה את הספינה הארורה ואת כל החובות שלך. אבל את לא יותר מילדה קטנה ומפונקת".
"שקרן שכמוך!" צעקה אלתיאה בגועל מוחלט.
"חי סא, אני נשבע באמת שבדברי!" שאג קייל בכעס. "אם
232
ספעתקסם
קפטן מכובד אחד היה ערב לכישורי השיט שלך, הייתי מוסר לך את הספינה מחר! אבל כל בינגטאון יודעת מה את. חובבנית ומעמידה פנים".
"הספינה הייתה ערבה לה", ציין וינטרו בקול חלוש. הוא הרים יד למצחו, כאילו הוא מנסה למנוע מראשו להתפרק.
"אם הספינה תערוב לה, האם תעשה כפי שהבטחת? שכן בשם סא, אתה נשבעת, וכולנו ראינו זאת. תיאלץ לקיים את השבועה הזאת. אני לא מאמין שהמריבות והכעס האלה הם מה שסבא רצה עבורנו. כל כך פשוט יהיה להחזיר את האיזון. אם אלתיאה תהיה על סיפון הוויוואסיה, אוכל לשוב למנזר שלי. כולנו נוכל לשוב למקום שבו אנו צריכים להיות. למקום שבו היינו מאושרים!..." קולו נמוג כשהבין שכל העיניים מופנות אליו. מבטו של אביו היה שחור מזעם, אבל רוניקה וסטריט הרימה את ידה לפיה כאילו המילים חתכו אותה.
"נמאס לי מהיבבות האלה!" התפוצץ קייל לפתע. הוא חצה את החדר בכמה צעדים, נשען על השולחן והתבונן בבנו בזעם. "האם זה מה שהכוהנים לימדו אותך? לעוות דברים כדי שרצונך ייעשה? מביש אותי שנער מדמי ישתמש בתכסיסים שכאלה כנגד סבתו. קום!" נבח, וכשוינטרו התבונן בו ללא מילים, הוא שאג, "קום!"
הכוהן הצעיר היסס לרגע, ואז קם על רגליו. הוא פתח את פיו לדבר, אבל אביו דיבר ראשון. "אתה בן שלוש-עשרה, גם אם אתה נראה כמו בן עשר ומתנהג כמו בן שלוש. שלוש-עשרה. על פי חוק, בבינגטאון, עבודתו של בן שייכת לאביו עד שהוא בן חמש עשרה. תעמוד נגדי, ואשתמש בחוק הזה. לא אכפת לי אם אתה לובש גלימה חומה, לא אכפת לי אם תגדל קרניים קדושות מהמצח. עד שתגיע לגיל חמש-עשרה, תעבוד בספינה הזאת. אתה מבין אותי?"
אפילו אלתיאה נדהמה למשמע נימת חילול הקודש במילותיו של קייל. קולו של וינטרו רעד בעודו עונה, אבל הוא עמד זקוף. "אני כוהן של סא, אני כבול רק לאלה מבין החוקים האזרחיים שהם צודקים ונכונים. אתה משתמש בחוק אזרחי כדי להפר את
233
ספינת קסם
הבטחתך. כשנתת אותי לסא, נתת גם את עבודתי לסא. אני כבר לא שייך לך". הוא התבונן סביב, מאמו לסבתו, ואז הוסיף, כמעט בהתנצלות, "אני אפילו לא חבר אמיתי במשפחה הזאת כעת. אני נמסרתי לסא".
רוניקה קמה כדי לחסום אותו, אבל קייל נדחף מעבר לה בכוח שגרם לאישה הזקנה למעוד. בזעקה, חשה קפריה לצדה של אמה. קייל אחז בוינטרו בקדמת גלימתו וניער אותו עד שראשו הועף קדימה ואחורה. מילותיו עוותו על ידי זעם. "שלי", שאג אל הנער. "אתה שלי. ואתה תשתוק ותעשה כפי שנאמר לך. עכשיו!"
הוא הפסיק לנער את הנער והרים אותו עד קצות האצבעות. "תלך לך לספינה. תתייצב בפני החובל. תאמר לו שאתה נער הסיפון החדש, וזה כל מה שאתה. נער הסיפון. מובן?"
אלתיאה צפתה בריתוק מבועת. היא הייתה מודעת במעומעם לכך שבאותה עת אמה חיבקה וניסתה לנחם את קפריה שבכתה והייתה כמעט היסטרית. שני משרתים, שכבר לא היו מסוגלים להשתלט על הסקרנות שלהם, הציצו מעבר לפינת הדלת. אלתיאה ידעה שעליה להתערב, אבל כל מה שקרה היה כל כך רחוק ממה שהייתה רגילה לו שהיא יכלה רק לבהות בפה פעור. משרתי מטבח ריכלו על מריבות כאלה בבתיהם, והיו שמועות על כך שאומנים שלחו את בניהם להיות שוליות כנגד רצונם. היא שמעה על משמעת ספינה כזאת בספינות אחרות. דברים כאלה פשוט מעולם לא קרו בבתיהם של משפחות הסוחרים הוותיקים. ואם כן, מעולם לא דיברו על כך.
"אתה מבין אותי?" תבע קייל, כאילו הצעקה תהפוך את מילותיו למובנות יותר. וינטרו ההמום הצליח להנהן. קייל עזב את חולצתו. הנער התנודד, ואז נאחז בקצה השולחן. הוא עמד, ראשו תלוי.
"אמרתי עכשיו והתכוונתי עכשיו!" נבח קייל בניצחון כעוס. ראשו הסתובב לדלת ולמשרת שמעד שם בפה פעור. "אתה! וולף! תפסיק לבהות ותלווה את בני לוויוואסיה. דאג שהוא יארוז את מה שהביא עמו לכאן, וייקח את הכול אתו, שכן הוא יחיה על הספינה מעתה".
234
ספעתקסם
בעוד וולף נחפז אל החדר לאחוז בזרועו של וינטרו ולהובילו משם, קייל הסובב אל אלתיאה. נראה שהצלחתו להפחיד את בנו חיזקה את אומץ לבו, שכן הוא קרא עליה תיגר במילים, "את חכמה מספיק כדי ללמוד מזה לקח, אחות?"
אלתיאה דיברה בקול שקול ושקט. "אופתע מאוד לגלות שלא כולנו למדנו עליך משהו היום, קייל. בראש ובראשונה שאין כמעט דבר שלא תעשה בשאיפתך לשלוט במשפחת וסטריט".
"לשלוט?" קייל בהה בה בחוסר אמון, ואז פנה לשתי הנשים האחרות לראות האם הן נדהמות כמוהו. אבל רוניקה פגשה את מבטו במבט חסר הבעה, בעוד שקפריה בכתה על כתפה. "האם את חושבת שזה העניין? שליטיה?" הוא נד בראשו והשמיע צחוק מר. "העניין הוא הצלה. לעזאזל אתי, אני לא יודע מדוע אני מנסה. כולכן מתבוננות בי כאילו אני פושע, כשכל מה שאני מנסה הוא לנסות ולהציל את המשפחה הזאת משקיעה. קפריה! את יודעת מה העניין. דיברנו על זה".
הוא פנה לאשתו. היא הרימה לבסוף את פניה הרטובות מדמעות ופגשה את מבטו, אבל לא הייתה הבנה בעיניה. הוא נד בראשו בחוסר אמון. "מה אני אמור לעשות?" שאל את כולן. "האחוזות שלנו מפסידות כסף מדי יום, יש לנו ספינה חיה שאנחנו עדיין משלמים עליה למלווים, הנושים שלנו מאיימים להתחיל להחרים את האחוזות שלנו, ונראה שכולכן חושבות שאנחנו צריכים להתעלם מזה בעדינות ולשתות תה יחדיו. לא, אני חוזר בי. נראה שאלתיאה חושבת שהיא צריכה להחיש את התקדמותנו לעבר הרס על ידי זה שתשמור את הספינה החיה כצעצוע לעצמה, בעוד שהיא מבלה את הערבים שלה בהשתכרות עם עכברושי הים המקומיים ונהנית ממזמוזים מהצד".
"תפסיק את זה, קייל", הזהירה אותו רוניקה בקול שקט.
"להפסיק את מה? להפסיק לומר לכן מה שאתן כבר יודעות אבל מסרבות להודות בו? תקשיבו לי, כולכן, לכמה רגעים". הוא עצר ושאף עמוקות, כאילו הוא מנסה להניח בצד את הכעס והתסכול שלו. "אני צריך לחשוב על ילדי, סלדן ומלטה. כמו
235
ספינת קסם
אפרון, גם אני אמות יום אחד. ואני לא מתכוון שהם יירשו רק ערימת חובות ומוניטין רע. אפרון לא הותיר לך בנים שיגנו עלייך, רוניקה, לא הותיר לך גברים שייקחו לידיהם את ניהול האחוזות. אז אני תופס את מקומי, כחתן צייתן, לעשות את מה שיש לעשותו, לא משנה כמה זה יכאב. הקדשתי לזה מחשבה רבה במשך החודשים האחרונים, ואני סבור שאני יכול להחזיר אותנו לתלם. יצרתי כמה קשרים בצילסד, עם אנשים המוכנים לסחור אתנו. זאת לא באמת תו^ית כל כך בלתי רגילה. עלינו להעביד את הספינה, ולהעביד אותה קשה, להעביר את המטענים הרווחיים ביותר במהירות הרבה ביותר. בינתיים עלינו להעריך את האחוזות שלנו, ללא רגשנות, ולשמור רק את אלה שיכולות להעניק לנו רווח השנה. אבל הדבר החשוב ביותר הוא, שאל לנו להדאיג את הנושים שלנו. אם נמכור דברים בפראות, הם יחושבו שאנו עומדים לשקוע, והם יכתרו אותנו, לקבל נתח ממה שנותר, לפני שלא יישאר דבר. ואני חייב לומר, שאם הם יראו את אלתיאה יוצאת לשתות ולחגוג עם חלאות אדם, כאילו לא נותרה תקווה או גאווה במשפחה, גם זה עשוי להשפיע. תשחירי את שמך, אלתיאה, ותשחירי גם את שמה של בתי. יום אחד אני מקווה שמלטה תינשא היטב. היא לעולם לא תזכה לתשומת לבם של אנשי כבוד אם תבני לעצמך מוניטין של שיכורה ומוזנחת".
"איך אתה מעז -״ נהמה אלתיאה.
"אני מעז רבות, למען ילדי. אדאג שוינטרו יגדל לגבר, גם אם הוא יגדל בחושבו שהוא שונא אותי על המהלומות שיידרשו לכך. אדאג שיהיה בסיס כלכלי יציב למשפחה הזאת, גם אם איאלץ להעביד את הספינה החיה הזאת כפי שאת לעולם לא היית עושה. אם היה אכפת לך ממשפחתך חצי מכפי שלי אכפת, היית מסדרת את עצמך ומציגה את עצמך כגבירה ומנסה להשיג נישואים סבירים שישפרו את מצבה הכלכלי של המשפחה".
זעם קר אחז באלתיאה. "אז עלי למכור את עצמי כזונה לכל המרבה במחיר, כל עוד הוא יכנה אותי רעיה וישלם מחיר טוב?"
"עדיף זה מאשר לכל הממעיט במחיר, כפי שנראה שעמדת לעשות אתמול בלילה", השיב קייל במידה שווה של קור.
236
ספינת קסם
אלתיאה שאפה אוויר, מתנפחת כחתולה זועמת, אבל קולה הקר של אמה קטע את מריבתה עם קייל.
"די".
זאת הייתה מילה אחת, שנאמרה בשקט. היא הושיבה את קפריה על כיסא קרוב, כאילו הניחה ברכות ערימת מצעים. משהו בסופיות של נימתה השתיק את כולם. אפילו יבבותיה של קפריה השתתקו. אמה הקטנה והכהה נראתה קטנה עוד יותר במלבושי האבל הכהים שלה, אבל כשהיא כפתה את עצמה בין אלתיאה לבין קייל, שניהם נסוגו לאחור. "אני לא מתכוונת לצעוק", אמרה לשניהם. "ואני לא מתכוונת לחזור על עצמי. אז אני מציעה ששניכם תקשיבו, ותזכרו את מה שאני עומדת לומר. אלתיאה, אני פונה אלייך קודם כיוון שלא הייתה לי באמת הזדמנות לשוחח אתך מאז ששבת. קייל, אל תחשוב אפילו על להתערב, ואפילו לא להסכים אתי. עכשיו".
היא שאפה אוויר ונראתה לא בטוחה לרגע. היא ניגשה לאלתיאה ואחזה בידיה הלא מתנגדות. "בתי. אני יודעת שאת חשה שנעשה לך עוול. ציפית לרשת את הספינה. זאת הייתה תוכניתו של אביך עבורך. הוא אינו עוד, ולמרות שזה כואב לי, אדבר בבירור על הדברים האלה. הוא תמיד התייחס אלייך כאילו היית אחד מהבנים שאיבדנו. אם אחייך היו שורדים את המגיפה... אבל הם לא שרדו. אבל כשבניו היו בחיים, הוא תמיד אמר שהאדמה תלך לבנותיו, הספינה לבניו. ולמרות שהוא מעולם לא אמר זאת בבירור, לאחר שבנינו מתו, אני מאמינה שהוא התכוון שקפריה תירש את האחוזות, ואת את הספינה. אבל הוא התכוון גם לחיות עד שיהיה זקן, לדאוג שהחוב על הספינה ושטרי החוב על האחוזות שלנו ישולמו, ולהשיא אותך לגבר שיפליג בוויוואסיה עבורך. לא. תהיי בשקט!" אמרה בבוטות כשאלתיאה פתחה את פיה לדבר.
"קשה גם כך לומר את הדברים האלה. אם יקטעו אותי, לעולם לא נסיים את זה", המשיכה בקול שקט יותר. היא הרימה את ראשה ופגשה במבטה של בתה בתקיפות. "אם את רוצה להאשים מישהו באכזבתך, תאשימי אותי. שכן כשכבר לא יכולתי להכחיש
237
ספינת קסם
את זה שאביך גוסס, זימנתי את קורטיל, היועץ הוותיק שלנו. ויחד, רשמנו בכתב את מה שהאמנתי שיש לעשותו, ושכנעתי את אביך לחתום על זה. שכנעתי אותו, אלתיאה, לא הוניתי אותו. אפילו אביך ראה לבסוף את החוכמה במה שעלינו לעשות. אם הון המשפחה יחולק כעת, איש מאתנו לא ישרוד. מכיוון שקפריה היא הבכורה ויש לה ילדים לטפל בהם, עשיתי כמצוות המסורת ומיניתי אותה ליורשת היחידה". רוניקה וסטריט הסבה את עיניה ממבטה ההמום של אלתיאה והתבונה בבתה הבכורה. קפריה עדיין ישבה על הספסל, ראשה על השולחן, אבל הבכי שלה פסק. קייל ניגש והניח יד על כתפה. אלתיאה לא הצליחה להחליט האם הוא מנחם אותה או תובע בעלות עליה. אמה המשיכה לדבר. "קפריה ידעה על ירושתה. היא יודעת גם שהמסמכים מציינים במפורש שעליה להמשיך לדאוג לאחותה עד שאלתיאה תינשא לאדם הולם, ואז עליה לתת לאלתיאה נדוניה נאה. כך כבולה קפריה, לא רק על ידי הדם כי אם גם על ידי המילה הכתובה, לדאוג לך היטב".
מבט האימה של אלתיאה לא השתנה. "אלתיאה", התחננה אמה. "תנסי בבקשה לראות את זה ללא משוא פנים. הייתי הוגנת ככל שיכולתי. אם היית יורשת את הספינה, בקושי היה נותר לך די כסף להפעיל אותה. נדרש ממון למלא את הספינה באספקה ולשכור צוות ולתחזק את הספינה, ומסע רווחי עדיין עשוי להותיר אותך במצב שבו את מתקשה להחזיר את התשלום על השטר ולשלם על המסע הבא. ואם לא תרוויחי, מה אז? השטר שעל הספינה קשור גם לערבויות על האחוזות. אין דרך הגיונית לחלק את הירושה. יש להשתמש בכולה כדי להוציא אותה מחובות".
"אז לי אין כלום", אמרה אלתיאה בקול שקט.
"אלתיאה, אחותך לעולם לא תיתן לך לחוש מחסור -" החלה אמה, אבל אלתיאה הדהימה אותה כשפלטה, "לא אכפת לי. לא אכפת לי, באמת, אם אהיה מרוששת או לא. כן, חלמתי שוויוואסיה תהיה שלי. מכיוון שהיא באמת שלי, אימא, בדרך שלעולם לא אוכל לגרום לך להבין. באותה הדרך שבה סוסיו של
238
ספינת קסם
סדון דיב מושכים את מרכבתו, אבל כולם יודעים שלבם שייך לנער האורוות שלו. לבה של וויוואסיה הוא שלי, ואני שלה. איני מצפה לנישואים טובים מאלה. תשמרי את הכסף שהיא תכניס, שכולם יאמרו שהיא שייכת לקפריה. פשוט תני לי להשיט אותה. זה כל מה שאני מבקשת, אימא, קפריה. פשוט תנו לי להשיט אותה ולא אגרום לכן שום צרות. לא אעמוד בפני רצונכן בכל עניין אחר". תחינותיה הנואשות חיפשו ראשית את פניה של אמה ואז את הפרצוף המוכתם בדמעות שקפריה הרימה אליה. "בבקשה", נשפה, "בבקשה".
"לא". קייל היה זה שדיבר. "לא. כבר פקדתי שאין להרשות לך לעלות על הספינה, ולא אחזור בי. אתן רואות איך היא", הכריז, ופנה לרוניקה וקפריה. "אין לה מחשבה מעשית בראשה. כל מה שהיא רוצה הוא שהדברים יתנהלו כרצונה, לחיות כפי שתמיד חיה. ברצונה להישאר בתו העקשנית של אביה, לגור על הספינה, לא לקחת אחריות מעבר למשחק במלחים, ולחזור הביתה כך שתוכל לטייל בין החנויות, לבחור מה שתרצה ולרשום את זה על חשבונו של אביה. אבל כעת יהיה זה חשבונה של אחותה, ולפיכך, חשבוני. לא, אלתיאה. ילדותך נגמרה עם מותו של אביך. הגיע הזמן שתתחילי להתנהג באופן ההולם בת במשפחה הזאת".
"אני לא מדברת אתך!" זעמה אלתיאה. "אין לך מושג על מה אני מדברת. עבורך הוויוואסיה היא לא יותר מספינה, גם אם היא מדברת אתך בקול. עבורי היא בת משפחתי, קרובה יותר מאחות. היא זקוקה לי על סיפונה, ואני צריכה להפליג עליה. היא תשוט עבורי כפי שהיא לעולם לא תשוט עבורך, כשלבה משמש לה רוח".
"דמיונות של ילדה", לעג קייל. "שטויות. את הלכת ממנה בכעס ביום שבו התעוררה לחיים, והותרת את וינטרו לבלות אתה את הלילה הראשון. אם היו לך רגשות כה רבי עצמה עבורה, לא היית יכולה לעשות זאת. נראה שהיא מחבבת אותו די והותר, והוא יהיה על הסיפון לארח לה לחברה או מה שזה לא יהיה. והוא ילמד לעבוד כמלח אמיתי, לא להתבטל על הסיפון או
239
ספינת קסם
להשתכר בנמלים זרים. לא, אלתיאה, אין עבורך מקום הולם על סיפון הוויוואסיח, ולא אתן לך לזרוע מדון או ליצור יריבות עם וינטרו על חיבתה של הספינה".
"אימא?" התחננה אלתיאה בייאוש.
אמה נראתה אבלה. "לו לא הייתי רואה אותך אתמול בלילה, שיכורה ומזוהמת, הייתי מתנגדת לקייל בעניין זה. הייתי סוברת שהוא מחמיר מדי". היא נאנחה בכבדות. "אבל איני יכולה להכחיש את מה שראיתי במו עיני. אלתיאה, אני יודעת שאת אוהבת את הוויוואסיה. לו אביך היה נותר בחיים... אין טעם לתהות בקשר לכך, אני מניחה. במקום זאת, הגיע הזמן, אולי, שתניחי לה. ראיתי שיש בוינטרו את מה שנדרש כדי להפוך לאדם טוב. הוא יהיה טוב לספינה. תתני לו. הגיע הזמן, ומעבר לכך, שתתפסי את מקומך הנאות בבינגטאון".
"מקומי הוא על סיפון הוויוואסיה", אמרה אלתיאה בחולשה.
"לא", אמר קייל, ואמה הדהדה את דבריו בניד ראש.
"אם כך, אין לי מקום במשפחה הזאת או בבינגטאון". אלתיאה שמעה את עצמה אומרת את המילים בסוג של פליאה. היא שמעה את הסופיות שבהם, וזה זעזע אותה. כמו סלע שהוטל במים שקטים, חשבה, שכן הייתה לה תחושה מסחררת ופתאומית של המילים כמתפשטות בגל מתרחב, ומשנות כל מערכת יחסים שהייתה לה, משנות לנצח את עתידה. לרגע, היא לא הייתה מסוגלת לנשום.
"אלתיאה? אלתיאה!"
קולה של אמה נשמע בעוצמה מאחוריה. היא הלכה במורד המסדרון, וביתה היה לפתע מקום לא מוכר. עברו שנים, הבינה, מאז שבילתה כאן יותר מחודש ברציפות. כמה זמן תלוי כאן שטיח הקיר הזה, מתי נסדקו האריחים האלה? היא לא ידעה, היא לא הייתה כאן, לא, היא לא באמת שינתה דבר. היא לא גרה כאן כבר שנים. זה לא היה ביתה מזה שנים. היא רק זיהתה את המציאות, לא יצרה אותה. ללא דבר פרט לבגדים שעל גבה, היא יצאה מהדלת הקדמית ואל העולם הרחב.
*
240
ספינת קסם
"אם היא שוב תחזור הביתה שיכורה, אני אנעל אותה בחדר למשך שבוע. אבהיר לה שלא נסבול את זה שהיא תשחיר את שם המשפחה ואת המוניטין שלה בבינגטאון". קייל ישב ליד קפריה על הספסל כעת, זרועו מקיפה ומגוננת עליה.
"קייל. תשתוק". רוניקה וסטריט שמעה את עצמה אומרת את המילים באופן צלול אך שקט. הכול התפרק, המשפחה שלה, ביתה, חלומותיה לגבי העתיד. אלתיאה התכוונה למה שאמרה. רוניקה שמעה את קולו של אפרון במילותיה. בתה לא תופיע על סף הדלת הערב, שיכורה או פיכחת. היא עזבה. וכל מה שהנער האידיוט שקפריה נשאה לבעל יכול היה לעשות הוא לשחק במלך הגבעה ולהמציא דרכים לבחון את הסמכות החדשה שלו. היא נאנחה בכבדות. אולי זאת הבעיה היחידה שהיא יכלה לפתור כעת. ואולי פתרון הבעיה הזאת יציב אותה בדרך לפתרון הבעיות האחרות. "קייל. נמנעתי לומר זאת מול אלתיאה, שכן לא היה צורך לעודד אותה במרד, אבל אתה מתנהג כמו חמור כל הבוקר. כפי שציינת בטקט כה רב, אין הרבה שאני יכולה לעשות כדי להתערב בינך לבין בנך. בתי, אלתיאה, היא עניין אחר. היא לא נתונה למרותך, ומצאתי את מאמציך לתקן את דרכיה מעליבות מאד".
היא ציפתה שהוא ייראה לכל הפחות מצטדק. תחת זאת פניו התקשו בעלבון, והיא תהתה, ולא לראשונה, האם טעתה לחלוטין בשיפוט ההיגיון הפשוט של הגבר הזה כשהפקידה את גורל המשפחה בידיה של בתה הבכורה. הצהרתו הראשונה אשרה את חששותיה הכבדים ביותר. "אני הגבר במשפחה הזאת כעת. איך את יכולה לומר שהיא לא נתונה למרותי?"
"היא בתי, לא בתך. היא אחותה של אשתך, לא אחותך".
"והיא חולקת שם עם שתיכן, ופעולותיה משפיעות על השם הזה. אם את וקפריה לא מסוגלות להשפיע עליה בהיגיון, אני איאלץ להשתלט עליה במשהו חזק יותר. אין לנו זמן לשכנע ולהניע אותם בנינוחות. וינטרו ואלתיאה חייבים ללמוד לקבל את חובותיהם ולבצע אותן היטב".
"בכל הנוגע לאלתיאה, אתה לא זה שיחליט מהן חובותיה. זה
241
ספינת קסם
תפקידי". נחישות הברזל שסייעה לה פעמים כה רבות במשא ומתן באה לעזרתה של רוניקה וסטריט כעת.
"אולי כך את רואה את הדברים. אני רואה אותם אחרת. את מסרת את השליטה בפרנסתה לידי. בכך שאשפוט לאיזו פרנסה היא זקוקה באמת, אולי אוכל לשכנע אותה להתאים את התנהגותה לאמות מידה סבירות".
קולו היה כה שליו והגיוני, אבל משמעות דבריו עדיין פגעה ברוניקה.
"כשאתה מבקר את התנהגותה של בתי, אתה מבקר את החינוך שהיא זכתה לו מהוריה. אתה אולי לא מסכים לדרך שאפרון ואני חינכנו את אלתיאה, אבל אין זה ממקומך לבטא זאת. ולא מסרתי את ניהול כספיה של אלתיאה לידיה של קפריה כאמצעי למשול בה, כי אם כדרך לקבוע כמה תקציב נוכל להרשות לה. זה לא הולם שאחות תמשול באחות. זה הולם עוד פחות שבעלה של אחות יעשה זאת. ומעולם לא הייתה כוונתי לאלץ את אלתיאה לרדת מהוויוואסיה, כי אם רק לעודד אותה לגלות חיים אחרים לעצמה, לאחר שתראה שהספינה נמצאת בידיים טובות".
רוניקה שקעה אל ספסל לצד השולחן, נדה בראשה למחשבה על איך השתבשו תוכניותיה. "אפרון צדק בקשר אליה. היא זקוקה ליד קלה. לא ניתן יהיה לגרור או לאלץ אותה לעשות את מה שטוב עבורה. אתמול בלילה, טוב, היא התאבלה. ולא משנה מה אתה חושב על בראשן, אני יודעת שאפרון העריך אותו מאד. אולי הוא לא עשה יותר מאשר ללוות אותה בבטחה הביתה, דבר הולם לג׳נטלמן לעשותו כשהוא פוגש גבירה במצוקה".
"ואולי הם גם שתו תה יחדיו כל היום", ציין קייל בסרקזם כבד. טעות. טעות חמורה. רוניקה התבוננה מעבר לקייל, לטשה בקפריה מבט עד שבתה הפכה מודעת למבטה ופגשה אותו לרגע.
"קפריה׳/ אמרה אמה בקול שקט. "את יודעת מה הייתה כוונתי במסמכים האלה. יהיה לא ישר מצדך לנצל את אחותך, להשתמש בירושה שקיבלת כדי לאלץ אותה לבצע את רצונך. תאמרי לי שלא תרשי לזה לקרות".
242
ספינת קסם
"יש לה ילדים לחשוב עליהם", התערב קייל.
"קפריה", אמרה אמה שוב, והיא לא הצליחה למנוע מהתחינה להישמע בקולה.
"א-" עיניה של קפריה נעו מפניה של אמה למבט האבן של בעלה. נשימתה הייתה מהירה כשל עכבר הלכוד בפינה. "אני לא יכולה להיות באמצע ככה. אני לא יכולה!" צעקה באימה. ידיה התרוממו והשתלבו בייאוש מעל חזה.
"את לא חייבת להיות", הבטיח לה קייל. "המסמכים נחתמו בנוכחות עדים. את יודעת שמה שצודק הוא הדבר הטוב ביותר עבור אלתיאה. את יודעת ששנינו רוצים רק את הטוב ביותר עבורה. תאמיני בעצמך, קפריה. תאמיני בי, בעלך".
קפריה פגשה את מבטה הלא מאמין של אמה פעם אחרונה לפני שהרכינה את ראשה והתבוננה במשטח המלוטש של השולחן. ידיה נעו לאורכו, החליקו את העץ בעצבנות. "אני מאמינה בך, קייל", לחשה. "באמת. אבל אני לא רוצה לפגוע באלתיאה. אני לא רוצה להתאכזר אליה".
"לא נתאכזר אליה", מיהר להבטיח לה. "כל עוד היא לא תתאכזר אלינו. זה הוגן".
"זה... נראה הוגן", אמרה בהיסוס. היא התבוננה באמה בחיפוש אחר אישור, אבל פניה של רוניקה היו מקובעות. היא תמיד חשבה על בתה הבכורה כעל החזקה מבין השתיים. אחרי הכול, האין קפריה זאת שבחרה בחיים הדורשים כוח, בעוד שאלתיאה הלכה להיתלות אחר אביה ולשחק? קפריה לקחה בעל, ילדה ילדים, ניהלה את משק הבית שלה ועזרה בניהול האחזקות הגדולות יותר. כך לפחות נראה לרוניקה כשהיא הכינה את המסמכים שקבעו את הירושה. כעת נראה לה שקפריה ניהלה בעיקר את העניינים הפנימיים של הבית, קבעה תפריטים ורשימות קניות וניהלה אירועים חברתיים. זה שחרר את רוניקה לבצע את כל המשימות האמיתיות של ניהול האחוזות. מדוע היא לא ראתה שקפריה הפכה למעט יותר ממלאת מקום, פועלת על פי הנחיותיה של אמה, מצייתת לבעלה, אבל עומדת על שלה לעתים רחוקות בלבד? רוניקה ניסתה להיזכר בפעם האחרונה
243
ספעתקסם
שקפריה הציעה שינוי או יזמה פעולה. היא לא הצליחה להיזכר בפעם כזאת.
למה, אוה, למה, באו אליה התוכנות האלה רק עכשיו? יהא סא בעזרה, היא הניחה את מושכות חייהם בידיה של קפריה. על פי מנהגי בינגטאון ומסורותיה, כשאדם מת, הרכוש שלו עובר לצאצא שלו. לא לאשתו, לצאצא שלו. אוה, לרוניקה הייתה את הזכות לשמור על שליטה ברכוש שהיא הביאה לנישואיה עם אפרון, אבל נותר מעט מאוד מזה. לבה היטלטל כשהבינה לפתע שלא רק בתה הצעירה תלויה כעת בחסדים של מה שנראה נאות לאישה בעיניו של קייל. גם היא.
היא התבוננה בו במהירות, מאלצת את פניה להיות חסרי הבעה. היא יכלה רק להתפלל לסא שהוא עוד לא הבין את זה. אם הוא הבין, היא עלולה לאבד הכול. האם לא ניתן יהיה להשתלט גם עליה באמצעות לולאה כספית סביב צווארה?
היא שאפה עמוקות והצליחה למשול בקולה. "זה אכן נראה הוגן", הודתה רוניקה. אל לה להיראות ענווה מדי לפתע. "נראה האם כך גם יהיה באמת".
היא נאנחה בהפגנתיות, ואז שפשפה את עיניה כאילו התעייפה. "יש דברים כה רבים לחשוב עליהם כעת. כה רבים. לעת עתה, אותיר את אלתיאה בידיכם. וכפי שקייל אומר, יש להפליג בוויוואסיה מהר ככל האפשר. אני מניחה שזה דבר שחשוב יותר שנעסוק בו. האוכל לשאול איזה נמלים ומטענים בחרת עבורה, ומתי עליך לצאת?" היא קיוותה שהיא לא נשמעה להוטה מדי שהוא יעזוב. מוחה כבר עמל באופן מאומץ לחשוב איך תוכל לנצל את היעדרותו בדרך הטובה ביותר. היא תוכל לפחות לוודא שאלתיאה תירש את מה שיוותר מאחוזותיה שלה עם מותה. לא שהיא תציין את זה. היא החליטה לפתע שיהיה חכם מאוד אם לא ייראה שהיא מתנגדת לקייל. וזמן לבד עם קפריה הוא זמן שבו היא תוכל לעבוד על בתה הבכורה.
קייל נראה שמח על ההזדמנות להסחת הדעת ששאלתה הציעה. "כפי שאמרת, עלינו להפליג בקרוב, ולא רק למען מצבנו הכספי. ככל שארחיק את וינטרו מהסחות הדעת של חיי החוף
244
ספינת קסם
מהר יותר, כך הוא יקבל את גורלו מהר יותר. יש לו הרבה ללמוד, ולא באשמתו, הוא מגיע לכך כשהוא קרוב יותר להיות גבר מאשר ילד. הוא חייב להתחיל ללמוד מהר ככל האפשר".
הוא עצר די זמן כדי שהן יהנהנו. הכעיס את רוניקה לעשות את זה, שכן נראה שהוא רומז שהן שגו איכשהו בגידולו של הנער. כשהסכמתן סיפקה אותו, קייל המשיך, "באשר לנמלים ומטענים, ובכן, כפי שהסכמנו, עלינו לסחור במהירות הרבה ביותר במטען הרווחי ביותר". הוא שוב המתין להנהונים שלהן.
"יש רק תשובה אחת, אם כן", החליט עבורן. "אקח את הוויוואסיה דרומה לג׳מאיליה, שם אקח את הטוב ביותר שנוכל להרשות לעצמנו. ומשם צפונה לצ׳לסד, מהר ככל שנוכל".
"המטען?" שאלה רוניקה בחולשה. לבה כבר שקע בקרבה בוודאות.
"עבדים, כמובן. עבדים מחונכים. לא כייסים וגנבים ורוצחים, כי אם אלה שיוערכו בצ׳לסד כחונכים, ומשגיחים ואמנות. אמנים ואומנים. עלינו לקנות את אלה שחובותיהם הביאו אותם למכירה, לא אלה שנידונו לעבדות על פשעיהם". הוא עצר, מהרהר, ואז נד בראשו. "הם לא יהיו עמידים באותה המידה, כמובן. אולי עלינו לאזן את המטען בסיפון מטען מלא ב... מה שנוכל להרשות לעצמנו. שבויי מלחמה ועבדים מלידה וכאלה. החובל השני, טורג, עבד בעבר בספינות עבדים ומכיר רבים מאנשי המכירות הפומביות. אני סבור שהוא יוכל לעזור לנו להשיג מציאות".
"עבדות אינה חוקית בבינגטאון", ציינה קפריה בחוסר ודאות.
קייל השמיע נביחת צחוק קצרה. "לעת עתה. לא לזמן רב, אני חושד. ואל לך לחשוש, יקירתי. אין לי כוונה לעצור בבינגטאון אתם. זאת תהיה הפלגה מהירה וישרה במורד המעבר הפנימי לעיר ג׳מאיליה, ואז צפונה שוב מעבר לבינגטאון ואל צ׳לסד. איש לא יפריע לנו".
"פירטים", ציינה קפריה בביישנות.
"מעולם לא הטרידו את הוויוואסיה. כמה פעמים שמעת את אביך מתפאר בנוגע למהירותה, ולקלילות שבה היא שומרת על
245
ספינת קסם
מסלול בתעלה? כעת, לאחר שהיא התעוררה לחיים, היא תהיה מהירה וקלה לניווט עוד יותר. פירטים יודעים שרדיפה אחר ספינה חיה היא בזבוז של זמנם. הם יעזבו אותנו לנפשנו. תנסי לא להטריד את עצמך בדאגות בנוגע לעניינים שעליהם כבר חשבתי. לא הייתי נוקט בדרך זו לו הייתי חושב שהיא מסוכנת".
"המטען עצמו עלול להיות מסוכן לספינה חיה", ציינה רוניקה בשקט.
"ממה את חוששת? התקוממות כלשה? לא. הם יהיו תחת סוגר ובריח בסיפון המטען במשך כל ההפלגה". קייל החל להישמע עצבני למשמע ההסתייגויות שלהן בנוגע לתוכנית שלו.
"זה עלול להיות גרוע עוד יותר". רוניקה ניסתה לדבר בעדינות, כאילו היא משמיעה דעה, ולא מציינת סכנה שהוא אמור לראות בבירור בעצמו. "ספינות חיות הן יצורים רגישים, קייל, ווויוואסיה התעוררה לחיים רק לאחרונה. כפי שלא היית חושף את מלטה ל... אי-הנוחות שעבדים חייבים לסבול במשך המסע, כך גם יש לגונן על הוויוואסיה מפניהם".
קייל הזעיף פנים, אז התרככה הבעתו. "רוניקה. אני מודע למסורות הקשורות לספינות חיות. וככל שמצבנו הכספי יאפשר לנו, אכבד אותן. וינטרו יהיה על הסיפון, ויוקצה לו זמן במשך כל יום פשוט לשוחח עם הספינה. הוא יוכל להבטיח לה שהכול בסדר ושדבר מכל מה שקורה לא קשור למצבה שלה. ואיני מתכוון להיות אכזרי במידה שאינה הכרחית. יש כורח לשמור את העבדים כלואים ומבוקרים, אבל מעבר לכך הם לא יסבלו מאכזריות. אני חושב שאת דואגת שלא לצורך, רוניקה. חוץ מזה. גם אם זה יטריד אותה, זה רק לזמן קצר. כמה זה יכול לפגוע?"
"נראה ששקלת את העניין היטב", רוניקה ניסתה להישמע הגיונית, ולהחליף את הכעס שחשה בנימת דאגה. "יש סיפורים, כמובן, על מה שספינה חיה במצוקה עלולה לעשות. חלקן, כך אומרים, שטות באי-רצון. שופכות רוח ממפרשיהן, נתקעות במקומות שבהם הן אמורות לשוט בחופשיות, גוררות את העוגנים שלהן... אבל כל אלה הם דברים שצוות מיומן וערני יכול להתמודד אתם. במקרים חמורים יותר, נאמר שספינות
246
ספינת קסם
שהשתמשו בהן בדרכים פסולות עלולות להשתגע. המנודה הוא רק הדוגמה המפורסמת ביותר. יש שמועות על ספינות אחרות, ספינות חיות שיצאו ולא שבו, מכיוון שהספינה תקפה את בעליה ואת הצוות"."
"וכל עונה יש ספינות רגילות שיוצאות ולא שבות. סערות ופירטים יכולים לגרום לכך שספינה חיה לא תשוב באותה המידה כמו שהיא תשתגע", קטע אותה קייל בחוסר סבלנות.
"אבל כשאתה ווינטרו על הסיפון, אני עלולה לאבד חצי ממשפחתי במהלומה אחח", יללה קפריה לפתע. "אוה, קייל, אתה חושב שזה חכם? פאפא הרוויח כסף עם הוויוואסיה, והוא מעולם לא נשא מטענים מסוכנים או לא חוקיים".
הבעת הזעף על פניו של קייל הפכה אפלה עוד יותר. "קפריה, יקירתי, אביך לא הרוויח מספיק כסף. זה בדיוק הדבר שבו אנו דנים. איך להימנע מהטעויות שלו ולהפוך את המשפחה הזאת ליציבה כלכלית ול^^דת שוב. עוד אחת מההחלטות המוזרות שלו עולה במוחי מיד, לאור זה". הוא פגש את מבטה של רוניקה לפתע ובחן את פניה בעודו מציין, "אם את לא מעוניינת בסחר בעבדים, נוכל לסחור במעלה נהר הגשם הפראי. זה הרי המקום ממנו באות הסחורות המבוקשות ביותר בעולם. כל ספינה חיה אחרת סוחרת במעלה נהר הגשם הפראי. למה שאנו לא נעשה זאת?"
רוניקה פגשה את מבטו בשלווה. "מכיוון שלפני שנים, החליט אפרון שמשפחת וסטריט לא תסחר עוד בנהר. וכך עשינו. קשרי הסחר שלנו עם אנשי הפרא אבדו מאז".
"ואפרון מת. אני מוכן לעמוד בפני הדבר שהוא פחד מפניו, יהא אשר יהא. תני לי את מפות נהר הגשם הפראי, ואצור קשרים משלי", הציע קייל.
"אתה תמות", אמרה רוניקה בוודאות מוחלטת.
קייל נחר. "אני מפקפק בכך. נהר הגשם הפראי הוא אולי נהר פרא, אבל השטתי ספינות במעלה נהרות בעבר. אם כך". הוא עצר לרגע, ואז אמר את המילים. "אקח את המפות ההן כעת. הן שייכות לקפריה בזכות, ואת לא יכולה למנוע אותן מאתנו עוד.
247
ספינת קסם
אז נוכל כולנו להיות מרוצים. בלי עבדים על סיפון הוויוואסיה, וסחר שמן במעלה נהר הגשם הפראי".
רוניקה לא היססה. היא שיקרה. "זה אולי היה נכון, אם עדיין היו מפות כאלה. אבל הן לא קיימות, קייל. אפרון השמיד את כל מפות נהר הגשם הפראי לפני שנים, כשהחליט לקטוע את קשרי הסחר שלנו שם. הוא רצה לחסל את סחר משפחת וסטריט במעלה נהר הגשם הפראי. וכך עשה".
קייל זינק לרגליו. "אני לא מאמין!" נהם. "אפרון לא היה שוטה, ורק שוטה היה משמיד מפות כה יקרות ערך. את מונעת אותן מאתנו, נכון? שומרת אותן לאלתיאה היקרה ולמי שזה לא יהיה שתוכלי להשיא לה?"
"איני מעוניינת להיות מכונה שקרנית", אמרה רוניקה בכעס. זה, לפחות, היה נכון.
"איני מעוניין שיתייחסו אלי כאל שוטה!" השיב קייל בזעם. "אף אחד במשפחה הזאת מעולם לא התייחס אלי בכבוד הראוי לי. הייתי מוכן לסבול את זה מאפרון הזקן. הוא היה גבר, ומבוגר ממני בשנים. אבל לא אסבול את זה מאף אחד אחר תחת הגג הזה. פעם אחת ולתמיד, אני רוצה את האמת. מדוע ניתק אפרון את קשריה של המשפחה לנהר הגשם הפראי, ומה יידרש כדי לשחזר אותם?"
רוניקה רק התבוננה בו.
"לעזאזל אתך, אישה, את לא מבינה? מה הטעם בכך שיש לך ספינה חיה אם אתה לא משתמש בה כדי לנצל את סחר הנהו? כולם יודעים שרק משפחות של ספינות חיות יכולות לסחור במעלה הגשם הפראי. אנחנו משפחת סחר ותיקה עם ספינה חיה, ומה עשה בעלך עם הזכות והחוב האלה? הוא סחר במשי ובברנדי, דבר שכל אחד יכול לעשות עם רפסודה ומפרש, וצפה בעוד החוב שלנו גדל כל שנה. כסף זורם במורד נהר הגשם הפראי מהר יותר ממימיו, אבל את רוצה שנעמוד על הגדות תרעב".
"יש דברים גרועים יותר מרעב, קייל הייבן", שמעה רוניקה את עצמה אומרת.
"כמו מה?" תבע.
248
ספינת קסם
היא לא יכלה לעצור בעד עצמה. "כמו חתן שהוא שוטה חמדן. אתה לא יודע על מה אתה מדבר כשאתה מדבר על נהר הגשם הפראי".
קייל חייך אליה בחיוך קפוא. "אז למה שלא תמסרי לי את המפות, ותני לי לגלות? אם את צודקת, תיפטרי ממני כחתן. תהיי חופשייה להשקיע את כל ילדייך ונכדייך בחובות".
"לא!" קפריה קמה בצעקה. "אני לא עומדת בזה! אל תדבר על דברים כאלה. קייל, אסור לך להפליג במעלה נהר הגשם הפראי. עבדים עדיפים בהרבה, תסחר בעבדים, וקח את וינטרו אתך אם אתה חייב, אבל אל לך להפליג במעלה נהר הגשם הפראי!" היא התבוננה בשניהם בתחינה. "הוא לא היה שב. שתינו יודעות את זה. פאפא רק עכשיו מת ועכשיו אתם מדברים על לתת לקייל לגרום לעצמו למות".
"קפריה. את נסערת, ומגיבה באופן מוגזם לכל זה". המבט שקייל העיף ברוניקה רמז שזאת אשמתה על כך שגירתה את דמיונה של בתה. ניצוץ קטנטן של כעס ניצת בלבה של רוניקה, אבל היא כיבתה אותו בחוזקה, שכן בתה התבוננה בבעלה בעיניים פגועות. הזדמנות, נשפה לעצמה. הזדמנות.
"תן לי לטפל בה", הציעה לקייל חלקות. "אני בטוחה שיש לך דברים רבים לעשותם כדי להכין את הספינה. בואי, קפריה. הבה נלך לחדר ההסבה שלי. אומר לראש להביא לנו תה. למען האמת, גם אני חשה נסערת. בואי. הבה נותיר את העניינים בידיו של קייל לזמן מה".
היא קמה וכרכה זרוע סביב קפריה והובילה אותה מהחדר. חילוץ, לחשה לאפרון ללא קול. אחלץ את מה שאוכל ממה שהותרת לי, יקירי. לפחות אוכל לשמור על בת אחת בטוחה ולצדי.
249
ספעתקסם
11
השלכות והרהורים
"ואם הייתי רוצה לקרוא תיגר על המסמכים האלה?" שאלה אלתיאה באטיות. היא ניסתה לשוות לקולה שלווה נטולת משוא פנים, אבל בתוכה רעדה בכעס ובכאב.
קורטיל גירד בחוסר רצון את מה שנותר משיערו המאפיר. "יש סעיף העוסק בכך. כל מי שקורא תיגר על הצוואה הזאת נפסל אוטומטית מלהרוויח ממנה". הוא נד בראשו, כמעט בהתנצלות. "זה עניין סטנדרטי", אמר לה בעדינות. "זה לא שאביך חשב עלייך במיוחד כשהוא כתב את זה".
היא הרימה מבט מידיה המשולבות ופגשה את מבטו בת^ת. "ואתה מאמין שזה באמת מה שהוא התכוון לו? שקייל ייקח פיקוד על הוויוואסיה, ושאני אהיה תלויה בחסדיה של אחותי?"
"ובכן, אני בספק האם כך הוא דמיין את זה", אמר קורטיל בנימה שקולה. הוא לגם מהתה שלו. אלתיאה תהתה האם זאת טקטיקת עיכוב, שנועדה לתת לו זמן לחשוב. הזקן התיישר בכיסאו כאילו החליט משהו. "אבל אני סבור שהוא ידע את משמעות מעשיו. איש לא הונה אותו או כפה עליו. לא הייתי נוטל חלק בדבר כזה. אביך רצה שאחותך תהיה היורשת היחידה. הוא לא רצה להעניש אותך, כי אם להגן על המשפחה כולה".
250
ספעת קסם
"ובכן, בשני רצונותיו הוא כשל", אמרה אלתיאה בבוטות. אז הליטה את פניה בידיה, מתביישת במה שאמרה על אביה. קורטיל הותיר אותה לנפשה. כשהרימה את פניה, זמן מה לאחר מכן, ציינה, "אתה ודאי חושב אותי לאוכלת נבלות. אתמול אבי מת, והיום אני באה להתקוטט על חלק ממה שהיה שלו".
קורטיל הציע לה מטפחת, והיא לקחה אותה באסירות תודה. "לא. לא, איני חושב כך. כאשר החבל הראשי בעולמו של אדם נקלח, זה רק סביר עבורו להיאחז במה שנותר, לנסות בייאוש לדאוג לכך שהדברים יהיו קרובים ככל האפשר למה שהיו". הוא נד בראשו בעצב. "אבל איש לא יכול לחזור לאתמול".
"לא, אני מניחה שלא". היא נאנחה בכבדות. היא שקלה את המוצא האחרון והעלוב שלה. "הסוחר קורטיל. על פי חוקיה של בינגטאון, אם אדם נשבע בפני סא, האם לא ניתן לאלץ אותו לכבד את השבועה הזאת כחוזה חוקי?"
מצחו הארוך של קורטיל התגבן. "ובכן, זה תלוי. אם בהתקף של כעס, במסבאה, אני אומר שחי סא, אני אהרוג את זה וזה, ובכן, זאת לא פעולה חוקית מלכתחילה, אז..."
אלתיאה החליטה לומר את הדברים ישירות. "אם קייל הייבן נשבע בפני עדים שאם אוכל להציג בפניו הוכחה שאני ראויה להיות מלחית, הוא ייתן לי את הוויוואסיה חזרה, אם הוא נשבע על כך בשמו של סא, האם ניתן לכפות את זה?"
"ובכן, טכנית, הספינה היא רכושה של אחותך, לא שלו -"
"היא העבירה את השליטה בה לידיו", אמרה אלתיאה בחוסר סבלנות. "האם שבועה כזאת מחייבת מבחינה חוקית?"
קורטיל משך בכתפיו. "תמצאו את עצמכם בפני מועצת הסוחרים, אבל, כן, אני חושב שתזכי. הם שמרנים, המנהגים הישנים חשובים מאוד עבורם. שבועה בפני סא היא דבר שהם יתבעו שיכובד חוקית. יש לך עדים לכך, שניים לפחות?"
אלתיאה נשענה בכיסאה ונאנחה. "אחוד, אולי, שיאשר את האמת בדברי. השתיים האחרות... איני יודעת עוד למה אני יכולה לצפות מאמי ומאחותי".
קורטיל נד בראשו. "סכסוכים משפחתיים כאלה הם תמיד
251
ספינת קסם
עניינים קשים. אני מייעץ לך לא ללכת בדרך זו, אלתיאה. היא יכולה רק להוביל לקרעים גדולים יותר".
"אני לא מאמינה שהקרעים יכולים להיות גדולים יותר", ציינה בקדרות, ואז נפרדה ממנו.
היא הייתה בתו של אביה. היא הלכה מיד למשרדיו של קורטיל. הזקן לא נראה מופתע לראות אותה. ברגע שהיא הוכנסה למשרדו, הוא קם והוריד כמה מסמכים מגולגלים. אחד אחר השני, הוא הניח אותם בפניה, והבהיר לה בדיוק כמה מצבה חמור. היא נאלצה להעריך את היסודיות של אמה. כל העניין היה קשור בחוזקה כמו מטען במזג אוויר סוער. חוקית, לא היה לה דבר. חוקית, היא הייתה תלויה לחלוטין ברצונה הטוב של אחותה.
חוקית. היא לא התכוונה לתת למציאות שלה להיות קשורה לחוקיות מהסוג הזה. היא לא תחיה על הצדקה של קפריה, במיוחד לא אם משמעות הדבר שתאלץ לרקוד לחלילו של קייל. לא. שימשיכו לחשוב שאביה מת ולא הוריש לה דבר. הם יטעו. כל מה שהוא לימד אותה, כל הידע שלה על סחר באוניות, וכל זיכרונותיה מצפייה בו בעודו סוחר, כל אלה עדיין היו שלה. אם היא לא תוכל למצוא לעצמה דרך בעזרת אלה, מגיע לה לרעוב. היא אמרה לעצמה בהחלטיות שכאשר הוסטריט הראשון הגיע לבינגטאון, הוא ודאי לא ידע הרבה יותר מזה, והוא מצא את דרכו. היא צריכה להיות מסוגלת לעשות זאת גם כן.
לא. יותר מכך. היא תשיג את ההוכחה הארורה שהיא כל מה שאמרה שהיא, והיא תיאלץ את קייל לקיים את שבועתו. היא הייתה בטוחה שוינטרו יתמוך בה. זה המוצא היחידי שלו משליטתו של אביו. אבל האם אמה או קפריה יתמכו בה? אלתיאה שקלה. היא לא חשבה שהן יעשו זאת מרצון. מצד שני, היא לא חשבה שהן ישקרו בפני מועצת הסוחרים. נחישותה התחזקה. בדרך זו או אחרת, היא תתמודד עם קייל ותתבע את מה שהיה שלה בצדק.
הרציפים היו עמוסים. אלתיאה עשתה את דרכה למזח שאליו
252
ספינת קסם
נקשרה הוויוואסיה, עוקפת בדרך אנשים עם מריצות, עגלות מטען הנמשכות על ידי סוסים מזיעים, רוכלים המוסרים את מרכולתם לספינות העומדות להפליג וסוחרים הממהרים לבחון את המשלוחים המגיעים שלהם לפני קבלתם. פעם הייתה מרגשת אותה המולת עסקי היום על הרציפים. כעת היא הכבידה עליה. היא חשה לפתע כמי שהחיים האלה נמנעו ממנה, מופרדת מהם ובלתי נראית. כשהלכה ברציפים לבושה באופן ההולם את בתו של סוחר בינגטאון, אף מלח לא העז להבחין בה, ודאי שלא לקרוא לה בברכה עולצת. זה היה אירוני. היא בחרה את השמלה השחורה הפשוטה ואת הסנדלים המקושטים בתחרה בהתנצלות חלקית לאמה על התנהגותה הגרועה בלילה הקודם. היא לא ציפתה שהיא תהפוך לרכושה היחידי כשתצא לבדה אל העולם.
אבל בעודה הולכת במורד הרציף, בטחונה העצמי התקלף ממנה. איך תוכל להשתמש בידע שלה להאכיל את עצמה? איך תוכל לגשת לקפטן או חובל כלשהו, לבושה כך, ולשכנע אותו שהיא מלחית בעלת יכולת? מלחיות אמנם לא היו נדירות בבינגטאון, אבל הן גם לא היו נפוצות במיוחד. מלחיות נראו לעתים קרובות על סיפוניהן של ספינות מששת הדוכסיות כשאלה עגנו בבינגטאון. רבים ממהגרי שלוש הספינות הפכו לדייגים, ואצלם, כל המשפחה עבדה על סיפון הספינה המשפחתית. אם כך, מלחיות לא היו דבר שלא יעלה על הדעת בבינגטאון, אבל היא תיאלץ להוכיח שהיא קשוחה ככל גבר שלצדו תעבוד, אם לא קשוחה יותר. אבל היא אפילו לא תקבל הזדמנות לנסות, לבושה כך. בעוד חומו הגובר של היום גרם לה להיות מודעת במידה לא נוחה לאורך ולמשקל של החצאיות הכהות והמקטורן הצנוע שלה, היא ייחלה יותר ויותר למכנסי קנבס פשוטים ולחולצת כותנה ומעילון.
לבסוף עמדה לצד הוויוואסיה. היא הרימה מבט אל הפסלון. לכל אחד אחר, היה נראה שהספינה מנמנמת בשמש. אלתיאה לא הייתה צריכה אפילו לגעת בה כדי לדעת שלמעשה, חושיה ומחשבותיה של הוויוואסיה הופנו פנימה, ועקבו אחר פריקתה שלה ממטען. הפריקה התבצעה בקצב נאה, בעוד סוורים זרמו
253
ספעת קסם
במורד כבשי האוניה עמוסים במגוון המטען שלה כמו נמלים הנמלטות מקן שנרמס. הם לא הקדישו לה תשומת לב רבה. אלתיאה הייתה עוד צופה על הרציף. היא העזה להתקרב עוד אל הוויוואסיה והניחה יד על קרשיה החמים מהשמש. "שלום", אמרה בקול שקט.
"אלתיאה". קולה של הספינה היה אלט נמוך וחמים. היא פקחה את עיניה וחייכה אל אלתיאה. וויוואסיה הושיטה יד לעבר אלתיאה, אבל מכיוון שרוב מטענה נפרק, היא צפה גבוה מכדי שידיהן יוכלו להיפגש. אלתיאה נאלצה להסתפק בתחושות שקיבלה דרך הקרשים הגסים עליהם נחה ידה. לספינה שלה כבר הייתה תחושת עצמיות מפותחת בהרבה. היא יכלה לדבר עם אלתיאה, ועדיין להישאר מודעת למטען בעודו מוזז בסיפוני המטען שלה. ובנוסף, הבינה אלתיאה בכאב, היא מפנה חלק ניכר מתשומת לבה לוינטרו. הנער היה בארון השרשראות, כורך סלילים ומאחסן אותם. החום בחדר הקטנטן והסגור היה מדכא, וריחה החזק של הספינה שהקיף אותו גרם לו לבחילה. המצוקה שהוא חש התפשטה ברחבי הספינה כמתח הקשרים ונוקשות הקורות. כאן, כשהספינה קשורה למזח, זה לא היה כל כך נורא, אבל בים הפתוח ספינה צריכה להיות מסוגלת להתגמש עם לחצי המים והרוח.
"הוא יהיה בסדר", ניחמה אלתיאה את וויוואסיה, למרות הקנאה שגרמה לה דאגתה של הספינה. "זה משימה קשה ומשעממת למלח ירוק, אבל הוא ישרוד אותה. תנסי לא לחשוב על אי-הנוחות שלו כרגע".
"זה גרוע יותר מכך", גילתה לה הספינה בקול שקט. "הוא כמעט אסיר כאן. הוא לא רוצה להיות על הסיפון. הוא רוצה להיות כוהן. התחלנו להיות חברים כל כך נהדרים, ועכשיו אני חושבת שהם גורמים לו לשנוא אותי".
"אף אחד לא יכול לשנוא אותך", הבטיחה לה אלתיאה, וניסתה לגרום למילותיה להישמע מלאות ביטחון. "הוא באמת רוצה להיות במקום אחר. אין טעם שאנסה לשקר לך בקשר לזה. אז מה שהוא שונא הוא את זה שהוא לא נמצא במקום שבו הוא
254
ספעתקסם
רוצה להיות. הוא לא יכול לשנוא אותך". היא חיזקה את עצמה, כאילו היא עומדת לתחוב את ידה לתוך אש, והוסיפה, "את יכולה להיות הכוח שלו, את יודעת. ספרי לו כמה את מעריכה אותו, ואיזו נחמה זאת עבורך שהוא על הסיפון. כפי שעשית עבורי". ככל שניסתה, היא לא הצליחה למנוע מקולה להישבר במילים האחרונות.
"אבל אני ספינה, לא ילדתו", השיבה וויוואסיה למחשבות שאלתיאה לא הביעה, ולא למילים שאמרה. "את לא מוסרת ילדה קטנה ללא ידע על העולם. אני יודעת שבמובנים רבים אני עדיין תמימה, אבל יש לי שפע של זיכרונות ומידע בהם אני יכולה להשתמש. אני פשוט צריכה לסדר אותם בסדר כלשהו, ולראות איך הם קשורים למי שאני עכשיו. אני מכירה אותך, אלתיאה. אני יודעת שלא נטשת אותי מתוך בחירה. אבל את גם מכירה אותי. ואת חייבת להבין כמה כואב לי כשמאלצים את וינטרו להיות על סיפוני, מאלצים אותו להיות בן לווייתי וחבר לבי כשהוא רוצה להיות במקום אחר. אנחנו נמשכים זה לזה, וינטרו ואני. אבל הכעס שלו על מצבו גורם לו להתנגד לקשר הזה. וזה גורם לי להתבייש על כך שאני מושיטה את עצמי לעברו לעתים כה קרובות".
החלוקה בתוך לבה של הספינה הייתה דבר נורא לחוש. וויוואסיה לחמה בצורך שלה בחברתו של וינטרו, ואילצה את עצמה לעמוד בבידוד קר שהיה אפור כערפל. אלתיאה כמעט חשה את זה כמקום נורא, שטוף גשם וקר ואפור עד אינסוף. זה זעזע אותה. בעוד אלתיאה תרה אחר מילים מנחמות, נשמע קול רועם ופוקד של גבר מעבר לצעקות ולחבטות הסיפון הרגילות. "את. את שם! תתרחקי מהספינה! פקודות הקפטן, אסור לך לעלות על סיפונה".
אלתיאה הרימה את ראשה, מצלה על עיניה כנגד אורה הבוהק של השמש. היא בהתה בסורג כאילו לא זיהתה את קולו. "זה, אדוני, מזח ציבורי", ציינה בשלווה.
"כן, אבל זאת לא ספינה ציבורית. אז תתחפפי!"
אפילו חודשיים קודם לכן, אלתיאה הייתה צועקת עליו. אבל
255
ספינת קסם
הזמן שבילתה מבודדת עם וויוואסיה ואירועי שלושת הימים האחרונים שינו אותה. זה לא שהיא הפכה לאדם בעל מזג נוח יותר, החליטה בשיפוט מרוחק. הכעס שלה פשוט למד סבלנות נוראה. מה הטעם לבזבז מילים על חובל שני קטנוני ועריץ? הוא היה כלב קטן ונובח. היא הייתה נמרה. אין טעם לבזבז נהמות על יצור כזה. יש לחכות עד שניתן יהיה לבתק את גבו במהלומה אחת. הוא חתם את גורלו ביחסו הרע לוינטרו. את גמולו על גסות הרוח כלפי אלתיאה הוא יקבל באותה העת.
גל של סחרחורת שטף אותה בעוד אלתיאה הבינה שכל עוד ידה נחה על הקרשים, מחשבותיה היו מחשבותיה של וויוואסיה ומחשבותיה של וויוואסיה היו שלה. היא השתחררה מהספינה במאוחר, חשה כאילו שלפה את ידה מדובשה קרה. "לא, וויוואסיה", אמרה אלתיאה בשקט. "אל תתני לכעס שלי להפוך לכעסך. ותותירי את הנקמה לי, אל תזהמי את עצמך בה. את גדולה מדי, יפה מדי. הוא לא ראוי לך".
"אם כך, הוא לא ראוי לסיפוני", השיבה וויוואסיה בקול שקט ומריר. "מדוע עלי לסבול חלאה שכמותו בעוד את נאלצת להישאר על החור? את לא יכולה לומר לי שכך מתנהגים בני משפחת וסטריט לקרוביהם".
"לא, אני לא", מיהרה אלתיאה להבטיח לה.
"אמרתי, תלכי מכאן׳', צעק טורג שוב מהסיפון מעליה. אלתיאה הרימה את מבטה לעברו. הוא נשען מעבר למעקה, ונופף לעברה באגרופו. "תלכי מכאן, או שאדאג שיוליכו אותך מכאן!"
"הוא לא באמת יכול לעשות משהו", הבטיחה אלתיאה לספינה. אבל בעודה מדברת, היא שמעה צעקה עמומה וקול חבטה כבד מתוך סיפון המטען של וויוואסיה. מישהו קילל במרץ על הסיפון, ואחר כך נשמעו קריאות לטורג. קולו של מלח צעיר נשמע בבירור. "אביזרי ההרמה השתחררו מהקורה, אדוני! הייתי מוכן להישבע שהם היו מהודקים בחוזקה כשהתחלנו לעבוד".
ראשו של טורג נעלם ואלתיאה שמעה את צליל רגליו הרצות על הסיפון. פריקת המטען מוויוואסיה פסקה באחת בעוד חצי
256
ספינת קסם
מהצוות בא לבהות במזרן ובתיבות השבורים ובאגוזי הקומפר המפוזרים. "זה יעסיק אותו לזמן מה", ציינה וויוואסיה במתיקות.
"אבל אני חייבת לעזוב", החליטה אלתיאה בחופזה. אם תישאר, היא תיאלץ לשאול את הספינה האם היא קשורה לגלגלת והאביזרים שנפלו. זה היה לפתע סוד מקפיא מדי. היא יכלה לחיות עם חשדותיה בקלות רבה מכפי שתוכל לחיות עם ידע שכזה. ׳׳תשמרי על עצמך", אמרה לוויוואסיה. "ותשגיחי גם על וינטרו".
"אלתיאה! האם תחזרי?"
"כמובן שכן. יש פשוט כמה דברים שאני חייבת לטפל בהם. אבל אחזור לראות אותך שוב לפני שתפליגי".
"אני לא יכולה לדמיין את עצמי מפליגה בלעדייך", אמרה וויוואסיה באומללות. הפסלון הרימה את עיניה לאופק הרחוק, כאילו כבר הייתה הרחק מעבר לבינגטאון. רוח טועה הזיזה את התלתלים הכבדים של שיערה.
"יהיה קשה לעמוד על המזח ולצפות בך מפליגה למרחק. לפחות יהיה לך את וינטרו על הסיפון".
"וינטרו ששונא להיות אתי". הספינה נשמעה לפתע צעירה מאוד שוב. ומוטרדת מאד.
"וויוואסיה. את יודעת שאני לא יכולה להישאר כאן. אבל אני אחזור. דעי שאני עובדת על דרך להיות אתך. זה ייקח זמן מה, אבל אהיה אתך שוב. עד אז, תתנהגי יפה".
"אני מניחה", נאנחה וויוואסיה.
"טוב. אראה אותך שוב בקרוב".
אלתיאה פנתה ונחפזה משם. חוסר הכנות שלה כמעט וחנק אותה. היא תהתה האם שיטתה בספינה כלל. היא קיוותה שכן, אבל כל אינסטינקט שהיה בה בנוגע לוויוואסיה אמר לה שלא כל כך קל לשטות בה. היא ודאי יודעת כמה אלתיאה מקנאת בוינטרו על מקומה על סיפונה, היא ודאי חשה את הכעס העמוק שלה בנוגע לדרך שבה השתלשלו העניינים. ובכל זאת קיוותה אלתיאה שהיא לא ידעה, קיוותה שהוויוואסיה לא הייתה קשורה בדבר בנוגע לציוד ההרמה שנפל, והתפללה בכל מאודה לסא שהספינה לא תנסה לתקן את המצב בכוחות עצמה.
257
ספינת קסם
כשהיא פנתה לדעת, היא הרהרה על כך שהספינה הייתה דומה ושונה ממה שהיא ציפתה. היא חלמה על ספינה שניחנה בכל התכונות הטובות של אישה גאה ויפהפייה. היא לא עצרה לחשוב על כך שוויוואסיה ירשה לא רק את ניסיונו של אביה, כי אם גם את ניסיונם של סבה ורב סבתה, שלא לדבר על מה שאלתיאה עצמה הוסיפה. היא חששה כעת שהיא תהיה קש^עמ-ף ככל שאר בני וסטריט, תתקשה כמוהם לסלוח, תתעקש כמוהם שהדברים ייעשו כרצונה. אם הייתי על הסיפון, הייתי יכולה להדריך אותה, כפי שאבי הדריך אותי בימי העקשניים. לוינטרו לא יהיה מושג בנוגע לאיך להתמודד אתה. מחשבה קטנטנה ושחורה דחפה את עצמה לתוך מוחה. אם היא תהרוג את קייל, זה יהיה משהו שהוא הביא על עצמו.
צינת גועל עברה בה על שחשבה מחשבה שכזאת. היא עצרה במהרה, והקישה בפרקי ידיה על עץ המזח, כדי למנוע את האפשרות שהוויוואסיה אי-פעם תעשה דבר כה נורא. כשהתיישרה, היא חשה מבט נח עליה. היא הרימה את מבטה ומצאה את אמבר עומדת ובוהה בה. האישה הזהובה הייתה לבושה בגלימה ארוכה ופשוטה בצבע של אצטרובל בשל, ושיערה היה קשור מאחורי גבה בצמה זהובה אחת. בד הגלימה נפל מכתפיה למכפלת בקפלים, והסתיר את כל תווי גופה. ידיה כוסו בכפפות, שנועדו להסתיר את הצלקות והיבלות של אצבעותיה של אמנית בלבוש של גבירה. באמצע כל ההמולה של המזח השוקק, היא עמדה ללא זיע, בלתי מושפעת מכל זה, משל הייתה סגורה בבועת זכוכית. לרגע ננעל מבטן של עיניה החומות-צהובות במבטה של אלתיאה, ופיה של אלתיאה התייבש. היה בה משהו שלא מהעולם הזה. סביבה, אנשים באו והלכו בעניינם, אבל במקום שבו היא עמדה הייתה דממה ומיקוד. היא לבשה שרשרת מחרוזי עץ פשוטים שזהרו בכל גוון של חום שיכול להיות לעץ. גם מהמקום שבו עמדה, הם לכדו את מבטה של אלתיאה והיא חשה נמשכת אליהם. היא פקפקה באפשרות שמישהו יראה אותם ולא ירצה להיות בעליהם.
עיניה מיהרו לעלות לפניה של אמבר. מבטיהן נפגשו שוב.
258
ספינת קסם
אמבר לא חייכה. היא סובבה את ראשה באטיות, ראשית לצד אחד ואז לאחר, כאילו הזמינה את אלתיאה להתפעל מהצדודית שלה. במקום זאת, אלתיאה הבחינה רק בעגילים שלה שאינם תואמים. היו לה כמה בכל אוזן, אבל אלה שמשכו את תשומת לבה של אלתיאה היו הנחש המפותל מעץ נוצץ באוזנה השמאלית, והדרקון הנוצץ בימנית. כל אחד מהם היה ארוך כאגודל של אדם, ומגולף בכישרון כזה, שהיא כמעט ציפתה להם להתעוות בחיים.
אלתיאה הבינה לפתע כמה זמן היא בוהה. בחוסר רצון פגשה שוב את מבטה של אמבר. האישה חייכה אליה בשאלה. כשאלתיאה שמרה את פניה נטולי הבעה, חיוכה של האישה נמוג למבט של בוז. ההבעה לא השתנתה כשהיא הניחה יד דקת אצבעות על בטנה השטוחה. אלתיאה חשה אימה קרה מתפשטת בה, כאילו האצבעות נגעו בבטנה שלה. היא התבוננה שוב בפניה של אמבר. הן נראו כעת מקובעות והחלטיות. היא לטשה באלתיאה מבט כשל קשת המתבונן במטרה. בין כל האנשים הממהרים והעסוקים, הן היו לבדן לפתע, מבטיהן נעולים זו על זו, אדישות להמון. במאמץ שהיה גופני כהירתעות מיד אוחזת, אלתיאה פנתה ונמלטה במעלה המזחים, חזרה לשוק בינגטאון.
היא מיהרה, מגושמת, דרך שוק הקיץ הצפוף, נתקלת באנשים, נחבטת בשולחן מכוסה צעיפים כשפנתה להתבונן לאחור מעבר לכתפה. לא היה סימן לכך שאמבר באה בעקבותיה. היא המשיכה להתקדם במורד הדרך באופן תכליתי יותר. לבה ההולם האט והיא הפכה מודעת לכמה היא מזיעה בשמש אחר הצהריים. מפגשיה עם הספינה ועם אמבר הותירו אותה יבשת-פה וכמעט רועדת. מטופש. מגוחך. כל מה שהאישה עשתה היה להתבונן בה. מה האיום בכך? היא מעולם לא נטתה לדמיונות פרועים שכאלה בעבר. סביר להניח שזאת הייתה תוצאה של המתח מהיומיים האחרונים. והיא לא זכרה מתי לאחרונה אכלה ארוחה סבירה. עכשיו כשחשבה את זה, היא לא הכניסה לבטנה כמעט כלום חוץ מבירה מאז שלשום. סביר להניח שזאת הבעיה שלה.
היא מצאה שולחן אחורי בבית תה קטן שפנה לרחוב. היא
259
ספינת קסם
חשה אסירת תודה על כך ששמש אחר הצהריים כבר לא קפחה על ראשה. כשהנער ניגש לשולחן, היא הזמינה יין ודג מעושן ומלון. לאחר שהוא קד והלך, היא תהתה באיחור האם יש לה די מעות לשלם. כשהתלבשה בקפידה כה רבה הבוקר, היא לא הקדישה מחשבה רבה לדברים כאלה. חדרה בבית היה מסודר באופן מושלם כפי שתמיד היה כששבה אליו לאחר הפלגה. היו כמה מטבעות ושטרות בפינת המגירה שלה. אותם אספה ותחבה בכיסיה לפני שקשרה אותם, יותר מתוך כוחו של הרגל מאשר מכל סיבה אחרת. אפילו אם היה מספיק כדי לשלם על הארוחה הפשוטה הזאת, ודאי לא היה מספיק כדי לשלם על חדר בפונדק כלשהו. אם אינה מעוניינת לזחול חזרה הביתה עם זנבה בין רגליה, כדי שתחשוב מה תוכל לעשות כדי להסתדר.
היא עדיין התמודדה עם המחשבה הזאת כשהאוכל הגיע. היא ביקשה שעווה בפזיזות והצמידה את טבעת החותם שלה לכתם דיו במקל חשבון. זאת כנראה הפעם האחרונה שתוכל לשלוח את החשבון לביתו של אביה. אם הייתה חושבת על זה, היא הייתה נותנת לקפריה להזמין אותה לארוחה אלגנטית יותר. אבל המלון היה טרי ומתוק, הדג לח ומעושן היטב והיין היה, טוב, ראוי לשתייה. היא שתתה יין גרוע יותר בעבר, וודאי תשתה יין גרוע יותר בעתיד. היא פשוט צריכה לשרוד, והמצב ישתפר עם הזמן. המצב חייב להשתפר.
כשסיימה את היין שלה, קלטה לפתע שאביה עדיין מת, ושהוא יישאר מת למשך שארית חייה. החלק הזה של חייה לעולם לא ישתפר. היא כמעט והתרגלה לאבל שלה. התחושה החדשה הזאת של אובדן עמוק החלישה את רגליה. זאת הייתה דרך חדשה וכואבת לחשוב על זה. לא משנה כמה זמן היא תצליח להחזיק מעמד, אפרון וסטריט לעולם לא יחזור הביתה ויסדר את הכול. איש לא יסדר את הכול אלא אם היא תעשה את זה בעצמה. היא פקפקה ביכולתה של קפריה לנהל את הון המשפחה. קפריה ואמה אולי היו יכולות לנהל את העניינים, אבל קייל יהיה שם כדי לגרום צרות. אם היא לחלוטין לא תהיה בתמונה, כמה גרוע יכול להיות מצבם של בני וסטריט?
260
ספינת קסם
הם יכולים לאבד הכול.
אפילו את וויוואסיה.
זה מעולם לא קרה בבינגטאון, אבל משפחת דבושה התקרבה לכך. הם שקעו כה עמוק בחובות שמועצת הסוחרים הסכימה שהנושים העיקריים שלהם, הסוחרים קונרי וריש, יוכלו לקבל לידיהם את הספינה החיה של בני דבושה. הבן הבכור היה אמור להישאר בספינה כצמית שלהם עד שחובות המשפחה ישולמו, אבל לפני שההסדר מומש, אותו הבן הביא את הספינה לנמל עם מטען עשיר דיו לספק את נושיהם. כל העיר חגגה את נצחונו, ובמשך זמן מה הוא היה מעין גיבור. איכשהו, אלתיאה לא הצליחה לחשוב על קייל בתפקיד הזה. לא. סביר יותר שהוא ייתן את הספינה והבן כאחד לנושיו, ויאמר לוינטרו שזאת אשמתו.
באנחה אילצה את מחשבותיה לשוב למה שהפחיד אותה יותר מכול. מה קרה לוויוואסיה? הספינה התעוררה לחיים רק לאחרונה. תורת הספינות החיות טענה שהאישיות שלה תתפתח במשך השבועות הקרובים. כולם הסכימו שאין ממש דרך לחזות איזה מזג יהיה לספינה. ספינה יכולה להיות דומה לבעליה באופן יוצא דופן, או שונה ממנו במידה מדהימה. אלתיאה ראתה בוויוואסיה שמץ של אכזריות שהקפיא את דמה. בשבועות הבאים, האם התכונה הזאת תהפוך לבולטת יותר, או האם תפגין הספינה לפתע את חוש הצדק וההוגנות של אביה?
אלתיאה חשבה על הקנדרי, ספינה הידועה לשמצה בעקשנותה. הוא לא סבל מטען חי בסיפון המטען שלו, ושנא קרח. הוא היה שמח להפליג דרומה לג׳מאיליה, אבל מלחים הצהירו שעבודה על סיפונו בהפלגה צפונה לשש הדוכסיות או מעבר להן הייתה כמו הפלגה על ספינה מעופרת. מצד שני, אם ניתן לו מטען ריחני ויעד דרומי, הוא היה מפליג כמעט בכוחות עצמו, מהיר כרוח. כך שרצון חזק בספינה הוא לא דבר כה נורא.
אלא אם הספינה השתגעה.
אלתיאה דחפה את פיסת הדג האחרונה שנותרה על הצלחת שלה. למרות חום היום הקיצי, היא חשה קור בפנים. לא. וויוואסיה לעולם לא תהיה כמו פאראגון. היא לא יכולה. היא
261
ספינת קסם
הוערה לחיים כיאות, עם טקס וקבלת פנים חמה, לאחר ששלוש תקופות חיים שלמות של הפלגה הוכנסו בתוכה. כולם ידעו שזה מה שהרס את הפאראגון. חמדנותם של הבעלים יצרה ספינה חיה מטורפת, והביאה מוות והשמדה על שושלתם.
הפאראגון עבר רק תקופת חיים אחת כשאוטו לאדלאק תפס את הפיקוד. כולם אמרו שאביו של אוטו, פאלוויק, היה סוחר מצוין וקפטן גדול. על אוטו, הדבר הטוב ביותר שניתן היה לומר היה שהוא פיקח וערמומי. ומוכן להמר. מכיוון שהיה להוט לשלם על הספינה בתקופת חייו, הוא הפליג על הפאראגון כשהספינה עמוסה תמיד יתר על המידה. מעטים היו המלחים שהסכימו להפליג אתו פעמיים, שכן אוטו היה אדון נוקשה, לא רק עם הנתונים למרותו כי אם גם עם בנו, קר, נער הסיפון. היו שמועות שקשה להפליג בספינה שלא התעוררה לחיים, למרות שרובם האשימו את זה בעודף קנבס ובכך שחלק פחות מדי מהספינה היה מעל המים, כתוצאה מחמדנותו של אוטו.
הבלתי נמנע קרה. הגיע יום חורפי שבו דווח שהפאראגון איחר. סטרה לאדלאק הסתובבה במזחים כרוח רפאים, ושאלה את מלחיה של כל ספינה שהגיעה, אבל איש לא ראה את הפאראגון או שמע על בעלה ובנה.
שישה חודשים לאחר מכן, הפאראגון בא הביתה. הוא צף בפי הנמל, הפוך. בתחילה, איש לא ידע איזו ספינה זו, רק שזו ספינה חיה, שכן העץ שלה היה כסוף. מתנדבים בסירות קלות גררו את הספינה צמוד לחוף והטילו את עוגנה עד שהשפל יוכל לקרקע אותה ולחשוף את החדשות הנוראות שנשאה. כשמי השפל התרחקו, התגלה הפאראגון. תרניו נגדעו בכוחה הפראי של סופה קטלנית כלשהי, אבל האמת הקשה ביותר הייתה על סיפונו. שרידי המטען האחרון שלו היו קשורים לסיפון בחוזקה כזאת שאף סופה או גל לא יכלו לשחרר אותם. וברשת המטען סובכו שרידיהם אכולי הדגים של אוטו לאדלאק ובנו קר. הפאראגון הביא אותם הביתה.
אבל אולי הדבר הנורא מכל היה שהספינה התעוררה. מותם של אוטו וקר השלים את מניין שלושת החיים שהסתיימו על
262
טפעת קטם
סיפונו. כשהמים נסוגו וחשפו את הפסלון, ראשו המזוקן של לוחם עז מגולף צעק בחוזקה בקולו של נער, "אימא! אימא, באתי הביתה!"
סטרה לאדלאק צרחה ואז התעלפה. היא נישאה הביתה, ומאז סירבה לבקר בחומת הים בנמל, שבה נקשר הפאראגון לבסוף. לא ניתן היה לנחם את הספינה האומללה והמבוהלת, והיא בכתה וקראה במשך ימים. בראשית, אנשים חשו אהדה, וניסו לנחם אותו. הקנדרי נקשרה לידו במשך קרוב לשבוע, לראות האם הספינה המבוגרת תוכל לנחם אותו. ואולם, הקנדרי הפכה לעצבנית וכעסנית ולבסוף נאלצו להרחיק אותה. ופאראגון המשיך לבכות. היה משהו נורא עד אין סוף בלוחם המזוקן והעז ההוא, עם זרועותיו השריריות ושיערו השעיר, שייבב כמו ילד מבוהל והתחנן שיביאו לו את אמו. מאהדה, לבם של אנשים השתנה לפחד, ולבסוף לסוג של כעס. אז זכה הפאראגון לשם חדש: המנודה. אף צוות לא רצה לקשור את ספינתו על המזח לידו. מזל רע, הנהנו מלחים זה לזה, והותירו אותו לנפשו. החבלים שקשרו אותו למזח נרקבו והתרככו והתכסו חזזית. הפאראגון עצמו השתתק, פרט להתפרצויות בלתי צפויות של קללות ויללות פראיות.
כשסטרה לאדלאק מתה בגיל צעיר, בעלות הפאראגון עברה לידיהם של נושי המשפחה. עבורם הוא היה רק אבן רחיים סביב צווארם, ספינה שלא ניתן להפליג בה, שתפסה מקום בנמל. כעבור זמן, הוצעה לכמה מדודני המשפחה בעלות חלקית על האונייה, אם יוכלו לשכנע אותה להפליג. שני אחים, קייבל וסדג', באו לתבוע את הספינה. התחפ™ הייתה עזה, אבל קייבל היה מבוגר בכמה דקות. הוא תבע את הפרס ונשבע שיחזיר את הספינה החיה למשפחה. הוא בילה חודשים בשיחות עם הפאראגון, ונראה לבסוף שיצר קשר כלשהו עם הספינה. לאחרים, אמר שהפאראגון הוא כמו ילד מבוהל שמגיב טוב מכול לשכנועים. אלה שאחזו בשטר החוב של המשפחה על הספינה, נתנו לקייבל אשראי, בעודם ממלמלים משהו על כך שהם שולחים כסף טוב אחר כסף אבוד, אבל לא מסוגלים לעמוד
263
ספינת קסם
בתקווה שיחזירו את הפסדיהם. קייבל שכר צוות ופועלים, ושילם סכומים עצומים רק כדי לשכנע מלחים לגשת לספינה חסרת המזל. נדרשו לו יותר משישה חודשים לשפץ את הפאראגון ולשכור צוות מלא להפליג בו. הוא זכה לברכות לרוב על שהציל את הספינה, שכן בימים לפני שיצא למסע, הפאראגון נודע כספינה ביישנית אך מנומסת, האומרת מילים מעטות אבל לעתים מחייכת באופן שממיס את לבו של כל אדם. ביום אביבי בהיר, הם עזבו את בינגטאון. איש מעולם לא שמע שוב מקייבל ומצוותו.
בפעם הבאה שראו את הפאראגון, הוא היה שבר כלי של חיבל ומעטה שבורים ותלויים ובדים קרועים. דיווחים עליו הגיעו לבינגטאון חודשים לפני ששב. הוא צף נמוך מעל המים, סיפוניו כמעט מוצפים, ואף בן אנוש לא ענה לקריאות מספינות חולפות. רק הפסלון, שחור עיניים וחתום פנים, בהה חזרה באלה שהעיזו להתקרב מספיק לראות בעצמם שאיש לא עבד על סיפוניו. הוא שב לבינגטאון, שב לחומת הים שאליה היה קשור שנים כה רבות. המילים הראשונות והיחידות שנאמר שאמר היו, "תאמרו לאמי ששבתי הביתה". אלתיאה לא ידעה האם זאת אמת או אגדה.
כשסדג׳ העיז לקשור את הספינה למזח ולעלות על סיפונה, הוא לא מצא זכר לאחיו או לכל מלח, חי או מת. ברשומה האחרונה ביומן סופר על מזג אוויר משובח, ועל תקווה לרווח נאה עבור המטען. דבר לא רמז על סיבה לכך שהצוות ינטוש את הספינה. בסיפון שלה היה מטען ספוג מים של משי וברנדי. הנושים תבעו את מה שהוצל, והותירו את הספינה רעת המזל לסדג׳. כל העיר חשבה שהאיש מטורף כשתבע את הפאראגון, והעניק שטרי חוב על ביתו ואדמותיו כדי לשפץ אותו.
סדג׳ הפליג עם הפאראגון ללא תקלה שבע-עשרה פעמים. לאלה ששאלו איך הצליח, הוא השיב שהוא התעלם מהפסלון, והפליג בספינה כאילו הייתה לא יותר מעץ. במשך השנים ההן, פסלון הפאראגון באמת היה דבר אילם, שלטש מבט זועם בכל מי שהתבונן לכיוונו. זרועותיו רבות העוצמה שולבו על חזהו השרירי, ולסתו נקפצה בחוזקה כזאת שבאותה המידה יכול היה
264
ספינת קסם
להיות רק עץ. כל סוד שהספינה ידעה על גורלם של קייבל וצוותו, היא שמרה לעצמה. אביה של אלתיאה אמר שהפאראגון כמעט והתקבל בנמל, שהיו כאלה שאמרו שסדג׳ סיים את רצף חוסר המזל שרדף את הספינה. סדג׳ עצמו התרברב בשליטתו בספינה החיה, ולא פחד לקחת את בנו הבכור לים אתו. סדג׳ שילם את החובות על ביתו ואדמתו, ופרנס את עצמו ואת אשתו וילדיו בנוחות. כמה מנושיה לשעבר של הספינה החלו למלמל שמיהרו מדי כשמסרו את הספינה רעת המזל לידיו.
אבל הפאראגון לא שב ממסעו-השמונה עשרה של סדג׳. זאת הייתה שנה של סופות קשות, והיו אלה שאמרו שגורלו של סדג׳ לא היה שונה מזה שימאים רבים סבלו באותה השנה. חיבל מכוסה בקרח כבד יכול להפוך כל ספינה, חיה או אחרת. אלמנתו של סדג׳ הלכה ברציפים וצפתה באופק בעיניים ריקות. אבל עברו עשרים שנה שלמות, והיא נישאה מחדש וילדה ילדים נוספים עד שהפאראגון שב.
פעם נוספת הוא צף הפוך, קורא תיגר על רוח וזרמים וגאות וצף הביתה לאטו. הפעם, כשנראה העץ הכסוף על ההגה שלו, אנשים ידעו מיד מי הוא. איש לא התנדב לגרור אותו למזח, איש לא היה מעוניין ליישר אותו או לגלות מה קרה למטען שלו. אפילו לדבר עליו נחשב למזל רע. אבל כשהתורן שלו נתקע בבוץ השמנוני של הנמל וגופו הפך לסכנה לכל ספינה שנכנסה ויצאה, אדון הנמל הורה לאנשיו לצאת. בקללות וזיעה שחררו אותו, ובגאות ^בוהה ביותר של החודש, גררו אותו עמוק לתוך החוף ככל שיכלו. השפל הותיר אותו מקורקע לחלוטין. כולם ראו אז שלא רק הצוות של הפאראגון סבל מגורל אכזר. שכן הפסלון עצמו הושחת, הוכה בפראות בגרזן בין המצח לאף. ממבטו האפל והקודר של הפסלון, לא נותר דבר פרט לעץ שבור. כוכב מוזר עם שבע פינות, כחלחל ככוויה, השחית את חזהו. מה שהפך את זה לנורא עוד יותר היה שפיו זעף וקילל בפראות כתמיד, ושהידיים המגששות הושטו, והבטיחו לקרוע לגזרים כל מי שיגיע לטווח השגתן.
אלה שהעזו לעלות לסיפון סיפרו על ספינה שרוקנה לחלוטין.
265
ספינת קסם
לא נותר דבר מהאנשים שהפליגו בה, לא נעל, לא סכין. כלום. אפילו היומנים נעלמו, וללא זיכרונותיו, הספינה החיה מלמל וצחק וקילל לעצמו, וכל ההיגיון יצא ממילותיו כמו חול משעון שנותץ.
כך נותר הפאראגון במשך כל חייה של אלתיאה. המנודה, או החשוב כמת, כפי שכונה לעתים, כמעט צף לעתים על גאויות גבוהות במיוחד, אבל אדון הנמל הורה לעגן אותו היטב לצוקי החוף. הוא לא הרשה שהספינה תשתחרר ותישטף לים, שם הוא עלול להפוך לסכנה לספינות אחרות. רשמית, המנודה היה כעת רכושה של אמיס לאדלאק. אבל אלתיאה פקפקה בכך שהיא אי-פעם ביקרה בהריסות המקורקעות של הספינה החיה. כמו כל קרוב משפחה מטורף, הוא נותר לוטה בערפל, ודיברו עליו בלחישות, אם בכלל. אלתיאה דמיינה גורל כזה נופל בחיקה שלה, ורעדה.
"עוד יין?" שאל הנער המגיש בחדות. אלתיאה נחפזה להניד בראשה, שכן הבינה שהתעכבה זמן רב מדי בשולחן. הישיבה שם וההגות בטרגדיוח של אחרים לא תשפר את חייה שלה. היא צריכה לפעול. הדבר הראשון שעליה לעשות הוא לספר לאמה כמה מוטרדת נראית הספינה החיה ולשכנע אותה שיש להרשות לאלתיאה לשוב על הסיפון ולהפליג בה. הדבר השני שתעשה, החליטה, היה לשסף את גרונה לפני שתעשה משהו שיראה כמו בכי ילדותי.
היא עזבה את בית התה ושוטטה ברחובות השוק ההומים. ככל שניסתה להתרכז יותר בבעיותיה, כך פחתה יכולתה להחליט באיזו בעיה עליה לטפל קודם. היא הייתה זקוקה למקום ללון בו, לאוכל, לתקווה לתעסוקה. הספינה האהובה שלה הייתה בידיים לא רגישות, והיא לא יכולה לעשות דבר לשנות את זה. היא ניסתה לחשוב על בני ברית שהיא יכולה לסמוך עליהם שיעזרו עליה ולא הצליחה למצוא איש. היא קיללה את עצמה כעת על שלא טיפחה את חברתם של בניהם ובנותיהם של הסוחרים האחרים. לא היה לה אהוב אליו יכלה לפנות, לא חברה טובה שתלין אותה לכמה ימים. על סיפון הוויוואסיה היה לה את אביה
266
ספינת קסם
לחברות ולשיחות רציניות, ואת המלחים לחברה ולהתלוצצויות. את ימיה בבינגטאון בילתה בבית, נהנית מהמותרות שבמיטה אמיתית ובארוחות חמות של אוכל טרי, או בהליכה עם אביה בסידורים עסקיים. היא הכירה את יועצו קורטיל, וכמה מלווי כספים, ומספר סוחרים שקנו מהם מטען במשך השנים. אף אחד מהם לא היה אדם שהיא יכולה לפנות אליו עם קשייה הנוכחיים.
והיא לא יכלה לשוב הביתה מבלי שייראה שהיא זוחלת חזרה. ואין דרך לחזות מה קייל ינסה לעשות עם היא תופיע על סף הדלת, אפילו לקחת את חפציה. היא חשבה שהוא בהחלט מסוגל לנסות לנעול אותה בחדרה כמו ילדה שובבה. אבל הייתה לה אחריות כלפי הוויוואסיה שלא הסתיימה גם אם הם הכריזו שהספינה כבר לא שייכת אליה.
היא השקיטה לבסוף את מצפונה בכך שעצרה רצה. בעבור אגורה, היא קיבלה גיליון נייר גס ועיפרון פחם והבטחה למשלוח לפני השקיעה. היא כתבה לאמה פתק חפוז, אבל לא מצאה עוד מה לומר חוץ מזה שהיא מודאגת בנוגע לספינה, שוויוואסיה נראתה אומללה וחסרת מנוחה. היא לא ביקשה דבר עבור עצמה, רק שאמה תבקר את הוויוואסיה בעצמה ותעודד את הספינה לדבר אליה גלויות ולחשוף את מקור האומללות שלה. למרות שידעה שזה ייראה כמלודרמטיות מוגזמת, היא הזכירה לאמה את גורלו העצוב של הפאראגון, וכתבה שהיא מקווה שהספינה המשפחתית לא תחלוק אותו. אז קראה אלתיאה את האיגרת שלה שוב, וקימטה את מצחה כשראתה כמה דרמטי הוא נראה. היא אמרה לעצמה שזה המיטב שהיא יכולה לעשות, ושאמה היא מסוג האדם שלכל הפחות ירד לנמל ויבדוק. היא חתמה את המכתב במעט שעווה ובלחיצה חלשה של הטבעת שלה, ושילחה את הנערה לדרכה.
לאחר שעשתה זאת, היא הרימה את ראשה והתבוננה סביב. רגליה הובילו אותה לרחוב הגשם הפראי. זה תמיד היה אזור של העיר שאביה והיא אהבו. לאחר שסיימו את ענייניהם, הם כמעט תמיד מצאו תירוץ לטייל בו בזרועות שלובות, ונהנו להפנות זה את תשומת לבו של זה לסחורות חדשות ואקזוטיות. בפעם
267
ספינת קסם
האחרונה שהילכו כאן יחדיו, הם בילו כמעט אחר צהריים שלם בחנות קריסטלים. הסוחר הציג לראווה סוג חדש של פעמוני רוח. אפילו הנשימה הקלה ביותר הזיעה אותם וגרמה להם להשמיע מוזיקה, והם לא ניגנו באופן אקראי, כי אם נעימה חמקנית ולא נגמרת, עדינה מכדי שלשון אנושית תזמזם, שנותרה במחשבה לאחר מכן. הוא קנה לה שקית בד קטנה מלאה בסיגליות מסוכרות ועלי מתרת של שושנים, וזוג עגילים בצורת מפרשנים. היא עזרה לו לבחור אבנים יקרות - מבושמות ויפות - ליום הולדתה של אמה, והלכה אתו לצורף הכסף כדי שישבץ אותן בטבעות. זה היה יום ארוך ומפואר של שיטוטים בחנויות הקטנות והמוזרות שהציגו לראווה את סחורותיהם של אנשי הגשם הפראי.
נאמר שקסם זרם עם מימיו של נהר הגשם הפראי, וסחורותיהם של משפחות נהר הקסם הפראי בהחלט נצבעו בגוון הקסם. לא משנה אילו שמועות אפלות ניתן לשמוע על המתיישבים שבחרו להישאר ביישוב הראשון על נהר הגשם הפראי, סחורותיהם הציגו רק פלאים. ממשפחת ורגה הגיעו סחורות עם ניחוח של עתיקות: שטיחי קיר שנארגו בחוטים דקים שעליהם הופיעו אנשים שלא ממש היו אנושיים, עם עיני לבנדר או טופז. פיסות תכשיטים העשויים ממתכת שמקורה לא היה ידוע, בעיצובים מוזרים ומופלאים. אגרטלים יפהפיים, שהיו ריחניים וחינניים כאחד. משפחת סופרון שיווקה פנינים בגוונים עמוקים של כתום ואחלמה וכחול, וכלי זכוכית קרה שלעולם לא התחממו ושניתן היה להשתמש בהם לצנן יין או פירות או שמנת מתוקה. אחרים מכרו פרי קוואזי, שקליפתו הניבה שמן שיכול היה לשכך אפילו את הפצע החמור ביותר ושציפתו הייתה חומר משכר שהשפעתו נמשכה ימים שלמים. חנויות הצעצועים תמיד פיתו את אלתיאה יותר מכול: שם ניתן היה למצוא בובות שעיניהן הנוזליות ועורן הרך והחמים חיקו את אלה של תינוקות אמיתיים, וצעצועים מכאניים שנבנו באופן כה משובח שהם פעלו במשך שעות, כריות מלאות בעשבים שהבטיחו חלומות נפלאים, ואבן מגולפת נפלאה שזהרה באור פנימי קריר שהרחיק
268
ספעתקסם
סיוטים. המחירים של דברים כאלה היו יקרים אפילו בבינגטאון, ויקרים במידה שערורייתית מרגע שנשלחו לנמלים אחרים. ובכל זאת, המחיר לא היה הסיבה לכך שאפרון וסטריט סירב לקנות צעצועים כאלה, אפילו לנכדה המפונקת במידה שערורייתית, מלטה. כשאלתיאה דחקה בו בעניין, הוא רק נד בראשו. "לא ניתן לגעת בקסם, מבלי שהוא יכתים אותך מעט", אמר לה בקדרות. "אבות אבותינו החליטו שהמחיר גבוה מדי, ועזבו את אזור הגשם הפראי ובאו להתיישב בבינגטאון. ואנו עצמנו לא סוחרים בסחורות הגשם הפראי". כשלחצה עליו למשמעות הדברים, הוא נד בראשו ואמר לה שהם ידונו בעניין כשהיא תהיה מבוגרת יותר. אבל אפילו חששותיו לא מנעו ממנו לרכוש לרעייתו את האבנים היקרות המבושמות להן כמהה.
כשתהיה מבוגרת יותר.
ובכן, לא משנה כמה מבוגרת יותר תהיה, זאת שיחה שהם לא ינהלו לעולם. מרירות המחשבה הוציאה אותה מזיכרונותיה הנעימים אל אחר הצהריים המתקרבים לסופם. היא עזבה את רחוב הגשם הפראי, אבל לא ללא מבט חושש בחנותה של אמבר בפינה. היא כמעט ציפתה לראות את האישה עומדת בחלון ומרגלת אחריה. במקום זאת, החלון הכיל רק את סחורותיה הפרושות באומנותיות על פיסת בד זהב על הספה. הדלת לחנות הייתה פתוחה ומזמינה, ואנשים נכנסו ויצאו. אם כך, עסקיה שגשגו. אלתיאה תהתה לאיזה ממשפחות הגשם הפראי היא קשורה, ואיך היא הצליחה לעשות זאת. בניגוד לרוב החנויות האחרות, שלט החנות שלה לא נשא את הסמל המשפחתי של משפחת סוחרים.
בסמטה שקטה, התירה אלתיאה את כיסיה ובחנה את תוכנם. זה היה כפי שציפתה. היא יכלה לשלם על חדר וארוחה הערב, או לאכול בחסכנות במשך כמה ימים במה שהם הכילו. היא חשבה שוב פשוט לחזור הביתה, אבל לא הצליחה לגרום לעצמה לעשות את זה. לפחות לא כל עוד קייל עשוי להיות שם. מאוחר יותר, לאחר שהוא יפליג, אם היא לא תמצא עבודה ומקום לשהות בו, אז היא אולי תיאלץ ללכת הביתה ולקחת את בגדיה ואת
269
ספינת קסם
תכשיטיה האישיים. את אלה, לפחות, יכלה לתבוע ללא אובדן גאווה. אבל לא כל עוד קייל שם. לחלוטין לא. היא שפכה את המטבעות והשטרות לתוך ארנקה וסגרה אותו היטב, כשהיא מצטערת שאינה יכולה להחזיר לעצמה את כל הכסף שבזבזה באופן כה מטופש על משקה בלילה הקודם. היא לא יכלה לעשות זאת, אז עדיף להיזהר עם מה שנשאר. היא תלתה את הכיסים בתוך חצאיותיה.
היא עזבה את הסמטה ומצאה את עצמה הולכת במורד הרחוב בהחלטיות. היא הייתה זקוקה למקום לשהות בו, ורק מקום אחד עלה בדעתה. היא ניסתה לא לחשוב על הפעמים הרבות בהן הזהיר אותה אביה בחומרה בנוגע לחברתו, לפני שפשוט אסר עליה לבקר אותו. עברו חודשים מאז הפעם האחרונה שדיברה אתו, אבל כשהייתה ילדה, לפני שהחלה להפליג עם אביה, היא בילתה אחר צהריים קיציים רבים בחברתו. הילדים האחרים מהעיר אמנם מצאו אותו מפחיד ומגעיל, אבל אלתיאה איבדה במהרה את פחדה ממנו. היא ריחמה עליו, למען האמת. הוא היה מפחיד, נכון, אבל הדבר המפחיד ביותר בו היה מה שאחרים עשו לו. מרגע שהיא קלטה את זה, נוצרה ידידות מהוססת.
בעוד שמש אחר הצהריים התעממה לערב קיץ ארוך, הותירה אלתיאה את בינגטאון העיר מאחוריה והחלה לעשות את דרכה בזהירות במורד החוף מכוסה האבנים שבו נח פאראגון המקורקע על החול.
270
ספינת קסם
12
על ספינות נטושות וספינות עבדים
מתחת למים. לא רק לרגע, לא שקוע ברגע של גל, כי אם תלוי הפוך מתחת למים, שיער מתבדר מתנועתם, ריאות מתמלאות במי מלח. אני טבוע ומת, חשב לעצמו. טבוע ומת כפי שהייתי בעבר. לפניו היה רק האולם המואר בירוק של דגים ומים. הוא פרש את זרועותיו לעולם, נתן להן להיתלות מתחת לראשו ולנוע עם הגלים. הוא המתין למוות.
אבל זה הכול היה רמאות, כמו שתמיד זה היה רמאות. כל מה שהוא רצה היה לעצור, להפסיק להתקיים, אבל זה מעולם לא הורשה לו. אפילו כאן, מתחת למים, סיפוניו דוממים, נטולי רגליים טופחות ופקודות נצעקות, חוריו מלאים במי ים ובשקט, עדיין לא היה מנוח. שיעמום, כן, אבל לא מנוח. להקות הדגים הכסופות התחמקו ממנו. הם באו לעברו כמו להקות ציפורי ים, אבל סטו, עדיין במבנה, כשחשו את עץ הקוסמים הטמא של עצמותיו. הוא נע לבדו בעולם של צלילים מושתקים וצבעים מעורפלים, לא נושם, לא ישן.
אז באו הנחשים.
הם נמשכו אליו, כך נראה, והוא דחה וריתק אותם כאחד. הם לעגו לו בעודם מתבוננים בו, הלועות מלאי השיניים שלהם
271
ספינת קסם
נפתחים ונסגרים כה קרוב לפניו ולזרועותיו. הוא ניסה לדחוף אותם ממנו, אבל הם הסתערו עליו, נותנים לאגרופיו לחבוט בהם ככל יכולתו, ולא מראים כל סימן שהם חשים את כוחו כמשהו יותר מפרפוריו חסרי האונים של דג. הם דיברו עליו זה עם זה, חצרוצים תת-מימיים שהוא כמעט הבין. זה היה הדבר המפחיד ביותר, שהוא כמעט הבין אותם. התבוננו עמוק לתוך עיניו, הם עטפו את השדרית שלו בחיבוקים הנפתלים שלהם, אוחזים בו בחוזקה בדרך שהייתה גם מאיימת וגם הזכירה לו... משהו. זה ארב מעבר לפינה האחרונה של זיכרונו, שארית כלשהי של מוכרות שהייתה מפחידה מכדי שיזמנה לקדמת מוחו. הם אחזו בו וגררו אותו מטה, עמוק יותר ויותר, כך שהמטען שעדיין היה לכוד בתוכו שיסף אותו במאבקו הציפתי להשתחרר. וכל העת הם האשימו ותבעו בזעם, כאילו הכעס שלהם יכול לאלץ אותו להבין אותם.
"פאראגון?"
הוא התעורר בהפתעה מחלום שנתן לו לחזות בגיהינום הנצחי של האפלה. הוא ניסה לפקוח את עיניו. אפילו לאחר כל השנים האלה, הוא עדיין ניסה לפקוח את עיניו ולראות מי פונה אליו. במודעות עצמית, הוא הוריד את זרועותיו המושטות מעלה, שילב אותם בתנועה מגוננת מעל חזהו המצולק כדי להסתיר את הבושה שעליו. הוא כמעט וזיהה את קולה. "כן?" שאל בזהירות.
"זאת אני. אלתיאה".
"אביך יכעס מאוד אם הוא ימצא אותך כאן. הוא ישאג עלייך". "זה היה לפני זמן רב מאד, פאראגון. הייתי עוד ילדה אז. באתי לראות אותך כמה פעמים מאז. אתה לא זוכר?"
"אני מניח שכן. את לא באה לעתים קרובות. ושאגותיו של אביך עלייך כשמצא אותנו הן הדבר שאני זוכר טוב ביותר בקשר אליך. הוא קרא לי ׳גרוטאה ארורה', ו׳המזל הגרוע ביותר שיכול להיות׳".
היא נשמעה כמעט מתביישת כשהשיבה. "כן. גם אני זוכרת את זה, היטב".
"כנראה לא טוב כמוני. מצד שני, לך ודאי יש מבחר רב יותר של
272
ספינת קסם
זיכרונות". הוסיף בכעס, "קשה לאסוף זיכרונות ייחודיים, לאחר שהרימו אותך לחוף".
"אני בטוחה שהיו לך הרפתקאות רבות בזמנך׳/ ניסתה אלתיאה.
"סביר להניח. היה נחמד אם הייתי זוכר משהו מהן".
הוא שמע אותה מתקרבת. משינוי הזווית של קולה, הוא הסיק שהיא התיישבה על סלע על החוף. "נהגת לדבר אתי על הדברים שזכרת. כשהייתי ילדה ובאתי לכאן, סיפרת לי כל מיני סיפורים".
"סביר להניח שרובם שקרים. אני לא זוכר. או אולי זכרתי אז, אבל כעת איני זוכר. אני חושב שהזיכרון שלי מתעמעם יותר ויותר. בראשן חושב שיכול להיות שזה בגלל שהיומן שלי חסר. הוא אומר שנראה שאני לא זוכר את העבר שלי כמו פעם".
"בראשן־?" הפתעה חדה בקולה.
"ידיד אחר", השיב פאראגון בפזיזות. שימח אותו לזעזע אותה בחדשות שיש לו ידיד אחר. לפעמים עצבן אותו שהם ציפו ממנו לשמוח כל כך לראות אותם, כאילו הם האנשים היחידים שהוא הכיר. למרות שזה היה נכון, הם לא היו צריכים להיות כה בטוחים ביחד, כאילו זה בלתי אפשרי שספינה טרופה כמותו תמצא חברים אחרים.
"אה". כעבור רגע, הוסיפה אלתיאה, "גם אני מכירה אותו. הוא שירת על ספינתו של אבי".
"אה, כן. ה... וויוואסיה. מה שלומה? האם היא התעוררה כבר לחיים?"
"כן. כן, היא התעוררה. לפני יומיים".
"באמת? אם כך מפתיע אותי שאת כאן. חשבתי שהיית מעדיפה להיות עם הספינה שלך". הוא כבר שמע את כל הידיעות מבראשן, אבל הפיק תענוג מוזר מלאלץ את אלתיאה לומר אותן.
"אני מניחה שהייתי אתה, לו יכולתי", הודתה הנערה בחוסר רצון. "אני מתגעגעת אליה כל כך. אני כל כך זקוקה לה כרגע".
היושר שלה תפס את פאראגון לא מוכן. הוא הרגיל את עצמו לחשוב על אנשים כעל נותני כאב. הם יכלו לנוע בחופשיות כה רבה ולסיים את חייהם מתי שרצו. היה קשה לו להבין שהיא
273
ספינת קסם
יכולה לחוש כאב עמוק כפי שנשמע מקולה. לרגע, אי-שם במבוכי מוחו בכה ילד המתגעגע לביתו ואל דרגשו. פאראגון חטף את מודעותו משם. "ספרי לי על זה", הציע לאלתיאה. הוא לא באמת רצה לשמוע את יגונה, אבל לפחות זאת הייתה דרך להרחיק את יגונו שלו.
הפתיע אותו שהיא נענתה. היא דיברה ארוכות, על הכול, מבגידתו של קייל הייבן באמונה של משפחתה לאבל האינסופי שלה על אביה. כשהיא דיברה, הוא חש את שארית החמימות של אחר הצהריים נמוגה ואת קרירות הלילה מתחילה. כעבור זמן מה היא עזבה את הסלע שלה ובאה להשעין את גבה על קרשי הכסף של השדרית שלו. הוא חשד שהיא עשתה את זה למען שארית החום שנותרה בעצמותיו, אבל עם קרבת גופה באה חלוקה גדולה יותר במילותיה ורגשותיה. זה היה כמעט כאילו הם קרובים. האם היא ידעה שהיא הושיטה לעברו את עצמה בחיפוש אחר הבנה כאילו הוא היה הספינה החיה שלה? סביר להניח שלא, אמר לעצמו בבוטות. סביר להניח שהוא פשוט הזכיר לה את הוויוואסיה וכך היא הושיטה את רגשותיה לתוכו. זה הכול. זה לא נועד במיוחד עבורו.
שום דבר לא נועד במיוחד עבורו.
הוא אילץ את עצמו לזכור את זה, וכך יכול היה להיות שליו כאשר, לאחר ששתקה במשך זמן מה, אמרה, "אין לי מקום לישון הלילה. האוכל לישון על הסיפון?"
"סביר להניח שמבולגן ומסריח בפנים", הזהיר אותה. "אוה, השדרית שלי שלמה דיה, עדיין. אבל אין הרבה שניתן לעשות בנוגע למי סערה, וחול שהרוח מביאה וכיני חוף יכולות למצוא את דרכן לתוך כל מקום".
"בבקשה, פאראגון. זה לא יפריע לי. אני בטוחה שאוכל למצוא פינה יבשה להתכרבל בה".
"בסדר", הסכים, ואז הסתיר את חיוכו בזקנו כשהוסיף, "אם לא אכפת לך לחלוק מקום עם בראשן. הוא חוזר לכאן כל לילה, את יודעת".
"באמת?" הייתה אימה מופתעת בקולה.
274
ספינת קסם
"הוא בא ושוהה כאן כמעט בכל פעם שהוא עוגן כאן. זה תמיד אותו הדבר. בלילה הראשון זה בגלל שהשעה מאוחרת והוא שתוי והוא לא רוצה לשלם מחיר של לילה שלם על כמה שעות שינה, והוא חש בטוח כאן. והוא תמיד מדבר על זה שהוא יחסוך את משכורותיו ויבזבז רק מעט מהכסף הפעם, כדי שיום אחד יהיה לו די כסף לעשות מעצמו משהו". פאראגון עצר לרגע, ונהנה מהשתיקה ההמומה של אלתיאה. "הוא אף פעם לא עושה את זה, כמובן. בכל לילה הוא שב בצעדים כושלים, כיסיו קלים מעט יותר, עד שכל הכסף נגמר. וכאשר לא נותר לו כסף לבזבז על משקה, אז הוא שב לעיר וישן על כל ספינה שתקבל אותו עד שמגיע הזמן להפליג שוב".
"פאראגון", תיקנה אותו אלתיאה בעדינות. "בראשן עובד בוויוואסיה כבר שנים. אני חושבת שהוא נהג לישון על סיפונה כשהיא עגנה כאן".
"טוב, כן, אני מניח, אבל התכוונתי לפני זה. לפני זה, ועכשיו". מבלי להתכוון, הוא ביטא את מחשבתו הבאה בקול. "הזמן מתערבל ומסתבך כשאתה עיוור ובודד".
"אני מניחה שזה הגיוני". היא השעינה את ראשה עליו ונאנחה עמוקות. "טוב. אני חושבת שאכנס ואמצא מקום להתכרבל בו, לפני שהאור יכלה לגמרי".
"לפני שהאור יכלה", חזר אחריה פאראגון באטיות. "אם כך, עוד לא ירדה האפלה".
"לא. אתה יודע כמה ארוכים הערבים בקיץ. אבל ודאי שחור כזפת בפנים, אז אל תדאג אם אמעד". היא עצרה באי-נוחות, ואז נעמדה מולו. כיוון שהיה שקוע בחול, היא יכלה להגיע לידו בקלות. היא טפחה עליה, ואז לחצה אותה. "לילה טוב, פאראגון. ותודה".
"לילה טוב", חזר אחריה. "אה, בראשן ישן בתא הקפטן".
"בסדר. תודה".
היא טיפסה במגושם במעלה צדו. היא שמע את לחישת הבד, הרבה בד. נראה שהוא מקשה עליה בעודה חוצה את סיפונו הנוטה ולבסוף נכנסת במאמץ לתוך סיפון המטען שלו. היא
275
ספינת קסם
הייתה גמישה יותר כשהייתה ילדה. היה קיץ שבמהלכו היא באה לבקרו כמעט בכל יום. ביתה היה במקום כלשהו על הגבעה מעליו. היא דיברה על הליכה ביערות מאחורי ביתה וירידה בצוקים אליו. בקיץ ההוא היא הכירה אותו היטב, ושיחקה כל מיני משחקים בתוכו וסביבו, מעמידה פנים שהוא הספינה שלה והיא הקפטן שלו, עד שהשמועה הגיעה לאוזניו של אביה. הוא עקב אחריה יום אחד, וכשמצא אותה מדברת עם הספינה המקוללת, היא נזף בשניהם בחומרה ואז הוביל את אלתיאה הביתה עם מקל. במשך זמן רב לאחר מכן, היא לא באה אליו. כשבאה, זה היה רק לביקורים קצרצרים מוקדם עם שחר או בשעות הערב. אבל במשך הקיץ האחד ההוא, היא הכירה אותו היטב.
נראה שהיא עדיין זוכרת משהו ממנו, מכיוון שהיא עשתה את דרכה דרך הפנים שלו עד שהגיעה לחלל בירכתיים שבו נהגו אנשי הצוות לתלות את הערסלים שלהם. מוזר, איך התחושה של היותה בתוכו עוררה זיכרונות כאלה. לקרנשו היה שיער אדום והוא תמיד התלונן על האוכל. הוא מת שם, והגרזן שסיים את חייו הותיר צלקת עמוקה גם בקרשים, דמו הכתים את העץ...
היא התכרבלה כנגד מחיצה. יהיה לה קר הלילה. השדרית שלו אולי שלמה, אבל היא לא מנעה מהלחות להיכנס לתוכו. הוא עדיין חש אותה, דוממת וקטנה כנגדו, לא ישנה. עיניה ודאי היו פקוחות, בוהות לתוך האפלה.
זמן חלף. דקה או רוב הלילה. קשה לדעת. בראשן הגיע במורד החוף. פאראגון הכיר את צעדתו ואת הדרך שהוא מלמל לעצמו לאחר ששתה. הערב, קולו היה קודר מדאגה ופאראגון הסיק שהוא קרוב לסוף מעותיו. מחר הוא ינזוף בעצמו ארומת על טיפשותו, ואז ילך ויבזבז את שארית כספו. אז הוא ייאלץ לצאת שוב לים.
פאראגון כמעט ויתגעגע אליו. חברה הייתה דבר מעניין ומרגש. אבל גם מרגיז ומטריד. בראשן ואלתיאה גרמו לו לחשוב על דברים שעדיף להותיר במקומם.
"פאראגון", בירך אותו בראשן כשהתקרב. "רשות לעלות לסיפון".
276
ספינת קסם
"ניתנת. אלתיאה וסטריט נמצאת כאן".
שתיקה. פאראגון כמעט וחש בבראשן הבוהה בו. "היא מחפשת אותי?" שאל בראשן בקול שתוי.
"לא. אותי". שימח אותו במידה לא סבירה לענות את התשובה הזאת. "משפחתה גירשה אותה, ולא היה לה לאן ללכת. אז היא באה לבאן".
"אה". עוד שתיקה. "לא מפתיע אותי. טוב, ככל שתמהר לוותר ולחזור הביתה, כך תנהג בחוכמה רבה יותר. למרות שאני מניח שייקח לה זמן להגיע לידי כך". בראשן פיהק פיהוק גדול. "האם היא יודעת שאני גר על הסיפון?" שאלה זהירה, שאלה שהתחננה לתשובה שלילית.
"כמובן", ענה פאראגון חלקות. "אמרתי לה שתפסת את תא הקפטן ושהיא תיאלץ להסתדר במקום אחר".
"אה. טוב, יפה מצדך. יפה מצדך. לילה טוב, אם כך. אני הרוג".
"לילה טוב, בראשן. תישן טוב".
כמה רגעים מאוחר יותר, בראשן היה בתא הקפטן. כמה דקות אחר כך, חש בראשן את אלתיאה מתיישרת. היא ניסתה לנוע בשקט, אבל היא לא יכלה להסתיר את עצמה מפאראגון. כשהיא הגיע לבסוף לדלת התא בסיפון האחורי שבו תלה בראשן את הערסל שלו, היא עצרה. היא נקשה על הדלת בחולשה. "בראשו?" אמרה בזהירות.
"מה?" ענה בנכונות. הוא לא ישן, או אפילו היה קרוב לשינה. האם יכול להיות שהוא המתיו? איך הוא יכול היה לדעת שהיא תבוא אליו?"
אלתיאה שאפה עמוקות. "אני יכולה לדבר אתך?"
"אני יכול לעצור אותך?" שאל ברגזנות. זאת הייתה, ככל הנראה, תשובה מוכרת, שכן היא לא עצרה את אלתיאה. היא הניחה את ידה על ידית הדלת, ואז הסירה אותה מבלי לפתוח את הדלת. היא נשענה על הדלת ודיברה קרוב אליה.
"יש לך מנורה או נר?"
"לא. זה מה שרצית לדבר עליו?"
"לא. אני פשוט מעדיפה לדבר עם האיש אתו אני מדברת".
277
ספינת קסם
"למה? את יודעת איך אני נראה".
"אתה בלתי נסבל כשאתה שתוי".
"לפחות אצלי, זה רק כשאני שתוי. את בלתי נסבלת כל הזמן".
אלתיאה נשמעה כועסת בבירור עכשיו. "אני אפילו לא יודעת למה אני מנסה לדבר אתך".
"את לא היחידה", הוסיף בראשן כהערה, כאילו לעצמו. פאראגון תהה לפתע האם הם מודעים לכך שהוא שומע כל תנועה ומילה שלהם. האם הם ידעו שהוא הקהל הבלתי נראה שלהם, או שמא האמינו שהם באמת לבד? בראשן, לפחות, כך חשד, כלל אותו.
אלתיאה נאנחה בכבדות. היא השעינה את ראשה על הדלת שביניהם. "אין לי אף אחד אחר לדבר אתו. ואני באמת צריכה ל... תשמע, אני יכולה להיכנס? אני שונאת לדבר דרך הדלת".
"הדלת לא נעולה", אמר לה בחוסר רצון. הוא לא זז מהערסל שלו.
באפלה, פתחה אלתיאה את הדלת. היא עמדה בכניסה בחוסר ודאות לרגע, ואז גיששה לתוך הדלת. היא נעה לאורך הקיר, מייצבת את עצמה עליו כדי שלו ליפול על הסיפון הנטוי. "איפה אתה?"
"כאן. על ערסל. כדאי שתשבי לפני שתפלי".
זה כל הנימוס שהיה לו להציע לה. אלתיאה התיישבה, מייצבת את רגלה כנגד שיפוע הרצפה ונשענת על מחיצה. היא שאפה עמוקות. "בראשן, כל חיי התמוטטו ביומיים האחרונים. אני לא יודעת מה לעשות".
"לכי הביתה", הציע ללא אהדה. "את יודעת שבסופו של דבר תיאלצי לעשות זאת. ככל שתדחי את זה, כך זה יהיה קשה יותר. אז תעשי את זה עכשיו".
"זה דבר שקל לומר, אבל קשה לעשות. אתה צריך להבין את זה. אתה לא חזרת הביתה".
בראשן השמיע צחוק קצר ומריר. "לא? ניסיתי. הם פשוט זרקו אותי שוב. מכיוון שחיכיתי זמן רב מדי. אם כך, עכשיו את יודעת שאת מקבלת עצה טובה. תחזרי הביתה כל עוד את יכולה, כל
278
ספינת קסם
עוד מעט זחילה וצייתנות כנועה תקנה לך מקום לישון ואוכל על הצלחת. אם תחכי זמן רב מדי, תתני לבושה להתקבע, תתני להם להתרגל לחיים ללא מקור הצרות המשפחתי, והם לא יקבלו אותך חזרה, לא משנה כמה תתחנני ותזחלי".
אלתיאה שתקה במשך זמן רב. אז, "זה באמת קרה לך?"
"לא. אני ממציא המל", השיב בראשן בחמיצות.
"אני מצטערת", אמרה אלתיאה כעבור זמן. היא המשיכה בנחישות רבה יותר, "אבל אני לא יכולה לחזור. לפחות כל עוד קייל בנמל. וגם לאחר שהוא יעזוב, אם אחזור, זה יהיה רק כדי לקחת את הדברים שלי".
בראשן שינה תנוחה בערסל שלו. "את מתכוונת לשמלות ולצעצועים שלך? שאריות יקרות מילדותך? הכרית האהובה עלייך?"
"והתכשיטים שלי. אם לא תהיה ברירה, תמיד אוכל למכור אותם".
בראשן נשען חזרה בערסל. "למה לך? תגלי שלא תוכלי לגרור את כל הדברים האלה אתך בכל מקרה. באשר לתכשיטים שלך, מדוע שלא תעמידי פנים שכבר לקחת אותם, מכרת אותם בכאב, פיסה אחר פיסה והכסף נגמר ועכשיו את צריכה לגלות איך לחיות את חייך בכוחות עצמך? זה יחסוך לך זמן, וכל האוצרות המשפחתיים לפחות יישארו במשפחה. אם קייל עוד לא דאג לנעול אותם איפה שהוא".
השתיקה לאחר הצעתו המרירה של בראשן הייתה שחורה מהאפלה חסרת הכוכבים שבה בהה פאראגון. כשאלתיאה דיברה שוב, קולה היה קשה ונחוש.
"אני יודעת שאתה צודק. אני צריכה לעשות משהו, לא לחכות שמשהו יקרה. אני צריכה למצוא עבודה, והעבודה היחידה שאני יודעת משהו עליה היא הפלגה. וזאת הדרך היחידה שלי לחזור על סיפון הוויוואסיה. אבל לא ישכרו אותי כשאני לבושה כך..."
בראשן נחר בבוז. "תודי בעובדות, אלתיאה. לא ישכרו אותך, ולא משנה איך תתלבשי. יש יותר מדי גורמים נגדך. את אישה, את בתו של אפרון וסטריט, וקייל הייבן לא יהיה מרוצה מכל מי שישכור אותך".
279
ספינת קסם
"למה שהיותי בתו של אפרון וסטריט תיחשב נגדי?" קולה סל אלתיאה היה שקט מאד. "אבי היה אדם טוב".
"אמת. זה נכון. אדם טוב מאד". לרגע הפכה נימת קולו של בראשן לעדינה יותר. "אבל מה שאת צריכה ללמוד הוא שזה לא קל להפסיק להיות בתו של סוחר. או בנו. סוחרי בינגטאון נראים כמו ברית מוצקה ככל שניתן לדמיין, מבחוץ. אבל את ואני, שנינו באים מבפנים, והבפנים עובד נגדנו. את מבינה, את וסטריט. אז בסדר, יש משפחות שסחרו אתכם והרוויחו, ומשפחות אחרות שמתחרות אתכם, ומשפחות אחרות שיש להן בריתות עם אלה שמתחרים אחכם... אף אחד אינו אויב, בדיוק. אבל כשתלכי לחפש עבודה, זה יהיה, נו, כמו שזה היה עבורי. ׳בראשן טרל, מה, בנו של קייף יטרל? אז למה אתה לא עובד עם המשפחה שלך? אה, הסתכסכתם? טוב, אני לא רוצה להרגיז את אביך בכך שאשכור אותך׳. לא שמישהו יאמר לך את זה ישירות, כמובן, הם פשוט יתבוננו בך וידחו אותך ויאמרו, ׳תחזרי עוד ארבעה ימים׳. אבל הם לא יהיו שם בשתחזוי. ואלה שלא מסתדרים עם המשפחה שלך, טוב, גם הם לא רוצים לשכור אותך, כי הם נהנים לראות אותך מושפלת".
קולו של בראשן הלך ונמוג, הפך עמוק יותר ושקט יותר ואטי יותר. הוא הרדים את עצמו בדיבורים, חשב פאראגון, כפי שעשה לעתים קרובות. הוא ודאי שכח שאלתיאה שם בכלל. פאראגון הכיר טוב מדי את הדקלום הארוך של בראשן על העוולות שסבל. הוא הכיר טוב עוד יותר את ההאשמות העצמיות הצורבות של בראשן, האשמות של טיפשות וחוסר ערך.
"אז איך שרדת?" שאלה אלתיאה במורת רוח.
"הלכתי למקום שבו השם שלי היה חסר משמעות. הספינה הראשונה שבה הפלגתי הייתה צ׳לסדית. להם לא היה אכפת מי אני, כל עוד אני יכול לעבוד קשה ובזול. חבורת המנוולים הארורים האכזרית ביותר שאי פעם הפלגתי אתה. שום רחמים כלפי ילד, לא, לא הם. ברחתי מהספינה בנמל הראשון שעצרנו בו. עזבתי באותו היום, בספינה אחרת. לא טובה בהרבה, אבל קצת. אז אנחנו..." קולו של בראשן נמוג. לרגע חשב פאראגון שהוא
280
ספינת קסם
נרדם. הוא שמע את אלתיאה זעה, מנסה למצוא דרך נוחה לשבת על הסיפון הנטוי. "... עד ששבתי לבינגטאון, הייתי מלח מנוסה. אוה, כמה שהייתי מנוסה. אבל עדיין נשאר אותו עניין ישן וארור. הבן של טרל פה, הבן של טרל שם... חשבתי שעשיתי מעצמי משהו. ממש ניסיתי ללכת לאבי ולסדר את העניינים. אבל הוא לא התרשם במיוחד ממה שעשיתי מעצמי. אוה לא, הוא לא התרשם כלל. איזה חמות.. אז הלכתי לכל ספינה בנמל. כל ספינה. אף אחד לא רצה לשכור את בנו של קייף טרל. כשהגעתי לוויוואסיה, שמתי את הצעיף שלי נמוך על מצחי והצמדתי את מבטי לסיפון. וביקשתי עבודה ישרה למלח ישר. ואביך אמר שהוא ינסה אותי. אמר שיש לו צורך באדם ישר. משהו בדרך שהוא אמר את זה... הייתי בטוח שהוא לא זיהה אותי, והייתי בטוח שהוא ידחה אותי אם אומר מה שמי. אבל עשיתי את זה בכל זאת. התבוננתי בו ואמרתי, ׳אני בראשן טרל. הייתי בנו של קייף טרל׳. והוא אמר, ׳זה לא יקצר או יאריך את המשמרת שלך בדקה׳. ואת יודעת מה, כך היה".
"צ׳לסדים לא שוכרים נשים", אמרה אלתיאה בקול עמום. פאראגון תהה כמה מסיפורו של בראשן היא באמת שמעה.
"לא בתור מלחיות", הסכים בראשן. "הם מאמינים שאישה על הסיפון מושכת נחשים. בגלל שנשים מדממות, את יודעת. מלחים רבים אומרים זאת".
"זה מטופש", הכריזה בגועל.
"כן. מלחים רבים הם טיפשים. תראי אותנו". הוא צחק להלצתו שלו, אבל היא לא הצטרפה אליו.
"יש מלחיות אחרות בבינגטאון. מישהו ישכור אותי".
"אולי, אבל לא כדי שתעשי את מה שאת מצפה", אמר בראשן בבוטות. "כן, יש מלחיות, אבל רוב אלה שאת רואה ברציפים עובדות על הספינות המשפחתיות שלהן, ואביהן ואחיהן נמצאים שם כדי להגן עליהן. אם תפליגי לבד בכל ספינה שאינה הספינה המשפחתית שלך, כדאי שתבחרי מוקדם את המלחים שאתם תרצי לשכב. אם יש לך מזל, הם יהיו רכושניים מספיק כדי להדוף את האחרים ממך. אם לא יהיה לך מזל, הם יפיקו רווח נאה
28 1
ספעתקסם
משירותייך עד שתגיעי לנמל הבא. ורוב החובלים והקפטנים מעלימים עין מדברים כאלה, כדי לשמור על הסדר בספינה. זה אם הם לא יתבעו את שירותייך לעצמם". הוא השתתק, ואז הוסיף ברגזנות, "ואת ידעת כבר את כל זה. לא יכול להיות שגדלת בקרב מלחים מבלי לדעת את זה. אז למה את אפילו שוקלת את זה?"
כעס אפף אותה. היא רצתה לצעוק שהיא לא מאמינה לזה, או לדרוש לדעת מדוע גברים הם כאלה חזירים. אבל היא כן האמינה בזה, והיא ידעה שבראשן לא יכול לענות על השאלה טוב ממנה. שתיקה דיממה את תוך האפלה ביניהם, ואפילו הכעס שלה נטש אותה.
"אז מה אני אמורה לעשות?" שאלה באומללות. לא נראה לפאראגון שהיא דיברה לבראשן, אבל הוא ענה בכל מקרה.
"תמצאי דרך להיוולד מחדש כנער. עדיף נער ששמו אינו וסטריט". בראשן התארגן מחדש בערסל ושאף שאיפה עמוקה שיצאה כנחרה קולנית.
בפינה הצפופה שלה, אלתיאה נאנחה. היא השעינה את ראשה על העץ הקשה של המחיצה ודממה.
ספינת העבדים צללה באפלה כנגד שמי הלילה. אם הקפטן שלה חש שהוא בסכנת מרדף, הוא לא הראה סימנים לכך. הוא פרש כמות מכובדת של קנבס, אבל עיניו החדות של קניט לא ראו פרץ של פעילות על הסיפון מהסוג שמראה שהוא חש את הצורך במהירות קיצונית. הלילה היה מושלם, רוח מתוקה וקבועה נשבה על הים, והגלים היו חיות נכונות שנשאו את הספינה. "נשיג אותו לפני השחר", ציין בשקט באוזניו של סורקור.
"כן", נשם סורקור. קולו הסגיר התלהבות רבה בהרבה מכפי שהקפטן שלו חש. מעבר לכתפו, הוא אמר בקול שקט להגאי, "תדאג שהיא תהיה צמודה לחוף. חבק אותו כמו את הסבתא שלך. אם הצופה שלהם יסתכל לכיוון הזה במקרה, אני לא רוצה שיראו אותנו על הים הפתוח". לנער הסיפון לחש, "למטה. תעביר שוב את ההוראה. שקט ודממה, שום תנועה שאינה תגובה
282
ספינת קסם
לפקודה. ושום אור שייראה, אפילו לא ניצוץ. לך עכשיו, ובשקט".
"יש מאחוריו כמה נחשים", ציין קניט.
"הם אחר העבדים המתים שמושלכים מעבר לסיפון", אמר סורקור במרירות. "ובעבור אלה שחולים מכדי שיהיה שווה להאכילם. גם אלה מושלכים מעבר לסיפון".
"ואם הנחשים יבחרו לפנות ולתקוף אותנו במשך הקרב?" חקר קניט. "מה אז?"
"הם לא יעשו זאת", הבטיח לו סורקור. "נחשים לומדים מהר. הם יתנו לנו להרוג זה את זה, בידיעה שהם יקבלו את המתים מבלי לאבד קשקש".
"ואחרי הקרב?"
סורקור חייך בפראות. "אם ננצח, הם יהיו כה שמנים מצוות ספינת העבדים, שהם לא יוכלו להתפתל בעקבותינו. אם נפטיז•."" הוא משך בבחפיו. "זה לא ממש ישנה לנו".
קניט נשען על המעקה, חמוץ ודומם. מוקדם יותר באותו היום, הם הבחינו ברינגסגולד, ספינה חיה ישנה, אטית ונאה, שהייתה שקועה במים כמעט כפי גובהה. היה להם את יתרון ההפתעה. קניט הורה לצוות לתלות כל פיסת קנבס שהחיבל יכול לשאת, ובכל זאת, הספינה החיה התרוממה ואצה כאילו היא מונעת על ידי רוח פרטית משלה. סורקור עמד לצדו ללא מילה בעוד קניט הפגין בתחילה חוסר אמון ללא מילים, ואז זעם פראי למראה השתלשלות העניינים. כשהרינגסגולד עקפה את האי פוינטלס ותפסה שם זרם נוח ונעלמה מעין, העז סורקור לציין, "לעץ מת אין סיכוי נגד עץ קוסמים. גלי הים עצמם נפתחים למענו".
"לעזאזל אתך", אמר לו קניט בפראות.
"סביר להניח, המפקד", השיב סורקור בשלווה. סביר להניח שהוא כבר החל לרחרח את האוויר בחיפוש אחר ניחוחה של ספינת עבדים.
או אולי היה זה המזל השטני של האיש שמצא את זו במהירות כזו. זאת הייתה ספינת עבדים צ׳לסדית טיפוסית, עמוקת שדרה ורחבה, מבנה שנועד לאפשר את דחיסת בשר רב יותר בתוכה. קניט מעולם לא ראה את סורקור כה להוט למרדף, כה קפדן
283
ספעת קסם
בציד. נראה שאפילו הרוחות עצמן מברכות אותו, והיה זה זמן רב לפני השחר כשסורקור פקד להוציא את הסורקים. הבליסטראות כבר היו מתוחות ומוכנות, טעונות בכדור ושרשרת שנועדו לחבל בחיבל של טרפם, ווים היו מוכנים ללכוד את מטרה הפגועה שלהם. זה היה רעיון חדש של סורקור, רעיון שקניט היה ספקן בנוגע לו.
"האם תוביל את הצוות לפרס, המפקד?" שאל אותו סורקור בעוד הצופים בספינת העבדים השמיעו את האזעקות הראשונות.
"אוה, אני חושב שאותיר לך את הכבוד", סירב קניט ביובש. הוא נשען בעצלות על המעקה, והניח את המרדף והקרב בידיו של סורקור. אם חוסר ההתלהבות של הקפטן שלו הטריד את סורקור, הוא הסתיר זאת היטב. הוא זינק למעלה, וזעק את פקודותיו לאנשים שעל הסיפון. אנשי הצוות חלקו את רוח הקרב שלו, שכן הם זינקו לציית בלהט, כך שנראה שהקנבס הנוסף זרם מעל התורן ופרח ברוח הלילה. קניט היה אסיר תודה על הרוח הנוחה מסיבות אנוכיות, שכן היא נשאה את רוב סירחון ספינת העבדים הרחק מהם.
הוא חש כמעט מנותק בעודם סוגרים את המרחק ביניהם ובין ספינת העבדים. בניסיון נואש להימלט מהם, סוחר העבדים הרים מפרש, החיבל היה מלא באנשים שהתרוצצו, כמו נמלים שדרכו על קינן. סורקור קילל בחדווה למראה, והורה לירות כבליסטראות. קניט חשב שהוא פעל מהר מדי, אבל שני הכדורים הכבדים המחוברים בשרשרת עבה ומכוסת להבים עפו גבוה ורחוק, והתרסקו לתוך הקנבס והחבלים של הספינה השנייה, קורעים ומסתבכים בעודם נופלים בכבדות על הסיפון מתחתיהם. חצי תריסר אנשים נפלו עם הכדורים, וצרחו עד שפגעו בסיפון או נעלמו מתחת לגלים. קול צרחותיהם רק גווע כשסורקור שיגר צמד נוסף של כדורים ושרשרת. צמד זה לא גרם נזק כה רב, אבל אנשי הצוות המבוהלים של ספינת העבדים היו עסוקים מדי בציפייה לטילים נוספים מכדי שיניעו את המפרשים באופן יעיל, בעוד הקנבס והחבלים שנפלו, כיסו את הסיפון ופגמו
284
ספינת קסם
בפעולתם של המפרשים האחרים. סיפון ספינת העבדים היה תוהו ובוהו כשסורקור פקד על הנפת חבלי הווים.
קניט חש מרוחק ומנותק בעודו צופה בקורבן האומלל שלהם נלכד בחבלים ומאובטח. בעוד השחר הציץ מעל המים, סורקור והפושטים שלו זינקו או התנופפו מעבר למרחק הקטן בין שתי הספינות, מריעים וצורחים את תאוות הדם שלהם. קניט עצמו הרים את החפת שלו לאפו ונשם דרך שרוולו כדי שלא לשאוף את סירחון ספינת העבדים. הוא נותר על סיפון המרייטה עם צוות שלדי. אלה שנותרו אתו היו מתוסכלים בבירור על כך שהטבח נשלל מהם, אבל מישהו היה חייב לאייש את המרייטה ולהיות מוכן להדוף פולשים או לשחרר את החבלים אם הקרב יסתיים בהפסד.
קניט צפה בטבח צוות ספינת העבדים. הם לא ציפו להיות מותקפים על ידי פירטים. המטען שלהם לא היה בדרך כלל לטעמו של פירט. רוב הפירטים, כמו קניט, העדיפו סחורות יקרות-ערך שאינן מתכלות, ועדיף כאלה שקל לשאתן. העבדים הכבולים מתחת לסיפון היו כל המטען שהספינה הזאת נשאה. אפילו אם היה לפירטים את הרצון לצאת למסע המייגע לצ׳לסד ולמכור אותם, העברת מטען כזה דרשה עין פקוחה וקיבה חזקה. מטען חי שכזה היה זקוק לשמירה, בנוסף לאוכל, משקה, ותברואה בסיסית. לספינה עצמה יהיה ערך כלשהו, הניח קניט, למרות שסירחונה הנוכחי גרם לו בחילה.
אנשי הצוות של ספינת העבדים נשאו כלי נשק שנועדו להשתלט על המטען שלהם ולא הרבה מעבר לכך. נראה שאין להם, הרהר קניט, מושג רב איך נלחמים באדם חמוש ובריא. הוא הניח שמתרגלים להכות או לבעוט באדם בשלשלאות, ושוכחים איך זה להתמודד עם יריב מסוג אחר.
הוא ניסה לשכנע את סורקור קודם לכן, שלצוות ולספינה עשוי להיות ערך כאמצעי לקבלת כופר, גם ללא המטען שלהם. סורקור התנגד בעקשנות. "נהרוג את הצוות, נשחרר את המטען, ונמכור את הספינה. אבל לא חזרה לסוחרי עבדים אחרים", קבע ביהירות.
285
ספינת קטם
קניט התחיל להתחרט על כך שנתן לאיש לחשוב שהוא רואה אותו כשווה לו. הוא הפך לתובעני יותר ויותר, ונראה שאינו מודע לכמה התנהגות זאת דוחה בעיניו של קניט. קניט צמצם את עיניו בעודו שוקל את העובדה שהצוות נראה מרוצה במיוחד מקשקושיו האידאולוגיים של סורקור. הוא פקפק באפשרות שהם חולקים את מטרותיו הנעלות לחסל את העבדות. סביר יותר שהמחשבה על טבח חסר מעצורים נשאה חן בעיניהם. בעודו צופה בשניים ממלחיו הראויים משליכים יחדיו אדם חי מהסיפון אל לועו הפעור של נחש, הנהן לעצמו באטיות. שפיכות הדמים החייתית היא מה שהם כמהו לו. אולי הוא בלם את האנשים יותר מדי למען הכופר ששבויים חיים הביאו. הוא הניח את המחשבה הזאת להרהור מאוחר יותר. הוא יכול ללמוד מכל אחד, אפילו מסורקור. כל כלב צריך להיות משוחרר מהרצועה מדי פעם. אסור לו לתת לאנשי צוות להאמין שרק סורקור מסוגל לספק להם מטעמים שכאלה.
הוא התעייף במהרה מהצפייה בטבח הסופי. אנשי הצוות של ספינת העבדים לא היוו יריב ראוי לזה. לא היה שום ארגון במגננת הספינה, רק חבורת אנשים המנסים לא למות. הם נכשלו בכך. מסת האנשים שלחמה בפולשים לספינתם פחתה במהירות לקבוצות קטנות של מגנים המוקפים על ידי אויב שלא ניתן לרצותו. הסיום היה צפוי. לא היה מתח כלל בנוגע לכיבוש הזה. קניט הפנה לו את עורפו. היה דמיון במותם של אנשים ששעמם אותו יותר ממה שהגעיל אותו. הצרחות, הדם שזרם או דלף, המאבקים הדחופים האחרונים, התחינות חסרות התועלת. הוא ראה את כל זה בעבר. היה מאיר עיניים בהרבה לצפות בשני הנחשים.
הוא תהה האם הם ליוו את הספינה מזה זמן. אולי הם אפילו חשבו עליה בחיבה, כסוג של ספק של תזונה קלה. הם נסוגו כשהמרייטה תקפה, נראים מבוהלים על ידי פרץ הפעילות. אבל כשקולות הקרב וצרחות הגוועים החלו, הם מיהרו לשוב. הם הקיפו את הספינות הצמודות כמו כלבים המתחננים לצד השולחן, מתחרים זה עם זה על העמדות המובחרות ביותר.
286
ספינת קסם
לקניט מעולם לא הייתה הזדמנות להשקיף על נחשים במשך זמן כה רב ומקרוב כל כך. שני אלה נראו חסרי פחד. הגדול מביניהם היה בצבע שני מסנוור מנוקד בכתום. כשהוא הרים את ראשו וצווארו מהמים ופתח את לועו, עטרת של קוצים התרוממה סביב צווארו וראשו כמו רעמה של אריה. היו אלה איברים בשרניים ומתנופפים, שהזכירו לקניט את הזרועות העוקצות של כלנית או מדוזה. הוא היה מופתע מאוד לגלות שאין בקצם רעל משתק כלשהו. כשהתולע הקטן יותר, שצבעו טורקיז, התחרה עם השני, הוא בהחלט נמנע ממגע עם העטרת שלו.
על מה שחסר לנחש הקטן יותר בגודל, הוא פיצה בתוקפנות. הוא העז להתקרב לצד הספינה, וכשהרים את ראשו לגובה המעקה של ספינת העבדים, הוא פתח גם את לועו, וחשף שורה אחר שורה של שיניים מחודדות. הוא שרק כשעשה זאת, ושילח ענן דק של רוק רעיל. הענן אפף שני גברים לוחמים. שניהם הפסיקו מיד את הקרב שלהם ונפלו לסיפון, מתנשפים, מתעוותים במאמץ חסר תוחלת למשוך אוויר לתוך ריאותיהם. הם דממו במהרה בעוד הנחש המתוסכל הצליף בים לצד הספינה עד שנוצר קצף, זועם שטרפו נותר בטוח על הסיפון. קניט ניחש שהוא צעיר וחסר ניסיון.
הנחש המבוגר יותר נראה פילוסופי יותר. הוא הסתפק בשוטטות לצד ספינת העבדים, וציפייה לאנשים הנושאים גופות שייגשו למעקה. אז הוא פתח את הלוע שלו ותפס מה שהושלך, ולא משנה האם האדם מת או מתפתל. הוא תפס גוף בלסתותיו, אבל לא ניסה כלל ללעוס. נראה ששיניו מוקדשות למטרת קריעה. הפיסות הקטנות ההן לא היו זקוקות לפירוק. במקום זאת, הרים הנחש את ראשו לאחור ופתח את לסתותיו רחב בהרבה מכפי שקניט היה מאמין שניתן. אז היה נעלם הגוף, כולל המגפיים, וקניט יכול היה לעקוב אחר התקדמותו במורד גרונו של היצור על פי ההתרחבות של הגרון הגמיש. זה היה מחזה מקפיא דם ומרתק כאחד.
נראה שאנשי הצוות שלו חולקים את היראה שלו, שכן כשהקרב שכך, ונותרו רק גופות ושבויים שנכנעו לטפל בהם, הם
287
ספינת קסם
אספו את מצרכי הנחשים שלהם על הסיפון האחורי הגבוה של ספינת העבדים והאכילו את הנחשים משם על פי תור. כמה מהשבויים הכבולים בכו וצרחו, אבל צעקותיהם הושקטו על ידי שאגות העידוד של צוות הפירטים עם השלכתו של כל מסעם אנושי מעבר למעקה. זה הפך במהרה למשחק שבו כל קורבן או גופה הושלכו לא אל נחש מסוים כי אם ביניהם, כדי לצפות בחיות הגדולות בעודן נאבקות על הבשר. האנשים שנותרו על המרייטה חשו מקופחים מעט על כך שהשעשוע הזה נגזל מהם, שכן למרות שהם המשיכו לבצע את תפקידיהם בספינה, זה נעשה תוך כדי מבטים רבים לעבר חבריהם. כשהנחשים החלו לשבוע, תוקפנותם פחתה והם שמחו להזין את עצמם על פי תור.
כשאחרוני השבויים הושלכו מעבר למעקה, ראשוני העבדים החלו להגיח את הסיפון. הם יצאו מהצהרים, משתעלים וממצמצים תחת שמש הבוקר. הם אחזו בסמרטוטים הקרועים שלבשו על גופיהם הגרומים והצמידו אותם לגופם כנגד רוח הים החזקה. כשכיסויי הצוהר נפתחו בזה אחר זה, הסירחון המבאיש באוויר גבר, כאילו היה שד מרושע שנכלא זמן רב מדי מתחת לסיפון. הבחילה של קניט גברה כשראה כמה מכוסי צלקות האנשים. מחלות תמיד הבעיתו אותו, והוא נחפז לשלוח לסורקור שליח שיאמר לו שהגיע הזמן להפריד בין הספינות. הוא רצה מי ים טובים ובריאים בינו לבין השדרית רדופת המחלות הזאת. הוא ראה את השליח שלו מזנק לביצוע הפקודה, להוט לראות טוב יותר בעצמו. קניט עצמו נטש את הסיפון האחורי וירד לתאו. שם הצית נרות מבושמים כדי להדוף את הניחוח שעקב אחריו מבחוץ.
רגעים מספר לאחר מכן, הקיש סורקור בקצביות על דלתו.
"יבוא", הזמין אותו קניט קצרות.
החובל החסון נכנס, ידו אדומה ועינו בוהקת. "ניצחון מוחלט", אמר לקניט בחוסר נשימה. "ניצחון מוחלט. הספינה שלנו, המפקד. ויותר משלוש מאות וחמישים גברים, נשים וילדים שוחררו מתחת לסיפונים הארורים שלה".
"יש מטען אחר כלשהו ששווה לציין?" שאל קניט ביובש כשסורקור עצר לנשום.
288
ספיגת קסם
סורקור חייך. "נראה שהקפטן אהב בגדים משובחים, המפקד. אבל הוא היה אדם כבד משקל, וטעמו בצבעים היה די פרוע".
"אם כך אולי מלבושיו של האיש המת יהיו לטעמך". הצינה בנימתו של קניט גרמה לסורקור להזדקף. "אם סיימת את ההרפתקה שלך, אני מציע שנשים צוות קטן על סיפונה תפליג עם ה׳פרס׳ שלנו לנמל כלשהו, בהתחשב בכך ששדרית העץ הזאת היא כל הרווח שלנו מעבודת הלילה הזה. כמה אנשים אבדו או נפצעו?"
"שני מתים, המפקד, שלושה נחתכו קצת". סורקור נשמע כאילו הוא נוטר על השאלה. הוא בבירור השלה את עצמו שקניט יחלוק את התלהבותו.
"אני תוהה עוד כמה נאבד למחלות. הסירחון לבדו מספיק כדי לגרום לאדם לבחילה, שלא לדבר על כל מחלה אחרת שהם אולי גידלו בגיגית הזאת".
"זאת לא אשמת האנשים שהצלנו אם זה יקרה, המפקד", ציין סורקור בנוקשות.
"לא אמרתי שכן. אייחס את זה לטיפשות שלנו. עכשיו. יש לנו את הספינה כגמול על טרחתנו, ואולי היא תימכר ברווח כלשהו, אבל רק לאחר שנפטור אותה מהמטען שלה ונדאג שהיא תצוחצח". הוא התבונן בסורקור וחייך בזהירות בעודו מנסח את השאלה לה ציפה. "מה אתה מציע שנעשה עם העלובים האלה שהצלת? היכן נוריד אותם?"
"אנחנו לא יכולים פשוט להוריד אותם בקרקע הקרובה ביותר, המפקד. זה יהיה רצח. חצי מהם חולים, השאר חלשים, ואין שום כלים או אספקה שאנחנו יכולים להותיר להם, פרט לביסקוויטים של הספינה".
"רצח", קטע אותו קניט בחביבות. "אה, זה מושג זר לי ולך. לא שאני השלכתי אנשים לנחשי ים לאחרונה".
"הם קיבלו מה שהגיע להם!" סורקור התחיל להיראות מוטרד. "וטוב יותר ממה שהגיע להם, שכן מה שהם קיבלו היה מהיר!" הוא חבט באגרוף בשרני בכף ידו השנייה וכמעט התבונן בזעף.
קניט נאנח קלות. "אה, סורקור. אני לא מתווכח על כך. אני
289
ספינת קסם
פשוט מנסה להזכיר לך שאנחנו, אתה ואני, פירטים. רשעים רצחניים שמשוטטים במעבר הפנימי בחיפוש אחר ספינות עליהן נוכל להתגבר, לבזוז ולמכור עבור כופר. אנחנו עושים זאת כדי להשיג רווח עבור עצמנו. אנחנו לא עלמות מרפאה לעבדים חולים, שחצי מהם ודאי היו ראויים לגורלם באותה המידה שהיה הצוות שבו האכלת את הנחשים. ואיננו מציליהם הגיבורים של המסכנים. פירטים, סורקור. אנחנו פירטים".
"זאת הייתה העסקה שלנו", ציין סורקור בעיקשות. "על כל ספינה חיה שנרדוף אחריה, נצא בעקבות ספינת עבדים אחת. אתה הסכמת".
"כך עשיתי. קיוויתי שלאחר שתתמודד עם המציאות של ׳ניצחון׳ אחד, תראה כמה זה חסר תוחלת. תחטוב, סורקור. נאמר שנאמץ את הצוות והמשאבים שלנו על מנת לקחת את הספינה העלובה הזאת לעירחלוקה. אתה חושב שהתושבים יקבלו אותנו בברכה ובשמחה כשנוריד לחוף שלוש מאות וחמישים עלובי נפש מורעבים למחצה, אומללים וחולניים שיזהמו את העיר כקבצנים, זונות וגנבים? אתה חושב שהעבדים האלה ש׳הצלנו׳ יודו לך על כך שתנטוש אותם לגורלם כקבצנים?"
"הם מלאי תודה עכשיו, כולם", הכריז סורקור בעקשנות. "ואני יודע שבזמני, המפקד, הייתי אסיר תוז־ה לו היו מורידים אותי לחוף בכל מקום, עם או בלי מעט לחם או פיסת בגד, כל עוד הייתי אדם חופשי ומסוגל לנשום אוויר נקי".
"טוב ויפה, טוב ויפה". קניט נתן הצגה גדולה של כניעה ונאנח. "הבה נרכב על החמור הזה עד הסוף, אם כך עלינו לעשות. תבחר נמל, סורקור, וניקח אותם לשם. כל מה שאבקש הוא זה: בדרכנו לשם, אלה שיכולים יתחילו את המשימה של ניקוי הספינה הזאת. וברצוני לצאת לדרך מהר ככל שאנו יכולים, כל עוד הנחשים שבעים". קניט הסב את מבטו מסורקור באגביות. לא יהיה טוב לתת לו להתבוסס באסירות התודה של האסירים המשוחררים. "אהיה זקוק לך על סיפון המרייטה, סורקור. מנה את ראפו לאחראי על הספינה השנייה, ותציב אתו כמה אנשים".
סורקור הזדקף. "כן המפקד", השיב ב^תת. ויצא מהחדר
290
ספינת קסם
בגרירת רגליים, אדם שונה מאוד מזה שהתפרץ לתוך התא, להוט מניצחון. הוא סגר את הדלת מאחוריו בשקט. במשך זמן מה, המשיך קניט להתבונן בו. הוא שם משקל רב מדי על נאמנותו של האיש. הקשר שקשר את שניהם נוצר בעיקר מנאמנותו של סורקור. הוא נד בראשו לעצמו. אולי זאת אשמתו. הוא לקח מלח פשוט ונבער עם כישרון למספרים וניווט ורומם אותו למעמד חובל, לימד אותו את התחושה של שליטה באנשים. חשיבה, על פי ההכרח, באה עם הפיקוד. אבל סורקור התחיל לחשוב יותר מדי. קניט יאלץ להחליט בקרוב מה חשוב לו יותר: ערכו של החובל כסגן, או השליטה המלאה של קניט עצמו בספינה שלו ובאנשיו. קניט נאנח בכבדות. כלים הופכים קהים במהירות כה רבה במקצוע הזה.
291
ספינת קסם
13
שינויים
בראשן התעורר עם עיניים מכוסות דוק וצוואר תפוס. אור הבוקר חדר מבעד לזגוגיות העבות של חלונות המפרץ שכיסו את קצהו של החדר בזכוכית. זה היה אור סמיך וקודר, ירוק מהאצות המיובשות שכיסו את החלונות מבחוץ, אבל עדיין אור, מספיק כדי להתריע בפניו שיום בחוץ, והגיעה השעה שהוא יצא לטפל בענייניו.
הוא קפץ מהערסל לרגליו. אשם. הוא היה אשם במשהו. בזבוז כל שכרו לאחר שנשבע שהפעם יהיה חכם יותר. כן, אבל זו הייתה אשמה מוכרת. זה היה משהו אחר, משהו שנשך בשיניים חדות יותר. אה. אלתיאה. הנערה הייתה כאן בלילה הקודם, וביקשה את עצתו, או שהוא חלם אותה. והעצות שהיו לו עבורה היו המרירות ביותר שלו, מבלי מילה של תקווה או הצעת עזרה ממנו.
הוא ניסה למשוך בכתפיו ולהיפטר מהדאגה. אחרי הכול, מה הוא חייב לנערה? כלום. שום דבר. הם אפילו לא היו באמת ידידים. פער המעמדות ביניהם היה עמוק מדי. הוא היה פשוט החובל בספינה של אביה, והיא הייתה בתו של הקפטן. אין מקום לידידות בתנאים כאלה. באשר לזקן עצמו, טוב, כן, אפרון
292
ספינת קסם
וסטריט עשה לו טובה כשאף אחד אחר לא היה מוכן לעשות זאת, נתן לו להוכיח את עצמו כשאף אחד אחר לא היה מוכן. אבל הזקן מת, אז זה סוף העניין.
וחוץ מזה, העצה אולי הייתה מרירה, אבל היא הייתה נכונה. אם בראשן היה יכול לחזור בזמן, הוא מעולם לא היה רב עם אביו. הוא היה הולך ללימודים האינסופיים, מתנהג כיאות באירועים החברתיים, מוותר על השכרות והסינדין, נישא למי שהייתה נבחרת עבורו. וכעת הוא היה היורש של הון משפחת טרל, ולא אחיו הצעיר.
המחשבה הזכירה לו שהוא לא היורש של הון משפחת טרל, ומכיוון שבזבז את שארית כספו בלילה הקודם פרט לכמה מטבעות, כדאי שידאג יותר בנוגע לעצמו ופחות בנוגע לאלתיאה. הנערה תיאלץ לדאוג לעצמה. היא תאלץ לחזור הביתה. זה הכול. מה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות, באמת? ישיאו אותה לגבר מתאים. היא תחיה בבית נוח עם משרתים ואוכל שהוכן היטב, תלבש בגדים שנתפרו במיוחד עבורה ותלך לאינספור המשתים והסעודות והאירועים החברתיים שנראו כה חיוניים לחברת בינגטאון ובמיוחד למשפחות הסוחרים. הוא נחר לעצמו בשקט. הוא יכול רק לקוות שגורל אכזר כזה ייפול בחיקו. הוא גירד את חזהו ואז את זקנו. הוא העביר את שתי ידיו בשיערו כדי להחליק אותו אחורה מפניו. הגיע הזמן למצוא עבודה. כדאי שינקה את עצמו וילך לרציפים.
"בוקר טוב", בירך את פאראגון כשעבר את חרטום הספינה.
הפסלון נראה כמי שסובל מאי-נוחות תמידית, בעודו מחובר לקדמת ספינה הנוטה בכבדות. בראשן תהה לפתע האם זה גרם לכאב בגבו, אבל לא היה לו די אומץ לשאול. זרועותיו השריריות של פאראגון היו משולבות מעל חזהו החשוף בעודו משקיף מעל המים הנוצצים למקום שבו ספינות אחרות נכנסו לנמל ויצאו ממנו. הוא אפילו לא פנה לעברו של בראשן. "אחר צהריים", תיקן אותו פאראגון.
"אכן", הסכים בראשן. "ובהחלט הגיע הזמן שאקח את עצמי למזח. לחפש עבודה חדשה, אתה יודע".
293
ספינת קסם
"אני לא חושב שהיא הלכה הביתה", השיב פאראגון. "אני חושב שאם היא הייתה הולכת הביתה, היא הייתה הולכת בדרך הישנה שלה, במעלה הצוקים ודרך היער. במקום זאת, לאחר שאמרה שלום, שמעתי אותה הולכת על החוף לעבר העיר".
"אלתיאה, אתה מתכוון?" שאל בראשן. הוא ניסה להישמע לא מודאג.
פאראגון העיוור הנהן. "היא קמה עם אור ראשון". המילים נשמעו כמעט כמו נזיפה. "זמן קצר לאחר ששמעתי את ציפורי הבוקר מתחילות לשיר, היא קמה ויצאה. לא שהיא ישנה הרבה בלילה".
"טוב. יש לה דברים רבים לחשוב עליהם. היא אולי הלכה לעיר הבוקר, אבל אני מוכן להתערב שהיא תחזור הביתה לפני סוף השבוע. אחרי הכול, לאן היא יכולה ללכת?"
"רק לכאן, אני מניח", השיב פאראגון. "אם כך. תחפש עבודה היום?"
"אם אני רוצה לאכול, אני חייב לעבוד", הסכים בראשן. "אז אני יורד לרציפים. אני חושב שאנסה את צי הדיג או את סירות הטבח במקום הסוחרים. שמעתי שאדם יכול להתקדם במהירות על סיפון אחת מספינות הלווייתנים או הדולפינים. לפחות כך שמעתי".
"בעיקר מכיוון שכה רבים מהם מתים", ציין פאראגון בעקשנות. "זה מה שאני שמעתי, בזמן שבו הייתי במצב לשמוע רכילות מסוג זה. שהם יוצאים לים לתקופות ארוכות מדי ומעמיסים את הספינות שלהם יותר מדי, ושוכרים אנשי צוות רבים מכפי שהם צריכים להפעיל את הספינה מכיוון שהם לא מצפים שכולם ישרדו את ההפלגה".
"גם אני שמעתי דברים כאלה", הודה בראשן בחוסר רצון. הוא השתוחח, ואז התיישב על החול לצד הספינה המקורקעת. "אבל איזו ברירה יש לי? הייתי צריך להקשיב לקפטן וסטריט במשך כל השנים. אם הייתי מקשיב, היה לי עכשיו כסף שחסכתי". הוא השמיע צליל שלא היה צחוק. "אני מצטער שאף אחד לא אמר לי, לפני שנים כה רבות, שאני צריך פשוט למחול על הגאווה המטופשת שלי ולחזור הביתה".
294
ספינת קסם
פאראגון פשפש עמוק בזיכרונו. "אם משאלות היו סוסים, קבצנים היו תכביס", הכריז, ואז חייך, כמעט מרוצה מעצמו. "זאת מחשבה שלא נזכרתי בה זמן רב".
"והיא נכונה כתמיד", אמר בראשן במרירות. "אז כדאי שאלך לנמל ואמצא לעצמי עבודה באחת מספינות ההרג המסריחות ההן. יותר קצבות מעבודת מלחים, גם את זה שמעתי עליהם".
"וזאת גם עבודה מלוכלכת", הסכים פאראגון. "בספינת סחר ישרה, אדם מתלכלך מזפת על ידיו, או נרטב ממי ים קרים, נכון. אבל בספינת טבח, זה דם וקרביים ושמן. אם תחתוך אצבע, תאבד יד לזיהום. אם לא תמות. ובאלה שלוקחות גם את הבשר, תבלה חצי מזמן השינה שלך באריזת הבשר בגיגיות מלח. בספינות החמדניות, המלחים ישנים לצד המטען המסריח".
"אתה כל כך מעודד", אמר בראשן בק™^ "אבל איזו ברירה יש לי? אין לי שום ברירה אחרת".
פאראגון צחק צחוק מוזר. "איך אתה יכול לומר את זה? יש לך את הברירה שמנועה ממני, הברירה שכל האנשים רואים כמובנת מאליה כך שהם אפילו לא רואים שיש להם אותה".
"על איזו ברירה אתה מדבר?" שאל בראשן באי-נוחות. נימה פראית נכנסה לקולו של פאראגון, נימה חסרת אחריות כשל נער המפנטז בפראות.
"להפסיק". פאראגון אמר את המילה בתשוקה חסרת נשימה. "פשוט להפסיק".
"להפסיק את מה?"
"להפסיק להיות. אתה ברייה כל כך שברירית. עור דק יותר מקנבס, עצמות דקות יותר מכל קורה. בפנים אתה רטוב כמו הים, ומלוח באותה המידה, וכל זה מחכה להישפך ממך בכל פעם שעורך נפתח. כל כך קל עבורך להפסיק להתקיים. פתח את עורך ותן לדם המלוח שלך לזרום החוצה, תן ליצורי הים לקחת את בשרך נשיכה אחר נשיכה, עד שאתה חופן של עצמות ירוקות ולחות המחוברות על ידי קווים של גיד נשוך. ולא תדע או תחוש או תחשוב שום דבר. אתה תפסיק. תפסיק".
"אני לא רוצה להפסיק", אמר בראשן בקול שקט. "לא כך. אף אדם לא רוצה להפסיק כך".
295
ספינת קסם
"אף אדם?" פאראגון צחק שוב, קולו נסדק וגבוה. "אוה הכרתי כמה שרצו להפסיק. והכרתי כמה שהפסיקו. והסוף היה זהה, בין אם הם רצו ובין אם לאו".
"נראה שבאחד מהם יש פגם קטן".
"אני בטוחה שאתה טועה", השיבה אלתיאה בקול קפוא. "הם תואמים ובעלי גוון עמוק ומהאיכות הטובה ביותר. העגילים עצמם עשויים זהב". היא התבוננה ישירות בעיניו של התכשיטן. "אבי מעולם לא נתן לי מתנה שלא הייתה באיכות הטובה ביותר".
התכשיטן הזיז את כף ידו ושני העגילים הקטנים התגלגלו בידו. בתנוכי אוזניה, הם נראו מתוחכמים ואלגנטיים. בכך ידו, הם נראו רק פשוטים וקטנים. "שבע-עשרה", הציע.
"אני צריכה עשרים ושלוש". היא ניסתה להסתיר את ההקלה שחשה. היא החליטה שלא תיקח פחות מחמש-עשרה לפני שנכנסה לחנות. ובכל זאת, היא תוציא מהאיש כל מטבע שתוכל. הפרידה מהם לא הייתה קלה, ולא היו לה משאבים רבים אחרים.
הוא נד בראשו. "תשע-עשרה. אני יכול לעלות לתשע-עשרה, אבל לא יותר מזה".
"אני יכולה לקבל תשע-עשרה", החלה אלתיאה, בעודה בוחנת את פניו בקפידה. כשראתה את עיניו נאורות, היא הוסיפה, "אם תכלול שני חישוקי זהב פשוטים שיחליפו את אלה".
כעבור חצי שעה של התמקחות, היא עזבה את החנות. שני חישוקי כסף פשוטים החליפו את העגילים שאביה נתן לה ביום הולדתה השלוש-עשרה. היא ניסתה לא לחשוב עליהם כעל משהו פרט לרכוש שמכרה. עדיין היה לה את הזיכרון של אביה הנותן לה אותם. היא לא הייתה זקוקה לתכשיטים עצמם. הם רק היו עוד שני דברים שצריך לדאוג בקשר להם.
זה היה מוזר, הדברים שאת רואה כמובנים מאליהם. קל מאוד לקנות בד כותנה עבה. אבל אז היא הייתה צריכה להשיג מחט, חוט וכפפת אצבעון. ומספריים כדי לחתוך את הבד. היא החליטה להכין לעצמה תיק בד קטן ולשמור בו את המכשירים
296
ספעת קסם
האלה. אם היא תבצע את תוכניתה, אלה יהיו פריטי הרכוש הראשונים שתקנה לחייה החדשים.
בעודה הולכת בשוק ההומה, היא ראתה אותו מבעד לעיניים חדשות. זה כבר לא היה רק עניין של מה היא יכולה להרשות לעצמה ומה תיאלץ לסמן על החשבון של משפחתה. לפתע היו סחורות מסוימות הרחק מעבר ליכולתה. לא רק בדים מפוארים או תכשיטים יקרים, כי אם דברים פשוטים ויפים כסט מסרקים. היא הרשתה לעצמה להתבונן בהם במשך כמה דקות נוספות, להצמיד אותם לשיערה בעודה מתבוננת במראה הזולה של התא ומדמיינת איך הם היו נראים בשיערה בנשף הקיץ. המשי הירוק השופע, עם שולי תחרה בצבע שמנת - לרגע היא כמעט ויכלה לראות את זה, כמעט ויכלה לשוב לתוך החיים שהיו שלה לפני מספר ימים.
אז חלף הרגע. לפתע נראה החזון של אלתיאה וסטריט בנשף הקיץ כמו סיפור שהיא המציאה. היא תהתה כמה זמן יחלוף עד שמשפחתה תפתח את תיבת הים שלה, והאם הם ינחשו מה מהמתנות נועדו למי. היא אפילו הרשתה לעצמה לתהות האם אחותה ואמה יזילו דמעה על המתנות מהבת והאחות שהן הרשו שתגורש. היא חייכה חיוך נוקשה והניחה את המסרקים חזרה על המגש של הסוחר. אין זמן לחלומות בהקיץ רגשניים כגון אלה. זה לא משנה, אמרה לעצמה בחומרה, אם הם יפתחו בכלל את התיבה. מה שמשנה הוא שהיא צריכה למצוא דרך לשרוד. שכן, בניגוד לעצתו המטופשת של בראשן טרל, היא לא התכוונה לזחול חזרה הביתה כמו ילדה מפונקת וחסרת אונים. לא. זה רק יוכיח שכל מה שקייל אמר עליה היה נכון.
היא יישרה את גווה והתקדמה בשוק בנחישות מחודשת. היא קנתה לעצמה כמה דברי מאכל פשוטים: שזיפים, חריץ גבינה וכמה לחמניות, לא יותר מכפי שתזדקק במשך היום. שני נרות זולים ותיבת חומרי הצתה עם צור ופלדה השלימו את רכישותיה.
לא היה לה עוד הרבה מה לעשות בעיר באותו היום, אבל היא לא רצתה לעזוב. במקום זאת היא שוטטה בשוק במשך זמן מה, בירכה לשלום את מי שזיהה אותה וקיבלה את תנחומיהם על
297
ספינת קסם
אובדן אביה. כבר לא כאב לה כשהם הזכירו אותו. במקום זאת, זה היה חלק מהשיחה שצריך לעבור, אי-נוחות. היא לא רצתה לחשוב עליו, או לדון עם כמעט זרים ביגון שחשה על אובדנו. ופחות מכול רצתה להיגרר לכל שיחה שעלולה לעסוק בנתק בינה לבין משפחתה. היא תהתה כמה אנשים ידעו על כך. קייל לא ירצה להכריז על זה, אבל משרתים ידברו, כפי שעשו תמיד. השמועה תתפשט. היא רצתה לעזוב את העיר לפני שהשמועה תהיה בכל פה.
ממילא לא היו רבים בבינגטאון שזיהו אותה. למעשה, היו מעטים פרט לסוחרים והמתווכים של הספינה שאתם ניהל אביה את עסקיו שהיא זיהתה. היא פרשה מהחברה של בינגטאון בהדרגה במשך השנים מבלי להבחין בכך אפילו. כל אישה אחרת בגילה הייתה משתתפת בשישה מפגשים לפחות במשך ששת החודשים האחרונים: נשפים וסעודות וחגיגות אחרות. היא לא הייתה אפילו באחד מאז, אה, נשף הבציר. לוח הזמנים של הפלגותיה לא אפשר את זה. והנשפים והארוחות נראו לא חשובים אז, משהו שהיא תוכל לחזור אליו מתי שתרצה. נגמר כעת. נגמר וחתום, שמלות שנתפרו למענה עם נעליים תואמות, צביעת שפתיה ובישום צווארה. כל זה נבלע בים עם גופתו של אביה.
היגון שחשבה ששכך אחז לפתע בגרונה. היא פנתה ומיהרה משם, במעלה רחוב אחד ובמורד אחר. היא מצמצה בעיניה במרץ, מסרבת לתת לדמעות לזרום. כשהצליחה להשתלט על עצמה, היא האטה את צעדה והתבוננה סביב.
היא התבוננה היישר לתוך החלון של חנותה של אמבר.
כבעבר, צינה מוזרה של חשש עלתה במעלה גבה. היא לא יכלה לחשוב על סיבה לכך שהיא חשה מאוימת על ידי ת^טמת, אבל כך היה. האישה אפילו לא הייתה סוחרת, אפילו לא הייתה תכשיטנית אמיתית. היא גילפה עץ למען סא. עץ, ומכרה אותו בתכשיטים. באותו הרגע, אלתיאה החליטה שברצונה לראות את סחורותיה של האישה בעצמה. באותה נחישות שבה הייתה אוחזת בסרפד, היא דחפה את הדלת ונכנסה לחנות.
298
ספינת קסם
היה קריר יותר בפנים, וכמעט חשוך לאחר האור הבוהק של הרחוב הקיצי. לאחר שעיניה התרגלו לאפלה, אלתיאה ראתה את המקום כפשטות מצוחצחת. הרצפה הייתה מקרשי אורן מוחלקים. גם המדפים היו מעץ פשוט. סחורותיה של אמבר סודרו על ריבועים פשוטים של בד עמוק גוון על המדפים. כמה מהמחרוזות המורכבות יותר הוצגו על הקירות מאחורי הדוכן שלה. היו גם קערות חרס מלאות בחרוזי עץ מפוזרים בכל צבע שעץ יכול להיות בו.
הסחורות שלה לא היו רק תכשיטים. היו קערות וצלחות פשוטות, מגולפות בחן נדיר ובתשומת לב למרקם העץ. גביעי עץ שהיו מכבדים את שולחנו של מלך. מסרקים לשיער שגולפו מעץ ריחני. דבר לא נוצר מפיסות שחוברו יחדיו. בכל מקרה, צורות גולו בעץ וגולפו במלואן, יצאו לאור מבריק באמצעות גילוף וצחצוח. במקרה אחד נוצר כיסא מגזע עץ עצום. הוא לא דמה למושב כלשהו שאלתיאה ראתה אי-פעם, שכן היה חסר רגליים אך בעל חלל מוחלק שאדם קטן־ממדים יכול להתכרבל בתוכו. בתוכו, ברכיה מקופלות לצדה, רגליה עוטות הסנדלים מציצות מתחת לשולי גלימתה, הייתה אמבר.
אלתיאה זועזעה מכך שלרגע היא התבוננה ישירות באמבר ולא ראתה אותה. זה היה בגלל העור והשיער והעיניים שלה, החליטה. האישה הייתה כולה באותו הצבע, כולל הבגדים שלה, והצבע הזה היה זהה לגווניי הדבש של העץ ממנו נעשה הכיסא. היא הרימה גבה אחת בשאלה לעבר אלתיאה.
"רצית לראות אותי?" שאלה בקול שקט.
"לא", השיבה אלתיאה, תשובה שהייתה כנה ואינסטינקטיבית כאחד. אז היא ניסתה להתאושש בכך שאמרה ביהירות. "פשוט הייתי סקרנית בנוגע לתכשיטי העץ עליהם שמעתי כל כך הרבה".
"מכיוון שאת מבינה בעץ משובח", הנהנה אמבר.
לא הייתה כמעט הבעה במילותיה של אמבר. איום? סרקזם? אמירה פשוטה? אלתיאה לא הצליחה להחליט. ולפתע היה זה יותר מדי שהעובדת בעץ הזאת, האמנית הזאת, תעז לדבר אליה כך. היא הייתה, חי סא, בתו של סוחר מבינגטאון, והייתה בעצמה
299
ספינת קסם
סוחרת מבינגטאון על פי זכות, והאישה הזאת, החצופה הזאת, הייתה לא יותר מזו שזה מקרוב באה ליישוב שלהם והעזה לתבוע לעצמה מקום ברחוב הגשם הפראי. כל התסכול והכעס של אלתיאה מהשבוע החולף מצאו לפתע מטרה. "את מתייחסת לספינה החיה שלי", השיבה אלתיאה. זה הכול עניין של נימה, קריאת התיגר על הזכות שיש לאישה הזאת לדבר על ספינתה.
"האם הפכו את העבדות לחוקית כאן בבינגטאון?" שוב לא הייתה הבעה אמיתית שניתן לראות בתווי פניה העדינים של האישה. אמבר שאלה את השאלה כאילו היא נבעה ישירות ממילותיה האחרונות של אלתיאה.
"כמובן שלא! שהצ׳לסדים ישמרו לעצמם את מנהגיהם הבזויים. בינגטאון לעולם לא תכיר בצדקתם".
"אה. אבל אם כך..." הפוגה קצרצרה, "התייחסת לספינה החיה כשלך? האם את יכולה לתבוע בעלות על ברייה חיה ובעלת בינה?"
"וויוואסיה היא שלי, כפי שאני מתייחסת לאחותי כשלי. משפחה". אלתיאה הטיחה את המילים. היא לא יכלה להסביר מדוע חשה לפתע כעס כזה.
"משפחה. אני מבינה". אמבר זרמה לעמדת עמידה. היא הייתה גבוהה מכפי שאלתיאה ציפתה. לא יפה, וודאי שלא יפהפייה, אבל עדיין היה בה משהו מרשים. בגדי היו צנועים, תנועתה חיננית. הבד בעל הקפלים העדינים של גלימתה שימש כהד לקפלים העדינים בשיערה. הופעתה חלקה את הפשטות והאלגנטיות של גילופיה. עיניה פגשו את מבטה של אלתיאה ואחזו בו. "את טוענת לאחווה עם עץ". חיוך נגע בזוויות פיה, והפך לפתע את פיה של אמבר לנייד, נדיב. "אולי יש לנו יותר במשותף מכפי שהעזתי לקוות".
אפילו הפגנת הידידותיות הקטנטנה הזאת רק הגבירה את זהירותה של אלתיאה. "קיווית?" אמרה בקרירות. "מדוע שתקווי שיש לנו משהו במשותף?"
החיוך התרחב מעט. "מכיוון שזה יקל על העניינים מבחינת שתינו".
300
ספינת קסם
אלתיאה סירבה לכך שיפתו אותה לשאול שאלה נוספת.
כעבור זמן מה, נאנחה אמבר קלות. "נערה כה עקשנית. אבל אני מגלה שאני מעריכה בך אפילו את זה".
"את עקבת אחרי באותו היום,... היום שבו ראיתי אותך במזח, ליד הוויוואסיה?" מילותיה של אלתיאה נשמעו כמעט כהאשמה, אבל נראה שאמבר לא נעלבה.
"לא ממש יכולתי לעקוב אחרייך", ציינה, "בהתחשב בכך שהייתי שם לפניך. אני מודה שעלה בדעתי כשראיתי אותך לראשונה שאולי את עקבת אחרי..."
"אבל הדרך שבה התבוננת בי..." הסתייגה אלתיאה ללא רצון. "אני לא אומרת שאת משקרת. אבל נראה כאילו את מחפשת אותי; צופה בי".
אמבר הנהנה לאטה, יותר לעצמה מאשר לנערה. "כך נראה גם לי. ובכל זאת, לא את היית מי שבאתי לחפש". היא שיחקה בעגילים שלה, גורמת ראשית לדרקון ואז לנחש להתנועע. "הלכתי לרציפים בחיפוש אחר נער עבד בעל תשע אצבעות, אם את יכולה להאמין בזה". היא חייכה חיוך מוזר. "במקום זאת, מצאתי אותך. יש צירוף מקרים, ויש גורל. אני מוכנה בהחלט להתווכח עם צירוף מקרים. אבל בפעמים המעטות שבהן התווכחתי עם הגורל, הפסדתי, קשות". היא נדה בראשה, וגרמה לכל ארבעת העגילים הלא תואמים להתנודד. נראה שעיניה מתבוננות פנימה, נזכרות באירועי העבר. אז היא נשאה את מבטה ופגשה את מבטה הסקרן של אלתיאה, וחיוכה שוב ריכך את פניה. "אבל זה לא נכון כלפי כל אדם. יש אנשים שנועדו להתווכח עם הגורל. ולנצח".
אלתיאה לא יכלה לחשוב על תשובה לכך, אז היא נותרה בשתיקתה. כעבור רגע, האישה נעה לעבר אחד המדפים שלה, והורידה סל. לפחות, ממבט ראשון זה נראה כמו סל. כשהיא התקרבה, אלתיאה ראתה שהוא נוצר מפיסת עץ אחת, כשכל העץ הלא דרוש גולף והותיר שבכה של חוטי עץ. אמבר ניערה אותו בעודה מתקרבת, והפריטים בתוכו נקשו והרעישו בנעימות.
"בחרי אחד", הזמינה את אלתיאה, מושיטה אליה את הדלי. "ברצוני להעניק לך מתנה".
301
ספינת קסם
בתוך הסל היו חרוזים. מבט אחד בהם, והדחף של אלתיאה לסרב להצעה הנדיבה ביהירות גווע. משהו במגוון הצבעים והצורות אחז במבט ותבע מגע. הם היו נעימים למגע. כזה מגוון של צבע ומרקם. כולם היו חרוזים גדולים, גדולים כמו עוביו של האגודל של אלתיאה. נראה שכל אחד מהם ייחודי. חלקם היו בעיצובים פשוטים ומופשטים, אחרים היו חיות, או פרחים. עלים, ציפורים, כיכר לחם, דגים, צב... אלתיאה גילתה שהיא לקחה את הסל ונברה בתוכו בעוד אמבר צפתה בה בעיניים להוטות במידה מוזרה. עכביש, תולעת מתפתלת, ספינה, זאב, תות, עין, תינוק שמנמן. כל חרוז בסל היה נחשק, ואלתיאה הבינה לפתע את הקסם של סחורותיה של האישה. היו אלה תכשיטים של עץ ויצירתיות. אומן אחר ודאי יכול היה לגלף טוב כמוה, ניתן היה לרכוש עץ טוב באותה המידה, אבל אלתיאה מעולם לא ראתה אומנות כזאת מיושמת על עץ כזה בדיוק כזה. חרוז הדולפין המקפץ יכול היה להיות רק דולפין: לא היה תות, לא חתוך, לא תפוח המסתתר בפיסת העץ הזאת. רק הדולפין היה שם, ורק אמבר הייתה יכולה למצוא אותו ולהוציא אותו ממחבואו.
אלתיאה לא הייתה מסוגלת לבחור, אבל היא המשיכה לחפש בין החרוזים. לחפש אחר זה שהיה מושלם יותר מכל. "מדוע את רוצה לתת לי מתנה?" שאלה לפתע. מבטה הזריז קלט את גאוותה של אמבר במעשה ידיה. הריתוק של אלתיאה לחרוזיה מילא אותה גאווה. לחייה החיוורות של האישה היו כמעט חמימות, ועיניה הזהובות נצצו כעיניו של חתול מול אש.
כשהיא דיברה, החמימות רכבה גם על מילותיה. "ברצוני להפוך אותך לידידה".
"מדוע?"
"מכיוון שאני רואה שאת מתקדמת בחיים בכיוון מנוגד להם. את רואה את זרם האירועים, את יכולה לראות איך תוכלי להשתלב באופן הקל ביותר. אבל את מעזה להתנגד לכך. ולמה? פשוט מכיוון שאת מתבוננת בהם ואומרת, ׳הגורל הזה לא מתאים לי. לא ארשה שהוא ייפול בחיקי׳". אמבר נדה בראשה, אבל החיוך הקטן שלה הפך את התנועה לחיובית. "תמיד
302
ספינת קסם
הערכתי אנשים שמסוגלים לעשות זאת. הם כה מעטים. רבים, כמובן, יצעקו וירטנו בנוגע למלבוש שהגורל ארג להם, אבל הם עדיין מרימים אותו ועוטים אותו, ורובם עוטים אותו עד קץ ימיהם. את... את מעדיפה ללכת עירומה אל תוך הסערה". שוב החיוך, שנמוג באותה המהירות שפרח. "איני מסוגלת לסבול את המחשבה שתעשי זאת. אז אני מציעה לך חרוז לענוד".
"את נשמעת כמו מגדת עתידות", התלוננה אלתיאה, ואז אצבעה נגעה במשהו בתחתית הסל. היא ידעה שזה החרוז שלה לפני שאחזה בו בין אגודל לאצבע והרימה אותו לראש האוצר. אבל כשהרימה אותו, היא לא יכלה לומר מדוע בחרה בו. ביצה. ביצת עץ פשוטה, המחוררת כך שניתן יהיה לענוד אותה עם חוט על פרק היד או על הצוואר. היא הייתה בצבע חום חמים, עץ שאלתיאה לא הכירה, ומרקם העץ הקיף אותה ולא נע מקצה לקצה. היא הייתה פשוטה יחסית לאוצרות האחרים בסל, אבל היא התאימה באופן מושלם בחלל ידה כשסגרה סביבה את אצבעותיה. היה נעים לאחוז בה, כפי שנעים ללטף חתלתול. "האוכל לקבל את זה?" שאלה בקול שקט ועצרה את נשימתה.
"הביצה". החיוך עלה על פניה של אמבר ונותר שם. "ביצת הנחש. כן, את יכולה לקבל אותה. את אכן
"ואת לא רוצה דבר בתמורה?" שאלה אלתיאה בעוז. היא ידעה שזאת שאלה לא נוחה, אבל משהו בנוגע לאמבר הזהיר אותה שחכם יותר לשאול אותה שאלה גסה מאשר לשגות בהנחה.
"בתמורה", ענתה אמבר חלקות, "אני מבקשת רק שתאפשרי לי לעזור לך".
"לאפשר לך לעזור לי במה?"
אמבר חייכה. "בסיכול הגורל", השיבה.
וינטרו הרים חופן כפול של מים פושרים מהדלי והתיז ושפשף אותם על פניו. באנחה, הוא הוריד את ידיו חזרה לדלי ואפשר למים להרגיע אותן לרגע. יבלות פתוחות, הבטיח לו אביו, הן ההתחלה של עור גס. "נקשיח את ידי הכוהן האלה תוך שבוע. חכה ותראה", הבטיח לו אביו בעליצות בפעם האחרונה שראה לנכון להבחין בקיומו של בנו. וינטרו לא היה מסוגל להשיב.
303
ספינת קסם
הוא לא זכר זמן שבו היה כה עייף. ההכשרה שלו אמרה לו שהמקצבים העמוקים ביותר של גופו נשברו. במקום לקום עם שחר ולחפש את מיטתו כשהאפלה עטפה את הארץ, אילצו אותו אביו והחובל הראשון והשני לארגן את חייו באופן חדש, המבוסס על משמרות וצלצולים. לא היה צורך באכזריות שלהם. הספינה עדיין הייתה קשורה למזח היטב, אבל הם בכל זאת התעקשו. מה שהם התעקשו שהוא ילמד לא היה כל כך קשה, לו רק היו מאפשרים לגופו ולמוחו מנוחה מוחלטת בין השיעורים. במקום זאת, העירו אותו בשעות שהיו חסרות הגיון עבורו, ושלחו אותו לטפס על תרנים ולקשור קשרים ולתפור קנבס ולנקות ולקרצף. ותמיד, תמיד, עם חיוך קלוש בזוויות פיהם, עם לעג בכל פקודה. הוא היה משוכנע שהוא מסוגל להתמודד עם כל מה שהטילו עליו, לו רק לא היה צריך להתמודד מול הלעג התמידי הזה. הוא משך את ידיו הכואבות מהדלי וייבש אותן בעדינות על סמרטוט.
הוא התבונן סביב בארון השרשראות שהפך לביתו. סלסל מחבל גס היה כרוך על פינה אחת. בגדיו חלקו ווים עם סלילי חבל. כל פיסת חבל הייתה מאוחסנת כעת באופן מדויק ומסודר. היבלות השבורות על ידיו של וינטרו העידו על השיעורים החוזרים והנשנים שלו.
הוא הוריד את החולצה הנקייה ביותר שלו ולבש אותה בעדינות. הוא חשב להחליף את מכנסיו והחליט שזה לא שווה את המאמץ. הוא כיבס את הזוג השני בלילה הקודם, אבל בחדר האחסנה הצפוף, הם עדיין היו לחים והחלו להדיף ריח עובש. הוא שקע על אחוריו. לא היה מקום נוח לשבת בו. הוא הניח את ראשו הכואב על ידיו והמתין לדפיקה על הדלת שתזמן אותו לשולחן הקפטן. מאז שניסה פשוט לרדת מהספינה ברגל, טורג החל לנעול אותו במגוריו במשך כל הזמן שהוקצה לו לשינה.
באופן לא יאומן, הוא נמנם בעודו כורע שם, ונרתע לאחור כשהתעורר על ידי פתיחתה הפתאומית של הדלת. "קפ׳ן רוצה אותך", בירך אותו טורג. בעודו צועד משם, הוסיף האיש הקופי, "למרות שאין לי מושג מדוע שמישהו ירצה אותך".
וינטרו התעלם מהעלבון ומצווחות מפרקיו והתרומם והלך
304
ספינת קטם
בעקבות האיש. בעודו הולך, הוא ניסה לשחרר את כתפיו. הייתה זו תחושה טובה להיות מסוגל לעמוד שוב זקוף לחלוטין. טורג התבונן לאחור לעברו. "תמהר, אתה! לאף אחד אין זמן לעיכובים שלך".
גופו הגיב יותר מאשר מוחו, וניסה לנוע מהר יותר. למרות שטורג איים עליו כמה פעמים עם חבל קשור, הוא מעולם לא השתמש בו. והעובדה שהוא איים עליו רק כשאביו או החובל הראשון לא היו בספינה גרמה לוינטרו לחשוד שזה משהו שטורג היה רוצה לעשות אבל לא העז. ובכל זאת, עצם העובדה שחש שיש לאיש את הנכונות לעשות זאת הספיקה לוינטרו לחוש בחילה בכל עת שהוא היה בסביבה.
טורג ליווה אותו עד לדלתו של הקפטן, כאילו אינו יכול לבטוח בנער שיתייצב בכוחות עצמו. ווינטרו הניח שהוא צודק בכל. למרות שאביו הזכיר לו שוב ושוב שצוויו של סא כללו את הציות והכבוד המגיע להוריו של אדם, וינטרו החליט שאם ימצא הזדמנות כלשהי, הוא יעזוב את הספינה וישוב בדרך כלשהי למנזר. לעתים הוא חש שהנחישות הזאת היא כל מה שנותר לו להיאחז בו. טורג צפה בו בעודו נוקש חדות על הדלת, ואז נכנס למשמע ה״יבוא" החד של אביו.
אביו כבר ישב לצד שולחן קטן. השולחן כוסה בבד לבן, ועליו מערך נאה של כלי הגשה. השולחן היה ערוך לשניים, ובמשך רגע לא נוח עמד וינטרו בדלת, תוהה האם הוא מפריע לפגישה פרטית.
"כנס", אמר אביו, רוגז קל בקולו. "וסגור את הדלת", הוסיף בנימה עדינה יותר.
וינטרו ציית לו אבל נותר לעמוד ליד הדלת, ותהה מה נדרש ממנו כעת. האם הוא זומן להגיש לשולחן לאביו ולאורח? אביו היה לבוש היטב, כמעט ברשמיות. הוא לבש מכנסיים כחולים צמודים ומקטורן כחול מעל חולצה בצבע שמנת. שיערו נמשח בשמן וזהר כמו זהב ישן באור המנורה. .
"וינטרו, בני, בוא ושב והצטרף אלי. שכח לרגע שאני הקפטן ותאכל ארוחה טובה והבה נדבר גלויות". אביו החווה לעבר
305
ספינת קסם
הצלחת והכיסא שמולו וחייך בחמימות. זה רק גרם לוינטרו לחוש זהיר יותר כשניגש לשולחן והתיישב בזהירות. הוא הריח טלה צלוי ומחית לפת עם חמאה ורוטב תפוחים ועדשים המבושלים עם מנטה. מדהים כמה יכול האף להתחדד לאחר כמה ימים של לחם קשה ונזיד שמנוני. ובכל זאת, הוא שמר על קור רוחו, ואילץ את עצמו לקפל את המפית שלו על חיקו ולהמתין לסימן מאביו לפני שהחל להגיש לעצמו. הוא אמר "בבקשה", כשאביו הציע לו יין ו״תודה" כשכל מאכל הוצע לו. הוא חש שאביו צופה בו, אבל לא התאמץ לפגוש את מבטו בעודו ממלא ואז מרוקן את צלחתו.
אם אביו התכוון שהארוחה המתורבתת הזאת והרגע השקט הזה יהיו שוחד או מנחת שלום, זה היה רעיון רע. שכן כשהאוכל מילא את בטנו והסביבה החזירה לו תחושה של נורמליות, גילה וינטרו שצינה של זעם גדלה בו. ממצב שבו לא ידע מה לומר לאיש הזה שחייך בחיבה בעוד בנו אוכל כמו כלב מורעב, עבר וינטרו למצב שבו אילץ את לשונו להחריש. הוא ניסה לזכור את כל מה שלימדו אותו בנוגע לדרכי התמודדות עם מצבים קשים, שעליו להמתין עם שיפוטו ופעולתו עד לאחר שיקלוט את מניעיו של יריבו. אז הוא אכל ושתה ללא קול, וצפה באביו בחשאי מתחת לריסיו. אביו ממש קם בעצמו להניח את הצלחות שלהם על מזנון ואז הציע לוינטרו מנה של קצפת עם פירות. "תודה לך", אילץ וינטרו את עצמו לומר בקול שקט כשהמנה הונחה לפניו. היה משהו בדרך שבה אביו התיישב שוב על הכיסא שהודיעה לו שמטרת כל הפגישה הזאת עומדת להיות מוכרזת.
"פיתחת תיאבון בריא", ציין קייל בחביבות. "עבודה קשה ואוויר הים עושים את זה לאדם".
"כך נראה", השיב וינטרו במתינות.
אביו צחק בצרידות. "אם כך, אתה עדיין כועס, מה? באמת, בן, אני יודע שזה ודאי נראה לך קשה כעת, ואולי כרגע אתה עדיין כועס עלי. אבל אתה ודאי מתחיל לראות שזה מה שנועדת לעשות. עבודה קשה וישרה וחברתם של גברים ויופייה של ספינה כשהמפרשים פרושים... אבל אני מניח שטרם ידעת את מלוא החוויה. אני פשוט רוצה שתדע שאני לא עושה את זה כדאי
306
ספינת קסם
להיות קשה או אכזרי. יום יבוא ותודה לי. אני מבטיח לך זאת. כשאנחנו נסיים אתך, אתה תכיר את הספינה הזאת כפי שקפטן אמיתי צריך להכיר אותה, שכן זה יהיה לאחר שתעבוד בכל חלק בה, ולא תהיה משימה שלא ביצעת בעצמך". אביו עצר וחייך במרירות. "בניגוד לאלתיאה, שרק טוענת שיש לה ידע כזה. אתה באמת תעשה את זה, ולא רק כשבא לך, כי אם כפי שמלח צריך, עסוק בכל רגע של המשמרת, ומבצע משימות כשצריך לעשותן, לא רק כשפקדו עליך לעשות זאת".
אביו השתתק, ובבירור ציפה לתגובה כלשהי. וינטרו לא אמר דבר. לאחר הפוגה כבדה, כחכח אביו בגרונו. "אני יודע שמה שאני מבקש ממך קשה. ולכן אומר לך בדיוק מה מצפה לך בקצה בדרך התלולה הזאת. עוד שנתיים, אני מצפה למנות את גאנטרי אמספורג׳ לקפטן הספינה הזאת. עוד שנתיים, אני מצפה שתהיה מוכן לשרת כחובל. תהיה מאוד צעיר לתפקיד, אל תשלה את עצמך בקשר לזה. וזה לא יינתן לך סתם כך. תיאלץ להוכיח לאמספורג׳ ולי שאתה מוכן לזה. וגם אם וכאשר נקבל אותך, עדיין תיאלץ להוכיח את עצמך לצוות, כל יום וכל שעה. זה לא יהיה קל. ועדיין, זאת הזדמנות שמוצעת למעטים מאד. אז".
בחיוך אטי, הוא הושיט יד לתוך המקטורן שלו. הוא הוציא קופסה קטנה. הוא פתח אותה בעצמו, ואז פנה להציע את תוכנה לוינטרו. זה היה עגיל זהב קטין, שעוצב בצורת הפסלון של וויוואסיה. הוא ראה עגילים דומים על המלחים האחרים. רוב אנשי הצוות לבשו סמל כלשהו שסימן את נאמנותם לספינתם. עגיל, צעיף, סיכה, כתובת קעקע לאלה שהיו ממש בטוחים בהמשך העסקתם. כל אלה היו דרכים להכריז שנאמנותך נתונה יותר מכל לספינה. מעשה כזה לא היה הולם עבור כוהן של סא. אביו ודאי ידע כבר מה תהיה תשובתו. אבל החיוך על פניו של אביו היה רחב כשהוא הזמין אותו במילים, "זה בשבילך בן. אתה צריך לענוד את זה בגאווה".
אמת. אמת פשוטה, יעץ וינטרו לעצמו, ויש לומר אותה ללא כעס או מרירות. אם כך. בנימוס. בעדינות. "אני לא רוצה את ההזדמנות הזאת. תודה לך. אתה ודאי יודע שלעולם לא אשחית
307
ספינת קסם
את גופי בכך שאנקב את אוזני כדי לענוד את זה. אני מעדיף להיות כוהן של סא. אני מאמין שזאת שליחותי האמיתית. אני יודע שאתה מאמין שאתה מציע לי -״
"שתוק!" היה כאב עמוק מתחת לכעס בקולו של אביו. "פשוט תשתוק". כשהנער חישק את לסתו ואילץ את עצמו להתבונן רק בשולחן, אביו דיבר לעצמו. "הייתי מעדיף לשמוע ממך כל דבר פרט לקשקוש הפחדני הזה בנוגע להיותך כוהן של סא. תאמר שאתה שונא אותי, תאמר שאתה לא מסוגל לשאת את העבודה, ואדע שאני יכול לשנות את דעתך. אבל כשאתה מתחבא מאחורי שטויות הכוהנים האלה... אתה מפחד? מפחד מכך שינקבו את אוזנך, מפחד מהחיים הלא מוכרים האלה?" שאלתו של אביו הייתה כמעט נואשת. האיש חיפש אמצעי שבו יוכל לשכנע את וינטרו לצדו.
"אני לא מפחד. אני פשוט לא רוצה את זה. מדוע שלא תציע את זה לאדם שבאמת כמה לזה? מדוע שלא תציע אותה ההצעה לאלתיאה?" שאל וינטרו בקול שקט. השקט בקולו קטע את מתקפתו של אביו.
עיניו של אביו נצצו כמו אבן כחולה. הוא הצביע על וינטרו באצבעו כאילו היא הייתה נשק. "זה פשוט. היא אישה. ואתה, לעזאזל אתך, תהיה גבר. במשך שנים הפריע לי שראיתי את אפרון וסטריט גורר את בתו אחריו, מתייחס אליה כאל בן. וכשאתה שבת ועמדת בפני בחצאיות החומות האלה עם הקול השקט והגוף הרכרוכי שלך, עם נעימות ההליכות שלך והתנהגותך השפנית, נאלצתי לשאול את עצמי, האם אני טוב ממנו? שכן בפני עומד בני, ומתנהג יותר כמו אישה מכפי שאלתיאה אי-פעם התנהגה. הבנתי את זה אז. שהגיע הזמן שהמשפחה הזאת -״
"אתה מדבר כמו צ׳לסדי", ציין וינטרו. "שם, כך נאמר לי, להיות אישה משמעותו להיות מעט יותר משפחה. אני חושב שזאת תוצאה של קבלתם הוותיקה את מוסד העבדות. אם אתה מסוגל להאמין שבן אנוש אחר יכול להיות רכושך, זה רק צעד אחד יותר לומר שאשתך ובתך גם הן רכושך, ולגזור עליהן את החיים
308
ספינת קסם
הנוחים לך. אבל בג׳מאיליה ובבינגטאון, נהגנו להתגאות במה שהנשים שלנו מסוגלות לעשות. למדתי את ההיסטוריות. חשוב על המושלת מלואדה, שמשלה ללא בן זוג במשך עשרים שנה, והייתה אחראית על מיסוד זכויות העצמי והרכוש, יסוד כל החוקים שלנו. בנוסף, חשוב על הדת שלנו. סא, שלו אנו הגברים סוגדים כאב הקיום, הוא עדיין סא כשנשים קוראות לה אם הכול. רק באיחוד יש המשכיות. הצו הראשון של סא אומר הכול על כך. רק בדורות האחרונים התחלנו להפריד את החציים של השלם שלנו, ולחלק את -״
"לא הבאתי אותך לכאן כדי להקשיב לזיבולי השכל הדתיים שלך", הכריז קייל הייבן לפתע. הוא דחף את עצמו לאחור מהשולחן באלימות כזאת שהוא עשוי היה להפוך אותו לו לא היה מאובטח לרצפה בחוזקה. הוא פסע סביב החדר. "אתה אולי לא זוכר אותה, אבל סבתך, אמי, באה מצ׳לסד. וכן, אמי התנהגה כפי שנאות לאישה להתנהג, ואבי נהג כגבר. ואני לא נפגעתי מחינוך שכזה. ראה את סבתך ואת אמך! האם הן נראות לך מאושרות ושמחות בגורלן כשהן נושאות על גבן החלטות וחובות שמוציאות אותן אל קשיי העולם, נאלצות להתמודד עם כל מיני טיפוסים נחותים, נאלצות לדאוג כל הזמן בנוגע לחשבונות ונושים וחובות? אלה לא החיים שנשבעתי שאספק לאמך, וינטרו, או לאחותך. איני מוכן לראות את אמך מזדקנת וכורעת תחת הנטל כפי שקרה לסבתך וסטריט. לא כל עוד אני גבר. ולא כל עוד אני מסוגל להפוך אותך לגבר שיבוא בעקבותיי ויבצע את חובותיו של גבר במשפחה הזאת". קייל הייבן שב לשולחן והכה בו בחוזקה והנהן בראשו בחדות, כאילו מילותיו קבעו את עתידה של המשפחה כולה.
המילים נטשו את וינטרו. הוא בהה באביו וכשל במחשבותיו, בעודו מנסה למצוא מכנה משותף שיאפשר לו לדבר אתו בהגיון. הוא לא הצליח. למרות קשר הדם ביניהם, האיש הזה היה זר, ואמונותיו היו שונות באופן כה מוחלט מאלה של וינטרו שהוא חש שאין לו תקווה לגרום לו להבין אותו. לבסוף אמר בקול שקט, "סא מלמד אותנו שאל לאדם לקבוע את נתיבו של אחר בחיים.
309
ספינת קסם
גם אם תאסור את גופו בכלוב ותאסור עליו לבטא את מחשבותיו, גם אם תחתור את לשונו, אתה לא יכול להשתיק את נשמתו של אדם".
לרגע, אביו פשוט התבונן בו. גם הוא רואה זר, חשב וינטרו לעצמו. כשדיבר, קולו היה צרוד. "אתה פחדן. פשוט פחדן". אז חלף אביו על פניו. כל האומץ של וינטרו נדרש ממנו כדי שלא יירתע באימה כשאביו מולידו חלף על פניו. אבל קייל רק פתח את הדלת וצעק לטורה האיש הופיע במהירות כה רבה שוינטרו ידע שהוא התעכב בסביבה, אולי אפילו צותת. קייל הייבן לא הבחין בכך, או שלא היה לו אכפת.
"קח את נער הסיפון חזרה למגוריו", פקד אביו על טורג לפתע. "שמור עליו היטב ודאג שהוא ילמד את כל חובותיו בטרם נפליג. ותרחיק אותו ממני". את החלק האחרון ביטא ברגש רב, כאילו העולם עשה לו עוול.
טורג הניד בראשו ווינטרו קם ללא מילים ובא בעקבותיו. לבו שקע בקרבו כשזיהה את החיוך על פניו של טורג. אביו מסר אותו לחלוטין בידיו של עלוב הנפש, והאיש ידע זאת.
לעת עתה נראה שהאיש מסתפק בהובלתו לעבר הצינוק העלוב שלו. וינטרו הצליח בקושי להתכופף לפני שהאיש דחף אותו מעבר לסף. הוא מעד, אבל תפס את עצמו לפני שנפל. הוא היה שקוע מדי בייאוש מכדי שישמע את ההערה הלועגת שטורג השליך לעברו לפני שטרק את הדלת. הוא שמע את האיש סוגר בריח גס וידע שהוא נעול בפנים לפחות למשך שש השעות הבאות.
טורג אפילו לא הותיר לו נר. וינטרו גישש באפלה עד שידיו איתרו את רשת החבלים של הערסל. הוא הרים במגושם את גופו הנוקשה אל הערסל וניסה למצוא תנוחה נוחה. אז הוא שכב ללא תזוזה. סביבו נעה הספינה בעדינות במי הנמל. הצלילים היחידים שהגיעו אליו היו עמומים. הוא פיהק פיהוק גדול, והשפעת הארוחה הגדולה שאכל ויום העבודה הארוך התגלתה חזקה מהכעס והייאוש שלו. מתוך הרגל של שנים, הוא הכין את גופו ומוחו למנוחה. ככל שהערסל הרשה, הוא מתח את השרירים
310
ספינת קסם
הגדולים והקטנים של גופו, מתאמץ להחזיר הכול למערך הנכון לפני המנוחה.
התרגילים המחשבתיים היו קשים יותר. כשרק הגיע למנזר, נתנו לו טקס פשוט מאוד בשם מתן סליחה על היום. אפילו הילד הצעיר ביותר יכול היה לעשות זאת. כל מה שנדרש היה להתבונן לאחור על מאורעות היום ולפטור את כאבי היום כמשהו שחלף ולבחור לזכור כרווחים את הלקחים שנלמדו ואת רגעי התובנה. כשתלמידים צמחו בדרכיו של סא, ציפו מהם לבצע את התרגיל הזה באופן מתוחכם יותר, שילמדו לאזן את היום, לקחת אחריות על מעשיהם שלהם וללמוד מהם מבלי לעסוק באשמה או חרטה. וינטרו לא חשב שהוא מסוגל לעשות זאת הלילה.
מוזר. כמה קל היה לאהוב את דרכו של סא וללמוד את המדיטציות בימים המובנים והשקטים של המנזר. בין קירות האבן המסיביים, היה קל לראות את הסדר שנמצא בבסיס העולם, קל לראות את חייהם של החוואים והרועים והסוחרים ולראות עד כמה אומללותם נוצרה בידיהם. כעת, כשהיה בקרב כל זה, הוא עדיין ראה חלק מהתבנית, אבל חש עייף מכדי שיוכל לבחון אותה ולראות איך יוכל לשנות אותה. הוא היה סבוך בחוטי המארג שלו. "אני לא יודע איך לגרום לזה להפסיק", אמר לאפלה בקול שקט. בעגמומיות כשל ילד נטוש, הוא תהה האם מי ממוריו התגעגע אליו.
הוא זכר את הבוקר האחרון שלו במנזר, ואת העץ שבא אליו משברי הזכוכית הצבעונית. הוא תמיד התגאה בסוד ביכולתו לזמן יופי ולאחוז בו. אבל האם היה זה כישרון שלו? או משהו שנוצר על ידי המורים, שבודדו אותו מן העולם וסיפקו לו מקום וזמן בהם יכול היה לעבוד? אולי, באווירה הנכונה, כל אחד יכול לעשות זאת. אולי הדבר היחיד שהיה ראוי לציון בו היה שניתנה לו הזדמנות. לרגע, הוא המום מכמה הוא רגיל. אין דבר יוצא דופן בוינטרו, נער סיפון בינוני, מלח מגושם. אפילו לא ראוי לציון. הוא ייעלם למעמקי הזמן כאילו לא נולד. הוא כמעט חש את עצמו מתפרק לתוך האפלה.
לא. לא! הוא לא יוותר. הוא יאחז בעצמו, ויילחם ומשהו יקרה.
ו 31
ספינת קסם
משהו. האם המנזר ישלח מישהו שיחקור אודותיו כשלא ישוב? "אני חושב שאני מקווה שיצילו אותי", ציין לעצמו בעייפות. הנה. זאת שאיפה נאה. להישאר בחיים ולהישאר עצמו עד שמישהו יוכל להציל אותו. הוא לא היה בטוח אם... אם... אם... הייתה שם התחלה של מחשיבח אבל האפלה הגואה של השינה הטביעה אותה.
באפלת הנמל, וויוואסיה נאנחה. היא שילבה את זרועותיה הדקות מעל שדיה והתבוננה באורות הבוהקים של שוק הלילה. היא הייתה כה שקועה במחשבותיה שהופתעה לחוש את המגע הרך של יד על קרשיה. היא התבוננה כלפי מטה. "רוניקה!" הכריזה בהפתעה שקטה.
"כן. שה. ברצוני לדבר אתך בשקט".
"כרצונך", השיבה וויוואסיה המסוקרנת בקול שקט.
"אני צריכה לדעת... כלומר, אלתיאה שלחה לי הודעה. היא חששה שלא הכול בסדר אתך". קולה של האישה נחלש. "ההודעה הגיעה לפני כמה ימים. משרתת, שחשבה שאינה חשובה, הניחה אותה בחדר העבודה של אפרון. מצאתי אותה רק היום".
ידה עדיין הונחה על השדרית. וויוואסיה יכלה לקרוא חלק מתחושותיה, אבל לא את כולן. "קשה לך להיכנס לחדר הזה, נכון? קשה כמו שקשה לך לבוא לכאן לראות אותי".
"אפרון", לחשה רוניקה ברעד. "האם הוא... האם הוא בתוכך? האם הוא יכול לדבר אתי דרכך?"
וויוואסיה נדה בראשה בצער. היא הייתה רגילה לראות את האישה הזאת דרך עיניהם של אפרון ואלתיאה. הם ראו אותה כנחושה וסמכותית. הלילה, בגלימה הכהה שלה עם ראש מורכן, היא נראתה כל כך קטנה. וויוואסיה כמהה לנחם אותה, אבל לא יכלה לשקר. "לא. אני חוששת שזה לא ככה. אני מודעת למה שהוא ידע, אבל זה מעורב עם כל כך הרבה דברים אחרים. ועדיין, כשאני מתבוננת בך, אני חשה את האהבה שהוא חש כלפייך. האם זה עוזר?"
312
ספינת קסם
"לא", ענתה רוניקה ביושר. "יש בכך נחמה, אבל זה לעולם לא יהיה כמו זרועותיו החזקות של אפרון המחבקות אותי, או עצתו המדריכה אותי. אוה, ספינה, מה אעשה? מה אעשה?"
"אני לא יודעת", ענתה וויוואסיה. המצוקה של רוניקה העירה בה חרדה בתשובה. היא ניסחה אותה במילים. "מפחיד אותי שאת שואלת אותי את השאלה הזאת. את ודאי יודעת מה לעשות. אפרון בהחלט תמיד האמין כך". באופן רפלקסיבי, הוסיפה וויוואסיה, "הוא חשב על עצמו כעל מלח פשוט, את יודעת. אדם שיש לו את הכישרון לנהל ספינה היטב. את היית החוכמה של המשפחה, בעלת החזון הגדול יותר. הוא סמך על זה".
"באמת?"
"כמובן. איך עוד יכול היה להפליג ולהותיר אותך לנהל הכול?" רוניקה שתקה, ואז נאנחה אנחה גדולה.
בקול שקט הוסיפה וויוואסיה. "אני חושבת שהוא היה אומר לך לעשות את הנכון בעינייך".
רוניקה נדה בראשה בעייפות. "אני חוששת שאת צודקת. וויוואסיה, את יודעת איפה אלתי^^?"
"כ^גע? לא. את לא יודעת?"
רוניקה ענתה בחוסר רצון. "לא ראיתי אותה מאז הבוקר שלאחר מותו של אפרון".
"אני ראיתי אותה, מספר פעמים. בפעם האחרונה שהיא באה לבקר אותי, טורג ירד למזח וניסה להניח עליה ידיים. היא דחפה אותו מהמזח והלכה משם בעוד כל השאר צחקו".
"אבל האם היא הייתה בסדר?"
וויוואסיה נדה בראשה. "רק בסדר כמוך או כמוני. כלומר מוטרדת ופגועה ומבולבלת. אבל היא אמרה לי להיות סבלנית ושהכול יהיה בסדר בסוף. היא אמרה לי לא לקחת את העניינים לידי".
רוניקה הנהנה ברצינות. "אלה בדיוק הדברים שגם אני באתי לומר הלילה. האם את חושבת שאת יכולה לפעול על פי עצות כאלה?"
313
ספעתקסם
"אני?" הספינה כמעט צחקה. "רוניקה. אני וסטריט פי שלוש. אני חוששת שמידת הסבלנות שלי שקולה לזו של אבותי".
"תשובה ישרה", הודתה רוניקה. "אני יכולה רק לבקש שתנסי. לא. אבקש ממך עוד משהו. אם אלתיאה תחזור לכאן לפני שתפליגי, האם תמסרי לה הודעה מ-מי? שכן אין לי דרך אחרת ליצור אתה קשר, אלא דרכך".
"כמובן. ואני אדאג שאף אחד חוץ ממנה לא ישמע את המסר".
"טוב, זה טוב. כל מה שאני מבקשת הוא שהיא תבוא לראות אותי. עמדותינו לא מנוגדות כפי שהיא חושבת. אבל לא אפרט עכשיו. פשוט תבקשי ממנה לבוא אלי, בשקט".
"אומר לה. אבל אני לא יודעת האם היא תעשה זאת".
"גם אני לא יודעת, ספינה. גם אני לא יודעת".
314
ספינת קסם
14
עניינים משפחתיים
קניט לא לקח את הספינה השבויה לעירחלוקה. הוא לא היה בטוח שהדבר האטי לא ייתקע בתעלות הצרות ובשוניות החול הרבות שספינה חייבת לעבור כדי להגיע לשם. במקום זאת, לאחר פגישה מתוחה, החליט יחד עם סורקור שאסקיו תהיה עיר נמל מתאימה יותר עבורה. קניט חשב שזה הולם. אחרי הכול, האם אסקיו לא נוסדה כשספינת עבדים נרדפה על ידי סופה ולקחה מחסה בתעלה, שבה מרד המטען בהצלחה כנגד הצוות, שאל את סורקור בשעשוע. כן, זה נכון, אבל סורקור עדיין התנגד, שכן לא היה באסקיו הרבה מעבר לחול ואבנים וצדפות. איזה עתיד יכול להיות לאנשים האלה שם? טוב יותר ממה שסוחר העבדים היה מציע להם, ציין קניט. סורקור החל לזעוף אבל קניט התעקש. המסע לשם ארך שישה ימים אטיים, הרבה פחות מכפי שהיה לוקח להם להגיע לעירחלוקה, ועל פי השקפתו של קניט, הזמן נוצל היטב. סורקור ראה כמה מהעבדים שהציל מתים. מחלות ורעב לא נעלמים פשוט מכיוון שאדם יכול לטעון שהוא חופשי. לזכותו של ראפו ולזכותם של בני חסותו, הם פנו למלאכה וקרצפו את הספינה היטב. היא כבר לא הסריחה כמו ספינת עבדים, אבל קניט עדיין התעקש שהמרייטה תפליג כך
5ו3
ספינת קסם
שהרוח לא תגיע אליה מספינת העבדים. הוא לא היה מוכן להסתכן בכך שהרוח תביא מחלות לספינה שלו. הוא לא הרשה לאף אחד מהעבדים ששוחררו לעלות על המרייטה, ואמר שלא יעזור לאף אחד אם יצופף את הספינה שלו כדי להקל על הצפיפות בפורצ׳ן. וכך נאלצו העבדים להסתפק בשכיבה על הסיפונים ובאזור המגורים של הצוות שנטרף. כמה מהבריאים יותר גויסו לשירות כמלחים כדי למלא את שורות הצוות המצומצם שאייש אותה. העבודה הלא מוכרת הייתה קשה להם, במיוחד במצבם המוחלש.
למרות זאת, ולמרות מקרי המוות הנמשכים, נראה שמצב הרוח בספינה שלכד מרומם. העבדים לשעבר היו אסירי תודה באופן מעורר רחמים על האוויר הצח, על חלק מהבקר המומלח שנועד לצוות של ספינת העבדים, ועל כל דג שהצליחו לדוג כדי להוסיף לתזונתם. סורקור אפילו הצליח לגרש את הנחשים בכמה ממטרי חצץ מהבליסטרה שעל סיפוני המרייטה. אלה שמתו כעת עדיין הושלכו מסיפון הספינה, אבל הגופות פגעו במים ולא נתפסו על ידי נחש להוט. נראה שזה מספק אותם מאד, למרות שלקניט לא היה מושג מה זה משנה לאדם מת.
הם הביאו את הספינות לנמל אסקיו עם הגאות, בשרחיפוח המים עזרו להם לעלות במעלה תעלת הגאות שהובילה למפרץ הדוחה. שרידי ספינה טרופה נזקרו בקצה הרדוד של המעגן. הכפר עצמו צמח כשורה של בקתות ובתים לאורך החוף. המחסות האלה נוצרו מהעץ של הספינה הישנה, מעצי סחף ומאבן. עשן דק עלה מכמה ארובות. שתי ספינות דיג מאולתרות היו קשורות למזח חבוט וחצי תריסר סירות נצרים וסירות קלות נחו על החוף החולי. זאת לא הייתה עיר משגשגת.
המרייטה הובילה את הדרך, וקניט נאלץ להודות בתחושת גאווה מסויגת על כך שהעבדים שהפכו למלחים שהיוו את עיקר הצוות של הפורצ׳ן לא ביישו אותו. הם עבדו במרץ אם כי לא במיומנות כשל מלחים מיומנים, והכניסו את הספינה הגדולה והורידו את העוגן שלה בהצלחה. הפורצ׳ן הציגה כעת את דגל העורב שהיה מוכר בכל רחבי האיים הפירטים כדגלו של קניט. עד
316
ספינת קסם
ששתי הספינות הורידו סירות, נאסף קהל סקרנים על המזחים הרעועים לבהות במבקרים. לקהילה העלובה של עבדים לשעבר ופליטים לא הייתה ספינה משלה הגדולה מסירת דיג. המחזה של שתי ספינות סחר מורידות עוגן בנמל שלהם ודאי גרם להם לתהות אילו בשורות או סחורות הן מביאות.
קניט הסתפק בשליחת סורקור עם הידיעה שהם מחכים להצעות מחיר על הפורצ״ן. הוא פקפק בכך שלמישהו בעיירה הקטנה והעלובה יהיה די ממון להפוך את הכיבוש למשהו שהיה שווה לבזבז עליו את זמנו, אבל היה נחוש בדעתו פשוט לקבל את ההצעה הטובה ביותר ולהיפטר מהספינה המסריחה ומהעבדים שמילאו את סיפון המטען שלה. הוא לא הרשה לעצמו לחשוב יותר מדי על כמה היה מרוויח ממטען האנשים לו היה מאלץ את סורקור לקבל את החוכמה בדבריו ומפליג לצ"לסד למכור אותם. ההזדמנות הזאת אבדה. אין טעם להמשיך לחשוב עליה.
מהמזח, צי קטן של סירות חתירה יצא לפתע לדרך, מחיש לעבר הפורצ״ן. העבדים כבר צופפו את המעקה, ממתינים להזדמנות לרדת מהכלא הצף שלהם. קניט לא ציפה שתושבי העיירה יהיו כה נלהבים לקדם את פני האספסוף הזה. נו, הכול לטובה. ככל שהפורצ״ן תיפרק ממטענה ותימכר מהר יותר, כך הוא יוכל לשוב מהר יותר לעיסוקים רווחיים. הוא פנה והורה לנער הסיפון חדות שאין להפריע לו. לא היה לו רצון דחוף לבקר באסקיו. שהעבדים ילכו קודם, וסורקור, ויראו לאיזו קבלת פנים יזכו.
תחת זאת, הוא בילה כמה שעות לאחר שעגנו בבחינת המפות המשובחות שהיו על סיפון הפורצ״ן. סורקור החמיץ לחלוטין את המפות והמסמכים שהיו בארון מוסתר בתא הקפטן. אלה התגלו רק כשקניט החליט לבסוף לספק את סקרנותו ולבקר בספינה הלכודה בעצמו. המסמכים היו בעלי עניין מינימלי עבורו, מכיוון שהיו קשורים רק לענייניו הפרטיים ולרכושו של האיש המת. הוא ציין לעצמו בהיסח הדעת שאשתו וילדו של סוחר העבדים זכו לירושה נאה. אבל המפות היו עניין אחר. כשעבר עליהן, ראה קניט שציפיותיו היו מבוססות. מפות הן עושר. המידע שבהן
7ו3
ספינת קסם
הושג לעתים קרובות במחיר גבוה מאד, ולא היה דבר שנחלק בקלות עם סוחרים או מלחים יריבים. מפותיו של סוחר העבדים הציגו רק את המעבר המוכר בשטח איי הפירטים. היו כמה רשימות על שמועות בנוגע לערוצים אחרים, אבל מעטים מאוד ממעברי המים היבשתיים דרך האיים מופו. שבעה יישובי פירטים הופיעו במפה, שניים באופן לא מדויק והשלישי היה יישוב שננטש מזמן מכיוון שהיה חשוף מדי לספינות עבדים חולפות. סוחרי עבדים לא ראו סיבה לא לפשוט על יישובי פירטים כדי להוסיף למטען שלהם בעודם חולפים בסביבה. זאת הייתה אחת מטענותיו של סורקור נגדם. למרות החסכים הברורים האלה, זאת הייתה מפה מדוקדקת של הערוץ המרכזי.
במשך זמן מה נשען קניט בכיסאו והתבונן בעננים הגבוהים החולפים ושקל. הוא החליט שהוא יכול לקבל את המפה הזאת כרמה הנוכחית של הידע של סוחרי העבדים על איי הפירטים ועל המעברים דרכם. אם כך, אם אדם יוכל להשתלט על הערוץ המרכזי, הוא יוכל לעצור את כל הסחר. לספינות עבדים לא היה זמן פנוי לתור אחר נתיבים חלופיים. אולי זה נכון גם בנוגע לספינות חיות. הוא פיתה את עצמו באמונה הזאת, ואז נד בראשו בחוסר רצון. הספינות החיות ובעליהן שטו במים האלה במשך שנים רבות בהרבה מאשר סוחרי העבדים. סחר העבדים הצ׳לסדי יצר במידה רבה את הפירטים ואת היישובים שלהם. כך שהוא יכול היה להניח שלרוב משפחות הסוחרים ששטו בימים האלה יהיה ידע רב יותר עליהם מאשר לסוחרי העבדים. מדוע לא חלקו בידע הזה? התשובה הייתה מובנת מאליה. אף סוחר לא ימסור ליריביו את היתרון שלו מרצונו החופשי. הוא נשען בכיסאו. אם כך, מה גילה, בעצם? שום דבר שלא ידע כבר. יהיה קל יותר ללכוד ספינות עבדים מאשר ספינות חיות. אבל משמעות הדבר לא הייתה שבלתי אפשרי ללכוד ספינה חיה, אלא רק שהוא ייאלץ להקדיש לכך מחשבה רבה יותר.
מחשבותיו פנו לספינת העבדים. היא הייתה ספינה של אנשים חופשיים במשך שלושה ימים לפני שהוא ביקר, וזה גרם לשינוי מה במידת הסירחון, אם כי לא מספיק כדי לרצות את אפו של
318
ספינת קסם
קניט. הוא לא הקדיש לכך מחשבה רבה כשמינה את ראפו לממונה על הספינה, אבל הוא ביצע את תפקידו החדש היטב. מאות דליים של מי ים הועלו לסיפון והסיפונים העליונים לפחות נראו בהתאם. אבל ממכסי הצהרים הפתוחים גאה סירחון רקוב. היו פשוט יותר מדי אנשים חיים שהצטופפו על סיפון הספינה. הם עמדו בקבוצות על הסיפון, גפיהם הגרומות בולטות מהסמרטוטים שלבשו. חלקם עסקו בגסיסה, דבר שדרש את כל תשומת לבם, ולא היו מעוניינים בשום דבר אחר. כשקניט חצה את הספינה לאורכה, מטפחת צמודה לאפו ולפיו, עקבו אחריו מבטיהם של העבדים. כל אחד מהם דיבר בשקט בעודו חולף על פניו. עיניים התמלאו בדמעות כשהוא התקרב וראשים הורכנו בפניו. בראשית הוא חשב שהם מתרפסים בפניו באימה. כשהבין לבסוף שהמלמולים שלהם היו הבעות תודה וברכה כלפיו, הוא לא ידע האם להיות משועשע או כעוס. מכיוון שלא היה בטוח איך להגיב למחזה שכזה, הוא נעזר בחיוך הקטן הרגיל שלו, ועשה את דרכו למה שהיה אזור תאיהם של קציני הספינה.
הקצינים חיו טוב מאד, בהתחשב במצוקת עלובי הנפש האומללים שהיוו את המטען שלהם. הוא גילה שהוא מסכים עם הערכתו של סורקור בנוגע לטעמו של הקפטן בביגוד. ברגע של משובה, הוא הורה לחלק את הבגדים לאלה מבין העבדים שנזקקו להם ביותר. לאיש גם היו עשבי עישון בשפע. קניט תהה האם הוא נאלץ להיעזר בהם כדי להגן על אפו מסירחון המטען שלו. זאת הייתה התמכרות שקניט מעולם לא נפל לה קורבן, לכן הוא הורה לחלק גם אותם בין העבדים. אז גילה את המסמכים והמפות בתאו של המת. את אלה החרים לעצמו. לא היו בתא דברים רבים נוספים שעניינו אותו. עצם העובדה שחפציו של האיש היו כה רגילים ודאי הייתה התגלות עבור סורקור, חשב לעצמו. האיש לא היה מפלצת כפי שסורקור הניח, כי אם קפטן וסוחר רגיל.
קניט התכוון במקור לבחון גם את הסיפונים התחתונים, לראות מה מצבה של הספינה וגם לחפש עוד חפצים בעלי ערך שסורקור אולי החמיץ. הוא ירד בסולם לסיפון המטען והתבונן
319
ספינת קסם
סביבו בעיניים דומעות. גברים, נשים, אפילו כמה ילדים, שעיניהם בלטו במידה עצומה בפניהם הגרומות, היו סבך אקראי של גפיים וגופות, שנמשך לתוך החשיכה. כל הפנים הופנו לעברו, והמנורה שראפו נשא הטילה את אורה כך שזה ריקד בכל העיניים האלו. הם הזכירו לו עכברושים שניתן לראות ליד ערימות אשפה בלילה.
"מדוע הם כל כך רזים?" תבע לפתע מראפו. "המסע מג"מאיליה אינו כה ארוך, שיותיר אנשים כמו עצמות, אלא אם לא האכילו אותם כלל".
קניט נדהם לראות את עיניו של ראפו מצטמצמות באהדה. "רובם היו בכלא בעבור חוב. רבים מהם באו מאותו הכפר. הם הכעיסו איכשהו את המושל, והוא העלה את המיסים של הכפר שלהם. כשאף אחד מהם לא יכול היה לשלם, הם כולם נאספו ונמכרו לעבדות. כמעט כל הכפר, וזאת לא הפעם הראשונה שדבר כזה קורה, על פי מה שהם אומרים. הם נרכשו והוחזקו במכלאות, והואכלו בזול עד שהאנשים שסחרו אותם השיגו מספיק כדי שיהיה להם משלוח מלא. אנשים פשוטים כאלה לא שווים הרבה כסף, כך הם אומרים, אז מנסים להעביר הרבה בכל הפלגה. הם היו חייבים למלא את הספינה לגמרי כדי להבטיח רווח סביר".
המלח הרים את המנורה שלו גבוה יותר. שלשלאות ריקות היו תלויות כמו קורי עכביש מוזרים והתפתלו על הרצפה כמו נחשים רמוסים. קניט הבין שהוא מודע רק לשורה הראשונה של אנשים הבוהים בו. מאחוריהם, השתרעו, כרעו או ישבו אחרים באפלה ככל שמבטו הגיע. פרט לעבדים, סיפון המטען היה ריק. קרשים חשופים. כמה אניצי קש מזוהם בפינות היו כנראה מצעים שהושלכו. גם פנים הספינה נשטף וקורצף במי מים, אבל העץ ספוג השתן והלכלוך הדוחה במעמקים סירב לוותר על הניחוח המרושע שלו. הסירחון הרעיל גרם לדמעות לרדת במורד לחייו בחופשיות. הוא התעלם מהן וקיווה שהן לא נראות באפלה. בכך שחרק בשיניו ונשם נשימות קטנות, הוא הצליח שלא להיחנק. לא היה דבר שרצה יותר מאשר לצאת משם, אבל הוא אילץ את עצמו לצעוד לכל אורך סיפון המטען.
עלובי הנפש הצטופפו קרוב יותר כשהוא עבר, ומלמלו בינם
320
ספינת קסם
לבין עצמם. זה גרם לשערות העורף שלו לסמור, אבל הוא סירב להתבונן לאחור ולראות כמה קרובים הם בעודם הולכים בעקבותיו. אישה אחת, שהייתה אמיצה או טיפשה מהשאר, נעמדה מולו. היא הושיטה לו לפתע את חבילת הסמרטוטים שאחזה בידיה. כנגד רצונו, הוא התבונן בה, וראה את התינוק שבתוכה. "נולד בספינה הזאת", אמרה בצרידות. "נולד לעבדות, אבל שוחרר על ידך". אצבעה נגעה באיקס הכחלחל שסוחר עבדים חרוץ כלשהו כבר סימן לצד אפו של ילדה. היא נשאה את מבטה אליו שוב, עזות מסוימת ביייניה. "איך אוכל להודות לך?" קניט חש ששליטתו בבחילה שלו נחלשת. המחשבה על הדבר היחיד שהיא עשויה להציע לו כתודה גרמה לו לבחילה. נשימתה הסריחה משיניים מרקיבות שהיו חופשיות בחניכיה. הוא חשף את שיניו לרגע, בפרודיה של חיוך. "העניקי לילד את השם סורקור. למעני". הציע בקול חנוק. נראה שהיא מחמיצה את הסרקזם בקולו, שכן היא בירכה אותו בעודה נסוגה, מחייכת ואוחזת בתינוק הרזה. שאר הקהל התקרב המידה מחניקה, וכמה קולות נשמעו. "קפטן קניט, קפטן קניט!" הוא אילץ את עצמו להישאר במקומו ולא לסגת. במקום זאת סימן למלח שנע לפניו עם המנורה, ואז פקד בקול מתנשף, "די. ראיתי די". הוא לא הצליח למנוע מהמצוקה להישמע בקולו. הוא הצמיד את המטפחת הריחנית לפיו ועלה במהירות בסולם הקרוב ביותר.
על הסיפון לקח לו רגע להשתלט מחדש על קיבתו הסוערת. הוא קיבע את הבעתו ובהה באופק עד שהיה בטוח שלא יביך את עצמו בתצוגת חולשה. הוא אילץ את עצמו לחשוב על הפרס שסורקור זכה בו עבורו. הספינה נראתה במצב טוב, אבל הוא לעולם לא יקבל עליה מחיר טוב, לא אם יש לקונה אף. "בזבוז", נהם בזעם. "איזה בזבוז!" הוא מיהר להורות לסירה להחזיר אותו למרייטה. זה היה הזמן שבו החליט לפנות לעבר אסקיו. אם הוא לא עומד לקבל על הספינה מחיר טוב, אז לפחות יוכל להיפטר ממנה במהרה, ולהמשיך בענייניו.
הייתה זאת שעת אחר צהריים מאוחרת כשהחליט לבקר באסקיו בעצמו. יהיה משעשע, חשיב, לראות איך העבדים
321
ספינת קסם
המשוחררים מגיבים לעיר, ואיך העיר מקדמת בברכה את ה^ספת הפתאומית לאוכלוסייתה. אולי סורקור כבר ראה את השטות בגמילות החסדים שלו.
הוא הודיע את רצונו לנער הסיפון, שהפיץ את הידיעה במהירות. עד שהוא החליק את שערו, הניח את כובעו ויצא מתאו, הסירה הייתה מוכנה להיות מורדת לים. המלחים שנועדו לאייש אותה היו נלהבים ככלבים שהוזמנו לטייל. כל עיר, כל חוף, היו הסחת דעת שקיבלו בשמחה. למרות ההתראה הקצרה שנתן, כל אחד מהם מצא זמן ללבוש חולצה נקייה יותר. השיט מהמעגן שלהם למזח של אסקיו ארך דקות מעטות של הפלגה חרוצה. קניט התעלם ללא קול מהחיוכים שהחליפו אנשיו. הם קשרו את הסירה לבסיס המזח, והוא עלה בסולם הרעוע ואז המתין לאנשיו בעודו מנגב את הלכלוך מאצבעותיו במטפחתו.
הוא הוציא חופן מטבעות מכיס מעילו, כמי שמחלק ממתקים לילדים. זה הספיק כדי לרכוש מעט בירה לכולם. הוא הפקיד אותו בידי המלח הממונה, בצירוף האזהרה המעורפלת, "תהיו כאן ומוכנים כשאחזור. אל תגרמו לי לחכות".
האנשים נאספו סביבו במעגל. גאנקיס דיבר בשמם. "קפ׳ן. אתה לא צריך לעשות את זה. אחרי מה שעשית, היינו ממתינים לך כאן גם אם כל שדי המעמקים היו רודפים אחרינו".
פרץ המסירות הפתאומי מהפירט הפתיע את קניט. הוא לא יכול היה לחשוב על דבר שעשה עבורם לאחרונה שיגרום לחיבה הפתאומית הזאת. באופן מוזר, זה ריגש אותו באותה המידה שזה שעשע אותו. "טוב, אין סיבה שתמתינו צמאים, בחורים. אבל תהיו כאן".
"לא, קפ׳ן, זאת לא נעשה. מבטיחים להיות כאן, כולנו". האיש שדיבר חייך כך ש^בת הקעקע שלו זחלה ורקדה על פניו. קניט הפנה להם עורף, והתקדם במעלה הרציפים ולעבר לב העיר. מאחוריו, הוא שמע את האנשים מתווכחים באשר לדרך הטובה ביותר שבה יוכלו ליהנות מהבירה שלו ועדיין להמתין לו בזמן. הוא נהנה להציב בפניהם דילמות קטנות כאלה. אולי הן אפילו חידדו את מוחם. בינתיים, הוא הפנה את מוחו לשאלה מה עשה
322
ספינת קסם
כדי לשמח אותם. האם היה על הספינה השנייה שלל שסורקור לא הודיע לו עליו? הבטחות של חסדים מהנשים שבין העבדים? חשדות, שאף פעם לא נעדרו ממחשבותיו של קניט לזמן רב, השתלטו לפתע. הוא עשוי לגלות הרבה ממיקומו ומעשיו הנוכחיים של סורקור. העובדה שגרם לאנשים להאמין שנדיבות זו באה מהקפטן לא חיפתה על כך שהיה כה נדיב מבלי ליידע את קניט על כך.
הוא עשה את דרכו במורד הרחוב הראשי של העיירה הקטנה. היו רק שתי מסבאות בעיר. אם סורקור לא היה באחת, הוא ודאי היה בשנייה. מסתבר שהוא לא היה באף אחת מהשתיים. במה שנראה כחגיגה צוהלת, נראה שכל אוכלוסיית העיירה נאספה ברחוב בין שתי המסבאות. שולחנות וספסלים נגררו החוצה לאור היום, וחביות גולגלו ונפתחו ברחוב. חשדותיו של קניט הפכו קודרים עוד יותר. חגיגה שכזו בישרה בדרך כלל על מטבעות בחופנים, שחולקו בנדיבות. הוא עטה מבט יודע על פניו, מלווה על ידי חיוך קטן והדוק. מה שזה לא יהיה שקורה כאן, הוא חייב להראות כאילו הוא מודע לכך, או שיראה כשוטה בפני כול.
"אל תאמר דבר. בטח במזל שלך", נזף קול קטנטן. הקמע שעל ידו השמיע צחוק קטן ומלודי, שהיה מטריד במתיקותו. "מעל לכול, אל תפגין פחד. למזל כמו שלך אין סבלנות לפחד". שוב, הצחוק.
הוא לא העז להרים את פרק ידו או להתבונן בקמע. לא בציבור. ולא היה זמן למצוא מקום שקט יותר לדון אתו, שכן באותו הרגע הפך הקהל מודע לו. "קניט!" קרא קול. "קפטן קניט! קניט!" אחרים הצטרפו לקריאה עד שאוויר הקיץ היה מלא בשמו. כמו חיה שקמה לאחר שליקקה את עצמה, הפנה האספסוף את פניו אליו ואז גאה לעברו כמו גל.
"אומץ. ותחייך!" לעג פרצוף עץ הקוסמים.
הוא עצמו חש שהחיוך הארסי שלו מקובע בקרח על פניו. לבו הלם והזיעה החלה לרדת במורד גבו למראה האספסוף שבא לעברו באגרופים ובספלים מורמים לשמים. אבל הם לא ראו את
323
ספינת קסם
זה. לא. כל מה שהם ראו כשהתקרבו אליו היה את החיוך הקטן וכמה ישר ונטול מורא הוא עמד כשהם הקיפו אותו. בלוף, אולי, אבל בלוף עובד בדיוק במידה שהמבלף מאמין בו בעצמו. הוא ניסה לשווא למצוא את פניו של סורקור בגל האנושות המתקרב. הוא רצה למצוא אותו, ואם הכורח יכתיב זאת, לוודא שהוא לפחות ימות לפני קניט.
במקום זה הקיפו אותו האנשים, פניהם סמוקות ואדומות ממשקה וממה שנראה כמו ניצחון. איש מהם טרם העז לגעת בו. הם עמדו במרחק מלא כבוד מאגרופיו וכל עין הייתה עליו. הוא נתן למבטו לשוטט עליהם, בחיפוש אחר חולשה או התוקפן שיכה ראשון. אבל במקום זאת נדחקה אישה חסונה לקדמת הקהל שהקיף אותו, ועמדה מולו, אגרופיה הבשרניים על ירכיה הנדיבות. "אני טאיילה", הכריזה בקול צלול ורב עוצמה. "אני מנהלת את אסקיו". עיניה פגשו את עיניו כאילו הוא עלול לקרוא תיגר על ההכרזה הזאת. אז, לתדהמתו, התמלאו עיניה לפתע בדמעות. הן זרמו במורד לחייה ללא בושה כשהיא הוסיפה בקול שהצטרד לפתע, "ואני אומרת לך שכל מה שכאן הוא שלך, רק תבקש. כל דבר, בכל זמן. שכן הבאת לנו את בני ביתנו אותם חשבנו שלעולם לא נראה לעולם!"
בטח במזל. הוא השיב את החיוך שלה, ובקידה האבירית שלו ובחרטה עמוקה שלא הובעה בקול על התחרה המבוזבזת, הציע לה את המטפחת שלו. היא לקחה אותה ממנו כאילו היא רקומה בזהב. "איך ידעת?" שאלה בקול שבור. "איך יכולת לנחש? כולנו כאחד, נדהמנו".
"יש לי דרכים משלי", הבטיח לה. הוא תהה מה הוא אמור היה לדעת. אבל הוא לא שאל, אפילו לא נרתע כשידה נחה על כתפו בחבטה שוודאי הייתה אמורה להיות ידידותית.
"תערכו שולחן חדש ואת כל המיטב שלנו. פנו דרך לקפטן קניט! יבורך האדם שחילץ את קרובינו ושכנינו מסוחרי העבדים, והביא אותם לכאן כדי שיצטרפו אלינו בחירות ובחיים חדשים. יבורך האיש!"
הם סחפו אותו קדימה בגל עטור ניצחון, והושיבו אותו לצד
324
ספינת קטם
שולחן דביק, ואז הערימו עליו דגים אפויים ועוגות נוקשות כלשהן משורש חבוט. דלי של מרק צדפות, סמיך מאצות, השלים את הארוחה החגיגית. טאיילה הצטרפה אליו שם, ומזגה לו קערת עץ של יין שהכינו מתות חמוץ. הוא הניח שמכיוון שזה היין היחידי בעיר, זה גם היין הטוב ביותר. הוא ניסה ללגום ממנו והצליח לא להירתע. נראה שטאיילה כבר שתתה כמות לא מבוטלת ממנו. הוא החליט שהצעד החכם ביותר יהיה ללגום מעט מהיין שלו ולתת לה לבדר אותו בהיסטוריה של העיירה. הוא בקושי העיף באיש מבט כשסורקור בא להצטרף אליהם. הכלב הזקן והכהה נראה מיוסר, מושפל מפליאה. לשעשוע המזועזע של קניט, הוא נשא את הילד המחותל שסומן באיקס. האם עמדה לא רחוק משם.
טאיילה קמה, וטיפסה על השולחן, לפנות לכל הנאספים.
"לפני תדיסח שנים", הטעימה, "הובאנו לכאן. בשלשלאות וחולים ומתים למחצה, חלקנו. האוקיינוס בירך אותנו בסופה כמו הוריקן. הסופה דחפה את הספינה במעלה התעלה הזו, שבה לא נכנס סוחר עבדים בעבר או מאז, וקרקע אותה. החבטות שהספינה ספגה שחררו הרבה דברים. כולל שלשלת הידוק שאבטחה שרשרת שלמה של שלשלאות עבדים. גם כשידינו ורגלינו כבולות, הרגנו את המנוולים הצ׳לסדים ההם. ושחדדנו את חברינו והפכנו את המקום הזה לשלנו. זה לא מקום כל כך נפלא, לא, אבל לאחר שאדם היה בסיפון המטען של ספינת עבדים, כל מקום אחר הוא גן העדן של סא בכבודו ובעצמו. למדנו לחיות כאן, למדנו להשתמש בסירות הספינה לדוג. ^ור זמן מה אפילו העזנו לצאת החוצה ולהודיע לאחרים שאנו כאן. אבל ידענו שלעולם לא נוכל לחזור הביתה. המשפחות שלנו, בני הכפר שלנו אבדו לנו לנצח". היא פנתה לפתע והצביעה על קניט. "עד־ שאתה החזרת אותם אלינו היום".
הוא המתין בתדהמה בעוד שהיא מנגבת עוד דמעות במטפחת שלו. "לפני שתים־עשרה שנה", הצליחה לומר לבסוף. "כשהם באו לקחת אותנו מכיוון שלא יכולנו לשלם את מיסיו של המושל, לחמנו בהם. הם הרגו את בעלי ולקחו אותי, אבל בתי הקטנה
325
ספעתקסם
ברחה. וחשבתי שלעולם לא אראה אותה שוב, וודאי שלא את נכדי". היא החוותה בחיבה לעבר סורקור וסורקור הקטן. דמעות נוספות גאו והחניקו אותה.
זה לקח זמן מה, ובמהרה הצטרפו אחרים לעזור לה ולספר את סיפוריהם שלהם. צירוף מקרים רב עוצמה גרם לכך שרוב העבדים על הפורצ׳ן באו מאותו הכפר כמו מייסדיה המקוריים של אסקיו. אבל אף אדם שם לא האמין שזה היה צירוף מקרים. כולם, אפילו סורקור הקודר, האמינו שהוא הסיק את זה והחליט להביא אותם לכאן ולאחד אותם עם בני משפחותיהם. הוא לא. אבל קניט ידע שזה לא סתם צירוף מקרים, כי אם משהו רב עוצמה בהרבה.
מזל טהור. המזל שלו. מזל שיש לבטוח בו ואף פעם לא לפקפק בו. הוא העביר אצבע כאגביות על קמע עץ הקוסמים שעל פרק ידו. האם הוא יזלזל במזל כזה בכך שישליך את ההזדמנות הזו? כמובן שלו. מזל כזה תבע שהוא יעז להיות ראוי לו. הוא החליט שהוא יעז. בביישנות, בצניעות כה רבה, הוא שאל את טאיילה, "האם אנשי אמרו לך על הנבואה שניתנה לי על ידי האחרים?"
עיניה של טאיילה התרחבו. היא חשה שמשהו עצום עומד לקרות. כמו טבעת גלים מתרחבת, השתיקה שלה התפשטה. כל העיניים פנו אליו. "שמעתי משהו על מה שנאמר", אמרה בזהירות.
כמי שמוכרע, השפיל קניט את עיניו. הוא העמיק את קולו, ואמר בשקט, "כאן זה מתחיל". אז הוא שאף עמוק יותר והעלה את המילים ממעמקיו, דוחף אותן בכוח ריאותיו. "כאן זה מתחיל!" הכריז, והצליח לגרום לזה להישמע כאילו הוא מעניק להם כבוד.
זה עבד. סביבו, עיניים נצצו מדמעות. טאיילה נדה בראשה בחוסר אמון אטי. "אבל מה יש לנו להציע לך?" שאלה, בקול כמעט שבור. "אנחנו, כבר כמעט אין לנו דבר. ללא שדות לחרוש, ללא בתים מפוארים. איך מתחיל כאן מלך?"
קניט הכניס עדינות בקולו. "אני מתחיל כפי שאתם מתחילים. בספינה, שאותה לקחתי עבורכם. בצוות, שאותו אימנתי עבורכם.
326
ספינת קסם
תשתמשו בספינה. אותיר כאן את ראפו שילמד אתכם את דרכי דגל העורב. קחו מה שתוכלו מכל מי שיעבור, וזה יהיה שלכם. זכרו איך המושל לקח מכולכם, ואל תתביישו לתבוע חזרה את עושרכם מסוחרי ג׳מאיליה שאותם הוא מפנק כדמבם". הוא התבונן במבטו הזורח של החובל הראשון שלו ושאב השראה. "אבל אני מזהיר אתכם. אל תתנו לאף ספינת עבדים לעבור חופשייה. שלחו את הצוותים לנחשים שיקבלו אותם בברכה, ותאספו את הספינות שלהם כאן. מכל המטען שיהיה על סיפון הספינות האלה, אני נותן לאסקיו חצי שלם. חצי שלם!" הוא חזר על זה בקול רם, כדי לוודא שכולם ידעו על נדיבותו. "שמרו את השאר כאן, בבטחה. סורקת־ ואני נשוב, לפני תום השנה, לעשות חשבון, וללמד אתכם את הדרך הטובה ביותר למכור דברים באלה". בחיוך אירוני וחולק סוד, הוא הרים את קערת היין. "אני מציע לכם הרמת כוסית מרירה! לדברים מתוקים וטובים יותר בעתיד!"
כאחד, הם שאגו בהערצה. נראה שטאיילה לא הבינה שהוא גנב ממנה כרגע את השליטה בכפר שלה. עיניה נצצו באור בוהק כשל השאר, היא הרימה את הקערה שלה גבוה כמוהם. אפילו סורקור הקודר הצטרף אליהם כשהם צעקו את שמו. ניצחון חד יותר מכפי שידע אי-פעם חתך אל תוך נשמתו, מתוק ועמוק. מבטו פגש את עיניו המעריצות של החובל הראשון והוא ידע שהרצועה שוב הייתה קשורה היטב סביב צווארו של האיש. הוא חייך אל האיש ואפילו אל התינוק שפינק. צחוק כמעט ופרץ מחזהו של קניט כשהפיסה האחרונה נפלה למקומה. סורקת־ האמין שקניט כיבד אותו. שקניט תלה את שמו על התינוק כסוג של גמול כבורו. הוא לא לחם בהתרחבות החיוך שלו. במקום זאת, הוא הרים את הקערה שלו גבוה שוב. בלב הולם, הוא חיכה שהרעש ישכך סביבו. כשזה קרה, הוא דיבר בקול שקט במידה מטעה. "תעשו כפי שאלמד אחבם", אמר להם בעדינות. "תעשו ברכדי, ואוביל אתכם לשלום ושגשוג!"
השאגה שנשמעה בתגובה לדבריו כמעט והחרישה אותו. הוא השפיל את עיניו בצניעות, וחלק חיוך סודי עם הפנים הקטנות
327
ספינת קסם
שעל פרק ידו. החס™ נמשכה זמן רב, לא רק אל תוך הלילה כי אם עד הבוקר. לפני שהיא תמה, רוב אסקיו התנודדה מהיין החמוץ וקיבתו של קניט הוחמצה מהניסיון לשתות אותו. לא רק שסורקור מצא רגע שקט שבו התחנן בפני קניט שיסלח לו על כך שפקפק בו, הוא הודה בפני הקפטן שלו שהוא סבר שהוא אדם חסר לב, קר כנחש. קניט לא נאלץ לשאול אותו מה שינה את דעתו. הוא כבר שמע, מכמה מקורות, כמה התרגשו האנשים כשהוא עצמו - על פי כל מקור, אחד הקפטנים הקשוחים ביותר באיי הפירטים - בכה למראה אומללותם בסיפון המטען. הוא הציל אותם, הוא בכה עבורם, והוא החזיר להם לא רק את חירותם כי אם את משפחותיהם האבודות. הוא הבין מאוחר מדי שהוא יכול היה לתבוע את המקום גם מבלי לתת להם ספינה. אבל מה שנעשה, נעשה. וחצי מכל שלל שהם יצליחו ללכוד יגיע לידיו, ללא מאמץ. זאת הייתה התחלה לא רעה. התחלה לא רעה בכלל.
"פשוט הייתי רוצה לראות אותו שוב לפני שהוא יפליג. ואימא גם רוצה". קפריה אמרה זאת ואז נחפזה לקחת את ספל התה שלה וללגום ממנה. היא ניסתה להראות אגבית, כאילו היא ביקשה מבעלה טובה קטינה, ולא משהו שהיה חשוב מאוד עבורה.
קייל הייבן ניגב את פיו במפית שלו והניח את המפית על שולחן ארוחת הבוקר. "אני יודע, יקירתי. אני יודע שזה ודאי קשה עבורך, לא לראות אותו במשך זמן כה רב, ואז לראות אותו נחטף ממך. מה שאת צריכה לזכור הוא שבסוף המסע הזה, אחזיר אותו אלייך כגבר צעיר בריא וחזק, בן שניתן להתגאות בו. כרגע, הוא בקושי יודע מהן מחשבותיו בנושא כלשהו. העבודה שהוא לומד קשה, הוא מדוכא. אין לי ספק שגופו כואב בכל לילה". הוא הרים את ספלו שלו, קימט את מצחו והניח אותו. "עוד תה. אם הייתי מביא אותו הביתה לאימא׳לה וסבתא׳לה, הוא פשוט יראה את זה כאות שהוא יכול להתבכיין אליכן. הוא ייבב ויתחנן, שתיכן תדאגו, הוא יהיה במקום שבו התחיל. לא, קפריה. תבטחי בי בעניין הזה. זה לא יהיה טוב לאף אחד מכם. או לאמך. עבר עליה
328
ספינת קסם
מספיק לאחרונה, כשאיבדה את אפרון. הבה לא נקשה על מצבה".
קפריה מיהרה למלא מחדש את ספלו של בעלה. היא שמחה כל כך כשהוא הצטרף אליה לארוחת הבוקר, הייתה כה בטוחה שתוכל לבקש ממנו את הטובה הזאת. נראה שעבר נצח מאז שהוא הקדיש זמן לשניהם. הוא חזר הביתה מותש בכל לילה וקם לפני כל שחר למהר חזרה לספינה שלו. הבוקר, כשהוא התעכב במיטה שלה, היא קיוותה שזה מבשר על הקלה במזג שלו. כשהוא אמר לה שיש לו זמן לארוחת בוקר אתה, תקוותיה גאו במהירות. אבל היא זיהתה את הנימה בקולו כשדיבר על וינטרו. אין טעם להתווכח על כך. למען שלום הבית, עדיף שהיא תשכח את תקוותיה.
עברו רק שבועיים מאז היום שבו קייל שלח את בנה מהבית לספינה. במשך השבועיים האלה, קייל לא נידב שום אזכור של בנה, והשיב בקצרה לשאלותיה. זה היה נורא כמעט כמו בימים לאחר שהלך למנזר. מכיוון שלא ידעה מה נהיה מחייו, היא לא מצאה שום בסיס מוצק לדאגותיה. ובכל זאת, הן פרחו, ערפיליות ומאיימות, בכל עת שמוחה לא היה עסוק בדאגה בנוגע לשתיקה האבלה של אמה או להיעלמותה המוחלטת של אלתיאה. לפחות, ניחמה את עצמה, היא ידעה היכן הוא. וקייל הוא אביו. הוא ודאי לא ייתן שהנער יפגע, ויספר לה אם תהיה סיבה אמיתית לדאגה. קייל ודאי צדק בקשר לנער. אולי הנוקשות שלו היא מה שנדרש. אחרי הכול, מה היא יודעת אודות נערים בגיל הזה? היא שאפה אוויר כדי לייצב את עצמה ועברה בנחישות לנושא הבא שהדאיג אותה.
"האם אתה..." היא היססה. "האם אלתיאה ביקרה את הספינה?"
קייל קימט את מצחו. "לא מאז היום שהשוטה הזה טורג גירש אותה. פקדתי שאסור לה לעלות לסיפון, אבל לא התכוונתי שהוא יגרש אותה. אני ממש מצטער שלא היה לו די שכל לקרוא לי. אני אומר לך, אני הייתי סוחב את האישה הצעירה הזאת הביתה, למקום שבו היא צריכה להיות". נימת קולו לא הותירה
329
ספינת קסם
מקום לספק בנוגע לכך שדעתה של אלתיאה בעניין לא הייתה נחשבת.
לא היה אף אחד אתם בחדר פרט למש^^ אבל קפריה דיברה בקול שקט יותר בכל זאת. "היא לא באה לבקר את אימא. אני יודעת, מכיוון ששאלתי אותה. והיא לא חזרה כלל. קייל, היכן היא יכולה להיות? היו לי סיוטים. אני חוששת שאולי רצחו אותה, או משהו נורא יותר. היה לי רעיון אחר לפני כמה לילות... האם יכול להיות שהיא התגנבה על סיפון הוויוואסיה? תמיד היה לה קשר כה חזק לספינה. היא עקשנית מספיק, אולי, להתגנב על הסיפון ולהחביא את עצמה עד שתצאו לים ויהיה קשה להחזיר אותה, ואז..."
"היא לא על הספינה", אמרה קייל קצרות. כל נימתו ביטלה את ההשערה של קפריה כשטות נשית. "היא ודאי שוהה במקום כלשהו בעיר. היא תחזור הביתה ברגע שהמזומנים שלה ייגמרו. וכשהיא תשוב הביתה, אני רוצה שתהיה נוקשה אתה. אל תעשי סביבה בלגן ותאמרי לה כמה דאגת. ואל תנזפי בה כמו ת^ולת כועסת. היא תתעלם מזה. את צריכה להיות קשה אתה. תותירי אותה ללא אגורה עד שהיא תתחיל להתנהג יפה, ואז תדאגי שהיא על רצועה קצרה". הוא הושיט יד מעבר לשולחן ואחז בידה בעדינות, מגעו סותר את נוקשות הנימה שלו. "האם אני יכול לבטוח בך בזה? בכך שתעשי את הדבר החכם והטוב ביותר עבורה?"
"זה לא יהיה קל..." קפריה כשלה. "אלתיאה רגילה שהדברים נעשים כרצונה. ואימא -״
"אני יודע. אמך מפקפקת בחוכמה שבכל זה. השיפוט שלה אינו במיטבו כעת. היא איבדה את בעלה, והיא מפחדת לאבד גם את בתה. אבל היא תאבד את אלתיאה באמת רק אם היא תוותר לה ותיתן לה להמשיך בדרכיה הפרועות. אם היא רוצה לשמור עליה, עליה להכריח אותה לחזור הביתה ולחיות את חייה בדרך הנאותה. אבל אני יודע שאמך לא רואה את זה כך. ובכל זאת. תני לה זמן, קפריה. תני לשתיהן זמן, למעשה, ושתיהן יראו כמה אנו צודקים ויודו לנו. מה העניין?"
330
ספינת קסם
שניהם פנו למשמע נקישה על הדלת. מלטה הציצה מעבר לפינה. "אני יכולה להיכנס?" שאלה בחשש.
"אמך ואני מנהלים שיחה", הכריז קייל. הוא ראה בכך תשובה לשאלה. מבלי מבט נוסף לבתו, הוא פנה חזרה לאשתו. "היה לי זמן לעבור על החשבונות של האחוזות הצפוניות. הדיירים בחוות אינגלבוי לא שילמו את מלוא שכר הדירה מזה שלוש שנים. צריך לפנות אותם. או למכור את כל החווה. אחד מהשניים".
קפריה לקחה את ספל התה שלה, ואחזה בו בחוזקה בשתי ידיה. לעתים כשנאלצה לתקן את בעלה, זה גרם לה לחשוש וידיה רעדו. קייל לא אהב את זה. "חוות אינגלבוי שייכת לאימא, קייל. היא הייתה חלק ממתנת הכלה שלה. והדיירים הם האומנת הזקנה שלה ובעלה. הם מזדקנים, ואימא תמיד הבטיחה לטטנה שצרכיה יסופקו, אז - "
קייל הניח את הספל שלו בתקיפות כזו שהתה נשפך על המפה הלבנה. הוא נאנח בתסכול. "וזה בדיוק סוג ההיגיון שיפיל את כולנו. אין לי דבר נגד צדקה, קפריה, או נאמנות. אבל אם היא חייבת לטפל בזוג זקנים חלושים, שתביא אותם לכאן, תשכן אותם באגף המשרתים, ותיתן להם את כל המשימות שהם עדיין יכולים להצליח לבצע. הם ודאי יהיו מועילים יותר כאן, וגם יהיה להם נוח יותר. אין סיבה לבזבז עליהם חווה שלמה".
"טטנה גדלה שם -" החלה קפריה שוב, ואז קפצה ופערה פה כשידו המיובלת של קייל חבטה בשולחן לפניו.
"ואני גדלתי בפרומרס, אבל איש לא ייתן לי שם בית כשאני אהיה זקן ואנו נהיה מרוששים מכיוון שניהלנו את עושרנו באופן לקוי. קפריה. תהיי בשקט לרגע ותני לי לסיים את מה שאני מנסה לומר לך. אני יודע שזה שייך לאמך. אני יודע שאין לי השפעה ישירה על מה שהיא עושה בזה. אני פשוט רוצה שתעבירי לה את עצתי. ואתה, את האזהרה שלא יבוא עוד כסף לתמוך בחווה מירושתו של אביך. אם היא לא יכולה לגרום לחווה להפיק די כסף כדי לתקן בה את הדרוש תיקון, היא פשוט תיאלץ לתת לה להרקיב. אבל לא נשליך עוד כסף טוב אחר כסף אבוד. זה הכול". הוא פנה לפתע בכיסאו והפנה אצבע מאשימה לעבר הדלת. "את.
331
ספינת קסם
מלטה. את מצוחחח למבוגרים ממך? אם את רוצה להתנהג כמו משרתת מרגלת, אני יכול לדאוג שיהיו לך גם חובות בהתאם".
מלטה התבוננה מעבר לדלת אל תוך החדר. היא נראתה מבוהלת במידה הולמת. "אני מבקשת את סליחתך, פאפא. רציתי להמתין עד לאחר שאתה ומאמא תסיימו לדבר, כדי שאוכל לדבר אתך".
קייל נאנח אנחה של אדם סובל, ופלבל בעיניו לעבר אשתו.
"יש ללמד את הילדים לא להפריע, קפריה. כנסי, מלטה, מכיוון שנראה שאינך מסוגלת להמתין באופן סבלני ונאות. מה את רוצה?"
מלטה נכנסה לחדר באטיות, ואז, כשאביה הזעיף פנים, נחפזה קדימה לעמוד בפניו. היא קדה אליו ונמנעה ממבטה של אמה כשהכריזה, "נשף הקיץ עבר. נאלצנו להחמיץ אותו, אני מבינה את זה. אבל מנחת הבציר היא במרחק שבעים ושניים ימים".
"אז?"
"אני רוצה ללכת".
אביה נד בראשו בתסכול. "את תלכי. הלכת מאז שהיית בת שש. כל בני משפחות הסוחרים הולכים. פרט לאלה כמוני, שעליהם להפליג. אני בספק האם אשוב בזמן להשתתף. אבל את יודעת שתלכי. למה את ^־ידה אותי ככה?"
מלטה הגניבה מבט לעבר פניה הכועסות של אמה ואז נשאה מבט רציני אל אביה. "אימא אמרה שאולי לא נלך השנה. בגלל האבל על סבא, אתה יודע". היא שאפה עמוקות. "והיא אמרה שגם אם נלך, אני עדיין לא מבוגרת מספיק לשמלת נשף אמיתית. אוה, פאפא, אני לא רוצה ללכת למנחת הבציר בגלימה של ילדה קטנה. דלו טרל, שהיא באותו הגיל כמוני, לובשת שמלה השנה".
"דלו טרל מבוגרת ממך באחד-עשר חודשים", קטעה אותה קפריה. היא חשה את החום בלחייה, על כך שבתה העזה להביא את העניין הזאת לאביה כאילו נעשה לה עוול. "ואם היא תבוא למנחת האביב בשמלה, אופתע מאד. אני עצמי הוצגתי במנחה כאישה רק בגיל חמש-עשרה, כמעט שש-עשרה. ואנחנו באבל. לא מצפים מאתנו לדבר השנה. זה לא הולם..."
332
ספינת קסם
"זאת יכולה להיות שמלה כהה. קאריסה קרב הייתה בנשף רק חודשיים לאחר שאמה מתה".
קפריה דיברה בתקיפות. "אנו נלך רק אם אמך תראה לנכון ללכת. אני מפקפקת בכול. ואם נלך, את תתלבשי באופן הולם לנערה בגילך".
"את מלבישה אותי כמו ילדה!" צעקה מלטה. קולה היה טרגי ומלא בכאב. "אני כבר לא ילדה קטנה. אוה, פאפא, היא מכריחה אותי ללבוש את חצאיותיי עד חצי גובה השוק שלי, עם קפלים בתחתית, כאילו היא חוששת שארוץ ואשחק בשלוליות. והיא מכריחה אותי לקלוע את השיער שלי כאילו שאני בת שבע, ולשים סרטים בצווארונים שלי ונותנת לי לענוד רק פרחים, בלי תכשיטים ו -״
"די", הזהירה קפריה את בתה, אבל להפתעתה צחק בעלה בקול.
"בואי הנה, מלטה. לא, נגבי את הדמעות ובואי הנה. אם כך", המשיך לאחר שבתו התקרבה מספיק כדי שירים אותה לחיקו. הוא התבונן אל פניה. "את חושבת שאת מבוגרת מספיק כדי להתלבש כאישה כעת. עוד מעט תרצי שגברים צעירים יבואו לבקר".
"פאפא, אהיה אז בת שלוש-עשרה", החלה מלטה אבל הוא היסה אותה.
הוא התבונן באשתו מעל ראשה של בתו. "אם כולכם תלכו", התחיל בזהירות, "האם יהיה כל כך נורא לתת לה ללכת בשמלה?"
"היא רק ילדה!" מחתה קפריה בכעס.
"באמת?" שאל קייל. קולו היה חמים מגאווה. "תתבונני בבתך, קפריה. אם היא ילדה קטנה, היא ילדה מאוד בריאה. אמי תמיד אמרה, ׳נער הוא גבר לאחר שהוא מוכיח את עצמו כגבר, אבל נערה היא אישה כשהיא רוצה להיות׳". הוא ליטף את שיערה הקלוע של מלטה והילדה חייכה אליו. היא התבוננה באמה במבט מתחנן.
קפריה ניסתה להסתיר את ההלם שלה מכך שבעלה נעמד לצידה של בתה נגדה. "קייל. מלטה. זה פשוט לא נאות".
333
ספינת קסם
"מה לא נאות בזה? מה הנזק? השנה, בשנה הבאה, מה זה משנה מתי היא תעבור לחצאיות ארוכות, כל עוד היא לובשת אותן היטב והן נראות היטב עליה?"
"היא רק בת שתים־עשרה", אמרה קפריה בחולשה.
"כמעט שלוש-עשרה". מלטה חשה את היתרון שלה והשתמשה בו. "אוה, בבקשה, מאמא, תאמרי כן! תאמרי שאני יכולה ללכת למנחה וללבוש שמלה נאותה השנה!"
"לא". קפריה הייתה נחושה בדעתה לעמוד על שלה. "נלך רק אם סבתך תלך. אחרת, זה יהיה שערורייתי. על כך לא אוותר".
"אבל אם נלך", שידלה מלטה. היא פנתה שוב לאביה. "אוה, פאפא, תאמר שאוכל ללבוש שמלה נאותה אם מאמא תרשה לי ללכת למנחה".
קייל חיבק את בתו. "זאת נראית כמו פשרה הוגנת", הציע לקפריה. למלטה הוסיף, "תלכי לנשף רק אם סבתך תלך. ובלי להציק או לנדנד בקשר לזה. אבל אם היא תלך, גם את תלכי, ותלבשי שמלה אמיתית".
"אוה, תודה לך פאפא", נשפה מלטה כאילו העניק לה את משאלת חייה.
משהו שדמה כל כך לכעס שהוא סחרר אותה זרם בדמה של קפריה. "ועכשיו, מלטה, את יכולה ללכת. ברצוני לשוחח עם אביך. ומכיוון שאת סבורה שמבוגרת דייך להתלבש כמו אישה, תראי לי שיש לך כישורים של אישה. סיימי את הרקמה שנמצאת על הנול שלך כבר שלושה שבועות".
"אבל זה ייקח כל היום!" מחתה מלטה בייסורים. "רציתי לבקר את קאריסה, ולראות האם היא מוכנה ללכת אתי לרחוב האורגים, להתבונן בבדים.."" קולה נחלש כשראתה את המבט על עיניה של אמה. ללא מילה נוספת, היא פנתה ונחפזה מהחדר.
ברגע שהיא יצאה מהחדר, השמיע אביה פרץ צחוק. אין דבר, חשבה קפריה, שהוא יכול היה לעשות שהיה מעליב אותה יותר. אבל כשהוא קלט את המבט על פניה, במקום לראות את הטעות שלו, הוא רק צחק חזק יותר. "אם היית יכולה לראות את הפנים שלך", הצליח לומר לבסוף. "כל כך כועסת שהבת שלך עקפה
334
ספינת קטם
אותך! אבל מה אני יכול לעשות בקשר לזה? את יודעת שהיא תמיד הייתה המחמד שלי. חוץ מזה, מה יכול להיות הנזק, באמת?"
"זה יכול למשוך אליה תשומת לב מסוג שהיא עוד לא למדה להתמודד אתו. קייל, כשאישה הולכת למנחת הבציר בשמלת הנשף הראשונה שלה, זה יותר מתוספת בד לחצאיות שלה. זאת הכרזה שהיא מוצגת בפני בינגטאון כאישה במשפחתה. וזה אומר שהיא בגיל שבו ניתן לחזר אחריה, שהמשפחה שלה תשקול הצעות נישואים עבורה".
"אז מה?" תבע קייל באי-נוחות. "אנחנו לא חייבים לומר כן".
"היא תוזמן לרקוד", המשיכה קפריה ללא רחם. "לא על ידי נערים בגילה, שאתם רקדה בעבר. שכן הם עדיין ייחשבו לילדים. היא תיחשב לאישה צעירה. היא תרקוד עם גברים, צעירים וזקנים כאחד. לא רק שהיא עדיין רקדנית בינונית, היא גם טרם למדה את כישורי השיחה עם גברים, ולא איך להתמודד עם תשומת לב ש... אינה רצויה. היא עלולה להזמין התנהגות לא רצויה מבלי להיות מודעת שהיא מרשה אותה. חבל שלא דיברת אתי לפני שהרשית לה את זה".
כהרף עין, קייל עבר מאי-נוחות לכעס. הוא קם לפתע, והשליך את המפית שלו על השולחן. "אני מבין. אולי אני צריך פשוט לגור על הספינה, כדי לא להפריע לך בעודך קובעת את גורל המשפחה שלנו! נראה שאת שוכחת שמלטה היא בתי באותה המידה שהיא ^. אם היא בת שתים־-עשרה, ועוד לא למדה ריקוד ונימוסים, אולי את צריכה לנזוף בעצמך על כך! ראשית את שולחת את בני להיות כוהן, ועכשיו את מתנהגת כאילו לא אמורה להיות לי השפעה על האופן שבו בתי תגדל".
קפריה כבר קמה על רגליה, ואחזה בשרוולו. "קייל! בבקשה! חזור, שב. זה לא מה שהתכוונתי. כמובן שאני רוצה שתעזור לגדל את ילדינו. אנחנו פשוט צריכים להיזהר בנוגע למוניטין של מלטה, אם אנחנו רוצים שהיא תיחשב לאישה צעירה שחונכה כיאות".
אבל היה בלתי אפשרי לרצות את קייל. "אז אני מציע שתדאגי
335
ספינתקסם
לנימוסים שלה ולשיעורי הריקוד שלה, במקום לשלוח אותה לרקום. באשר לי, יש לי ספינה לדאוג לה. וגבר צעיר ליישר. וזה כתוצאה מהחלטה שלא היה לי חלק בה". הוא נד בראשו כמי שמגרש זבוב ויצא מהחדר בסערה. קפריה נותרה לעמוד עם ידה על פיה.
כעבור זמן, היא שקעה לאטה חזרה בכיסאה. היא שאפה עמוקות, ואז הרימה את ידיה לרקותיה ההולמות. עיניה גירדו מדמעות שלא הזילה. כל כך הרבה מתח, כל כך הרבה מריבות לאחרונה. נראה שאין רגע של שקט בבית. היא ייחלה לפתע לימים בהם אביה היה אדם בריא, והוא ואלתיאה הפליגו בעוד שהיא ואמה נשארו בבית וטיפלו במשק הבית ובילדים.
כשקייל היה מגיע לנמל אז, זה היה כמו חג. הוא היה הקפטן של הדרינג באותם ימים. כולם אמרו טובות אודותיו, כמה נאה, כמה הדור הוא נראה. את ימיו בבית בילו בשהייה עד שעה מאוחרת בחדר השינה או בטיולים בזרועות שלובות ברחבי בינגטאון. תיבת הים שלו תמיד הייתה מלאה בפרסים עבורה ועבור הילדים, והוא תמיד גרם לה לחוש כמו כלה שזה עתה נישאה. מאז שהוא תפס את הפיקוד על הוויוואסיה, הוא הפך כה רציני. וכה, כה... היא ניסתה לחשוב על ביטוי. "רודף בצע" עלה במחשבתה, אבל היא דחתה את הביטוי. הוא פשוט היה אדם אחראי, החליטה לעצמה. ועם מותו של אביה, הוא הרחיב את האחריות הזאת לכול: לא רק לספינה המשפחתית כי אם גם למשק הבית, לאחוזות, לילדים, ואפילו, חשבה ביגון, לאחותה ולאמה.
הם נהגו לשוחח עד מאוחר בלילה, שיחות ארוכות על כלום. קייל נהג לפתוח את הווילונות ולתת לאור הירח להאיר על מיטתם מכוסת החופה. הוא דיבר על עוצמת הסערות שראה, ועל יופיים של מפרשים פרושים ברוח הנכונה, בעודו נוגע בה בידיים ועיניים שאמרו שהיא מרתקת אותו כמו הים. כעת הוא לא דיבר על הרבה, פרט למטען שמכר והסחורות שהעמיס. שוב ושוב, הוא הזכיר לה שהכישלון או השגשוג של משפחת וסטריט נחו כעת על כתפיו. שוב ושוב הוא נשבע לה שהוא יראה לסוחרי
336
ספעת קסם
בינגטאון דבר או שניים על ניהול חכם וסחר פקחי. הלילות שהם בילו יחדיו לא הביאו לה שחרור או מנוחה. את הימים בנמל הוא בילה עם הספינה שלו. וכעת, הודתה במרירות, מה שציפתה לו הייתה הפלגתו. כשהוא יעזוב, היא תוכל לפחות להחזיר לעצמה מעט מהשלווה של ימים ושגרה.
היא נשאה מבטה למשמע צעדים, מקווה וחוששת שהם מבשרים על שובו של בעלה. תחת זאת נכנסה אמה אל תוך החדר. היא התבוננה בקפריה ובשרידי המזון על שולחן ארוחת הבוקר כאילו הם פחות מצללים. אז שוטטה אמה בחדר כאילו היא מחפשת משהו אחר. או מישהו אחר. "בוקר טוב, אימא", אמרה קפריה.
"בוקר טוב", אמרה אמה בעייפות. "שמעתי את קייל עוזב".
"אז ירדת", השיבה קפריה במרירות. "אימא, כואב לי שאת נמנעת מחברתו. יש דברים שיש לדון בהם, שיש להחליט,..."
חיוכה של אמה היה צר. "וכל עוד קייל נוכח, זה בלתי אפשרי. קפריה, אני עייפה ואבלה מכדי שאדבר בנימוס. בעלך לא מותיר מקום לדיון. אין טעם להחליף אתו מילים, שכן איננו מסכימים, והוא לא מודה בקיומו של היגיון פרט להיגיון שלו". היא נדה בראשה. "נראה שיש לי רק שתי מחשבות בימים אלה. אני יכולה להתאבל על אביך, או לנזוף בעצמי על הערבוביה שהותרתי ממה שהוא הפקיד בידי".
למרות הכעס שחשה לאחרונה על קייל, המילים פגעו בקפריה. כשהיא השיבה, זה היה בקול שקט, שנשא משקל של כאב. "הוא אדם טוב, אימא. הוא עושה רק את מה שהוא מאמין שהוא הטוב ביותר עבור כולנו".
"זה אולי נכון, אבל זה לא מנחם, קפריה". רוניקה נדה בראשה לעצמה. "אביך ואני בהחלט האמנו שהוא אדם טוב, אחרת לא היינו מסכימים לכך שתינשאי לו. אבל באותו הזמן, יכולנו לחזות אפילו חצי ממה שקרה. אולי היה עדיף לו היית נושאת אדם ממשפחות הסוחרים. מצב כולנו אולי היה טוב יותר, לו היית נישאת למישהו שמכיר את דרכינו טוב יותר". אמה באה והושיבה את עצמה לצד השולחן, נעה כמו אישה זקנה, באטיות ובנוקשות.
337
ספעתקסם
היא הפנתה את מבטה מבוקר הקיץ הבוהק שהציף את החדר באור כאילו עיניה כאבו. "תראי לאן הגענו, כתוצאה מכך שקייל עשה את מה שהוא מאמין שטוב עבור כולנו. אלתיאה
עדיין נעדרת. ווינטרו הצעיר נישא לספינה כנגד רצונו. זה לא טוב. לא עבור הנערה ולא עבור הנער. אם קייל באמת היה מבין מה היא ספינה חיה, אני לא חושבת שהוא היה מעלה את הנער לספינה כשהוא כה נסער ואומלל. מכל מה ששמעתי, החודשים הראשונים לאחר התעוררותה של ספינה לחיים הם קריטיים. שלווה היא מה שהיא צריכה, וביטחון באדונה, לא כפייה באשר לרעיון שלו להשתמש בה כספינת עבדים... זה גורם לי להיות חולה. פשוט חולה". היא הרימה את ראשה ומבטה ריתק את קפריה למקומה. "זה מביש אותי שאת יכולה לתת לבנך לשאת את כל מה שעליו לראות אם יפליג על סיפון ספינת עבדים. איך את יכולה להרשות לו לראות את זה, וודאי להיות חלק מזה? למה את חושבת שיהיה עליו להפוך כדי לשרוד את זה?"
מילותיה עוררו פחד חסר שם בקפריה, אבל היא קפצה את אגרופיה מתחת לשולחן, וניסתה להשקיט את הפחד. "קייל אומר שהוא לא יהיה קשוח עם וינטרו. באשר לעבדים, כפי שהוא ציין באוזני, לגרום להם לסבול ללא צורך רק יגרום נזק למטען רב ערך. דיב^י אתו, באמת, על כל מה ששמעתי אודות ספינות עבדים. והוא הבטיח לי שהוויוואסיה לא תהפוך לחור מוות ^•יח".
"גם אם קייל יתייחס לוינטרו בעדינות כאל ילדה, הוא יסבול ממה שהוא יראה על סיפון ספינת עבדים. הצפיפות ההבדחיח, המיתות, המשמעת הפראית שנועדה להשתלט על מטען כזה... זה פסול. זה פסול, ושתינו יודעות את זה". קולה של אמה לא הרשה התנומת.
"אבל יש לנו שפחה כאן בבית. ראש, אותה השאיל לך דאבאד כשפאפא היה כל כך חולה".
"זה פסול", אמרה רוניקה וסטריט שוב בקול שקט. "אני הבנתי את זה, ורציתי לשלוח אותה חזרה לדאבאד. אבל כשניסיתי
338
ספינת קסם
לשלוח אותה הביתה, היא כרעה על ברכיה והתחננה בפני לא לעשות זאת. היא תהיה שווה מחיר טוב בצ׳לסד, היא יודעת זאת, שכן יש לה מעט השכלה. בעלה כבר נשלח לשם, על היותו בעל חוב. הם באו מג׳מאיליה, את יודעת. וכשהם נכנסו לחוב ולא הצליחו לצאת ממנו, היא ובעלה ובנה נשלחו לשוק העבדים. בעלה היה אדם משכיל, והוא נמכר במחיר נאה. אבל היא ובנה הקטן נמכרו בזול, לאחד מסוכניו של דאבאד". קולה של רוניקה וסטריט התעבה. "היא סיפרה לי על המסע לכאן. בנה הקטן לא שרד אותו. אבל אני לא חושבת שדאבאד ריסטארט הוא אדם אכזרי, לפחות לא בכוונה. והוא לא סוחר גרוע כך שיגרום בכוונה נזק למטען יקר". קולה של אמה נותר חסר הבעה באופן מוזר במשך הסיפור. כשהיא חיקתה את מילותיו של קייל והחזירה אותן אליה באותה הנימה, זה גרם לעורה של קפריה לסמור.
"אני חושבת שהתחסנתי בפני מוות. בשנים מאז שאחייך מתו מהמגיפה, דחפתי את זה הצדה כמשהו שסבלתי ושנגמר. כעת אביך הלך לעולמו, וזה הזכיר לי כמה פתאומי וכמה קבוע רגע הסוף. קשה מספיק להתמודד עם זה כשהגורם הוא מחלה. אבל בנה של ראש מת מכיוון שהקיבה הקטנה שלו לא עמדה בתנועה הבלתי פוסקת בסיפון המטען הצפוף ונטול האוויר. הוא לא הצליח לעכל את הלחם הגס והמים המעופשים שהצוות האכיל אותם. היא נאלצה לצפות בבנה הקטן מת".
אמה נשאה את עיניה לפגוש את מבטה של קפריה, והיה שם עינוי. "שאלתי את לאש, מדוע לא קראת לאנשי הצוות כשהם באו להאכיל אותך? הם ודאי היו נותנים לך מעט זמן על הסיפון ברוח הנקייה, מעט אוכל שבנך יכול לעכל. היא אמרה לי שהיא ביקשה. שהיא התחננה בכל פעם שהם התקרבו כדי לחלק את האוכל או לקחת את הדליים. אבל המלחים התנהגו כאילו אינם יכולים לשמוע אותה. היא לא הייתה היחידה על הסיפון שהתחננה לרחמים. לצדה היו כבולים גברים מבוגרים ונשים צעירות שמתו באופן חסר תוחלת כבנה. כשבאו לקחת את האיש לידה ואת הילד שלה, הם סחבו אותו כמו שק חיטה. היא ידעה שהם ישליכו את גופתו לנחשים שעקבו אחר הספינה. וזה הטריף עליה את דעתה".
339
ספינת קסם
"באופן מוזר, הטירוף שלה היה מה שהציל אותה. שכן כשהיא החלה לצעוק, ולהתחנן בפני הנחשים לשבור את שדרית הספינה ולטרוף גם אותה, כשהיא החלה לבקש מסא לשלוח רוחות וגאויות שינתצו את הספינה על הסלעים, צעקותיה הניעו את המלחים כפי שתחינותיה לא עשו. הם לא רצו את האישה הזאת שהחיים עניינו אותה כה מעט, עד שהייתה מוכנה לבקש מוות עבור כולם. היא הוכתה, אבל זה לא השתיק אותה. וכשהספינה עגנה בבינגטאון לעת קצרה, הורידו אותה מהסיפון, שכן המלחים נשבעו שהסערה האחרונה שהם סבלו זומנה על ידה, והם לא היו מוכנים להמשיך להפליג אתה על הסיפון. דאבאד נאלץ לקבל אותה לידיו. היא הייתה מטען בבעלותו. אבל מכיוון שהוא לא יכול היה לכנות אותה שפחה בבינגטאון, הוא לקח אותה כמשרתת. ושכמבטיה החלו להרתיע אותו, שכן היא האשימה אותו במותו של ילדה, הוא שלח אותה לכאן לשרת אותנו. אז את מבינה, מתנתו לנו בעת צורכנו הונעה יותר על ידי פחד מאשר צדקה. ואין לי ספק שזה מה שדאבאד עצמו הפך להיות: אדם שפחד מושל בו יותר מאשר צדקה".
היא השתתקה, מהרהרת. "עם מידה נאה של חמדנות. לא חשבתי שדאבאד הוא אדם מהסוג שיקשיב לסיפור כזה של ראש ואז ימשיך בסחר שגרם לו. אבל הוא המשיך. והוא לוחץ, בעקשנות רבה, על אלה שהוא מכיר היטב ומבקש מהם להצביע להפוך את הסחר שלו לחוקי גם בבינגטאון". עיניה שוב חדרו את קפריה. "עכשיו, משירשת את אחוזותיו של אביך, ירשת גם את קולו במועצה. דאבאד ודאי יתחיל לחזר אחרייך בקרוב להצביע כרצונו. ואם האינטרס הכלכלי שלך יהיה בצד העבדות... מה את חושבת שקייל יבקש ממך לעשות?"
קפריה חשה משותקת. היא לא העזה לענות. היא רצתה לומר שבעלה לא יקבל עבדות בבינגטאון. אבל מוחה כבר סימן בספר החשבונות ללא רצון. אם עבדים היו חוקיים, אחוזות מסוימות היו הופכות לפתע לרווחיות שוב. שדות חיטה. מכרה הבדיל. אבל מעבר לכך, קייל לא ייאלץ לקחת את המטען שלו עד צ׳לסד כדי להיפטר ממנו ברווח, אלא יוכל למכור אותו כאן בבינגטאון. זמן
340
ספינת קסם
הפלגה קצר יותר פירושו שיותר מהמטען שלו יגיע בחיים ובמצב ראוי למכירה."
ברעדה, שקלה קפריה לפתע את מלוא משמעות המחשבה. יותר מהמטען שלו יגיע בחיים. מההתחלה, היא קיבלה את זה שאם קייל יבחר להעביר עבדים, זה בלתי נמנע שכמה ימותו בתהליך. ממה? מזקנה ומבריאות כושלת? לא. קייל היה חכם מכדי שיקנה עבדים שסביר שימותו. היא ציפתה שהם ימותו במסע. קיבלה שזה חייב לקרות. אבל למה? במסעותיה בספינה, היא מעולם לא חששה לחייה או לבריאותה. כך שהיחס שהנוסעים כנגד רצונם יקבלו הוא הסיבה היחידה האפשרית למותם. הטיפול בעבדים יכול בהחלט להיות חלק מחובותיו של וינטרו המלח. האם בנה ילמד להתעלם מזעקות התחנונים של אישה צעירה המבקשת רחמים על ילדה? האם הוא יעזור להשליך את הגוויות לנחשים?
אמה ודאי קראה משהו ממחשבותיה, שכן היא אמרה בקול שקט, "זכרי, זה הקול שלך. אתה יכולה לוותר עליו לטובת בעלך אם זה רצונך. נשות סוחרי בינגטאון רבות במצבך היו עושות זאת, למרות שחוקי בינגטאון לא דורשים זאת. אבל זכרי שמשפחת וסטריט מקבלת קול אחד במועצת הסוחרים, וקול אחד בלבד. ומרגע שתוותרי עליו לטובת בעלך, את לא יכולה לקחת אותו חזרה. הוא יכול למנות מי שירצה כדי שיצביע כרצונו בהיעדרו".
קפריה חשה לפתע קור ובדידות עצומים. לא משנה איך היא תחליט בעניין הזה, היא תסבול כתוצאה מכך. לא היה לא ספק שקייל יתמוך בעבדות. היא כמעט ויכלה לשמוע את הטיעונים ההגיוניים שלו, בעודו טוען שעבדות בבינגטאון ודאי תהיה גורל טוב יותר עבור העבדים מאשר עבדות בצ׳לסד. הוא ישכנע אותה. וכשהוא יעשה זאת, אמה תאבד את הכבוד שחשה כלפיה. "זה רק קול אחד במועצת הסוחרים", שמעה את עצמה אומרת בחולשה. "קול אחד מתוך חמישים ושישה".
"חמישים ושיש משפחות סחר שנותרו", הסכימה אמה. בנשימה הבאה היא המשיכה, "ואת יודעת כמה מאלה שמקרוב
341
ספינת קסם
באו אספו די אדמה כדי לתבוע קול במועצת בינגטאון? עשרים ושבעה. את נראית המומה. סוב, כך גם אני הייתי. מסתבר שיש אנשים המתיישבים מדרום לבינגטאון, תופסים בשקט קרקע ממענקים שעליהם חתום המושל החדש, ואז באים לבינגטאון כדי לדרוש את מקומם במועצת בינגטאון. המועצה השנייה שיצרנו - למען ההוגנות, כדי שלמהגרי שלוש הספינות יהיה מקום לפתור סכסוכים בינם לבין עצמם, וקול בממשל של בינגטאון - הפכה לכלי נגדנו".
"והלחץ הוא לא רק מתוך בינגטאון. צ׳לסד עצמה מביטה בעושרנו בעיניים חמדניות. הם קראו תיגר על גבולותינו הצפוניים, יותר מפעם אחת, והנער השוטה שמושל בנו ויתר להם כמעט ללא מלמול. הכול למען המתנות שהם שולחים לו, נשים ותכשיטים ועשבי תענוג. הוא לא יעמוד כנגד צ׳לסד למען בינגטאון. הוא אפילו לא מקיים את הבטחתו של אסקלפיוס לנו. השמועה אומרת שהמושל החדש רוקן את האוצר של ג׳מאיליה בדרכיו הבזבזניות, ושהוא מעוניין לאסוף מעות נוספות לשעשועו בכך שיעניק אדמה לכל מי שמחזר אחר חיבתו במתנות ובהבטחות למתנות. לא רק לאצילי ג׳מאיליה הוא מעניק את אדמתנו, כי אם גם לחנפנים צ׳לסדים. אז אולי את צודקת במה שעמדת לומר, קפריה. אולי קול אחד לא יעזור בניסיון לעצור את השינויים שמשתלטים על בינגטאון".
אמה קמה לאטה ממקומה לצד השולחן. היא לא לקחה אוכל, אפילו לא לגמה מהתה. בעודה נעה לעבר הדלת, היא נאנחה. "בבוא הזמן, אפילו חמישים וששה הקולות של הסוחרים לא יספיקו כדי לעצור את גל החדשים האלה. ואם המושל החדש הזה קוסגו מוכן להפר כך הבטחה אחת שניתנה לנו על ידי אסקלפיוס, האם הוא ישמור על קדושת האחרות? כמה זמן לפני שהמונופולים שהוענקו לנו יימכרו גם הם לאחרים? אני לא רוצה לחשוב על מה עלול לקרות כאן. זה יהיה הרבה מעבר לסוף דרך החיים שלנו. על הדברים שאנשים חמדנים וחסרי זהירות כאלה עלולים לעודד אם הם ישוטו במעלה נהר הגשם הפראי, איני רוצה לחשוב".
342
ספינת קסם
לרגע נורא אחד, נישאו מחשבותיה של קפריה חזרה ללידתו של ילדה השלישי. או, למעשה, בפעם השלישית שסיימה הריון, שכן לא נולד ילד מההריון הארוך והצירים הכואבים. רק יצור שאמה לא הרשתה לה לראות או להחזיק, משהו שנהם וחשף שיניים והשתולל כשאמה נשאה אותו מהחדר. קייל היה בים. אביה היה בבית, ונותר לו לבצע את מה שהיה משאן של משפחות הסוחרים של בינגטאון. אף אחד לא דיבר על כך לאחר מכן. אפילו כשקייל שב מהים, הוא לא שאל על העריסה שעדיין הייתה ריקה, כי אם רק קיבל את זה ונהג בה בעדינות רבה. פעם אחת, מאז, הוא התייחס ל״לידת המת". היא תהתה האם זה מה שהוא באמת מאמין. הוא לא נולד למשפחת סוחרים. אולי הוא לא האמין במחיר שיש לשלם.
הוא לא הבין את המשמעות של הצטרפות למשפחת סוחרים בנישואים. אולי הוא לא קלט שהם מוגנים מנהר הגשם הפראי ומכל מה שהוא הביא במורד מימיו, ולא רק הרוויחו מזה.
לרגע קצרצר היא ראתה את בעלה כזר, אולי כאיום. לא איום מרושע בעל כוונות זדון, כי אם חלק מסופה או גאות כבירה שלמרות היותה חסרת נשמה, עדיין מוחצת ומשמידה כל מה שנמצא בדרכה.
"קייל הוא אדם טוב", אמרה לאמה. אבל אמה עזבה את החדר ללא קול, ומילותיה נפלו ללא חיים באוויר האדיש.
343
ספינת קסם
15
משא ומתן
"אנחנו מפליגים מחר בבוקר". סורג אפילו לא ניסה להסתיר את ההנאה שהפיק ממסירת הבשורה הזאת.
וינטרו סירב לשאת את מבטו מעבודתו. מילותיו של האיש לא היו שאלה ולא פקודה. הוא לא נדרש לענות.
"כן. אנחנו מפליגים מכאן. זאת הפעם חאחרונח שתראה את בינגטאון לזמן מה. יש לנו שבעה נמלים בין ג׳מאיליה לכאן. השלושה הראשונים נמצאים בצ׳לסד. ניפטר מאגוזי הקומפר האלה. יכולתי לומר לו שאיש לא יקנה אותם בבינגטאון, אבל אף אחד לא שאל אותי". טורג יישר את כתפיו וחייך בסיפוק עצמי. נראה שהוא חושב שהחלטתו הגרועה של הקפטן הוכיחה שטורג חכם יותר. וינטרו לא ראה את הקישור הזה.
"הקפטן הולך לאגור ערימת מזומנים, זה מה שאני שומע, כך שיהיה לו יותר להוציא על עבדים בג׳מאיליה. ניקח מטען נאה שלהם, ילד". הוא ליקק את שפתיו. "זה הדבר שאני מצפה לו, במיוחד מכיוון שהוא יקשיב לעצתי כשנגיע לג׳מאיליה. זה שוק שאני מכיר. כן. אני מזהה בשר עבדים משובח כשאני רואה אותו, ואני אחכה לטוב ביותר. אולי אפילו אשיג כמה בחורות קטנות ורזות שימצאו חן בעיניך. מה אתה אומר, בחור?"
344
ספינת קסם
על שאלות צריך לענות, אם אתה לא רוצה מגף בעורף. "אני חושב שעבדות אינה מוסרית ואינה חוקית. ושאין זה הולם עבורנו לדון בתוכניות של הקפטן". הוא לא הזיז את מבטו מעבודתו. זאת הייתה ערימה של חבל ישן. המשימה שלו הייתה להתיר את הסבך, להציל את מה ששמיש, ולהמיר את השאר לסיבים שניתן יהיה לפתל אותם חזרה לחבל או להשתמש בהם לסתום סדקים במקרה הצורך. ידיו הפכו גסות כמו ההמפ שבו טיפל. כשהוא התבונן בהן, היה קשה לזכור שפעם הן היו ידיו של אמן בעל מגע עדין לשימוש בזכוכית. מולו, על הסיפון הקדמי, עבד מיילד על חלקו בערימה. וינטרו קינא במלח הצעיר על הגמישות של ידיו המיובלות. כשמיילד לקח פיסת חבל וניער אותה, נראה שהיא מותרת מעצמה כמעשה קסם. לא משנה איך וינטרו ניסה לפתל חבל, תמיד נראה שהחבל רוצה להתפתל בכיוון ההפוך.
"אוה, לא. אתה מתחיל להיות קצת חוצפן, מה?" המגף הכבד של טורג דחף אותו באופן מכאיב. הוא עדיין היה חבול מבעיטה קודמת.
"לא, אדוני", השיב וינטרו רפלקסיבית. נהיה קל יותר, לפעמים, פשוט להיות צייתן. כשאביו מסר אותו לראשונה לידיו של הבריון הזה, הוא ניסה לדבר עם האיש כאילו יש לו מוח. הוא למד במהרה שטורג פירש כל מילה שהוא לא מכיר כלעג, וראה הסברים בתירוצים עלובים. ככל שאמר פחות, כך היו לו פחות חבורות. אפילו אם משמעות הדבר שעליו להסכים עם הצהרות שהוא בדרך כלל לא הסכים אתן. הוא ניסה לא לראות את זה כשחיקה של הכבוד העצמי והאתיקה שלו. הישרדות, אמר לעצמו. זאת פשוט הישרדות עד שיוכל לברוח.
הוא העז לשאול שאלה. "באילו נמלים נעצור?"
אם אחד מהנמלים היה במקום כלשהו בחצי האי מארו, הוא ירד מהספינה שם, איכשהו. לא היה אכפת לו כמה זמן ייאלץ ללכת, או אם ייאלץ לקבץ נדבות לאורך חצי האי כולו, הוא יחזור למנזר. כשהוא יספר את סיפורו שם, הם יקשיבו לו. הם ישנו את שמו וישימו אותו במקום שבו אביו לא יוכל למצוא אותו.
345
ספינת קסם
"לא קרוב למארו", אמר לו טורג בעונג מרושע. "אם אתה רוצה לחזור לכהונה שלך, ילד, תיאלץ ללמוד לשחות". החובל השני צחק בקול, ווינטרו ראה כעת שתמרנו אותו לשאול את השאלה הזאת. הטריד אותו שאפילו מוחו האטי של טורג ידע באופן כה ברור היכן לבו. האם הוא חלם על כך יותר מדי, האם זה נראה בכל פעולה שלו? הוא התחיל לחשוב שזאת הדרך היחידה שבה יישאר שפוי. הוא תכנן ללא הפסקה דרכים בהן יימלט מהספינה. בכל פעם שנעלו אותו בארון השלשלאות בלילה, הוא חיכה עד שהצעדים התרחקו וניסה את הדלת. הוא הצטער שלא היה כה חסר סבלנות כשנגרר לראשונה אל הספינה. הניסיונות המגושמים שלו להימלט התריעו על כוונתו בפני הקפטן והצוות, וקייל הבהיר לו ולצוות שכל מי שייתן לו לעזוב את הספינה ישלם על כך מחיר כבד. הוא לא נותר לבדו לרגע, ואלה שעבדו לצדו כעסו על כך שאינם יכולים לבטוח בו, ושעליהם לשמור עליו בנוסף לעבודתם.
כעת מתח טורג את שריריו בהפגנתיות. הוא הרים מגף וטפח על חוט השדרה של וינטרו שוב. "צריך ללכת, בחורים. יש לי עבודה. מיילד, אתה האומנת. תוודא שהנער היפה שלנו לא מתבטל". לאחר דחיפה כואבת אחרונה, שירך טורג את דרכו במורד הסיפון. אף אחד מהנערים לא נשא מבט להתבונן בו בעודו מחדחק. אבל לאחר שהוא יצא מטווח שמיעה, ציין מיילד בשלווה, "מישהו יהרוג אותו יום אחד וידחוף אותו מעבר למעקה ואף אחד לא ידע". ידיו של המלח הצעיר לא הפסיקו לעבוד בעודו חולק את המידע הזה עם וינטרו. "אולי זה יהיה אני", הוסיף בנעימות.
תמיכתו השלווה של הצעיר ברצח הקפיאה את דמו של וינטרו. הוא אמנם לא חיבב את טורג, אמנם היה קשה לו לא לשנוא את האיש, אבל הוא מעולם לא שקל את הריגתו. זה שמיילד עשה את זה היה מטריד. "אל תיתן למישהו כמו טורג לעוות את החיים והמיקוד שלך", הציע בקול שקט. "עצם המחשבה על הריגה למען נקמה מעווחח את הרוח. אנחנו לא יודעים מדוע סא מאפשר לאנשים כמו טורג לזכות בשליטה בחייהם של אחרים,
346
ספינת קסם
אבל אנחנו יכולים למנוע ממנו את הכוח לעוות את נשמותינו. נציית לו כשאין לנו ברירה, אבל לא"."
"לא ביקשתי דרשה", מחה מיילד בכעס. הוא השליך לרצפה בגועל את החבל שעליו עבד. "מי אתה חושב שאתה? למה שאתה תאמר לי איך לחשוב או איך לחיות? אתה אף פעם לא פשוט מדבר? תנסה את זה לפעמים. פשוט תאמר בקול, ׳הייתי מת להרוג את המנוול מזיין הכלבים הזה׳. תופתע איזו הקלה זאת". הוא הסב את פניו מוינטרו ודיבר בקול במה שנראה כהערה לתורן. "זבל. אתה מנסה לדבר אליו כאילו שהוא בנאדם והוא מתנהג כאילו שאתה על ברכיך ומתחנן לעצתו".
וינטרו חש רגע של זעם, ואחריו מבוכה. "לא התכוונתי לזה ככה..." הוא התחיל לומר שהוא לא חושב שהוא טוב יותר ממיילד, אבל השקר מת על שפתיו. הוא אילץ את עצמו לומר אמת. "לא. אני מעולם לא מדבר מבלי לחשוב. חונכתי להימנע ממילים פזיזות. ובמנזר, כשאנחנו רואים מישהו ששם את עצמו בנתיב הרסני, אנחנו מדברים זה אל זה. אבל כדי לעזור זה לזה, לא כדי"."
"ובכן, אתה כבר לא במנזר. אתה כאן. מתי תקלוט את זה ותתחיל להתנהג כמו מלח? אתה יודע, כואב לצפות בך נותן להם להתעלל בך. תמצא קצת אומץ ותתמודד אתם במקום להטיף על סא כל הזמן. תנסה להחטיף לטורג. בטח, הוא יכה אותך על זה. אבל טורג הוא יותר פחדן ממך. אם הוא יחשוב שיש אפילו סיכוי שאתה הולך להיכנס בו עם דוקרן, הוא ירד ממך. אתה לא מבין את זה?"
וינטרו ניסה לשמור על כבודו העצמי. "אם הוא יגרום לי להתנהג כמוהו, אז הוא ניצח באמת. אתה לא מבין את זה?"
"לא. הדבר היחידי שאני מבין הוא שאתה מפחד כל כך לחטוף מכות שאתה אפילו לא מוכן להודות בכך. זה בדיוק כמו העניין עם החולצה שלך, כשטורג תלה אותה על התורן כדי ללעוג לך. היית צריך לדעת שתיאלץ להביא אותה בעצמך, במקום לחכות עד שיכריחו אותך לעשות את זה. זה גרם לך להפסיד לו פעמיים, אתה לא מבין?"
347
ספעתקסם
"אני לא חושב שהפסדתי כלל. זאת הייתה בדיחה אכזרית, לא ראויה לבני אנוש", השיב וינטרו בקול שקט.
מיילד איבד את השליטה לרגע. "הנה. זה בדיוק מה שאני שונא שאתה עושה. אתה יודע למה אני מתכוון, אבל אתה מנסה לדבר על זה בדרך שונה לגמרי. העניין הוא לא מה ׳ראוי לבני אנוש׳. כאן ועכשיו, העניין הוא אתה וטורג. הדרך היחידה שהיית יכול לנצח בסיבוב ההוא הייתה להעמיד פנים שלא אכפת לך, שהטיפוס במעלה התורן להחזיר לעצמך את החולצה שלך הוא כלום. אבל אתה נכווית כשעמדת שם והתנהגת כאילו שאתה קדוש מכדי להביא את החולצה שלך..." מיילד השתתק בכעס, בבירור מתוסכל מחוסר התגובה של וינטרו. הוא שאף אוויר, ניסה שוב. "אתה לא מבין את זה בכלל? החלק הגרוע ביותר היה שהוא הכריח אותך לטפס על התורן לפניו. זה מתי שהפסדת באמת. כל אנשי הצוות חושבים עכשיו שאין לך חוט שדרה. שאתה פחדן". מיילד נד בראשו בגועל. "גרוע מספיק שאתה נראה כמו ילד קטין. אתה חייב גם להתנהג ככה כל הזמן?"
המלח קם בגועל והלך משם. וינטרו ישב ובהה בערימת החבלים. מילותיו של הנער השני זעזעו אותו יותר מכפי שרצה להודות. הוא ציין, באופן ברור מדי, שוינטרו חי ופעל כעת בעולם שונה. הוא ומיילד היו כנראה באותו הגיל, אבל מיילד החל לעסוק בתחום מרצונו לפני שלוש שנים. הוא היה מלח עד העצם כעת, וכבר לא היה נער הסיפון מאז שוינטרו הצטרף לצוות. הוא כבר לא נראה כנער כלל. הוא היה גמיש ובעל שרירים קשים. הוא גם היה גבוה מוינטרו בראש, והשיער על לחייו החל להתכהות לזיפים אמיתיים. וינטרו ידע שהמבנה הדק שלו והופעתו הנערית לא היו פגמים, לא משהו שהוא יכול היה לשנות גם לו היה רואה אותם כפגמים. אבל איכשהו זה היה קל יותר במנזר, שם כולם הסכימו שכל אחד יגדל בזמנו ובדרכו.
סא׳גרב לעולם לא יהיה גבוה יותר מנער, וגפיו הקצרות והרחבות היו הופכות אותו למושאה של כל בדיחה לו היה נותר בכפר הבית שלו. אבל במנזר כיבדו אותו בעבור השירים שכתב. איש לא חשב עליו כעל "נמוך מדי", הוא פשוט היה סא׳גרב.
348
ספינת קסם
ומתיחות אכזריות מהסוג שהיה עניין יומיומי בספינה הזאת מעולם לא היו מצופות או מתקבלות שם. הילדים הצעירים צחקו ודחפו זה את זה כשהם רק הגיעו, אבל אלה שהייתה להם נטייה לבריונות או לאכזריות נשלחו במהרה חזרה להוריהם. לא היה לתכונות האלה מקום בקרב משרתיו של סא.
הוא התגעגע לפתע למנזר בכאב חד. הוא אילץ את הכאב לעזוב לפני שיביא דמעות לעיניו. בלי דמעות על סיפון הספינה הזאת. אין טעם לתת למישהו לראות מה שהם יפרשו רק כחולשה. בדרכו שלו, מיילד צדק. הוא היה לכוד על סיפון הוויוואסיה, או עד שיוכל להימלט או עד יום הולדתו החמש-עשרה. מה היה בראנדול מייעץ לו? להפיק את המיטב משהותו כאן, כמובן. אם עליו להיות מלח, יהיה חכם מצדו ללמוד את המלאכה במהרה. ואם ייאלץ להיות חלק מהצוות הזה במשך... כמה זמן שזה יהיה... עליו להתחיל לכמת בריתות, לפחות.
היה עוזר, הרהר, אם היה לו מושג כלשהו איך להתיידד עם מישהו שהוא בגילו, אבל שכמעט אין לו דבר במשותף אתו. הוא לקח פיסת חבל שחוקה והחל לפרק אותו בעודו שוקל את הדבר הזה בדיוק. מאחוריו, דיברה וויוואסיה בקול שקט. "אני חשבתי שלמילותיך יש
נהדר. ספינת עץ השרת נשמה, שהונפשה על ידי כוח שהוא אולי סא ואולי לא, מצאה השראה במילותיו. כמעט מיד לאחר שחשב וינטרו את המ״שבה הלא ראויה, הוא רמס אותה. אבל לא לפני שחש רטט של כאב מהספינה. האם הוא לא אמר לעצמו זה עתה שהוא זקוק לבני ברית? והנה הוא תוקף באכזריות את בת הברית האמיתית היחידה שהייתה לו. "אני מצטער", אמר בקול שקט, וידע שהוא לא באמת צריך לומר את המילים בקול. "זהו טבעם של בני אדם. אנו נוטים להעביר את הכאב שלנו לאחרים. כאילו שאנו יכולים להיפטר ממנו בכך שנכאיב במידה שווה למישהו אחר".
"ראיתי זאת בעבר", הסכימה וויוואסיה בעייפות. "ואתה לא לבד במרירותו. כל הצוות גועש. כמעט ואין אחד על הסיפון שחש מרוצה מחלקו".
349
ספינת קסם
הוא הנהן למשמע ההערה שלה. "היה שינוי רב מדי, מהר מדי. רבים מדי פוטרו, אחרים זוכים לשכר נמוך יותר בגלל גילם. מלחים חדשים רבים מדי על הסיפון, המנסים לגלות מה תפקידם בסדר העניינים. ייקח זמן עד שהם יחושו שכולם חלק מאותו הצוות".
"אם בכלל", אמרה וויוואסיה בתקווה מעטה. "יש את הצוות הישן של וסטריט, ואת אנשיו של קייל והמלחים החדשים. כך נראה שהם חושבים על עצמם, וכך הם מתנהגים. אני חשה... מחולקת כנגד עצמי. קשה לבטוח, קשה להירגע ולמסור שליטה לידיי... הקפטן". היא היססה באמירת התואר, כאילו היא עצמה לא באמת זיהתה את קייל בתפקיד הזה.
וינטרו הנהן שוב, ללא קול. הוא חש את המתחים בעצמו. כמה מהאנשים שקייל פיטר היו מרירים, ולפחות שני אחרים התפטרו במחאה. ההפרעה האחרונה הייתה כשקייל דרש שאיש מבוגר אחד שהתפטר יחזיר לו את עגיל הזהב שקפטן וסטריט נתן לו בעבור שירותו ארוך השנים על סיפון הוויוואסיה. העגיל היה מעוצב כמו הפסלון של הוויוואסיה וסימן אותו כאיש צוות בעל ערך. הזקן השליך אותו לים כדי שלא למסור אותו לקייל. ואז הוא ירד למזח בזעם, תיק הים שלו על כתפו הגרומה. וינטרו חש שאין לאיש הזקן לאן ללכת. יהיה לו קשה להוכיח את עצמו על סיפונה של ספינה חדשה, שם ייאלץ להתחרות עם מלחים צעירים וגמישים יותר.
"הוא לא באמת השליך אותו לתוך הים". קולה של וויוואסיה היה מעט יותר מלחישה.
וינטרו התמלא מיד בסקרנות. "הוא לא? איך את יודעת?" הוא קם והלך למעקה להתבונן בפסלון. היא חייכה אליו.
"מכיוון שהוא חזר מאוחר יותר באותו הלילה ומסר לי אותו. הוא אמר שהיינו יחדיו זמן כה רב, שאם לא יוכל למות על סיפוני, הוא רוצה שלפחות אקבל אות לשנים שלו".
וינטרו חש מרוגש עמוקות. המלח הזקן החזיר לספינה דבר שהיה ללא ספק תכשיט רב ערך. לזהב לבדו היה ערך לא מועט. והוא נתן אותו מרצונו.
350
ספעתקסם
"מה עשית אתו?"
היא נראתה לא נינוחה לרגע. "לא ידעתי מה לעשות בו. אבל הוא אמר לי לבלוע אותו. הוא אמר שרבות מהספינות החיות עושות זאת. לא לעתים קרוב™, אבל עם מזכרות רמת חשיבות. הספינות בולעות אותן ונושאות כך את הזיכרון של האיש שנתן אותן במשך כל שנות חייהן". היא חייכה למראה מבטו הנדהם של וינטרו. "וכך עשיתי. זה לא היה קשה, למרות שהתחושה הייתה מוזרה. ואני... מודעת לו, ב^ מוזרה. אבל אתה יודע, חשתי שזה הדבר הנכון לעשות".
"אני בטוח שכך היה", השיב וימרג ותהה מדוע הוא כה בטוח.
רוח הערב התקבלה ככדבה לאחר חום היום. נראה שאפילו הספינות הרגילות דיברו זו לזו בשקט בעודן חורקות בעדינות לצד הרציפים. השמיים היו צלולים, והבטיחו יום יפה מחר. אלתיאה עמדה ללא קול בצילה של וויוואסיה והמתינה. היא תהתה האם היא מטורפת, אחרי הכול היא קבעה לעצמה מטרה בלתי אפשרית וסמכה על מילותיו הזועמות של אדם אליה.
אבל מה עוד היה לה? רק שבועתו האימפולסיבית של קייל, וחוש הצדק של האחיין שלה. רק אידיוט יאמין שדברים כאלה יספיקו. אמה ניסתה לחפש אותה דרך וויוואסיה. אולי משמעות הדבר הייתה שיש לה בת ברית בבית. אולי, אבל היא לא יכלה לסמוך על כך.
היא הניחה יד על השדרית הכסופה של וויוואסיה. "בבקשה, סא", התפללה, אבל לא היו לה מילים להוסיף לכך. היא התפללה לעתים דחוקוח בלבד. לא היה מטבעה לסמוך על מישהו אחר שייתן לה מה שהיא רוצה. היא תהתה האם האם הגדולה של הכול אפילו תקשיב למילותיה של אחת שהתעלמה ממנה כלל. אז היא חשה את התשובה החמימה מוויוואסיה דרך כף ידה ותהתה האם היא באמת התפללה לסא. אולי, כמו רוב המלחים שהכירה, היא האמינה בספינה שלה יותר מאשר כל השגחה אלוהית.
"הוא מגיע", לחשה לה וויוואסיה.
351
ספעתקסם
אלתיאה נעה עמוק יותר אל תוך צל הספינה שלה והמתינה.
היא שנאה את ההתגנבות הזאת, שנאה את הפגישות הקצרצרות והחשאיות עם הספינה שלה. אבל זאת הייתה התקווה היחידה שלה להצלחה. היא הייתה בטוחה שאם קייל ישמע משהו על התוכניות שלה, הוא יעשה כל מה שביכולתו למנוע את הצלחתן. ובכל זאת היא כאן, ועומדת לחשוף את התוכניות האלה בפני וינטרו, והכול על בסיס מבט אחד שהחליפה אתו. לרגע קצרצר, היא ראתה את חוש הכבוד של אביה בעיניו של הנער. כעת היא עמדה לסכן הכול על בסיס אמונתה בו.
"תזכור, ילד, אני צופה בך", רעם קולו המרושע של טורג בדממה. כשרק שתיקה ענתה להכרזה הזאת, הוא נבח, "תענה לי, ילד!"
"לא שאלת אותי שאלה", ציין וינטרו בקול שקט. על המזח למטה, נתנה אלתיאה לנער ציון לשבח על אומץ, אם לא על חוכמה.
"אם אפילו תנסה לברוח מהספינה הלילה, אני אקרע לך את הצורה עד שלא יישאר ממך כלום", איים עליו טורג. "אתה מבין אותי?"
"אני מבין אותך", השיב קולו החלוש של וינטרו בעייפות. הוא נשמע צעיר מאוד ועייף מאד. אלתיאה שמעה את צליל גרירת הרגליים היחפות, ואז את הצליל של מישהו המתיישב על הסיפון בעייפות. "אני עייף מכדי לחשוב, שלא לדבר על לשוחח", אמר הנער.
"אתה עייף מכדי להקשיב?" שאלה אותו הספינה בעדינות.
אלתיאה שמעה אותו מפהק. "רק אם לא אכפת לך שאני אירדם באמצע של מה שאת רוצה לומר לי".
"לא אני זו שרוצה שתקשיב", אמרה וויוואסיה בקול שקט. "אלתיאה וסטריט ממתינה על הסיפון למטה. היא זאת שיש לה משהו לומר לך".
"דודתי אלתיאה?" שאל הנער בהפתעה. אלתיאה ראתה את ראשו מופיע מעל המעקה שמעליה. היא יצאה מבין הצללים ללא
352
ספינת קסם
קול והתבוננה בו. היא לא ראתה את תווי פניו. הוא היה רק צללית כהה יותר כנגד שמי הלילה. "כולם אומרים שפשוט נעלמת", ציין באוזניה בקול שקט.
"זה נכון", הודתה באוזניו. היא שאפה עמוקות והסתכנה. "וינטרו. אם אדבר אתך בכנות על מה שאני מתכננת לעשות, האם תוכל לשמור על התוכניות האלה בסוד?"
הוא השיב לה בשאלת כוהן. "את מתכננת לעשות משהו... פסול?"
היא כמעט צחקה למשמע נימת קולו. "לא. אני לא אהרוג את אביך או משהו פזיז כזה". היא היססה, וניסתה לשקול את מה שידעה על הנער. וויוואסיה הבטיחה לה שהוא ראוי לאמון. היא קיוותה שהספינה הצעירה צודקת. "אבל אני עומדת לנסות לתמרן אותו. אבל זה לא יעבוד אם הוא ידע על תוכני; תי. אז אני מתכוונת לבקש ממך לשמור על הסוד שלי".
"למה את מספרת את התוכנית שלך למישהו? סוד נשמר טוב ביותר על ידי אדם אחד", ציין.
זה כמובן, היה לב העניין. היא שאפה עמוקות. "מכ וון שאתה קריטי לתוכניות שלי. ללא הבטחתך לעזור לי, אין טי t שאפעל כלל".
הנער שתק לזמן מה. "מה שראית, באותו היום, כ הוא הכה אותי. זה אולי גורם לך לחשוב שאני שונא אותו, יזו מייחל למפלתו. אני לא. אני רק רוצה שהוא יקיים את ההבטחה שלו".
"זה בדיוק מה שגם אני רוצה", מיהרה אלתיאה להשיב. "אני לא מתכוונת לבקש ממך לעשות משהו פסול, וינטרו. אני מבטיחה לך את זה. אבל לפני שאומר עוד, אני חייבת לבקש ממך להבטיח לשמור על הסוד שלי".
נראה לה שלוקח לנער זמן רב מאוד לשקול את זה. האם כל הכוהנים כה זהירים בנוגע לכל דבר? "אשמור על הסוד שלך", אמר לבסוף. וזה מצא חן בעיניה. בלי שבועות או הבטחות, רק מתן דברתו, בפשטות. דרך כף ידה, היא חשה את הוויוואסיה מגיבה בתענוג על אישורה לפעולתו. מוזר, שזה משנה לספינה.
"תודה לך", אמרה בקול שקט. היא אחזה באומץ שלה בשתי
353
ספעתקסם
ידיה, וקיוותה שהוא לא יחשוב שהיא שוטה. "אתה זוכר את היום ההוא בבירור? היום שבו הוא הכה בך בחדר האוכל?"
"את רובו", אמר הנער בקול שקט. "את החלקים שבהם הייתי כהבדה".
"אתה זוכר את מה שאביך אמר? הוא נשבע בשם סא, ואמר שאם אפילו קפטן אחד בעל שם יערוב לכישורי הימאות שלי, הוא יחזיר לי את הספינה שלי. אתה זוכר את זה?" היא עצרה את נשימתה.
"אני זומ"׳, אמר וינטרו בקול שקט.
היא הניחה את שתי ידיה על השדרית של הספינה. "והאם תהיה מוכן להישבע בסא ששמעת אותו אומר את המילים האלה?"
"לא".
חלומותיה של אלתיאה התרסקו על יסודות הקש שלהם. היא הייתה צריכה לדעת. איך היא חשבה שהנער יתמודד מול אביו בעניין חשוב כמו זה? איך הייתה כה שוטה?"
"אני מוכן לערוב ששמעתי אותו אומר את זה", אמר וינטרו בקול שקט. "אבל לא אשבע. כוהן של סא לא נשבע בשמו של סא".
לבה של אלתיאה המריא. זה יספיק, זה חייב להספיק. "תאמר על רכדחך, בגכד, בנוגע למה שהוא אמר", דחקה.
"כמובן. זאת האמת. אבל", הוא נד בראשו והתבונן בה, "אני לא חושב שזה יעזור לך. אם אבי לא מוכן לקיים את הבטחתו לסא לתת אותי לכהונה, מדוע שיקיים שבועה שנאמרה בכעס? אחרי הכול, הספינה הזאת שווה לו הרבה יותר ממני. אני מצטער לומר זאת, אלתיאה, אבל אני חושב שתקוותייך להשיב לעצמך את הספינה כך הן חסרות סיכוי".
"תן לי לדאוג בקשר לכך", אמרה בקול רועד. הקלה עברה בכל גופה. היה לה עד אחד, והיא חשה שהיא יכולה לסמוך עליו. היא לא תאמר דבר לנער על מועצת הסוחרים ועל כוחה. היא הפקידה בידיו די והותר מסודה. היא לא תכביד עליו מעבר לכך. "כל עוד אני יודעת שאתה תעמוד לצד האמת, שאביך אמר את המילים האלה, יש לי תקווה".
354
ספינת קסם
הוא קיבל את המילים האלה ללא אומר. במשך זמן אלתיאה פשוט עמדה שם, ידיה על הספינה השותקת שלה. היא כמעט חשה את הנער דרך הספינה. את הייאוש והבדידות שלו.
"אנחנו מפליגים מחר", אמר לבסוף. לא הייתה שמחה בקולו.
"אני מקנאת בך", אמרה לו אלתיאה.
"אני יודע. הלוואי שהיינו יכולים להחליף תפקידים".
"הלוואי שזה היה כל כך פשוט". אלתיאה ניסתה להניח לקנאה שלה.
"וינטרו. בטח בספינה. היא תטפל בך, ואתה תשמור עליה היטב. אני סומכת על שניכם לשמור זה על זה". היא שמעה בקולה את נימת ה״קרוב משפחה הקשיש והאוהב" שתמיד שנאה כשהייתה קטנה. היא דחקה אותה, ודיברה כאילו הוא סתם בחור צעיר היוצא למסע הבתולים שלו. "אני סבורה שתלמד לאהוב את החיים האלה ואת הספינה הזאת. זה בדם שלך, אתה יודע. ואם אכן כך יהיה", המילים האלה היו קשות יותר לאמירה, "אם אכן כך יהיה, ותהיה נאמן לספינתך, כשאני אקח אותה לידי, אוודא שתמיד יש לך מקום על סיפונה. זאת הבטחתי לך".
"משום מה אני מפקפק בכך שאי-פעם אבקש ממך לקיים אותך. זה לא שאני לא אוהב את הספינה, אני פשוט לא יכול לדמיין -״
"עם מי אתה מדבר, בחור?" תבע טורג. רגליו הכבדות הלמו על הסיפון בעוד אלתיאה נמסה חזרה אל תוך צלה של הספינה. היא עצרה את נשימתה. וינטרו לא ישקר לטורג. את זה היא כבר ידעה בקשר אליו. והיא לא תוכל לעמוד בצד ולתת לנער לספוג מכות עבורה, אבל היא גם לא יכולה להסתכן בכך שטורג יחזיק בה עבור קייל.
"אני סבורה שזאת השעה שלי עם וינטרו", קטעה אותו וויוואסיה בחדות. "עם מי חשבת שהוא ידבר?"
"יש מישהו על המזח שם למטה?" תבע טורג. ראשו הושט מעבר למעקה, אבל עיקול השדרית של וויוואסיה והצל העמוק הגנו על אלתיאה. היא עצרה את נשימתה.
"למה שלא תסחב את התחת השמן שלך לשם ותראה?"
355
ספינת קסם
שאלה וויוואסיה ברשעות. אלתיאה שמעה בבירור את נשיפת הפליאה של ווינטרו. נדרש ממנה מאמץ רב להימנע מלצחוק. היא נשמעה בדיוק כמו נער הסיפון השחצן שלהם, מיילד, באחד ממצבי הרוח הנועזים יותר שלו.
"כן? אז אולי אני אעשה את זה".
"אל תמעד בחשיכה", הזהירה אותו הוויוואסיה במתיקות. "יהיה חבל אם תיפול מעבר למעקה ותטבע כאן ליד המזח". התנודות השלוות של הספינה התגברו לפתע במידה קטנטנה. ובאותו הרגע, הלעג הלא בוגר שלה נצבע בגוון אפל יותר שהעמיד את השערות על עורפה של אלתיאה.
"ספינת שטן שכמוך!" סינן לעברה טורג. "את לא מפחידה אותי. אני הולך לראות מי נמצא שם למטה". אלתיאה שמעה את חבטות רגליו על הסיפון, אבל היא לא הצליחה להחליט האם הוא ממהר לעבר הקרש או הרחק מהפסלון.
"לכי עכשיו!" לחשה לה וויוואסיה.
"אני הולכת. בהצלחה. לבי מפליג אתכם". אלתיאה רק נשמה את המילים, אבל היא ידעה שהספינה לא צריכה לשמוע אותה מדברת כל עוד היא נוגעת בה. היא התחמקה מהוויוואסיה, נצמדת לצללים העמוקים ביותר בעודה נמלטת. "סא, שמרי על בטחון שניהם, במיוחד מעצמם", אמרה בלחש, והפעם ידעה שהתפללה באמת.
רוניקה וסטריט המתינה לבדה במטבח. בחוץ היה הלילה מלא, חרקי הקיץ הרעישו, הכוכבים נצצו מבעד לעצים. בקרוב יישמע הגונג בקצה השדה. המחשבות מילאו את בטנה בפרפרים. לא. פרפרי עש. פרפרי עש היו הולמים יותר ללילה ולמפגש לו המתינה.
היא נתנה למשרתים ערב חופשי, ואמרה לבסוף לראש בחדות שהיא רוצה להיות לבד. השפחה הייתה כה אסירת תודה לה לאחרונה שהיה קשה להיפטר מחברתה עצובת העיניים. לאחרונה הורתה לה קפריה ללמד את מלטה לרקוד, ואיך לאחוז במניפה ואפילו איך לשוחח עם גברים. רוניקה חשבה שזה מזעזע
356
ספינת קסם
שהיא הפקידה את חינוכה של בתה בעניינים כאלה בידיה של זרה יחסית, אבל הבינה גם שלאחרונה, קפריה ומלטה לא הסתדרו טוב במיוחד. היא לא הייתה מודעת למלוא פרטי המריבה שלהן, וקיוותה בכל לב לא לדעת. היו לה די בעיות משלה, בעיות אמיתיות ורציניות, מבלי להקשיב למריבות השטותיות של בתה ונכדתה. לפחות מלטה העסיקה את ראש ומנעה ממנה להתרוצץ מתחת לרגליים. רוב הזמן.
דאבאד רמז כבר פעמיים שהוא מעוניין שהשפחה תוחזר אליו. בכל פעם הודתה לו קפריה באופן כה נרגש על כל עזרתה של ראש, בעודה מכריזה שהיא לא יודעת איך היא תסתדר בלעדיה, שלא הייתה לדאבאד דרך מנומסת לבקש ישירות את החזרתה. רוניקה תהתה כמה זמן הטקטיקה הזאת תעבוד, ומה היא תעשה כשהיא כבר לא תעזור. תקנה את הנערה? תהפוך לבעלת עבדים בעצמה? המחשבה גרמה לה אי-נוחות. אבל היה גם מעצבן עד אינסוף שהאישה האומללה הצמידה את עצמה אליה. בכל זמן שבו לא הייתה עסוקה במשהו אחר, ראש ארבה מחוץ לחדר שבו רוניקה הייתה, וחיפשה הזדמנות לזנק ולהציע לה שירות כלשהו. היא ייחלה לכך שהאישה תמצא לעצמה חיים כלשהם. חיים שיחליפו את אלה שעבדותה גנבה ממנה? שאלה את עצמה במרירות.
ממרחק צלצל גונג, שקט כפעמון רוח.
היא קמה בחשש ופסעה במטבח, ושבה לשולחן. היא ערכה אותו בעצמה. היו שני נרות לבנים וארוכים מהשעווה המשובחת ביותר לכבוד האורחת שלה. כלי החרסינה המשובחים ביותר וכלי הכסף היקרים ביותר שלה קישטו את השולחן על מפת תחרה בצבע שמנת. מגשים של עוגות עדינות התחרו עם צלחות של צדפות מעושנות ועשבים טריים ברוטב מר. בקבוק של יין ישן ומשובח המתין גם הוא. האוכל המשובח נועד לציין את הכבוד שהיא רחשה לאורחת שלה, בעוד הסודיות והמיקום במטבח הזכירו לשתיהן את ההסכמים העתיקים להגן ולגונן זו על זו. רוניקה דחפה בעצבנות את כפות הכסף למיקום משופר מעט. שטות. זאת לא הפעם הראשונה שבה קיבלה שליחה מסוחרי
357
ספינת קסם
הגשם הפראי. הם באו פעמיים בשנה מאז נישאה לאפרון. זאת הייתה רק הפעם הראשונה בה קיבלה שליחה מטעמם מאז מותו. והפעם הראשונה שבה לא הצליחה לצבור את מלוא התשלום.
תיבת הזהב הקטנה אך הכבדה הייתה קלה מדי בשתי מידות. שתי מידות. רוניקה התכוונה להודות בזה, להעלות את הנושא בעצמה לפני שיישאלו שאלות מביכות. להודות בזה, ולהציע ריבית גבוהה יותר בתשלום הבא. מה עוד, אחרי הכול, יכלה לעשות? או השליחה? תשלום חלקי טוב יותר מכלום, ואנשי הגשם הפראי היו זקוקים לזהב שלה הרבה יותר מכל דבר אחר שיכלה להציע להם. לפחות כך קיוותה.
למרות הציפייה שלה, היא עדיין הופתעה בשחנקישח הקלה נשמעה על הדלת. "ברוכה הבאה!" קראה מבלי לנוע לפתוח את הדלת. היא כיבתה במהירות את הנרות שהאירו את החדר. היא הותירה רק אחד, ובו השתמשה כדי להאיר את שני נרות שעוות הדבורים הגבוהים לפני שכיבתה אותו. ברדסים נאים מנחושת חבוטה שצורות דקורטיביות נחתכו מהם כיסו את הנרות בזהירות. כעת הואר החדר רק על ידי תפזורת של פיסות אור בצורת עלה. רוניקה הנהנה לעצמה בסיפוק למראה, ואז נעה במהירות לפתוח את הדלת בעצמה.
"אני מקדמת את פנייך לביתי. היכנסי, והיי גם את בבית". המילים היו מילות טקס עתיקות, אבל קולה של רוניקה היה חמים ומלא ברגש אמיתי.
"תודה לך", השיבה אשת הגשם הפראי. היא נכנסה, התבוננה סביב והנהנה לאות סיפוק מהפרטיות ומהאורות החלשים. היא הסירה את הכפפות מידיה, והעבירה את מלבושי העור הרך לרוניקה ומשכה לאחור את הברדס שהסתיר את פניה ואת שיערה. רוניקה ייצבה את עצמה, ופגשה את מבטה של האישה. היא לא הרשתה להבעתה להשתנות כלל.
"הכנתי לך כיבוד, לאחר מסעך הארוך. האם תשבי לשולחני?"
"באסירות תודה", השיבה האישה.
שתי הנשים קדו זו לזו. "אני, רוניקה וסטריט, ממשפחת וסטריט מסוחרי בינגטאון, מברכת אותך בבואך לשולחני ולביתי.
358
ספינת קסם
אני זוכרת את כל השבועות העתיקות שלנו אלה לאלה, בינגטאון לגשם הפראי, וגם את ההסכם הפרטי שלנו בנוגע לספינת החיה וויוואסיה, תוצר שתי משפחותינו".
"אני, קאולוון פסטרו, ממשפחת פסטרו מסוחרי הגשם הפראי, מקבלת את הכנסת האורחים שלך ואת הצעת ביתך ושולחנך. אני זוכרת את כל השבועות העתיקות אלה לאלה, גשם פראי לבינגטאון, וגם את ההסכם הפרטי שלנו בנוגע לספינה החיה וויוואסיה, תוצר שתי משפחותינו".
שתי הנשים התיישרו וקאולוון נאנחה אנחת רווחה מעושה עם תום החלק הרשמי. רוניקה חשה הקלה פרטית על כך שהטקס הוא מסורת. בלעדיו, היא מעולם לא הייתה מזהה את קאולוון. "ערכת שולחן יפהפה, רוניקה. אבל הרי בכל השנים שבהן נפגשנו היה P".
"חודח לך, קאולוון". רוניקה היססה, אבל לא לשאול היה התאפקות כוזבת של רחם ם. "ציפיתי לנלין השנה".
"בתי איננה עוד". קאולוון אמרה את המילים בקול שקט.
"אני מצטערת לשמוע זאת". האהדה של רוניקה הייתה כנה.
"הגשם הפראי קשה לנשים. לא שהוא קל לגברים".
"לחיות לאחר מות ילדתו... זה מר".
"אכן. אבל נלין העניקה לנו שלושה ילדים לפני מותה. היא חיזבד זמן רב על כך, ותכובד זמן רב".
רוניקה הנהנה באטיות. נלין הייתה בת יחידה. רוב נשות הגשם הפראי ראו את עצמן כברות מזל אם ילדו ילד אחד שחי. העובדה שנלין ילדה שלושה, באמת תגרום לזיכרונה להאיר. "הוצאתי יין עבור נלין", אמרה רוניקה בקול שקט. "את, כזכור לי, מעדיפה תה. תני לי להניח את הקומקום שירתח ולהניח את היין בצד כדי שתקחי אותו חזרה אתך".
"זה נדיב מדי מצדך".
"לא. כלל וכלל לא. כשישתו אותו, אנא בקשי מכל אלה שיחלקו אותו לזכור את נלין ואת הנאתה מיין".
קאולוון הרכינה את ראשה לפתע. הגידולים המדולדלים על פניה קפצו בעודה עושה זאת, אבל הם לא הסיחו את דעתה של
359
ספינת קסם
רוניקה מהדמעות שנצצו לפתע בעיניה הסגולות של האישה. קאולוון נדה בראשה ואז נאנחה בכבדות. "בעבור רבים מדי, רוניקה, הטקסים הם רק טקסים. הברכה מאולצת, קבלת הפנים לא נוחה. אבל מאז שהפכת לוסטריט ולקחת על עצמך את חובות הביקור, קיבלת אותנו בברכה כנה. איך אוכל להודות לך על כך?"
אישה אחרת אולי הייתה מתפתה לספר לקאולוון שמידת הזהב חסרה. אישה אחרת אולי לא הייתה מאמינה בקדושת ההבטחות הישנות. רוניקה האמינה. "אין צורך בתודה. איני מעניקה לכם יותר מכפי שמגיע לכם בזכות", אמרה, והוסיפה, מכיוון שהמילים נשמעו קרות, "אבל עם או בלי טקס, עם או בלי הסכם, אני סבורה שהיינו ידידות, שתינו".
"אני שותפה לדעתך".
"אם כך. תני לי לשפות את הקומקום לתה". רוניקה קמה ומיד חשה נינוחה יותר במשימה הביתית. בעודה שופכת את המים לתוך הקומקום, ונושפת על הגחלים באח, היא הוסיפה, "אל תחכי לי. תאמרי לי, מה את חושבת על הצדפות המעושנות? קניתי אותן מסלק, כפי שתמיד עשינו, אבל הוא מסר את משימת העישון לבנו השנה. הוא היה מאוד ביקורתי ביחסו לנער, אבל אני סבורה שהן טובות יותר".
קאולוון טעמה והסכימה עם רוניקה. רוניקה הכינה את התה והביאה את הקומקום לשולחן, והניחה שני ספלים. הן ישבו יחדיו ואכלו ושתו ודיברו באופן כללי. על דברים פשוטים כמו הגנים שלהן ומזג האוויר, על דברים קשים ואישיים כמו מותם של אפרון ונלין, ועל דברים שבישרו רעות לכולם, כמו שחיתותו של המושל הנוכחי וסחר העבדים המתפתח שעלול להיות קשור למס הראש שלו על מכירת עבדים. הייתה העלאת זיכרונות ארוכה ומלאת חיבה אודות משפחותיהן, ודיון עמוק בוויוואסיה ובהתעוררותה לחיים, כאילו הספינה הייתה נכדה של שתיהן. היה גם דיון שקט בזרם האנשים החדשים לתוך בינגטאון, והאדמות שהם תבעו לעצמם ומאמציהם להשיג מושבים במועצת בינגטאון. זה האחרון איים לא רק על סוחרי בינגטאון, כי אם גם על ההסכם
360
ספינת קטם
הישן בין בינגטאון לבין סוחרי הגשם הפראי ששמר על ביטחון שניהם.
ההסכם היה דבר שדיברו עליו לעתים רחוקות. לא דנו בו, כפי שלא דנים בנשימה או במוות. דברים כאלה נוכחים תמיד והנם בלתי נמנעים. באופן דומה, קאולוון לא דיברה עם רוניקה על כך שהאבל קימט את פניה והכסיף את שערה, ולא על כך שהשנים משכו את הבשר מעצמות הלחיים הגבוהות שלה והכביד את הבשר הרך של גרונה. רוניקה נמנעה מלטישת מבט בגידולים המקושקשים שאיימו על ראייתה של קאו־לוון, ובבשר הגושי שנראה גם בשביל שיער הארד השופע שלה. נחמת הנרות העמומים יכלה לרכך אך לא להסתיר את הצלקות האלה. כמו ההסכם, אלה היו הפצעים הנראים לעין שהם נשאו מעצם היותם מי שהיו.
הן חלקו את ספלי התה המהבילים ואת המאכלים המתובלים. כלי הכסף הכבדים נקשו על החרסינה המשובחת בעוד שבחוץ הניעה הרוח הקיצית את פעמוני הרוח של רוניקה כקונטרפונקט כסוף לשיחתן. במשך הארוחה הן היו שכנות שחלקו ערב נעים של מזון משובח ושיחה אינטליגנטית. שכן גם זה היה חלק מההסכם. למרות המיילים וההבדלים שהפרידו בין שתי קבוצות המתיישבים, גם סוחרי בינגטאון וגם סוחרי הגשם הפראי יזכרו שהם באו לחוף המקולל יחדיו, שותפים וחברים ובני משפחה. וכך יישארו.
וכך היה שרק לאחר שהמזון נאכל והנשים חלקו את ספל התה הקר האחרון שנותר בקומקום, רק לאחר שהשיחה החברתית גוועה לשתיקה טבעית, הגיע הזמן לדון במטרה האחרונה של ביקורה של קאולוון. קאולוון שאפה עמוקות והחלה את החלק הרשמי של הדיון. לפני זמן רב גילו סוחרי בינגטאון שזאת הדרך להבדיל בין עסקים לתענוגות. השינוי בשפה לא שלל את הידידות שהנשים חלקו, אבל הוא זיהה את זה שבעניינים עסקיים, חוקים אחרים היו תקפים ועל הכול לציית להם. זה היה אמצעי ביטחון לחברה קטנה שבה חברים ובני משפחה היו גם שותפים עסקיים. "הספינה החיה וויוואסיה התעוררה לחיים. האם היא כל מה שהובטח?"
361
ספינת קסם
למרות היגון שחשה לאחרונה, רוניקה חשה חיוך אמיתי מופיע על פניה. "היא כל מה שהובטח, ואנו מודים בכך בחופשיות".
"אם כך אנו שמחים לקבל את מה שהובטח בעבורה".
"כפי שאנו שמחים לתת זאת". רוניקה שאפה עמוקות והצטערה לפתע שלא העלתה את המידה חחסדח קודם לכן. אבל זה לא היה נאות ולא היה הוגן להפוך את זה לחלק מהידידות שלהן. עם כמה שהיה קשה לה לומר זאת, זה היה הזמן הנכון. היא חיפשה מילים למצב הלא רגיל הזה. "אנו מודים גם שאנו חייבים לכם יותר בעת זאת מכפי שהצלחנו לאסוף". רוניקה אילצה את עצמה להתיישר ולפגוש את החפחעח במבט שבעיניה הארגמניות של קאולוון. "חסרות לנו שתי מידות שלמות. ברצוננו לבקש שהסכום הנוסף הזה יעוכב עד פגישתנו הבאה, שאז אני מבטיחה לך שנשלם את מלוא חובנו כפי שיהיה אז, בנוסף לשתי המיחת, ובנוסף לריבית של רבע מידה".
שתיקה ארוכה חתארבח לאחר מכן בעוד קאולוון שקלה. שתיהן ידעו שמלוא המשקל של חוק בינגטאון נתן לה חופש רב בנוגע למה שתוכל לדרוש בתור ריבית על אי עמידתה של רוניקה בתשלום. רוניקה הייתה מוכנה לשמוע אותה דורשת עד שתי מידות שלמות נוספות. היא קיוותה שהן יחליטו לבסוף על חצי מידה עד מידה אחת. גם מציאת הסכום הזה תמצה את גבולות התושייה שלה. אבל כשקאולוון דיברה, המילים השקטות הקפיאו את דמה של רוניקה. "דם או זהב, החוב קיים", אמרה קאולוון את המילים העתיקות.
לבה של רוניקה הלם בחזה. למי היא יכולה להתכוון? אף אחת מחחשוכוח שעלו בדעתה לא מצאו חן בעיניה. היא ניסתה שהרעד לא יישמע בקולה, והזכירה לעצמה ב^מו-ה שעסקה היא עסקה, אבל תמיד ניתן לשפר את התנאים. היא בחרה בעמדה הכי פחות סבירה. "אני התאלמנתי זה עתה", ציינה. "וגם לו היה לי זמן להשלים את האבל שלי, איני מתאימה לשבועה. אני זקנה מכדי שאלד ילדים בריאים למישהו, קאולוון. עברו שנים מאז שקיוויתי שאלד בן נוסף לאפרון".
"יש לך בנות", ציינה קאולוון בזהיתת.
362
ספינת קסם
"אחת נשואה, אחת נעדרת", הסכימה רוניקה במהירות. "איך אוכל להבטיח לך את מה שלא נמצא ברשותי?"
"אלתיאה נעדרת?"
רוניקה הנהנה, חשה שוב את מדקרת הכאב. אי הידיעה. האימה הגדולה ביותר שיכולה להיות למשפחת יורדי ים בנוגע לבניה ובנותיה. שיום אחד, אחד מהם פשוט ייעלם, ואלה שבבית לא ידעו מה עלה בגורלו...
"עלי לשאול זאת", קאולוון כמעט התנצלה. "זה נדרש ממני, כחובה למשפחתי. אלתיאה לא... תסתיר את עצמה, או תימלט, כדי להתחמק מתנאי העסקה שלנו?"
"את חייבת לשאול זאת, וכך איני נעלבת". ובכל זאת התקשתה רוניקה להסתיר את הצינה שבקולה. "אלתיאה היא בת בינגטאון עד העצם. היא תעדיף למות ולא לבגוד בשבועת משפחתה בעניין זה. היכן שהיא נמצאת, אם היא חיה, היא מחויבת, ויודעת שהיא מחויבת. אם תבחרי לתבוע את החוב, והיא תדע על כך, היא תבוא לקיים את השבועה".
"חשבתי כך", הודתה קאולוון בחמימות. אבל היא המשיכה בנימה שאין לפייסה. "אבל יש לך גם נכדה ונכדים, והם מחויבים באותה המידה כמוה. יש לי שני נכדים ונכדה. כולם מתקרבים לגיל הנישואים".
רוניקה נדה בראשה, הצליחה להשמיע נחרת צחוק מאולץ. "נכדי עדיין ילדים, ולא יהיו מוכנים לנישואים בשנים הקרובות. היחיד שקרוב לגיל הזה הפליג עם אביו. והוא הובטח לכהונת סא", הוסיפה. "זה כפי שאמרתי לך. איני יכולה להבטיח לך את מה שלא נמצא ברשותי".
"לפני רגע היית מוכנה להבטיח זהב שעוד לא נמצא ברשותך", השיבה קאולוון. "זהב או דם, זה הכול עניין של זמן עד שהחוב ישולם, רוניקה. ואם אנו מוכנים להמתין ולתת לך לקבוע את זמן התשלום, אולי את צריכה להיות מוכנה לתת לנו לקבוע את מטבע התשלום".
רוניקה הרימה את ספל התה שלה וגילתה שהוא ריק. היא נחפזה לקום. "שאשפות את הקומקום ואכין עוד תה?" שאלה בנימוס.
363
ספינת קסם
"רק אם הוא ירתח במהרה", השיבה קאולוון. "הלילה לא ימתין בעודנו מתמקחות, רוניקה. העסקה צריכה להיקבע ובמהרה. איני רוצה להימצא מהלכת בבינגטאון בשעות היום. יש יותר מדי אנשים בורים, שאינם מודעים לעסקאות העתיקות שכובלות את כולנו".
"כמובן". רוניקה התיישבה במהירות. היא הייתה מזועזעת. לפתע עבר בה הרצון הנקמני שקפריה תהיה כאן. רשמית, קפריה אמורה להיות כאן. הון המשפחה נמצא כעת בשליטתה, לא בידיה של רוניקה. שהיא תתמודד עם משהו כזה ותראה איך היא מסוגלת לעמוד בכך. תחנה חדשה עלתה בגווה של רוניקה. היא חששה שהיא יודעת איך קפריה תתמודד עם זה. היא תמסור את זה לידיו של קייל, שלא היה לו מושג מה עומד על כף המאזניים. לא היה לו מושג מהם ההסכמים העתיקים. היא פקפקה בכך שגם אם יאמרו לו, הוא יכבד אותם. לא, הוא יראה את זה כעניין עסקי קר. הוא יהיה כמו אלה שהחלו לתעב את אנשי הגשם הפראי, שניהלו אתם עסקים רק למען הרווח שבדבר, ללא מושג של מה בינגטאון חייבת להם. קפריה תיתן את גורל כל המשפחה לקייל, והוא יתייחס אליו כאילו הוא קונה סחורה.
ברגע ההבנה חצתה רוניקה קו. זה לא נעשה בקלות, שכן היא נדרשה להקריב את כבודה. אבל מה הוא כבוד לעומת הגנת המשפחה והשבועות שלך? אם יש להטעות ולשקר, כך יהא. היא לא זכרה זמן כלשהו בחייה שבו החליטה בקור כזה לעשות מה שתמיד ראתה כפסול. אבל מצד שני, היא לא זכרה זמן שבו נאלצה לבחור בין אפשרויות נואשות שכאלה. לרגע אפל אחד, נשמתה בכתה לאפרון, לאיש שתמיד עמד מאחוריה, ותמך בהחלטותיה, ובכוח אמונו בהחלטותיה נתן לה אמון בעצמה. היא חסרה את התמיכה הזאת כעת.
היא נשאה את עיניה ופגשה את מבטה המסוגר של קאולוון. "האם תתני לי מקום לתמרון?" שאלה בפשטות. היא היססה לרגע, ואז קבעה סכום גבוה על המאזניים כדי לפתות את האישה השנייה. "התשלום הבא צריך להימסר באמצע החורף, נכון?"
קאולוון הנהנה.
364
ספינת קסם
"אהיה חייבת לך תריסר מידות זהב, בתשלום הרגיל".
האישה הנהנה שוב. זה היה אחד מטכסיסיו של אפרון בעסקאות. תגרום להם להסכים אתך, תקבע תבנית של הסכמה, ולעתים המתחרה יסכים לתנאי לפני שחשב על כך.
"ואהיה חייבת לך את שתי מידות הזהב שחסרות לי כעת, בנוסף לשתי מידות נוספות כדי לפצות על האיחור בתשלום". רוניקה ניסתה לשמור על קול יציב ושליו בעודה נוקבת בסכום הגמה. היא חייכה לקאולוון.
קאולוון חייכה בתשובה. "ואם לא יהיה לך את הסכום, נציית לשבועה המקורית של משפחתך. בדם או זהב, החוב קיים. את תמסרי בת או נכד למשפחתי".
לא הייתה אפשרות לנהל על כך משא ומתן. זה הובטח לפני שנים, על ידי סבתו של אפרון. אף משפחת סוחרים לא הייתה מעלה בדעתה לחזור בה משבועה שניתנה על ידי מי מאבות אבותיה. ההנהון שלה היה נוקשה מאד, אבל את המילים שאמרה, אמרה בזהירות, וכבלה בהן את האישה השנייה. "אבל אם יהיו לי עבורך שש-עשרה מידות זהב מלאות, תקבלי אותן כתשלום".
קאולוון הושיטה יד כהסכמה. הגושים ודלדולי הבשר שבלטו מהאצבעות ונקשרו בגב היד חשו כגומי בידה של רוניקה בעוד לחיצת היד שלהן ח^מת את התנאים החדשים. קאולוון קמה.
"פעם נוספת, רוניקה ממשפחת הסחר וסטריט, אני מודה לך על הסחר שלך. ועל האורחים שלך".
"ופעם נוספת, קאולוון ממשפחת הגשם הפראי פסטרו, שמחתי לקבל אותך לביתי ולסחור אתך. משפחה למשפחה, דם לדם. עד פגישתנו הבאה, דרך צלחה".
"משפחה למשפחה, דם לדם. עד פגישתנו הבאה, דרך צלחה גם לך".
רשמיות המילים חתמה את המשא ומתן שלהן ואת הביקור. קאולוון עטתה שוב את גלימת הקיץ שהניחה. היא הרימה את חכדרס וכיסתה בו את פניה עד שכל מה שנותר מתווי פניה היה אורות הלבנדר חחיוודים של עיניה. רעלת תחרה כיסתה גם אותן.
365
ספינת קסם
בעודה לובשת את הכפפות הרפויות על ידיה המעוותות, היא שברה את המסורת. היא השפילה את עיניה בעודה מדברת. "זה לא יהיה גורל קשה כפי שרבים חושבים, רוניקה. אני אנצור כל וסטריט שיצטרף למשק ביתנו, כפי שנצרתי את חברותנו. נולדתי בבינגטאון, את יודעת. וגם אם איני עוד אישה שגבר מבני עמך יכול להתבונן בה מבלי לרעוד, דעי שלא הייתי אומללה. היה לי בעל שנצר אותי, וילדתי בת, וראיתי אותה יולדת לי שלושה נכדים בריאים. הבשר הזה, העיוותים,... נשים אחרות שנשארות בבינגטאון משלמות אולי מחיר יקר יותר בעבור עוד חלק ועיניים ושיער בצבעים טבעיים. אם הכול לא יתרחש כפי שאת מתפללת, אם בחורף הבא אקח ממך אחד מבני דמך... דעי שהוא או היא יזכו לאהבה רבה. באותה המידה כתוצאה מכך שהם באים ממשפחה מכובדת והם בני וסטריט, כפי שעבור הדם החדש שהוא או היא יביאו לעמנו".
"תודה לך, קאולוון". המילים כמעט וחנקו את רוניקה. ככל שמילותיה של האישה כנות, האם היא יכלה לנחש כמה הם הקפיאו את מעיה? אולי כן, שכן המבט הזוהר מאחורי הרעלה מצמץ פעמיים לפני שקאולוון פנתה לדלת. היא הרימה את קופסת העץ הכבדה המלאה בזהב שהמתינה לה על הסף. רוניקה פתחה את מנעול הדלת עבורה. היא ידעה שאל לה להציע מנורה או נר. אנשי הגשם הפראי לא היו זקוקים לאור בליל קיץ.
רוניקה עמדה על סף דלתה הפתוחה וצפתה בקאולוון ההולכת אל תוך האפלה. איש הגשם הפראי הגיח מהצללים והצטרף אליה. הוא לקח את תיבת העץ המלאה בזהב והסתיר אותה ללא מאמץ תחת זרועו. שניהם הרימו לעברה יד לפרידה. היא נופפה חזרה. היא ידעה שעל החוף תמתין להם סירה קטנה, והרחק יותר בנמל תמתין ספינה שבה בער רק נר אחד. היא איחלה להם הצלחה, וקיוותה שיהיה להם מסע טוב. והיא התפלה לסא בכל מאודה שלעולם לא תעמוד כך ותצפה בעוד אחד משלה הולך אתם לאפלה.
באפלה, ניסתה קפריה פעם נוספת. "קייל?"
366
ספינת קסם
"אה?" קולו היה חמים ועמוק, מתוק משובע.
היא הצמידה את גופה קרוב יותר לגופו. בשרה היה חם במקומות בהם נגעו, והצטנן לעור ברווז מתוק במקומות בהם זרמה עליהם רוח הקיץ מהחלון הפתוח. הוא הריח טוב, ממין וזכרות, והמציאות המוצקה של שריריו וכוחו היו מעוז כנגד כל פחדי הלילה. מדוע, תבעה מסא ללא קול, מדוע לא הכול יכול להיות פשוט וטוב כמו זה? הוא בא הביתה הערב להיפרד ממנה, הם סעדו היטב ונהנו יחדיו מיין ואז באו זה לזה בתשוקה ואהבה כאן. מחר הוא יפליג וייעדר במשך הזמן שיידרש ממנו לבצע מסלול סחר. מדוע היא חייבת לקלקל את זה בדיון נוסף אודות מלטה? מכיוון, אמרה לעצמה בתקיפות, שיש ליישב את זה. היא חייבת לגרום לו להסכים אתה לפני שיעזוב. היא לא תפעל מאחורי גבו בהיעדרו. לעשות זאת יפגע באמון שתמיד קשר אותם.
אז היא שאפה עמוקות ואמרה את המילים שלשניהם נמאס לשמוע. "בקשר לפלטה."" החלה.
הוא נאנק. "לא. בבקשה, קפריה, לא. עוד שעות מעטות איאלץ לקום וללכת. תני לנו לבלות את השעות האחרונות האלה יחדיו בשלווה".
"אין לנו את המותרות האלה. מלטה יודעת שאנו חלוקים בעניין זה. היא תשתמש בכך כמנוף נגדי במשך כל זמן היעדרך. בכל פעם שאאסור עליה משהו שתרצה, היא פשוט תשיב, ׳אבל פאפא אומר שאני אישה כעת."׳ זה יהיה עינוי בעבורי".
באנחת קדוש מעונה, הוא התגלגל ממנה. המיטה הייתה לפתע מקום קריר מכפי שהייתה, קריר במידה לא נוחה. "אם כך, עלי לחזור מהבטחתי לה פשוט כדי שלא תתקוטטי אתה? קפריה. מה היא תחשוב עלי? האם זה באמת קושי כה נורא כפי שאת אומרת? תני לה ללכת למפגש אחד בשמלה יפה. זה הכול".
"לא". כל האומץ שלה נדרש ממנה כדי לסתור אותו ישירות. אבל הוא לא יודע על מה הוא מדבר, אמרה לעצמה בלהט. הוא לא מבין, והיא הותירה את זה למועד מאוחר יותר מכפי שתסביר לו את הכול הלילה. היא חייבת לגרום לו לוותר לה, רק הפעם.
367
ספינת קסם
"זה הרבה יותר מלרקוד עם גבר בשמלה יפה. היא קיבלה שיעורי ריקוד מראש. אני רוצה לומר לה שעליה להסתפק בכך לעת עתה. שעליה לבלות לפחות שנה כחתבוננות כך שיראו אותה כאישה בחברת בינגטאון לפני שתוכל לצאת בציבור כאישה. ואני רוצה לומר לה שאתה ואני מאוחדים בזה. שחשבת על זה ושינית את דעתך בנוגע למתן הרשות".
"אבל לא עשיתי זאת", ציין קייל בעקשנות. הוא היה על גבו כעת, ובהה כתקרח. הוא הרים את ידיו ושילב את האצבעות מאחורי גבו. לו היה עומד, חשבה, הוא היה משלב את זרועותיו על חזהו. "אני חושב שאת עושה עניין מדבר פעוט. ו... אני לא אומר זאת כדי להכאיב לך, אבל מכיוון שאני רואה את זה בך יותר ויותר... אני חושב שאת לא רוצה לוותר על השליטה שלך במלטה, שאת רוצה לשמור אותה כילדה קטנה לצדך. אני חש זאת כמעט כקנאה בך, יקירה. שהיא נלחמת על תשומת לבי, בנוסף לתשומת לבם של גברים צעירים. ראיתי זאת בעמ■. אף אישה לא רוצה שכחח תאפיל עליה. בת בוגרת היא ודאי תזבודת לאישה שהיא כבר לא צעירה. אבל אני חושב שזה לא ראוי לך, קפריה. תני לבתך לגדול ולהיות גם קישוט וגם לכבוד לך. את לא יכולה לשמור עליה בחצאיות קצרות ובשיער קלוע לנצח".
אולי הוא פירש את הש^קה הזועמת והנעלבת שלה בתור משהו אחר, שכן הוא פנה קלות לעברה ואמר, "אנו צריכים להיות אסירי תודה שהיא כל כך שונה מוינטרו. ראי אותו. הוא לא רק נראה ונשמע כילד, כי אם משתוקק להמשיך להיות ילד. לפני כמה ימים, בספינה, נתקלתי בו בעודו עובד ללא חולצה בשמש. הגב שלו היה אדום כמו סרטן והוא זעף כמו ילד בן חמש. כמה מהבחורים, בתור הלצה, לקחו את החולצות שלו ותלו אותן בראש החיבל. והוא פחד לעלות לקחת אותן בחזדח. זימנתי אותו לחדר שלי וניסיתי להסביר לו, באופן פרטי, שאם הוא לא יעלה לקחת אותן, שאר אנשי הצוות יחשבו שהוא פחדן. הוא טען שלא פחד מונע ממנו לטפס ולקחת את החולצה שלו כי אם כבוד עצמי. הוא עמד שם כמו מטיף שחצן וצדקני! והוא ניסה להפוך את זה לעניין מוסרי, שזה לא אומץ או פחדנות, אבל
368
ספינת קסם
שהוא לא מוכן לסכן את עצמו למען השעשוע שלהם. אמרתי לו שיש סיכון מועט מאוד בזה, אם הוא הקשיב למה שלימדו אותי, והוא שוב ענה לי שאף אדם לא צריך לסכן אדם אחר אפילו במעט, רק למטרת השעשוע שלו. לבסוף, איבדתי את הסבלנות שלי וקראתי לטורג ואמרתי לו להעלות את הנער במעלה התורן וחזרה כדי שייקח את החולצה שלו. אני חושש שהוא איבד הרבה מהכבוד של הצוות בעניין הזה..."
"מדוע אתה מרשה לצוות שלך לעסוק במעשי קונדס ילדותיים במקום לעבוד?" תבעה קפריה. לבה דימם עבור וינטרו בעודה מצטערת בכל מאודה שבנה לא פשוט טיפס לקחת את החולצה שלו. אם הוא היה עומד באתגר שלהם, הם היו רואים אותו כאחד משלהם. עכשיו הם יראו אותו כזר שיש לענותו. היא ידעה זאת בחוש, ותהתה על כך שהוא לא ידע זאת.
"כמעט הרסת את הנער בכך ששלחת אותו לכוהנים". קייל נשמע כמעט מרוצה כשאמר את זה, והיא קלטה לפתע שהוא שינה את הנושא באופן מוחלט.
"דנו בוינטרו, לא במלטה". נתיב אפשרי חדש עלה בדעתה. "מכיוון שהתעקשת שרק אתה יודע מה הדרך הנכונה לחנך את בננו בדרכיהם של גברים, אולי תודה שרק אישה יכולה לדעת את הדרך הטובה ביותר להדריך את מלטה לנשיות".
אפילו באפלה, היא ראתה את ההפתעה שחצתה את פניו למשמע נימתה החריפה. זאת הייתה, ידעה לפתע, דרך שגויה לפנות אליו אם ברצונה לשכנע אותו לצדה. אבל המילים נאמרו והיא הייתה לפתע כועסת מכדי שתחזור בה. כועסת מכדי שתנסה לשכנע אותו בנעימות לקבל את דרכה.
"אם היית אישה שונה, אולי הייתי מודה בצדק בדברייך", אמר בקור. "אבל אני זוכר איך היית כנערה. ואיך אמך קשרה אותך לחצאיותיה כפי שאת מבקשת לקשור את מלטה. חשבי על כמה זמן לקח לי לעורר אותך לרגשות נשיים. לא לכל הגברים יש סבלנות כזאת. לא ארצה שמלטה תגדל הססנית וביישנית כפי שאת היית".
האכזריות במילותיו עצרה את נשימתה. החיזור האטי שלהם,
369
ספינת קסם
התקווה ההדרגתית והנפלאה שלה, ואז הוודאות שלה שקייל מעוניין, היו מבין הזיכרונות המתוקים ביותר שלה. הוא חטף אותם ממנה ברגע, הפך את החודשים שהעבירה בציפייה ביישנית, לתרגיל בסבלנות משועממת מצדו, גרם לכך שעורר את רגשותיה לשירות חינוכי שביצע עבורה. היא הפנתה את ראשה ובהתה בזר הפתאומי במיטתה. היא רצתה להכחיש שהוא אמר את המילים האלה, רצתה להעמיד פנים שהן לא באמת משקפות את רגשותיו כי אם נאמרו מתוך טינה כלשהי. קור גאה בתוכה כעת. מילות כעס או אמת, האם זה לא אותו הדבר בסוף? הוא לא האדם שהיא תמיד האמינה שהוא. במשך כל השנים האלה, היא הייתה נשואה לפנטזיה, לא לאדם אמיתי. היא דמיינה לעצמה בעל, גבר עדין ואוהב וצוחק שנעדר מהבית במשך חודשים כה רבים רק בגלל שהיה חייב, והיא שמה את פניו של קייל על היצירה שלה. היה קל מאוד להתעלם או לתרץ את הפגמים המעטים או אפילו תריסר בעת אחד מביקוריו הקצרים בבית. היא תמיד הצליחה להעמיד פנים שהוא עייף, שהמסע היה ארוך וקשה, שהם פשוט מתרגלים מחדש זה לזו. למרות כל הדברים שהוא אמר ועשה בשבועות מאז מותו של אביה, היא המשיכה להתייחס אליו ולהגיב אליו כאילו הוא הגבר שיצרה במוחה. האמת היא, שהוא מעולם לא היה הדמות הרומנטית של דמיונותיה. הוא היה רק גבר, כמו כל גבר. לא. הוא היה טיפש יותר מרובם.
הוא היה טיפש דיו לחשוב שהיא חייבת לציית לו. גם כשהיא יודעת שהוא טועה, גם כשהוא לא נמצא כדי להתנגד לה. הבנה זו הייתה כמו פקיחת עיניה לזריחת השמש. איך היא לא חשבה על זה קודם?
אולי קייל חש שהוא דחק בה מעט יותר מדי. הוא התגלגל לעברה, הושיט יד מעל הסדינים הקפואים ונגע בכתפה. "בואי לכאן", ביקש ממנה בקול מנחם. "אל תכעסי. לא בלילה האחרון שלי בבית. בטחי בי. אם הכול יתרחש במצופה במסע הזה, אוכל להישאר בבית במשך זמן מה כשנעגון. אהיה כאן, לקחת את כל זה מכתפייך. את מלטה, סלדן, הספינה, האחוזות.... אסדר את
370
ספינת קסם
הכול ואנהל אותם כפי שתמיד היה צריך לנהל אותם. תמיד היית ביישנית והססנית:". לא הייתי אומר לך את זה לו זה היה משהו שאת יכולה לשנות בעצמך. אני פשוט רוצה שתדעי שאני יודע כמה היה קשה לך לנהל את הדברים למרות זאת. אם מישהו אשם, זה אני, שנתתי לדאגות האלה להיות משימתך במשך כל השנים האלו".
ללא תחושה, היא נתנה לו למשוך אותה קרוב אליה, נתנה לו להיצמד אליה ולחידרם. מה שהיה החום שלו הפך לפתע למשקל מעיק עליה. ה^טח™ שהשמיע להרגיע אותה הדהדו במוחה כמו איומים.
רוניקה וסטריט פקחה את עיניה בחדר השינה המוצלל. החלון שלה היה פתוח, והווילונות הדקים נעו קלות ברוח הלילה. אני ישנה כמו אישה זקנה, חשבה לעצמה. בהתקפים. זאת לא שינה וזאת לא ערות וזאת לא מנוחה. היא נתנה לעיניה להיעצם שוב. אולי זה היה בגלל כל החודשים שבילתה לצד מיטתו של אפרון, כשלא העזה לישון עמוק מדי, שהייתה ערנית מיד בכל פעם שהוא זע. אולי, בחלוף החודשים הריקים והבודדים, היא תוכל ללמוד מחדש לישון שינה עמוקה ורצופה. היא פקפקה בזה איכשהו.
"אימא".
לחישה קלה כאנחת רפא. "כן יקירה, אימא כאן". השיבה רוניקה בקול שקט באותה המידה. היא לא פקחה את עיניה. היא המרה את הקולות האלה, המרה אותם כל חייה. בניה הקטנים עדיין באו לפעמים, לקרוא לה באפלה. דמיונות אלה אמנם כאבו, אבל היא לא הייתה מוכנה לפקוח את עיניה ולגרש אותם. אדם נאחז בכל נחמה שיש לו, גם אם יש לה קצוות חדים.
"אימא, באתי לבקש את עזדחך".
רוניקה פקחה את עיניה באטיות. "אלתיאה?" לחשה לאפלה. האם יש דמות מחוץ לחלון, מאחורי הוילונות המתנופפים. או אולי זה עוד אחד מדמיונות הלילה שלה?
יד הושטה ומשכה את הוילון הצדה. אלתיאה נשענה על הדופן.
371
ספינת קסם
"אוה, השבח לסא שאת בטוחה!"
רוניקה התגלגלה במהרה ממיטתה, אבל בעודה קמה, אלתיאה נסוגה מהחלון. "אם תקראי לקייל, לעולם לא אשוב", הזהירה את אמה בקול שקט וקשוח.
רוניקה ניגשה לחלון. "אפילו לא חשבתי לקרוא לקייל", אמרה בקול שקט. "תחזרי. אנחנו חייבות לדבר. הכול השתבש. שום דבר לא קרה כפי שהיה אמור להיות".
"זה לא חדש", מלמלה אלתיאה בקדרות. היא התקרבה יותר לחלון. חניקה פגשה את מבטה, ולרגע התבוננה אל תוך כאב חשוף. אדהסבה אלתיאה את מבטה. "אימא... אולי אני שוטה על שאני שואלת את זה. אבל אני חייבת. אני חייבת לדעת לפני שאתחיל. האם את זוכרת את מה שקייל אמר כש... בפעם האחרונה שכולנו היינו יחדיו?" קולה של בתה הכיל דחיפות מוזרה.
רוניקה נאנחה בכבדות. "קייל אמר דברים רבים. את רובם הייתי רוצה לשכוח, אבל נראה שהם חקוקים בזיכרוני. על מה מהם את מדברת?"
הוא נשבע בטא שאפילו אם קפטן אחד בעל שם יערוב ליכולת שלי, הוא יחזיר לי את הספינה שלי. את זוכרת שהוא אמר את זה?"
"אני זוכרת", הודתה רוניקה. "אבל אני מפקפקת בכך שהוא התכוון לכך. זאת פשוט דרכו, להשליך דברים כאלה סביב כשהוא כועס".
"אבל האם את זוכרת שהוא אמר את זה?" דחקה אלתיאה.
"כן. כן, אני זוכרת שהוא אמר את זה. אלתיאה, יש לנו דברים חשובים בהרבה לדון בהם. בבקשה. תיכנסי. תחזרי הביתה, אנחנו צריכות ל..."
"לא. דבר אינו חשוב יותר ממה ששאלתי אותך כרגע. אימא, מעולם לא שמעתי אותך משקרת. לא כשזה היה חשוב. יבוא יום ובו אסמוך עלייך לומר את האמת". באופן לא יאומן, בתה הלכה משם, מדברת מעבר לכתפה בעודה מתרחקת. לרגע מפחיד אחד, היא נראתה כה דומה לאביה כגבר צעיר. היא לבשה את החולצה
372
ספינת קסם
המפוספסת ואת המכנסיים השחורים של מלח בחוף. היא אפילו הלכה כמוהו, הצעד המתגלגל, השיער הארוך השחור על עורפה.
"חכי!" קראה לה רוניקה. היא התיישבה על מעקה החלון והעבירה את רגליה מעליו. "אלתיאה, חכי!" קראה, וקפצה אל תוך הגן. היא נחתה בכאב, ורגליה היחפות מחו על המדרכה הסלעית מתחת לחלון שלה. היא כמעט נפלה, אבל הצליחה לתפוס את עצמה. היא מיהרה על הדשא הירוק אל הגדר החיה העבה שהקיפה אותו. אבל כשהגיעה אליה, אלתיאה כבר נעלמה. רוניקה הניחה את ידיה על המחסום העבות והירוק הזה וניסתה להידחק מעבר לו. הוא נסוג אך מעט ושרט אותה. העלים היו רטובים מטל.
היא נסוגה ממנו שוב והתבונן סביב בגן הלילי. הכול היה שקט ודומם. בתה נעלמה שוב. אם בכלל הייתה שם.
ססוריאה היה זה שהסבך בחר בו להתעמת עם מולקין. שריבר כעסה ונפגעה מכך שהם בבירור נועדו בינם לבין עצמם. אם לאחד מהם היה ספק, מדוע האחד הזה לא בא לדבר על כך עם מולקין עצמו, במקום לחלוק את הרעיון הרעיל עם האחרים? עכשיו זה הטריף את דעת כולם, כאילו אכלו בשר מקולקל. הטיפשות הייתה חזקה ביותר אצל ססוריאה, שכן בעודו ממקם את עצמו לקרוא תיגר על מולקין, הרעמה הכתומה שלו כבר הייתה זקופה ורעילה.
"אתה מוביל אותנו בנתיב קלוקל!" חצרץ. "השפע הופך רדוד יותר ויותר כל יום, והמלחים שלו מוזרים יותר. אתה מוביל אותנו למקום שבו הטרף מועט, ונותן לנו זמן מועט לאכול. איני מריח סבכים אחרים, שכן אף אחד מהם לא בא בדרך זו. אתה לא מוביל אותנו ללידה מחדש כי אם למוות".
שריבר ניערה את הצווארון שלה והקשיתה את צווארה כדי לשחרר את הרעלים שלה. אם מולקין יותקף על ידי האחרים, היא נשבעה שהוא לא יילחם לבדו. אבל מולקין אפילו לא זקף את הצווארון שלו. בעצלות כשל עשב בגאויות, הוא ארג תבנית אטית בשפע. היא נשאה אותו מעל ואז מתחת לססוריאה,
373
ספינת קסם
שפיתל את ראשו במאמץ להמשיך להתבונן במולקין. מול ל הסבך, הוא שינה את קריאת התיגר של ססוריאה לריקוד חינני שבו מולקין הוביל.
חוכמתו הייתה סבוכה בתנועותיו כשהוא פנה לססוריאה. "אם אינך מריח סבכים אחרים, הרי זה בגלל שאני עוקב אחר ניחוחם של אלה שעברו כאן לפני עידן. אבל אם היית פותח את הזימים שלך לרווחה, היית מריח אחרים, ולא כל כך הרחק לפנינו. אתה חושש מהחום של השפע הזה, אבל היית בין הראשונים שהתנגדו כשהובלתי אתכם מחום לקרירות. אתה טועם את המוזרות של המלחים וחושב שסרנו מדרכנו. נחש שוטה! אם הכול היה מוכר, היינו שוחים חזרה אל האתמול. בואו אתי, ואל תפקפקו עוד. שכן אני מוביל אתכם, לא לאתמול המוכר שלכם, כי אם למחר, ולמחר של אבות אבותיכם. אל תפקפק עוד, כי בלע את האמת שלי!"
מולקין התקרב לססוריאה כל כך בעודו אורג את הריקוד והחוכמה שלו שכשהוא הרים את הרעמה שלו ושחרר את הרעלים שלו, ססוריאה נשם אותם. עיניו הירוקות והגדולות הסתחררו בעודו טועם את הד המוות ואת האמת המסתתרת בתוכו. הוא כשל במגננותיו, והפך רפוי, והיה שוקע לתחתית לו מולקין לא היה עוטף את גופו בזה שלו. אבל גם בעודו נושא את זה שרצה להתכחש לו, הסבך קרא באי-נוחות. שכן מעל השפע אך בתוכו, ומתחת למחסור אך בתוכו, נעה אפלה גדולה. הצל שלה עבר מתחת להם ללא קול פרט לתנועת גופה חסרת הסנפירים.
אבל כאשר שאר הסבך היה נמלט לתוך המעמקים, מולקין הרים את ססוריאה ורדף אחר הצורה. "בואו!" חצרץ אחורה לכולם. "בואו בעקבותי! בואו בעקבותי ללא חשש, ואני מבטיח לכם מזון ולידה מחדש בבוא עת האסיפה!"
שדיבר משלה בפחד שלה רק בכוח נאמנותה למולקין. מכל הסבך, היא הייתה הראשונה שהתירה את גופה וזרמה בשפע בעקבות המנהיג שלהם. היא צפתה כשרעד המודעות הראשון שב לססוריאה, והבחינה בעדינות שבה הפריד את עצמו ממולקין. "ראיתי זאת", קרא לאחור לשאר שעדיין התעכבו
374
ספינת קסם
והיססו. "זה נכון, מולקין צודק! ראיתי זאת בזיכרונותיו, וכעת אנו חיים זאת שוב. בואו. בואו".
למשמע ההודעה הזאת, הגיח מהצורה מזון, טרף שלא נאבק ולא שחה, כי אם נסחף כלפי מטה כדי שהכול יוכלו לאחוז בו ולטרפו.
"לא נרעב", הבטיח מולקין לחסידיו בשקט. "ולא נאלץ לעכב את מסענו על מנת לדוג. שכחו את ספקותיכם וחפשו את העמוקים ביוחד שלכם. בואו אתי".
375
סתיו
ספינת קסם
16
תפקידים חדשים
הספינה הגיעה לשיא גובהו של הגל, חרטומה מתרומם כאילו ברצונה לטפס אל תוך השמים המעונים. סא ידע שהגשם היה כבד מספיק כדי להציף ספינה. במשך רגע ארוך, אלתיאה לא ראתה דבר פרט לשמים. ברגע הבא, הם שעטו במורד מדרון ארוך של מים לתוך תעלה עמוקה. נראה שהם ודאי ישקעו לתוך חומת המים העולה, והם אכן צללו לתוכה, ומים ירוקים כיסו את הסיפון. המכה הרעידה את התורן, ואתו את קורת הרוחב שבה נאחזה אלתיאה. אצבעותיה המשותקות החליקו על הבד הקר והרטוב. היא קיפלה את רגליה סביב חבל הרגל שלה וחיזקה את אחיזתה. אז, ברעד, הספינה התאוששה, עלתה מבין המים ועלתה להר הבא.
"אתל! תזוז!" הקול נשמע מתחתיה. על סולם החבלים, רלר התבונן בה בזעף, עיניו ממצמצות כנגד הרוח והגשם. "אתה בצרות, בחור?"
"לא. אני בא", צעקה חזרה. היה לה קר והיא הייתה רטובה ועייפה מאד. המלחים האחרים סיימו את המשימות שלהם ונמלטו במורד החיבל. אלתיאה עצרה לרגע כדי להיאחז במקומה ולאסוף כוח לטיפוס למטה. בתחילת המשמרת שלה, בשחסופח
379
ספינת קסם
נצפתה לראשונה, הקפטן הורה להוריד את המפרשים ולגולל אותם. הגשם הכה בהם ראשון, ואחריו רוח שנראתה נחושה בדעתה לשלוף אותם מהחיבל. ברגע שסיימו ושבו לסיפון נשמעה הקריאה לקפל את המפרשים העליונים למחצה ולקפל את כל השאר. נראה שבתגובה למאמציהם, הסופה החמירה. המשמרת שלה התרוצצה בחיבל כמו נמלים על פסולת צפה, מקפלים, סוגרים ומהדקים בתגובה לפקודה אחר פקודה, עד שהיא הפסיקה לחשוב, ורק נעה בתשובה להוראות שנצעקו. היא לא שכחה למה היא כאן. ידיה נעו מעצמן וארזו ואבטחו את הבד הרטוב. מדהים מה הגוף יכול לעשות כשהמוח משותק מעייפות ומפחד. ידיה ורגליה היו כמו חיות שאומנו היטב כעת והתאמצו לשמור עליה בחיים למרות האמביוולנטיות שלה עצמה.
היא ירדה באטיות, כמו תמיד, האחרונה שיורדת מהחיבל. האחרים עברו אותה בדרכם למטה וסביר להניח שכבר היו מתחת לסיפון. העובדה שרלר בכלל טרח לשאול אותה האם היא בצרה סימנה אותו כמתחשב בהרבה מהשאר. לא היה לה מושג מדוע נראה שהאיש משגיח עליה, אבל זה גרם לה לחוש אסירת תודה ומושפלת כאחד.
כשרק הצטרפה לצוות הספינה, היא בערה ברצון להצטיין. היא דחפה את עצמה לעשות יותר, מהר יותר וטוב יותר. נראה נפלא להיות שוב על סיפון. לאכול שוב ושוב אותו אוכל, שאוכסן באופן גרוע. תנאי מחייה צפופים ומסריחים. אפילו גסות הרוח של האנשים שנאלצה לכנותם חברים לספינה נראתה נסבלת בימיה הראשונים על הסיפון. היא שוב הייתה בים, היא עשתה משהו ובסוף המסע יהיה לה כרטיס של הספינה לנופף בו מול פניו של קייל. היא תראה לו. היא תחזיר לעצמה את הספינה שלה, הבטיחה לעצמה, והחלה בנחישות ללמוד את הספינה החדשה מהר ככל שיכלה.
אבל למרות מיטב מאמציה, חוסר הניסיון שלה בספינה מסוג זה הוכפל בשל ממדי גופה הצנועים. זאת הייתה ספינת טבח, לא ספינת סחר. מטרתו של הקפטן לא הייתה לשוט במהירות ממקום אחר למשנהו כדי למסור סחורה, אלא לשייט בנתיב
380
ספעת קסם
מזוגזג בחיפוש אחר טרף. הספינה נשאה צוות גדול בהרבה מכפי שהיה נדרש בספינת סחר בגודל דומה, שכן בנוסף להפלגה, צריכים להיות די מלחים לצוד, לטבוח, לעבד ולאכסן את הבשר והשמן שבצרו בסיפון המטען. לפיכך הספינה הייתה צפופה יותר ונקייה פחות. היא נאחזה בכל כוחה בהחלטתה ללמוד מהר והיטב, אבל נחישות לבדה לא הספיקה להפוך אותה למלחית הטובה ביותר בספינת הנבלות המסריחה הזאת. היא ידעה, אי-שם במעמקי מוחה, שהיא שיפרה במידה עצומה את הכישורים והסיבולת שלה מאז שעלתה על סיפון הקוצר. היא ידעה גם שמה שהשיגה עדיין לא הספיק כדי להפוך אותה למה שאביה היה מכנה "נער פיקח". התכליתיות שלה התדרדרה לייאוש. אז היא איבדה גם את זה. כעת היא שרדה מיום ליום, ולא חשבה הרבה מעבר לכך.
היא הייתה אחת ה"נערים" שעל סיפון ספינת הטבח. השניים האחרים, קרובים צעירים של הקפטן, קיבלו את העבודות העדינות יותר. הם הגישו לשולחנם של הקפטן והחו־בל, והיה להם סיכוי לא רע לקבל שאריות של ארוחות סבירות. הם גם עזרו לטבח לעתים קרובות, עם המשימות הנחותות יותר הכרוכות בהכנת אוכל לעיקר הצוות. היא קינאה בהם על כך יותר מכול, חשבה לעצמה, שכן משמעות הדבר הייתה שהם היו בפנים, לא רק מחוץ לטווח השגתה של הסופה, כי אם קרוב לחום התנור של הטבח. בידיה של אלתיאה, הנער השליש; נפלו המשימות הגסות יותר של נער הסיפון. ניקוי הזוהמה, סחיבת דליי הבוץ והזפת, ועבודת השלמה שדרשה אדם נוסף. היא מעולם לא עבדה קשה כל כך.
היא נאחזה בתורן עוד רגע, מחוץ להשגתו של גל נוסף שהציף את הסיפון. משם למחסה של הסיפון הקדמי, היא נעה בסדרה של ריצות ורגעים מתנשפים של היאחזות בחבלים ובמעקה כדי להישאר על הספינה בעודה חותרת דרך גל אחר גל. הם סבלו שלושה ימים רצופים של מזג אוויר רע. לפני תחילת הסופה הנוכחית, אלתיאה האמינה בנאיביות שהמצב לא יכול להתדרדר בהרבה. נראה שהמלחים המנוסים מקבלים את זה כחלק מעונה
381
ספעת קסם
רגילה במעבר החיצוני. הם קיללו את זה ותבעו מסא לסיים את זה, אבל בסוף תמיד סיפרו זה לזה על סופות גרועות יותר שסבלו על ספינות עלובות עוד יותר.
"אתל! בחור! תזוז אם אתה רוצה לקבל את חלקך מארוחת הערב, שלא לדבר על לאכול אותה כל עוד יש בה מעט חום!"
במילותיו של דלד היה יותר ממעט איום, אבל למרות הנימה נותר המלח הוותיק על הסיפון, וצפה בה עד שהגיעה לצדו. הם ירדו למטה יחד, סוגרים את הצוהר בחוזקה מאחוריהם. אלתיאה נעצרה על חמרדגח מאחורי דלד כדי לנגב את המים מפניה ומזדועוחיה ולסחוט את שיערה השופע. אז באה בעקבותיו לתוך בטן הסמנה.
לפני כמה חודשים, היא הייתה אומרת שזה מקום קר, רטוב ימסריח. כעת זה היה מחסה, אם לא בית, מקום שבו הרוח לא יכולה לדחוף את הגשם לתוכך בפדאוח. האור הצהוב של המ^רה היה כמעט מכניס אורחים. היא שמעה מזון מוגש, מצקת עץ נוקשת בתוך קומקום, ומיהרה כדי לוודא שתקבל את החלק המגיע לה.
על סיפון הקוצר, לא היו מגורי צוות. כל אדם מצא לעצמו מקום לישון ותבע אותו לעצמו. היה אזור קטן בתוך סיפון המטען שהמלחים הכריזו עליו כסוג של חדר מנוחה. לכאן הובא קומקום המזון על ידי אחד מנערי הסיפון, וחולק למנות ברגע שהם סיימו את המשמרת. לא היה שולחן, ולא היו ספסלים לשבת עליהם, פרט לתיבת הים שלך, אם הייתה לך אחת כזאת. באשר לשאר, היו רק הסיפון ומדי פעם חבית של שמן להישען עליה. הצלחות היו קרשי עץ, שנוקו רק על ידי ניגוב באצבעות או בלחם, כשהיה להם לחם. ביסקוויטים של הספינה הוגשו בדרך כלל, ובסופה כזאת, לא היה סיכוי רב שהטבח ניסה לאפות משהו. אלתיאה עשתה את רדבח דרך ג׳ונגל של מלבושים תלויים. בגדים רטובים נתלו בכל מקום ממסמרים ווים והעמידו פני מתייבשים. אלתיאה השתחררה מהבד האטום שלה, בו זכתה מאויו בהימורים בשבוע שעבר, ותלתה אותו על הוו שתבעה לעצמה.
382
ספינת קסם
האיום של רלר לא היה סתמי. הוא הגיש לעצמו כשאלתיאה ניגשה, וכמו כל אדם בספינה, הוא לקח כמה שרצה ללא התחשבות בבא אחריו. אלתיאה חטפה צלחת ריקה והמתינה בלהיטות שהוא יסיים. היא חשה שהוא מתעכב בכוונה, מנסה לפתות אותה להתלונך, אבל היא למדה בדרך הקשה להיות חכמה יותר. כל אחד יכול לחבוט בנער סיפון, והם לא זקוקים לתירוץ של בכיינות מצדו כדי לעשות זאת. עדיף לשתוק ולקבל חצי מצקת מרק מאשר להתלונן ולקבל רק חבטה בתור ארוחת ערב. רלר כרע מעל הקומקום ומזג מצקת אחר מצקת מהשלולית הדלילה שנותרה. אלתיאה בלעה רוק והמתינה לתורה.
כשרלר ראה שלא יצליח להתגרות בה, הוא כמעט וחייך. במקום זאת אמר לה, "הנה, נער. הותרתי לך כמה גושים בתחתית. תנקה את הקומקום, ואז תחזיר אותו לטבח".
אלתיאה ידעה שזה מעשה נדיב, במובן מסוים. הוא יכול היה לקחת הכול ולהשאיר לה רק שאריות ואיש לא היה חושב אפילו לומר משהו כנגדו. היא שמחה לקחת את הקומקום והכול ולפרוש למקום שהכריזה עליו כשלה לבלוע אותו.
היה לה מקום טוב, בסך הכול. היא תקעה את חפציה העלובים במקום שבו עיקול השדרית פגש את הסיפון. זה היה מקום שבו היה כמעט בלתי אפשרי לעמוד זקוף. כאן היא תלתה את הערסל שלה. אף אדם אחר על הספינה לא יכול היה להתקפל למימדים קטנים מספיק כדי לישון שם בנוחות. היא גילתה שהיא יכולה לסגת לשם ולזכות לשינה נטולת הפרעות יחסית. איש לא חלף על פניה בבגדי גשם רטובים. אז היא לקחה את הקומקום לפינה שלה והתיישבה אתו.
היא אספה את מה שנותר מהמרק בספל שלה ושתתה אותו. הוא לא היה חם - למעשה, השומן הקריש לגושים קטנים וצפים - אבל הוא היה חם יותר מהגשם בחוץ, והשומן היה טעים לה. רלר עמד בדברתו והותיר לה כמה גושים. תפוח אדמה, או לפת, או אולי רק גוש בצקי של משהו שאמור היה להיות כופתה אבל לא התבשל די הצורך. לאלתיאה לא היה אכפת. אצבעותיה הרימו אותו והיא אכלה אותו. בעזרת עיגול קשה של ביסקוויט ספינה היא ניקתה את הקומקום מכל שריד של אוכל.
383
ספינת קסם
מיד לאחר שבלעה את הביס האחרון גאתה בה עייפות גדולה. היא חשה קור ורטיבות וכאב בכל עצם. יותר מכול, היא ייחלה פשוט למשוך את השמיכה שלה אליה, להתכרבל בה ולעצום את עיניה. אבל רלר אמר לה שהיא צריכה להחזיר את הקומקום לטבח. היא ידע שלא כדאי לה להמתין עד לאחר השינה. זה ייראה כהתחמקות מעבודה. היא חשבה שרלר עצמו אולי יעלים עין, אבל אם לא, או אם הטבח יתלונן, היא יכולה לחטוף על כך את קצהו של חבל. היא לא יכלה להרשות לעצמה את זה. תוך השמעת צליל שעשוי היה להיות יבבה, היא זחלה מחלל השינה שלה עם הקומקום בזרועותיה.
היא נאלצה להתמודד עם הסיפון שטוף הסופה כדי להגיע למטבח. היא הגיעה בשני מאוצים, נאחזת בקומקום באותה חוזקה שבה נאחזה בספינה. אם היא תיתן למשהו כזה ליפול מעבר לסיפון, היא ידעה שיגרמו לה להצטער שלא נפלה אתו. כשהגיעה למטבח, היא נאלצה לבעוט ולחבוט בדלת. הטבח השוטה נעל אותה מבפנים. כשהוא הכניס אותה, הוא התבונן בה בזעף. היא הושיטה לו את הקומקום ללא מילים, וניסתה לא להתבונן בכמיהה באש התנור מאחוריו. אם הטבח חיבב אותך, יכולת להישאר די זמן כדי להתחמם. בעלי הזכויות האמיתיים יכלו לתלות במטבח חולצה או זוג מכנסיים, שם הם באמת התייבשו. אלתיאה לא זכתה להיות אפילו בין אלה שהטבח חיבב מעט. הטבח סימן לה לצאת מהדלת ברגע שהניחה את הקומקום.
בדרך חזרה, היא שגתה בתזמון שלה. מאוחר יותר, היא תאשים את הטבח בכך שגירש אותה מהמטבח במהירות כה רבה. היא חשבה שתצליח להגיע בריצה אחת. במקום זאת, נראה שהספינה צוללת היישר לתוך הר של מים. היא חשה את אצבעותיה הנואשות נוגעות בחבל בו ניסתה להיאחז, אבל היא לא הצליחה לאחוז בו. המים פשוט סחפו את רגליה מתחת לה ודחפו אותה על בטנה לרוחב הסיפון. היא בעטה ונאבקה בפראות, מנסה למצוא מאחז כלשהו על הסיפון באצבעות ידיה ורגליה. המים היו בעיניה ובמעלה אפה. היא לא יכלה לראות ולא
384
ספינת קסם
למצוא אוויר לצעוק לעזרה. כעבור רגע נצחי, היא הוטחה על מעקה הספינה. היא ספגה מהלומה בראשה שגרמה לאפלה לצלצל מול עיניה וכמעט קרעה את אוזנה מראשה. לרגע קצרצר, היא לא ידעה דבר פרט לרצונה לאחוז במעקה בשתי הידיים בעודה שוכבת על בטנה על הסיפון המוצף. מים חלפו על פניה, ממהרים לרדת מהסיפון. היא נאחזה בספינה, חשה את מי הים חולפים מעליה, אבל לא מסוגלת להרים את ראשה די הצורך כדי לנשום. היא ידעה גם, שאם תחכה עד שהמים יעברו לגמרי לפני שתקום על רגל^, גם הגל הבא יתפוס אותה. אם היא לא תצליח לקום עכשיו, היא לא תקום לעולם. היא ניסתה לזוז אבל לא היה כל כוח ברגל^.
יד אחזה בעורף חולצתה, והרימה אותה לברכיה חונקת אותה. "אתה סותם את פתחי הרקת המים!" קרא מישהו בגועל. היא הייתה תלויה מאחיזתו כמו תלתול טבוע. היה אוויר על פניה, מעורב בגשם החזק, אבל לפני שיכלה לנשום אותו, היא נאלצה להוציא את המים שבפיה ובאפה. "תחזיק חזק!" שמעה אותו צועק והיא ברבח את רגליה וידיה סביב רגליו. היא הצליחה לנשום אוויר פעם אחת לפני שהמים פגעו בשניהם.
היא חשה את גופו נע מעוצמת מכת המים וחשבה ששניהם ודאי יועפו מהספינה. אבל רגע לאחר מכן, כשהמים נסוגו, הוא חבט בראשה במכה ששחררה את אחיזתה בו. לפתע הוא נע לאורך הסיפון, גות• אותה מאחוריו, צמתה וחולצתה אחוזים יחדיו בידו. הוא הריס אותה אל תורן. ברגע שידיה ורגליה חשו את החבל המומ•, הם נאחזו בו והניעו אותה מעלה בכוחם שלהם. הגל הבא שחלף על הספינה עבר מתחתיה. היא כמעט נחנקה ואז ירקה כמות של מי ים אל תוך הגל. היא קינחה את אפה על ידה וניערה אותה. לאחר שמילאה את ריאותיה באוויר, היא אמרה, "תודה לך".
"עכברוש סיפון קטן וטיפש! כמעט גרמת לשנינו למות". כעס ופחד התחרו בקולו של האיש.
"אני יודע. אני מצטער". היא לא דיברה חזק מכפי שהייתה חייבת כדי להישמע דרך הסופה.
385
ספעתקסם
"מצטער? אני אגרום לך לחוש יותר מצער. אני אחבוט בך עד שהאף שלך ידמם".
הוא הרים את האגרוף שלו ואלתיאה התכוננה לספוג את המהלומה. היא ידעה שעל פי מנהג הספינה, המהלומה הגיעה לה. כשהיא לא הגיעה כעבור רגע, היא פקחה את עיניה.
בראשן התבונן בה מבעד לאפלה. הוא נראה מזועזע יותר מכפי שנראה כשגרר אותה לראשונה ממקומה מתחת למים. "לעזאזל אתך. אפילו לא זיהיתי אותך".
היא החוותה בתנועה שעשויה הייתה להיות משיכת כתפיים. עיניה לא פגשו את מבטו.
גל נוסף חצה את הספינה. הספינה החלה שוב בטיפוס האטי שלה.
"אז. איך אתה מסתדר?" קולו של בראשן היה שקט, כאילו הוא חשש שישמעו אותו מדבר אתה. חובל לא אמור לנהל שיחות קטנות וחברותיות עם נער הסיפון. מאז שגילה אותה, הוא נמנע מכל מגע אתה.
"כפי שאתה רואה", אמרה אלתיאה בשקט. היא שנאה את זה. היא שנאה לפתע את בראשן, לא בגלל משהו שעשה, כי אם בגלל שראה אותה כך. לאחר שנטחנה למשהו פחות מהאדמה תחת רגליו. "אני מסתדרת. אני שורדת".
"הייתי עוזר לך לו יכולתי". הוא נשמע כאילו הוא כועס עליה. "אבל את יודעת שאני לא יכול. אם אראה עניין כלשהו בך, מישהו יחשוד. כבר הבהרתי לכמה מאנשי הצוות שאין לי עניין ב... גברים אחרים". הוא נשמע נבוך לפתע. חלק מאלתיאה מצא את האירוניה בדבר. בעודו נאחז בחיבל של הספינה המחורבנת הזאת באמצע סופה לאחר שהציע לקרוע לה את הצורה, הוא לא היה מסוגל לגרום לעצמו לדבר אתה על מין. מחשש שיפגע בכבודה. "בספינה כזאת, כל מעשה נדיבות שאפגין כלפייך תתפרש בדרך אחת בלבד. ואז מישהו אחר יחליט שאת מוצאת חן גם בעיניו. ברגע שהם יגלו שאת אישה..."
"אתה לא צריך להסביר. אני לא טיפשה", קטעה אלתיאה את ההסבר המייגע שלו. הוא לא יודע שהיא גרה על סיפון הגיגית מלאת החלאות הזאת?
386
ספינת קסם
"את לא? אז מה את עושה על הסיפון?" הוא השליך את המילים המרירות האחרונות מעבר לכתפו לפני שצנח מהחיבל לסיפון. גמיש כחתול, מהיר כקוף, הוא עשה את דרכו במהירות לחרטום הספינה, והותיר אותה להירתע בחיבל ולבהות אחריו.
"את אותו הדבר שאתה עושה כאן", השיבה בארסיות למילותיו האחרונות. לא שינה שהוא לא שמע אותן. בפעם הבאה שהמים פינו את הסיפון, היא עשתה כפי שבראשן עשה, אבל בחן וכישרון פחותים בהרבה. רגעים לאחר מכן, היא הייתה מתחת לסיפון, והקשיבה לרחש המים סביבה. הקוצר נעה במים כמו חבית. היא נאנחה בכבדות, וניקתה פעם נוספת את המים מפניה ומזרועותיה החשופות. היא סחטה את השיער שלה וניערה את רגליה הרטובות כמו חתול לפני ששבה לפינה שלה. הבגדים שלה היו רטובים כנגד עורה, וציננו אותה. היא החליפה במהירות לבגדים שהיו רק לחים, ואז סחטה את מה שלבשה קודם לכן. היא ניערה את הבגדים, תלתה את החולצה והמכנסיים שלה על וו כדי שיטפטפו ומשכה את השמיכה שלה מהמחבוא. היא הייתה לחה, והדיפה ריח של עובש, אבל היא הייתה מצמר. לחה או לא, היא תשמור על חום גופה. וזה כל החום שהיה לה. היא גלגלה את עצמה לתוכה והתכרבלה באפלה. זה מה ששווה נדיבותו של רלר. היא גרמה לה כמעט לטבוע ועלתה לה בחצי שעת שינה. היא עצמה את עיניה ואמרה שלום למודעות.
אבל השינה בגדה בה. עייפה ככל שהייתה, השינה לא באה אליה. היא ניסתה להירגע, אבל לא הצליחה להיזכר איך לשחרר את השרירים במצחה המקומט. המילים שהחליפה עם בראשן גרמו לכך, החליטה. הן החזירו למודעותה את כל המצב. לפעמים עברו ימים לפני שהיא אפילו ראתה אותו. היא לא הייתה באותה המשמרת כמוהו. החיים והחובות שלהם נפגשו לעתים רחוקות. וכשלא היו לה תזכורות לאיך החיים שלה היו פעם, היא פשוט יכלה להמשיך משעה לשעה, ולעשות מה שעליה לעשות כדי לשרוד. היא יכלה להקדיש את כל תשומת הלב לשלה להיותה נער הסיפון ולא לחשוב מעבר למשמרת הבאה.
פניו של בראשן, עיניו של בראשן, היו אכזריות יותר מכל
387
ספעתקסם
מראה. הוא ריחם עליה. הוא לא היה מסוגל להתבונן בה מבלי להסגיר את כל מה שהפכה להיות, ויותר מכך: כל מה שהיא מעולם לא הייתה. החלק המריר ביותר, אולי, היה לראות אותו מזהה, בדיוק כמו אלתיאה עצמה, שקייל אולי צדק. היא הייתה היקירה הקטנה והמפונקת של אבא, והיא רק שיחקה בלהיות מלחית. היא זכרה בבושה את גאוותה במהירות שבה יכלה לרוץ על החיבל של הוויוואסיה. אבל הזמן שלה למעלה היה בעיקר במשך ימי הקיץ החמים, ובכל עת שהתעייפה או השתעממה מהמשימות האלה, היא פשוט יכלה לרדת ולמצוא משהו אחר שישעשע אותה. בילוי של שעה או שתיים בגזירה ותפירה לא היה אותו הדבר כמו שש שעות של עבודת מפרש בהולה וחפוזה לאחר שפיסת קנבס נקרעה ויש להחליפה מיד. אמה דאגה בנוגע ליבלות ולידיים הגסות שלה. כעת היו כפות ידיה קשות ועבות עור כפי שכפות רגליה היו, וסוליות כפות רגליה היו סדוקות ושחורות.
זה, כך החליטה, היה ההיבט הגרוע ביוחד בחייה. חעוברח שגילתה שהיא לא יותר מסבירה כמלחית. לא משנה כמה קשוחה תהיה, היא פשוט לא תהיה חזקה כמו הגברים הגדולים יותר בספינה. היא התחזתה לנער בן ארבע-עשרה כדי לקבל את המשרה הזאת על סיפון הקוצר. גם אם תרצה להישאר על גיגית הטבח הזאת, תוך שנה בערך הם ודאי יבחינו שהיא לא גדלה או נהיית חזקה יותר. הם לא יתנו לה להישאר על הסיפון. היא תמצא את עצמה בנמל זר כלשהו ללא כל סיכוי להתקדמות.
היא בהתה באפלה. בסוף המסע הזה, היא תכננה לבקש כרטיס של הספינה. היא עדיין תעשה את זה, וסביר להניח שגם תקבל. אבל היא חחחח האם זה יהיה מספיק. אוה, זה יהיה אישורו של קפטן, ואולי היא תוכל להשתמש בזה כדי להכריח את קייל לקיים את השבועה שנשבע מבלי לחשוב. אבל היא חששה שזה יהיה ניצחון חסר תובן. פיסת עור מוחתמת שהוכיחה שהיא שרדה את המסע הזה לא הייתה מה שרצתה. היא רצתה להוכיח את צדקתה. להוכיח לכול, לא רק לקייל, שהיא טובה בחיים שבחרה לעצמה, ראויה להיות קפטן, שלא לדבר על מלחית
388
ספעתקסם
מוכשרת. כעת, בזמנים הקצרים שבהם חשבה על כך, נראה לה שהיא רק הוכיחה לעצמה את ההפך. מה שנראה נועז ואמיץ כשהחלה זאת בבינגטאון נראה כעת רק ילדותי ומטופש. היא ברחה לים, לבושה כנער, ולקחה את המשרה הראשונה שהוצעה לה.
למה, שאלה את עצמה כעת. למה? למה היא לא הלכה לאחת מהספינות החיות האחרות וביקשה שישכרו אותה כמלחית? האם הם היו מסרבים כפי שבראשן אמר? אולי היא יכלה, בזה הרגע, לישון על סיפון ספינת סחר השטה במורד המעבר הפנימי, בטוחה שתקבל שכר והמלצות בסוף המסע? מדוע נראה לה כה חשוב שישכרו אותה בעילום שם, שהיא תוכיח את עצמה כמלחית מבלי שתסתמך על שמה או על המוניטין של אביה? זה נראה דבר כה אמיץ לעשות, בערבים הקיציים בבינגטאון שבהם ישבה ברגליים משוכלות בחדר האחורי בחנות של אמבר ותפרה את מכנסי הספינה שלה. כעת זה נראה רק ילדותי.
אמבר עזרה לה. אלמלא עבודת המחט שלה והארוחות ששמחה לחלוק, אלתיאה לעולם לא הייתה מצליחה לעשות את זה. אלתיאה תמיד תהתה בנוגע לידידותיות הפתאומית של אמבר כלפיה. כעת נראה שאמבר אולי רצתה לשלוח אותה לסכנה. אצבעותיה הזדחלו כלפי מעלה ונגעו בחרוז ביצת הנחש של אמבר אותו ענדה על חוט עור סביב צווארה. המגע בחרוז כמעט וחימם את אצבעותיה והיא נדה בראשה באפלה. לא. אמבר הייתה חברה שלה. אחת החברות הנשים המעטות שאי-פעם היו לה. היא לקחה אותה לביתה לימי שיא הקיץ, עזרה לגזור ולתפור את בגדי הנער שלה. יותר מכך, אמבר לבשה בגדי גבר בעצמה, ולימדה את אלתיאה איך לנוע וללכת ולשבת כאילו היא גבר. היא הייתה פעם, סיפרה לאלתיאה, שחקנית בלהקה קטנה. לפיכך היא שיחקה תפקידים רבים, בשני המינים.
"תביאי את הקול שלך מכאן", לימדה אותה, ונגעה באלתיאה מתחת לצלעות. "אם את חייבת לדבר. אבל תדברי מעט ככל האפשר. פחות סביר שתסגירי את עצמך כך, ותתקבלי בקלות רבה יותר. אנשים שיודעים להקשיב נדירים בשני המינים. היי
389
ספינת קסם
אחד מהם, וזה יפצה על כל דבר אחר שייראה כפגם". אמבר . הראתה לה גם איך לעטוף את השדיים שלה צמוד לחזה כך שהבד הקושר יראה כלא יותר מחולצה נוספת שהיא לובשת מתחת לחולצה החיצונית שלה. אמבר הראתה לה איך לקפל גרביונים כהים כדי להשתמש בהם כסמרטוטי דם. "את תמיד יכולה להסביר גרביים מלוכלכות", אמרה לה אמבר. "תטפחי אישיות אנינה. כבסי את הבגדים שלך בתכיפות כפולה משל כל אדם אחר, ואיש לא ישאל על כך שאלות לאחר זמן. ותלמדי להזדקק לפחות שינה. שכן תאלצי לקום לפני כל האחרים או להישאר ערה אחריהם כדי לשמור על פרטיות גופך. וזאת אזהרתי מעל ומעבר. אל תבטחי באף אדם עם סודך. זה לא סוד שגבר יכול לשמור עליו. אם גבר אחד על סיפון הספינה ידע שאת אישה, כולם ידעו".
זה היה התחום האחד שבו אמבר, אולי, טעתה. שכן בראשן ידע שהיא אישה, ולא בגד בה. לפחות, לא עד עתה. אירוניה פתאומית עלתה בדעתה של אלתיאה. היא חייכה לעצמה במרירות. בדרכי שלי, שמעתי לעצתך, בראשן. ארגנתי כך שנולדתי מחדש כנער, ששמו אינו וסטריט.
בראשן שכב על הדרגש שלו ובחן את הקיר שמולו. הוא לא היה רחוק מפניו. היה זמן, חשב בעצב, שבו הייתי לועג לתא הזה ומכנה אותו ארון בגדים. כעת ידע איזה תענוג אפילו חלל קטן לעצמו יכול להיות. אמת, כמעט ולא היה מקום לאדם להסתובב ברגע שהיה בפנים, אבל היה לו תא משלו, ואיש לא ישן בו פרט לו. היו ווים לבגדיו, ופינה גדולה מספיק כדי להכיל את תיבת הים שלו. בדרגש, הוא יכול היה להיאחז במדף שריתק את גופו למקום ולישון כמעט מאובטח כשלא היה זמן המשמרת שלו. התאים של הקפטן והחובל הראשון היו גדולים בהרבה ומרוהטים טוב יותר, גם בגיגית כמו זאת. אבל בספינות רבות החובל השני לא זוכה לתא טוב יותר מאשר הצוות. הוא היה אסיר תודה על פינת השקט הקטנה הזאת, למרות שהוא זכה בה הודות למותם של שלושה אנשים.
390
ספינת קסם
הוא הפליג כמלח פשוט, ובילה את החלק הראשון של המסע בנהמות ומרפוקים בסיפון הקדמי עם שאר אנשי המשמרת שלו. בשלב מוקדם, הוא הבין שהוא לא רק מנוסה יותר כי אם בעל דחף חזק יותר לעשות את עבודתו היטב מאשר יתר חבריו לעבודה. הקוצר הייתה ספינת נובח מקנדלטאון הרחק בצפון, בגבול הצפוני של ג׳מאיליה. כשהספינה עזבה את העיר לפני חודשים רבים באביב, היא עזבה עם צוות שרובו גויס בכוח. חופן מלחים מקצועיים היוו את עמוד השדרה של הצוות, ומשימתם הייתה לחבוט בחדשים עד שיהיו מלחים. חלקם היו בעלי חוב, שעבודתם נמכרה על ידי הנושים שלהם כאמצעי לגרום להם לשלם את חובם. אחרים היו פושעים פשוטים שגויסו מבתי הכלא של המושל. אלה שהיו כייסים או גנבים למדו במהרה להימנע מכך, או מתו. הצפיפות בספינת טבח לא עודדה אנשים להיות סובלניים לחטאים שכאלה אצל חבריהם. זה לא היה צוות שעבד במרץ, ולא צוות שסביר שאנשיו ישרדו את קשיי המסע.
עד שהקוצר הגיעה לבינגטאון, היא איבדה שליש מהצוות שלה למחלות, תאונות ואלימות על הסיפון. שני השלישים שנותרו היו שורדים. הם למדו להפליג, הם למדו לרדוף אחר הצבים האטיים ואחר היצורים המכונים לווייתני בראק שנמצאו במפרצונים ובלגונות של החוף הדרומי. אי-אפשר היה להתבלבל, כמובן, בין הביצועים שלהם לבין אלה של הציידים המקצוענים ופושטי העור ששטו על הספינה בנוחות היחסית של חדר יבש ומנוחה. אלה היו תריסר אנשים שלעולם לא מתחו חבל או עמדו למשמרת. הם נחו עד זמן הטבח והדם שלהם. אז הם עבדו במרץ, לעתים עובדים ללא שינה במשך ימים רצופים בזמן שהקצירה הייתה מוצלחת. אבל הם לא היו מלחים והם לא היו אנשי הצוות. הם לא יאבדו את חייהם אלא אם הספינה כולה תשקע או שטרפם יתקוף אותם בהצלחה.
הספינה עשתה את דרכה צפונה בנתיב החיצוני לאיי הפירטים, צדה, טובחת ומעבדת בשר כל הדרך. בבינגטאון, הקוצר עגנה כדי להעמיס מים טריים ואספקה, וכדי לבצע את התיקונים שהם יכלו להרשות לעצמם. החובל גם יצא לגייס עוד אנשי צוות,
ו39
ספינת קסם
למסע החוצה לאיים השוממים. זאת הייתה כמעט הספינה היחידה בנמל ששכרה מלחים.
הסופות בין בינגטאון לבין החשופים היו ידועות לשמצה כמגוון יונקי הים שנהרו לשם לפני הגירת החורף. הם יהיו שמנים מתזונת הקיץ, והפרוות החלקות של הצעירים יהיו גדולות מספיק כדי שיהיה שווה לפשוט אותן, ולא מצולקות מקרבות על בנות זוג או מזון. היה שווה להסתכן בסופות הסתיו בשביל לזכות בשכאלה - פרוות רכות, שכבות עבות של שומן, ומתחת לכל זה בשר רך בצבע אדום כהה שהיה לו טעם של יבשה וים כאחד. תיבות המלח שמילאו את סיפון המטען כשהם עזבו את קנדלטאון יהיו בקרוב מלאות בגושים של בשר מומלח, וחביות של שמן מעובד משובח, בעוד שהפרוות המגודרות ייארזו במלח ויגולגלו כדי להמתין לעיבוד.
זה יהיה מטען עשיר מספיק כדי לגרום לבעלי הקוצר לרקוד באושר, בעוד שאלה מבין בעלי החוב ששרדו והגיעו לקנדלטאון יוכלו לצאת מהחוויה הקשה כאנשים חופשיים. הציידים ופושטי העור יתבעו לעצמם אחוז מהשלל ויתחילו לקבל הצעות לשירותיהם לעונה הבאה על בסיס הצלחתם בעונה הנוכחית. באשר למלחים האמיתיים שלקחו את הספינה כל הדרך והחזירו אותה בבטחה, הם יקבלו כיס מלא מטבעות מצלצלים, מספיק כדי לשלם על המשקאות והנשים שלהם עד שיגיע הזמן להפליג שוב לשוממים.
חיים טובים, חשב בראשן במרירות. הוא השיג לעצמו משרה כה משובחת. זה לא דרש הרבה. כל מה שנאלץ לעשות היה לנוע מהר מספיק כדי לתפוס את תשומת לבו של החובל ואז את של הקפטן. זה, והסופה הקשה שלקחה שני גברים והטילה מום בשלישי שהיה מועמד סביר לתפקיד.
אבל לא אשמה על כך שדרך על אנשים מתים כדי לתבוע לעצמו את המקום הזה ואת האחריות שהתלוותה אליו, היא שהטרידה אותו הלילה. לא. זאת הייתה המחשבה על אלתיאה וסטריט, בתו של מיטיבו, המכורבלת באומללות רטובה בסיפון המטען בקרבה לגברים מהסוג המוגלתי שישן שם. "אין שום דבר
392
ספעתקסם
שאני יכול לעשות בקשר לזה". הוא אמר את המילים בקול, כאילו יוכל להקל על מצפונו בכך. הוא לא ראה אותה עולה לסיפון בבינגטאון. גם אם היה רואה אותה, הוא לא היה מזהה אותה בקלות. היא הייתה חקיינית משכנעת של נער מלחים. הוא נאלץ להודות בכך.
הרמז הראשון לכך שהיא נמצאת על הסיפון לא היה כשראה אותה. הוא ראה אותה מספר פעמים בתור "נער סיפון" ולא חשב על כך. הכובע השטוח שכיסה את מצחה ובגדי הנער שלה היו תחפושת יותר ממספיקה. בפעם הראשונה שראה חבל קשור לוו על לוח עם קשר בלאקוול כפול במקום לולאה, הוא הרים גבה. זה לא היה קשר כה נדיר, אבל הלולאה הייתה הגרסה הנפוצה. אבל קפטן וסטריט תמיד העדיף את הבלאקוול. בראשן לא הקדיש לכך מחשבה בזמנו. כיום לאחר מכן, כשיצא לסיפון לפני המשמרת שלו, הוא שמע שריקה מוכרת מהחיבל. הוא נשא את מבטו למקום שבו נופפה מהתצפית, וניסתה להשיג את תשומת לבו כדי להעביר לו מסר כלשהו, והוא זיהה אותה מיד. "אה, אלתיאה", חשב לעצמו בשלווה, ואז קפץ בהפתעה רגע לאחר מכן כשמוחו עיכל את המידע. בחוסר אמון, הוא בהה בה, פיו פעור למחצה. זאת הייתה היא: לא ניתן היה לטעות בסגנון שלה של ריצה לאורך חבלי הרגל. היא התבוננה למטה, וכשו-אתה אותו הסבה את פניה במהירות כה רבה שהוא ידע שהיא ציפתה לרגע הזה וחששה ממנו.
הוא מצא תירוץ להתעכב ליד בסיס התורן עד שהיא ירדה. היא חלפה על פניו, כטווח זרוע ממנו, ורק התבוננה בו לרגע כחחינח. הוא חשק את שיניו ולא אמר לה דבר, והוא גם לא דיבר אתה מאז עד הערב. מרגע שהוא זיהה אותה, הוא ידע את חרדת הוודאות. היא לא תשרוד את ההפלגה. יום אחר יום, הוא המתין שהיא תסגיר את היותה אישה, או תשגה באופן קטן כלשהו שיגרום לים לקחת את חייה. נראה לו שזה עניין של זמן. המיטב שהוא יכול היה לקוות לו הוא שהמוות שלה יהיה
כעת נראה שזה לא יקרה. הוא הרשה לעצמו חיוך קטן ועצוב. הנערה ידעה לזוז. אוה, לא היה לה די שרירים לבצע את העבודה
393
ספינת קסם
שניתנה לה. כלומר, לפחות לא כפי שהחובל הראשון ציפה שהעבודה תיעשה. זה לא, הרהר, שחסרו לה שרירים ומשקל. היא יכלה לעשות את העבודה היטב, למעשה, אבל הגברים שלצדם עבדה עלו עליה. אפילו כמה סנטימטרים של טווח השגה, כמה קילוגרמים של משקל נוסף להשתמש בו במשימת קיפול עשו את כל ההבדל בעולם. היא הייתה כמו סוס בצוות של שוורים. זה לא שהיא לא הייתה מסוגלת לבצע את העבודה, היא פשוט לא התאימה לצוות שלה.
בנוסף, היא באה מספינה חיה לספינת עץ פשוט. מעבר לכך, היא באה מהספינה החיה של משפחתה. האם אלתיאה אפילו ניחשה ששימוש בכוח שלך כנגד עץ מת זה קשה בהרבה מעבודה עם ספינה מלאת רצון? למרות שוויוואסיה לא התעוררה לחיים בשנים שהוא שירת עליה, בראשן ידע מהפעם הראשונה שהוא נגע באחד מחבליה, שיש שם מודעות נסתרת. הוויוואסיה הייתה רחוקה מהפלגה בכוחות עצמה, אבל תמיד נראה לו שתקריות טיפשיות שקרו בספינות אחרות לא קרו על סיפונה. על גיגית כמו הקוצר, העבודה תמיד צמחה במשך העשייה. מה שנראה כמו עבודה פשוטה, החלפת ציר לדוגמה, הפך למאמץ רציני כשהתגלה שהציר הפגום הוכנס בעץ שהיה רקוב למחצה וגם עקום. דבר, נאנח לעצמו, לא פשוט על סיפון הקוצר.
כאילו בתשובה למחשבה הזאת, הוא שמע נקישה חדה על דלתו. זאת לא המשמרת שלו, אז משמעות הדבר יכלה להיות רק צרות. "אני ער", הודיע למבקר שלו. תוך רגע הוא היה על רגליו ופתח את הרגל. אבל זה לא היה החובל שבא לקרוא לו לעבודה נוספת בלילה הסוער הזה. במקום זאת, רלר נכנס לחדר בהיסוס. מים עדיין זרמו במורד פניו וטפטפו משיערו.
"כן?" תבע בראשן.
קמט חצה את מצחו הרחב של האיש. "הכתף מכאיבה לי", ניסה.
בין תפקידיו של בראשן, הוא היה אחראי על האספקה הרפואית של הספינה. הם התחילו את המסע עם רופא על הספינה, כך נאמר לו, אבל איבדו אותו מעבר לסיפון בלילה פראי
394
ספינת קסם
אחד. מרגע שגילו שבראשן מסוגל לקרוא את האותיות הקטנטנות שסומנו על תוויות הבקבוקים והקופסאות של התרופות, הוא מונה כאחראי על מה שנותר ממלאי התרופות. הוא פקפק ביעילות של רבות מהן, אבל חילק אותן על פי ההוראות שעל התוויות.
אז כעת הוא פנה לתיבה הנעולה שתפסה מקום כמעט כמו תיבת הים שלו וחיפש בתוך חולצתו את המפתח שהיה תלוי סביב צווארו. הוא פתח את מנעול התיבה, קימט את מצחו לתוכה לרגע, ואז הוציא את הבקבוק החום עם התווית הירוקה המוזרה. הוא מצמץ כשהתבונן בכתב באור הלא יציב של המנורה. "אני חושב שזה מה שנתתי לך בפעם שעברה", ניחש בקול, והרים את הבקבוק לבחינתו של רלר.
המלח התבונן בבקבוק כאילו מבט ארוך יהפוך את האותיות למובנות עבורו. לבסוף הוא משך בכתפיו. "התווית הייתה ירוקה כזאת", הודה. "סביר להניח שזה זה".
בראשן שחרר את הפקק השמן מהצוואר העבה וניער לתוך כף ידו חצי תריסר טבליות ירקרקות. הן נראות, חשב לעצמו, דומות מאוד לגללים של צב. הוא היה מופתע רק מעט לו היה מגלה שזה מה שהן. הוא החזיר שלוש לבקבוק והציע את השלוש האחרות לרלר. "קח את שלושתן. תאמר לטבח שאמרתי לתת לך חצי מנה של רום כדי לשטוף אותן, ולתת לך לשבת במטבח ולהתחמם עד שהן יתחילו להשפיע".
האיש התעודד במידה ניכרת. קפטן סיקל לא היה נדיב עם המשקאות על הסיפון. סביר להניח שזאת תהיה הטעימה הראשונה של רלר מאז שהם עזבו את בינגטאון. המחששה על משקה, ועל מקום חמים לשבת בו זמן מה, גרמה לפניו של האיש לזהור מהכרת תודה. בראשן חש ספק לרגע אבל אז הרהר שאין לא מושג כמה טוב הטבליות יעזרו. לפחות הוא היה בטוח שהרום הזול שהם קנו לצוות יעזור לאיש להעביר את הכאב שלו בשינה.
כשרלר פנה ללכת, בראשן אילץ את עצמו לשאול את השאלה שלו. "הבן של דודני, זה שביקשתי ממך להשגיח עליו. איך הוא מסתדר?"
395
ספינת קסם
ו“לו־ משך בכתפיו. הוא הקפיץ את שלושת הטבליות בידו השמאלית. "אוה, הוא מסחדד מצוין, אדוני, ממש מצוין. הוא נמלא מרץ". הוא הניח את ידו על הידי^ בבירור מעוניין ללכת. המחשבה על רום משכה אותו.
"אז", המשיך בראשן כנגד רצונו. "הוא יודע את העבודה שלו ועושה אותה היטב?"
"אוה, בהחלט, בהחלט. נער טוב, כפי שאמרתי. אני אשגיח על אתל ואראה שהוא לא ייפגע".
"טוב. אז בסדר. דודני יהיה גאה בו". הוא היסס. "אבל תיזהר, אל תיתן לנער לדעת על זה. אני לא רוצה שהוא יחשוב שהוא יזכה ליחס מיוחד".
"כן אדוני. לא אדוני. לילה טוב אדוני". ורלר יצא, וסגר את הדלת בחוזקה מאחוריו.
בראשן עצם את עיניו ושאף עמוקות. זה כל מה שהוא יכול היה לעשות עבור אלתיאה, לבקש מאדם שניתן לסמוך עליו כמו רלר להשגיח עליה. הוא וידא שהדלת נעולה, ואז נעל את הארון שהכיל את האספקה הרפואה. הוא זחל חורה לדרגש הצר שלו ונאנח בכבדות. זה כל מה שהוא יכול היה לעשות עבור אלתיאה. באמת. באמת.
בסופו של דבר, הוא הצליח להירדם.
וינטרו לא אהב את החיבל. הוא עשה כמיטב יכולתו על מנת לחסחיר את זה מטורג, אבל לאיש היה אינסטינקט של בריון שלא טועה לעולם. כתוצאה מכך, הוא מצא סיבות תריסר פעמים ביום לכך שעל וינטרו לטפס על התורן. כשהוא חש שחחזדח מקטינה את הפחד של וינטרו, הוא הוסיף למשימה, נתן לו דברים לשאת ולהניח בתצפית, רק כדי לשלוח אותו לחחזיד אותם כמעט מיד לאחר ששב לסיפון. הפקודות חאחדונות של טורג היו לא רק שהוא יטפס על החיבל, כי אם יצא לקצה הקורות וייתלה שם, לבו בפיו, וימתין לכך שטורג יצעק לו לשוב. זה הייתה הצקה פשוטה, מהסוג הטיפשי והצפוי ביותר. וינטרו ציפה מטורג לדברים כאלה. היה קשה יותר להבין מדוע שאר הצוות קיבל את
396
ספינת קסם
העינוי שלו כדבר רגיל. כשהם התייחסו בכלל לדברים שטו־רג אילץ אותו לעשות, זה היה בדרך כלל בשעשוע. איש לא התערב.
ובכל זאת, הרהר בטורג בעודו נאחז בקורה ומתבונן בסיפון שהיה כה רחוק מתחתיו, האיש עשה לו בעצם טובה. הרוח חלפה על פניו במהירות, הקנבס היה מלא בה, והחבל שעליו נח שר מהמתח. גובה התורן הגביר את תנועתה של הספינה במים, והפך כל גלגול לקשת. הוא עדיין לא נהנה להיות שם למעלה, אבל הוא לא יכול היה להכחיש את זה שהיה ריגוש בהיותו שם, שלא היה קשור בדבר לשעשוע. הוא עמד באתגר והביס אותו. לו הייתה ליו ברירה, הוא לעולם לא היה בוחן את עצמו כך. הוא מצמץ ברוח שהחרישה את אוזניו. לרגע הוא השתעשע ברעיון שאולי זה כן מקומו, שאולי עמוק בתוך הכוהן עשוי להיות לב של מלח.
רעש קטן ומוזר הגיע לאוזניו. רטט של מתכת. הוא תהה האם מתאם כלשהו עומד להתפרק, ולבו החל להלום מעט מהר יותר. הוא עשה את דרכו לאורך סולם החבלים באטיות, בחיפוש אחר מקור הצליל. הרוח לעגה לו, מקרבת את הצליל ואז מרחיקה אותו. הוא שמע אותו כמה פעמים לפני שזיהה שהיו וריאציות בנימה ושיש בצליל מקצב שסתר את הדחף הקבוע של הרוח. הוא הגיע לתצפית ונאחז בצדה.
בעמדת הצופה היה מיילד. המלח קיפל את עצמו לכריעה נוחה. עיניו היו עצומות כמעט לחלוטין, ונבל לסת קטנטן הוצמד ללחיו. הוא ניגן בו ביד אחת, כדרכם של מלחים, והשתמש בפיו כתיבת תהודה בעוד אצבעותיו ריקדו על שיני המתכת שהיו המקשים. אוזניו הופנו למוזיקה הפרטית שלו בעוד עיניו סורקות את האופק.
וינטרו חשב שהוא לא מודע לו עד שעיניו של הנער השני נעו לעברו. אצבעותיו דממו. "מה?" תבע, ולא הזיז את הכלי מלחיו.
"כלום. אתה צופה?"
"בערך. אין הרבה מה לתצפת".
"פירטים?" ניסה וינטרו.
מיילד נחר. "הם לא מטרידים ספינות חיות, בדרך כלל. אוה, שמעתי שמועות כשהיינו בצ׳לסד על כך שרדפו אחר אחת או
397
ספינת קסם
שתיים, אבל בדרך כלל הם עוזבים אותנו לנפשנו. רוב הספינות החיות מסוגלות לשוט מהר יותר מכל ספינת עץ בתנאים זהים, אלא אם יש לספינה החיה צוות ממש גרוע. והפירטים יודעים שגם אם אתה תופס ספינה חיה, אתה עומד להיכנס לקרב של החיים שלך. וגם אם תנצח, מה יש לך? ספינה שלא תפליג עבורך. כלומר, נראה לך שוויוואסיה תקבל זרים על סיפונה ותיתן להם להשיט אותה? לא ממש!"
"לא ממש", הסכים וינטרו. הוא הופתע במידה נעימה - גם מהתיבה והגאווה שמיילד חש כלפי הספינה, וגם מכך שהנער משוחח אתו. נראה שמיילד חש שתשומת לבו חמדוחקח של הנער מחמיאה לו, שכן הוא צמצם את עיניו בידענות והמשיך, "לי נראה שכרגע הפירטים עושים לנו טובה גדולה".
וינטרו בלע את המתיון. "אייך?"
"טוב. איך להסביר את זה... לא ירדת לחוף בצ׳לסד, נכון? מה ששמענו שם היה שהפירטים החלו לפתע לתקוף כמה מספינות העבדים. לפחות אחת נשבתה, ויש שמועות שאחדוח אוימו. ובכן, עכשיו סוף הסתיו, אבל באביב, צ׳לסד תזדקק לעבדים רבים לחרישה ולזריעה של האביב. אם חפידטים תוקפים ספינות עבדים רגילות, אז עד שנגיע לצ׳לסד עם מטען משובח, זה יהיה שוק של מוכרים. נקבל כל כך הרבה בעבור המטען שלנו, שוודאי נוכל לשוט היישר הביתה לבינגטאון".
מיילד חייך והנהן בסיפוק, כאילו הוא יושפע איכשהו באופן חיובי מכך שקייל יקבל מחיר טוב על העבדים. הוא ודאי רק חזר על מה ששמע מאנשי הצוות הבוגרים יותר. וינטרו לא אמר דבר. הוא התבונן במים הנעים. היה מקום כבד וחולה מתחת ללבו שלא היה קשור בדבר למחלת ים. בכל פעם שהוא חשב על ג׳מאיליה ועל כך שאביו יקנה שם עבדים למכירה, צער גדול גאה בו. זה היה כמו רגשי אשמה וכאב של זיכרון כואב לפני האירוע עצמו. בעבוד רגע, מיילד המשיך את השיחה.
"אז. טורג שוב העלה אותך לכאן?"
"כן". וינטרו הפתיע את עצמו, כשמתח את כתפיו ואז נשען לאחור בשלווה כשידיו אוחזות בתצפית. "זה כבר לא כל כך מפריע לי".
398
ספינת קסם
"אני רואה. זאת הסיבה שהם עושים את זה". כשוינטרו הרים את גבותיו, מיילד חייך אליו. "אוה, חשבת שזה עינוי מיוחד בשבילך? לא. טורג נהנה להציק לך. חי הביצים של סא, טורג נהנה להציק לכל אחד. לפחות לכל מי שהוא יכול להציק לו בלי להסתבך. אבל הרצת נער הסיפון במעלה התורן ובמורדו זאת מסורת. כשאני באתי לספינה לראשונה, שנאתי את זה. בראשן היה החובל אז, וחשבתי שהוא בן חזירה. ברגע שהוא הבין שאני חושש לעלות לכאן, הוא דאג לכך שכל הארוחות שלי יגיעו לכאן. ׳אתה רוצה לאכול את זה, לך תביא את זה׳, אמר לי. והייתי נאלץ לטפס על התורן ולזחול כאן עד שמצאתי דלי עם האוכל שלי. כמה שאני שנאתי אותו. כל כך פחדתי והייתי כל אטי שהאוכל שלי כמעט תמיד היה קר כשמצאתי אותו, ובחצי מהזמן הוא נרטב מהגשם. אבל אחרי זמן מה למדתי, בדיוק כמוך, שזה לא כל כך נורא".
וינטרו שתק, וחשב. אצבעותיו של מיילד רקדו על הקלידים, וניגנו מנגינה קטנה ועליזה. "אז טורג לא שונא אות:? זה אימון מסוג כלשהו?"
מיילד הפסיק לנגן ונחר בשעשוע. "אוה, לא. תסמוך על זה. טורג שונא אותך. טורג שונא כל מי שהוא חושב שחכם ממנו, מה שאומר שהוא שונא את רובנו כאן על הסיפון. אבל הוא יודע את העבודה שלו. והוא יודע שאם הוא לא רוצה לאבד אותה, הוא צריך להפוך אותך למלח. אז הוא ילמד אותך. הוא ידאג שזה יהיה כואב ולא נעים ככל האפשר, אבל הוא ילמד אותך".
"אם הוא בנאדם כה נורא, מדוע אב... הקפטן מינה אותו לחובל שני?"
מיילד משך בכתפיו ."תשאל את אבא", אמר באכזריות. אז הוא חייך, כמעט והופך את המילים להלצה. הוא המשייך, "שמעתי שטורג היה אתו זמן מה, ונותר לצדו בהפלגה ממש קשה על הספינה הקודמת שלהם. אז כשהוא בא לוויוואסיה, הוא הביא את טורג אתו. אולי מכיוון שאף אחד אחר לא היה מוכן לשכור אותו והוא חש מחויב אליו. או אולי פשוט יש לטורג תחת מוצק ונאה".
399
ספינת קסם
הלסת של וינטרו נשמטה למשמע הרמז. אבל מיילד שוב חייך. "היי, אל תיקח את זה כל כך כרצינוח. אין פלא שכולם צוחקים עליך, זה כל כך קל".
"אבל הוא אבא שלי", מחה וינטרו.
"לא. לא כשאתה משרת על הספינה שלו. אז הוא רק הקפטן שלך. והוא קפטן בסדר. לא טוב כמו שאפרון היה, וחלקנו עדיין חושבים שבראשן היה צריך להחליף אותו כשקפטן וסטריט ירד מהסיפון. אבל הוא בסת•".
"אז למה אמרת:... את זה עליו?" וינטרו ממש לא הבין.
"מכיוון שהוא הקפטן", התאמץ מיילד להסביר. "מלחים תמיד אומרים ועושים ככה, גם כשהם מחבבים את האיש. מכיוון שאתה יודע שהוא יכול לחרבן עליך מתי שהוא רוצה. היי. אתה רוצה לדעת משהו? כשגילינו לראשונה שקפ׳ן וסטריט עוזב את הספינה וממנה אדם חדש, אתה יודע מה קומפרי עשה?"
"מה?"
"הוא הלך למטבח ולקח את ספל הקפה של הקפטן וניגב את חלקו הפנימי עם הזין שלו!" תענוג נצץ בעיניו האפורות של מיילד. הוא המתין בציפייה לתגובתו של וינטרו.
"אתה שוב צוחק עלי!" חיוך מבועת הופיע על פניו כנגד רצונו. זה היה מגעיל, ומשפיל. זה היה מזעזע מכדי שיהיה אמיתי, שאדם יעשה את זה לאדם אחר שהוא אפילו לא פגש, רק בגלל שלאיש הזה יהיה כוח עליו. זה היה לא יאומן. ובכל זאת.... ובכל זאת:... זה היה מצחיק. וינטרו קלט משהו לפתע. לעשות את זה לאדם שאתה מכיר זה דבר אכזרי ומרושע. אבל לעשות את זה לקפטן לא מוכר, להיות מסוגל להתבונן באדם ששולט בחייך ובמותך ולדמיין אותו שותה את הטעם של הזין שלך עם הקפה שלו.... הוא הסב את מבטו ממיילד, וחש בחוסר אמון את החיוך הרחב על פניו. קומפרי עשה את זה לאביו.
"צוות חייב לעשות כמה דברים לקפטן ולחובל. אסור לתת להם לחשוב תמיד שהם אלים ואנחנו זבל".
"אז." אתה חושב שהם יודעים על דברים כאלה?"
מיילד חייך. "הם לא יכולים להיות בסביבות הצי זמן רב מבלי
400
ספינת קסם
לדעת מה קורה". הוא הקיש עוד כמה תווים, ואז משך בכתפיו ברוב הבעה. "סביר להניח שהם פשוט חושבים שזה לא קורה להם".
"אז אף אחד לא מספר להם", הבהיר וינטרו, לעצמו.
"כמובן שלא. מי ילשין?" כמה תווים לאחר מכן, מיילד הפסיק לפתע. "אתה לא תספר, נכון? כלומר, גם אם הוא אבא שלך וכל זה..." קולו נמוג בעודו מבין שיכול להיות שהיה כעת מאוד לא דיסקרטי.
"לא, אני לא אספר", שמע וינטרו את עצמו אומר. הוא מצא חיוך מטופש על פניו בעודו מוסיף ברשעות, "אבל בעיקר מכיוון שהוא אבי".
"ילד? ילד, תוריד את הישבן שלך לכאן!" זה היה קולו של טורג, השואג מהסיפון.
וינטרו נאנח. "אני נשבע שהאיש יכול לחוש מתי איני אומלל, והוא תמיד נוקט צעדים לתקן זאת".
וינטרו החל בירידה הארוכה. מיילד נשען מעל למעקה כדי לצפות בירידתו וקרא אחריו. "אתה משתמש ביותר מדי מילים. תאמר פשוט שהוא על התחת שלך כמו שכבת צבע".
"גם זה", הסכים וינטרו.
"תתחיל לזוז, ילד!" צעק טורג שוב, ווינטרו הקדיש את כל תשומת לבו לירידה במהירות האפשרית.
בשעה מאוחרת בהרבה באותו הלילה, בעודו הוגה בסליחת היום, הוא התפלא על עצמו. האם לא צחק על אכזריות, האם חיוכו לא נתן אישור להשפלתו של בן אנוש אחר? היכן סא בכך? רגשי אשמה שטפו אותו. הוא הדף אותם. לכוהן אמיתי של סא אין שימוש ברגשי אשמה. הם רק מסתירים. אם משהו גורם לאדם לחוש רע, הוא צריך לגלות מה מטריד אותו, ולפתור את הבעיה. עצם סבל אי-הנוחות של האשמה לא אמר שהאדם שיפר את עצמו, רק שהוא חושד שיש בו פגם. הוא ישב ללא תנועה באפלה והרהר מה גרם לו לחייך ולמה. ובפעם הראשונה מזה שנים רבות, הוא תהה האם המצפון שלו לא עדין מדי, האם לא הפך למחסום בינו לבין חבריו. "מה שמפריד אינו מסא", אמר
401
ספינת קסם
לעצמו בקול שקט. אבל הוא נרדם לפני שהצליח להיזכר במקור הציטוט, או האם הוא מכתבי הקודש כלל.
הפעם הראשונה שראו את השוממים הייתה בבוקר קר וצלול. המסע צפון-מזדחה נשא אותם מסתיו לחורף, ממזג אוויר נעים וכחול לטפטוף נצחי וערפל. השוממים היו נמוכים באופק. הם נראו לא כאיים, כי אם כמקום שבו הגלים הפכו לפתע לקצף לבן. האיים היו נמוכים ושטוחים, לא הרבה יותר בסדרה של חופים סלעיים ומישורי חול שבמקרה היו מעל קו הגאות. בתוכם, שמעה אלתיאה שהיה חול וצמחיה מעטה ולא הרבה מעבר לכך. מדוע בחרו דובי הים לעלות כאן, להלחם ולהזדווג ולגדל את גוריהם, לא היה לה מושג. במיוחד מכיוון שבעת זו בכל שנה, ספינות הטבח באו לרעות ולהרוג מאות מבני מינם. היא צמצמה את עיניה כנגד רסס מי המלח ותהתה איזה מין דחף קטלני החזיר אותם לכאן שנה אחר שנה למרות זיכרונות הדם והמוות.
הקוצר נכנסה לצד המוגן מרוח של צביר האיים בשעת הצהריים, רק לגלות שאחד מיריביהם כבר עגן במקום הטוב ביותר. קפטן סיקל קילל על כך, קילל כאילו זאת איכשהו אשמת אנשיו וספינתו שהקארליי הגיעה לשם לפניהם. עוגנים הורדו והציידים קמו ממנוחתם. אלתיאה שמעה שהם התקוטטו בנוגע להימורים שלהם כמה ימים קודם לכן וכמעט והרגו אחד מהם שחשדו שרימה אותם. זה היה חסר משמעות עבורה. הם היו בעלי מזג רע ופיות מלוכלכים בפעמים שבהם נאלצה להביא עבורם דברים, מתוקף תפקידה כנער הסיפון. היא לא הופתעה כלל לגלות שהם פונים זה נגד זה במגוריהם הצפופים וחוסר המעש שלהם. ומה שהם עשו זה לזה לא עניין אותה כלל.
לפחות כך חשבה. לאחר שהם עגנו בבטחה והיא החלה לצפות ליום הראשון של שקט יחסי מזה שבועות, היא גילתה לפתע שזה כן ישפיע עליה. רשמית, היא לא הייתה בתפקיד. רוב אנשי הצוות ישנו, אבל היא החליטה לנצל את האור ואת מזג האוויר השקט יחסית כדי לתקן כמה בגדים. תפירה מדויקת לאור מנורה החלה להשפיע על עיניה לאחרונה, שלא לדבר על האוויר המועט שהיה
402
ספינת קסם
מתחת . לסיפון. היא מצאה פינה שקטה, בצד המוגן מרוח של הסיפון. היא הייתה מוגנת מהרוח, והשמש מצאה אותם בדרך נס למרות הקור החורפי באוויר. היא בדיוק החלה לחתוך ריבועי בד מהמכנסיים הקרועים ביותר שלה כדי להטליא את האחרים כששמעה את החובל קורא בשמה.
"אתל!" שאג. והיא זינקה על
"כאן אדוני", קראה, מתעלמת מהעבודה שנשפכת מחיקה.
לרדת לחוף. אתה תעזור לפושטי העור. חסר להם אדם. חמהר".
"כנאדוני", השיבה. זאת הייתה התשובה האפשרית היחידה, אבל לבה שקע בקרבה. אבל זה לא האט את דגליח. היא חטפה את עבודתה ונשאה אותה במורד הצוהר, היא הניחה אותה בצד כדי לסיימה ביום עתידי רחוק כלשהו. היא תחבה את רגליה המיובלות בגרביים מרופדות בלבד ומגפיים כבדות. הסלעים מכוסי הספחת לא יקלו על רגליים יחפות. היא משכה את הכובע הסרוג שלה כך שכיסה טוב יותר את אוזניה ומיהרה במעלה חמרדגוח לסיפון. כמעט ואיחדה, שכן הסימת כבר הורמו על ידי המנופים. היא זינקה לתוך אחת ותפסה מקום לצד משוט.
המלחים איישו את המשוטים בעוד הציידים הרכינו את כתפיהם ברסס והרוח הקפואה וחייכו זה לזה בציפייה. קשתות אהובות נאחזו הרחק מהישג ידם של המים, בעוד תיקי חיצים משומנים התגלגלו באטיות במים המלוכלכים הרדודים של הסירה. אלתיאה נשענה בכוח על המשוט שלה, בניסיון למשוך בתיאום עם המקביל לה. סירות הקוצר נעו יחדיו לעבר החופים המסולעים של האיים, כל אחת עמוסה בציידים, פושטי עור ומלחים. היא הבחינה, כמעט בהיסח הדעת, שבראשן משך את המשוטים באחת הסירות האחרות. הוא יהיה אחראי על המלחים על החוף, אם כך, החליטה. היא הייתה נחושה בדעתה לא לתת לו סיבה להבחין בה. היא ממילא תעבוד עם הציידים ופושטי העור. לא הייתה סיבה שדרביחם ייפגשו. לרגע היא תהתה מה בדיוק יהיה התפקיד שלה, ואז משכה כתפיים וביטלה את המחשבה כסקרנות חסרת תועלת. יאמרו לה בקרו□
403
ספינת קסם
כפי שהספינה היריבה עגנה במקום הטוב ביותר, כך גם הציידים שלה תפסו את האי השמן ביותר. על פי המסורת, הספינות לא יפלשו זו לשטח הציד של זו. ניסיון העבר לימד אותם שזה מוביל רק לאנשים מתים והפסד רווחים לכל. אז האי שבו הם עלו לחוף היה שומם מכל חיי אנוש. החופים הסלעיים היו נטושים, פרט לכמה חזירות זקנות מאוד שנחו במים הרדודים. הזכרים הבוגרים כבר עזבו, והחלו את ההגירה חזרה למקום שבו היצורים האלה בילו את החורף. על המישורים היבשתיים מכוסי החול, ידעה אלתיאה שהם ימצאו את הנקבות הצעירות יותר ואת יבול הצאצאים של השנה. הם מתעכבים שם, ניזונים מההגירה המאוחרת של דגים ואוספים שומן וכוח לפני שיצאו למסעם הארוך.
הציידים ופושטי העורות נותרו בסירות כשהחותרים קפצו למים הרדודים ואחזו בלזבזת של הסירות ומשכו אותן לחוף. הם תזמנו את הפעולה הזאת עם גל שעזר להם להרים את הסירות מעל לסלעים החדים. אלתיאה התבוססה לחוף עם האחרים, ונראה שרגליה ספוגות המים ומגפיה הרטובות מושכים את הקור.
מרגע שירדו לחוף, היא גילתה את תפקידיה, ונראה שאלה כוללים כל מה שהציירים ופושטי העור לא רצו לעשות בעצמם. במהרה העמיסו עליה את כל הקשתות, החיצים, הסכינים ואבני המשחזת הנוספים. היא הלכה לתוך היבשת בעקבות הציידים כשזרועותיה עמוסות. הפתיע אותה שהציירים ופושטי העורות הלכו כה מהר ודיברו בחופשיות כה רבה. היא הייתה מניחה שהציד הזה ידרוש מידת מה של תנועה חרישית.
במקום זאת, בראש הגבעה הראשונה, פנים האי המלא בגבעות נמוכות נחשף לעיניה. דובי הים השתרעו וישנו בצבירים על החול ובין השיחים. כשהאנשים הגיעו לראש הגבעה, היצורים השמנים בקושי הואילו בטובם להבחין בהם. אלה שפקחו את עיניהם התבוננו בתנועתם באותה מידה מועטה של עניין שהתבוננו בציפורים אוכלות הגללים שחלקו את השטח שלהם.
הציידים בחרו את עמדותיהם. מטען שקי החיצים שנשאה עבורם הוקל במהרה. היא עמדה הרחק מאחוריהם בעודם
404
ספינת קסם
מותחים את קשתותיהם ובוחרים את מטרותיהם. אז החל גשם החיצים הקטלני. החיות שבהן פגעו שאגו וחלקן דהרו במגושם במעגלים לפני שמתו, אבל לא נראה שהיצורים מקשרים בין הכאב והמוות שלהם לבין האנשים על הרכס מעליהם. זה היה טבח כמעט שליו, בעוד הציידים בחרו מטרה אחר מטרה ושילחו את חיציהם. גרונות היצורים היו המטרות המועדפות, והחיצים רחבי הראש פתחו את ורידי הצוואר. דם סמיך נשפך. זה היה המוות שהם בחרו בו, כדי שהחיות ידממו למוות. זה הותיר את הפרוות הגמישות שלהם שלמות, ובשר רך שלא היה כבד מדי מדם. המוות לא היה מהיר, ולא חסר כאבים. אלתיאה מעולם לא ראתה טבח בשר רב, וודאי לא בקנה מידה כזה. זה היה דוחה בעיניה, אבל היא עמדה וצפתה, כפי שהייתה בטוחה שנער אמיתי היה עושה, וניסתה לא להסגיר את הבחילה שחשה.
הציידים היו ענייניים בכל הנוגע להרג שלהם. ברגע שסיימו את החיצים שלהם, הם ירדו לקחת אותם מהחיות המתות, בעוד פושטי העור באו מאחוריהם כמו עורבי דם לשדה קרב. רוב החיות השורדות התרחקו בזעף למראה המאבקים ולמשמע השאגות של אלה שנפגעו וגססו. עדיין לא נראה שהם חשים בהלה, רק סלידה מההתנהגות המוזרה שהטרידה את מנוחתם. מנהיג הציידים התבונן באלתיאה בכעס. "תראי מה מעכב אותם עם המלח", נבח עליה, כאילו היא ידעה שזה בתחום אחריותה והזניחה את חובותיה. היא מיהרה לציית לפקודתו, שמחה לעזוב את הטבח. פושטי העור כבר החלו לעבוד, מפשיטים את העור מכל חיה, מצילים לשונות, לבבות וכבדים לפני שגלגלו את המעיים הצידה והותירו את השומן ובשר העירום של היצורים על הפרתה שלהם. השחפים המנוסים כבר באו למשתה.
מרגע שהגיעה לשיא הרכס, היא ראתה מלח מתקדם לעברה, מגלגל לפניו חבית מלח. מאחוריו הייתה שורה של אחרים, והיא הבינה לפתע את היקף המשימה שלהם. חבית אחר חבית של מלח עשתה את דרכה במעלה הרכס, בעוד רפסודה של חביות ריקות הובאה לחוף על ידי צוות מלחים נוסף. זה קרה בכל האי. הקוצר עצמה עגנה בבטחה מאוישת על ידי צוות מינימלי. כל
405
ספינת קסם
השאר נדחפו למשימה העצומה של פריקה העברה של חביות מלח וחביות ריקות לחוף. ואת כולם, הבינה, יהיה צורך לחעביד rn^, כשהחביות כבדות מבשרים מומלחים או עורה. כאן יישארו כדי להמשיך את הקציר הזה כל עוד נותרו חיות וחביות ריקות.
"הם רוצים את המלח עכשיו", אמרה למלח שדחף את החבית הראשונה. הוא אפילו לא טרח להשיב. היא פנתה ורצה rn^ לחבו™ הציידים שלה. הציידים כבר המטירו מוות על כנף אחרת של חערד העצום, ונראה שהפושטים סיימו חצי מאלה שהציירים כבר הרגו.
זאת הייתה תחילתו של הראשון מבין הימים עקובי הדם והאינסופיים. אלתיאה נאלצה לבצע את המשימות שכל השאר החליטו שהם עסוקים מכדי לעשות. היא נשאה לבבות ולשונות לתיבה מרכזית, והמליחה כל איבר בעודה נושאת אותו לחמת. בגדיה הפכו דביקים ונוקשים מהדם, ונצבעו בחום מהכתמים, אבל ה לא היה שונה מכל השאר. אלה שהיו מלחים עד הלום ובעלי חוב בג׳מאיליה עוד קודם למדו ב^ה להיות קצבים. רצועות השומן הצ^הב נחתכו מהבשר ונארזו בחביות נקיות כדי להישלח חורה לספינה. אז הוצאו העצמות מהגופות כדי לשמר מקום בח^ות, ורצועות הבשר האדום חכחח הומלחו היטב לפני שהונחו, ואת הכול כיסתה שכבת מלח נקייה לפני שהnביוח נאטמו. עורות נוקו מכל שומן נותר או רצועות בשר אדומות שפושטי העור nw, ואז נפרשו עם שכבת מלח עבה בצד העות לאחר ימים של ייבוש, הם נועדו כדי לנקותם ממלח, גולגלו ונקשרו, ונלקחו לספינה בצדודוח. בעוד צוותי הקצבים נעו לאטם קדימה, הם הותירו עצמות מוכתמות באדום וערימות של שקי מעיים מאחור. ציפורי הים צללו על המשתה הזה, והוסיפו את קולותיהם לאלה של חחודגים ולזעקות n^w.
אלתיאה קיוותה שאולי תזכה לחסינות כלשהו מחעכורח העקובה מדם שלהם, אבל עם כל יום שחלף, נראה שהיא מפלצתית ונפוצה יוש■ כאחד. היא ניסתה לקלוט את זה שטבח החיות הנרחב הזה מתרחש שנה אחר שנה, אבל לא הצליחה.
406
ספינת קסם
אפילו ערימות העצמות הלבנות שעל שדות הקטל לא הצליחו לשכנע אותה שבשנה שעברה היה טבח בהיקף דומה. היא וויתרה על הניסיון לחשוב על זה, ופשוט ביצעה את המשימות שהוטלו עליה.
הם הקימו מחנה ארעי על האי, באותו אתר כמו המחנה של השנה שעברה, בצלו של מערך סלעים המכונה הדרקון. האוהל שלהם היה לא יותר מקנבס שנמתח כך שיעצור את הרוח, ומדורות לחום ובישול, אבל לפחות זה היה מחסה. הריחות המתוקים והכבדים של דם וטבח עדיין רכבו על הרוח שתקפה אותם, אבל זה היה שינוי מהצפיפות של הספינה. אנשי הצוות הבעירו מדורות מעלות עשן מהענפים מלאי השרף של השיחים שצמחו על האי ומעצי הסחף המעטים שנשטפו לחוף. הם בישלו את כבדי דובי הים עליהם, והיא הצטרפה למשתה, שמחה כמו כולם על השינוי בתזונה ועל ההזדמנות לאכול שוב בשר.
במובנים מסוימים, היא שמחה על השינוי במעמדה. היא עבדה עבור הציידים ופושטי העורות כעת, והמשימות שלה היו נפרדות מאלה של שאר הצוות. היא לא קינאה באיש על העבודה הכבדה של גלגול החביות המלאות חזרה במעלה הרכס, מעל החוף המסולע וסחיבתן חזרה לספינה והרמתן לסיפון ואחסונם. זאת הייתה עבודת חסרת מחשבה ושוברת גב. עבודת פרך כזאת לא הייתה קשורה להפלגה, אבל היא לא נחסכה מאף אחד מאנשי הצוות של הקוצר. המשימות שלה המשיכו להתפתח בעוד הציידים ופושטי העורות חושבים על משימות נוספות. היא השחיזה סכינים. היא החזירה חיצים. היא המליחה וארזה לבבות ולשונות. היא פרשה עורות והמליחה עורות וניערה עורות וגלגלה עורות וקשרה עורות. היא ציפתה פיסות בשר במלח ושמה אותן בשכבות בחביות. המעבר הבלתי פוסק של דם ומלח על ידיה היה גורם להן להיסדק אם הן לא היו מכוסות כל הזמן בשכבת שומן חיות סמיך.
מזג האוויר נותר מצוין עבורם, רוחות חזקות וקרות אבל ללא זכר לגשמים שהיו יכולים להרוס עורות ובשר כאחד. אז היה אחר צהריים שבו נראה לפתע שהעננים מופיעים בשמים, מתחילים
407
ספעתקסם
באופק והולכים ומכסים את הכחול. הרוח התחדדה. אבל הציידים המשיכו להרוג, לא מתבוננים אפילו בעננים שכיסו את האופק, גבוהים ושחורים כהרים. רק כאשר החל הגשם הם הפסיקו את הגשם הקטלני שלהם והתחילו לצעוק בכעס על פושטי העורות והאורזים שיזדרזו, שימהרו לפני שהבשר והשומן והעורות יאבדו. אלתיאה לא ממש ראתה מה ניתן היה לעשות כנגד הסופה, אבל היא למדה במהרה. העורות גולגלו עם שכבת מלח עבה בתוכם. כולם גויסו לפתע לעבודה כפושטי עורות, קצבים ואורזים. היא מצאה את עצמה לפתע עם סכין לפשיטת עור בידיה, כפופה מעל גופה שעדיין הייתה חמה, מושכת את הלהב מגרון דוב הים לאחוריו.
היא ראתה את זה נעשה די פעמים כעת, שאיבדה את רוב הרגישות שלה. ובכל זאת, רגע של גועל נפער בתוכה בעודה מקלפת את העור הרך משכבת השומן העבה. החיה הייתה חמימה ורכה מתחת לידיה, והפתיחה הראשונה של הגוף שחררה משב של מוות ושיירים. היא חיזקה את עצמה. הלהב הרחב והשטות של סכין פשיטת העור שלה החליק בקלות בין העור והשומן, ושחרר את העור מהגוף בעוד ידה החופשית ממשיכה למשוך את הפרווה הרכה. היא חוררה את הפרווה פעמיים בניסיון הראשון שלה, מכיוון שניסתה להתקדם מהר מדי. אבל כשנרגעה והתרכזה בעשיית הדבר היטב, העור הבא השתחרר בקלות כאילו קילפה תפוז ג׳מאילי. פשוט יש לחשוב על איך החיה בנויה, היכן העור יהיה עבה והיכן דק, היכן יהיה שומן והיכן לא.
כשעבדה על החיה הרביעית שלה, היא הבינה שזה לא רק קל עבורה, היא ממש טובה בזה. היא נעה במהירות מגוויה לגוויה, אדישה לפתע לדם ולריח. החיתוך הארוך לפתוח את החיה, פשיטת העור המ^רה, ואחריה הוצאת מעיים מהירה. לב וכבד שוחררו בשני חיתוכים ושאר שק המעיים השתחרר מהגוף והעור. הלשון, כך גילתה, הייתה החלק המטריד ביותר, לפתוח את פי החיה ולהושיט לתוכו יד לאחוז בלשון שעדיין הייתה רטובה ולקצוץ אותה בבסיס. אם היא לא הייתה מעדן כה יקר, היא אולי הייתה מתפתה לדלג עליה.
408
ספינת קסם
בשלב מסוים היא הרימה את ראשה, והתבוננה סביבה דרך הגשם והשלג. הגשם הקר הלם בגבה וטפטף לתוך עיניה, אבל עד אותו רגע מנוחה, היא לא הייתה מודעת לו. מאחוריה, קלטה, היו לא פחות משלושה צוותים של קצבים שניסו לעמוד בקצב שלה. היא הותירה מאחוריה נתיב רחב של גופות מופשטות. ממרחק, נראה שאחד הציידים משוחח עם החובל אודות משהו. הוא החווה באגביות לעברה והיא ידעה לפתע בוודאות שהיא נושא השיחה שלהם. היא הרכינה את ראשה שוב וחזרה לעבודתה, ידיה עפות בעודה ממצמצת כדי למנוע מהגשם הקר שטפטף על ראשה ואפה להיכנס לעיניה. אש קטנה של גאווה יקדה בתוכה. זאת הייתה עבודה מלוכלכת ומגעילה, שבוצעה בקנה מידה שהיה מעבר לחמדנות. אבל היא הייתה טובה בזה. ועבר זמן כה רב מאז שהייתה יכולה לטעון את זה בנוגע לעצמה, שהרעב שלה לזה הדהים אותה.
הגיע זמן שבו התבוננה סביבה ולא מצאה עוד חיות לפשוט את עורן. היא קמה לאטה, מגלגלת את הכאב מכתפיה. היא ניקתה את הסכין שלה על המכנסיים המלוכלכות ואז הושיטה את ידיה לגשם, ונתנה למים הקפואים לנקות את הדם ואת גושי השומן והבשר מהן. היא ניגבה אותן כדי לנקות אותן עוד מעט עד החולצה שלה ואז דחפה את השיער הרטוב שלה לאחור מעיניה. מאחוריה, אנשים התכופפו לעבוד על הגוויות פשוטות העור שהותירה מאחור. אדם גלגל חבית מלח לעברה, בעוד אחר בא בעקבותיו עם חבית ריקה. כשאדם עצר לידה ויישר את החבית, הוא הרים את עיניו לפגוש את מבטה. זה היה בראשן. היא חייכה אליו. "לא רע, מה?"
הוא ניגב גשם מפניו שלו ואז ציין בקול שקט, "לו הייתי את, הייתי עושה מעט ככל האפשר כדי למשוך תשומת לב לעצמי. התחפושת שלך לא תעמוד בבחינה רצינית".
הנזיפה שלו עצבנה אותה. "אולי אם אלמד להיות טובה מספיק בזה, לא איאלץ להמשיך להתחפש".
המבט שעבר על פניו היה נדהם ומזועזע כאחד. הוא שבר את קצה חבית המלח, ואז סימן לה כאילו הוא מורה לה להתחיל
409
ספינת קסם
לעבוד בהמלחת ממו$?אבלמה שהוא אמר היה, "אם החיות על שתי רגליים שמשמשים תיילד ' לצוורג •חשדוגלרגע אחד שאת אישה, הם ישתמשו בך, כולם עד האחרוין, ויקלייר^ש^ו^ד-פחות דאגה מאשר לחיות שנטבחו כאן. את אולי בעלת ערך עבורם כפושטת עורות, אבל הם לא יראו שום סיבה שלא להשתמש בך גם סמה. ועל פי השקפתם, העובדה שאת כאן אומרת שציפית לניצול כזה והסכמת לו".
משהו בקול השקט והכן שלו הקפיא אותה מעבר למגעו של הגשם. הייתה ודאות כה מוחלטת בקולו שהיא לא יכלה להעלות בדעתה להתווכח אתו. במקום זה מיהרה לפגוש את האיש עם החבית, כשהיא נושאת אתה את הלשון והלב מהחיה האחרונה שלה. היא המשיכה במשימה הזאת, מרכינה את ראשה כמי שמנסה למנוע מהגשם להיכנס לעיניה ומנסה לחשוב על כלום, כלום. אס הייתה עוצרת לחשוב על □מהקל זה נעשה לאחרונה, זה אולי היה מפחיד אותה.
כששבה למחנה באותו הערב, הבינה לראשונה את שמו של הסלע. זווית של האור האחרון שלוכסן דרך העננים האירה את הדרקון בפירוט נורא. היא לא ראתה זאת קודם כיוון שלא ציפתה שהוא יהיה שרוע על גבו, רגליו הקדמיות אוחזות בחזהו השחור, כנפיו הפרושות שקועות באדמה. העיוותים של גופו העצום מתארים מוות נורא. אלתיאה עצרה על הגבעה הקטנה שממנה ראתה את המחזה ובהתה באימה. מי יפסל דבר כזה, ומדוע שהם יחסו בצלו? האור השתנה, מעט מאד, ולפתע הסלע השחוק שבלט מהאדמה הדלילה היה לא יותר מצוק מוזר למראה, שתוויו רמזו על חיה שרועה. אלתיאה נשפה את הא^יר שהחזיקה בפנים.
"קצת מקפיא בפעם הראשונה שקולטים את זה, מה?" שאל אותה רלר שעמד לצדה.
היא קפצה בהפתעה למשמע קולו. "קצת", הודתה, ואז משכה בכתפיה בעוז נערי. "אבל למרות כל זה, זה רק סלע".
רלר דיבר בקול שקט. "אתה כל כך בטוח בזה? אתה צריך לטפס על החזה שלו מתישהו ולהתבונן. החלק הזה, שם, שנראה
410
ספינת קסם
כמו רגליים קדמיות... הן אוחזות בגדם של חץ, או מה שנותר ממנו. לא, נער, זאת גוויה אמיתית של דרקון חי, שהופל מביצה כשהעולם היה צעיר יותר, ומרקיב באטיות מאז".
"אין דבר כזה דרקונים", לעגה אלתיאה למשמע ניסיונו להפילה בפח.
"לא? אל תאמרי את זה לי, ולא לכל מלח אחר שהיה קרוב לחוף של שש הדוכסיות לפני כמה שנים. אני ראיתי דרקונים, ולא אחד או שניים. לגיון שלהם, עפים כמו אווזים, בכל צבע בוהק וצורה שאתה יכול לחשוב עליו. ולא פעם אחת, כי אם פעמיים. יש כאלה שאומרים שהם הביאו את הנחשים, אבל זה לא נכון. ראיתי נחשים לפני זה, הרחק בדרום. כיום, כמובן, אנחנו רואים אותם יותר, אז אנשים מאמינים בהם. אבל לאחר שהפלגת זמן רב כמוני, והרחקת שוט כמוני, תלמד שיש דברים רבים שהם אמיתיים אבל רק מעטים ראו אותם".
אלתיאה חייכה אליו בספקנות. "כן, רלר, תנסה לעבוד על מישהו אחר", השיבה.
"גור ארור!" השיב האיש, בעלבון שנשמע אמיתי. "חושב שבגלל שהוא יודע להחליק סכין פשיטת עור הוא יכול להתחצף לטובים ממנו". הוא ירד מהגבעה בזעף.
אלתיאה באה בעקבותיו. היא אמרה לעצמה שהיא הייתה צריכה להעמיד פני פתי. אחרי הכול, היא אמורה להיות בן ארבע-עשרה במסעו הארוך הראשון. היא לא צריכה לקלקל לרלר את הכיף, אם היא לא רוצה להרגיז אותו. טוב, בפעם הבאה שהוא ישמיע סיפור ים, היא תפגין נכונות רבה יותר להאמין לו ותפצה אותו. אחרי הכול, הוא הדבר הקרוב ביותר שהיה לה לחבר על סיפון הקוצר.
הוויוואסיה עצרה בנמל הרביעי שלה מאוחר בערב סתווי. האור לוכסן בשמים, פורץ גוש עננים ונופל על העיר מהרהבי וינטרו היה בסיפון הקדמי, מבלה את שעת הערב שהיה עליו לבלות עם וויוואסיה. הוא נשען על המעקה לצדה ובהה בעיר בעלת החרוטים הלבנים שהתחבאה בעיקול הנמל הקטנטן. הוא
41 1
ספינת קסם
שתק, כפי שעשה לעתים קרובות, אבל לאחרונה השתיקה הייתה יותר ידידותית מאשר אומללה. היא בירכה את מיילד בכל לבה. מאז שהוא החל להיות ידיד לוינטת, הנער החל
וינטרו, גם אם לא היה עולץ, לפחות התחיל לגלות מעט מהשחצנות שציפו לה מנער הספינה. בשחחפקיד היה של מיילד, הוא היה נועז ומלא חיים, עשה מעשי קונדס עבור כל מי שהיה לו רגע עבורו. כשמיילד זכה למעמד של מלח, הוא נרגע והחל להפגין גישה שקולה יותר כלפי עבודתו, כנאות. אבל וינטרו סבל קשות מחחשוואח. היה ברור מדי שלבו לא בעבודתו. הוא התעלם ממאמציהם של המלחים להתלוצץ אתו או שלא הבין אותם, ומצבי הרוח המדוכאים שלו לא גרמו לאף אחד לרצות לבלות אתו זמן. כעת, כשהוא החל לחייך, אם כי רק לעתים, ולהשיב ברוח טובה לחלצותיחם של המלחים, הוא החל להתקבל. הם נטו יותר לומר לו מילת עצה או אזחרח שתמנע ממנו לשגות באופן שיכפיל את עומס העבודה שלו. הוא בנה על כל הצלחה קטנה, לומד את משימותיו במהירות של מוח שאומן ללמוד היטב. מילות שבח או ידידות שהופנו לעברו מדי פעם החלו לגרום לו לחוש שהוא חלק מהצוות. היו כאלה שראו כעת שטבעו העדין ודרכיו המחורהרות אינם חולשה. וויוואסיה החלה לטפח תקוות בנוגע לו.
היא חחכוננח אnודח לעברו. שיערו חשnוד חשחחרר מהצמה וכיסה את עיניו. בכאב, היא דאתח שם רוח רפאים, הד של אפרון וסטריט כשהוא היה בגיל הזה. היא הסתובבה והושיטה לו יד. "תניח את ידך בידי", אמרה לו בקול שקט, ולפליאתה הוא ציית לה. היא ידעה שהוא עדיין לא בוטח בה באופן בסיסי, שהוא לא בטוח האם היא מסא או לא. אבל כשהניח את ידו שהוקשחה זה לא מכבר בידה, היא סגרה את אצבעותיה העצומות סביב אצבעותיו, והם היו מאוחדים לפתע.
הוא התבונן מבעד לעיניו של סבו. אפרון אהב את הנמל הזה ואת תושבי האי הזה. החרוטים הלבנים הנוצצים והכיפות של עירם היו מפתיעים עוד יותר בהתחשב בממדיו הקטנים של היישוב. רוב תושבי קאימרה גרו מתחת לעלים הירוקים של היער
2ו4
ספינת קסם
מאחורי העיר. בתיהם היו קטנים וירוקים וצנועים. הם לא חרשו שדות, לא שברו קרקע, כי אם היו כולם ציידים ולקטים. לא היו דרכים מרוצפות שהובילו מהעיר, רק שבילים מתפתלים שהתאימו לתנועה רגלית ולעגלות ידניות. הם אולי היו נראים כאנשים פרימיטיביים, אלמלא העיר הקטנטנה שלהם באי הטופר. כאן זכה כל דחף הנדסי לביטוי. היו לא יותר משלושים מבנים שם, לא כולל שפע הדוכנים שמשני צדי רחוב השוק שלהם ומבני העץ הגסים שהוקמו מול המזח למטרות מסחר. אבל כל אחד מהמבנים שהיוו את לבה הלבן של העיר היה פלא של ארכיטקטורה ופיסול. סבו תמיד מצא לעצמו זמן לשוטט בלב השיש של העיר ולהתבונן בפניהם המפוסלים של גיבורים, רצועות עיטור של אגדות, וקשתות שבהן צמחים חיים ומפוסלים כאחד טיפסו והתפתלו.
"ואת הבאת את זה לכאן, הרבה מהשיש. בלעדייך ובלעדיו... אוה, אני מבין. זה כמעט כמו החלונות שלי. אור נוצץ דרכם להאיר את מפעלות ידי. דרך עבודתך, אורו של סא נוצץ ביופי הזה..."
הוא נשם את המילים, לחישה תת-קו^ת שהיא בקושי הצליחה לשמוע. אבל מה שהיה מפליא יותר ממילותיו היה התחושה שהוא חלק אתה. תנועה לעבר אחדות שנראה שהוא מעריך מעבר לכל דבר אחר שהעריך כאן. הוא לא ראה את חזיתות המבנים המגולפות לתפארת כעבודות אמנות שיש ליהנות מהן. במקום זאת היו אלה ביטויים של משהו שהיא לא הצליחה לקלוט, הצטרפות יחדיו של ספינה וסוחר וסוחרים שתוצאתם לא הייתה יופי פיזי כי אם." ארקפוריה-סא. היא לא הכירה את המילה, היא יכלה רק לגשש אחר המושג. התגלמות האושר... המיטב בבני אנוש וטבע המתחברים יחדיו בביטוי קבועי... הצדקה לכל מה שסא העניק לעולם בנדיבות כה רבה. היא חשה בו אופוריה גואה שלא חשה באף אחד מבני משפחתו, וזיהתה לפתע מה הדבר שחסר לו כל כך. הכוהנים לימדו אותו לראות את העולם דרך העיניים האלה, העירו בו רעב ליופי ולטוב טהורים. הוא האמין שגורלו הוא לתור אחר טוב, למצוא אותו ולפאר אותו בכל צורותיו. להאמין בטוב.
413
ספינת קסם
היא׳ חשבה לחלוק וללמד. אבל היא קיבלה ולמדה. היא הפתיעה את עצמה בכך שמשכה את ידה ממנו, ניתקה את המגע המלא שניסתה להשיג. זה היה דבר שעליה לשקול, ואולי היא הייתה זקוקה להיות לבדה כדי לשקול אותו במלואו. ובמחשבה זו היא זיהתה שוב את מלוא השפעתו של וינטרו עליה.
הוא קיבל זמן על החוף. הוא ידע שזה לא בא מאביו, ולא מטורג. אביו ירד לחוף לפני שעות, כדי להתחיל את המשא ומתן לסחר. הוא לקח את טורג אתו. אז נראה שחחnלסח לתת לו זמן על החוף עם האחרים באה מגאנטרי, החובל הראשון. זה הפליא את וינטרו. הוא ידע שהחובל היה אחראי לחלוטין על כל אלה שעל הסיפון, ושמילתו שנייה רק לזו של הקפטן. אבל הוא לא חשב שגאנטרי מודע לקיומו. האיש כמעט ולא דיבר אתו ישירות מאז שהוא עלה לסיפון. אבל קראו בשמו כדשימח הקבוצה הראשונה של אנשים ש^רשה להם לרדת לחוף, והוא מצא שלבו גואה בציפייה. זה היה מזל טוב מכדי שהוא יפקפק בו. בכל פעם שהם עגנו או נקשרו למזח בצ׳לסד, הוא בהה בחוף בכמיהה, אבל מעולם לא הורשה לעזוב את הספינה. המחשבה על אדמה מוצקה מתחת לרגליו, על חתבוננוח במשהו שלא ראה בעבר, הייתה מסnדדח ומלחיבח. כמו חאnרים שהיה להם די מזל להיכלל בקבוצה חדאשונח הוא מיהר מתחת לסיפון, ללבוש את בגדי החוף שלו ולהבריש את שערו ולקלוע מחדש את צמתו. הבגדים גרמו לו לרגע אחד של חוסר החל^ת.
טורג היה אחראי לרכישת הציוד של וינטרו לפני שהם יצאו מבינגטאון. אביו לא בטח בוינטרו עם כסף וזמן שיאפשרו לו לקנות את הבגדים ושאר האספקה שלה יזדקק במשך המסע. וינטרו מצא עת עצמו עם שתי חליפות של חולצות ומכנסי קנבס לעבודת הצוות שלו, שתיהן היו מתוצרת זולה. הוא חשד שטורג הרוויח לא מעט מחמרווn בין המעות שאביו נתן לו ובין מה שהוא הוציא. הוא סיפק לוינטרו גם בגדי חוף מסורתיים של מלח: חולצה ארוגה עם פסים צעקניים וזוג מכנסיים שחורים מבד גס, זולים כבגדי הסיפון שלו. הם אפילו לא ממש התאימו למידתו, מכיוון שטורג לא היה ממש בררן בכל הנוגע למידות.
414
ספעת קסם
החולצה הייתה ארוכה ודהבח במיוחד. החלופה שלו הייתה גלימת הכוהן החומה שלו. היא הייתה מוכתמת ושחוקה כעת, ותוקנה במקומות רבים, וקוצרה במכפלת כדי לפתור את השחיקה בקצוות ולספק חומר לתיקונים. אם הוא ילבש אותה, הוא יכריז שוב שזה מה שהוא, ^p, לא מלח. הוא יאבד את כל ההתקדמות שעשה עם חבריו לספינה.
בעודו עוטה את החולצה המפוספסת ואת המכנסיים השחורים, הוא אמר לעצמו שהוא לא מתכחש להיותו כוהן, כי אם בוחר בבחירה המעשית. אם היה יוצא בקרב אנשי העיירה המוזרה הזאת לבוש ^p של סא, ודאי היו מציעים לו את הנדיבות הראהה לכוהן נודד. היה בלתי הוגן מצדו לבקש או לקבל מתנות הכנסת אורחים שכאלה, מכיוון שלא בא אל קרבם pw כי אם רק כמלח מבקר. הוא החליט בנחישות לשכוח את אי-הנוחות המטרידה מהמחשבה שהוא אולי מתפשר יותר מדי לאהדונח, שאולי המוסריות שלו הופכת גמישה מדי. הוא מיהר להצטרף ליורדים לחוף.
הם היו חמישה היורדים לחוף, כולל וינטרו ומיילד. אחד מהם היה קומפרי, ווינטרו גילה שהוא לא מסוגל להסיר את מבטו מהאיש או לפגוש את מבטו ישירות. שם ישב האיש שביצע את תועבת ספל הקפה לאביו, ווינטרו לא הצליח להחליט האם להיות מזועזע או משועשע ממנו. הוא נראה טיפוס בעל מזג טוב מאד, שהשמיע הלצות בשרשרת לשאר אנשי הצוות בעודם נשענים על המלחים. הוא חבש מגבעת אדומה מרופטת המקושטת בקמעות נחושת זולים, והחיוך שלו חסר שן. כשהוא תפס את וינטרו מגניב מבטים לעברו, הוא קרץ לנער, ושאל אותו בקול רם האם ירצה להצטרף אליו לבית הבושת. "סביר להניח שהנערות ירצו ממך רק חצי מחיר. גברים קטנים כמוך זוכים לחיבתן, כך שמעתי". ולמרות המבוכה שלו, גילה וינטרו שהוא מחייך בעוד שאר האנשים צוחקים. הוא קלט לפתע את הכוונות הטובות מאחורי הרבה מהצחוק על חשבונו.
הם גררו את הסירה הקטנה לחוף ומשכו אותה הרחק מעל קו המים. החופש שלהם יימשך רק עד השקיעה, ושניים מהמלחים
415
ספעתקסם
m־ התחילו להתלונן שמיטב היין והנשים לא יימצאו בדחובוח עד לאחר מכן. "אל תאמין להם, וינטרו", ניחם אותו קומפרי. "יש די והוחד בכל שעה בקרס. שני אלה פשוט מעדיפים את החשיכה לחענוגוח שלהם. עם פרצופים כמו שלהם, הם צריכים קצת צל כדי לשכנע אפילו זונה לקבל אותם. תבוא אתי, ואני אדאג שת^נה לפני שנאלץ לשוב לספינה".
"יש לי כמה דברים לעשות לפני שנחזור לספינה", פטר וינטרו את עצמו. "אני רוצה לראות את התגליפים של אולם אידישי, ואת רצועות העיסוד על חומת חגיכודים"״
כל המלחים התבוננו בו בסקרנות, אבל רק מיילד שאל. "איך אתה יודע על הדבתת האלה? היית בקרס בעבר?"
הוא נד בראשו, חש ביישן וגאה כאחד. "לא. אבל הספינה הייתה. וויוואסיה סיפרה לי עליהם, ועל כך שסבי חשב שהם יפהפיים, וחשבתי שאלך לראות בעיני שלי".
שתיקה מוחלטת השתררה, ואחד מהמלחים החווה בתנועה קטנה באצבע הקטנה של יד שמאל שלו, שאולי הייתה בקשה להגנתו של סא כנגד קסם מרושע. מיילד שוב היה זה ^n*. "הספינה באמת יודעת כל מה שקפ׳ן וסטריט ידע?"
וינטרו משך ב^מו. "אני לא יודע. אני יודע רק שמה שהיא ב^רת לחלוק אתי הוא מאד.." חי. כמעט כאילו זה הפך לזיכרון שלי". הוא עצר, חש אי-נוחות לפתע. הוא גילה שהוא לא רוצה לדבר על כך כלל. זה היה פרטי, גילה, הקישור בינו לבין הוויוואסיה. לא, יותר מפרטי. אינטימי. השתיקה הפכה שוב לא נוחה. הפעם הציל אותם קומפרי. "טוב, nכדים, אני לא יודע מה אתכם אבל אני לא מקבל זמן בחוף לעתים כל כך אני
יוצא לעיר ולדnוב מסוים שבו הפדnים והנשים פורחים ומתוקים". הוא העיף מבט במיילד. "תדאג שאתה ווינטרו תחזרו לספינה בזמן. אני לא רוצה להיאלץ לבוא לחפש אתכם".
"אני לא הולך עם וינטרו!" מחה מיילד. "יש לי תוכניות מעניינות כחדכח מאשר ללכת להתבונן בקידוח".
"אני לא צריך שומר", הוסיף וינטרו. הוא הגיב בקול על מה שחשב שמטריד אותם. "אני לא אנסה לכדוn. אני מוסר לכם את דב^י שאשוב לסירה די והותר זמן לפני השקיעה".
416
ספינת קסם
המבטים המופתעים על פניהם אמרו לו שהם אפילו לא חשבו על זה. "טוב, כמובן שלא", ציין קומפרי ביובש. "אין באי הטופר מקום לברוח אליו, והקאימאראנים לא ממש ידידותיים כלפי זרים. לא דאגנו בקשר לכך שתברח, וינטרו. קרס יכולה להיות מסוכנת למלח שמשוטט לבד. לא רק לנער סיפון, כי אם לכל מלח. עדיף שתלך אתו, מיילד. כמה זמן כבר יכול לקחת לו להתבונן בקיר?"
מיילד נראה ממש אומלל. המילים של קומפרי לא היו פקודה. לא הייתה לו סמכות לפקד עליו. אבל אם הוא יתעלם מההצעה ווינטרו יסתבך...
"אני אהיה בסדר גמור", אמר וינטרו בעקשנות. "זאת לא תהיה הפעם הראשונה שאני לבד בעיר זרה. אני יודע לשמור על עצמי. ואנחנו מבזבזים את הזמן שלנו בוויכוחים. אני אפגוש את כולכם כאן ליד הסירה, הרבה לפני השקיעה. אני מבטיח".
"כדאי מאד", אמר קומפרי בנימה מאיימת, אבל חל שיפור מידי במצב הרוח. "תבוא למצוא אותנו בשביל המלחים לאחר שתראה את הקיר הזה שלך. תגיע לפני הזמן. עכשיו שאתה מתחיל להתנהג כמו מלח על הסיפון, הגיע הזמן שנסמן אותך כאחד משלנו". קומפרי הקיש באצבעו על כתובת הקעקע המרשימה שעל זרועו בעוד וינטרו מחייך ונד בראשו בהחלטיות. המלח המבוגר יותר סימן לו באצבע משולשת. "טוב. אבל תגיע בזמן".
וינטרו ידע שאם משהו יקרה לו עכשיו, הם כולם יסכימו שהוא התעקש ללכת לבדו, שלא היה דבר שהם יכלו לעשות בקשר לזה. היה קצת מטריד לראות כמה מהר הם נטשו אותו. הוא עדיין היה חלק מהקבוצה כשהם הלכו במורד החוף, אבל כשהם הגיעו למזחי המסחר, המלחים פנו כמו להק ציפורים, הולכים לעבר הברים ובתי הבושת של המזח, וינטרו היסס לרגע, וצפה בהם הולכים בכמיהה מוזרה. הם צחקו בקול, חבורת מלחים שיצאו לעיר, דוחפים זה את זה בידידותיות ומסמנים זה לזה בתנועות שרמזו להוכניוהיהם לאחר הצהריים. מיילד קיפץ מאחוריהם כמעט כמו כלב חברותי, ווינטרו היה בטוח לפתע שהוא התקבל לאחווה רק לאחרונה, שהוא קודם לה רק מכיוון שהוא עצמו בא לתפוס את מקומו בת^ת ההיררכיה של הספינה.
417
ספינת קסם
ובכן, זה לא הטריד אותו. לא באמת, אמר לעצמו. הוא ידע מספיק על דרכיהם של אנשים להבין שזה טבעי שהוא ירצה להיות חלק מהקבוצה, לעשות מה שעליו לעשות כדי להשתייך. והוא אמר לעצמו בחומרה שהוא יודע מספיק על דרכיו של סא כדי לדעת שיש זמנים שבהם אדם חייב להפריד את עצמו מהקבוצה, לטובתו שלו. גרוע מספיק שהוא לא אמר מילה אחת כנגד תוכניותיהם לבלות אחר הצהריים בהשהכרוה ובחברת זונות. הוא ניסה למצוא סיבות לכך אבל ידע שאלו רק תירוצים, והניח לעניין. הוא עשה מה שהוא עשה, והלילה הוא יהגה בכך וינסה למצוא פרספקטיבה בקשר לעניין. לעת עתה, הייתה לו עיר שלמה לראות בכמה שעות.
זיכרונותיו של סבו מהעיר הדריכו אותו. בדרך מוזרה, זה היה כמעט כאילו הקפטן הזקן הלך אתו, שכן הוא ראה את כל השינויים שאירעו מאז הפעם האחרונה שאפרון ביקר בנמל הזה. פעם אחת, כשחנווני יצא לסדר את הסככה מעל סלי הפרות המלאים שלו, וינטרו זיהה אותו וכמעט בירך אותו בשמו. אך הוא מצא את עצמו פשוט מחייך אל האיש, וחושב שהבטן שלו התעגלה קצת בשנים האחרונות. בתגובה, האיש הזעיף לעברו מבט, ובחן את הנער מכף רגל ועד ראש כאילו הוא נעלב. וינטרו החליט שהחיוך היה מהסוג שאתה מחייך לאדם שאתה מכיר ונחפז מעבר לו, נע לעבר לב העיר.
הוא הגיע לכיכר הבאר ועצר לבהות ביראה. מקור המים של קרס היה באר ארטזית. היא גאתה במרכזו של אגן אבן גדול, בעוצמה מספיקה כדי לערום את המים במרכז כאילו בועה גדולה מנסה לעלות מהמעמקים. מהאגן המרכזי היא תועלה לאחרים, חלקם לכיבוס בגדים, חלקם למים ניידים ואחרים להשקיית חיות. כל אגן קושט בקישוטים מורכבים שהצהירו על מטרתו כך שאיש לא יטעה. המים שגלשו נאספו גם הם ותועלו למערכת ניקוז שוודאי נשפכה למפרץ. בין האגנים השונים נשתלו פרחים ושיחים.
מספר נשים צעירות, חלקן עם ילדים קטנים המשחקים לצדן, ניצלו את אחר הצהריים החמים והצלול כדי לכבס בגדים. וינטרו
418
ספינת קסם
עצר ועמד להתבונן בהן. כמה מהנשים הצעירות עמדו באגן הרחצה, הצאיותיחן מקופלות כלפי מעלה וקשורות סביב ירכיהן בעודן חובטות בכביסה ומשפשפות אותה ואז סוחטות אותה על רגליהן. הן צחקו וקראו זו לזו בעודן עובדות. אמהות צעירות ישבו בקצה האגן, מכבסות בגדים ומשגיחות על תינוקות ופעוטות ששיחקו בקצה המעין. סלים היו פזורים סביב, מכילים כביסה רטובה ויבשה. היה משהו כה פשוט אבל כה עמוק בתמונה שזה כמעט העלה דמעות בעיניו של וינטרו. מאז שהוא עזב את המנזר הוא לא ראה אנשים עוסקים בעבודה ובחיים באופן כה הרמוני. השמש זרחה על המים והשיער החלק של הנשים הקאימראניות נצץ על העור הרטוב של זרועותיהן ורגליהן. הוא צפה בלהיטות, מעכל את כל זה כצרי שהרגיע את רוחו החבוטה.
"איבדת את הדרך?"
הוא פנה □מחירות למשמע המילים. אלה היו מילים שניתן לומר באדיבות, אבל זה לא היה המקרה. מבט אחד בעיניהם של שני השומרים לא הותיר בו ספק באשר לעוינות שלהם. זה שדיבר היה ותיק ומזוקן, עם פס לבן לאורך צלקת ישנה בשיערו הכהה ובמורד לחיו. השני היה גבר צעיר יותר, שרירי באופן מקצועי. לפני שוינטרו הספיק להשיב לשאלה, השומר השני דיבר. "המזח נמצא שם. שם תמצא את מה שאתה מחפש". הוא השתמש באלה שלו כדי להצביע לעבר הכיש ממנו הגיע וינטרו.
"מה שאני מחפש?" חזר אחריו וינטרו ללא הבנה. הוא התבונן מגבר גבוה אחד לשני, וניסה להבין את פניהם הקשים ועיניהם הקרות. מה הוא עשה שהעליב אותם? "רציתי לראות את רצועת ^יבוריס ואת הגילופים על אולם אידישי".
"ובדרך", ציין השומר הראשון בהומור מהורהר, "חשבת שאולי תעצור ותתבונן בנשים צעירות בעודן נרטבות במעיין".
לא נראה שיש דבר שהוא יכול לומר. "המעיינות עצמם הם חפצי נוי", ניסה.
"וכולנו יודעים כמה מלחים מתעניינים בחפצי נוי". השומר הדגיש את שתי המילים האחרונות בסרקזם כבד. "למה שלא תלך
419
ספעת קסם
ותקנה כמה ׳חפצי נוי׳ בצעיף הנושב? תאמר להם שקנטל שלח אותך. אולי אני אקבל עמלה".
וינטרו השפיל את מבטו, מתוסכל. "זה לא מה שהחבוונתי. אני באמת רוצה ללכת לראות את רצועות הקישוט ואת חחגליפים". כשאף אחד מהשניים לא השיב, הוא הוסיף כרפנסיביוח, "אני מבטיח שלא אגרום צרות לאיש. אני חייב לחזת־ לספינה שלי עד השקיעה ממילא. פשוט רציתי להתבונן בעיר קצת".
חמכוגד מבין השניים שאף אוויר. לרגע, וינטרו חשב שהוא שוקל מחדש. "ובכן, אנחנו ׳באמת׳ חושבים שאתה צריך לחזור למקום המתאים לך. המזח הוא המקום שבו מלחים ׳מתבוננים קצת בעיר׳ שלנו. קל למצוא את חדnוב שנועד לך ושכמותך. אנחנו קוראים לו שביל המלחים. יש שם די והותר לשעשע אותך. ואם לא תחזור לשם עכשיו, בחור צעיר, אני מבטיח לך שיהיו לך אתנו".
הוא שמע את לבו הולם, רעם עמום באוזניו. הוא לא הצליח להחליט איזו מהדגשוח הייתה חזקה יותר, אבל כשהוא דימ־, הוא שמע את הכעס, לא את הפחד. "אני הולך", אמר בגסות. אבל גם אם הכעס היה חזק יותר, עדיין היה לו קשה להפנות את גבו לשומרים בעודו חולף על פניהם. שערות גבו סמרו, והוא ציפה-למחצה לחוש מהלומת אלה. הוא ניסה לשמוע צעדים מאחוריו. אבל מה שהוא שמע היה גרוע יותר. נחרת צחוק של בוז, והערת לעג שקטה מהצעיר מבין השניים. הוא לא פנה כחגוכח ולא הלך מהר עתר, אבל הוא חש את חשדידים בצווארו ובכתפיו מתקשחים בזעם. הבגדים שלי, אמר לעצמו. הם לא שפטו אותי, כי אם את בגדי. אני לא צריך לקחת את העלבונות שלהם ללב. תן לזה לעבור, תן לזה לעבור, תן לזה לעבור, נשם לעצמו, ולאחר זמן מה, הוא גילה שהוא יכול. הוא עבר את הפינה הבאה ובחו' נתיב אחר במעלה חגכעח. הוא ייתן למילותיהם לעבור, אבל הוא לא ייתן לגישה שלהם להביס אותו. הוא התכוון לראות את אולם אידישי.
הוא שוטט במשך זמן מה ללא הדרכתו של סבו, שכן הוא מעולם לא הלך בנתיב הזה בעית עצה אותו פעמיים בדרך, פעם
420
ספינת קסם
אחת נער צעיר שהציע למכור לו עשבי עישון, והפעם השנייה, המטרידה יותר, הייתה אישה שרצתה למכור לו את עצמה. מעולם לא ניגשו לוינטרו כך, וזה הוחמר בשל הפצעים החושפניים של מחלת עור סביב פיה. הוא אילץ את עצמו לסרב לה בנימוס פעמיים. כשהיא סירבה לקבל את הדחיות שלו, וחגיבח בכך שהורידה את המחיר שלה והציעה לו "כל דרך שתרצה, כל דבר שאתה רוצה", הוא דיבר לבסוף ברורות. "אין לי רצון לחלוק את הגוף או את המחלה שלך", אמר לה, ושמע בכאב כמה אכזרית נשמעה כנותו. הוא היה מתנצל, אבל היא לא נתנה לו זמן, וירקה עליו בטרם פנתה והלכה בזעם. הוא המשיך ללכת, אבל גילה שהיא הפחידה אותו יותר משומרי העיר.
לבסוף הוא הגיע ללב העיר עצמה. כאן הרחובות היו סלולים וכל בית ברחוב היה מעוטר או מעוצב בדרך שמשכה את תשומת לבו. אלה היו בבירור המבנים הציבוריים של קרס, שבהם נחקקו חוקים ונגזרו פסקי דין ונוהלו העסקים חהשו□ים של העיר. הוא הלך לאט, נותן לעיניו להתערב, ועצר פעמים קרובות והתרחק מבניין כדי לראות את כולו. קשתות האבן היו מהמדהימות ביותר שראה מימיו.
הוא הגיע למקדש קטן של אודבה, האל הנחש, עם הדלתות והחלונות העגולים המסורתיים של הכת. הוא מעולם לא חיבב את ההתגשמות הזאת של סא, ומעולם לא פגש חסיד של אודבה שהיה מוכן להודות שהאל הנחש היה עוד היבט של פני היהלום של סא. ובכל זאת, המבנה החינני עדיין דיבר אליו על האלוהי ועל הנתיבים השונים שאנשים הלכו בהם בחיפוש אחריו. עבודת הסתתות של המבנה הייתה כה משובחת שכשהוא הניח עליו יד, הוא בקושי חש את התפר של חיבורי הבנאים. הוא עמד כך במשך זמן מה, מושיט את מודעותו כפי שאומן לחוש מבנה ולחצים במבנה. מה שהוא גילה היה אחדות רבת עוצמה, כמעט אורגנית בהרמוניה שלה. הוא נד בראשו בקנאה, ובקושי הבחין בקבוצת האנשים בגלימות לבנות וחגורות ירוקות ואפורות שיצאו מדלת מאחוריו והלכו כעת מעבר לו וסביבו במבטים כועסים.
421
ספינת קסם
לאחר זמן חזר לעצמו, והבין גם, שאחר הצהריים חולף מהר מכפי שציפה. לא היה לו עוד זמן לבזבז. הוא עצר מטרוניתה ושאל אותה בנימוס אודות הדרך לאולם אידישי. היא נסוגה כמה צעדים ממנו בטרם ענתה, וגם אז רק בהינף יד מעורפל. ובכל זאת הוא הודה לה ונחפז בדרכו.
בדהובות בחלק זה של העיר הייתה תנועה ערה יותר של הולכי רגל. יותר מפעם אחת קלט אנשים המתבוננים בו במבטים מוזרים. הוא חשד שבגדיו הכרהו עליו כזר בעירם. הוא חייך והנהן, אבל נחפז בדרכו, דחוק מדי בזמן מכדי שיהיה חברותי יותר.
אולם אידישי מוסגר על ידי האתר שלו. שקע בצד גבעה חבק את הבניין באהבה. מהזווית של ועטת, הוא יכול היה להשקיף עליו מלמעלה. היער הירוק מאחורי הבניין הבליט את הלבן הבוהק של העמודים הכיפה. הניגוד של הצמחייה השופעת והאקראית עם הקווים המדויקים של האולם עצר את נשימתו של וינטרו. הוא עמד מרותק. זאת הייתה תמונה שהוא רצה לשאת לנצח. אנשים באו והלכו מהאולם, רובם לבושים בגלימות בגווני כחול וירוק קרירים שנכרכו בחינניות. המחזה לא יכול היה להיות יפה יותר גם לו היה מבוים. הוא ריכך את מיקוד עיניו, ושאף עמוקות כמה פעמים, מתכונן לספוג את התמונה שבפניו בתכה מוחלט.
יד כבדה נחה על כתפו. "ילד המלחים שוב איבד את הדרך", ציין שומר העיר הצעיר. בעוד ראשו של ועטת מסתובב בתגובה למילותיו של האיש, הוא נדחף בדחיפה שגרמה לו להשתרע על אבני הריצוף. השומר המבוגר התבונן בו מלמעלה ונד בראשו, כמעט בחרטה.
"כנראה שנאלץ ללוות אותו חזרה למקום שאליו הוא שייך הפעם", ציין בעוד השומר השרירי התקרב לוינטרו. היה שקט קטלני במילים שהקפיא את לבו של וינטרו. מה שהיה מקפיא עוד יותר היו שלושת האנשים שעצרו להתבונן. אף אחד מהם לא דיבר או ניסה להתערב. כשהוא התבונן בהם בתחינה, בחיפוש עזרה, עיניהם היו נטולות אשמה, והפגינו רק עניין במה יתרחש כעת.
422
ספינת קסם
הנער קם לרגליו במאמץ והחל לסגת. "לא פגעתי באיש", מחה. "פשוט רציתי לראות את אולם אידישי. סבי ראה אותו ו..."
"אנחנו לא מקבלים בברכה עכברושי מזח שעולים ברחובות שלנו ומתעכבים לבהות באנשים. כאן בקרס, אנחנו לא נותנים לצרות לההריל"י הגבר המבוגר יותר דיבר, אבל וינטרו בקושי שמע אותו. הוא הסתובב להימלט אבל השומר השרירי זינק בקלות ואחז בעורפו. הוא אחז בו בחוזקה, חונק את וינטרו למחצה ומטלטל אותו. וינטרו ההמום נתן שירימו אותו מהקרקע ושישליכו אותו לפתע קדימה. הוא התגלגל כשנפל, נותן למומנטום לשאת אותו הפעם. אבן ריצוף עקומה אחת פגעה בו בצלעות בעודו עושה זאת, אבל לפחות לא נשברו עצמות. הוא קם על רגליו כמעט חלקות, אבל י!א מהר מספיק כדי להתחמק מהשומר הצעיר. הוא שוב אחז בוינטרו, ניער אותו ואז השליך אותו בכיוון הכללי של המזח.
הפעם הוא התנגש בפינה של מבנה. המהלומה קרעה את העור מכתפו אבל הוא נותר על רגליו. הוא רץ כמה צעדים מתנודדים, כשהשומר המחייך רודף אחריו. מאחוריו בא השומר המבוגר יותר בצעד כמעט שליו, מרצה בעודו נע. נראה לוינטרו שהמילים לא נועדו עבורו, כי אם להזכיר לאנשים שעצרו לצפות שהם רק עושים את העבודה שלהם. "אין לנו שום דבר נגד מלחים, כל עוד הם והטפילים שלהם נשארים במקומם הטבעי במזח. ניסינו להיות נחמדים אליך, בחור, פשוט כי אתה כזה גור. אם היית הולך לשביל המלחים, היית מגלה שהוא מתאים לך היטב, אני בטוח. עכשיו פניך מועדות למזח בכל מקרה. היית יכול לחסוך לכולנו הרבה מאמץ ולעצמך הרבה חבלות לו רק היית מקשיב".
ההיגיון השליו בקולו של האיש המבוגר יותר היה כמעט מזוויע יותר מהנאתו היעילה של השומר השני ממשימתו. האיש היה מהיר כנחש. הוא הצליח איכשהו לאחוז שוב בצווארון של וינטרו. הפעם הוא השליך את הנער כפי שכלב משליך עכברוש, וגרם לו להתנגש בקיר אבן. וינטרו חש את ראשו פוגע באבן וראה הבזק קצר של חשיכה. הוא טעם דם. "לא מלח", פלט. "אני כוהן. כוהן של סא".
423
ספינת קסם
השומד הצעי• צחק. חמבוגד עתר נד בראשו בnרסה מעושה. "אוהו. זה mw• שאתה בופד בנוסף להיותך חלאת מזח. לא שמעת שלחסידיו של אודבה אין שום חיבה לאלה שרוצים להטביע אותו כחלק מהאל שלהם? עמדתי לומר לפלאב שספגת מספיק, אבל עוד מכה או שתיים עשויות להחיש את חחארח שלך".
ידו של השומר נסגרה על הצווארון שלו, וגדדח אותו לרגליו. ככחלח, נתן וינטרו לראשו להחליק דרך הצווארון הגדול יתר על המידה והרים גם את זרועותיו. הוא פשוט נפל מחnתית החולצה שלו בעוד השומר מרים את הצווארון שלה. פחד דרבן אותו והוא נמלט משם, רץ מהרגע שקם לרגליו. היה פרץ של צחוק מהצופים. הוא זכה למבט קצרצר אחד בפניו המופתעות של השומר הצעיר וזקנו של חמכוגד נפתח בחיוך משועשע. צחוקו של חמכוגד וצעקתו הכועסת של הצעיר עקבו אחריו, אבל וינטרו רץ כעת, רץ במלוא המהידוח. עבודות האבן שריתקו אותו קודם היו כעת דבר שיש לעבור בתכו nזדח למבטחי הספינה. חרnובות חדnכים וחישדים שהיו קודם כה פתוחים ומזמינים נראו כעת כמתוכננים לחשוף אותו למרדף. הוא התחמק בעודו חולף על פני אנשים בדnוב, והם נרתעו ממנו ובהו אחריו בסקרנות. הוא רץ ללא חולצה, עובר פינות כשהוא מגיע אליהן ומפחד להתבונן לאחור מחשש שהם עדיין רודפים אחריו.
כשחרחובות הפכו צרים יותר והחלו להתפתל דרך שורות של מחסני עץ ופונדקים ובתי בושת רעועים, הוא האט את הריצה המטלטלת שלו. הוא התבונן סביב. מכון קעקועים. חנות נרות זולים. מסבאה. עוד מסבאה. הוא הגיע לסמטה ונכנס לתוכה, מתעלם מהזבל המפוזר שבו התבוסס. באמצע הוא נשען על מזוזה ועצר את נשימתו; גבו וכתפו שרפו במקומות שבהם האבן שחקה את עורו. הוא נגע בפיו בזהידוח. הוא התחיל להתנפח. הגוש בראשו היה לא יותר מזה, רק בליטה גדולה. לשנייה הוא תהה כמה השומר התכוון לפגוע בו. האם הוא רצה לסדוק את גולגולתו? האם הוא היה ממשיך להכות אותו עד שהיה מת לו לא היה בורח? הוא שמע על כך שמלחים וזרים
424
ספינת קסם
"טופלו" על ידי משמר העיר, אפילו בבינגטאון. האם זאת הייתה הכוונה בביטוי? הוא תמיד הניח שזה קרה רק לאלה שהיו שיכורים או חסרי נימוסים או בעייהייב בדרך אחרת.
אבל היום זה קרה לו. למה? "מכיוון שהייתי לבוש כמלח", אמר לעצמו בקול שקט. במשך רגע מזוויע הוא שקל את האפשרות שזה היה עונש מסא על כך שלא לבש את גלימת הכוהן שלו. הוא התכחש לסא, וכתגמול סא מנע ממנו את הגנתו. הוא דחק את המחשבה הלא ראויה הזאת ממנו. כך דיברו ילדים ובעלי אמונות טפלות על סא, אילו הוא רק בן אנוש גדול בהרבה ונקמני יותר ולא אל. לא. זה לא מה שיש ללמוד מזה. אז מה היה הלקח? כעת, שהסכנה חלפה, מוחו תר אחר מחסה בתרגיל המוכר. תמיד היה לקח להפיק מכל חוויה, לא משנה כמה נוראה הייתה. כל עוד אדם זכר את זה, רוחו יכולה לנצח כל מכשול. רק כשאדם מוותר ומאמין שהעולם הוא לא יותר מאוסף אקראי של אירועים מצערים או אכזריים יכולה רוחו להישבר.
הנשימה נכנסה לריאותיו בקלות רבה יותר. פיו וגרונו היו מיובשים לחלוטין אבל הוא עוד לא היה מוכן ללכת לחפש מים. הוא דחק את הצורך לירכתי מודעותו וחיפש במקום את המרכז השליו של עצמו. הוא שאף את השאיפות העמוקות והמייצבות ופתח את עצמו לקבל את הלקח. הוא כפה על מחשבותיו לא לעצב אותו, וגם על רגשותיו. מה יש ללמוד מזה? מה הוא צריך לשאת עמו?
המחשבה שצפה למודעותו זעזעה אותו. בבהירות רבה, הוא ראה את הטיפשות שלו עצמו. הוא ראה את יופייה של העיר ופירש אותו כסימן שגרים כאן אנשים בעלי רוח יפהפייה. הוא בא לכאן בציפייה שיקבלו אותו בברכה באורו של סא. השיפוט המוקדם שלו היה כה רב עוצמה שהוא לא התייחס לאף אחת מהאזהרות שבלטו באופן כה ברור כעת. חבריו לצוות הזהירו אותו, העוינות של שומרי העיר הייתה אזהרה, המבטים העוינים מאנשי העיר... הוא היה כמו ילד חברותי מדי שניגש לכלב נוהם. זאת הייתה אשמתו שהוא ננשך.
גל של אומללות עמוק יותר ממשהו שאי-פעם חש הציף אותו.
425
ספעתקסם
הוא לא היה מוכן לו ושקע אתו, נותן לו לסחוף ממנו את האיזון שלו. חסר תקווה, הכול היה חסר תקווה. הוא לעולם לא ישוב למנזר שלו, לעולם לא ישוב לחיי ההגות שחסרו לו כל כך. הוא יהפוך כמו כה רבים אחרים שפגש, משוכנע שכל בני האדם נולדו אויביו, ושרק רווח גס יוצר ידידות או אהבה. הוא שמע אנשים לועגים לעתים כה קרובות לאידאל של סא שכל בני האדם נוצרו להיות יצורים של טוב ויופי. היכן, שאל את עצמו במרירות, היכן היופי בשומר שנהנה כל כך לחבוט בו היום? היכן היופי באישה עם השפה אכולת הכיבים שרצתה לשכב אתו תמורת כסף? הוא חש לפתע צעיר וטיפש, פתי בדרך הגרועה ביותר. שוטה. שוטה טיפש. הכאב הזה היה אמיתי כחבלות שלו, לבו היה ממש כבד בחזהו. הוא עצם את עיניו לכאב, מייחל להיות במקום אחר, להיות מישהו שלא חש כך.
כעבור רגע הוא פקח את עיניו וקם. החלק הגרוע ביותר היה שהוא עדיין צריך לשוב לספינה. החוויה הזאת הייתה קשה דיה לו יכול היה לשוב למבטחים ולשלווה של המנזר. לעבור מזה למריבות הטיפשיות על סיפון הוויוואסיה, לשוב לברוטליות העולצת של טורג ולזלזול של אביו בו היה כמעט יותר ממה שלבו יכול היה לשאת. אבל מה החלופה? להחביא את עצמו ולהישאר בקרס כנווד חסר פרוטה ושנוא? הוא נאנח בכבדות אבל לבו רק שקע עמוק יותר בחזהו. הוא דשדש דרך האשפה המרקיבה לפתח הסמטה ואז התבונן בשמש המעריכה. הזמן שנראה כה קצר לטיול היה כעת נצח ארוך וריק עד השקיעה. הוא החליט למצוא את שאר אנשי הצוות של הוויוואסיה. הוא לא יכול היה לחשוב על דבר אחר שרצה לראות או לעשות בקרס.
הוא שירך את רגליו ללא חולצה במורד הרחוב, מתעלם מהחיוכים של אלה שהבחינו בחבלות ובשריטות הטריות שלו. הוא הגיע לקבוצה של אנשים, שבבירור היו חלק מצוותה של ספינה אחרת שנהנו מזמן חופשי. הם כולם לבשו צעיפים שהיו פעם לבנים עם ציפור שחורה בחזיתם. הם צחקו וצעקו עלבונות ידידותיים זה לזה בעודם נעים בקבוצה מבית בושת למסבאה. מבטם נפל על וינטרו. "אוה, נער אומלל", הכריז אחד מהם
426
ספינת קסם
באהדה מזויפת. "דחתה אותך, מה? וגם לקחה את החולצה שלך?" השנינות הזאת גרמה למקהלה של צחוק. הוא המשיך ללכת.
הוא עבר פינה והיה לפתע משוכנע שמצא את שביל המלחים. לא רק הצעיף המתנופף היה ברחוב, עם שלט של אישה שעטתה רק צעיף שהרוח נשבה ממנו, השלטים על המסבאות לכאורה רמזו במידה שווה. גסות השלטים סימנה את המומחיות של אלה שעבדו בבתי הבושת. ליצרניהם בבירור לא היה אמון □בישודי הקריאה של המלחים.
היו שעשועים אחרים, זולים יותר, ברחוב. דוכן אחד הציע קמעות למזל טוב, שיקויים וקמעות קסם. כיפות עובר מיובשות שנועדו להגן על אדם מטביעה, פיסות קרן שהבטיחו אונות, שמנים קסומים שביכולתם להרגיע סופה. וינטרו עבר את הדוכן עם מבט של רחמים כלפי אלה שהיו שוטים די הצורך לחפש את סחורותיו. בהמשך הרחוב, בזירה מגודרת, הציע מאלף חיות לעוברים ולשבים הזדמנות להיאבק ברוב שלו על ארנק של זהב. גם עם זמם על פיו וספרים קצוצים, הדוב נראה מאיים. שרשרת קצרה קשרה את רגליו האחוריות, ושרשרת כבדה יותר הובילה מהקולר שלו לאגרופו של בעליו. הדוב זע כל הזמן, הר עצבני וחסר מנוחה. עיניו הקטנות בחנו את הקהל. וינטרו תהה איזה מין אידיוט ישתכנע לקחת אתגר כזה על עצמו. אז, כשלבו שוקע בקרבו, הוא זיהה את קומפרי המחייך הנשען על חבל ומדבר עם מאמן החיה. קהל קטן של צופים, רובם מלחים, התערבו זה עם זה בהתרגשות.
הוא התפתה לעבור את ההמון ולחפש את מיילד. אז הוא זיהה את מיילד בין אלה שהתערבו. באנחה, הלך להצטרף אליו. מיילד זיהה אותו בחיוך של תענוג בעודו מתקרב. "היי, בוא הנה, וינטרו, יש לך מזל. קומפרי עומד להיאבק ברוב. תשים כסף, ותוכל להכפיל אותו". הוא נשען קרוב לוינטרו. "זאת זכייה בטוחה. ראינו הרגע אדם מנצח. כל מה שהוא היה צריך לעשות היה לטפס על גבו של הדוב והדוב נכנע מיד. מאלף החיות לא רצה לתת לאף אחד להיאבק אתו אחרי זה, אבל קומפרי התעקש".
427
ספינת קסם
מיילד פער לפתע עיניים והתבונן בוינטרו. "היי, מה קרה לחולצה שלך?"
"איבדתי אותה במאבק עם משמר העיר". וינטרו כמעט והצליח להפוך את זה לבדיחה. הוא נפגע מעט מהקלות שבה מיילד קיבל את דבריו, עד שהבחין בחריפות בנשימתו של הנער. כעבור רגע הוא ראה משהו זע על שפתו חתהתונח. סינדין. מיקוד מבטו רעד עם החומר המעורר. וינטרו חש אי-נוחות כלפיו. הסם היה אסור על הסיפון. אם הוא יעלה לספינה כשהוא עדיין מסומם, הוא יהיה בצרות. האופטימיות הנמהרת שהוא גרם לאדם לא הפכה אותו למלח זהיר. וינטרו חשב שהוא צריך לומר משהו, להציע לו להיזהר, איכשהו, אבל הוא לא מצא מילים. "רק רציתי לומר לכולכם שאני אמתין לכם ליד הסירה. סיימתי לראות את הנוף, ואני בדרך לשם עכשיו".
"לא. לא, אל תלך!" הנער השני אחז בזרועו. "תישאר ותצפה בזה. תצטער אם לא. אתה בטוח שאתה לא רוצה להמר מטבע או שניים? הסיכויים לא יהיו טובים יותר מזה. והדוב עייף. הוא חייב להיות עייף. הוא נאבק בחצי תריסר אנשים".
"והאיש האחרון ניצח?" הסקרנות השתלטה על וינטרו.
"כן. בדיוק. ברגע שהוא עלה על הגב של הדוב, הדוב פשוט התקפל כמו חתול ישן. זה גרם למאלף החיות לכעוס, אני אומר לך, שהוא נאלץ לתת לו את הארנק". מיילד שילב את זרועו בזו של וינטרו. "שמתי את חמשת המטבעות האחרונים שלי על זה. קומפרי, כמובן, שם יותר. הוא הצליח יפה בשולחן ™anw מוקדם יותר היום". מיילד שוב התבונן בו. "אתה בטוח שאין לך כסף שאתה רוצה להמר? כל הצוות מהמר על קומפרי".
"אין לי אפילו מטבע משלי. אפילו לא חולצח", ציין וינטרו שוב.
"נכון. נכון. לא משנה, זה... הנה הוא מתחיל!"
בחיוך והינף יד לחבריו לספינה, קומפרי נכנס לזירה המגודרת. ברגע שהוא חצה את הקו, הדוב התרומם על רגליו האחוריות. רגליו הקשורות גרמו לצעדיו להיות קטנים בעודו מתקדם בכבדות לעבר קומפרי. המלח נע לכיוון אחד ואז התחמק לפתע בכיוון השני כדי לחמוק על פני הדוב ולהגיע אל מאחוריו.
428
ספינת קסם
אבל לא היה לו סיכוי. כאילו שהתאמן במהלך מאה פעמים, הדוב פנה וחבט במלח לרצפה. רגליו ■ הקדמיות רבות העוצמה הגיעו רחוק בהרבה מכפי שוינטרו היה מאמין. עוצמת המכה העיפה את קומפרי על פניו.
"תקום, תקום!" צעקו חבריו לספינה, ווינטרו מצא את עצמו צועק עם השאר. הדוב המשיך את הריקוד חסר המנוחה והמשתנה שלו. הוא ירד שוב על ארבע. קומפרי הרים את פניו מחרnוכ המאובק. דם זרם מאפו, אבל נראה שהוא מתעודד מקריאותיהם של חבריו לספינה. הוא זינק לפתע על רגליו ורץ על פני הדוב.
אבל הדוב התרומם, גבוה ומוצק כמו חומה, וכפה מושטת אחת חבטה בראשו של קומפרי קלות. הפעם המלח הועף על גבו, ראשו קופץ על הקרקע. וינטרו נרתע והסב את מבטו באנקה. "הוא גמור", אמר למיילד. "כדאי שנחזיר אותו לספינה".
"לא, לא. הוא יקום. הוא יכול לעשות את זה. קדימה, קומפרי, זה רק דוב גדול וטיפש. תקום, בנאדם, תקום!" שאר המלחים מהוויוואסיה צעקו גם הם, ובפעם הראשונה, קלט וינטרו את קולו הצרוד של טורג ביניהם. מסתבר שהוא שוחרר על ידי הקפטן שלו לחפש בידור משלו.
וינטרו היה בטוח לפתע שהוא ימצא משהו שנון לומר על החולצה החסרה. הוא הצטער לפתע שעזב בכלל את הספינה. היום הזה היה רצף ארוך של אסונות.
"אני חוזר לסירה", אמר שוב למיילד, אבל מיילד לא התייחס אליו. הוא רק אחז בזרועו חזק יותר.
"לא, תראה, הוא קם, אמרתי לך שהוא יקום. זאת הדרך, קומפרי, תקום בנאדם, אתה יכול לעשות את זה".
וינטרו פקפק בכך שקומפרי שמע משהו שמיילד צעק. האיש נראה עדיין המום, כאילו רק אינסטינקט גורם לו לקום לרגליו ולחתרnק מהדוב. אבל ברגע שהוא זז, החיה תקפה אותו שוב, אוחזת בו הפעם בחיבוק. זה נראה מגוחך, אבל קומפרי צעק בדרך שרימזה על צלעות נסדקות.
"אתה נכנע, אם כך?" צעק מאלף החיות למלח, וקומפרי הנהן באלימות, לא מסוגל לנשום מספיק כדי לדב•.
429
ספינת קסם
"תעזוב אותו, סאנשיין. תעזוב אותו!" פקד המאלף, והדוב שמט את קומפרי ודשדש משם. הוא התיישב בצייתנות בפינת הזירה והנהן בראשו המכוסה בזמם כאילו הוא מגיב לתרועות הקהל.
אבל לא היו תרועות. "שמתי כל מטבע שהיה לי על זה!" צעק מלח אחד. הוא הוסיף הערה ממולמלת בנוגע לאונות של קומפרי שלא נראתה קשורה במיוחד להיאבקות בדובים. "זה לא היה הוגן!" הוסיף אחר. נראה שזה הקונצנזוס הכללי בקרב אלה שהימרו, אבל וינטרו הבחין שאף אחד מהם לא הוסיף סיבה לכך שזה לא הוגן. לו עצמו היו חשדות, אבל הוא לא ראה סיבה לבטא אותם בקול. במקום, הוא נע קדימה לעזור לקומפרי לקום לרגליו. מיילד והאחרים היו עסוקים מדי להשתתף זה בצערו של זה על הכסף שהפסידו. "קומפרי, חמור שכמוך!" צעק טורג מעבר לזירה. "לא מסוגל אפילו לעבור דוב שרגליו קשורות". כמה הערות מרות אחרות אישרו את הדעה הכללית. אנשי צוות הוויוואסיה לא היו היחידים שהפסידו בההערבויוה.
קומפרי קם על רגליו, משתעל, ואז התכופף לירוק מלוא הפה דם. בפעם הראשונה, הוא זיהה את וינטרו. "כמעט וניצחתי אותו", התנשף. "הייתי ממש קרוב לנצח אותו. הפסדתי כל מה שזכיתי בו קודם. נו, עכשיו אין לי גרוש. לעזאזל. אם רק הייתי מעט מהיר יותר". הוא השתעל שוב, ואז גיהק בשכרות. "כמעט ניצחתי".
"אני לא חושב", אמר וינטרו בקול שקט, יותר לעצמו מאשר לקומפרי. אבל האיש שמע אותו.
"לא, באמת, כמעט וניצחתי אותו, בחור. אם הייתי טיפה קטן יותר, טיפה מהיר יותר, כולנו היינו חוזרים לספינה עם כיסים מלאים". הוא ניגב דם מפניו בגב ידו.
"אני לא חושב", חזר וינטרו. כדי לנחם את האיש, הוא הוסיף, "אני חושב שזה היה מסודר מראש. אני חושב שהאיש שניצח היה שותף של איש הדובים. הם מראים לך משהו שנראה שהוא גורם לדוב להיכנע, אבל זה משהו שלימדו אותו לעשות. ואז כשאתה מנסה לעשות את זה, הדוב מצפה שתעשה את זה, כי ככה לימדו
430
ספינת קסם
אותו. אז הוא עוצר אותך. אל תרגיש רע, קומפרי, זאת לא הייתה אשמתך. זה היה תכסיס. בוא נחזיר אותך לספינה עכשיו". הוא כרך יד תומכת סביב האיש.
אבל קומפרי הסתובב ממנו בפתאומיות. "היי! ה", אתה. איש הדובים! רימית. רימית אותי ואת החברים שלי!" בשתיקה ההמומה שלאחר מכן, הכריז קומפרי, "אני רוצה את הכסף שלי בחזרה!"
מאלף החיות היה באמצע איסוף זכייתו והתכונן ללכת. הוא לא השיב ורק אחז בשרשרת של החיה שלו. למרות צעקתו של קומפרי, הוא היה פשוט הולך, אלמלא כמה מלחים מספינה אחרת נעמדו מולו. "זה ^*ן?" תבע אחד מהם. "רימית? זה מזויף?"
מאלף החיות התבונן במשקיפים הכועסים. "כמובן שלא!" לעג. "איך אפשר לזייף את זה? ראיתם את האיש, ראיתם את הדוב! הם היו השניים היחידים בזירה. הוא שילם על הזדמנות להיאבק בדוב והוא הפסיד. זה לא יכול להיות פשוט יותר!"
במובן מסוים, מה שהאיש אמר היה נכון, ווינטרו ציפה מהמלחים להסכים אתו בחוסר רצון. אבל הוא לא כלל בחשבון את הכמות שהם שתו, או את הכסף שהם הפסידו. מרגע שהאשמת הרמאות הושמעה, חבהשח פשוטה לא עמדה להרגיע את הקהל. אחד, שהיה פיקח יותר מהאחרים, אמר לפתע, "היי. לאן הלך הבחור ההוא, זה שניצח קודם? הוא חבר שלך? הדוב מכיר אותו?"
"מאיפה לי לדעת?" תבע בעל הדוב. "הוא ודאי הלך לבזבז את הכסף שהוא זכה ממני". צל של חרדה עבר על פניו של מאלף החיות, והוא התבונן סביב בקהל כאילו הוא מחפש מישהו.
"ובכן, אני חושב שאילפו את הדוב לזה", הכריז מישהו בכעס. זאת נראתה לוינטרו ההצהרה המובנת מאליה, ובהקשר הזה, המטופשת ביותר שהוא שמע עד עתה.
"זאת לא הייתה תחרות הוגנת. אני רוצה את הכסף שלי בחזרה", הכריז אחר, ושאר הקהל הצטרף להכרזה כמעט מיד. בעליו של הדוב שוב נראה כמחפש מישהו בקהל, אבל הוא לא מצא שם בני ברית.
431
ספינת קסם
"היי. אמרנו שאנחנו רוצים את הכסף שלנו כnזדח!" אמר לו סורג. הוא הלך ביהירות והצמיד את פניו לאלה של מאלף החיות. "קומפרי הוא חבר שלי לספינה. אתה חושב שאנחנו נעמוד ככה סתם וניתן לו לחטוף מכות ולנו להפסיד את הכסף שחדווחנו ביושר, בגלל הרמא™ שלך? גרסת לאיש שלנו להיראות רע, וחי הביצים של סא, אנחנו לא נקבל את זה!" כמו בריונים רבים, הוא ידע את הדרך הטובה ביותר לגייס אנשים לאינטרס שלו. הוא התבונן סביב באנשים שצפו בו ואז פנה חזרה למאלף החיות. הוא הנהן במשמעות דכח. "אתה חושב שלא נוכל פשוט לקחת את הכסף אם תבחר לא לתת אותו?" היה רעם של הסכמה מהאחרים.
מאלף החיות היה במיעוט והוא ידע את זה. וינטרו כמעט ראה אותו מחפש פשרה. "אומר לך מה", הכריז לפתע. "אני לא רימיתי והדוב שלי לא רימה, ואני חושב שרובכם יודעים את זה. אבל אני יכול להיות הוגן ויותר מהוגן. אם מישהו מכם רוצה, אתן לו להיאבק בדוב בחינם. אם הוא ינצח, אני אשלם את כל החובות כאילו שהאיש ההוא ניצח. אם הוא מפסיד, הכסף נשאר אצלי. זה הוגך? אני נותן לכם הזדמנות לזכות בכסף שלכם בחזרה בחינם". לאחר הפוגה קצרה, מלמול של הסכמה עבר בקהל. וינטרו תהה מי יהיה השוטה הבא שיחוש את כוחו של הדוב.
"הנה, ווין, תלך אתה נגדו", הציע קומפרי. הוא דחף את הנער קדימה. "אתה קטן וזריז. כל מה שאתה צריך לעשות הוא לעבור אותו ולטפס על הגב שלו".
"לא. לא, תודה". באותה מהירות שבה קומפרי דחף אותו קדימה, וינטרו נסוג לאחור. אבל מילותיו של המלח נשמעו, ואדם אחר מספינה אחרת אימץ אותן.
"כן. שנער הסיפון שלהם ינסה. הוא קטן ומהיר. הוא בטח יוכל לעבור את הדוב ולחnזיד עבורנו את הכסף שלנו".
"לא!" חזר וינטרו בקול רם יותר, אבל קולו אבד במקהלת ההסכמה הכללית. לא רק חבריו לספינה דחקו בו, כי אם הקהל כולו.
טורג הלך אליו ביהירות ובחן אותו מכף רגל ועד ראש. "אז",
432
ספינת קסם
אמר בלעג. "אתה חושב שאתה יכול לזכות בכסף שלנו בחזרה עבורנו? אני מפקפק בזה. אבל תנסה, ילד". הוא אחז בזרועו של וינטרו וגרר אותו לעבר זירת הדוב. "נער הספינה שלנו רוצה לנסות את זה".
"לא", לחש אליו וינטרו. "אני לא".
טורג התבונן בו וקימט את מצחו. "פשוט תעבור אותו ותעלה על הגב שלו", הסביר בקול סבלני. "זה צריך להיות קל לחמוס קטן ורזה כמוך".
"לא. אני לא אעשה את זה!" הכריז וינטרו בקול. מקהלה של צחוק קיבלה את דבריו, ופניו של טורג האפילו בזעם נבוך.
"כן, אתה כן". הכריז.
"הילד לא רוצה לעשות את זה. אין לו אומץ", שמע וינטרו אדם אומר.
מאלף החיות החזיר את החיה שלו לזירה. "אז. הנער שלכם ינסה או לא?"
"לא!" הכריז וינטרו בקול, בעוד טורג הכריז בתקיפות. "הוא יעשה את זה. הוא פשוט צריך רגע". הוא הסתובב לוינטרו. "תקשיב לי", לחש לו. "אתה מבייש את כולנו. אתה מבייש את הספינה שלך! תיכנס לשם ותחזיר בשבילנו את הכסף שלנו".
וינטרו נד בראשו. "אם אתה רוצה שזה ייעשה, תעשה את זה בעצמך. אני לא טיפש מספיק כדי להתמודד עם דוב. אפילו אם אני אעבור אותו ואעלה על הגב שלו, שום דבר לא מבטיח שהוא ייכנע. רק בגלל שהוא עשה את זה קודם..."
"אני אעשה את זה!" התנדב מיילד. עיניו נצצו מהאתגר.
"לא", התנגד וינטרו. "אל תעשה את זה, מיילד. זה טיפשי. אם לא היית מזמזם מסינדין, היית יודע את זה. אם טורג רוצה שזה ייעשה, שטורג יעשה את זה".
"אני שיכור מדי", הודה טורג בחופשיות. "תעשה את זה אתה, וינטרו. תראה לנו שיש לך אומץ. תוכיח שאתה גבר".
וינטרו התבונן בדוב. זה היה דבר טיפשי לעשות. הוא ידע שזה דבר טיפשי לעשות. האם הוא צריך להוכיח משהו לטורג, מכל האנשים שבעולם? "לא". הוא אמר את המילה בקול רם והחלטי. "אני לא אעשה את זה". '
433
ספינת קסם
"הנער לא רוצה לנסות, ואני לא מתכוון לעמוד כאן כל היום. הכסף שלי, בחורים". מאלף החיות משך בכתפיו וחייך סביבו.
מישהו בקהל השמיע הערה לא מחמיאה בנוגע לצוות של הוויוואסיה.
"היי. היי, אני אעשה את זה". זה היה מיילד שוב, מחייך בעודו מתנדב.
"אל תעשה את זה, מיילד!" הפציר וינטרו.
"היי, אני לא מפחד. ומישהו חייב לזכות בכסף שלנו הוא נע בחוסר מנוחה על רגליו. "אנחנו לא יכולים לעזוב את העיר הזאת באמונה שאין לצוות של הוויוואסיה אומץ".
"אל תעשה את זה, מיילד! אתה תיפגע".
טורג טלטל אותו בפראות. "סתוק!" גיהק. "שתוק!" חזר בקול ברור יותר. "מיילד לא מפחד! הוא יכול לעשות את זה אם הוא רוצה. או שאתה רוצה לעשות את זה? תחליט, מהר! אחד מכם חייב לזכות בכסף שלנו חזרה. כמעט ונגמר לנו הזמן".
וינטרו נד בראשו. איך קרה לפתע שאו הוא או מיילד חייבים להיכנס לזירה עם דוב כדי לזכות בכסף של מישהו אחר במשחק מכור? זה היה מגוחך. הוא התבונן סביב בקהל, וניסה למצוא פרצוף הגיוני אחד בקהל שיעמוד לצדו. אדם קלט את מבטו. "נו, מי זה יהיה?" תבע. וינטרו נד בראשו ללא מילים.
"אני!" הכריז מיילד בחיוך ורקד צעד או שניים. הוא נכנס לזירה ומאלף החיות שחרר את השרשרת של הדוב.
לאחר מכן תהה וינטרו האם מאלף החיות לא חימם את החיה איכשהו במשך הזמן שבו המתינו. הדוב לא נע לעבר מיילד בכבדות, ולא דשדש קדימה על רגליו הקשורות. במקום זה הוא זינק על ארבע לעבר הנער, חובט בו בראשו העצום ואז אוחז בו בכפותיו העצומות. הדוב התרומם על שתיים כשמיילד צועק ונאבק באחיזתו. קצוצים או לא, הטפרים קרעו את החולצה את המלח הצעיר עד שצעקה מבעליו גרמה לו להשליך את הנער הצדה. מיילד נחת בעוצמה מחוץ לרחבה. "תקום!" צעק מישהו, אבל מיילד לא קם. אפילו בעליו של הדוב נראה מזועזע מהאלימות. הוא אחז בשרשרת של הדוב ומשך בה בחוזקה כדי לשכנע את החיה שהוא שולט בה.
434
ספינת קסם
"זה נגמר!" הכריז. "כולכם ראיתם את זה, זה היה הוגן. הדוב ניצח. הילד מחוץ ^•ה. והכסף שלי!"
היו כמה רטינות אבל איש לא קרא עליו תיגר הפעם בעודו מהלך משם בכבדות. הדוב הילך לצדו. מלח אחד התבונן במיילד שעדיין שכב באבק, ואז ירק. "חסרי ביצים, כולם", הכריז, והתבונן בוינטרו ברוב משמעות. וינטרו התבונן בו חזרה ואז הלך לכרוע באבק לצדו של מיילד. הוא עדיין נשם. פיו היה פתוח למחצה והוא נשף אבק בכל נשימה. הוא נחת בעוצמה כה •בה, על החזה, שיהיה נס אם הצלעות שלו לא נסדקו לכל הפחות.
"אנחנו חייבים להחזיר אותו לספינה", אמר והתבונן בקומפרי. קומפרי התבונן בו בגועל. אז הוא הסב את מבטו כאילו הוא לא שם. "קדימה, בחורים, הגיע הזמן לחזור לספינה". ללא כל התחשב™ בפציעות שמיילד אולי ספג, הוא אחז את הנער בזרוע ומשך אותו על רגליו. כשמיילד נח כמו בובת סמדסוטים, הוא הרים את הנער והניף אותו על כתפו. שני המלחים האחרים מהצוות של הוויוואסיה הלכו בעקבותיו. אף אחד מהם לא היה מוכן להמ• בקיומו של וינטרו.
"זאת לא הייתה אשמתי!" הכריז וינטרו בקול. אבל איכשהו הוא תהה אם זו כן הייתה אשמתו.
"כן הייתה", ציין טורג. "אתה ידעת שהוא מלא בסינדין. הוא לא היה צריך להיות שם, אבל הוא היה חייב לנסות כי אתה היית פחדן מדי. טוב". טורג חייך בסיפוק. "עכשיו כולם יודעים מה אתה, ילד. קודם רק אני ידעתי איזה פחדן עלוב אתה". טורג ירק על הרחוב המאובק והלך ממנו.
במשך זמן מה עמד וינטרו לבדו ובהה בפינות של הזי™, שהופלו לרצפה בבעיטה. הוא ידע שהוא עשה את הדבר הנכון ובחר את חכחירוח הנכונות. אבל גאתה בו תששה נוראה של הזדמנות אבודה. הוא חשד שהוא איבד כרגע את ההזדמנות שלו להתקבל כאחד מהצוות של הוויוואסיה, להיחשב כגב• שבגברים. הוא התבונן בשמש המעריבה, ואז נחפז להשיג את האנשים שתיעבו אותו כעת.
435
ספינת קסם
17
הזונה של קניט
גשמי הסתיו שטפו את עירחלוקה עד שזו הייתה כמעט נקייה. הלגונה הייתה גבוהה יותר, התעלות עמוקות יותר, וכשהמרייטה התקרבה לנמל הבית, לבבותיהם של אלה שעל סיפונה היו קלים מאי-פעם. זה לא היה קשור לסיפון המטען המלא במטען שדוד. זה אמנם היה שלל נאה, אבל היה להם שלל נאה יותר מספר פעמים.
"זה קשור לזה שאנחנו ידועים עכשיו, כשאנחנו נכנסים לנמל. אנשים מכירים אותנו, ויוצאים לקדם אותנו בברכה. סיפרתי לך שבליטלפורט, הגבירה ראמפ מסרה לנו את כל הבית, למשמרת שלמה, בחינם? וזה לא רק שהגבירה אמרה לנערות שלה לטפל בנו. הן רצו לעשות את זה, חי סא. כל מה שרצינו..." קולו של סורקור נמוג בתדהמה למחשבה על מזלם הטוב.
קניט עצר אנחה. הוא שמע את הסיפור רק עשרים פעם. "כל המחלות האלה, בחינם", אמר בקול שקט, אבל סורקור פירש את מילותיו כהלצה וחייך לקפטן שלו בחיבה. קניט הפנה את ראשו וירק מעבר למעקה. כשפנה חזרה לסורקור, הוא הצליח לחייך חזרה. "תזהיר את האנשים שיזכרו שמעטים הנביאים שזוכים ליחס טוב בעירם".
436
ספינת קסם
מצחו של סו^ר התקמט בשאלה.
קניט לא נאנח. "אני מתכוון שלמרות שאחרים, במקומות אחרים, אולי רואים את זה שאנו משחררים עבדים והופכים אותם לפירטים שיש להם חלק בטדיטוריח שלנו כמעשה נדיבות, יהיו כאלה כאן שיראו אותנו כיוצרי מתחרים. והם יחשבו שחובתם לבלום את השאיפות שלנו".
"אתה מתכוון שהם יקנאו, ושהם יתקעו את פנינו באדמה אם תהיה להם הזדמנות".
קניט שקל לרגע. "בדיוק".
חיוך אטי הזדחל אל פניו המצולקות של סורקת־. "אבל, קפ׳ן, זה בדיוק מה שהאנשים מצפים לו. זה שהם ינסו להעמיד אותנו על מקומנו".
"אה".
"וקפ׳ן?"
"כן,
"האנשים הצביעו, המפקד. ואלה שלא הסכימו שוכנעו לשנות את דעתם. כולם "משכו מהקופה הפעם, אדוני, ויתנו לך למכור את המטען כולו". סורקור גירד במרץ את לחיו. "העליתי בפניהם את המחשבה שאולי כדאי שהם יודיעו לכל עירחלוקה שהם מאמינים בקפטן שלהם. מה שכן, הם לא כולם מוכנים לומר שהם יעשו את זה ככה כל פעם. אבל הפעם, טוב, זה בידיים שלך".
"סורקור!" הכריז קניט, ™יוכו התרחב מעט. "זה נעשה היטב".
"תודה לך, אדוני. חשבתי שזה עשוי לשמח אותך".
שני הגברים עמדו במשך עוד כמה רגעים, וצפו בעוד החוף מתקרב. הגשם החזק שירד יום קודם הוריד את אחרוני העלים החומים מהעצים הנשירים, לא שהיו רבים מהם. ירוקי עד בעלי עלים כהים וגדולים היו העצים הדומיננטיים על הגבעות מעל וסביב ל^^לוקה. קרוב יותר למים, גפני מדוזה ושורשי זחלן השתלטו על אדמות הקצה, עם כמה עצי ארז שהתגברו על שורשיהם הרטובים שהתנשאו מעל. באוויר הנקי שלאחר הגשם, עירחלוקה נראתה כמעט מפתה. עשן עץ עלה מארובות, והוסיף את הריח שלו לריח היוד של האצות ולריחם של המים המלוחים.
437
ספינת קסם
הבית. קניט ניסה את המילה במוחו. לא. זה לא התאים. נמל. כן.
סורקו• נחפז משם, צועק על מלח כלשהו שלא זז מה• מספיק לטעמו. סורקור היה ידוע לשמצה בכך שקשה לרצותו כשהם מכניסים את הספינה לנמל. אף פעם לא הספיק לו שהספינה עוגנת היטב. יש להכניס אותה לנמל באלגנטיות, כאילו זאת מצגת לכל עצלן שאולי צופה מהחוף. והפעם, הצופים היו שם.
קניט חישב במוחו את הספינות שלכדו מאז הפעם האחרונה שהיו כאן. שבע ספינות נשבו, א•כע מתוכן ספינות עבדים. הם •דפו אחר חמש ספינות חיות, ואפילו לא התקרבו להצלחה בת^ת הזה. הוא כמעט והיה מוכן לוותר על החלק הזה אולי הוא יוכל להשיג את אותה המס•ח בכך שילכוד די ספינות עבדים. הוא וסורקור חישבו את זה לפני כמה לילות על ספל או שניים של •ום. •ק השעדוח, אבל התוצאות היו תמיד נעימות. לא משנה כמה הספינות יצליחו או ייכשלו ^•^ות, חצי מהשלל ילך תמיד למדייסח. בכל תפישה, קניט העניק את תפקיד הקפטן של הספינה שנלקחה, לאחד מאנשיו המנוסים. גם זאת הייתה השראה, שכן אלה שנותרו על המ^טה החnרו באופן פעיל על תשומת לבו, בתקווה לבלוט מספיק כדי לזכות בספינות משלהם. החיסרון היחיד היה שזה עלול לרוקן את הצוות שלהם מאנשים מוכחים בסופו של דב•. הוא החליט לשכוח את הדאגה הזאת. אז כב• תהיה לו שייטת, לא, צי של ספינות פירטים תחת פיקודו. והם יהיו כבולים לו, לא •ק על פי חוב אלא גם בה^ת תודה.
הוא וסורקור דיווחו בקפידה את הספינות הכפופות להם ^חבי המעב• הפנימי, ובילו זמן •ב בדיונים על המקומות שבהם האזרחים החדשים יתקבלו שלא לדב• על המקומות
שבהם ספינה חסרת ניסיון תוכל לצוד בהצלחה •בה יות•. הוא חש שהם הצליחו היטב. גם העבדים המשוחררים שלא בחרו לבוא בעקבותיו לחיי ודאי חושבים עליו בהברח תודה
ומדברים עליו טובות. הוא האמין שבבוא השעה שבה יידרשו להצהי• על נאמנויותיהם, הם הכת שהוא הציל אותם. הוא הנהן לעצמו בnובמה. מלך איי חפי•סים. זה אפשרי.
438
ספינת קסם
שלוש ספינות השלל שתפסו לא היו ראויות לציון. אחת מהן אפילו לא הייתה ממש ראויה לשוט, כך שכשהאש יצאה מכלל שליטה, הם נתנו לה לשקוע. הם ממילא כבר הצילו את רוב המטען הקל להעברה בשלב זה. על שתי הספינות האחרות ושני הצוותים האחרים הם קיבלו כופר דרך המהווכיב הרגילים של קניט. הוא נד בראשו לעצמו. האם הוא מתחיל להיות בטוח בעצמו יתר על המידה? הוא צריך לגוון יותר, להשתמש באנשים. אחרת זה יהיה עניין של זמן עד שכמה סוחרים יתאגדו וינסו לנקום בו. הקפטן של הספינה האחרונה היה מנוול עצבני, שבעט וניסה להכות זמן רב לאחר שנקשר היטב. הוא קילל את קניט והזהיר אותו שיש כעת פרס על לכידתו, לא רק בג׳מאיליה אלא אפילו בבינגטאון. קניט הודה לו ונתן לו לבלות את שארית המסע לצ׳לסד במי השפכים שלו עצמו, כבול כמו עבד. הוא היה מנומס דיו כשקניט הורה להעלות אותו לסיפון. קניט החליט שהוא מעולם לא העריך די הצורך את ההשפעות של אפלה ורטיבות ושלשלאות על רוחו של אדם. נו, טוב. אדם אף פעם לא מבוגר מכדי ללמוד.
הם נכנסו לעירחלוקה זמן קצר לאחר מכן, ואנשיו ירדו לחוף כמו בני מלוכה מבקרים, ארנקיהם כבר מצלצלים. קניט וסורקור באו זמן קצר אחריהם, והותירו על הסיפון קומץ אנשים נבחרים שיזכו לגמול נאה על כך שדחו את התענוגות שלהם. כשהוא וסורקור טיילו במעלה המזח, מתעלמים מסחורותיהם הגסות של הסרסורים, הזונות וסוחרי הסמים, הוא הרהר בכך שלא משנה מי יבחן אותם, לפחות אחד מהם ייראה כבעל טעם טוב. סורקור, כתמיד, היה לבוש במגוון רחב של בגדים נאים בצבעים שסנוורו את העין. צעיף המשי ששימש לו כחגורה בא מכתפיה החיוורות והשמנמנות של אצילה עליה קיבלו כופר. הפגיון המכוסה באבנים טובות שהיה תחוב בו נלקח מבנה, נער אמיץ שלא ידע מתי להיכנע. הוא הזמין את חולצת המשי הצהובה בצ׳לסד. בהתחשב במסה של כתפיו השריריות וחזהו הרחב, הבד הרחב והחיוור המרפרף ברוח הזכיר לקניט ספינה עם מפרשים פתוחים. בניגוד לכך, הוא בחר לעצמו צבעים שקטים, וסמך על כך שאיכות
439
ספינת קסם
הבד והתפירה ימשכו את העין. מעטים בעירחלוקה יעריכו את נדירות התחרה שכיסתה את כתפיו וזרועותיו בנדיבות כה רבה, אבל גם בבורותם, הם "אלצו להעריך אותה. מגפיו השחורות חנבוחות נצצו, בעוד המכנסיים, המעילון והמקטורן הכחולים שלו הדגישו את השרירים והרזון שלו כאחד. העובדה שהאדם שתפר את הבגדים האלה היה עבד שלא ביקש ממנו
כלום פרט לזכות לשרת אותו, רק את הסיפוק שקניט
שאב מהופעתו.
סינקוו־ פאלדין רכש מטענים מקניט בעבר, אבל הוא מעולם לא כרכר סביבו באופן כה ברור כמו שעשה כעת. כפי שחשד, השמועות על העבדים המשוהררים והספינות שזכו לדגלי עורב חדשים והפליגו כעת עבור קניט הגיעו לעירחלוקה לפני שבועות. האיש שקידם את פניהם בכניסה לחנותו של פאלדין לא הכניס אותם למשרד שלו כי אם לסלון שלו. החדר הקטין, החמים והמחניק הזה לא זכה לשימוש רב, הסיק קניט מנוקשות הבד שעל הכיסאות המתפדים. הם ישבו במשך כמה דקות, כשסורקור מתופף באצבעותיו באי-נוחות על ירמו, עד שאישה מחייכת נכנסה עם מגש יין ועם ביסקוויטים מתוקים קטנטנים. אם קניט לא טעה, האישה שהכניסה להם את היין הייתה רעייתו של פאלדין עצמו. היא קדה להם ללא מילה ויצאה מהחדר במהירות. כשפאלדון עצמו הגיע רגעים ספורים לאחר מכן, עוצמת הניחוח שלו וחלקות שיערו העידו על כך שטיפח את עצמו זה עתה. כמו כל יליד דוהדה, הוא חיבב צבעים בוהקים ורקמה מפוארת. גופו הרחב המכוסה מעילון הזכיר לקניט שטיח קיר. העגילים שענד היו שילוב מורכב של זהב וכסף. קניט הוסיף במוחו חמישה אחוזים למה שקיווה להשיג בעבור המטען שלהם.
"אתה מכבד את בית העסק שלי, קפטן קניט, בכך שבחרת לבוא אלינו קודם", בירך אותם פאלדין. "והאין זה החובל הראשון שלך, סינקור סורקת*, עליו שמעתי סיפורים כה רבים?"
"אכן", השיב קניט לפני שסורקור יספיק לגמגם תשובה. הוא חייך למשמע דברי הנימוסים של פאלדין. "אתה מדבר על כך שאנו מכבדים אותך בסחר שלנו. ומדוע, סינקור פאלדין?" שאל קניט ביובש. "האם לא עשינו עסקים אתך בעבר?"
440
ספינת קסם
הסינקור חייך והחווה בצניעות. "אה, אבל אז, אם תסלח לי על שאומר זאת, היית רק עוד פירט. כעת, אם כל ששמענו הוא אמת, אתה קפטן קניט המשחרר. שלא לדבר על היותך קפטן קניט, בעלים־שותף של ארבע ספינות יותר מכפי שהיית בפעם האחרונה שראיתי אותך".
קניט הרכין את ראשו בחן. הוא שמח לראות שלסורקור יש די שכל לשבת במקומו ורק לצפות איך זה נעשה. הוא המתין ללא קול להצעה שהוא היה כמעט בטוח שישמע. וכך קרה. סינקור פאלדין הרשה לעצמו רגע להתיישב עמוק בכיסא שמולם. הוא הרים את בקבוק היין ומזג לעצמו בנדיבות, ואז הוסיף עוד גם לכוסות שלהם. הוא שאף עמוקות בטרם דיבר.
"ובכן, לפני שנדון בעוד מטען של ספינה, אני מציע שנשקול את ההטבות שיש לשנינו בכך שתמיד אהיה הבחירה הראשונה, למטעני ספינה רבים".
"אני רואה את ההטבה עבורך, בכך שיובטח לך המיטב מהשלל שלנו. אבל אני מודה שאיני רואה רווח רב עבורנו בהסכם כזה".
סינקור פאלדין שילב את אצבעותיו מעל המעילון המפואר שלו. הוא חייך בנדיבות. "אתה לא רואה תועלת בכך שיהיה לך שותף שתמיד מוכן ומעוניין לטפל בכל מה שתביא? עם שותף על החוף, לא תיאלץ למכור את כל מה שיש לך תוך יום או שניים. שותף על החוף יאכסן את זה עבורך, וימכור רק כשהשוק לסחורה חזק ביותר. אתה מבין, קפטן קניט, כשאתה מגיע לעיר ומוכר מאה חביות של רום משובח, ביחד, הרי שעצם הכמות של המטען הופכת את הנדיר לנפוץ לפתע. עם שותף בעל מחסן בחוף, ניתן יהיה להחזיק את אותן החביות ולמכור אותן במידות קטנות, ובכך להגביר את הנדירות שלהן ולהגדיל את המחיר. בנוסף, שותף על החוף לא ימכור את כל החביות האלה בעירחלוקה. לא. הרי, אם עומדת לשירותו ספינה קטנה, הוא יוכל למכור גם באיים והיישובים סביב, ולטפח עבורך שוק. ופעם או פעמיים בשנה, הספינה הזאת תפליג, נאמר, לבינגטאון או לג׳מאיליה עצמה, ותמכור שם את המיטב שבמיטב בסחורות השנה לסוחרים שמסוגלים בהחלט לשלם את המחירים הטובים ביותר".
441
ספעת קסם
סורקו• נ^אה מתרשם קצת יותר מדי. קניט עמד בדחף לגעת בו קלות במגף שלו. הוא •ק ”•אה גם מופתע ותמה. ולכן נשען קניט בכיסא הלא נוח שלו כאילו הוא מתרגע. "בלבלח פשוטה", בשלווה. "ההצעות שלך •חוקות מלהיות mw, סינקור פאלדין".
פאלדין הנהו, לא נבוך כלל על ידי המילים. "רעיונות גדולים •בים אינם ייחודיים. הם הופכים לייחודיים •ק כשהאנשים שיש להם את הי^לת לממש אותם משתפים פעולה". הוא עצר, שוקל את החוכמה במילותיו הבאות. "מרכלים בעידnלוקח שיש לך שאיפות. שאיפות, עלי להוסיף, שרחוקות מלהיות ייחודיות. ב^צתו לעלות לעוצמה בקרמו. יש כאלה האומרים את המילה ׳מלך׳ ומחייכים בתוך זקנם. אני לא עושה זאת. אני לא הצעתי לך את המילה ׳מלך׳ כלל בהצעתי העסקית. ובכל זאת, אם ניישם את יכולותינו, ניתן יהיה לעלות למעמד של עוצמה ועוש• וסמכות שכזה. עם או בלי המילה ׳מלך׳. מילים כאלה נוטות לחסריר אנשים. אבל אני משוכנע שאינך שואף למילה, כי אם למעמד".
סינקור פאלדין נשען בכיסאו לאחר שאמר את מילותיו. עיניו של סודקוד נעו מפאלדין לקניט. עיניו היו nom, מלאות פליאה. זה דבר אחד לשמוע את הקפטן שלך מדב• על רצונו לעוצמה. זה דב• אחר לגמרי לשמוע סוחר מכובד לוקח מילים כאלה ברצינות.
קניט לחלח את שפתו. הוא התבונן כלפי מטה ומצא את הקמע שלו מחייך אליו. הפנים הקטנות והמ•ושעוח ק^צו אליו, ואז קיפלו את שפתיהן בחוזקה כאילו מנסות לשכנע אותו לשתוק. נד^ש מקניט מאמץ רב לא לבהות בקמע. הוא גילה שהוא הזדקף בכיסאו. הוא אילץ את עצמו להשתלט על פניו והסב את מבטו מקמע עץ הקוסמים. הוא התבונן בפאלדין. "מה שאתה מציע הוא חדכח מעבר לעסקים משותפים. ׳שותף׳ אמרת, יותר מפעם אחת. ׳שותף', סינקור פאלדין היק•, היא מילה שהחובל הראשון שלי ואני מעריכים מאד. עד עתה, השתמשנו בה רק אחד כלפי השני. שנינו יודעים את מלוא עומקה של המילה. ׳שותף׳. כסף לבדו לא קונה אותה". הוא קיווה שסורקור
442
ספינת קסם
לא יחמיץ את התזכורת הזאת לנאמנות סרדית. פאלדין נראה מעט מבוהל כעת. קניט חייך אליו. "עם זאת. אנחנו עדיין מאזינים", ציין בפני פאלדין. הוא שוב נשען בכיסאו.
הסוחר שאף עמוקות. הוא התבונן מאחד לשני, כאילו הוא מעריך אות^... "אני רואה את מה שאתם עושים, אדונים. אתם אוספים לא רק עושר, כי אם השפעה. נאמנותם של אנשים ועוצמתן של ספינות מאחורי הנאמנות הזאת. אבל מה שאני יכול להציע לכם הוא משהו שקשה יותר לאסוף. משהו שרק זמן יכול לבנות". הוא עצר הפסיק לרגע כדי להדגיש את המילה הבאה.
סורקור התבונן לקניט בפליאה. קניט ביצע תנועה קטנה של ידו. עצור, אמרה לו תנועת היד. עמוד במקומך. "מכובדות?" קניט הוסיף גוון של לעג למילה.
פאלדין בלע רוק, ואז צלל פנימה. "כדי להשיג את מה שאתה רוצה, אדוני, עליך להיות מסוגל להבטיח לאנשים דברים. אין דבר שמייצב את הדרך שה קהילה רואה אדם כמו מכובדות. אם אוכל להעיז לציין זאת, אין לכם קשרים אמיתיים כאן. לא בתים, לא אדמות, לא רעיות או משפחות, לא קשרי דם לאלה שמרכיבים את העיר הזאת. היה זמן שבו הדברים האלה לא היו חשובים. מה היינו, מה היה מי מאתנו, כי אם מנודים ופליטים, עבדים נמלטים, פושעים קטנים הנמלטים מהצדק, בעלי חוב ומורדים ונוודים?" הוא המתין להנהונים שהנהנו בחוסר רצון. "אבל זה, קפטן קניט וסינקור סורקור, היה לפני דור או שניים". התרגשות נבנתה בקולו. "אני בטוח, אדונים, שזה מה שראיתם בדיוק כמוני. הזמנים משנים אותנו. אני עצמי נמצא כאן עשרים שנה. אשתי נולדה בעיר הזאת, וכמוה ילדי. אם חברה נאותה תקום מהבוץ והבקתות כאן, ובכן, אנחנו נהיה מאבני היסוד שלה. אנחנו ואחרים כמונו, ואלה שהצטרפו למשפחות שלנו".
אם היה סימן כלשהו, קניט לא קלט אותו. אבל התזמון היה מושלם מכדי שיהיה מקרי. סינקורה פאלדין ושתי נשים צעירות נכנסו לחדר עם מגשים של פירות ולחם ובשרים מעושנים וגבינות מעושנות. תווי פניו של פאלדין בגרסה נשית היו ברורות
443
ספעת קסם
על שתי הנערות. בנותיו. קלפי המיקוח שהוא הניח על שולחן המשא ומתן, כרטיסי המעבר למכובדות. הן לא היו זנזונות אף אחת מהשתיים לא העזה להתבונן בקניט, אבל אחת חייכה לסורקור בביישנות והתבוננה בו מתחת לעפעפיים מושפלים. סביר להניח, הסיק קניט, שהן אפילו בתולות, ושמעולם לא הורשו ללכת בדהובות עירחלוקה אלא עם עיניה הצופיות של מאמא היו עליהן. והן לא נראו רע. דורגה עדיין דיברה בעורן חהיווד ובשיער הדבש שלהן, אבל עיניהן היו שקדיות וחומות. שתיהן היו שמנמנות כפרי בשל, החשופות היו עגולות ולבנות. הן הניחו מזון ומשקה לכל אחד מהגברים ולמאמא שלהן.
סו^ר השפיל את עיניו לצלחת שלו, אבל נשך את שפתו התחתונה בחרהוד. הוא הרים לפתע את מבטו ולטש מבט נועז באחת משתי האחיות. סומק עלה בלחייה למראה המבט שלו. היא לא פגשה את מבטו, אבל גם לא הסבה את פניה ממנו. הנערה הצעירה לא יכלה להיות בת יותר מחמש-עשרה, אחותה בת שבע-עשרה לכל היותר. הן היו חלקות ונטולות צלקות, דרכון מעבר של גבר לעולם שבו נשים הן רכות ושקטות ודואגות בנכונות לרצונותיהם של בעליהן. עולם שגברים רבים ודאי חלמו עליו, חשב קניט, וסביר להניח שסורקור היה מהם. איזה פרס אחר יכול להיות רחוק יותר מהישג ידו של פירט מקועקע ומצולק מאשר חיבוקה מרצון של בתולה חיוורת. הדבר הבלתי מושג ביותר תמיד היה הנחשק ביותר.
פאלדין העמיד פנים שאינו מבחין בכך שהפירט לוטש מבט בבתו. הוא הכריז, "אה, כיבוד. הבה ננוח לרגע מעסקינו, רבותי, אני מקדם את פניכם להכנסת האורחים של ביתי. אני סבור שכבר פגשתם את סינקווה פאלדין. שתי אלה הן בנותיי, אליסום ולילי". כל נערה הנהנה בראשה בתורה, ואז תפסה את מקומה בין אמה לאביה.
ושתי אלו, חדחד קניט, הן רק ההצעה הראשונה של לא בחבדה הטובה ביותר. וה״מכובדות" הזאת לא חייבת לבוא מעירחלוקה. היו עיירות פירטים אחרות באיים אחרים, והיו
444
ספינת קסם
סוnדים עשירים יותר מפאלדין. אין צו•!־ להיחפז ^^•ה. אין צורך כלל.
השמש עברה את •וב השמים עד שקניט ™•קו• המחו מאצל סינקור פאלדין. קניט נפטר מהמטען שלו ברו™. מעב• לכך, הוא עשה זאת מבלי להתחייב במידה מלאה לבחת קבועה עם פאלדין. לאחר שבנותיו וגמ•™ יצאו מחnדר, קניט בח• לומר שאמנם לא ניתן לפקפק בערך של ברית עסקית עם פאלדין, איש לא יהיה כה nסד לב שייחפז להיבטים אחרים של "ברית" כזאת. הוא הותיר את פאלדין עם הביטחון המפוקפק שהוא יורשה להפגין את רצונו הטוב בכך שינתן לו להציע ראשון על כל סחורה שהמדייסה הביאה ^•חלוקה. האיש היה סוחר טוב מספיק כדי לדעת שזאת הצעה עלובה, וחכם מספיק כדי לדעת שזאת ההצעה הטובה ביותר שיקבל כעת. אז הוא חייך בנוקשות וקיבל אותה.
"כמעט ויכולתי לראות אותו מחשב את המספרים על החלק התחתון של לשונו. כמה ייאלץ לשלם לנו מעל הסבי• על שלושת המטענים הבאים כדי להפגין בפנינו את כוונותיו הטובות?" קניט הגיש לסורקו• את ההלצה ביובש.
"חצעירח... היא הייתה אליסום, או לילי?" שאל םת-קור
"אל תדאג בקשר לזה", הציע קניט בחוס• •גישות. "אני בטוח שאם השם שלה לא ימצא חן בעיניך, פאלדין רשה לך לשנות אותו. הנה". הוא מסר לסורקור את מקלי החשבון שבהם זכו בקלות כה •בה במשא ומתן. "אני מפקיד את אלה בידיך. אל תיתן להם למסור פחות מעות מכפי שהובטח לפני שתרשה לו לפתק. תיקח את המשמרת בספינה הלילה?"
"כמובן", השיב הפי^ט החסון ב^טח הדעת.
קניט לא ידע האם לקמט את מצחו או לחייך. ניתן היה לקנות את האיש בקלות כה רבה בבש• טהור. קניט גי^ד את סנטרו. הוא צפה ra•^• בעודו פונה לעב• המזח ומהלך תהימת לעב• שעת חע•כיים המאפילה. הוא נד בראשו קלות. "זומת", בירך את עצמו בקול שקט. "זונות הופכות את כל זה לפשוט •וח
445
ספינת קסם
עלתה. החורף היה לא רחוק יותר מירח חדש, או מהפלגה בת כמה ימים צפונה. "מעולם לא אהבתי את הקור", אמר לעצמו בקול שקט.
"אף אחד לא אוהב את הקור", השתתף קול קטן בצערו. "אפילו לא זונות".
באטיות, כאילו הקמע היה חרק שעלול להמריא עם ייבהל, הרים קניט את פרק ידו. הוא התבונן סביב ברחוב, ואז העמיד פנים שהוא סוגר חפת. "ומדוע אתה מדבר אלי הפעם?" תבע בקול שקט.
"אבקש את סליחתך". החיוך הקטנטן היה לועג כשלו. "חשבתי שדיברת אתי קודם. פשוט הסכמתי".
"אז אין משקל מוזר כלשהו, שעלי לייחס למילותיך?"
קמע עץ הקוסמים הקטן קפץ את שפתיו כאילו הוא שוקל את זה. "לא יותר מכפי שאני עשוי לייחס למילותיך", טענו הפנים. הוא התבונן באדונו ברחמים. "אני לא יודע יותר מכפי שאתה יודע, אדון. ההבדל היחידי הוא שאני מודה במה שאני יודע בקלות רבה יותר. תנסה את זה בעצמך. תאמר את זה בקול רם: אבל בטווח הארוך, זונה עלולה לעלות לאדם יותר מהרעיה הבזבזנית ביותר".
"מה?"
"אה?" איש זקן שעבר ברחוב פנה חזרה אליו. "דיברת אתי?"
"לא. כלום".
האיש הזקן בחן אותו טוב יותר. "אתה קפטן קניט, לא? מהמרייטה? מסתובב ומשחרר עבדים ואומר להם להיות פירטים?" המעיל שלו היה מרופט, ומגף אחת הייתה פתוחה בתפר. אבל הייתה לו יציבה כשל אדם חשוב.
קניט הנהן פעמיים. לחלק האחרון השיב, "טוב, כך אומרים עלי אנשים".
האיש הזקן השתעל בקוצר נשימה, ואז ירק הצדה. "ובכן, יש כאלה שאומרים גם שהרעיון לא מוצא חן בעיניהם. הם אומרים שאתה מתחיל להחשיב את עצמך יתר על המידה. יותר מדי פירטים, זה אומר פחות לכל אחד. ויותר מדי פירטים שתוקפים
446
ספינת קסם
ספינות עבדים יכולים להכעיס את המושל עד שהוא ישלח את הספינות שלו לכאן. תפיסת ספינות סוחרים שמנות זה דבר אחד, בחור. אבל המושל מקבל נתח ממכירות העבדים. אנחנו לא רוצים לחפור בכיסים של האיש שמממן את ספינות המלחמה, אם אתה מבין אותי".
"אני מבין", אמר קניט בנוקשות. הוא שקל להרוג את הזקן.
הקשיש התנשף ואז ירק שוב. "אבל מה שאני אומר", המשיך בקול חורק יותר. "הוא כל הכבוד לך. תכניס לו, בחור, ותתקע בו גם פעם או פעמיים בשבילי. הגיע הזמן שמישהו יראה לו שדיו כחול על הפנים לא אומר שאדם הוא כבר לא אדם. לא שהייתי אומר את זה לכל אחד כאן. יש כאלה שהיו חושבים שצריך להשתיק אותי, אם היו שומעים אותי מדבר ככה. אבל בהתחשב בזה שזה אתה, חשבתי שאומר לך את זה: לא כל מי ששותק הוא נגדך. זה הכול. זה הכול". הוא התחיל שוב בשיעול השורקני שלו. זה נשמע כואב.
קניט היה משועשע כשגילה שהוא מפשפש בכיסו. הוא הוציא מטבע כסף ומסר אותה לאיש. "תנסה קצת ברנדי לשיעול הזה, אדוני. וערב טוב לך".
הזקן התבונן במטבע בפליאה, ואז הרים אותה ונופף אותה לעבר קניט בעודו צועד משם. "אשתה לבריאותך, אדוני, זאת אעשה!"
"לבריאותי", מלמל קניט לעצמו. מאחר שהתחיל לדבר לעצמו, נראה כעת שהוא לא מסוגל להפסיק. אולי זה היה תוצר לוואי של פילנתרופיה אקראית. האם רוב סוגי הטירוף לא באו בזוגות? הוא דחק את המחשבה ממנו. ■מחשבה רבה מדי הובילה רק לעגמומיות ודיכאון. עדיף לא לחשוב, עדיף להיות אדם כמו סורקור, שוודאי דמיין ברגע זה בתולה מסמיקה במיטתה. עדיף היה לו פשוט היה קונה אישה שמסוגלת להסמיק ולצייץ באופן משכנע, אם זה מה שמושך אותו.
דעתו עדיין הייתה מוסחת כשהגיע לבית הבושת של בטל. יחסית לערב כה קריר, היו יותר אנשים שעמדו ללא מעש מחוץ לדלתה מכפי שהיה מצפה. שניים מהם היו הבריונים הרגילים
447
ספינת קסם
שלה, שחצנים ומחייכים כתמיד. יום אחד, הבטיח לעצמו, הוא יעשה משהו קבוע לחיוכים שלהם. "ערב טוב, קפטן קניט", העז אחד מהם לפנות אליו בעצלות.
"ערב טוב". הוא הגה את התשובה, והעמיס עליה משמעות שונה לחלוטין. אחד מהולכי הבטל נחר לפתע בקול, צחוק ויסקי שגרם לחבריו לצחוק מצחקק. חסרי מוח. הוא עלה במדרגות במרץ, וחשב שהמוזיקה נשמעה קולנית יותר הערב, והתווים נשמעו שבירים יותר. בפנים, הוא סבל את השירות של נער משרת, והנהן כלאחר יד שהוא מרוצה לפני שעבר לחדר הפנימי.
שם, לבסוף, היו די דברים מחוץ לשגרה כדי לגרום לו לגעת קלות בניצב החרב שבחגורתו. יותר מדי אנשים בחדר הזה. לקוחות לא התעכבו כאן. בטל לא הרשתה את זה. אם אדם בא לשלם על זונה, אז הוא יכול לקחת את רכישתו לחדר פרטי וליהנות ממנה כרצונו. זה לא היה בית זונות זול של מלחים, שבו ניתן ללטף ולבחון את הסחורה לפני הקניה. בטל ניהלה בית רציני, דיסקרטי ומכובד.
אבל הערב סירחון הסינדין היה כבד באוויר, וגברים השתרעו בחוצפה בכיסאות שבהם הזונות הציגו את עצמן לראווה בדרך כלל. הזונות שנותרו בחדר, עמדו או ישבו בחיקם. החיוכים שלהן נראו שבריריים יותר, הצחוק שלהן מאולץ יותר, וקניט שם לב למהירות שבה עיניהן נעו לעבר בטל עצמה. הפעם התלתלים השחורים שלה נאספו לקווצות. הם התנופפו נוקשים ונוצצים. למרות שכבת הפודר-ה שלה, ערפל של זיעה נצץ על מצחה ועל שפתה העליונה, וסירחון הסינדין היה חזק בנשימתה.
"קפטן קניט, גבר יקר שכמוך!" בידבח אותו בסגנונה המזו־יף הרגיל. היא באה אליו, זרועותיה רחבות כאילו לחבק אותו. ברגע האחמן היא שמטה אותן כדי לשלב את ידיה בשמחה לפניה. ^™יה היו מוזהבות. "חכה ותראה מה יש לי בשבילך!"
"אני מעדיף שלא לחכות", השיב קניט בעצבנות. עיניו בחנו את החדר.
"מכיוון שידעתי שאתה בא, אתה מבין!" המשיכה לקשקש. "אוה, שמענו מיד, בשהמדייטה באה למזח. וכאן lpfcmrw;
448
ספינת קסם
כולנו שמענו את סיפוח חחרפתקאוח שלך. לא שלא היינו מאושחם לו היית בוחר להעניק לנו את הזכות לשמוע את הסיפו• מפיך". היא עפעפה בעיניה עמוסות החפיט לעברו, וגלגלה את שדיה קדימה כנגד שמלתה.
"את סמ^ה את הסימר המיל שלי", ציין בפניה, אבל היא אחזה בידו ואיימה להטביע אותה בחיקה בעודה מצמידה אותה לגופה ^’בה.
"אוה, הסידור הרגיל שלך!" קראה בעליצות. "פוי לסידור החיל, קפטן קניט היק•. זאת לא הסיבה שאדם בא לבית של בטל, לדב• ח׳•גיל׳. בוא אתי ™•אה. תראה מה שמרתי בשבילך".
היו שלושה גברים ^ד• שעקבו אחר שיחתם בתשומת לב •בה מכפי שנראה מנומס. אף אחד מהם, הבחין קניט, לא נראה מחצה במיוחד כשבטל משכה אותו לחדתן מוא• תחת לצד החדר הראשי. סקרן וזחיר, הוא חחכונן בפנים.
או שהיא הייתה חדשה במקום, או שהיא עבדה בביקוחם הקודמים שלו. היא הייתה מרשימה למי שאוהב נשים קטנות וnיוודוח. היו לה עיניים כחולות גדולות בפנים בצורת לב עם לחיים וחדות וצבועות. הפה הקטן והשמנמן שלה היה צבוע באדום. שיע• קצר וזהוב סורק לתלתלים הדוקים סביב ראשה. בטל הלבישה אותה בכחול בהי•, וקישטה אותה בתכשיטים זהובים. הנערה קמה מהכחות בעלות הציציות וחייכה אליו במתיקות. בחשש, אבל במתיקות. הפטמות שלה נצבעו בוורוד כדי שיבלטו יות• מתחת לבד הדק של שמלתה.
"בשבילך, קפטן קניט", בטל. "מתוקה כמו דבש, ויפה כמו בובה קטנה. והחד• הגדול ביותר שלנו. האם תרצה את ארוחתך קודם,
"כן, ארצה. ובnדד ^גיל שלי, ואחריה את האישה ^גילה שלי. אני לא משחק הן לא משעשעות אותי".
הוא פנה והלך ממנה, נע לעב• המדרגות. מעב• לכתפו, הוא הזכיר לה. "תורי לאטה להתרחץ קודם. ותזכרי, בטל, יין סביר".
"אבל קפטן קניט!" סח^ העצבנות בקולה הייתה לפתע פחד צעקני. "בבקשה, לפחות תנסה את אוורטה. אם היא לא תמצא חן בעיניך, לא תיאלץ לשלם".
449
ספינת קסם
קניט עלה במדרגות. "היא לא מוצאת חן בעיני, אז אין תשלום". גבו התחתון כאב מהמתח. הוא ראה להט ניצת בעיניהם של הגברים כשהחל לעלות במדרגות המרכזיות. הוא הגיע לראש הגרם ופתח את הדלת למדרגות הצרות שמעבר לה. הוא נכנס בה, וסגר את הדלת מאחוריו. כמה צעדים ארוכים וקלים לקחו אותו לרחבה השנייה והקטנה שבה בערה המנורה האחת. כאן הסתובב גרם המדרגות. הוא המתין ללא קול מעבר לפינה. הוא שלף את חרבו ללא קול והוציא גם את סכינו מהחגורה. הוא שמע את הדלת נפתחת בשקט ואז נסגרת שוב. על פי צעדם הזהיר, שלושה גברים לפחות היו מאחוריו על המדרגות. הוא חייך באכזריות. עדיף כאן, במקום סגור כשהם מתחת לו מאשר בחושך ברחובות. עם קצת מזל, הוא יפתיע אחד מהם לפחות.
הוא לא נאלץ להמתין זמן רב. הם היו להוטים מדי. כשהראשון עבר את הפינה, קצה הלהב של קניט שיסף את צווארו של האיש. פשוט מאד. קניט דחף אותו בחוזקה. הוא מעד לאחור על חבריו, בעודו מגרגר באופן לא מובן, ובעודם נופלים אחורה במורד המדרגות, קניט בא בעקבותיהם, חוטף את המנורה בעודו עובר אותה ואז משליך את הזכוכית החמה והשמן הנשפך עליהם. הם קיללו באפלה כעת, כשמשקלו של אדם גוסס דוחף אותם במורד המדרגות. קניט הדף את חרבו כמה פעמים באקראי כדי לעודד את נסיגתם. הוא קיווה שהאיש הגוסס יהיה למטה, ממוטט כנגד רגליהם. לדקור אותו יהיה בזבוז מאמץ, אז הוא מיקם את דחיקותיו גבוה יותר וזכה לסיפוק כששמע שתי זעקות כאב. אולי המדרגות והדלת הסגורה יעמעמו את הצליל. הוא היה בטוח שממתינות לו הפתעות נוספות במעלה המדרגות. אין טעם לקלקל את הציפייה שלהם.
הוא שמע את שלושת אלה פוגעים בדלת במורד המדרגות וזינק לעברם, דוקר בפגיון כל בשר שיכול היה למצוא. כאן היה לו יתרון, שכן כל מה שלא היה הוא היה האויב, בעוד שלהם היה סיכוי טוב באותה המידה לפגוע בבן ברית כמו בו בגרם המדרגות האפל והצפוף. אדם אחד לפחות גישש בפראות בחיפוש אחר
450
ספינת קסם
ידית הדלת, וקילל כשלא מצא אותה. לבסוף הוא מצא, אבל הספיק רק לאפשר לו והבדיו הגוססים ליפול אל הקרקע. בבסיס המדרגות, התבוננה בטל באימה מהטרקלין שלה.
"עכברושים", הודיע לה קניט. עוד מכה מהירה של חרבו, לוודא שהאיש האחרון יישאר על הרצפה וימות. "שרצים על המדרגות שלך. את באמת לא צריכה להרשות את זה, בטל".
"הם אילצו אותי! הם אילצו אותי. ניסיתי למנוע ממך לעלות לשם, אתה יודע את זה!" היללה של האישה נשמעה מאחוריו כשפנה חזרה למדרגות. הוא סגר את הדלת בחוזקה, וקיווה שהצליל לא נשמע במעלה גרם המדרגות לראש הבית. בצעדים קלים כשל חתול, הוא עלה במדרגות המואפלות. הוא נתן לקצה החרב שלו להוביל אותו. כשהגיע לדלת השנייה, הוא היסס. אם הם קלטו משהו - לא, אם הם ערמומיים במידה כלשהי - יהיה אדם הממתין לו מעבר לדלת הזאת. הוא הוריד את הידית בזהירות, אחז מחדש בשני כלי הנשק שלו, ואז דחף את הדלת פנימה בכתפו, נכנס נמוך ושקט ככל שיכול היה. לא היה שם איש.
הדלת לחדר הרגיל שלו הייתה סגורה. קולות נשמעו מבעד לה, מדברים בשקט. קולות של גברים. לפחות שניים, אם כך. הם נשמעו חסרי סבלנות. הם ודאי ראו אותו מבעד לחלון כשניגש לבית של בטל. מדוע לא ארבו לו בראש המדרגות? אולי הם ציפו שחבריהם יתגברו עליו וישאו אותו לחדר הזה עבור-ם?
הוא שקל, ואז נקש על הדלת בחוזקה. "תפסנו אותו!" קרא בצרידות, וזכה לגמולו בששוטח פתח את הדלת עבורו. קניט תחב את הסכין נמוך בבטנו של האיש ואז גרר אותה למעלה בכל כוחו. זה לא גרם נזק במידה שהוא קיווה. מעבר לכך, הסכין הסתבך בחולצה הרפויה של האיש. קניט נאלץ לנטוש אותו בתוכו. הוא דחף את האיש אחורה וזינק קדימה לפגוש את להבו של הבא. הלהב שלו עצר את זה קניט בתנועה נאה, הדף את התקפתו, ואז תקף בעצמו. גישה ג׳נטלמנית לסייף, הבין קניט, בעודו מרחיק את קצה להבו של האיש מצווארו. תחושה שגויה של אבירות ורצון לחתרבדב.
קניט העיף מבט סביב בחדר. היה אדם נוסף שישב בשלווה
451
ספינת קסם
מכוונת בכיסא שלו מול חאn. הוא אחז כוס יין אדום ביד אחת, אבל היה נבון מספיק כדי שידו השנייה תנוח על החרב השלופה שעל ברכיו. אטה הושלכה, עירומה, על המיטה. הם כיסו את האישה והסדינים בדם. "אה. המלך קניט בא לבקר את גבירתו", ציין הגבר היושב בעצלות. הוא החווה בכוסו לעבר הזונה. "אני לא חושב שהיא תהיה במצב מתאים לקבל אותך כרגע. שעשועי היום שלנו הותירו אותה... שלא במיטבה".
זה נועד להסיח את דעתו וזה כמעט עבד. זה היה מטריד. לא. זה הרגיז אותו. חחדד הנעים והנקי הזה, הביטחון היחסי של ביתה של בטל נגזלו ממנו. הוא לעולם לא יוכל להירגע בחדר הזה שוב. המנוולים!
חלק ממנו היה מודע לצעקות ברחוב בחוץ. עוד מאנשיהם. הוא ייאלץ לחסל את זה מהר, ואז את זה שבכיסא. אבל בעודו מנצל את יתרון הטווח שלו, האיש הלועג קם והתקדם אל קניט עם חרבו. זה, לפחות, לא היה טיפש מספיק כדי לחשוב שהוגנות קשורה במשהו להרג. קניט לא היה טיפש מספיק כדי לחשוב שיש לו סיכוי כנגד שני להבים. הוא הצטער שנאלץ ל^תי• את הסכין שלו באיש השני.
זמן טיפשי למות, אמר לעצמו, בעודו הודף להב אחד בחרבו ומעיף את השני הצדה בזרועו. הוא שמח על הבד העבה של שרוולו שספג את •וב עוצמת המכה. מכיוון שראה שעליו להגן על עצמו כעת, תוקפו עבר מיד לשיסופים במקום דקירות. קניט החל נסיגה קשה ובלתי פוסקת בפני שני חלחכים, מבלי זמן לעשות משהו חוץ מלחחגונן ולחחnמק: שני הגברים צחקו וצעקו זה לזה בעודם נלחמים, מילים לועגות אודות מלכים ועבדים וזונות. הוא לא הקשיב, לא יכול היה להקשיב. הסחת דעת של רגע תספיק להמיתו. כל תשומת לבו הופנתה לשני הלהבים ולשני הגברים שאחזו בהם. הגיע הזמן להחליט, זיהה בעוגמה. האם אני גורם להם להרוג אותי עכשיו, באופן נקי, או להילחם עד שכבר לא אוכל להגן על עצמי היטב והם יוכלו לשחק את החתולים, אתי
הוא הופתע כמוהם כשהשמיכה חרקומח נפתחה והושלכה על
452
ספינת קסם
אחד מהם. בעודו נלחם לחשתהרר ממנה, שאר המצעים באו בעקבותיה המהירות, כריות שמנות ממולאות בפלומה, סדינים מתנופפים שכיסו את להביהם של אויביו וסיבכו את רגליהם. סדין כיסה אדם אחד, עטף אותו כמו רוח רפאים מהלכת. הולם, חייך קניט לעצמו. להבו של קניט דקר מבעד לסדין וכשמשך אותו חזרה, פריחת שני גדולה נפערה בו. אטה, מקללת וצורחת, אספה מלוא הזרוע ממיטת הנוצות וחשליבח אותה ואת עצמה על המתקיף הנותר. קניט וידא במהירות שהאיש שדקר חוסל. עד שהסתובב, אטה מצאה את ראשו של האיש השני מתחת לשמיכה וחבטה בו ברצפה שוב ושוב. הסדינים עמעמו את צעקותיו בעודו מנסה לחשתהדד מהחומר העוטף. קניט דקר אותו כמה פעמים כלאחר יד, ואז, קצר נשימה, תקע את החרב במקום שבו, חשב, נמצא לבו של האיש. הגוש המשתולל מתחת לשמיכות דמם. אטה המשיכה לחבוט בראשו ברצפה.
"אני חושב שאת יכולה להפסיק עם זה עכשיו", ציין קניט. היא עשתה זאת, בפתאומיות, אבל הצליל המשיך.
שניהם פנו לצעדים ההולמים במעלה המדרגות. אטה, שבדעח עירומה מעל טרפה, נראתה פראית כחתולת פרא בעודה חושפת את שיניה באופן לא מודע למשמע הצליל. קניט דשדש דרך סבך הגופות והמצעים ואבטח את הדלת. הוא ניסה לטרוק אותה אבל גופו של האיש הראשון היה בדרך. הוא התכופף לגרור את הגופה מהדרך, ולפני שהספיק לסגור את הדלת, היא נפתחה בעוצמה כה רבה שהיא חזרה מהקיר במהירות. קניט תפס אותה לפני שהספיקה לשוב לתוך פניו של סורקור. סורקור היה אדום פנים מריצה, וכמוהו האנשים שהתפרצו לחדר מאחוריו. "איש זקן", התנשף. "בא לספינה. אמר שאולי יש לך צרות כאן".
"זה היה מטבע כסף שבוזבז היטב", ציין קול קטן. סורקור התבונן באטה, מכיוון שחשב שהיא דיברה, ואז הפנה את מבטו במבוכה מהאישה העירומה והחבולה. היא התנודדה על רגליה. היא התבוננה באנשים האחרים שבהו בה ואז התכופפה במגושם, לגדוד פינה של שמיכה לכסות את עצמה. היא חשפה זרוע ויד של גבר שהוטלו על הרצפה ללא חיים.
453
ספינת קסם
"צרות׳/ ציין קניט ביובש. "p^׳. הוא השיב את החרב לנדנה. הוא החווה לעבר הגופה בדלת. "תעביר לי את הסכין שלי, בבקשה".
סורקור כרע לשלוף אותו מהאיש. "צדקת", ציין ללא צורך. "היו דיבורים נגדנו בעיר, והיו אלה שכעסו בגלל מה שעשינו. זה ריי? משועלת הים?"
"אני לא יודע", הודה קניט. "הוא לא הציג את עצמו". הוא התכופף וגרר חלק מהמצעים מהמתים האחרים.
"זה היה ריי", אמרה אטה בקול שקט מבעד לשפתיים חבולות. "הכרתי אותו היטב". הוא שאפה אוויר. "כל אלה היו אנשי שועלת הים". היא החוותה לעבר האיש שבראשו חבטה ברצפה. "זה היה הקפטן שלהם. סקלט". בקול שקט יותר הוסיפה, "הם אמרו שוב ושוב שהם יראו לך שכל פירט הוא מלך לעצמו. שהם לא צריכים אותך, ושאתה לא יכול למשול בהם".
"הם שישה", ציין אחד מאנשי הצוות של קניט ביראה. "קפ׳ן חיסל שישה גברים לבדו".
"כמה היו בחוץ?" שאל קניט בסקרנות בעודו משיב את הסכין שסורקור נתן לו לנדנו.
"ארבעה. הם היו עשרה נגד אחד. היו בחורים אמיצים, מה?" שאל סורקור בכבדות.
קניט משך בכתפיו. "לו הייתי רוצה לוודא שאדם ימות, הייתי עושה אותו הדבר". הוא חייך אל סורקור חיוך קטן. "הם עדיין הפסידו. עשרה גברים. הם פחדו מפני מאד, אם רצו לוודא שאמות". החיוך שלו התרחב. "עוצמה, סורקור. אנשים אחרים רואים שאנו אוספים אותה לעצמנו. הניסיון הזה הוא רק הוכחה שאנחנו נעים לעבר מטרתנו". הוא הפך מודע לעיני אנשיו. "ולוקחים את הצוות שלנו אתנו", הבטיח, והנהן וחייך סביב. חמשת הפירטים שעם סורקור חייכו בחזרה.
סורקור החזיר את להבו למקומו. "טוב. מה עכשיו?" שאל בכבדות.
קניט שקל לרגע. הוא הצביע על אנשיו. "אתה ואתה. ביחד. תעשו סיבוב במסבאות ובבתי הזונות. תמצאו את חברינו
454
ספינת קסם
לספינה ותזהירו אותם, בשקט. אני מציע שיהיה חכם יותר אם כולנו נישן על הסיפון הלילה, עם משמר ערני. סורקו• ואני נעשה זאת. אבל רק לאחר שנוודא שיראו אותנו בעיר, חיים ושלמים. וכולכם, אני מזהיר אתכם: לא לחחרברב בקשר לזה. זה היה כלום, אתם מבינים? אפילו לא שווה סיפור. שאנשים אחרים יספרו אותו בשבילנו. הסיפור יגדל מהר יותר כך". האנשים הנהנו, מחייכים זה לזה בהערכה. "אתה ואתה. אתם תבואו בעקבות סורקור ובעקבותי בעודנו מראים את עצמנו בעי•, אבל לא תהיו אתנו. מובן? תשמרו עלינו, ותקשיבו למה שאחרים אומרים עלינו בשולחנות שלהם. תקשיבו, כי אני ארצה דיווח מלא".
הם הנהנו לסמן שהבינו. הוא התבונן סביב בחדר. היה משהו אחר שהוא צריך לעשות כאן, משהו שהוא התכוון לעשות. אטה עמדה ללא קול, מתבוננת בו. אבן אודם קטנטנה נצצה בתנוך אוזנה. "אה, אתה", הצביע על האnדון. "תדאג לאישה שלי".
המלח הסמיק, ואז הלבין. "כן, אדוני. אה. איך, אדוני?" קניט נד בראשו בכעס. יש לו דברים לעשות, והם הטרידו אותו בפרטים. "אוה, קח אותה לספינה. שים אותה בתא שלי לאחר כך". אם העיר חשבה שאטה היא האישה שלו, אז הוא צריך להוציא אותה מהישג ידם. הוא צריך להיראות כמישהו שאינו פגיע. הוא קימט את מצחו. זה המל? כן.
אטה שחררה את הסדין מהגופה חאnדונח. היא עמדה ישרה כמלכה, וכרכה את הסדין ספוג הדם סביב בתפיח. קניט התבונן בחדר פעם אחרונה, ואז קלט את החיוכים הגאים והלא מאמינים של אנשיו. אפילו סורקו• חייך. למה? אה. האישה. הם ציפו שטבח כזה יהרוג את התיאבון שלו לה. זה שהם האמינו את זה לא הפך אותו לגבר יותר בעיניהם. תשוקה לא הניעה אותו. הוא לא חשב שחבלות על אישה הן דבר מושך. אבל הת^קה שהניחו שהוא חש כלפיה הייתה מה שהם העריצו. טוב, שיחשבו את זה, אם כך. הוא התבונן שוב באיש המסמיק. "דאג שיסופקו לה מים חמים לאמבט. תאכיל אותה. ותמצא לה גם מלבושים הולמים". הוא הניח שזה אומר שהוא ייאלץ להחזיק אותה בתא שלו. שלפחות תהיה נקייה, אם כך.
455
ספינת קסם
מבטו פגש שוב את זה של סורקת־. "טוב, שמעתם את הפקודות שלכם", ציין החובל הראשון שלו למלחים המחייכים. "זוזו!"
גל של אישורים, ושני הרצים שלו אצו במורד המדרגות. האיש שהוצב לאטה חצה את החדר, היסס במבוכה, ואז אסף אותה בזרועותיו כאילו הייתה ילדה גדולה. להפתעתו של קניט, אטה נפלה בזרועותיו באסירות תודה. קניט, סודקוד והשומרים שלהם החלו לרדת במורד המדרגות כשהאיש שנשא את אטה מאחוריהם. הם פגשו את בטל בתחתית המדרגות. זרועותיה התרוממו לפניה כשחבדיזח. "אוה! אתה חי!"
"כן", הסכים קניט.
בנשימה הבאה שלה, היא הכריזה בכעס, "אתה חושב שאתה לוקח את אטה מכאן?"
"כן", קרא קניט מעבר לכתפו במעלה המדרגות.
"מה בקשר לכל האנשים המתים האלה?" צעקה אחריו בעודם צועדים החוצה מביתה.
"אותם את יכולה לשמור לעצמך", השיב קניט.
אטה אחזה בידה בדלת הקדמית כשהיא והנושא שלה עברו אותה. היא טרקה אותה מאחוריהם.
456
ספינת קסם
18׳
מלטה
הכול יכול היה להיות מושלם אלמלא ה^טה השמן ההוא, דאבאד ריסטארט.
מלטה מצאה את הכסף מתחת לכרית שלה בבוקר שבו אביה יצא לים. היא זיהתה את כתב היד הצפוף שלו מהמכתבים שאמה קיבלה לעתים כשאביה יצא לסחור. "לבתי הלא-כל כך-קטנה", כתב פאפא. "משי ירוק יתאים לך היטב". בתוך השקיק הקטן והת היו ארבע מטבעות זהב. היא לא הייתה בטוחה מה הן שוות. היו אלה מטבעות זרים, מאחת הארצות שבהן ביקר בעודו סוחר. מה שמלטה הייתה בטוחה בו מיד היה שהן יספיקו לשמלה המפוארת ביותר שאי-פעם נראתה בבינגטאון.
בימים הבאים, בכל פעם שהיו לה ספקות, היא אחזה בפתק וקראה בו שוב וח□טיחח לעצמה שיש לה את רשותו של אביה לעשות את זה. לא רק את רשותו, אלא גם את עזרתו. הכסף היה הוכחה לכך. העלמת העין שלו, תאמר אמה לאחר מכן בקדרות.
אמה הייתה כה צפויה. וסבתה גם כן. סבתה סירבה להשתתף בנשף הצגת האסיף, וטענה שהסיבה היא אבלה על סבא. וזה הספיק לאמה כתירוץ לומר לה שאיש ממשפחת וסטריט לא יהיה בנשף. וכך, אמרה, לא יהיו ויכוחים בנוגע לשמלות או אדרות או שלמות. היא דאגה לכך שראש תלמד אותה לרקוד, והם חיפשו
457
ספינת קסם
גם מורה טובה לנימוסים והליכות. בינתיים, ראש תעזור גם בשיעורים האלה. וזה די והותר לנערה צעירה בגילה.
החומרה בנימת קולה של אמה הפתיעה אותה. כשמלטה הרהיבה לומר, "אבל אבי אמר ש..." אמה פנתה אליה, ומשהו קרוב לזעם בעיניה.
"אביך לא נמצא כאן", ציינה בקור. "אני כן. ואני יודעת מה נאות לנערה צעירה בבינגטאון. וגם את צריכה לדעת. מלטה, יש לך די והותר זמן להיות אישה. זה טבעי שאת סקרנית בנוגע לדברים כאלה, וטבעי גם שתרצי שמלות יפות וערבים נפלאים של ריקודים עם גברים צעירים ונאים. אבל סקרנות ולהיטות רבות מדי... טוב. אלה יכולים להוביל אותך באותה הדרך שבה הלכה דודתך אלתיאה. תבטחי בי. אני אהיה זאת שתאמר לך מתי השעה כשרה לדברים כאלה. אני יודעת גם שיש בנשף האסיף יותר מאשר שמלות יפות וגברים צעירים בעלי עיניים בוהקות. אני אשת בינגטאון, וסוחרת בינגטאון, ואני יודעת דברים כאלה. לא אביך. אז תחכי בעניין הזה, או שתאבדי את מה שכן השגת".
אז יצאה אמה בזעם מחדר ארוחת הבוקר, ואפילו לא הותירה למלטה זמן להתווכח. לא שהייתה מהווכרהי היא החליטה שהיא לא צריכה להתווכח. ויכוח רק יגרום לאמה לחשוד ולהיזהר. אין טעם להקשות על המשימות שלה.
אביה הציע משי ירוק, ולמרבית המזל הייתה אספקה נאה ממנו בתיבת הים של דודה אלתיאה. היא ביקשה לדעת מה יש בתוכה מאז שהיא נשלחה לבית, אבל אמה אמרה לה בעייפות שזה לא עניינה. אבל התיבה לא הייתה נעולה - דודה אלתיאה אף פעם לא זכרה לנעול כלום - ומכיוון שאלתיאה לא עמדה להשתמש בזה, מלטה לא ראתה סיבה לתת לבד היפה להישאר שם ולדהות. חוץ מזה, בכך שתשתמש בבד הזה, יהיו לה יותר מעות להוציא על תופרת טובה באמת. היא פשוט התנהגה ברסכנותי האם אביה לא אמר לה שזאת תכונה טובה באישה?
מדלו טרל, השיגה מלטה את שמה של תופרת טובה. בייש אותה שהיא חייבת לשאול את החברה שלה, אבל אפילו בעניין
458
ספינת קסם
החשוב הזה, אמה וסכחח היו כה מיושנות. כמעט כל השמלות שלהן יוצרו בבית, כשנאנה מדדה והתאימה ותפרה, ולפעמים אפילו מאמא וסבתא עזרו בתפירה ^•ה. וכך אף פעם לא היו להן בגדים שהיו על פי האופנה האחמ™ מג׳מאיליה. לא. אוה, הן היו רואות משהו שמצא חן בעיניהן בנשף או בתצוגה, ואז העתיקו את זה לשמלה הבאה שתפרו. אבל זה מה שזה תמיד היה: העתק. איש מעולם לא •יכל עליהן או הצמיד ראשים מאחורי מניפה כדי ללחוש בקנאה. הן היו מכובדות מדי. ומשעממות מדי.
ובכן, מלטה לא התכוו™ להיות מתונה כמו אמה המטרונית, או גב•^ כמו דודתה הפרא^ אלתיאה. היא חתכוונח להיות מסתורית וקסומה, ביישנית וצנועה, אבל נועזת ופרועה. היה קשה להסביר את כל זה לתופרת. אישה זקנה במידה מאכזבת שצקצקה בלשונה למראה המשי הירוק שמלטה הביאה לה. "חולנית", אמרה, נדה בראשה האפור. "זה יגרום לך ^ראות חולנית. ורוד ואדום וכתום. אלה הצבעים שלך". מבטא הדורטה הכבד שלה ^ם למילים להישמע כגזר דין. מלטה פ^ה את שפתיה ולא אמרה דבר. אביה היה סוחר שראה את כל העולם הוא ודאי ידע איזה צבעים נ^אים טוב על נשים.
אז החלה פאילה למדוד אותה שוב ושוב, ממלמלת כל הזמן מבעד לפה מלא סיכות. היא גזרה ותלתה צורות ניי• על מלטה, ולא חתייnסה כלל בשמלסח מnחח שהצוואר נראה גבוה מדי והחצאיות קצרות מדי. בפעם השלישית שמלטה התנגדה, פאילה קארט ירקה את הסיכות לתוך ידה והתבוננה בה בזעף. "אותה •וצה להראות כמו נפקנית? נפקנית חולנית?" תבעה.
מלטה נדה בראשה ללא מילים בעודה מנסה להיזכר מה זה נפקנית.
"אז תקשיבי לי. אני אתפור לך שמלה נחמדה, אדרת יפה. שמלה שאימא ואבא שלך ישמחו לשלם לי עליה. בסדר?"
"אבל... הבאתי את הכסף לשלם. הכסף שלי. ואני רוצה שמלה של אישה, לא אדרת של ילדה קטנה". עם כל מילה שאמרה, מלטה הפכה נועזת יות•.
459
ספינת קסם
פאילה קארט קמה לאטה, משפשפת את עורפה. "שמלה של אישה? מי הולך ללבוש את השמלה הזאת, את או אישה כלשהי?"
"אני". מלטה אילצה את קולה להמשיך להישמע תקיף.
פאילה גירדה את סנטרה. שיערה צמחה שם משומה מיובלת. היא נדה ^ראשה לאטה. "לא. את צעירה מדי. את רק תראי מטופשת. את תקשיבי לי. אני אכין לך אדרת יפה. לאף ילדה אחרת לא תהיה דומה לה, הן כולן יבהו וימשכו בחצאיות של אמהותיהן תלחשו אודותייך".
ללא התראה, קרעה מלטה את גזיר הנייר מגופה ויצאה ממנו. "איני מעוניינת שילדות יבהו בי", אמרה ביהירות. "יום טוב לך".
והיא יצאה מהחנות, כשהמשי הירוק שלה תחת זרועה, והלכה במורד הרחוב למצוא תופרת משלה, תופרת שתקשיב לה. היא ניסתה לא לתהות האם דלו טרל שלחה אותה בבוונח לאישה הזקנה וחנודאח הזאת, האם דלו חשבה שמלטה עדיין צריכה ללבוש את החצאיות המעומלנות של ילדה קטנה. לאחדונח החלה דלו להיות יהירה, לרמוז בשחצנות שיש דברים רבים שמלטה, מלטה הקטנה והצעירה, פשוט לא יכולה להבין בנוגע לחייה של דלו כעת. כאילו לא שיחקו יחדיו מאז שיכלו ללכת!
התופרת הצעירה שמלטה בחרה לבשה את החצאיות שלה כמו היו צעיפי משי, בעת ובעונה אחת נצמדות לרגליה וחושפות אותן. היא לא חתוובהח על צבע הבד, ולא ניסתה להחביא את מלטה בנייר. להפך, היא מדדה אותה במהירות ודיברה על דברים כמו שרוולי פרפר ואיך מעט תחרה יכולה להחמיא לחזה המתפתח של אישה צעירה ולגרום אשליה של חזה מלא. מלטה ידעה שהיא בחרה היטב, וממש דילגה הביתה עם סיפור שלא יכלה למצוא שימשאי פנוי כתירוץ לאיחור.
מההחלטה האחת של מציאת תופרת משלה זרם כל המזל הטוב שלה. לאישה היה דודן שייצר נעליים. היא שלחה את מלטה אליו כשבאה אליה למדידה השנייה של השמלה. והיא תזדקק לתכשיטים, הזכירה לה טריטל. היא ציינה בפני מלטה שערכם האמיתי של תכשיטים לא חשוב כמו מראם הנוצץ. זכוכית מסותתת תיראה טוב כמו אבנים יקרות אמיתיות, ואז
460
ספינת קסם
יאפשר לה התקציב שלה תכשיטים נוצצים וגדולים יותר. הייתה לה עוד רודנית, והיא באה להראות למלטה את הסחורה בזמן המדידה השלישית שלה. כשמלטה שבה למדידה האחרונה שלה, הנעליים והתכשיטים היו מוכנים להיאסף גם הם. וטריטל הראתה לה בנדיבות איך לצבוע את שפתיה ועיניה בדרכים החדשות ביותר, ואפילו מכרה למלטה כמה מהאבקות ומצבעי העור שלה. האישה הייתה נדיבה במידה שאין למעלה ממנה. "זה הכול בדיוק כפי שחלמתי, שווה כל מטבע", אמרה לה מלטה, ומסרה לה בשמחה את נרתיק הזהב שאביה סיפק. זה היה יומיים בלבד לפני נשף האסיף.
היה זה הישג של אומץ ויצירתיות להבריח את השמלה העטופה בנייר הביתה ולהצליח להסתיר אותה לא רק מאמה אלא גם מנאנה. לאישה הזקנה כבר לא היו די דברים לעשות. כעת, שסלדן היה מבוגר דיו למורים פרטיים ולא היה צריך להשגיח עליו כל דקה, נראה שנאנה מרגלת אחר מלטה כל הזמן. כל ה״ניקיונות" שעשתה בחדר של מלטה היו לא יותר מתירוץ לחטט בחפצים שלה. נאנה שאלה אותה כל הזמן שאלות שלא היו מעניינה של המשרתת הזקנה. "מהיכן השגת את הניחוח הזה? האם אמך יודעת שענדת את העגילים האלה כשיצאת לעיר?"
הפתרון שמצאה בסוף היה פשוט. היא הורתה לראש לאחסן את החבילה שכללה את השמלה, התכשיטים והנעליים במגוריה שלה. סבתה העניקה לראש לאחרונה קוטג׳ משלה, קוטג׳ שנפתח לגן הבריכה. מלטה לא ידעה מה ראש עשתה שמגיע לה חלל פרטי שכזה, אבל היא מצאה תועלת בכך. איש לא חשד בכך שהיא מבלה זמן עם ראש. אחרי הכול, האם האישה לא מלמדת אותה צעדי ריקוד ויציבה והליכות? זה היה מצחיק מאד, כמובן, ששפחה יודעת דברים כאלה. דלו ומלטה צחקקו על כך לעתים תבוב™ בזמנים הקצרים שבילו יחדיו. דלו, כמובן, חשבה כעת שהיא מבוגרת ונשית מכדי לבלות זמן עם ילדה כמו מלטה. טוב, זה ישתנה לאחר שמלטה תציג את עצמה בנשף האסיף.
ראש הייתה גם זו שעזרה לה להתלבש בליל הנשף. מלטה לא
461
ספעתקסם
הודיעה לה מראש. זה היה נותן לאישה הזקנה זמן רב מדי לשקול את חרכדים ואז לרוץ להלשין לסבתה או לאמה. היא פשוט הלכה לקוטג׳ של ראש וביקשה ממנה את החבילה שלה. היא אמ^ה לראש לעזו• לה להתלבש, והאישה צייתה, עם חיוך מוז• על פניה. מלטה •אתה כעת את השימושיות ח•כח בשפחה צייתנית. כשהשמלה הייתה סגודח, היא התיישבה מול המ^אה הקטנה של ראש וענדה את התכשיטים שלה בזה אחר זה, ואז צבעה בקפידה את שפתיה ועיניה. כפי שהתופרת ה•אחה לה, היא ש•טטח את הקצה החיצוני של אוזניה ותנוכי אוזניה באותו הצבע כמו עפעפיה. התוצאה הייתה אקזוטית ומפתה כאחד. השפחה נראתה נדהמת לחלוטין ממה שהיא עשתה. היא ודאי התפלאה מכך שמלטה ניחנה בבישו•ים נשיים כאלה.
כשהשימשאי שמלטה ארפה מראש הגיע לדלתה, ראש ^אתה •ק מעט מודאגת. ולאן הולכת הליידי הצעיירה? ערב בב^ה של קיטן שוייב, אמ^ה לה מלטה. אמה ואביה של קיטן ארגנו הצגת בובות שתשעשע אותה ואת אחיה הצעי• בעוד חהו•ים שלה הלכו לנשף האסיף. היה ידוע לכל שהקרסול של קיטן עדיין כאב מאז שהפוני שלה השליך אותה מגבו. מלטה תלך לעודד אותה. מכיוון ששתיהן עמדו להחמיץ את נשף האהי^ף, הן יכולות לעשות זאת יחדיו.
למלטה היה ביט^ן מוחלט בשקרים שסיפ•ה בשלווה. ראש האמינה לה לחלוטין, הנהנה וחייכה ואמ^ה שאין לה ספק שקיטן תהיה משועשעת כיאות. החלק המ^יד היחיד היה גלימת החורף חבחח שמלטה נאלצה ללבוש מעל שמלתה בחן לנשף. היא לא התאימה לשמלה כה משובחת. אבל אסור היה שאבק ה•nוב ילכלך את שמלתה, והיא לא רצתה שאיש י^אה אותה לפני שתכנס למפגש. העגלה הדו-גלגלית לא הייתה בדיוק חר•ך המסורתית להגיע לנשף. כל השאר יבואו בב•ברוח שלהם, או ירכבו על הסוסים חמ•חיבים ביות• שלהם. ובכן, לא היה דבר שביבולחה לעשות בנוגע לכך. הסוס חמ•חיב ביות• שלה היה הפוני השמן שהיא חלקה עם סלדן. היא התחננה לשווא לקבל סוס משלה. ^ל, אמה אשה לה, שאם היא •וצה לפנות את
462
ספינת קסם
הזמן ללמוד לרכב כיאות, היא יכולה ללמוד על הסוסה שלה. הסוסה של אמה הייתה מבוגרת יותר ממלטה. אפילו אם היא הייתה רוצה להשתמש בפוני, לא היה סיכוי להוציא סוס דביבח מהאורחת בשעה הזאת מבלי שאמה תשמע על כך. חוץ מזה, בהתחשב בחצאיות המרפרפות שלה, היא לא חשבה שרכיבה על גב סוס תהיה הולמת.
אבל למרות כל זה, למרות גלימת החורף הכבדה שחדטי□ח את פניה מזיעה בלילה החמים הזה, למרות השיר הגס שנראה שנהג השימשאי חושב שהוא משעשע, למרות העובדה שהיא ידעה שאמה תזעם לאחר מכן, זה הכול היה מרגש מאד. "אני עושה את זה. אני באמת עושה את זה", לחשה לעצמה שוב ושוב. היא חשה עוצמה מסהדדת מכך שסוף סוף לקחה שליטה על חייה. היא לא קלטה כמה מאסה בלהישאר בבית ולהיות הילדה של אמה. אמה הייתה כה משעממת ומטרוניטית ומיושבת. היא מעולם לא עשתה דבר שלא היה מצופה ממנה.
במשך השנה האהדונח, בעוד סבא גסס, הבית היה המקום המשעמם ביותר בעולם. לא שהוא אי-פעם היה מרתק. לא כמו בתיהם של אנשים אחרים. משפחות סוחרים אחרות אירחו מפגשים בבתיהן, ולא רק מפגשים של סוחרים. היו כאלה שקידמו בבדכח את פני החדשים בעיר ומשפחותיהם. בני בקרט העבירו פעם ערב שלם של כיף עם להקת לוליינים שנשכרה על ידי אחת ממשפחות החדשים. פוליה בקרט סיפרה על כך ביום למחרת, על כך שהנערים הצעירים בלהקה לבשו לא יותר מפיסת בד סביב אזור החלציים שלהם, ועל כך שהם להטטו באש ובסכינים ובכדורי זכוכית. מעולם לא היה דבר כזה בבית וסטריט. סבתה נהגה להזמין כמה מחסוחדות הזקנות, אבל כל מה שהן עשו היה לשבת □חךד ולרקום יחדיו וללגום "ן ולדבר על כך שהכול היה טוב יותר פעם. אבל אפילו זה לא קרה מזה זמן רב. כשהמחלה של סבא החמירה, סבתא הפסיקה להזמין אנשים לבית. הכול היה שקט ומשעמם, והחדרים עמומים במשך כמעט שנה. אימא אפילו הפסיקה לנגן בנבל שלה בערבים - לא שזה חסר למלטה. בכל פעם שהיא ניגנה, היא ניסתה ללמד את מלטה את התווים.
463
ספינת קסם
ישיבה במקום ומשיכה בחוטי נבל לא היה מה שמלטה חשבה עליו כעל ערב מעניין.
"תעצור כאן!" לחשה לנהג השימשאי, ואז בקול רם יותר, "לא. כאן. תעצור כאן! אני אלך לדלת ברגל. אמרתי שאני אלך, אידיוט שכמוך!"
הוא כמעט והגיע למעגל האור שנוצר על ידי הלפידים לפני שעצר. והוא העז לצחוק למראה הכעס שלה. היא נתנה לו בדיוק כמה שהייתה חייבת לו על הנסיעה ולא אגורה יותר מכך. שיצחק על זה. הוא נקם בה בכך שלא הושיט את ידו כדי שתרד. ובכן, היא לא הייתה זקוקה לידו. היא צעירה ומלאת חיים, לא אישה זקנה ונכה. היא דרכה קצת על שולי שמלתה בעודה יורדת, אבל היא לא מעדה או קרעה אותה. "תחזור לקחת אותי בחצות", פקדה עליו בתקיפות. זה היה סוף מוקדם לנשף האסיף, אבל למרות שלא רצתה להודות בכך, היא לא רצתה לדחוק באמה יותר מדי. יותר מדי, והיא עלולה להכעיס גם את סמכותה של סבתה. חוץ מזה, התצוגה תמיד התבצעה זמן קצר לאחר חצות, ומלטה מעולם לא חיבבה את החלק הזה בנשף האסיף. זה פשוט היה דוחה מדי. באחת השנים, כשמלטה הייתה רק בת שבע, הנציג מהגשם הפראי הוריד את מסכתו לתצוגה. מלטה נדהמה למראה גופו. זה היה כאילו ילד החל להתפתח כאנושי, אבל בעודו גדל הוא צמח מעבר לגבולות הגוף האנושי, הוציא עצמות מוזרות, גובה בלתי רגיל, בשר שאולי הכיל איברים שלא היו קיימים בגוף אנושי. היא התמלאה יראה כשסבתה לחצה ידיים אתו וכינתה אותו "אח". סבה הניח את התצוגה של משפחתם בידיו של איש הגשם הפראי בעצמו. במשך לילות רבים לאחר מכן, כשמראהו של איש הגשם הפראי גרם לה לסיוטים, היא התנחמה בכך שסבה היה כה אמיץ. היא לא צריכה לחשוש ממפלצות שכאלה. ובכל זאת, "חצות בדיוק", חזרה ואמרה.
הנהג התבונן ברוב משמעות במטבעות המעטים בידו. "אוה, ללא ספק, גבירה צעירה", אמר בסרקסטיות. הוא הניע את הסוס שלו ובעוד טפיפותיו של הסוס הזקן נמוגו אל תוך הלילה, מלטה חשה אי-נוחות לרגע. מה אם הוא לא ישוב? היא לא יכלה
464
ספינת קסם
להעלות בדעתה מצב שבו תלך כל הדרך הביתה בחושך, וודאי שלא בשמלה ארוכה ונעליים רכות. היא דחקה ממחשבותיה את האפשרות. היא לא תיתן לדבר לעמוד בינה לבין הנאתה מהלילה הזה.
בדכדות עצרו ברחבת חסוהדים. מלטה הייתה כאן בעבר פעמים רבות, אבל הלילה האולם נראה גדול ומאיים יותר. זוהרם של הלפידים גרם לשיש לזהור בגוון כמעט ענברי. מכל כרכדח ירדו סוחרים, בזוגות או קבוצות משפחתיות, כולם לבושים במיטב המחלצות. השמלות היקרות של הנשים נגררו על המרצפות. הנערות לבשו את שארית פרחי השנה שעברה בשיערן, והבנים הקטנים קורצפו וטופחו עד שהיו מסודרים במידה לא סבירה. וחגבדים... במשך זמן מה עמדה מלטה בצללים והתבוננה כמעט בחמדנות בעודם יורדים מכרכתת או מסוסים. מהאבות והסבים התעלמה. בעיניה עקבה אחר הבעלים הצעירים ואחר הגברים שרווקותם הוצגה w'lb™.
היא צפתה בהם בעודם מגיעים, והיא תהתה. איך בוהדים, איך אישה יודעת? היו סוגים כה רבים, אבל במשך חייה, אישה יכולה להחזיק רק באחד. או אולי שניים, אם בעלה מת צעיר והותיר אותה אלמנה בעודה מסוגלת עדיין ללדת. ועדיין, היא הניחה, אם אישה באמת אוהבת את בעלה, היא לא תקווה שזה יקרה, לא משנה כמה סקרנית היא. ובכל זאת. זהב לא נראה הוגן. שם, על הסוס השחור, עוצר אותו בפתאומיות כה רבה שפרסותיו של הסוס נקשו על המרצפות, זה היה רואד קאירן. שיערו נשפך במורד גבו בזרם שחור, נוצץ כרעמתו של הסוס ופרוע כמוה. כתפיו מתחו את תפרי מעילו המחויט. היה לו אף חד ושפתיים צרות, ודלו רעדה בשדיברח עליו. "אוה, הוא אכזרי", אמרה בידענות כה רבה, ואז רק פלבלה בעיניה כשמלטה תבעה לדעת מה זה אומר.
קנאה אכלה את לבה של מלטה על כך שדלו יודעת דברים כאלה והיא לא. אחיה של דלו הזמין את חבריו לסעוד בביתו לעתים קרובות. רואד היה אחד מהם. אוה, מדוע לא יכול היה להיות לה אח כמו סרווין, שרכב וצד והיו לו חברים נאים, במקום
465
ספעתקסם
וינטרו המטופש עם הגלימות החומות הרפויות שלו וסנטרו חסר הזקן? היא עקבה אחר צעדיו המהירים של רואד בעיניה, וסימנה לעצמה את הדרך שבה פינה מקום לפתע בקידה עמוקה ומנומסת כדי לתת לרעיה צעירה להיכנס לאולם לפניו. בעלה לא נראה מרוצה מהאבירות הזאת.
כרכרה נוספת עצרה. משפחת טרנטור, על פי הסמל שעל הדלת. על הרסן של הסוסים הלבנים שמשכו אותה היו נוצות טווס. מלטה צפתה במשפחה יורדת מהכרכרה. ההורים היו לבושים באופן כה מיושב באפור בהיר, ואחריהם שלוש בנותיהם הלא נשואות, כולן בגווני שבט זהב ומחזיקות ידיים כאילו חששו שגבר כלשהו ינסה להפריד בין אחיות כה מסורות. מלטה נחרה בבוז שקט למראה הפחדנות שלהן. קריון ירד אחרון. הוא היה לבוש באפור, כמו אביו, אבל הצעיף שסביב צווארו היה בצבע זהב עמוק יותר מזה של אחיותיו. ידיו היו בכפפות לבנות הערב. קריון תמיד לבש כפפות, כדי לכסות את הצלקות הנוראות שקיבל כשמעד לתוך אש כילד. הוא התבייש בידיו, והיה צנוע גם בנוגע לשירה שכתב. הוא מעולם לא הקריא אותה בקול בעצמו, והותיר את המשימה הזאת בידי אחיותיו המסורות. שיערו היה חום וכילד הוא היה מנומש כביצה. עיניו היו ירוקות. דלו התוודתה בפני מלטה שהיא חושבת שהיא מאוהבת בו. יום אחד, אמרה, היא קיוותה להיות זאת שתעמוד בפני חברים נבחרים ותקריא את שיריו האחרונים. כזו נפש עדינה, לחשה דלו, ואז נאנחה.
מלטה צפתה בו עולה במדרגות, ונאנחה גם היא. היא ייחלה להיות מאוהבת. היא ייחלה לדעת עוד על גברים, לדבר בידענות על זה או על אחר, להסמיק למשמע שם או לקמט את מצחה בחומרה למראה עיניים אפלות. אמה טעתה, טעתה כשאמרה שיש די והותר זמן להיות אישה. השנים שבהן את אישה עם ברירה, מעטות מדי. במהרה נשים נישאו והשמינו מתינוקות. מלטה לא חלמה על בעל סולידי ועריסה מלאה. היא רעבה לזה, ללילות האלה בצללים, לרעב הזה של הנשמה, ולתשומת לבם של גברים שלא יכלו לטעון שהיא שייכת להם.
466
ספינת קסם
טוב, זה לא יקרה לה בעודה מתחבאת בצללים. היא הסירה את הגלימה שלה מכתפיה בנחישות. היא צררה אותה והשליכה אותה מתחת לשיח כדי שתוכל לקחת אותה משם לאחר מכן. היא כמעט והצטערה שאמה וסבתה לא שם, שהיא לא מגיעה בטוחה ששיערה לא נפ—, שהצבע על שפתיה עדיין ישר ורענן. ל^גע היא דמיינה את כולם מגיעים יחדיו, את אביה הנאה מגיש את זרועו ללוות אותה לנשף. אבל עם המnשכח הזאת ראתה את וינטרו הקטן והמגושם מטופף מאחוריו בגלימת הכוהנים החומה שלו, ואת אמה בשמלה צנועה במידה מחניקה. מלטה החבווצה. היא לא הגיישה במשפחה שלה. היא הייתה נהנית מכך לו הם היו שם, לו רק ידעו איך להתנהג באופן הולם ולהתלבש היטב. האם היא לא ביקשה, שוב ושוב, שאמה תבוא לנשף השנה? ובכן, הם סירבו לה. אם מלטה עמדה להיכנס לחייה כאישה, היא תיאלץ לעשות את זה בכוחות עצמה. והיא תהיה אמיצה, וחדשח רק לשמץ מחטרגדיח והב^תת שלה להיראות על פניה. אוה, היא תהיה עליזה הלילה, צוחקת ומקסימה, אבל ברגע לא זהי•, אולי עין יודעת תתבונן בה ותדע את ההזנחה שממנה סבלה בבית, תדע איך משפחתה מתעלמת ממנה ופוסחת מעליה. היא שאפה עמוקות והלכה קדימה לעבר אורות הלפידים והדלתות ה•nבוח והמזמינות.
הסוסים שמשכו את כרכרח משפחת טרנטור טופפו משם. כרכ•ח אחרת תפסה את מקומה. משפחת טרל, קלטה מלטה בתענוג ובאימה. דלו תהיה בכרכרה הנאת. הוריה ואחיה הבכור סרווין יהיו שם אתה, למרבית הצער. אם מלטה תברך אותם בעודם יורדים מחכרברה, הותה של דלו ודאי ישאלו היכן אימא וסבתא. מלטה עוד לא הייתה מוכנה להתמודד עם שאלות מביכות. ובכל זאת, יהיה כיף להיכנס בזרועות שלובות עם דלו, שתי נשות סוחרי בינגטאון צעירות ומרהיבות שנכנסו לחברה יחדיו. היא התקרבה בצעד נוסף. אם הושיה ואחיה של דלו י^דו לפניה, יש סיכוי שהיא תוכל ללחוש לדלו ולגרום לה לחכות לה.
כפי שמלטה קיוותה, הוריה של דלו ירדו ראשונים. אמה הייתה מרהיבח. שמלתה הייתה פשוטה בצבע כחול עמוק. המחשוף
467
ספינת קסם
שלה הותיר את כתפיה וצווארה חשופים פרט לשרשרת כסף אחת עם שורת אבני בושם. כמה מלטה ייחלה לכך שאמה תראה, ולו פעם אחת, לבושה באופן כה אלגנטי. אפילו מהמקום שבו ארבה, היא חדיהח את הניחוח חמסהדד של האבנים. אמה של דלו אחזה בזרועו של אביה. הוא היה גבוה ורזה. גם מקטורנו ומכנסיו, העשויים מפשתן, היו כחולים, והחמיאו לשמלתה של רעייתו. הם עלו במדרגות האולם כמו אנשים מאגדה. מאחוריחם, המתין סרווין בחוסר סבלנות שדלו תרד מחכדבדח. כמו אביו, מעילו ומכנסיו היו כחולים, מגפיו בצבע שחור בוהק. הוא ענד עגיל זהב יחיד באוזן אחת, ושיערו חשהוד סולסל באופן נועז לתלתלים ארוכים. מלטה, שהכירה אותו כל חייה, חשה לפתע רעד קטן ומוזר בבטנה. הוא מעולם לא נראה לה כה נאה. היא ייחלה לכך שתוכל להדהים אותו בנוכהותח.
ואולם, היא עצמה נדהמה כשדלו הופיעה לבסוף בדלת הכרכרה. שמלתה הייתה בצבע שמלתה של אמה, אבל שם נגמר הדמיון. שיערה נקלע לכתר שקושט בפרחים רעננים, ופס עיטור של תחרה קישט את חצאיותיה הקצרות וגרם להן להגיע כמעט לאמצע השוק. תחרה תואמת קישטה את הצווארון הגבוה והחפתים שלה. היא לא לבשה תכשיטים כלל.
מלטה לא הצליחה לעצור בעד עצמה. היא צעדה אל דלו כרוח נוקמת. "אבל אמרת שתלבשי שמלה אמיתית השנה! אמרת שאימא שלך הבטיחה לך את זה", פנתה לח□דתח. "מה קרה?"
דלו נשאה מבט אומלל אל מלטה. אז התרחבו עיניה בפליטה ופיה נפתח. לא בקע ממנו צליל.
סרווין נעמד לפניה, מגונן. "איני סבור שיכול להיות שאת מכירה את אחותי", אמר בקול יהיר.
"סרווין!" קראה מלטה בכעס. היא התבוננה מעבר לו בדלו. "מה קרה?"
עיניה של דלו התרחבו עוד קצת. "מלטה? זאת את?"
"כמובן שזאת אני. האם אמך שינתה את דעתה?" חשד מרושע החל להתפתח במוחה של מלטה. "ודאי עשית מדידות לשמלה. ודאי ידעת שלא תורשי ללבוש שמלה אמיתית!"
468
ספינת קטם
"לא חשבתי שתהיי כאן!" ייללה מלטה באומללות, בעוד סרווין טרל שואל בחוסר אמון־, "מלטה? מלטה וסטריט?" עיניו נעו עליה באופן שידעה שהוא גס רוח. גס רוח או לא, זה גרם לרעד נוסף לעבור בה.
"טרל?" סוקור קב ירד מסוסו. "טרל, זה אתה? טוב לראות אותך. ומי זאת?" מבטו הלא מאמין נע ממלטה לסרווין. "אתה לא יכול להביא אותה לנשף האסיף, חבר. אתה יודע שזה רק לסוהדים". משהו בנימתו גרם למלטה אי-נוחות.
כרכרה נוספת עצרה. המשרת התקשה לפתוח את הדלת, הידית נראתה תקועה. מלטה ניסתה לא לבהות. זה לא היה הולם לליידי. אבל המשרת ראה אותה ונראה שהופעתה מדהימה אותו כל כך שהוא שכח את משימתו כליל. בתוך הכרברה, חבט גבר שמן בדלת בכתפו, והדלת נפתחה באחת, והחמיצה אותה במעט. ודאבאד ריסטארט, בכל תפארתו השמנה והמגושמת, כמעט נפל לדהוב.
המשרת תפס את זרועה כדי לייצב אותה בעודה נחפזת להתרחק מהדלת המונפת. אם הוא לא היה אוחז בזרועה, היא הייתה יכולה להתרחק בקלות ולהימנע מאסון. במקום זאת היא הייתה שם כשדאבאד איזן את עצמו בעזרת הדלת ואז דרך על שולי שמלתה. "אוה, אני מבקש סליחה, באמת", הכריז בלהט, ואז המילים מתו על שפתיו בעודו בוחן אותה מכף רגל ועד ראש. היא נראתה כה שונה, שלזמן מה הייתה בטוחה שהוא לא זיהה אותה. היא לא הצליחה לעצור בעד עצמה. היא חייכה אליו.
"ערב טוב, חסוהר ריסטארט", בירכה אותו. היא קדה, משימה קשה יותר בחצאיות חאדובות יותר מכפי שציפתה. "אני מקווה ששלומך טוב".
הוא עדיין בהה בה. כעבור רגע הוא פתח את פיו וצייץ, "מלטה? מלטה וסטריט?"
אחרת באה לתפוס את מקומה של כרכרת בני טרל. זאת הייתה מקושטת בירוק וזהב, צבעי הגשם הפראי. אלה ודאי הנציגים ממשפחות הגשם הפראי. הנשף יתחיל ברגע שהם יתיישבו.
469
ספעתקסם
מאחוריה, כמו הד, נשמע קולו הספקני של שוקור, "מלטה וססריט? אני לא מאמין!"
"כמובן". היא שוב חייכה אל דאבאד, נהנית סה^! הנדהמת שבה עיניו זינקו מהמחרוזת על צווארה לחn•ה שקישטה את החזה שלה. הוא התבונן לפתע מאחוריה. היא פנתה, אבל לא היה שם אף אחד. לעזאזל. דלו נכנסה לנשף בלעדיה! היא פנתה ™•ה לדאבאד, אבל הוא התבונן סביב בפראות. כשדלת ב•כ•ח הגשם הפראי נפתחה, הוא אחז לפתע ב^מה ודחף אותה מאחור, כמעט לתוך הדלת הפ^חה עדיין של הב•בדח שלו. "שקט!" לחש. "אל תאמת דבר!"
הוא פנה ™•ה וקד עמוקות כשנציגי הגשם הפ^אי יצאו מחבדב•ח שלהם. מלטה הציצה מעבר לו. הם היו שלושה השנה. שניים גבוהים ואחד נמוך, זה כל מה שהצליחה לראות, שכן הם עטו גלימות וכדרסים״ הבד חבחח של הגלימות שלהם היה משהו שהיא מעולם לא ראתה בעב•. הוא היה שחור כשהם עמדו במקומם, אבל כל תנועה ג^מה לו ל^קד בצבעים מסנוורים. ירוק, כחול ואדום נצצו לרגע באפלה עם כל חנועח״
"הסוחר ריססארס", בי^כה אותו אחת מהם. קולה הצו•ם של אישה.
"הסוחרת וינטגלי", השיב, קד עמוק עוד יותר. "אני מקדם את פניך לבינגטאון ולנשף האסיף".
"תודה לך, דאבאד. אראה אותך בפנים, אם כך?"
"כמובן", השיב. "אני רק צריך למצוא את הכפפות שלי. נראה שהפלתי אותן על •צפת חב•ב•ח שלי".
"כמה חס• הי•™ מצדך!" נזפה בו. קולה ליטף את המילים באופן מוז•. אז היא נעה בעקבות בני לווייחח״
אוויר הסתיו העומד הס•יn מזיעתו הפתאומית של ריססארס. ברגע בו נסגרו דלתות האולם מאחורי משפחת הגשם חפ•אי, הוא חסחובב ועמד בפני מלטה. הוא אחז ב^ועה וניע• אותה.
"היכן סבתך?" תבע. אז, בס•ם הספיקה להשיב, שאל באותה מידה של דחיפות, "היכן אמך?"
היא הייתה ^יכה לשקר. היא הייתה ^־יכה לומר שהן כב•
470
ספינת קסם
נכנסו, או שהיא פשוט יצאה לשאוף מעט אוויר קריר יותר. אך היא אמרה בפשטות, "באתי לבדי". היא התבוננה הצדה, ודיברה בקול שקט יותר, כמבוגרת למבוגר. "מאז שסבי מת, אני חושש שהן הפכו כבולות יותר לבית מאי־־פעם. זה כל כך עצוב. אבל ידעתי שאם לא אצא קצת, אני פשוט אשתגע. אתה לא יכול לתאר לעצמך כמה עגום היה מצבי -״
היא התנשפה כשהוא אחז בזרועה חזק יותר ומשך אותה לעבר הכרכרה. "מהר! לפני שעוד מישהו יראה אותך^.. לא דיברת עם אף אחד אחר, נכון?"
"אני... לא. טוב, רק עם דלו ואחיה. אתה מבין, רק הגעתי, ו... תעזוב אותי! אתה פורע את השמלה שלי".
זה הפחיד וזעזע אותה, איך שהוא דחף אותה לכרכרה, וטיפס בעקבותיה בנחישות. על מה הוא חשב? היא שמעה סיפורים על גברים שתשוקה ותאווה גרמו להם לעשות דברים אימפולסיביים, אבל דאבאד ריסטארט? הוא היה זקן! הרעיון היה מגעיל מדי! הוא טרק את הדלת, אבל הפעם היא סירבה להיסגר. הוא החזיק אותה סגורה וקרא, "נהג! לבית וסטריט. מהר". למלטה אמר, "תשבי במקום. אני לוקח אותך הביתה".
"לא! תעזוב אותי, אני רוצה ללכת לנשף האסיף. אתה לא אבי!"
הסוחר ריסטארט התנשף בעודו אוחז בידית הדלת, ומחזיק אותה סגורה. הכרכרה החלה לנוע בפתאומיות ומלטה התיישבה באחת.
"לא, אני לא אביך", הסכים ריסטארט בחומרה. "והלילה אני מודה לסא על כך, שכן אני בטוח שלא היה לי מושג מה לעשות בך. רוניקה המסכנה! לאחר כל שאר הדברים שהיא עברה השנה. האם לא היה נורא מספיק שדודתך נעלמה לחלוטין, מבלי שתציגי את עצמך בנשף האסיף כשאת לבושה כמו יצאנית ג׳מאילית? מה יאמר אביך על זה?" הוא משך מטפחת גדולה משרוולו וניגב בה את פניו המיוזעות. הוא לבש, הבחינה, את אותם מכנסיים ומקטורן כחולים שלבש בשנתיים הקודמות. הם נמתחו על ידי גופו הרחב. מריח הארז בכרכרה, היא פקפקה בכך
471
ספינת קסם
שהוא הוציא אותם מתיבת הבגדים שלו לפני הלילה. והוא מעז לדבר אתה על בגדים ועל אופנה!
"השמלה הזאת חובנח עבורי במיוחד ללילה הזה, בכסף שפאפא שלי נתן לי, עלי להוסיף. אז איני חושבת שהוא יכעס שהשתמשתי בו על פי הצעתו. מה שהוא אולי ירצה לדעת, עם זאת, הוא מה חשבת כשחטפת את בתו הצעירה מחדהוב וגו-רת אותה בניגוד לדצונח. איני חושבת שהוא יהיה מרוצה".
היא המרה את דאבאד ריסטארט שנים רבות, וידעה באיזו קלות סבתה הפחידה אותו כשכעסה עליו. היא ציפתה לפחות למעט מיחס הכבוד הזה לעצמה. אבל הוא הפתיע אותה כשנחר. "שיבוא אלי וישאל אותי, כשהוא ישוב לנמל, ואני אומר לו שניסיתי להציל את המוניטין שלך. מלטה וסטריט, את ^*יכה להתבייש בעצמך. ילדה קטנה כמוך; לבושה כמו... ואז מעזה להציג את עצמך כך בנשף האסיף. אני מתפלל לסא שאף אחד אחר לא זיהה אותך. ודבר שתאמרי לא יוכל לשכנע אותי שאמך או סבתך ידעו דבר על השמלה הזאת או על כך שבאת לנשף בשעה שכל ילדה סבירה הייתה עדיין מתאבלת על סבה".
היא יכלה לומר תריסר דברים בתשובה לכך. שבוע לאחר מכן, היא חשבה על כולם, וידעה בדיוק איך הייתה צריכה לומר אותם. אבל באותו הרגע לא עלו בדעתה מילים והיא ישבה שותקת בזעם חסר אונים כשהכדכרח המתנודדת נשאה אותה הביתה בעיקשות.
כשהם הגיעו, היא לא המתינה לדאבאד דיסטאדט, כי אם נדחפה על פניו ויצאה מהבדבדח ומיחרח להגיע לדלת לפניו. למרבית הצער ציץ מחצאיתה נתפס בקצה דלת חברבדה. היא שמעה אותו נקרע ופנתה חזרה בקריאת ייאוש, אבל היה מאוחר מדי. הציץ ומשי ירוק באורך יד היה תלוי ממסגרת הדלת. דאבאד התבונן בבד, ואז סגר עליו את הדלת. הוא חלף על פניה בזעף וניגש לדלת הבית וצלצל למשרתים בקול.
נאנה פתחה את הדלת. למה זאת הייתה חייבת להיות נאנה? היא לטשה בדאבאד מבט זועף, ואז התבוננה מעבר לו במלטה, שהשיבה לה מבט nw לרגע נאנה נראתה רק נעלבת. אז היא
472
ספינת קסם
נשפה באימה וצעקה, "מלטה! לא, לא יכול להיות שזאת את. מה עשית, מה עשית?"
זה הביא עליהם את כל משק הבית. ראשית הופיעה אמה, וירתה תריסר שאלות זועמות בדאבאד ריסטארט, שאלות שעליהן לא יכול היה לענות. אז הופיעה סבתה, בכותונת הלילה שלה, שיערה כרוך בצעיף לילה, כדי לנזוף באמה על שהיא משמיעה שאון כזה בלילה. למראה מלטה, סבתה החווירה לפתע. היא גירשה את כל המשרתים פרט לנאנה, שאותה שלחה להביא תה. היא אחזה בפרק ידה של מלטה בתקיפות והובילה אותה במורד המסדרון למה שהיה חדר העבודה של סבה. רק לאחר שדאבאד, קפריה ומלטה היו בפנים והדלת הייתה סגורה היא פנתה אליה.
"תסבירי את עצמך", פקדה.
מלטה הזדקפה. "רציתי ללכת לנשף האסיף. פאפא אמר שאני רשאית, ושאני יכולה ללכת בשמלה, כפי שהולם לאישה צעירה. לא עשיתי דבר שאני מתביישת בו". הכבוד העצמי שלה היה ללא דופי.
סבתה כיווצה את שפתיה החיוורות. כשהיא דיברה, היה קרח בקולה. "אז את באמת נבובת ראש כפי שאת נראית". היא פנתה ממלטה, מתעלמת ממנה לחלוטין. "אוה, דאבאד, איך אוכל להודות לך על שהחשת אותה הביתה? אני מקווה שלא סיכנת את המוניטין שלך בעודך מציל את זה שלנו. כמה אנשים ראו אותה כך?"
דאבאד ריסטארט נראה לא נינוח בבירור. "לא רבים. אני מקווה. סרווין טרל ואחותו הקטנה. חבר כלשהו שלו. אני מקווה שזה הכול". הוא התעכב כאילו הוא שוקל האם לשקר או לא. "משפחת וינטגלי הגיעה, כדי לייצג את הגשם הפראי, בזמן שהיא הייתה שם. אבל אני לא חושב שהם ראו אותה. לשם שינוי, אולי, ממדי הביאו תועלת כלשהי". הוא שפשף את הבטן שלו בצער. "הסתרתי אותה מאחורי, וחטפתי אותה לכרכרה שלי ברגע שהם חלפו. גם המשרת שלי היה שם, כמובן". הוא הוסיף בחוסר רצון, "והיו משפחות סוחרים אחרות, שבאו והלכו, אבל אני מקווה
473
ספינת קסם
שלא הפכתי את העניין למחזה בולט מדי". פניו היו מוטרדות בעודו מוסיף כחיסוס, "כמובן, את לא ידעת דבר על זה?"
"אני חשה הקלה ובושה להודות שלא ידעתי אמ^ה סבתה בחומרה. עיניה היו מלאי האשמות כשפנתה לאמה של מלטה. "קפריה? האם ידעת מה בתך זוממת?" לפני שאמה הספיקה להשיב, המשיכה סבתה, "ואם לא ידעת, איך יכולת שלא לדעת?"
מלטה ציפתה שאמה תפרוץ בבכי. אמה תמיד פרצה ב^. במקום זאת, היא פנתה לבתה. "איך יכולת לעשות לי את זה?" תבעה. "ולמה? אוה, מלטה, למה?" היה יגון נורא במילוחיח. "האם לא אמרתי לך שאת •ק צריכה לחמת? שבבוא השעה, את תוצגי כיאות? מה יכול היה לשכנע אותך לעשות." לעשות את זה?" אמה נ•אחה הלומה.
מלטה הייתה חסרת ביטחון לרגע. "רציתי ללכת לנשף האסיף. אמרתי לך את זה. שוב ושוב, התחננתי שיורשה לי ללכת. אבל את לא הקשבת, אפילו לאחר שפאפא אמ• שאני יכולה ללכת, אפילו לאחר שהוא הבטיח לי שאוכל לקבל שמלה אמיתית". היא עצרה, והמתינה שאימא תודה בהבטחה הזאת. כשהיא •ק לטשה בה מבט מזועזע, צעקה מלטה, "טוב, זאת אשמתך שלך שאת מופתעת! אני •ק עשיתי מה שפאפא הבטיח שאוכל לעשות".
משהו בפניה של אמה התקשה. "לו היה לך מושג כלשהו כמה אני רוצה לסטור לך כרגע, היית מדברת בנימוס רב יותר, ילדה".
אמה מעולם לא ריכ•ח אתה כך. ילדה, היא קראה לה, כאילו היא משרתת. "אז למה שלא תעשי את זה?" תבעה מלטה בזעם. "הע•כ הזה ™•ס עבורי בכל דרך אחרת! מדוע שלא תכי אותי כאן, מול כולם, וזהו?" הטרגדיה של תוממתיה חהרוסוח עלתה והחניקה אותה.
דאבאד ריסטארט נראה מזועזע. "אני באמת חייב ללכת", אמ• בחופזה, וקם.
"אוה, דאבאד, שב", אמ^ה סבתה בעייפות. "יש תה m־!. אנחנו חייבות לך לפחות את זה על ההצלה הלילה. אל תיתן לחוש חר•מח של נכדתי לדחות אותך. למרות שהכאתה של
474
ספינת קסם
מלטה אולי תגרום לכולנו להרגיש טוב יותר בשלב זה, מעולם לא נדרשנו לדבר כזה - עד עתה". היא חייכה אל הסוחר ריסטארט בעייפות וממש אחזה בידו. היא הובילה את האיש השמן והקטן חזרה לכיסאו והוא התיישב כבקשתה. זה גרם למלטה בחילה. הן לא רואות איזה איש קטן ומגעיל הוא, עם הפנים האלה והמצח המקריח שנצץ מזיעה, ובגדיו הלא מתאימים והלא אופנתיים? מדוע הם מודות לו על שהשפיל אותה?
נאנה נכנסה לחדר עם מגש של דברי תה. היה לה גם בקבוק תחוב מתחת לזרוע אחת, ומגבת כרוכה על אותה הזרוע. היא הניחה את הבקבוק והמגש על השולחן ואז פנתה להגיש למלטה מגבת. היא הייתה לחה. "תנקי את הפנים שלך", אמרה לה האישה הזקנה בגסות. כל המבוגרים התבוננו בה, ואז הסבו את מבטם. הם העניקו לה פרטיות לציית. לרגע היא הייתה אסירת תודה. אז היא הבינה מה הם מנסים לעשות, אומרים לה לשטוף את פניה כמו ילדה מלוכלכת.
"לא אעשה זאת!" קראה, והשליכה את המגבת הרטובה לרצפה.
לאחר מכן היה רגע ארוך של שתיקה. אז שאלה אותה סבתה אגב שיחה, "את מודעת לכך שאת נראית כמו זונה?"
"אני לא!" הכריזה מלטה. היה לה עוד רגע של ספק, אבל היא הדפה אותו. "נראה שסרווין טרל חושב שאני מושכת הערב. השמלה הזאת והסגנון הזה של צביעת אוזני אופנתיים מאוד בג׳מאיליה כרגע".
"עבור הזונות, אולי", המשיכה סבתה ללא רחם. "ולא אמרתי שאת ׳לא מושכת׳. את פשוט לא מושכת באופן שבו אישה מכובדת תחוש בנוח".
"למעשה", התחיל דאבאד ריסטארט באי-נוחות, אבל סבתה המשיכה, "אנחנו לא בג׳מאיליה, ואת אינך זונה. את בת למשפחת סוחרים גאה. ואנחנו לא חושפים לראווה את הגופות או את הפנים שלנו בפומבי. אני תוהה על כך שלא הבחנת בכך עד עתה".
"אם כך הייתי רוצה להיות זונה בג׳מאיליה!" חבריזה מלטה
475
ספינת קסם
בזעם. "מכיוון שכל דבר אחר יהיה טוב יותר מאשר להיחנק כאן. להיאלץ להתלבש ולהתנהג כמו ילדה קטנה כשאני כמעט אישה בוגרת, להיאלץ להיות שקטה, להיות מנומסת, להיות". לא מובחנת. אני לא רוצה לגדול כך, אני לא רוצה להיות כמוך וכמו אימא. אני רוצה... להיות יפה, שיבחינו בי, וליהנות, ושגברים ירצו להיות לידי וישלחו לי פרחים ומתנות. ואני לא רוצה שמלה באופנה של שנה שעברה ולהתנהג כאילו שום דבר לא מרגש או מכעיס אותי. אני רוצה..."
"למעשה", התפרץ דאבאד במגושם, "הייתה, אה, אופנה דומה בג׳מאיליה מאז השנה שעברה. אחת מ... אה... בנות הלוויה של המושל הופיעה כך. בלבוש של, אה, אשת רחוב. לא באירוע ציבורי, אבל בפגישה פרטית גדולה מאד. כדי להכריז, איך נאמר, על המסירות המוחלטת שלה למושל ולצרכיו. שהיא מוכנה, נו, שיראו אותה ויתנהגו אליה כאל ה... טוב..." דאבאד שאף עמוקות. "זהו לא דבר שהייתי דן בו אתכן באופן רגיל", ציין במבוכה. "אבל זה קרה, והיו, אה, נאמר הדים לכך בלבוש האופנתי בחודשים לאחר מכן. צבע הפנים, ה... אה, רצועות הנגישות של החצאיוה.יי" הוא לפתע האדים מאוד והשתתק.
סבתא רק נדה בראשה בכעס. "לכך התדרדר המושל שלנו. הוא מפר את הבטחותיהם של סבו ואביו, ומוריד את רמת בנות הלוויה שלו לזונות עבור תענוגות הגוף שלו. היה זמן שבו משפחה הייתה גאה כשבתה נבחרה לבת לוויה, שכן זאת הייתה משרה שדרשה חוכמה ודיפלומטיות. מה הן עכשיו? ההרמון שלו? זה מגעיל אותי. ולא אראה את נכדתי לבושה כך, לא משנה כמה פופולרית תהיה האופנה".
"את רוצה שאני אהיה זקנה ומרושלת, כמוך וכמו אמא", הכריזה מלטה. "את רוצה שאני אעבור מלהיות תינוקת להיות אישה זקנה. ובכן, לא אעשה את זה. מכיוון שזה לא מה שאני רוצה".
"בכל חיי", הכריזה קפריה לפתע, "לא דיברתי כך לאמי. ולא אסבול את זה שתדברי כך עם סבתך. אם -"
"אם היית עושה זאת, אולי היו לך חיים!" ציינה מלטה לפתע.
476
ספינת קסם
"אבל לא! אני בטוחה שתמיד היית עכברית ושקטה וצייתנית. כמו פרה. מציגים אותה בשנה אחת ומשיאים אותה בבאה, כמו פרה שמנה במכירה פומבית! עונה אחת של ריקודים וכיף, ואז נישואים כדי ללדת תינוקות לגבר שיציע להורייך את העסקה הטובה ביותר". היא זעזעה את החדר כולו. היא התבוננה סביב בכולם. "זה לא מה שאני רוצה, אימא. אני רוצה חיים משלי. אני רוצה ללבוש בגדים יפים, וללכת למקומות נפלאים. אני לא רוצה לשאת נער סוחרים נחמד שתבחרו עבורי. אני רוצה לבקר יום אחד בג׳מאיליה, אני רוצה ללכת לחצרו של המושל, ולא כאישה נשואה עם שרשרת של תינוקות מאחורי. אני רוצה להיות חופשייה מכל זה. אני רוצה -״
"את רוצה להרוס אותנו", אמרה סבתה בקול שקט, ומזגה תה. ספל מסוךד אחר ספל, בשלווה וביעילות בעודה אומרת את מילותיה המקללות. "את רוצה, את אומרת, ולא מקדישה כל מחשבה למה שכולנו צריכים". היא הרימה מבט מחובות התה שלה לשאול, "תה או פורט, דאבאד?"
"תה", אמר □אסידות תודה. "לא שאני יכול להישאר זמן רב. עלי להיחפז חזרה, לכל הפחות להיות בזמן למתן התשורות. אין לי אף אחד אחר שייתן את התשורות שלי במקומי, את יודעת. ונראה שחסוחדת וינטגלי רוצה לדבר אתי. הם לא יצפו לכן השנה, כמובן, בגלל האבל שלכן־... קולו השתתק באי-נוחות.
"תה? טוב ויפה, אם כך". המשיכה סבתה חלקות. עיניה נעו מדאבאד לנאנה. "נאנה, יקירה. אני לא רוצה לבקש את זה ממך, אבל האם תוכלי ללוות את מלטה למיטתה? ולדאוג שהיא תתרחץ היטב קודם לכן. אני מצטערת שאני מטילה את זה עלייך".
"כלל וכלל לא, גבידח. אני רואה זאת כתובתי".
ונאנה עשתה זאת. גדולה וחסרת רחמים כפי שהייתה כשמלטה הייתה ילדה קטנה, היא אחזה בפרק ידה וגרדח אותה מהחדר. מלטה באה בשקט, למען הכבוד העצמי שלה, לא מתוך הסכמה כלשהי. היא לא נלחמה כשנאנה הפשיטה אותה, והיא נכנסה בעצמה לאמבט המהביל שנאנה שפכה עבורה. למעשה,
477
ספינת קסם
היא לא אמרה מילה לאומנת הגדולה והשתלטנית שלה, אפילו לא כדי לקטוע את המונולוג המשעמם של נאנה על כמה שהיא צריכה להתבייש בעצמה.
מכיוון שהיא לא מתביישת, אמרה מלטה לעצמה. ולא פוחדת כלל. כשאביה ישוב הביתה, הם כולם ייאלצו לשלם על יחסם הרע אליה. לעת עתה, היא תסתפק בכך.
בכך, ובתחושה הרועדת שמבטו של סרווין טרל העיר בה. היא חשבה על עיניו וחשה זאת שוב. סרווין, לפחות, ידע שהיא כבר לא ילדה קטנה.
478
ספינת קסם
9ו
עדויות
"זה כואב מאד?"
"האם את חשה כאב?"
"לא כמו בני אנוש, אבל אני מבינה את המצוקה בה אתה ודאי חש -׳׳
"אז למה את שואלת? כל תשובה שאתן תהיה חסרת משמעות עבורך".
לאחר מכן הייתה שתיקה ארובח. וויוואסיה הרימה את זרועותיה החלקות ושילבה אותן על חזה. היא כחתח היישר קדימה. לחמה בגאות היגון והייאוש שכתוכח. זה לא חשחפד בינה לבין וינטרו. מאז קרס, הטינה שלו ^•ה בכל יום. זה הפך ימים שעשויים היו להיות נעימים לעינוי.
הרוח נשבה מצפון, ודחפה אותם דרומה, לאקלימים חמים יותר. מזג האוויר היה נאה, אבל כל השאר היה רע. הצוות היה מסוכסך עם וינטרו ולפיכך אתה. היא קלטה מדיבוריהם של האנשים את התמצית של מה שק^ה על החוף. בתכה המוגבל, היא הבינה את זה. היא ידעה שוינטרו עדיין האמין שחnלסתו הייתה נכונה. והיא ידעה, בחוכמת הזיכרונות האצורים בה, שסבו היה מסכים אתו. אבל כל מה שנדרש כדי לאמלל אותו היה
479
ספינת קסם
הידיעה ששאר הצוות ראה בו פחדן, ושנראה שאביו מסכים אתם. וזה כל מה שנדרש כדי שהיא תחוש אומללות עמוקה באותה המידה.
למרות אומללותו, הוא לא בעיניה, זה אמר רבות על הרוח שבו. למרות שחבריו לספינה דחו אותו מחברתם, והוא נאלץ לחיות חיים שאותם לא רצה, הוא עדיין המשיך לעבוד קשה וללמוד. הוא קפץ במהירות ככל אחד מהם לציית לפקודות, והשתדל בכל יום לקחת על עצמו חלק של גבר בעבודה. הוא היה כעת מוכשר ככל נער סיפון והחל ללמוד במהירות את משימותיו של מלח בעל יכולת. הוא יישם את מוחו בנוסף לגופו, והשווה ניהול המפרשים של אביו לפקודות שגאנטרי נתן. חלק מלהיטותו נבע מכך שמוחו רעב להזדמנויות לימוד להן התרגל. מאחר שנשללו ממנו ספרים ומגילות, הוא למד כעת את שיעוריהם של הרוח והגל. הוא קיבל את העבודה הגופנית של חייו על הסיפון כפי שקיבל בעבר את העבודה הבזויה בפרדס המנזר. היו אלה משימות שאדם חייב לבצע כשהוא חלק מחיים כאלה, ואלה משימות שאדם צריך לבצע היטב. אבל וויוואסיה ידעה גם שיש מניע שני ללמידתו את מלאכת הספנות. הוא רצה להוכיח לצוות במעשים שהוא לא מפחד מסיכונים הכרחיים ולא בז למלאכת המלחים. הוסטריט שבו גרם לו לשמור על צוואר נוקשה ועל ראש מורם למרות הבוז שספג מסורג ומחבריו. וינטרו לא יכול היה להתנצל על החלטתו בקרס. הוא לא חש שטעה. זה לא מנע מהבוז של הצוות להכאיב לו.
אבל זה היה לפני התאונה.
הוא ישב ברגליים משוכלות על הסיפון, מערסל את ידו הפצועה בחיקו. היא לא הייתה צריכה להתבונן בו כדי לדעת שגם הוא בוהה באופק הרחוק. האיים הקטנים שדרכם חלפו לא עניינו אותו. ביום כזה, אלתיאה הייתה נשענת על המעקה, עיניה להוטות. ירד גשם כבד ביום הקודם, והנחלים הקטנים הרבים באיים היו מלאים וזרמו בעוצמה. חלקם מצאו את דרכם אל המים המלוחים בעצלתיים, אחרים נפלו בגיליונות של כסף כמפלים מהאיים התלולים והמסולעים יותר. כולם תרמו מים
480
ספינת קסם
מתוקים שצפו במשך זמן מה מעל המלח, משנים את צבעיהם של המים דרכם נעה הספינה בשלווה כה דבח. האיים האלה היו מלאים בציפורים. ציפורי ים, ציפורי חוף, ואלו שגרו בצוקים המתנשאים, כולם תרמו את תוויהם למקהלה. החורף אולי הגיע, אבל באיים האלה זה היה חורף של גשם ושל צמחיה שופעת. ממערב להם, החופים המקוללים נעטפו באחד מערפילי החורף הממדב שלהם. המים המהבילים של הנהתת הרבים שזרמו מהחוף הזה חיממו את האקלים בעודם עוטפים את א" הפירטים בערפל. האיים האלה לעולם לא ידעו שלג, שכן המים החמימים של המעבר הפנימי הדפו את החורף האמיתי. אבל ככל שהאיים היו ירוקים ומזמינים, וינטרו חשב רק על חוף רחוק יותר, הרחק בדרום, ועל מנזר שהיה במרחק יום נסיעה ממנו, בתוך היבשת. אולי הוא היה שורד טוב יותר לו הייתה אפילו תקווה קלושה שהמסע שלהם יסתיים שם. אבל הוא לא. אביו לא היה כה שוטה שיציע לו אפילו תקווה מעורפלת לבריהח־ הסחר שלהם יגרום להם לעצור בנמלים רבים, אבל מארו לא היה אחד מהם.
כאילו הנער חש את מחשבותיה בבידוד כפי שאלתיאה עשתה, הוא חדבין לפתע את ראשו מעל ברמו הכפופות. הוא לא בבח־ הוא עבר את שלב הבכי, וחשש בצדק מהלעג הנוקשה שלו זכה מטורג על כל הפגנת חולשה. וכך נשללה משניהם אפילו היכולת לתת ביטוי לאומללות שנקפצה בתוכו ואיימה לקרוע אותו לגזרים. בעבוד זמן מה, הוא שאף עמוקות ופקח את עיניו. הוא בהה בידו הקפוצה בהולשח בחיקו.
עברו שלושה ימים מאז התאונה. תקלה טיפשית, כמו רובן, במבט מאחור, מהסוג הנפוץ על הסיפון. מישהו שחת־ חבל לפני שוינטרו ציפה לו. וויוואסיה לא האמינה שזה היה מכוון. רגשות אנשי הצוות כלפיו ודאי לא היו כה חזקים. רק תאונה. סיבוב של חבל ההמפ משך את ידו האוחזת של וינטרו אתו, ותקע את אצבעותיו בגלגלת. כעס בעבע עמוק בתוך וויוואסיה במילותיו של טורג לנער בעודו שוכב מקופל על הסיפון, מצמיד את ידו המדממת לחזהו. "מגיע לך על שלא שמת לב, פחדן קטן ועלוב שכמוך. פשוט היה לך מזל טיפשי שזאת הייתה רק אצבע
ו 48
ספינת קסם
ולא כל היד שלך שנשברה. תרים את עצמך ותחזור לעבודה. אף אחד כאן לא ינגב את האף שלך וייבש את העיניים הקטנות שלך בשבילך". ואז הוא הלך משם, והותיר את מיילד לבוא ללא מילים, מלא אשמה עם חמספחח הכמעט נקייה שלו לקשור את האצבע של וינטרו לידו. מיילד, שידיו החליקו על החבל שוינטרו אחז בו. מיילד, שהצלעות הסדוקות שלו עדיין היו חבוש™ ומחלימות.
"אני מתנצל", אמר וינטרו בקול שקט. עברו יותר מכמה רגעים של שתיקה. "אני לא צריך לדבר אלייך כך. את מציעה לי יותר הבנה מכל אדם אחר על הסיפון... את לפחות מנסה להבין את מה שאני מתיש. זאת לא אשמתך, באמת, שאני כל כך אומלל. זה פשוט עצם זה שאני כאן כשהייתי רוצה להיות במקום אחר. הידיעה שלו היית כל ספינה פרט לספינה חיה, אבי לא היה מאלץ אותי להיות כאן. זה גורם לי להאשים אותך, למרות שאין לך כל שליטה במה שאת".
"אני יודעת", השיבה וויוואסיה בעייפות. היא לא ידעה מה יותר גרוע, כשהוא דיב• אתה או כשהוא שתק. השעה שבילה אתה בכל בוקר ובכל אחר צהריים הייתה בפקודת אביו. היא לא ידעה מדוע קייל אילץ אותו לקרבה אתה. האם הוא קיווה שקשר כלשהו יתפתח בדרך נס? הוא ודאי לא יכול להיות טיפש עד כדי כך. לפחות, הוא לא יכול להיות כה טיפש ולהניח שיוכל לאלץ את הנער לאהוב אותה. ב^ותה מה שהיא, ובהיותו מי שהוא, לא הייתה לה בחרה אלא לחוש קשר אליו. חשבה על הערב בשיא הקיץ שנראה כעת כה רחוק, הלילה הראשון שהוא בילה על סיפונה, וכמה טובה הייתה חחnלחם יחדיו. לו רק היו מורשים לגדול באופן טבע'?.. אבל לא היה טעם לייחל לכך, כפי שלא היה טעם בכך שנתנה למnשכוחיח לשוב לאלתיאה. כמה הצטערה שהיא לא כאן עכשיו. קשה מספיק להיות בלעדיה, שלא לדב• על התהייה הבלתי פוסקת מה קרה לה. וויוואסיה נאנחה.
"אל תהיי עצובה", אמר לה וינטרו, ואז, כששמע את הטיפשות במילותיו, נאנח בעצמו. "אני מניח שזה ג•וע עבו•! באותה המידה כמו עבורי", הוסיף.
היא יכלה לחשוב על יותר מדי תשוב™ לכך, ולכן לא אמרה
482
ספינת קסם
דבה המים פכפכו על פני הnרסום שלה, וה•™ המתונה החישה אותם האיש שמאחורי ההגה היה בעל ימלת. הגיוני. הוא היה אחד מאלה שנבחרו על ידי קפטן ומטמט, והוא היה על סיפונה במשך עשרים שנה. זה היה ערב שבו יש להיות מרוצים, הפלגה דרומה מקור החורף חזרה לחום, וכך כאבה לה אומללותה עוד יות•.
היו דברים שהנע• אמר לה, במשך הימים האn•ונים, מילים שהוא אמ• מתוך כעס ותסכול ואומללות. חלק ממנה זיהה את המילים בתור מה שהן: ועטת זעם כנגד גורלו, לא ^גדה. אבל היא לא הצליחה לעזוב אותן, והן חתכו אותה כמו ווים בכל עת שהיא הרשתה לעצמה לחשוב עליהן. הוא גינה אותה אתמול בבוק• לאחר משמרת לילה גרועה במיוחד, ואמ• לה שלסא אין כל חלק בקיומה ושהיא לא זכתה לכל חלק מכוחו האלוהי, והיא רק דימוי של חיים ורוח, שנו^ה על ידי בני אנוש על מנת לשרת את חמדנותם. המילים הדהימו וזעזעו אותה, אבל מה שהיה חמור עוד יותר הוא שקייל צעד מאחורי הנע• והפיל אותו לסיפון בזעם על כך שהוא ^:•ה בה כך. אפילו האנשים הטובים בעת• בצוות דיברו •עות על ועטת לאחר מכן, ואמת שהנער ודאי יקלל את הספינה במזל רע במילותיו המרושעות. קייל נ•אח לא מודע לכך שהיא חשה את המהלומה שפגעה בוינטת באותה העוצמה כמוהו. הוא גם לא עצר לחשוב שאולי זאת לא הד•! לעזור לוינטרו לפתח רגשות חיוביים כלפיה. תחת זאת חו•ח קייל לנער ל^דת מתחת לסיפון למשימות הנוספות שהוא שנא יותר מכול. היא לבדה להגות במילותיו ח•עילוח של הנע• ולתהות האם אינן, אחרי הכול, נכונות לחלוטין.
הנע• גרם לה לחשוב. הוא גרם לה לחשוב על רב•ים שאף בן וסטריט לא שקל בעודו על סיפונה. גראה שחצי מחייו, ^n^, מוקדשים לח•הורים בנוגע לאיך הוא ראה את החיים האלה ביחס לקיומם של אחרים. היא ידעה על סא, שכן כל שאר בני וסטריט סגדו לו באופן שטחי. אבל אף אחד מהם מעולם לא שקל את קיומו של האלוהי, ולא חשב ל^אות את השתקפות האלוהות בחיים סביבם. אף אחד מהם לא האמין בעוצמה כזאת שיש טוב
483
ספינת קסם
וכבוד בחזהו של כל אדם, ולא נצר את הרעיון שלכל ברייה יש גורל מיוחד משלה, שיש צורך כלשהו בעולם שרק חיים באופן הנכון יכולים לספק. ולפיכך אף אחד מהם לא התאכזב מרה כמו וינטרו בקשריו היומיומיים עם חבריו.
"אני חושב שייאלצו לחתוך את האצבע שלי". הוא דיבר בקול שקט ומהוסס, כאילו מתן ביטוי לפחד הזה עלול להפוך אותו למציאות.
וויוואסיה נצרה את לשונה. זאת הייתה הפעם הראשונה מאז התאונה שהוא יזם שיחה. היא זיהתה לפתע את הפחד העמוק שהסתתר מאחורי מילותיו הקשות אליה. היא תקשיב ותיתן לו לחלוק עמה מה שיוכל.
"אני חושב שהיא לא רק שבורה. אני חושב שהמפרק רוסק". מילים פשוטות, אבל היא חשה את האימה הקרה האורבת מתחתן. הוא שאף ועמד בפני המציאות לה התכחש. "אני חושב שידעתי את זה מאז שזה קרה. ועדיין המשכתי לקוות... אבל כל היד שלי התנפחה מאז אותו הבוקר. והיא חשה רטובה מתחת לתחבושות". קולו הפך שקט יותר. "כל כך טיפש. טיפלתי בפציעות של אחרים בעבר, לא כמרפא, אבל אני יודע לנקות פצע ולהחליף הרבושהי אבל זאת, היד שלי?" לא הצלחתי לאזור די אומץ להתבונן בה מאז אתמול בלילה". הוא השתתק. היא שמעה אותו בולע רוק.
"האין זה מוזר?" המשיך בקול גבוה יותר ומאומץ. "הייתי שם פעם כשסאיגריט חתך את רגלו של אדם. זה היה הכרחי. זה היה כה ברור לכולנו. אבל האיש אמר שוב ושוב, ׳לא, לא, הבה נחכה עוד מעט זמן, אולי היא תחלים', כשניתן היה לראות שמצבה מחמיר כל שעה. לבסוף אשתו שכנעה אותו לתת לנו לעשות את מה שחייב להיעשות. תהיתי, אז, מדוע הוא דחה את זה שוב ושוב, במקום פשוט לסיים את העניין. מדוע להיאחז בפיסת בשר ועצם מרקיבה, רק מכיוון שהיא פעם הייתה חלק מועיל מגופך?"
קולו השתתק לפתע. הוא התקפל קדימה שוב, מעל לידו. וכעת היא חשה את פעימות הכאב שלו, הלמות ידו שענתה כהד לכל פעימה של לב גופו.
484
ספינת קסם
"האם אי-פעם התבוננתי באמת בידי בעבר, חשבתי עליהן באמת? ידי po... תמיד שומעים על ידי כוהן. כל חיי, היו לי ידיים מושלמות. עשר אצבעות, כולן עובדות וגמישות. נהגתי ליצור ויטראז׳ים. האם ידעת זאת, וויוואסיה? נהגתי לשבת ולשקע את עצמי כל כך בעבודתי." ידי נעו מרצונן, כך כמעט נראה. ועבשיו־.."
הוא השתתק שוב. וויוואסיה העזה לדבר. "מלחים רבים מאבדים אצבעות. או גפיים שלמות. אבל המלחים האלה עדיין..."
"אני לא מלח. אני כוהן. נועדתי להיות כוהן! עד שאבי גזר עלי את הגורל הזה. הוא משמיד אותי. הוא מנסה בכוונה להשמיד אותי. הוא ואנשיו לועגים לאמונתי, כשאני מנסה להיצמד לאידיאלים שלי, הם משתמשים בהם כנגדי. אני לא יכול לעמוד במה שהוא עושה לי, במה שהם עושים לי. הם משמידים..."
"אבל המלחים האלה עדיין נותרים מי שהם, אם או בלי הגפיים האבודות". המשיכה וויוואסיה ללא רחם. "אתה לא אצבע, וינטרו. אתה אדם. אתה גוזר את השיער שלך, את הציפורניים שלך, אבל אתה עדיין וינטרו ואדם. ואם אתה כוהן, אז תישאר כוהן, עם עשר אצבעות או עם תשע. אם עליך לאבד אצבע, עליך לאבד אצבע. אבל אל תשתמש בכך כתירוץ להפסיק להיות עצמך". היא עצרה, כמעט נוצרת את שתיקתו המתפלאת של הנער. "אני יודעת מעט על סא שלך, וינטרו. אבל אני יודעת הרבה על בני וסטריט. מה שאתה נולדת להיות, אתה תהיה, בין אם זה כוהן או מלח. אז תהיה מה שנועדת להיות. אל תיתן להם לעשות לך דבר. תהיה זה שמעצב את עצמך. תהיה מי שאתה, ובסופו של דבר כולם ייאלצו לזהות מי אתה, בין אם הם מוכנים להודות בכך ובין אם לאו. ואם רצונך הוא לעצב את עצמך בדמותו של סא, אז תעשה את זה. מבלי לייבב".
"ספינה". הוא אמר את המילה בקול שקט, אבל זאת הייתה כמעט תפילה. הוא שיטח את ידו הבריאה על הקרשים שלה. לאחר היסוס רגעי, הניח את כף ידו הפצועה לצדה. בפעם הראשונה מאז שאלתיאה עזבה את הספינה, היא חשה אחד משלה מושיט לה יד לקבלת כוח. היא פקפקה בכך שהוא ידע
485
ספינת קסם
שזה מה שהוא עושה, אולי כשהוא הרכין את ראשו ודיבר מילים שקטות, הוא חשב שהוא התפלל לסא. אבל לא משנה למי הוא הפנה את ׳תפילתו לכוח, היא הייתה זאת שענתה לה.
"וינטרו", אמרה בקול שקט, בתום מילותיו השקטות. "לך לאביך עכשיו ותאמר לו שיש לעשות את זה. ותדרוש שזה ייעשה כאן, לצדי. בשמי, אם הם לא ייענו לבקשתך".
היא חששה שהוא יהסס. אך הוא קם בחן. ללא מילה לאף אחד אחר הוא עשה את דרכו לתא של הקפטן, שם נקש בחוזקה על הדלת בידו הבריאה.
"יבוא", השיב קייל.
היא לא יכלה לראות את כל מה שקרה בתוכה, אבל היא הייתה מודעת לכך בדרך שבני האנוש מעולם לא נתנו לה מילה. אז היא ידעה את הלמות לבו של וינטרו, וחשה גם את זינוק הניצחון הקטן שהוא חש כשאביו נשא את מבטו משטרות המטען ובהה בהפתעה למראה בנו העומד בפניו באומץ כזה.
"מה אתה עושה כאן?" תבע קייל בנוקשות. "אתה נער הסיפון, לא יותר מכך. אל תבוא אלי עם הבכיינות שלך".
וינטרו עמד בקול שקט עד שאביו סיים. אז הוא דיבר בקול מדוד. "אני צריך שהאצבע הזאת תיחתך. היא רוסקה, ועכשיו יש בה זיהום. אני כבר רואה שמצבה לא ישתפר". הוא שאף שאיפה קטנה ומהירה. "ארצה שזה ייעשה כל עוד זאת רק האצבע ולא כל היד".
כשקייל השיב לבסוף, קולו היה עבה וחסר ביטחון. "אתה בטוח בזה? האם החובל אמר לך את זה? הוא מבצע את פעולות הרופא על הסיפון".
"לא צריך את עינו של רופא עבור זה. ראה בעצמך". באגביות שוויאווסיה הייתה משוכנעת שוינטרו לא חש, הוא החל לקלף את ההרבושה שהתקשתה מדם קרוש. אביו השמיע צליל קטן. "גם הריח רע", אישר וינטרו, עדיין בקול שליו. "ככל שתחתוך אותה עבורי מהר יותר, כך יהיה טוב יותר".
אביו קם, דוחף את הכיסא חזרה על הסיפון. "אביא לך את החובל. שב, בן".
486
ספינת קסם
"הייתי מעדיף שאתה תעשה את זה, אם זה לא משנה לך. ועל הסיפון, ליד הפסלון". היא כמעט וחשה את המבט המחושב של וינטרו בחדר. "אין טעם שאדמם בתא שלך", הוסיף, כמעט בלאהד יד.
"אני לא יכול... אני מעולם..."
"אני יכול להראות לך היכן לחתוך, אדוני. זה לא שונה מאוד מהוצאת עצמותיו של עוף לסיר. זה רק עניין של הוצאת המפרק. זה דבר נוסף שלימדו אותי במנזר. לפעמים זה מפתיע אותי, כמה בישול קרוב העשבים, הכרת ה". בשת הסכינים".
זה היה אתגר מסוג כלשהו, הבינה וויוואסיה. היא לא הבינה את זה במלואו. היא תהתה האם וינטרו הבין. היא ניסתה לפענח את זה במוחה. אם קייל יסרב לחתוך את האצבע הנגועה מידו של בנו, הוא הפסיד באופן בלשחו־ הפסיד במה? היא לא הייתה בטוחה, אבל היא חשדה שזה קשור למי באמת שולט בחייו של וינטרו. אולי זה היה אתגר מהנער לאביו שיודה בפני עצמו מהם החיים שאליהם הוא דחף את בנו, שייאלץ אותו להתעמת מול מלוא הקושי שבהם. היה בזה גם האתגר המטופש שהוא סירב ליטול בעיר - האתגר לסכן את גופו. הם קראו לו פחדן על כך, וראו בו אדם שמפחד מכאב. הוא יוביה לכולם כעת שלא הכאב הוא הדבר ממנו חשש. רעד של גאווה בו עבר בה. הוא באמת לא דמה לוסטריט כלשהו שהיא נשאה בעבד־
"אקרא לחובל", השיב קייל הייבן בתקיפות.
"החובל לא טוב מספיק", קבע וינטרו בקול שקט.
קייל התעלם ממנו. הוא ניגש לדלת, פתח אותה ונשען החוצה לצעוק, ”:אנטרט" לחובל. "אני הקפטן של הספינה הזאת", אמר לוינטרו בחלל השקט בו המתינו. "ובספינה הזאת, אני אומר מה טוב מספיק ומה לא. ואני אומר מי עושה מה. החובל עושה עבודת רופא מסוג זה, לא אני".
"חשבתי שאבי יעדיף לעשות זאת בעצמו", ניסה וינטרו בקול שקט. "אבל אני רואה שאין לך די אומץ לכך. אחכה לחובל על הסיפון הקדמי, אם כך".
"זה לא עניין של אומץ", צעק עליו קייל, ובאותו רגע ראתה
487
ספינת קסם
וויוואסיה את מה שוינטרו עשה. הוא שינה את זה, איכשהו, מעניין שבין נער הסיפון לקפטן, לעניין שבין אב לבן.
"אז תבוא ותצפה, אבי. לתת לי אומץ". וינטרו ביקש זאת. לא התחנן, פשוט ביקש. הוא יצא מהתא מבלי לחכות שישוחרר, מבלי אפילו להמתין לתשובה. בעודו הולך, התקרב גאנטרי לדלת, שם פקדו עליו בגסות להביא את כלי המנתח שלו ולבוא לסיפון הקדמי. וינטרו לא המתין, כי אם שב בשלווה לסיפון הקדמי.
"הם באים", אמר לוויוואסיה בקול שקט. "אבי והחובל, לכרות את אצבעי. אני מתפלל שלא אצרח".
"יש לך די רצון", הבטיחה לו וויוואסיה. "תשטח את ידך על הסיפון בעת הכריתה. אני אהיה אתך".
הנער לא השיב לכך. רוח קלה מילאה את מפרשיה ונשבה לה את ריח הזיעה והפחד שלו. הוא רק ישב בסבלנות וקילף את שארית התחבושות מידו הפצועה. "לא". הוא אמר את המילה בפסקנות. "אין אפשרות להציל את זה. עדיף להיפרד ממנה לפני שהיא תרעיל את כל גופי". היא חשה אותו נפרד מהאצבע, חשה אותו מסיר אותה מתפישת הגוף שלו. במוחו, הוא כבר עשה את המעשה.
"הם באים", אמרה וויוואסיה בקול שקט.
"אני יודע". הוא צחקק בחשש, צחוק מקפיא דם. "אני חש אותם. דרכך".
זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא הודה בתחושה מסוג זה. וויוואסיה הצטערה שזה לא קרה בזמן אחר, שבו היו יכולים לדבר על כך או פשוט להיות לבד יחדיו לחקור את
החיבור. אבל שני הגברים היו על הסיפון הקדמי, ווינטרו נעמד רפלקסיבית ופנה אליהם. ידו הפצועה נחה על כף ידו הבריאה, כמו מנחה.
קייל החווה בסנטרו לעבר בנו. "הנער חושב שצריך להוריד את האצבע שלו. מה אתה חושב?"
נראה שלבו של וינטרו עומד בחזהו לרגע, ואז הוא החל שוב. הוא הציג את ידו בפני החובל ללא מילים. גאנטרי התבונן בה וחשף את שיניו בסלידה. "הנער צודק". הוא דיבר אל הקפטן שלו,
488
ספינת קסם
לא אל וינטרו. הוא אחז בפרק ידו הימני של וינטרו בחוזקה וסובב את ידו כדי לראות את האצבע מכל הצדדים. הוא השמיע נחרת גועל קצרה. "אני אחליף מילים עם טורג. הייתי צ•'! לראות את היד הזאת קודם. אפילו עת ™יד את האצבע עכשיו, הנער יזדקק ליום מנוחה בערך, שכן נראה לי שהרעל מהאצבע חלחל ליד".
"טורג יודע את העבודה שלו", השיב קייל. "אף אדם לא יכול לחזות המל".
גאנטרי התבונן בקפטן שלו ישירות. לא היה ויכוח בקולו כשציין, "אבל לטורג יש נטייה לאכזריות, והיא יוצאת במיוחד כשהוא חושב שמישהו שהוא חושב שאמור להיות נעלה ממנו, נתון לחסדיו. זה מה שהרס את בראשן. האיש היה מלח טוב, חוץ מהזמן שבו טורג הציק לו. טורג, הוא נטפל לאדם, ולא יודע מתי להפסיק לרכב עליו". גאנטרי המשיך בזהירות, "זה לא עניין של משוא פנים. אל תחשוש מכך. לא אכפת לי מה שמו של הנער הזה, אדוני. הוא מלח עובד על סיפון הספינה הזאת, וספינה מפליגה טוב יותר כשכל המלחים יכולים לעבוד". הוא עצר לרגע. "אני אחליף מילים עם ™•ג", אמר שוב, והפעם קייל לא השיב. מילותיו הבאות של גאנט•' הופנו
"אתה מוכן לעשות את זה". זאת לא הייתה באמת שאלה, בעיקר אישור שהנע• •אה את הצובר בכר.
"אכן". קולו של וינטרו הפך שקט ועמוק. הוא כרע על ברך אחת, כמעט כאילו הוא נשבע אמונים למישהו, והניח את ידו הפצועה על סיפונה של וויוואסיה. היא עצמה את עיניה. היא התרכזה במגע הזה, באצבעות המשופעות שלחצו על קרשי עץ הקוסמים של הסיפון הקדמי. היא הייתה אסירת תודה ללא מילים על כך שהסיפון הקדמי •וצף בקרשי עץ קוסמים. זה היה שימוש שכמעט לא יעלה על הדעת לעץ היק•, אבל היום היא ראתה שזה יהיה שווה כל מטבע שבני וסטריט הבטיחו עבורו. היא אחזה בידו, והוסיפה את רצונה לרצונו שהיא לא תזוז מהמקום שבו הוא הניח אותה.
החובל כרע לצדו ופתח ערכת כלים מגולגלת בקנבס. סכינים ומכשי•' בדיקה נחו בכיסי בד, בעוד שמחטים ננעצו בקנבס.
489
ספעתקסם
בחלקם היו כבר חוטי מעי-דג דקים. כשהערכה נפתחה עד הסוף, נחשפו המסורים, בעלי שיניים דקים וגסים. וינטרו בלע רוק. לצדם הניח גאנטרי תחבושות מוך ופשתן.
"תרצה ברנדי", אמר לו גאנטרי בגסות. לבו של האיש הלם עמוקות בפנים. וויוואסיה שמחה שהוא לא חסר רגש בעניין הזה.
"לא", מילתו של הנער הייתה שקטה.
"הוא אולי ירצה את הברנדי, אחר כך", העזה לדבר. וינטרו לא סתר את דבריה.
"אני אביא אותו", אמר קייל בנוקשות.
"לא". היא ווינטרו אמרו את המילה יחדיו.
"ברצוני שתישאר", אמרה וויוואסיה בקול שקט יותר. זאת הייתה זכותה. אבל למקרה שקייל לא הבין את זה, היא אמרה זאת בקול. "כשאתה חותך את וינטרו, אני מדממת, במובן מסוים", הוסיפה. היא דיכאה את החשש שחשה. "יש לי זכות לדרוש שתהיה כאן, אתי, כשמשהו כה מטריד מתרחש על סיפוני".
"נוכל לקחת את הנער למטה", הציע קייל בקול מחוספס.
"לא", היא אסרה עליו שוב. "אם יש לבצע את הטלת המום הזאת, ברצוני שהיא תתבצע כאן, במקום שבו אוכל לחזות בה". היא לא ראתה צורך לספר לו שלא משנה היכן בספינה זה יתבצע, היא תהיה מודעת לכך. אם הוא היה מודע עד כדי כך למלוא טבעה, שיישאר כך. "שלח אחד מהאחרים".
קייל פנה בעקבות מבטה, וכמעט קפץ בהפתעה. השמועה התפשטה במהירות. כל מלח שלא היה עסוק במשימה כלשהי מצא תירוץ להתקרב לסיפון הקדמי. מיילד, לבן פנים, כמעט קפץ מעורו כשקייל הצביע עליו. "אתה. תביא את הברנדי וכוס. מהר".
הנער קפץ לבצע את הפקודה, ורגליו החשופות הכו בסיפון בעודו נחפז משם. אף אחד אחר לא זז. קייל בחר להתעלם מהם.
וינטרו שאף עמוקות. אם הוא הבחין באלה שנאספו לצפות, הוא לא הראה סימן לכך. מילותיו נאמרו לגאנטרי. הוא הרים את ידו השמאלית והצביע בקפידה על ידו הפצועה. "יש מקום, בדיוק כאן... במפרק. שם אני רוצה שתחתוך. תיאלץ להיכנס... עם קצה
490
ספינת קסם
הסכיו... ולגשש בעודך חותך. אם אתה חש את פרק האצבע של ידך, אתה יכול למצוא את הנקודה אליה אני מתכוון. כך לא יישאר שבר אצבע. ולאחר מכן, אני רוצה שתמשוך את העור מעל ה... חלל. Mm•־ אותו". הוא כחכח בגתנו ודיבר בפשטות. "עדיף בזה'•™ מאשר במהי•וח. חתך נקי, לא קיצוץ".
בין כל משפט, וינטרו שאף אוויר כדי לייצב את עצמו. קולו לא בדיוק •עד, וגם ידו לא, בעודו מצביע בהירות על מה שהייתה האצבע המורה של ידו הימנית. האצבע שאולי הייתה עונדת את טבעת השבועה של כוהן יום אחד, לו היה מורשה לשמור אותה. סא, בחסדך, תעשה שלא אצרח. תעשה שלא אתעלף, או אסב את מבטי. אם עלי לעשות את זה, תן לי לעשות את זה היטב.
זרם מחשבותיו של הנער היה כה חזק, שוויוואסיה מצאה את עצמה מחוברת אליו. הוא שאף שאיפה ^•ונה, עמוקה ומייצבת, בעוד גאנטרי בחר סכין וה•ים אותה. זאת הייתה סכין טובה, נוצצת ונקייה וחדה. וינטרו הנהן באטיות. מאחוריו נשמעו טפיפות צעדיו של מיילד, ולחישתו, "הבאת' את הברנדי, אדוני", אבל נראה שהקול בא ממרחק •ב, והוא היה חלוש וחסר משמעות בקריאותיחן של ציפורי הים. וינטרו עשה משהו, הבינה וויוואסיה. עם כל נשימה, שרירי גופו התרפו. הוא התדלדל בתוך עצמו, והפך קטן ודומם יותר, כמעט כאילו הוא גוסס. הוא עומד להתעלף, חשבה, ורחמים עליו מילאו אותה.
אז, ^גע הבא, הוא עשה משהו שהיא לא הבינה. הוא עזב את עצמו. הוא לא נעדר מגופו, אבל באופן מוזר כלשהו הוא היה נפ^ד ממנו. זה היה כמעט כאילו הוא הצטרף אליה והתבונן דרך עיניה בנער הרזה שכרע, כה דומם, על הסיפון הקדמי. שיערו חשתחדד מצמת המלחים שלו. כמה שערות רקדו על מצחו, אnרוח נדבקו לזיעה שעליו. אבל עיניו חשחודוח היו שלוות, ופיו רגוע בעודו צופה בלהב הנוצץ יורד על ידו.
במקום כלשהו היה כאב נורא, אבל וינטרו ווויוואסיה צפו בעוד החובל נשען על הלהב ואילץ אותו לתוך בשרו של הנער. דם אדום ובוהק גאה. דם נקי, ציין וינטרו במקום כלשהו. הצבע טוב, אדום סמיך ועמוק. אבל הוא לא אמר מילה והצליל של בליעת
491
ספינת קסם
הרוק של החובל בעודו עובד היה קולני כמעט כמו השאיפה המרעידה של קייל בעוד הלהב שקע עמוק בפרק ידו של הנער. גאנטרי היה טוב בזה. חוד הלהב החליק לתוך היבוד המפרק. כשהוא קטע אותה, וינטרו חש את הצליל שהיא השמיעה. זה היה כאב לבן, שעלה במעלה עצם האצבע שלו, עלה מהיר וחם דרך זרועו אל תוך חוט השדרה שלו. תתעלם מזה, פקד על עצמו בפראות. בכוח רצון שכמותו וויוואסיה מעולם לא ראתה, הוא שמר על שרירי זרועו רפויים. הוא לא הרשה לעצמו להירתע או למשוך את ידו. הוויתור היחיד שלו היה לאחוז בחוזקה בפרק ידו הימנית, כאילו היה יכול לחנוק את זרם הכאב בזרועו. דם זרם □הופשיות כעת, יוצר שלולית בין האגודל לאצבע. הוא חש חם על קרשי הסיפון של וויוואסיה, והיא שאבה אותו, נוצרת את הקרבה הזאת, את המלח שבו, את הנחושת שבו.
החובל ציית למשאלותיו של וינטרו. היה קול ריסוק קטנטן כששארית הסחוס נפרדה תחת לחץ להבו, ואז הוא משך את הסכין בזהירות לאורך כדי לחתוך את פיסת העור חאחדונח. האצבע נחה על הסיפון כעת, איבר נפרד, פיסת בשר. וינטרו הושיט את ידו השמאלית בהירות והרים את אצבעו חבדותח והניח אותה בצד. באגודל ובאצבע של ידו השמאלית, הוא סגר את העור מעל המקום שבו הייתה אצבעו הימנית.
"תתפור אותה", אמר לחובל בשלווה בעוד דמו גאה וטפטף. "לא חזק מדי. רק במידה הנדרשת כדי להחזיק את העור במקום מבלי שהחוט יחתוך בו. המחט הקטנה ביותר שלך והחוט הדק ביותר שיש לך".
אביו של וינטרו השתעל ופנה משם. הוא הלך בנוקשות למעקה, שם עמד ובהה באיים החולפים כאילו הם ריתקו אותו באופן עמוק ופתאומי. נראה שוינטרו לא מבחין בכך, אבל גאנטרי העיף מבט אחד בקפטן שלו. אז הוא קפץ את שפתיו, בלע רוק בחוזקה, והרים את המחט. הנער החזיק את העור שלו במקום בזמן שהחובל תפר אותו וקשר את החוט. וינטרו שיטח את ידו השמאלית מכוסת הדם על הסיפון וייצב את עצמו בעוד החובל חובש את המקום שבו הייתה אצבע. ובמשך כל הזמן הוא לא נתן
492
ספינת קסם
סימן, בקול או בתנועה, שהוא חש כאב כלשהו. הוא יכול באותה המידה להטליא בד, חשבה וויוואסיה. לא. הוא היה מודע, במקום כלשהו, לכאב. גופו היה מודע, שכן הזיעה זרמה במורד חוט השדרה שלו וחולצתו הייתה ספוגת זיעה, ונצמדה אליו. הוא חש את הכאב באופן כלשהו, אבל הוא ניתק את מוחו ממנו. זה הפך •ק לסימן העיקש שגופו שלח לו שמשהו השתבש, כפי שרעב או צמא הם סימן. סימן שאדם יכול להתעלם ממנו כשהוא חייב.
אה, אני מבינה. היא לא הבינה, בדיוק, אבל היא התרגשה ממה שהוא חלק אתה. בתום החבישה, הוא התנודד חזרה על עקביו אבל היה חכם מספיק לא לנסות לקום. אין טעם לחתנדוח בגורל כרגע. הוא השיג יותר מדי מכדי שיקלקל את הכול בכך שיתעלף. במקום לקום הוא לקח את ספל הברנדי שמיילד מזג לו בידיים רועדות. הוא לגם אותו בשלוש בליעות אטיות, לא בולע הכול באחת כי אם שותה כפי שאדם שותה מים כשהוא צמא מאד. הוא הותיר טביעות אצבעות בדם על הכוס בשחnזיד אותה למיילד.
הוא התבונן סביבו. הוא החזיר את מודעותו לגופו באטיות. הוא חשק את שיניו כנגד גל הכאב הלבן מידו. נקודות שחורות הופיעו לרגע מול עיניו. הוא מצמץ והעלים אותן, והתמקד לרגע בשתי טביעות הידיים האדומות מדם שחוחיר על סיפונה של הוויוואסיה. הדם נספג עמוק בעץ הקוסמים. שניהם ידעו ששפשוף לעולם לא ימחה את הסימנים התאומים האלה. הוא ח•ים לאטו את מבטו והתבונן סביב. גאנטרי ניקה את הסכין כסמדסוס. הוא החזיר מבט לנע•, מצחו מקומט אבל חיוך קטן על פניו. הוא נד לו הינד ראש קטנטן. פניו של מיילד עדיין היו rm•™, עיניו עצומות. קייל התבונן מעב• למעקה.
"אני לא פחדן". הוא לא דיב• בקול רם, אבל קולו נשמע. אביו פנה באטיות למשמע מילות החיגר. "אני לא פחדן", חזר וינטרו בקול רם יותר. "אני לא גדול. אני לא טוען לחוזק. אבל אני לא חלשלוש ואיני פחדן. אני מסוגל לקבל כאב. כשזה הכרחי".
אור מוזר הופיע בעיניו של קייל. תחילתו של חיוך •יחפה בזוויות פיו. "אתה הייבן", ציין בגאווה שקטה.
493
ספעתקסם
וינטרו פגש את מבטו. לא הייתה התרסה ולא רצון לפגוע, אבל המילים היו ברורות. "אני וססריס״״ הוא התבונן בטביעות הידיים האדומות על סיפונה של וויוואסיה, באצבע הכרותה שעדיין נחה שם. "אתה הפכת אותי לוסטריט". הוא חייך ללא שמחה או שעשוע. "מה אמרה לי סבתי? ׳דם מוכיח את עצמו׳. כן". הוא התכופף לסיפון והרים את אצבעו הכרותה. הוא בחן אותה לרגע, ואז הושיט אותה לאביו. "האצבע הזאת לעולם לא תענוד טבעת חותם של כוהן", אמר. לאוזניהם של אנשים מסוימים הוא אולי נשמע שיכור, אבל לוויוואסיה קולו נשמע שבור מצער. "האם תיקח אותה, אדוני? כאות לניצחונך?"
פניו הבהירות של קפטן קייל האפילו מדם של כעס. וויוואסיה חשדה שהוא קרוב לשנאה כלפי עצמו ובשרו באותו הרגע. וינטרו צעד לעברו בקלילות, אור מוזר מאוד בעיניו. וויוואסיה ניסתה להבין מה קורה לנער. משהו השתנה בתוכו, עוצמה שהותרה מילאה אותו. הוא פגש את מבטו של אביו ישירות, אבל בקולו לא היה כל כעס, אפילו לא כאב בעודו צועד קדימה בעוז, למקום קרוב מספיק שיזמין את אביו להכות אותו. או לחבק אותו.
אבל קייל הייבן לא זז כלל. חוסר התנועה שלו היה הכחשה של כל מה שהנער היה, של כל מה שעשה. וינטרו ידע באותו הרגע שהוא מעולם לא ירצה את אביו, שאביו מעולם לא רצה אפילו שהוא ירצה אותו. הוא רצה רק למשול בו. וכעת הוא יודע שהוא לעולם לא יעשה זאת.
"לא, אדוני? נו, טוב". באגביות שלא ניתן היה לזייף, וינטרו הלך לחרטום הספינה. לרגע הוא בחן בהפגנתיות את האצבע שאחז בידו. הציפורן, קרועה ומלוכלכת מעבודתו, הבשר המחוץ והעצם המרוסקת שבה. אז הוא השליך את פיסת הבשר הקטנה מעבר לסיפון כאילו היא דבר חסר כל משמעות. כאילו מעולם לא הייתה קשורה אליו כלל. שם הוא נותר, לא נשען על המעקה, כי אם עומד זקוף לצדו. הוא התבונן הרחק קדימה אל האופק. לעתיד שהובטח לו ושנראה כעת רחוק יותר מכפי שימים או מרחק יכלו להפוך אותו. הוא התנודד קלות מאוד על רגליו. אף אחד אחר לא זז או דיבר. אפילו הקפטן דמם, עיניו צמודות לבנו כאילו מבטו יכול לחדור בעדו. שרירים בלטו בצווארו.
494
ספינת קסם
גאנטרי דיבר. "מיילד. קח אותו למטה. לווה אותו לדרגש שלו. תבדוק אותו בכל החלפת משמרות. בוא אלי אם יהיה לו חום גבוה או הזיות". הוא גלגל את הכלים שלו וקשר את הקנבס סביבם. הוא פתח תיק עץ וחיטט בין הבקבוקים והחבילות שבתוכו. הוא אפילו לא נשא את מבטו בעודו מוסיף בקול שקט, "כל השאר, תמצאו את חובותיהם לפני שאני אמצא אותן בשבילכם".
זה היה איום מספק. האנשים התפזרו. מילותיו היו פשוטות, הפקודות היו בהחלט בתחום סמכותו כחובל. אבל איש לא יכול היה להחמיץ את כך שבדרך חמקנית מאד, גאנטרי נעמד בין הקפטן לבנו. הוא עשה זאת חלקות באותה המידה שעשוי היה לעשות זאת עבור כל אדם על הסיפון שהביא את עצמו באופן חד מדי לתשומת לבו של הקפטן. זה לא דבר שהחובל לא עשה בעבר. הוא עשה זאת לעתים תכופות כשקייל רק תפס פיקוד על הוויוואסיה. אבל בעבר הוא לא התערב בין הקפטן לבנו. העובדה שהוא עשה זאת כעת סימנה שהוא קיבל את וינטרו כחבר אמיתי בצוות, לא רק בנו המפונק של הקפטן, שהובא לסיפון על מנת ללמוד משמעת.
מיילד השתדל להיות קטן ובלתי מובחן ככל האפשר בעודו ממתין. כעבור זמן מה, פנה קפטן הייבן ללא מילה והלך לעבר חידכתיים בזעף. מיילד צפה בו במשך זמן מה, ואז הפנה את מבטו באחת, כאילו היה מביש איכשהו לצפות בקפטן שלו נסוג לתאו.
"ומיילד", המשיך גאנטרי לפתע, כאילו לא הפסיק לדבר כלל. "תעזור לוינטרו להעביר את חפציו ומצעיו לחרטום. הוא יישן עם שאר הצוות. לאחר שהוא יתארגן, תיתן לו את זה. לא יותר מכף ותחזיר לי את השאר מיד. זה לאודנום", הוסיף, מגביר את קולו עבור וינטרו. "אני רוצה שהוא יישן. זה יחיש את חחחלמח". הוא מסר לנער את הבקבוק החום והשמן, ואז קם ואחז בארגז האספקה שלו מתחת לזרועו. ללא מילים נוספות, פנה גאנטרי והלך משם.
"כנאדוני", הסכים מיילד. הוא ניגש בביישנות לצדו של וינטרו.
495
ספינת קסם
כשהנער השני לא ההין להבחין בו, הוא אזר אומץ ומשך בשרוולו של ועטת. "שמעת מה החובל אמר", הזכיר לו באי-נוחות.
"הייתי מעדיף להישאר כאן". קולו של וינטרו הפך חולם ולא יציב. על הכאב, הבינה וויוואסיה, חייבים לשלם במוקדם או במאוחר. הוא מנע מגופו להגיב לו בזמנו, אבל המחיר ששילם כעת היה תשישות מוחלטת.
"אני יודע", אמר מיילד, כמעט בנדיבות. "אבל זאת הייתה פקודה".
וינטרו נאנח בכבדות ופנה. "אני יודע". בצייתנות של עייפות, הוא ירד בעקבות הנע• השני.
זמן קצר לאחר מכן, חייחח וויוואסיה מודעת לכך שגאנטרי חזר לקחת את ההגה בעצמו. זה משהו שהוא עשה כשהיה מוטרד ורצה זמן לחשוב. הוא לא, חשבה לעצמה, חובל •ע. בראשן היה טוב יותר, אבל בראשן היה אתה זמן רב יותר. מגעו של גאנטרי על ההגה היה בטוח ויציב, מרגיע אבל לא nסד אמון בה.
היא השפילה את מבטה בחשאי ופתחה את ידה. האצבע נחה בכף ידה. היא לא חשבה שמישהו ראה אותה תופסת אותה. היא לא הייתה יכולה להסביר מדוע עשתה זאת, פרט לכך שהיא הייתה חלק מוינטרו, והיא לא הייתה מוכנה לאבד אפילו חלק כה קטן ממנו. היא הייתה כה קטנה יחסית לאצבעות העצומות שלה עצמה. מטה עצם דק ובעל מפרקים, מצופה בבשר ועו•, ובקצהו, הציפורן בעלת התלמים הדקים. גם בעודה מחוצה ומדממת, העדינות והפרטים שבה ריתקו אותה. היא השו^ה אותה לידה שלה. מי שגילף אותה עשה עבודה נאה במפרקים ובציפורניים שלה ואפילו בגידים בגב ידה. אבל לא הייתה תבנית עדינה של זקיקים בגב אצבעותיה, לא היו שערות קטנטנות, לא טביעות מחפחלוח על כרי אצבעותיה. היה לה, החליטה בצער, רק דמיון שטחי ליצו• בש• ודם אמיתי.
במשך זמן נוסף היא בחנה את האוצר שלה. אז התבוננה בחשאי לעבר חידכתיים לפני שחרימח אותה לשפתיה. היא לא יכלה להשליך אותה ולא היה לה מקום לשמור אותה, פרט
496
ספינת קסם
למקום האחד הזה. היא הניחה אותה בפיה ובלעה. טעמה דמה לדיהה־ טעם של מלחים ונחושת, ובאופן מוזר, דומה לים עצמו. היא בלעה אותה, והפכה אותה לחלק מעצמה. היא תהתה מה יקרה לה, עמוק בלוע עץ הקוסמים שלה. אז היא חשה אותה נקלטת, בדומה לאופן שבו קרשי הסיפון שלה ספגו את דמו.
היא מעולם לא אכלה בשר כלשהו בעבר. היא מעולם לא ידעה רעב או צמא. אבל כשלקחה את אצבעו הכרותה של וינטרו לתוך עצמה, היא סיפקה כמיהה כלשהי שלא היה לה שם בעבח "אנחנו מאוחדים, כעת", לחשה לעצמה.
על דרגש בחרטום, הסתובב וינטרו בחוסר מנוחה. הלאודנום יכול היה לרכך, אבל לא לשכך לגמרי את הפעימות בידו. בשרו חש חם ויבש, הדוק על עצמות פניו וזרועו. "להתאחד עם סא", אמר בקול קטן וסדוק. מטרתו הסופית של כוהן. "אני אתאחד עם סא", חזר בתקיפות רבה יותר. "זה גורלי".
וויוואסיה ריחמה עליו, ולא סתרה את דבריו.
ירד גשם, הגשם חסר ההפסקה והמצליף שהיה הסימן המזהה של חורף בבינגטאון. הוא זרם במורד תלתליו המגולפים וטפטף מזקנו לחזהו החשוף. פאראגון שילב את זרועותיו על חזהו ואז נד בראשו, מעיף טיפות כבדות. קר. קור היה דבר שהוא זכר בעיקר ^ת^שות שבני אנוש אחסנו עבורו. עץ לא יכול לחוש קור, אמר לעצמו. לא קר לי. לא. זה לא עניין של טמפרטורה, זאת פשוט הייתה התחושה המטרידה של מים המטפטפים עליו. הוא ניגב את מצחו בידו וניער את המים ממנה.
"חשבתי שאמרת שהוא מת". אמר קול אלט צרוד בקרבה מטרידה אליו. זאת הייתה בעיה נוספת עם גשם. הקול שלו מילא את אוזניו, ושיתק אותן לצלילים חשובים כמו צעדים על חול דטוב־
"מי שם?" תבע. קולו נשמע כועס. כעס הוא דבר שעדיף להראות לבני אנוש על פני פחד. פחד רק גרם להם להיות נועזים יותת
איש לא השיב. הוא לא באמת ציפה שמישהו ישיב. הם ראו
497
ספינת קסם
שהוא עיוו•. הם ודאי יזדחלו סביב והוא לא ידע היכן הם עד שהאבן תפגע. הוא הקדיש את כל תשומת לבו להקשבה לצעדים חשאיים. אבל כשהקול השני דיבר, הוא לא היה רחוק ממקומו של הקול הראשון. הוא זיהה אותו מיד על פי המבטא הג׳מאילי. מינגסלי.
"nשכחי ככה. הוא לא זז ולא דיבר בפעם האnדונח שהייתי כאן. דאב - המתווך שלי הבטיח לי שהוא עדיין חי, אבל פקפקתי בו. טוב, זה מאי• את כל העניין באור חדש". הוא כחכח. "בני לאדלאק לא ששו להתמקח, ועכשיו אני מבין למה. חשבתי שאני מציע מחיר על עץ מת. ההצעה שלי הייתה נמוכה מדי בחרבח. איאלץ לפנות אליהם שוב".
"אני חושבת ששיניתי את דעתי". קולה של האישה היה נמוך. פאראגון לא הצליח להחליט איזה רגש היא מביעה. גועל? פחד? הוא לא היה בטוח. "אני לא חושבת שאני רוצה להיות קשורה לזה".
"אבל נראית מסוקרנת קודם", התנגד מינגסלי. "אל תהיי עדינת נפש עכשיו. אז הפסלון חי. זה •ק מגביל את האפשרויות שלנו".
"עץ קוסמים מסקרן אותי", הודתה בחוסר רצון. "מישהו הביא לי פעם פיסה קטנה לעבוד עליה. הלקוח •צה שאני אגלף אותה לצורת ציפור. אמרתי לו, כפי שאני אומרת לך, שהעבודה שאני עושה נקבעת על ידי העץ שניתן לי, לא על ידי גחמה שלי או של הלקוח. האיש דחק בי לגסות. אבל כשלקחתי ממנו את העץ, חשת:^... רשע. אם ניתן לטעון שיש לעץ •גש, הייתי אומר שהעץ ההוא היה זדון טהור. לא יכולתי אפילו לגעת בו, שלא לדב• על לגלף בו. אמרתי לו לקחת את זה ממני.
מינגסלי צחקק כאילו האישה סיפרה סיפור משעשע. "מניסיוני", אמר ביהירות, כאילו הוא מדבר באופן כללי, "הדבר הטוב ביותר להרגיע את חרנישות הגבוהה של אמן היא הצליל הנעים של —ימת מטבעות זה על זה. אני בטוח שנוכל להתגבר על חהסתיינויות שלך. ואני יכול להבטיח לך שהכסף מזה יהיה מדהים. תראי כמה את מרוויnח מעבודתך כעת, כשאת
498
ספינת קטם
משתמשת בעץ רגיל. אם היית יוצרת חרוזים מעץ קוסמים, היינו יכולים לגבות... מה שנראה. ממש כך. מה שנציע לקונים הוא דבר שמעולם לא הוצע להם. אנחנו זהים בזה. אנשים שבאו מבחוץ, ורואים את מה שכל אלה שבפנים החמיצו".
"והימ? אני לא בטוחה כלל שאנחנו יכולים בכלל לתקשר•". לא הייתה פשרה בנימתה של האישה, אבל נראה שמינגסלי חירש למילותיח־
"תראי את זה", התפאר. "מרקם ישר ויפה, צבע כסוף. קרש אחר קרש ולא ראיתי אפילו קשר אחד. אפילו לא אחד! עם עץ כזה אפשר לעשות כל דבר. אפילו אם נסיר את הפסלון, ואת תשפצי אותו אותו בנפרד, עדיין "וותר בספינה הזאת די עץ קוסמים כדי להקים תעשייה. לא רק לחרוזים ולקמעות שלך. אנחנו יכולים לחשוב בגדול יותר. כיסאות ושלדי מיטה, ושולחנות, כולם מגולפים ביד אמן. אה! עריסות. תדמייני לעצמך איזה סמל מעמד זה יהיה, לנענע את בנך הבכור בעריסה שגולפה כולה מעץ קוסמים. או", קולו של האיש נשמע לפתע נלהב עוד יותר, "אולי תוכלי לגלף את לוח הראשה של העריסה בצורות של פני נשים. נוכל לגלות איך להעיר אותן לחיים, נלמד אותן לשיר שירי ערש, ותהיה לנו עריסה שיכולה להרדים ילד □שיד!"
"חמחש□ח על כך מקפיאה את דמי", אמרה האישה.
"את חוששת מהעץ הזה, אם כך?" מינגסלי השמיע נביחת צחוק קצרה. "אל תיכנעי לאמונות הטפלות של בינגטאון".
"אני לא חוששת מעץ", השיבה האישה בכעס. "אני חוששת מפני אנשים כמוך. אתם מסתערים לתוך דברים בעיוותן. תעצור ותחשוב. סוחרי בינגטאון הם המוחשב הפקחים ביותר שאי-פעם היו בחלק הזה של העולם. ודאי יש סיבה שהם לא סוחרים בעץ הזה. ראית בעיניך שהפסלון הזה חי. אבל אתה לא שואל מדוע או כיצד! אתה פשוט רוצה להכין שולחנות וכיסאות מאותו החומר. ולסיום, אתה עומד בפני בדייח חיה ומדבר בשמחה על קיצוץ גופו כדי להכין דחיטים".
מינגסלי השמיע צליל מוזר. "אין לנו שום ביטחון אמיתי שזאת ברייה חיה", אמר בסבלנות. "אז היא זזה והיא דיברה. פעם אחת.
499
ספינת קסם
נורוב-תקומיב על מקלות זזים, וכמוהם בובות על חוט. תוכים מדברים. האם נעניק לכל אלה מעמד אנושי?" נימתו הייתה משועשעת.
"ועכשיו אתה מוכן לפלוט כל שטות שתוכל לחשוב עליה כדי לגרום לי לעשות כרצונך. הייתי בחומה הצפונית, היכן שהספינות החיות נקשרות למזח, וגם אתה, אני בטוחה. הספינות שראיתי שם היו חיות בבירור, בעלות אישיות משלהן. מינגסלי. אתה יכול לשקר לעצמך ולשכנע את עצמך בכל מה שתרצה. אבל אל תצפה ממני לקבל את התירוצים ואת האמיהוה-למרצה שלך כסיבות לכך שעלי לעבוד עבורך. לא. סוקרנתי כשאמרת לי שיש כאן ספינה-חיה מתה, ספינה שניתן אולי להציל את העץ שלה. אבל אפילו זה היה שקר. אין טעם שאמשיך לעמוד אתך בגשם. החלטתי שזה פסול. לא אעשה את זה".
פאראגון שמע אותה צועדת משם, שמע את מינגסלי צועק אחריה, "את טיפשה. את נוטשת סכום כסף גדול יותר מכפי שאת מסוגלת לדמיין".
צעדיה פסקו. פאראגון אימץ את אוזניו. האם היא תחזור? קולה לבדו בא, בנימה סבירה אבל נשמע בבירור. "איכשהו", אמרה בקול, "התבלבלת בין רווחי ולא רווחי לצודק ולא צודק. אני, לעומת זאת, לא עשיתי זאת".
אז הוא שמע אותה הולכת משם שוב. היא צעדה כמו גבר כועס. הגשם החל להלום חזק עוד יותר. הטיפות היו כואבות לבשר אנושי. הוא שמע את מינגסלי נאנק בסלידה בתגובה למטר החדש.
"מזג אמנותי", לעג לעצמו. "היא ^1“". שתיקה. אז, "ספינה. אתה, ספינה. אתה באמת חי?"
פאראגון בחר שלא לענות.
"זה לא חכם להתעלם ממני. זה רק עניין של זמן עד שתהיה שייך לי. זה לטובתך לומר לי מה שאני צריך לדעת. האם אתה נפרד מהספינה, או באמת חלק ממנה?"
פאראגון הפנה את פניו לגשם החזק ולא השיב.
"האם זה יהרוג אותך עם אנתק אותך מהספינה שלך?" שאל מינגסלי בקול שקט. "שכן זה מה שאני מתכוון לעשות".
500
ספינת קסם
פאראגון לא ידע את התשובה לשאלה. אבל הוא הזמין את מינגסלי, "למה שלא תתקרב מספיק כדי לנסות?"
לאח• זמן קצר, הוא שמע את האיש עוזב.
הוא המתין שם, בגשם הצורב. כשהוא שמע אותה מדברת שוב, הוא לא חופחע. הוא הפנה את ראשו באטיות, כדי להיטיב לשמוע.
"ספינה? ספינה, האוכל להתקרב יות•?"
"שמי הוא פא•אגון".
"פאראגון, האוכל לה^ב עתר?"
הוא שקל את זה. "את לא מתמונת לומר לי מה שמך?" השיב לבסוף.
היסוס קצר. "אני מכונה אמב•".
"אבל זה לא שמך".
"היו לי מספר שמות", אמרה לאחר זמן. "זה השם שמתאים לי יות• מכול, כאן ועכשיו".
היא יכלה, הרה•, פשוט לשקר לו ולומר שזה שמה. אבל היא לא עשתה זאת. הוא הושיט יד פתוחה לעבר מקור קולה. "אמכד", קיבל אוחח: זה היה אחנר. הוא ידע כמה עצומות ידיו יחסית לידי בן אנוש. ברגע שאצבעותיו ייסגרו סביב ידה, הוא יוכל למשוך את זרועה ממקומה. אם יבח• לעשות זאת.
הוא הקשיב לצליל נשימתה, לצליל הגשם הדוקר את החול הדחוס של החוף. לפתע היא עשתה שני צעדים מהירים לעברו והניחה את ידה השמאלית עטוית הכפפה בידו. הוא סגר את אצבעותיו העצומות סביב אצבעותיה הק^ות, "פאראגון", לחשה בקוצ• נשימה.
"למה mm?"
היא צחקה בעצבנות. "כפי שמינגסלי ניסח את זה, אתה מסקרן אותי". כשהוא לא השיב לכך, היא המשיכה. "תמיד הייתי יותר סקרנית מחכמה. אבל כל חוכמה שהשגתי בחיי באה לי מסקרנות? כך למדתי לא להפנות לה עו•ף"״
"אני מבין. האם תספרי לי אודות עצמך? כפי שאת רואה, אני עיוור".
501
ספעת קסם
"אני רואה אותך היטב". היו רחמים וחרטה בקולה. "מינגסלי קרא לך מכוער. אבל מי שעיצב את המצח והלסת שלך, את שפתיך ואפך, היה מגלף רב אומן. הלוואי והייתי יכולה לראות את עיניך. איזה מין אדם ישמיד אומנות כזאת?"
מילותיה ריגשו אותו, אבל הן גם דחפו אותו לעבר דבר שהוא לא יכול היה, לא מוכן היה לזכור. הוא השיב בגסות. "איזה מחמאות! האם הן נועדו להסיח את דעתי מהעובדה שעוד לא ענית לבקשתי?" הוא שחרר את ידה.
"לא. כלל וכלל לא. אני... אמבר. אני מגלפת בעץ. אני מכינה ממנו תכשיטים, חרוזים וקישוטים, מסרקים וטבעות. לעתים פריטים גדולים יותר, כגון קערות או גביעים... אפילו כיסאות ועריסות. אבל לא רבים כאלה. נראה שעיקר כישרוני הוא בפריטים קטנים יותר. האם אוכל לגעת בפניך?"
השאלה באה כה מהר שהוא מצא את עצמו מהנהן לפני ששקל אותה. "מדוע?" שאל במאוחר.
הוא חש אותה מתקרבת אליו. החמימות המועטה של גופה עמדה כנגד קור הגשם. הוא חש את אצבעותיה נוגעות בקצה זקנו. זה היה מגע קל מאוד אבל הוא רעד ממנו. התגובה הייתה אנושית מדי. לו יכול היה להתרחק, היה עושה זאת.
"איני יכולה להגיע אליך. האם תוכל... האם תרים אותי?"
האמון העצום שהיא נתנה בו גרם לו לשכוח שהיא לא ענתה על שאלתו הראשונה. "אני יכול למחוץ אותך בידי", הזכיר לה.
"אבל לא תעשה זאת", אמרה לא בביטחון. "בבקשה".
הדחיפות בתחינתה הבהילה אותו. "מדוע את חושבת שלא אעשה זאת? הרגתי בעבר, את יודעת! צוותים שלמים! כל בינגטאון יודעת זאת. מדוע אינך חוששת מפני?"
בתור תשובה, היא הניחה את ידה החשופה על עור זרועו. היא זרמה עם המרקם שלו. החמימות שלה נורתה דרכו כפי שחמימותה של ידה על אישה על ירכו של גבר יכולה להלהיט את כל גופו. בשני הכיוונים, ידע לפתע, הזרם הוא בשני הכיוונים. הוא היה בתוך בשרה באותה המידה שהיא הייתה בעץ שלו. האנושיות שלה שרה בו. הוא התענג בחושיה. גשם הרטיב את
502
ספעתקסם
שיערה ואת בגדיה והצמיד אותם לגופה. עורה היה קר, אבל גופה חימם את עצמו מבפנים. הוא חש את אנחת חאוויד □דיאותיה כמו הרוח שהייתה פעם במפרשיו, זרם הדם בגופה היה כמעט כמו מי הים שהרטיטו את השדרית שלו.
"אתה יותר מעץ!" היא קראה בקול. הייתה תגלית בקולה והוא ידע את האימה הפתאומית של בגידה. היא הייתה בתוכו, ראתה יותר מדי, ידעה יותר מדי. את כל הדברים שהוא הרחיק מעצמו, היא העירה. הוא לא התכוון לדחוף אותה כל כך חזק, אבל היא צעקה בעודה נופלת על החול הרטוב והחוף המסולע. הוא שמע אותה מתנשפת ומנסה לנשום בעוד הגשם w עליהם.
"נפגעת?" שאל בצרידות לאחר זמן מה. הדברים נרגעו בתוכו.
"לא", אמרה בקול שקט. אז, לפני שהוא הספיק להתנצל, "אני מצטערת", אמרה. "למרות הכול, ציפיתי ממכך להיות:... עץ. יש לי מתת בכל הנוגע לעץ. כשאני נוגעת בו, אני מכירה אותו. אני יודעת איך המרקם שלו מתעקם, היכן הוא עדין והיכן גת". חשבתי שאוכל לגעת בך ולנחש היכן היו עיניך. נגעתי בך, וחשבתי שאמצא רק עץ. לא הייתי צריכה להיות מ". סלח לי. בבקשה".
"זה בסדר", אמר ברצינות. "לא חתבוונתי לדחוף אותך בפתאומיות כזאת. לא התכוונתי שתפלי".
"לא. זאת הייתה אשמתי. וצדקת כשדחפת אותי. אני..." היא עצרה שוב ובמשך זמן מה הצלילים היחידים היו הגשם. רחש הגלים היה חזק יותר כעת. הגאות שינתה את והמים
התקרבו יותר ויותר. "בבקשה, האם נוכל להתחיל מההתחלה?" ביקשה לפתע.
"אם את תצה", אמר בחוסר נוחות. האישה הזא^... הוא לא הבין את האישה הזאת כלל. המהירות שבה היא בטחה בו, וכעת היא נעה לעבר ידידות במהירות כה רבה. הוא לא היה רגיל לכך שדברים כאלה קורים, ודאי לא כל כך מהר. זה הפחיד אותו. אבל מה שהפחיד אותו יותר היה המחשבה שהיא עלולה ללכת ולא לשוב. הוא חיפש בתוך עצמו אחר אמון שיוכל הוא להציע לה. "האם תרצי להיכנס, למצוא מחסה מהגשם?" הזמין אותה. "אני
503
ספינת קסם
נוטה נורא, ולא חמים יות• בפנים מאש• בחוץ, אבל לפחות לא תהיי בגשם".
"w^ לך", אמ•ח בקול שקט. "אשמח לעשות זאת. אשמח מאד".
504
ספינת קסם
20
מגייסים
מעטים היו הנמלים הבטוחים במעבר החיצוני שהיו ראויים לשם, אבל נוק היה אחד מהם. זה היה מקום שקשה להיכנס אליו בעת השפל, אבל מרגע שנכנסת, זה היה אחד המקומות המעטים שבהם הספינות וחמלnים כאחד יכלו לנוח בשלווה במשך לילה או שניים. רוב הנמלים במעבר החיצוני סבלו קשות באופן קבוע מסופות החורף שנשבו מהים הפראי והלמו בחופים ללא רחם, לעתים במשך שבועות ללא הפסקה. קפטן חכם הרחיק את ספינתו מהיבשה בדרכו דרומה, שכן ככל שהיא חחקדכח לגדות החיצוניות, גב• הסיכוי שהסופה תגרור אותה לחוף ותרסק אותה על הסלעים. אם אספקת המים שלהם לא הייתה מתקלקלת במידה שאפילו מלחים לא יכלו לשתות אותה, רוב הסיכויים שהקוצ• לא הייתה מסתכנת ונכנסת לנוק.
אבל היא עשתה זאת, וכך זכה הצוות ל—ב מבורך של חופש בחוף, של נשים, של אוכל שלא היה מלוח, ומים שלא היו ירוקים מטינופת. סיפוני המטען של הקוצר היו מלאים, תיבה אחר תיבה של בשר מומלח, ערימות של עורות מגולגלים, חביות של שמן ושומן. זה היה מטען עשיר שהושג במאמץ, ואנשי הצוות היו גאים בצדק בכך שמילאו אותה במהירות כה •בה. עברו •ק
507
ספינת קסם
חמישה-עשר חודשים מאז שהקוצר עזבה את קנדלטאון, נמל הבית שלה. מסעם חזרה היה מהיר בהרבה ממסעם החוצה. המלחים המקצוענים ידעו שהם הרוויחו ביושר את הבונוסים, שלהם ציפו בתום ההפלגה, בעוד שהציירים ופושטי העור חישבו לעצמם מה יהיה חלקם. אלה שההפלגה נכפתה עליהם ידעו שכל מה שעליהם לעשות הוא לשרוד עד שיגיעו הביתה, והם ירדו מהספינה כבני חורין.
אתל, נער הסיפון, הצטיין בכך שהרוויח בונוס של פושט עור בנוסף למשכורת הרגילה שלו. זה הפך אותו לדי פופולרי בקרב אלה מבין הצוות שנהנו לשחק בקוביות, אבל הנער הביישן סירב לכל ההצעות לקבל שטר חוב כנגד הבונוס שיקבל. להפתעת כולם, הוא גם סירב להצעה לעבור ללון עם פושטי העור והציידים ולהפוך לאחד מהם, והעדיף להישאר חבר צוות פשוט. כשדחקו בו לתת תשובה, הנער רק חייך ואמר, "מעדיף להיות מלח. מלח יכול לצאת בכל סוג של ספינה. אבל ציידים ופושטי עור, הם חייבים לצאת צפונה לפחות פעם בשנה. זאת הפעם הראשונה שלי בצפון. לא מצא חן בעיני במיוחד".
זאת הייתה, למעשה, התשובה הטובה ביותר שהוא יכול היה למסור. הציידים ופושטי העור יכלו להעריך את עצמם על קשיחותם, בעוד שהמלחים הנהנו לעצמם בסיפוק למשמע חוכמת בחירתו. בראשן נאלץ לתהות האם אלתיאה חשבה על כל זה מראש, או האם פשוט היה לה מזל בהחלטתה. הוא צפה בה מעבר למסבאה. היא ישבה בקצה ספסל, אוחזת באותו ספל של בירה כהה שהזמינה לראשונה. היא הנהנה למשמע הדיבורים בשולחן, היא צחקה בכל המקומות הנכונים, והיא נראתה ביישנית כאשר הזונות ניגשו אליה. היא הפכה לבסוף, חשב, לאחד מהצוות.
אחר הצהריים ההוא בחוף הטבח שינה אותה. היא הוכיחה לעצמה שהיא יכולה להצטיין, כשהמשימה לא דורשת כוח או מסה. במשך הזמן שהם היו בחוף שם, המשימה הראשונה שלה הייתה פשיטת עור, ועם כל יום שחלף, היא רק הפכה זריזה יותר בביצועה. היא הביאה אתה את הביטחון העצמי הזה חזרה
508
ספינת קסם
לסיפון, ולקחה על עצמה את המשימות שבהן גמישות וזריזות היו חשובות יותר מגודל. היא עדיין התקשתה כשנאלצה לעבוד לצד הגברים, אבל זה היה מצופה מנער. העובדה שהיא הצטיינה בתחום אחד נתנה להם אמון שבבוא העת היא תוכל להצטיין גם בשאר משימותיה.
בראשן בלע את שתי הלגימות האחרונות של בירה שנותרו בטפלו והרים אותו בבקשת עוד. בנוסף, חשב לעצמו, יש לה די שכל לא להשתכר בחברת חבריה לספינה. הוא הנהן לעצמו. הוא לא העריך אותה די ערכה. היא תשרוד את ההפלגה הזאת, כל עוד שתמשיך כפי שהחלה. לא שהיא תוכל לבלות שנים רבות בהפלגה כנער, אבל היא תסתדר הפעם.
מוזגת באה למלא את הספל שלו. הוא הנהן לעברה ודחף מטבע על השולחן. היא לקחה אותו בסבר פנים רציני, וקדה לפני שמיהרה לשולחן הבא. דבר קטן ויפה הייתה. הוא תהה על כך שאביה הרשה לה לעבוד בחדר הציבורי. מנהגה הבהיר שהיא לא אחת הנשים שעבדו בחדר כזונות, אבל הוא תהה האם כל מלח יכבד את זה. בעוד עיניו עוקבות אחריה בחדר, הוא גילה שרובם כן. גבר אחד ניסה לאחוז בשרוולה לאחר שהגישה לו, אבל היא התחמקה ממנו בגמישות. אבל כשהיא ניגשה לאתל, היא עצרה. היא חייכה בעודה חוקרת את נער הסיפון. אלתיאה בחנה את הספל שלה בהפגנתיות, ואז הרשתה לנערה למלא אותו עבורה. החיוך שנערת המסבאה חייכה אל מי שחשבה שהיא נער היה חמים בהרבה מאלה שהציעה ללקוחות האחרים. בראשן חייך לעצמו. אלתיאה באמת נראתה כנער נאה, והביישנות שהפגין נער הסיפון ודאי הפכה אותה למושכת עוד יותר. בראשן תהה האם המבוכה שאלתיאה הציגה הייתה מזויפת לחלוטין.
הוא הניח את הספל שלו חזרה על הדלפק לפניו, ואז פתח את המעיל שלו. חם מדי. הוא חייך לעצמו, גדוש רווחה. החדר היה חמים ויבש, הסיפון עדיין היה מתחת לרגליו. החרדה שהייתה בת לווייתו הנצחית של מלח הוקלה לרגע. עד שהם יגיעו לקנדלטאון עם המטען שלהם, הוא ירוויח מספיק כדי לתת לעצמו מרווח לנשימה. לא שהוא יהיה שוטה מספיק כדי לבזבז את הכול. לא.
509
ספינת קסם
הפעם, לפחות, הוא יקשיב להצעתו של קפטן וסטריט ויניח מעט בצד לעצמו. אפילו הייתה לו ^'רה עכשיו. הוא ידע שישמחו אם הוא יישאר על סיפור הקוצר. סביר להניח שהוא יוכל להישאר על הספינה זמן רב ככל שירצה. או שהוא יוכל לקחת את כרטיס הספינה שלו בקנדלטאון, ולחפש שם במשך זמן מה. אולי הוא ימצא שם ספינה אחרת, משהו טוב במעט מהקוצר. משהו נקי יותר, משהו מהיר יותר. חזרה להפלגת מסחר, לערימת הקנבס ודילוג מחוף לחוף. כן.
הוא חש את הכעי•ח חמובדת מעברו על שפתו חתחתונח והזיז את ח^כת הסינדין. הוא היה חזק כפי שהמובד הבטיח, עם איכל את עורו במהירות כה 1“^ הוא לגם מלוא הפה בירה כדי לצנן את עצמו. עברו שנים מאז שהרשה לעצמו סינדין. קפטן וסטריט היה עריץ אמיתי בעניין הזה. אם הוא אפילו חשד שאדם משתמש בו, בחוף או על הסיפון, הוא בדק את שפתו חחnתונח. כל סימן לכוויה גרם לכך שהאיש הורד מהספינה בנמל הבא, ללא שכר. הוא זכה בפקק הקטן קודם לכן בשולחן הימורים, עוד שעשוע שלא נהנה ממנו רבות לאחרונה. אבל לעזאזל, מגיע זמן שבו אדם צריך ^'•גע, וזמן טוב מזה לא יימצא. הוא לא נהג בחוס• אחריות. הוא מעולם לא הימר על משהו שהוא לא יכול להרשות לעצמו לאבד. הוא התחיל עם כמה שיני דוב ים שאותן גילף לצורת דגים וכאלה בזמנו החופשי. כמעט מתחילת המשחק, הוא זכה ללא הפסקה. אוה, הוא כמעט והפסיד את סכין הסיפון שלו, וזאת הייתה יכולה להיות מהלומה צורבת, אבל אז מזלו חשתפד והוא זכה לא רק בפקק הסינדין כי אם גם בדי מטבעות לבירה לכל rw.
הוא כמעט וחש •ע בקשר לזה. הבחודים שמהם גזל את המעות היו החובל והדייל של הנערה העליזה, ספינת שמן נוספת שהייתה בנמל. אבל לנערה העליזה היה סיפון מטען ריק וחביות מלח מלאות. היא וצוותה היו בדרך לשטח חח•יגה. בשלב כה מאוחר בעונה, הם יתקשו למלא אותה. לא יפתיע את בראשן אם היא תישאר בשטח במשך כל העונה, תעבור מדוב ים ללווייתן קטן. זאת הייתה עבודה מכוערת ומסוכנת באמת. הוא שמח
510
ספינת קסם
מאוד שהם לא יעשו אותה. הזכייה שלו היום הייתה סימן, הוא היה בטוח בזה. מזלו החל להשתפר וחייו החלו להסתדר. אוה, הוא עדיין התגעגע לוויוואסיה, ולקפטן וסטריט הזקן, מי ייתן וסא יאמצו לחיקו, אבל הוא יבנה לעצמו חיים חדשים.
הוא שתה את שארית הבירה בספל שלו, ואז שפשף את עיניו. הוא ודאי היה עייף מכפי שחשב שהיה, שכן הוא חש מנומנם לפתע. סינדין בדרך כלל מילא אותו באנרגיה. זה היה סימן ההיכר של הסם, התחושה המיטיבה של בריאות בצירוף לאנרגיה ליהנות. אך הפעם הוא חש כאילו הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לו כרגע הוא מיטה רכה וחמימה. מיטה יבשה, שלא הסריחה מזיעה ועובש ושמן וחבלים ישנים. בלי חרקים.
הוא היה כה עסוק בבניית תמונת גן העדן הזאת במוחו שהוא הופתע למצוא את עלמת המסבאה מולו. היא חייכה אליו בשובבות כשקפץ ואז החוותה לעבר הספל שלו. היא צדקה, הוא שוב היה ריק. הוא כיסה אותו בידו ונד בראשו בחרטה. "אני חושש שנגמרו לי המעות. זה לטובה. ממילא ארצה ראש צלול כשנעזוב את הנמל מחר".
"מחר? בסופה הזאת?" שאלה באהדה.
הוא נד בראשו, מאשר שגם הוא אינו מאושר מכך. "עם או בלי סופה, אנחנו חייבים להתמודד עם זה. זמן וגאות לא ממתינים לאיש, כך אומרים לנו. וככל שנעזוב מהר יותר, נשוב הביתה מהר יותר".
"הביתה", אמרה, וחייכה שוב. "אז זה על חשבוני. לחיי מסע מהיר הביתה, לך ולכל הצוות שלך".
הוא הסיר את ידו באטיות מהספל שלו וצפה אותה מוזגת. המזל שלו באמת השתפר. "אתה מאותה הספינה כמו המלחים האלה, נכון? הקוצר?"
"זה אנחנו", אישר. הוא הזיז את הסינדין בפיו שוב.
"ואתה החובל של הקוצר, אם כך?"
"בקושי. אני השלישי".
"אה. אתה בראשן, אם כך?"
הוא הנהן ולא הצליח שלא לחייך. היה משהו מחמיא בכך שאישה ידעה את שמו לפני שהוא ידע מה שמה.
511
ספינת קסם
"אומרים שהקוצר מילאה את סיפון המטען שלה, ושהיא חוזרת. ודאי היה לכם צוות טוב?" היא הרימה את גבה בכל פעם ששאלה שאלה.
"טוב דיו". הוא החל ליהנות מהשיחה הזאת. אז, במילותיה הבאות, היא הסגירה את הסיבה האמיתית לנדיבותה.
"זה נער הסיפון שלכם, שם בקצה? הוא לא שותה הרבה?"
"לא, הוא לא. הוא גם לא מדבר הרבה".
"שמתי לב", אמרה בצער. היא שאפה, ואז שאלה לפתע. "זה נכון מה שאומרים עליו? שהוא יכול לפשוט את עורם של דובי ים כמעט באותה המהירות שיורים בהם?"
היא באמת חשבה שאלתיאה, או אתל, יפה, אם כך. בראשן חייך לעצמו. "לא, זה לא נכון כלל", אמר ברצינות. "אתל מהיר בהרבה מהציידים. זאת הבעיה שהיה לנו עם הנער, הוא פשט את עורם לפני שירו בהם. הציידים שלנו נאלצו לבלות את כל זמנם ברדיפה אחר הדובים העירומים שאת עורם הוא כבר פשט".
הוא לגם מהבירה. לרגע היא פשוט בהתה בו, עיניה רחבות. אז, "אוה, אתה", נזפה בו בצחקוק ודחפה אותו בחברותיות. רגוע ככל שהיה, הוא נאלץ לאחוז בבר כדי שלא ליפול. "אוה, סליחה!" קראה ותפסה את השרוול שלו כדי לעזור לו ליישר את עצמו.
"זה בסדר. אני פשוט עייף יותר מכפי שחשבתי".
"באמת?" שאלה בקול שקט יותר. היא חיכתה עד שמבטו פגש את מבטה. עיניה היו כחולות ועמוקות יותר מהים. "יש מאחור חדר עם מיטה. החדר שלי. תוכל לנוח שם זמן מה. אם אתה רוצה לשכב".
לפני שהוא הצליח להיות בטוח מה משמעותה, היא התבוננה הצדה ולמטה. היא פנתה והלכה ממנו. הוא הרים את הספל שלו שוב, ובדיוק כשהחל ללגום ממנו, היא אמרה מעבר לכתפה. "פשוט תודיע לי. אם אתה רוצה". היא עצרה במקומה, והתבוננה בו, גבה אחת מורמת בשאלה. או שמא בהזמנה?
שינוי במזלו של אדם הוא כמו גאות. צריך לנצל אותו כשהוא שם. בראשן רוקן את הספל שלו וקם. "זה ימצא חן בעיני", אמר בקול שקט. זה היה נכון. בין אם ההצעה כללה את הנערה ובין עם לאו, היא נשמעה טובה מאד.
512
ספינת קסם
"עוד סיבוב אחד", הכריז רלר. "אז כדאי שנחזור לספינה".
"אל תחכה לנו", צחקק אחד המלחים. "תחזור אתה, •לר. אנחנו נגיע בקרוב". הוא החל לח•כין את ראשו בין זרועותיו.
•לר הושיט את זרועותיו מעבר לשולחן וניער אותו ."תפסיק עם זה, ג׳ורד. אל תתעלף כאן. ברגע שנחזור לספינה תוכל לצנוח על הסיפון ולנחו• כמו חזיר מבחינת'. אבל לא כאן".
משהו בנימת קולו תפס את תשומת לבו של הוא הרים את ראשו בעייפות. "למה זה?"
•לר נשען מעל השולחן. "מלח מהטרן הזהיר אותי קודם. אתה מכיר את הנערה העליזה. שקשודח למזח לידינו? הצוות סבל מההקאות האדומות לפני שהגיעו לכאן. הם איבדו שבעה אנשים. הקפטן מסתובב בעיר כבר שלושה ימים, וניסה לשכור עוד צוות ללא הצלחה. השמועה היא שהוא מתחיל להיות נואש. הם חייבים לצאת לשטח. כל יום שהם מבלים כאן ייאלץ אותם להישאר לצוד עוד שבוע. אצבעות מהטרן אמר ל' שהצוות שלנו ינהג בחוכמה עם יישאר יחדיו ויישן על הסיפון הלילה. אחד מהציידים שלהם נעדר כבר יומיים, ואתה יודע מה הם חושבים. אז כשאנחנו נלך לספינה, נלך כולנו יחידו. אלה אם אתה •וצה להתעורר ולמצוא את עצמך מפליג צפונה על הנערה העליזה".
"מגייסים?" שאל ג׳ודד בנימת אימה. "כאן בנוק?"
"יש מקום טוב יות•?" שאל רלר בקול שקט. "בנאדם לא חוזר לספינה בזמן, אף אחד לא יישאר קשור למזח כדי לחפש אותו. קל לארוב בסמטה, לקחת כמה מלחים מספינה בדרכה הביתה, האומללים מתעוררים חזרה במי הציד. אני אומר לכם שזאת לא עי• שבה מלח צ•'! ללכת הביתה לבדו".
ג׳ו•ד קם לרגליו כפחאומיוח: "אני שבעתי מהמים הצפוניים האלה. אין סיכוי שאני אפילו אסתכן באפשרות שזה יקרה. קדימה, כnודים. בואו נלך לספינח"״
"רלר התבונן סביב. "היי, לאן בראש הלך? הוא לא ישב שם?"
"הוא הלך עם בחורה, אני חושב". ^•ה אלתיאה לראשונה. היא שמעה את הנימה הלא מאשרת בקולה ו“אתה את הפ•צופים פונים אליה כחפתעח. "בחורה שחשבתי שמתבוננת
513
ספעת קסם
בכיוון שלי", הוסיפה בחמיצות. היא הרימה את הספל שלה, לגמה ממנו, והניחה אותו. "בואו נלך. לבירה כאן ממילא יש טעם של שתן".
"אוה, אז אתה יודע מה הטעם של שתן?" לעג לה ג׳ורד.
"לא צריך לדעת. כל מה שאני יודע הוא שהחומר הזה מריח בדיוק כמו הדרגש שלך, ג׳ורד".
"אה, מרחרח דרגשים, מה?" צחק ג׳ורד בשכרות. האחרים הצטרפו לצחוק ואלתיאה רק נדה בראשה. על הים או על החוף, ההומור והשנינויות היו אותו הדבר. היא מצאה את עצמה ממש להוטה לחזור לספינה. ככל שהם יפליגו מבית השחי הזה מהר עתר, כך הם יגיעו מוקדם יותר לקנדלטאון. היא דחפה את כסאה לאחור. ג׳ורד נשען והתבונן בספל שלה. "אתה הולך לשתות את זה?" תבע.
"אתה מוזמן", אמרה לו ופנתה לצאת בעקבות האחרים מהמסבאה ואל הסופה. מזווית עינה היא ראתה את ג׳ורד בולע את המשקה ומעווה את פניו.
"איכס. נראה לי שקיבלת את תחתית החבית או משהו". הוא ניגב את פיו בשרוולו ובא בעקבותיהם.
בחוץ, הסופה עדיין נשבה. אלתיאה תהתה בעייפות האם היה זמן שבו לא הייתה סופה בחור השכוח הזה. היא מצמצה אל תוך הרוח הגשומה שהלמה בבגדיה ובשיערה. תוך שני צעדים היא שחכה שאי-פעם הייתה חמימה ויבשה. חזרה לחיים כנער סיפון.
היא כמעט ולא שמעה את הפונדקאי קורא מאחוריה. רלר פנה, וכשהיא התבוננה לאחור כדי לראות במה הוא מתבונן, היא ראתה את האיש נשען מדלת המסבאה שלו. "אתה אתל?" צעק לסופה.
רלר הצביע עליה ללא מילים.
"בראשן רוצה אותך. הוא שתה קצת יותר מדי. בוא ותסחב אותו מכאן!"
"נהדר", נהמה לעצמה, ותהתה מדוע הוא מציק דווקא לה. רלר סימן לה לחזור.
"תפגוש אותנו חזרה בספינה!" שאג אל תוך הרוח והיא הנהנה.
514
ספינת קסם
היא פנתה חזרה לפונדק בעייפות. היא לא ציפתה לחוויה של להתנודד בסופה כשבראשן נשען עליה. טוב, משימות כאלה נופלות בחיקו של נער סיפון. אם הוא יקיא, היא תזכה לנקות גם את זה.
בעודה ממלמלת, היא עלתה במדרגות ואז נכנסה למסבאה. הפונדקאי סימן לעבר דלת מאחור. "הוא שם", אמר בגועל. "כמעט והתעלף על אחת הנערות".
"אני אוציא אותו מכאן", הבטיחה אלתיאה ועשתה את דרכה לדלת מעבר לשולחנות ולספסלי השותים, בעודה מטפטפת. היא פתחה את הדלת של החדר העמום. הייתה מיטה, ונערת המסבאה עם שרוכי חולצתה פרומים. הנערה נשענה מעל בראשן כשאלתיאה נכנסה. היא נשאה מבט אל אלתיאה וחייכה בחוסר אונים. "אני לא יודעת מה לעשות", אמרה, בעודה ממשיכה לחייך. "אתה יכול לעזור לי?"
אולי אם אלתיאה באמת הייתה נער סיפון, החזה החשוף של הנערה היה מסיח את דעתה והיא פשוט הייתה נכנסת לתוך החדר. היא ודאי לא הייתה בוהה בבראשן כפי שעשתה, וחושבת שהוא לא נראה כמי שהתעלף במיטה כי אם כאדם שהוכה ואז אורגן על מיטה. בהפוגה הרגעית הזאת, היא קלטה הבהוב של תנועה משמאלה. היא קפצה לאחור, וחטפה את המהלומה בצד ולא על ראשה. האלה נחתה בעוצמה על כתפה, ושיתקה את ידה הימנית עד קצה אצבעותיה. היא התנודדה בצעקה כשהאיש שחבט בה טרק את הדלת מאחוריו.
הבחורה הייתה שותפה לזה. אלתיאה קלטה את זה מיד, והכאב דרבן אותה לחבוט בנערת המסבאה בפנים חזק ככל שיכלה בידה השמאלית. זאת לא הייתה המהלומה החזקה ביותר שלה, אבל הנערה נראתה המומה באותה המידה שהייתה פגועה. היא אחזה בפניה והתנודדה לאחור בצרחה בעוד אלתיאה הסתובבה אל האיש שליד הדלת. "מנוול קטן וחסר לב שכמוך!" ירק האיש, והניף אלה לעברה. אלתיאה התכופפה מתחת לאלה וזינקה לדלת שמאחוריו. היא הצליחה לפתוח אותה חלקית. "מגייסים!" צעקה בכל כוחה. הבזק לבן של אור הפיל אותה לרצפה.
*
515
ספינת קסם
קולות חזה קודם. "אחד מהטון, זה שהם חיפשו. הוא היה קשור במ•חף ^•ה. אחד מהקרלייל, ושני אלה מהקוצ•. בנוסף ^אה שיש עוד שניים מאחור שנ-סה עליהם קצת אדמה. כנראה הכו אותם קצת חזק מדי. דרך קשה למות עבו• מלח".
הייתה משיכת כתפיים בקול השני שהשיב, "טוב, קשוח זה נכון, אבל נראה שהם לא נגמרים אף פעם".
היא פקחה את עיניה •אתה שולחנות וספסלים הפוכים. הלחיים שלה היו בשלולית של משהו. היא קיוותה ששל בירה. רגליים ומגפיים של אנשים היו מולה, קרוב מספיק כדי לדמ! עליה. היא הטתה את •אשה כדי להתבונן בהם. אנשי שלבשו עו• כבד כנגד קו• הסע•ח. היא דחפה את הרצפה. בפעם השנייה שניסתה היא הצליחה לקום. התנועה ג•מח לכל החד• להתנודד מולה.
"היי, הנע• מתעו••", ציין קול. "למה הכית את הילדה של פאג, שיכור שכמוך?"
"היא ח'יחח חפיחיון. היא חלק מזה", אמ^ה אלתיאה באטיות. "גבחם. הם לא מסוגלים לראות אפילו את מה שנמצא מול עיניהם?"
"אולי, אולי לא", השיב האיש ^^•. "אתה יכול לקום?"
"אני חוי^ב שכן". היא אחזה בכיסא הפוך והצליחה לקום לדגליח. היא הייתה מסוחררת ורצתה להקיא. היא נגעה בעו•פה בזהירות, ואז התבוננה באצבעות האדומות שלה. "אני מדמם", אמ^ה בקול. לא ^אה שמישהו היה מעוניין במיוחד.
"החובל שלך עדיין שם בפנים", אם• לה האיש במגפיים. "כדי שתיקח אותו מכאן ™1•^ לספינה שלך. פאג מאוד כועס עליך על שחבטת בבת שלו. אף אחד לא לימד אותך נימוסים בקשר לנשים?"
"גם פאג חלק מזה, אם זה קורה בחד• חאnורי ובמ•חף הבירה שלו", ציינה אלתיאה בקול עמום.
"פאג? פאג מנהל את המסבאה הזאת בכד עשר שנים לפ^ת. אני לא היית אומר דברים פרועים כאלה במקומך. זאת גם אשמתך שכל הכיסאות והשולחנות שלו נהפכו. אתה לא ממש •צו' כאן עכשיו".
516
ספינת קסם
אלתיאה עצמה את עיניה בכוח ואז פקחה אותן. נראה שהרצפה התייצבה. "אני מבין", אמרה לאיש. "אוציא את בראשן מכאן". נוק הייתה העיר שלהם, כמובן, והם ינהלו אותה כפי שימצאו לנכון. היה לה מזל שהמסבאה הייתה מלאה במלחים אחרים שלא ממש חיבבו מגייסים. שני אנשי העיירה האלה לא נראו מוטרדים במיוחד מהדרך שבה פאג הרוויח עוד כסף. היא תהתה. אם לא הייתה עדיין קבוצה של מלחים כועסים ליד האח, האם הם היו משחררים אותה ואת בראשן, גם עכשיו? כדאי שהיא תלך כל עוד היא יכולה.
היא התנודדה לדלת החדר האחורי והתבוננה פנימה. בראשן ישב על המיטה, ראשו מורכן בתוך ידיו. "בראש?" קרקרה.
"אלתיאה?" השיב במעורפל. הוא פנה לעבר קולה.
"זה אתל!" השיבה ברוגז. "וממש נמאס לי שצוחקים מהשם שלי". היא הגיעה אליו ומשכה בחוסר אונים בזרועו. "בוא. אנחנו חייבים לחזור לספינה".
"אני חולה. משהו בבירה", נאנק. הוא הרים יד לעורפו. "ואני חושב שגם החטיפו לי".
"גם לי". אלתיאה נשענה קרוב יותר אליו ודיברה בקול שקט יותר. "אבל אנחנו חייבים לצאת מכאן כל עוד אנחנו יכולים. האנשים שמחוץ לדלת לא נראים מוטרדים מדי מהגיוס של פאג. ככל שנצא מכאן מהר יותר, כך יהיה טוב יותר".
הוא קלט את העניין מהר, יחסית לאדם שנראה כה מעומעם. "תן לי את הכתף שלך", פקד עליה, והתנודד לעמדת עמידה. היא הניחה את זרועו מעל כתפיה. או שהוא היה גבוה מדי או שהיא הייתה נמוכה מכדי שזה יעבוד כיאות. היא חשה כמעט כאילו הוא מנסה במכוון לדחוף אותה למטה בעודם מתנודדים מהחדר האחורי, ואז דרך המסבאה אל הדלת. אחד מהאנשים שלצד האח הנהן אליהם בסבר פנים חמורות, אבל שני אנשי העיירה רק צפו בעודם הולכים. בראשן החמיץ צעד בעודם יורדים במדרגות, ושניהם כמעט נפלו אל הבוץ הקפוא שכיסה את הרחוב.
בראשן הרים את ראשו לבהות ברוח ובגשם. "נהיה קר יותר".
"הגשם יהפוך לשלג הלילה", צפתה אלתיאה בחמיצות.
517
ספינת קסם
"לעזאזל. והלילה התחיל כל כך טוב".
היא שירכה את דרכה במורד הרחוב כשהוא נשען על כתפה בכבדות. בזווית חנות סגורה בתריס היא עצרה כדי לקלוט היכן היא. העיירה כולה הייתה שחורה כזפת והגשם הקר שזרם במורד פניה לא עזר כלל.
"רגע אחד, אלתיאה. אני חייב להשתין".
"אתל", הזכירה לו בעייפות. הצניעות שלו כללה התרחקות שני צעדים בעודו מחפש במכנסיו.
"סליחה", אמר בצרידות כמה רגעים לאחר מכן.
"זה בסדר", אמרה לו בסובלנות. "אתה עדיין שיכור".
"לא שיכור", התעקש. הוא הניח יד על כתפה שוב. "היה משהו בבירה, אני חושב. לא, אני בטוח בזה. הייתי מרגיש את ההבדל בטעם אלמלא הסינדין".
"אתה לועס סינדין?" שאלה אלתיאה בחוסר אמון. "אתה?"
"לפעמים", אמר בראשן בדפנסיביות. "לא לעתים קרובות. ולא עשיתי את זה זמן רב".
"אבי תמיד אמר שהחומר הרג יותר מלחים ממזג אוויר רע", אמרה לו אלתיאה בפרצוף חמוץ.
"סביר להניח", הסכים בראשן. בעודם עוברים את קצה המבנים ומגיעים למזח, הוא הציע, "אבל כדאי לך לנסות את זה מתישהו. אין כמו זה כדי לגרום לאדם לשכוח את הצרות שלו".
"בטח". נראה שהוא הופך פחות יציב. היא כרכה את זרועה סביב מותניו. "אין עוד הרבה".
"אני יודע. היי. מה קרה שם, במסבאה?"
היא רצתה כל כך לכעוס אז אבל גילתה שאין לא כוח. זה היה כמעט מצחיק. "כמעט וגייסו אותך. אספר לך על זה מחר".
"אה". הייתה שתיקה ארוכה אז. הרוח גוועה לכמה רגעים. "היי. חשבתי עלייך קודם. על מה כדאי לך לעשות. כדאי לך ללכת צפונה".
היא נדה בראשה באפלה. "אני סיימתי עם ספינות טבח אחרי ההפלגה הזאת. אלא אם לא תהיה לי ברירה".
"לא, לא. זה לא מה שאני מתכוון. הרחק צפונה, ומערבה.
518
ספינת קסם
מעבר לצ׳לסד, לדוכסויות. שם למעלה, הספינות קטנות יותר. ולא אכפת להם אם מדובר בגבר או באישה, כל עוד עובדים קשה. זה מה ששמעתי, לפ^ת. שם בצפון, יש נשים שמפקדות על ספינות, ולפעמים כל הצוות הארור מורכב מנשים".
"נשים ברבריוה", ציינה אלתיאה. "הם קרובים יותר לתושבי האיים החיצוניים מאשר לנו, וממה ששמעתי, הם מבלים את רוב זמנם בניסיון להרוג זה את זה. בראשן, רובם לא יודעים אפילו לקרוא. הם מתחתנים מול סלעים, שיעזור סא לכולנו".
"אבני עדות", תיקן אותה.
"אבי נהג לסחור שם למעלה, לפני המלחמה ההיא שלהם", המשיכה בעקשנות. הם יצאו למזח כעת, והרוח נשבה עליהם לפתע באנרגיה שכמעט ודחפה אותה למטה. "הוא אמר", נאנקה בעודה שומרת את בראשן על רגליו, "שהם ברבריים יותר מהצ׳לסדים. שלחצי מהמבנים שלהם אין אפילו חלונות זכוכית".
"זה בחוף", תיקן אותה בעקשנות. "שמעתי שבתוך היבשת, חלק מהערים ממש מפוארות".
"אני אהיה על החוף", הזכירה לו בעצבנות. "הנה הקוצר. תיזהר בצעדך".
הקוצר הייתה קשורה למזח, נעה בחוסר מנוחה כנגד קשרי ההמפ שלה בעוד הרוח והגלים דחפו אותה. אלתיאה ציפתה להתקשות בהרמתו בכבש האונייה, אבל בראשן עלה בו בקלות מפתיעה. מרגע שהיה על הסיפון, הוא נעמד בכוחות עצמו. "טוב. תישן קצת, בחור. אנחנו מפליגים מוקדם".
"כנאדוני", השיבה באסירות תודה. היא עדיין חשה בחילה וסחרחורהי עכשיו, כששוב הייתה על הסיפון וכה קרובה למיטתה, היא הייתה עוד יותר עייפה. היא פנתה ושירכה רגליים אל הצוהר. מרגע שהייתה למטה היא מצאה כמה מאנשי הצוות עדיין ערים ויושבים סביב נורה עמומה.
"מה קרה לך?" קידם רלר את פניה.
"מגייסים", אמרה בהמציהיוהי "הם ניסו לתפוס את בראשן ואותי. אבל ברחנו מהם. מצאו גם את הצייד מהטרף וכמה אחרים, mnn".
519
ספינת קסם
"ביצי סא!" קילל האיש. "הקפטן של הנערה העליזה ידע מזה?"
"לא יודע", השיבה בעייפות. "אבל פאג היה חלק מזה לבטח, והבת שלו. הבירה הייתה מסוממת. אני בחיים לא נכנס למסבאה שלו שוב".
"לעזאזל. אין פלא שג׳ורד ישן כל כך עמוק, הוא קיבל את המנה שנועדה לך. טוב, אני הולך לטרן, לשמוע מה יש לציד לומר", הכריז רלר.
"גם אני".
כמו קסם, כל האנשים שהיו ערים אפילו חלקית קמו ונהרו לשמוע את הרכילות. אלתיאה קיוותה שירקמו להם מעשייה נאה. היא, מצדה, רצתה רק את הערסל שלה ולהפליג שוב.
נדרשו לו ארבעה ניסיונות עד שהצליח להדליק את המנורה. כשהפתיל בער לבסוף, הוא הוריד עליו את הזכוכית בזהירות והתיישב על הדרגש שלו. כעבור רגע הוא קם, וניגש למראה הקטנה שהוצמדה לקיר. הוא משך את שפתו התחתונה והתבונן בה. לעזאזל. יהיה לו מזל עם הכוויות לא יתפתחו לכיבים. הוא כמעט שכח את ההיבט הזה של סינדין. הוא התיישב בכבדות על הדרגש שלו שוב והחל להוריד את מעילו. אז הוא הבין שהשרוול השמאלי של מעילו ספוג בדם בנוסף למי הגשם. הוא בהה בו במשך זמן מה, ואז גישש בעורפו בזהירות. לא. הייתה חבורה, אבל לא דם. הדם לא היה שלו. הוא נגע באצבעותיו בדם. עדיין רטוב, עדיין אדום. אלתיאה? הוא תהה באי יציבות. מה שהם שמו בבירה שלו עדיין ערפל את מוחו. אלתיאה, כן. היא לא אמרה לו שהיא הוכתה בראש? לעזאזל אתה, למה היא לא אמרה שהיא מדממת? באנחה של אדם שנגרם לו עוול עמוק, הוא לבש שוב את המעיל שלו ויצא שוב אל הסופה.
החרטום היה כהה ומסריח כפי שזכר אותו. הוא העיר שני אנשים עד שמצא אחד שהיה ער מספיק כדי להצביע לכיוון המקום שבו היא ישנה. הוא גישש לשם לאור שארית של נר ואז ניער אותה עד שהתעוררה למרות קללות ומחאות. "בוא לתא שלי, בחור, כדי שאתפור את הראש שלך. ותפסיק לייבב", פקד
520
ספינת קסם
עליה. "אני לא •וצה שתשכב במיטה חס• תועלת במשך שבוע עם חום. מה•. אין לי את כל הלילה".
הוא ניסה להיראות עצבני ולא חרד בעודה יוצאת בעקבותיו מסיפון המטען ואל הסיפון ומשם אל התא שלו. גם באורו העמום של הנר הוא ראה כמה היא חיוורת, וששיערה מכוסה בדמה שנקרש. לאחר שהיא נכנסה בעקבותיו לתא הקטנטן שלו, הוא נבח עליה. "סגור את הדלת! איני מעוניין שכל סופת הלילה תנשב כאן". היא צייתה בסוג של צייתנות לאה. ברגע שהדלת הייתה סגוהה הוא זינק מעבר לה ונעל אותה. הוא פנה, אחז בכתפיה ועמד בדחף לנער אותה. הוא הושיב אותה על הדרגש שלו בחקיפות. "מה הבעיה שלך?" לחש בעודו תולה את המעיל שלו על וו. "למה לא אמרת לי שנפגעת?"
היא אמרה לו, ידע, והוא ציפה למחצה שזאת תהיה תשוכתח. אבל היא •ק הרימה 'ד ל“אשה ואמרה במעורפל, "פשוט הייתי כל כך עייפח״.."
הוא קילל את צפיפותו של החדר בעודו צועד מעל •גלה כדי להגיע לתיבת ^•ופות. הוא פתח אותה וחיטט בה, ואז השליך את מה שבח• על הדרגש לצדה. הוא קירב מעט את המנורה. האור עדיין היה עמום מכדי שיראה ^'•ו•. היא חתכווצח כשאצבעותיו נעו על הקרקפת שלה בניסיון להזיז את שיערה הכהה והשופע ולמצוא את מקור כל הדם. אצבעותיו היו רטובות. הפצע עדיין דימם באטיות. טוב, פצעי ק“קפת תמיד דיממו הוא ידע זאת, זה לא צריך להדאיג אותו. אבל זה הדאיג, וכך גם המבט הלא ממוקד בעיניה.
"אני איאלץ לגזו• חלק מהשיער שלך", הזהיר אותה, וציפה למחאה.
"אם אתה חייב".
הוא בחן אותה מקרוב יותר. "כמה פעמים הוכית?"
"פעמיים, אני חושבת".
"ספרי ל' על זה. ספרי ל' כל מה שאת זוכרת אודות מה שקרה
והיא במשפטים מעורפלים, בעודו משתמש במספריים
521
ספעת קסם
כדי לגזור את שיערה קרוב לגולגולת ליד הפצע. הסיפור שלה לא גרם לו להתגאות בבינתו. ביחד עם מה שהוא ידע על הערב, היה ברור שהוא ואלתיאה נבחרו כדי למלא את הפער בצוות של הנערה העליזה. היה זה מזל טהור שהוא לא כבול בסיפון המטען שלה ברגע זה.
הפצע שחשף בקרקפת שלה היה ארוך כאצבעו הקטנה ופעור מקצה הצמה שלה. גם לאחר שגזר את השיער סביבו לזיפים קצרים וניקה את השערות ספוגות הדם, הוא עדיין בעבע דם. הוא ניקה אותו בסמרטוט. "איאלץ לתפור את זה", אמר לה. הוא ניסה לדחוק את החולשה שחש כתוצאה ממה שהיה בבירה שלו, ואת הבחילה שחש מהמחשבה של דחיפת מחט דרך הגולגולת שלה. למרבית המזל אלתיאה נראתה מעורפלת עוד יותר ממנו. מה שהמגייסים שמו בבירה עבד היטב.
לאורה הצהוב והמשתנה של המנורה, הוא הכניס חוט דק בקוף של מחט מעוקלת. היא חשה קטנטנה באצבעותיו המיובלות, וחלקלקה. טוב, זה לא יכול להיות כל כך שונה מהטלאת בגדים ותפירת בד, נכון? הוא עשה את זה במשך שנים. "שבי במקום", אמר לה ללא צורך. הוא הצמיד את חוד המחט לגולגולת שלה בעדינות. הוא ייאלץ להכניס אותה מעט ולגרום לה לצאת שוב. הוא לחץ בעדינות על המחט. במקום לחדור את עורה, הקרקפת שלה החליקה על הגולגולת שלה. הוא לא הצליח לגרום למחט להחליק פנימה.
עוד מעט לחץ ואלתיאה צעקה, "איי!" וחבטה בידו לפתע. "מה אתה עושה?" תבעה בכעס, ופנתה להתבונן בו בזעם.
"אמרתי לך. אני עומד לתפור את זה".
"אה". שתיקה. "לא הקשבתי". היא שפשפה בעיניה, ואז הרימה יד ונגעה בקרקפת שלה בזהירות. "אני מניחה שאתה צריך לעשות את זה כדי לסגור את הפצע", אמרה בצער. היא עצמה את עיניה ואז פקחה אותן שוב. "הלוואי והייתי יכולה להתעלף או להתעורר", אמרה בעצב. "אני פשוט מרגישה מעורפלת. אני שונאת את זה".
"בוא נראה מה יש לי כאן", הציע. הוא כרע על ברך אחת
522
ספינת קסם
וחיטט במצבור התרופות של הספינה. "לא מילאו את המלאי של החומר הזה מזה שנים׳/ רטן לעצמו בעוד אלתיאה מתבוננת מעבר לכתפו. "חצי מהמיכלים ריקים, העשבים שצריכים להיות ירוקים או חומים הם אפורים, וכמה מהדברים האחרים מריחים כמו טחב".
"אולי הם אמורים להריח כמו טחב?" הציעה אלתיאה.
"אני לא יודע", מלמל.
"תן לי להסתכל. נהגתי למלא את מלאי התרופות של הוויוואסיה כשיצאנו לעיר". היא נשענה עליו כדי להגיע לתיבה בחלל הקטן שבין הדרגש לקיר. היא בחנה כמה בקבוקים, הרימה אותם לאור המנורה ואז הניחה אותם. היא פתחה סיר קטן אחד, עיקמה את אפה בסלידה מהריח החזק, ואז סגרה אותו שוב. "אין כאן שום דבר מועיל", החליטה, והתיישבה חזרה על הדרגש. "אני אצמיד את העור ואתה פשוט תתפור אותו. אנסה לא לזוז".
"רגע אחד", אמר בראשן בחוסר רצון. הוא שמר חלק מפקק הסינדין. לא חלק גדול מאד, רק מעט שייתן לו משהו לצפות לו ביום רע. הוא הוציא אותו מכיס המעיל שלו וניקה את המוך ממנו. הוא הראה אותו לאלתיאה ואז שבר אותו לשניים בזהירות. "סינדין. זה אמור להעיר אותך קצת, ולגרום לך לחוש טוב יותר. עושים את זה כך". הוא הכניס אותו מאחורי שפתו התחתונה, דחס אותו בלשונו. המרירות המוכרת התפשטה בפיו. אלמלא טעמו של הסינדין, חשב בצער, הוא היה חש בטעמו של הסם בבירה שלו. הוא הניח למחשבה כחסרת תועלת והרחיק את הסינדין מהפצע המוקדם יותר.
"יהיה לזה טעם מר מאוד בהתחלה", הזהיר אותה. "זאת רק הלענה. היא גורמת למיצים שלך לזרום".
היא נראה ספקנית מאוד כשהכניסה אותו מאחורי שפתה. היא עיוותה את פניה ואז ישבה ופגשה את מבטו, והמתינה. כעבור רגע שאלה, "זה אמור לשרוף?"
"זה חומר די חזק", הודה. "תזיזי אותה בשפה שלך. אל תשאירי אותו במקום אחד זמן רב מדי". הוא צפה בהבעה שעל פניה משתנה באטיות, וחש חיוך דומה מופיע על פניו. "לא רע, מה?"
523
ספינת קטם
היא צחקה בשקט. "גם מהי•".
"מתחיל מהר, נגמר מהר. מעולם לא •איתי את הנזק בו, כל עוד אדם סיים לפני שהוא התחיל את המשמרת שלו".
הוא צפה בה מניעה את הפקק בשפתה באי-נוחות. "אבי נהג לום• שאנשים השתמשו בו בזמן שהיו צריכים לישון. אז הם התחילו את המשמרת גמורים. ואם הם עדיין השתמשו בו כשהם עבדו, הם היו כסוnים בעצמם מדי, והשתכנו שלא לצורך". קולה נמוג. ׳"אנשים שמסתכנים מסכנים את כולם', כך אמר תמיד".
"כן. אני זוכר", הסכים בראשן בו־צינות. "מעולם לא השתמשתי בסינדין על סיפון הוויוואסיה, אלתיאה. כיבדתי את אביך יותר מדי".
לרגע הייתה שתיקה, אז היא נאנחה. "בוא נעשה את זה", הציעה.
"בסדר", הסבים: הוא לקח שוב את החוט המח^ היא עקבה אחריהם בעיניה. אולי הוא גרם לה להיות ערנית מדי. "אין כאן מקום לעבוד", התלונן. "•גע, תשכבי על הדרגש ותפני את ראשך. טוב". הוא כרע על הרצפה לצד הדרגש. זה היה טוב יותר. הוא כמעט וראה מה שהוא עשה. הוא ניקה את הדם הגואה באטיות והזיז כמה שערות טועות. "עכשיו תצמידי את הקצוות של הפצע. לא, האצבעות שלך בד•!. הנה. ככה". הוא סידר את ידיה, וזה לא היה מק•' שפרקי ידה כיסו את עיניה. "אנסה להיות זריז".
"עדיף שתהיה זהיר", הזהירה אותו. "ואל תתפור חזק מדי. פשוט תצמיד את הקצוות באופן ישר ככל האפשר, כדי שהם לא ייצת בליטה".
"אנסה. לא עשיתי את זה בעבר, את יודעת. אבל צפיתי בזה נעשה 'ותר מפעם אחת".
היא הזיזה את פקק הסינדין בשפתה, והוא נזכר להזיז את זה שלו. הוא נרתע כשנגע בפצע שנוצר מוקדם יותר בערב. הוא ראה את הלסת שלה נחשקת והתחיל. הוא ניסה לא לחשוב על הכאב שלו גרם, ולחחרבז בעשיית העבודה על הצד הטוב ביותר. הוא הצליח לבסוף לגרום למחט לחדור לקרקפת שלה. הוא נאלץ
524
ספינת קסם
להצמיד את העור בחוזקה לגולגולת שלה כשהרים את קצה המחט המעוקלת מהצד השני של החתך. משיכת החוט דרכו הייתה החלק הקשה ביותר. בעודו מחליק, החוט השמיע צליל קריעה קטנטן שהטריד אותו מאד. היא חשקה את שיניה ורעדה עם כל תפר, אבל לא צעקה.
כשזה הסתיים לבסוף, הוא קשר את הקשר האחרון ואז קצץ את שארית החוט.
"הנה", אמר לה, והשליך את המחט. "תעזבי עכשיו. תני לי לראות מה עשיתי. היא הורידה את ידיה על המיטה. זיעה כיסתה את פניה. הוא בחן את החתך בביקורתיות. העבודה שלו לא הייתה נפלאה, אבל היא סגרה את הפצע. הוא הנהן לה בסיפוק.
"תודה",־אמרה בקול שקט.
"תודה לך". הוא אמר לבסוף את המילים. "אני חייב לך. אלמלא מעשייך, הייתי ברגע זה בסיפון המטען של הנערה העליזה". הוא הרכין את ראשו ונשק ללחייה. אז התרוממה זרועה סביב צווארו והיא הפנתה את פיה לנשיקה. הוא איבד את שיווי המשקל שלו ועצר את עצמו במגושם עם יד אחת על קצה הדרגש, אבל לא הפסיק את הנשיקה. טעמה היה כשל הסינדין ששניהם חלקו. ידה אחזה בעורפו בעדינות והמגע היה מגרה באותה המידה כמו הנשיקה. עבר זמן כה רב מאז שמישהו נגע בו בעדינות.
היא ניתקה לבסוף מגע, והרחיקה את פיה מפיו. הוא נשען לאחור. "טוב", אמר באי-נוחות. הוא שאף אוויר. "בואי נשים תחבושת על ראשך".
היא הנהנה אליו באטיות.
הוא לקח פיסת בד ונשען שוב מעליה. "זה הסינדין, את יודעת", אמר לפתע.
היא הניעה אותו בשפתה. "סביר להניח. ולא אכפת לי אם כן". ככל שהדרגש היה צר, היא עדיין הצליחה לנוע לקצה שלו, בתנועה מזמינה. היא הניחה את ידה לצדו ונראה שחום מוקרן ממנה. רעד העמיד את שיערו בבשר ברווז. היד דחקה בו קדימה.
הוא השמיע צליל נמוך בגרונו וניסה פעם אחרונה. "זה לא רעיון טוב. זה לא בטוח".
525
ספעתקסם
"שום דבר אינו בטוח", אמרה לו, כמעט בעצב.
אצבעותיו היו מסורבלות על התחרה של חולצתה, וגם לאחר שהיא nשהרררn ממנה היה בד כרוך על חזה. הוא פתח אותו ושחרר את שדיה הקטנים ונישק אותם. רזה. היא הייתה כל כך רזה. והיה לה טעם של מי המלח, החבלים הישנים ואפילו השמן שהיה המטען שלהם. אבל היא הייתה חמימה ומוכנה ונשית, והוא דחס את עצמו בדרגש הצר מדי והקצר מדי כדי להיות אתה. סביר להניח שהסינדין הוא זה שגרם לעיניה השחורות להיראות חסרות תחתית, ניסה לומר לעצמו. היה מפתיע שפיה של נערה בעלת לשון כה חדה יהיה כה רך וגמיש. אפילו כשהיא הצמידה את שיניה לבשר כתפו כדי להשתיק את קריאותיה חסרות המילים, הכאב היה מתוק. "אלתיאה", אמר לתוך שיערה בקול שקט, בין הפעם השנייה לשלישית. "אלתיאה וססריס"י הוא נקב לא רק בשמה של הנערה כי אם בשם ממלכת התחושות שהיא עוררה בו.
בראש. בראשן טרל. חלק קטן בה לא האמין שהיא עושה את זה עם בראשן טרל. לא זה. צופה קטן וסרקסטי צפה בחוסר אמון בעודה מצייתת לכל דחף שלה עם הגוף שלו. הוא הבחירה הגרועה ביותר האפשרית לזה. מאוחר מכדי לדאוג בקשר לזה, אמרה לעצמה, ומשכה אותו עמוק עוד יותר לתוכה. היא אימצה את עצמה כנגדו. זה היה חסר כל היגיון, אבל היא לא הצליחה למצוא בעצמה את החלק שהיה אכפת לו מדברים כאלה. תמיד, חוץ מאשר בפעם הראשונה, היה לה די שכל לדאוג שדברים כאלה לא יהיו אישיים. כעת היא לא רק התמסרה לעצמה באופן כה מוחלט שזה זעזע אותה, היא עשתה את זה עם מישהו שהכירה במשך שנים. ולא רק פעם אחת. הוא רק התמוטט עליה בפעם הראשונה, והיא דחקה בו להתחיל שוב. היא הייתה כמו אישה גוועת ברעב שנתקלה לפתע במשתה. החום שבה היה חזק, והיא תהתה האם זה רק הסינדין. אבל חזק באותה המידה היה הצורך שבו הודתה לפתע, במגע אנושי קרוב, בנגיעה וחלוקה ואחיזה. בשלב מסוים היא חשה דמעות עוקצות את עיניה ויבבה
526
ספינת קסם
הרעידה אותה. היא החניקה אותה על כתפו, כמעט מפחדת מעוצמת הב^תת והפחדים שנראה שההזדווגות הזאת מוחה. במשך זמן כה •ב הייתה חזקה. היא לא יכלה לשאת את חשיפת החולשה שלה כך בפני איש, שלא לדבר על איש שממש ידע מי היא. אז היא אחזה בו בחוזקה וגרמה לו להאמין שזה חלק מהתשוקה שלה.
היא לא רצתה לחשוב. לא עכשיו. עכשיו היא רצתה לקחת את מה שהיא יכולה, לעצמה. היא העבירה את ידיה על השרירים הקשים של זרועותיו ושל גבו. במרכז החזה שלו היה מקטע צפוף של שיער מקורזל. בשאר החזה והבטן שלו היו זיפים שחורים, שיער שנשחק על ידי הבד הגס של בגדיו ותנועתה הבלתי פוסקת של הספינה. שוב ושוב הוא נישק אותה, כאילו לא שבע מכך. לפיו היה טעם של סינדין, וכשהוא נישק את השדיים שלה, היא חשה את עוקצו החד של הסם על פטמותיה. היא החליקה את ידה בין גופותיהם, חשה את החלקלקות הקשה שלו בעודו מחליק לתוכה ומתוכה. •גע לאח• מכן הצמידה את ידה על פיו כדי לעמעם את קריאתו בעודו דוחף את עצמו לתוכה, ואז אחזה את שניהם, מתנדנדים על קצה הנצח.
במשך זמן מה היא לא חשבה על דבר. אז, ממקום אח•, היא שבה לפתע לדרגש הצר והמיוזע ולמשקלו המוחץ מעליה, ושיערה מתחת לידו הפ•ושה. כפות •גליה קרות, קלטה. ונתפס לה שריר בגב חחnחון: היא נעה מחnחיו. "תן לי לקום", אמרה במהירות, וכשהוא לא זז בתחילה, "בראשן, אתה מוחץ אותי. רד ממני!"
הוא זז והיא הצליחה להתיישב. הוא נע על חררנש כך שהיא ישבה בעיקול של גופו החשוף. הוא התבונן בה, לא בדיוק מחייך. הוא הרים יד, ושרטט באצבעו עיגול סביב אחד משדיה. היא •עדה. בעדינות שזעזעה אותה, הוא כיסה את כתפיה בשמיכה "אלתיאה", החל.
"אל תדבר", התחנוה בפניו לפתע. "אל־ תאמר דבר". איכשהו אם הוא ידב• על מה שהם עשו כרגע, זה יהפוך את זה לאמיתי יותר, יהפוך את זה לחלק מחייה שהיא תיאלץ להודות בו אחר
527
ספינת קסם
כך. עכשיו, כשבאה על סיפוקה, הזהירות חזרה אליה. "אסור שזה יקרה שוב", אמרה לו לפתע.
"אני יודע. אני יודע". ובכל זאת עיניו עקבו אחר ידו בעודו משרטט באצבעו מגרונה לבטנה. הוא נקש על הטבעת והקמע בטבור שלה. "זה... בלתי רגיל".
באור המנורה המשתנה בעדינות, הגולגולת הקטנטנה קרצה אליהם. "זאת הייתה מתנה מאחותי היקרה", אמרה אלתיאה במרירות.
"אני..." הוא היסס. "חשבתי שרק זונות משתמשות באלה", סיים בעליבות.
"זאת הייתה גם דעתה של אחותי", השיבה בקרירות. ללא אזהרה, הכאב הישן הצליף בה.
היא התכרבלה לפתע והצליחה לשכב לצדו על הדרגש. הוא הצמיד אותה לעיקול גופו. החום היה נעים, וכמוהו הדגדוג העדין בעודו משחק באחד משדיה. היא צריכה להדוף את ידו, ידעה. היא לא צריכה לתת לזה להמשיך מעבר לכך. הדבר החכם ביותר שהיא יכולה לעשות הוא לקום ולהתלבש ולשוב לחרטום. לקום בתא הקר וללבוש את בגדיה הקרים והרטובים... היא רעדה ונצמדה לחום שלו. הוא נע וכרך את שתי זרועותיו סביבה וחיבק אותה חזק. שומר עליה.
"למה היא נתנה לך את קמע עץ הקוסמים?" היא שמעה את הסקרנות שלא מרצון בקולו.
"כדי שלא אכנס להריון ואשפיל את משפחתי. או אחטוף מחלה נוראה כלשהי שתגרום לכל בינגטאון לדעת איזו זנזונת אני". היא בחרה במכוון במילה הקשה, ירקה אותה על עצמה.
הוא קפא לרגע, ואז הניע את ידו במורד גבה, מלטף אותה, ואז מעסה בעדינות את כתפיה וצווארה עד שהיא נאנחה ונרגעה כנגדו שוב. "זאת הייתה אשמתי", שמעה את עצמה אומרת. "לא הייתי צריכה לספר לה. אבל הייתי רק בת ארבע-עשרה וחשתי שאני חייבת לספר למישהו. ולא יכולתי לספר לאבי, לא לאחר שהוא פיטר את דבון".
"דבון". הוא אמר את השם, גורם לו להישמע לא בדיוק כשאלה.
528
ספעת קסם
היא נאנחה. "זה היה לפני שבאת לספינה. דבון. הוא היה מלח. כה נאה, ותמיד עם הלצה בפיו וחיוך לכל דבר, אפילו לפורענות. דבר לא הפחיד אותו. הוא היה מעז כל דבר". קולה נמוג. במשך זמן מה היא חשבה רק על ידו של בראש הנעה בעדינות על גבה, מתירה את הקשרים בשריריה כאילו התירה חבל שהסתבך.
"זה היה הדבר שבו אבי והוא היו חלוקים, כמובן. ׳הוא יכול היה להיות המלח הטוב ביותר בספינה הזאת לו היה לו היגיון פשוט', אמר לי פעם פאפא. ׳והוא יכול היה להיות חובל טוב, לו רק ידע לפחד׳. אבל דבון לא הפליג ככה. הוא תמיד התלונן שאנחנו צריכים להרים יותר מפרשים, וכשהוא עבד למעלה, הוא תמיד היה המהיר ביותר. ידעתי למה אבי מתכוון. כשהמלחים האחרים ניסו לעמוד בקצב שלו, למען גאוותם, העבודה נעשתה מהר יותר אבל באופן פחות יסודי. היו טעויות. ומלחים נפגעו. לא באופן רציני, אבל אתה הכרת את אבי. הוא תמיד אמר שזה בגלל שהוויוואסיה היא ספינה חיה. הוא אמר שתאונות ומיתות על סיפון ספינה חיה הם רעים לספינה. הרגשות חזקים מדי".
"אני חושב שהוא צדק", אמר בראשן בקול שקט. הוא נשק לעורפה.
"אני יודעת שהוא צדק", אמרה אלתיאה בעצבנות קלה. "אבל הייתי בת ארבע-עשרה, ודבון היה כה נאה. היו לו עיניים אפורות. הוא נהג לשבת על הסיפון לאחר תום המשמרת שלו ולגלף עבורי אריחים ולספר לי סיפורים על נדודיו. נראה היה שהוא היה בכל מקום ועשה כל דבר. הוא מעולם לא בדיוק דיבר כנגד פאפא, לא בפני ולא בפני שאר הצוות, אבל ניתן היה לראות שהוא תמיד חשב שאנחנו מפליגים בזהירות רבה מדי. היה לו חיוך קטן של בוז בזווית פיו. לפעמים המבט הזה לבדו גרם לאבי לכעוס עליו. אבל אני חוששת שהוא חשב שזה מקסים. נועז. לועג לסכנה". היא נאנחה. "אני האמנתי שהוא לא מסוגל לסעוה".
"והוא פעל על פי זה, כשאת בת ארבע-עשרה?" קולו של בראשן היה מגנה. "על הספינה של אביך? זה הרבה מעבר לקו ההעזה, זאת טיפשות".
"לא. זה לא היה ככה". אלתיאה דיברה בחוסר רצון. היא לא
529
ספינת קסם
רצתה לספר לו את זה, אבל איכשהו היא לא הייתה מסוגלת להפסיק. "אני חושבת שהוא ידע כמה הערצתי אותו, ולפעמים הוא פלרטט אתי, אבל בצחוק. כ! יכולתי לנצו• את מילותיו, למרות שידעתי שהוא לא מתכוון להן". היא נדה בראשה לעצמה. "אבל לילה אחד זכיתי להזדמנות. הספינה הייתה קשורה למזח בליס. לילה שקט. אבי 'צא לליס בענייני עסקים, ורוב הצוות היה חופשי. אני הייתי במשמרת. שוnררחי לחוף מוקדם יותר באותו היום, ויצאתי העירה וקניתי לעצמי, אוה, עגילים עם ניחוח כלשהו וחולצת משי וחצאית משי ארוכה. ולבשתי את כל זה, מוכנה כדי שהוא יראה אותי כשהוא יחזו• מחמסכאח. וכשמתי אותו חוז• לספינה מוקדם, לבדו, לבי התחיל להלום בעוצמה כזאת שבקושי יכולתי לנשום. ידעתי שזאת ההזדמנות שלי".
"הוא עלה לסיפון בקפיצה, כמו תמיד, נחת על הסיפון כמו חתול ועמד בפני". היא השמיעה נחרת צחוק. "אתה יודע, ודאי דעתו, ודאי אמרתי משהו, הוא ודאי אם• משהו. אבל אני לא זוכרת מילה מזה, •ק כמה שמחתי שיש לי הזדמנות לומר לו לבסוף כמה אני אוהבת אותו, מבלי להיאלץ להיות זהירה, שכן איש לא יכול היה לשמוע אותנו. והוא עמד וחייך כששמע אותי אומרת את זה, כאילו הוא לא האמין כמה מזל יש לו. ו... הוא אחז בזרועי והוביל אותי מעב• לסיפון. הוא כופף אותי מעל כיסוי צוהר, והרים את חnצאיוח שלי והוריד את חתnתונים שלי... והוא לקח אותי שם. כפופה מעל מכסה צוה•, כמו נע•".
"הוא אנס אותך?" בראשן היה מזועזע.
אלתיאה החניקה צחוק מוזר. "לא. לא, זה לא היה אונס. הוא לא הכריח אותי. לא ידעתי על כך דב•, אבל היית' בטוחה שאני מאוהבת. הלכת' מרצון, ולא ניסיתי לזוז. הוא לא היה קשוח, אבל הוא היה יסודי. מאוד יסודי. ואני לא ידעתי למה לצפות, אז אני מניחה שלא הייתי מאוכזבת. ולאחר מכן הוא התבונן בי בחיוך המקסים ההוא ואמר, ׳אני מקווה שתזכרי את זה לשא“ית חייך, אלתיאה. אני מבטיח שאני אזכור׳". היא שאפה עמוקות. "אז הוא ירד למטה ועלה ™רה עם תיק הים שלו ארוז ועזב את הספינה. ולא ראיתי אותו שוב". שתיקתה חתארכח. "חיכיתי
530
ספינת קסם
וציפיתי שהוא ישוב. כשעזבנו את הנמל יומיים לאחר מכן, גיליתי שפאפא פיטר אותו ברגע שנכנסנו למזח".
בראשן השמיע אנחה נמוכה. "אוה, לא". הוא נד בראשו. "זה שהוא לקח אותך היה הנקמה שלו באביך".
היא דיברה באטיות. "מעולם לא חשבתי על זה כך. "תמיד חשבתי שזה היה משהו שהוא העז לעשות כיוון שהוא הניח שלא יתפסו אותו". היא אילצה את עצמה לשאול אותו, "אתה באמת חושב שזאת הייתה נקמה?"
"ככה זה נשמע לי", אמר בראשן בקול שקט. "אני חושב שזה. הדבר הנורא בהיתר ששמעתי בחיי", הוסיף בקול שקט. "דבון. אם אי-פעם אפגוש אותו, אהרוג אותו בשבילך". הכנות בקולו הפחידה אותה.
"החלק הנורא ביותר היה אחר כך", התוודתה בפניו. "הגענו לבינגטאון שבועיים לאחר מכן. ואני הייתי בטוחה שאני בהריון. הייתי פשוט משוכנעת בכך. טוב, לא העזתי לגשת לאבי, ואמי לא הייתה עדיפה בהרבה. אז הלכתי לאחותי הנשואה קפריה, מכיוון שהייתי בטוחה שהיא תוכל לייעץ לי. השבעתי אותה לא לומר דבר ואז סיפרתי לה". אלתיאה נדה בראשה. היא הזיזה את הסינדין בשפתה שוב. הוא הותיר פצע. כמעט ולא נותר טעם.
"קפריה?" דחק בה בראשן. הוא נשמע כאילו הוא באמת רוצה לדעת את שאר הסיפור.
"הייתה מזועזעת. היא התחילה לבכות, ואמרה לי שאני הרוסה לתמיד. שאני זנזונת וזונה ובושה לשם המשפחה שלי. היא הפסיקה לדבר אתי. ארבעה או חמישה ימים לאחר מכן, ימי הדם שלי הגיעו, בדיוק בזמן. מצאתי אותה לבד וסיפרתי לה, ואמרתי לה שאם היא אי-פעם תספר לפאפא או למאמא, אומר שהיא משקרת. בגלל שכל כך פחדתי. מכל מה שהיא אמרה, הייתי בטוחה שהם יזרקו אותי מהבית ולא יאהבו אותי יותר לו ידעו".
"היא לא הבטיחה עוד קודם לא לספר?"
"לא בטחתי בה שתעמוד בדברתה. כבר הייתי די בטוחה שהיא סיפרה לקייל, מהדרך שהוא התחיל להתנהג אלי. אבל היא לא צעקה עלי או משהו. היא בקושי דיברה כשהיא נתנה לי את
531
ספינת קסם
טבעת הטבור. רק אמרה לי שאם אענוד אותה, לא אכנס להריון ולא אחלה, ושזה המעט שאני חבה למשפחתי". אלתיאה גירדה את העורף שלה, ואז התכווצה. "הדברים בינינו מעולם לא שבו לתיקונים לאחר מכן. למדנו להיות מנומסות זו לזו, בעיקר כדי למנוע מהורינו לשאול שאלות. אבל אני חושבת שזה היה הקיץ הגרוע ביותר בחיי. בגידה על בגידה".
"ואחרי זה, אני מניח, פשוט עשית כרצונך עם גברים?"
היא הייתה צריכה לדעת שהוא ירצה לדעת. גברים תמיד רצו לדעת. היא משכה בכתפיה, מחויבת לאמת כולה. "פה ושם. לא לעתים קרובות. טוב, רק פעמיים. הייתה לי תחושה שזה לא... נעשה כיאות. איך שהגברים על סיפון הוויוואסיה דיברו, חשדתי שזה אמור היה להיות לכל הפחות כיף. זה היה רק... לחץ, וקצת כאב, ורטיבות. זה הכול. אז בסוף אזרתי אומץ וניסיתי עוד פעמיים, עם גברים שונים. וזה היה... בסדר".
בראשן הרים את ראשו והתבונן לתוך עיניה. "את מכנה את זה ׳בסדר׳?׳"
עוד אמת שהיא לא רצתה לחלוק. היא חשה שהיא מוסרת נשק בידיו. "זה לא היה ׳בסדר׳. זה היה מה שזה תמיד אמור היה להיות. זה מעולם לא היה ככה עבורי". אז, מכיוון שהיא לא יכלה לשאת את הרכות שהופיעה בעיניו, היא נאלצה להוסיף. "אולי זה היה בגלל הסינדין". היא משתה את הרסיס הקטן שנותר משפתה. "הוא יצר פצעים קטנים בפה שלי", התלוננה והסבה את מבטה מהכאב הקטן שעל פניו.
"סביר להניח שזה היה הסינדין", הודה. "שמעתי שהוא משפיע כך על נשים, לפעמים. רוב הנשים לא משתמשות בחומר לעתים קרובות, את יודעת, מכיוון שהוא עלול, אה, לגרום לך לדמם. אפילו כשזה לא הזמן שלך". הוא נראה נבוך לפתע.
"עכשיו הוא מספר לי", מלמלה בקול. אחיזתו בה נחלשה. השפעת הסינדין החלה לפוג והיא חשה ישנונית לפתע. ובראשה החלו פעימות כאב קשות. היא צריכה לקום. חדר קר. בגדים רטובים. עוד רגע. עוד רגע, היא תיאלץ לקום ולחזור להיות לבד. "אני חייבת ללכת. אם יתפסו אותנו ככה.""
532
ספינת קסם
"אני יודע", אמר, אבל הוא לא זז. חוץ מלהחליק את ידו בליטוף ארו! במורד גופה. רעד ליווה את מגעו.
"בראשן. אתה יודע שזה לא יכול לקרות שוב".
"אני יודע, אני יודע". הוא נשם את המילים כנגד בעודו מנשק את עורפה באטיות. "זה לא יכול לקמת שוב. לא עוד. לא עוד אחר הפעם האn•ונה הזאת".
533
ספינת קסם
21
מבקרים
רוניקה נשאה מבט מספרי החשבונות שלה ונאנחה. "כן? מה העניין?"
ראש נראתה כמי שחשה שלא בנוח. "דלו טרל נמצאת בחדר ההסבה".
רוניקה הרימה את גבותיה. "למה?" דלו בדרך כלל נכנסה ויצאה כרצונה. היא ומלטה היו החברות הכי טובות במשך שנתיים לפחות, והרשמיות בין שתי הנערות נשחקה מזמן.
ראש התבוננה ברצפה. "אחיה הבכור אתה. סרווין טרל". ראש היססה.
רוניקה קמטה את מצחה. "טוב, אני מניחה שאני יכולה לראות אותו עכשיו. לא כאן. שימי אותו בחדר הבוקר. הוא אמר מה הוא רוצה?"
ראש נשכה את שפתה לרגע. "אני מצטערת, גברתי. הוא אמר שהוא כאן כדי לבקר את מלטה. עם אחותו".
"מה?" רוניקה קפצה כנשוכת נחש.
"אני לא מכירה את דרכיכם היטב, בתחום הזה. אבל לי, זה לא נראה... נכון. אז ביקשתי מהם לחכות בחדר ההסבה". ראש נראתה מאוד לא נינוחה. "אני מקווה שלא גרמתי לאי-נוחות".
534
ספינת קסם
"אל תדאגי בקשר לזה", אמרה רוניקה חדות. "מלטה הזמינה את האי-נוחות׳ הזאת. אבל טרל הצעיר אמור להיות מנומס יותר גם הוא. אמרת שהם בחדר ההסבה?"
"כן. האם עלי... להביא כיבוד?" שתי הנשים התבוננו זו בזו. בפני הדילמה החברתית הזאת, הקווים בין גבירה ומשרתת היו כמעט בלתי נראים.
"א... כן. תודה לך, ראש. את צודקת. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה היא רשמיות, לא לנזוף בו כמו ילד גס רוח. גם אם כך הוא מתנהג". רוניקה נשכה את שפתה התחתונה. "תודיעי על זה גם לקפריה, ותבקשי ממנה להצטרף אלינו. תביאי כיבוד ותגישי אותו, ואז תחכי זמן מה לפני שתאמרי למלטה שממתינים לה אורחים. היא יצרה את זה, היא צריכה לראות איך מתמודדים עם זה".
ראש שאפה אוויר, כחיילת nמהכוננה לקרב. "טוב ויפה".
לאחר שהיא יצאה מהחדר, רוניקה הרימה את ידיה לפניה ושפשפה את עיניה. היא התבוננה לאחור בספרי החשבונות שהניחה בצד, ונדה בראשה. עיניה וראשה כאבו ממילא מהמעבר עליהם, והיא עוד לא מצאה דרך להקטין את החובות שעל הדפים או להגדיל את האשראי. העניין הזה, לפחות, יספק הסחת דעת. הסחת דעת לא נעימה מבעיה בלתי אפשרית. נו, טוב. היא סידרה את שיערה, ואז יישרה את גבה והלכה לעבר חדר ההסבה. אם היא תהסס, היא תאבד את האומץ שלה. סרווין טרל אמנם צעיר, אבל הוא גם יורש למשפחת סוחרים רבת עוצמה. היא צריכה לשים אותו במקומו, אבל ללא עלבון ישיר. ההבדל בין השניים הוא דק.
כשעמדה מחוץ לדלת חדר ההסבה היא עצרה לשאוף אוויר והניחה את ידה על הידית.
"אימא".
רוניקה פנתה וראתה את קפריה שועטת לעברה כמו סוסה במנוסה. ניצוצות קטנים של כעס זהרו בעיניה הכנועות בדרך כלל. שפתיה היו מקובעות. רוניקה לא זכרה מתי ראתה את בתה כך. היא הרימה יד מזהירה. "אין להעליב את משפחת טרל",
535
ספינת קסם
הזכירה לה כמחירות. היא •אתה את קפריה שומעת את מילותיה, שוקלת אותן, ואז משליכה אותן הצדה.
"גם את משפחת וסטריט אין להעליב", לחשה בקול נמוך. גוון הקול דמה כל כך לזה של אביה שזה שיתק את רוניקה. קפריה פתחה את הדלת ונתמה לחד• לפניה.
סרווין הרים מבט אשם מהמקום שבו ישב בקצה ספה. אפילו דלו נראתה מופתעת. היא הרימה את ראשה להתבונן מעבר לקפריה ותמקה.
רוניקה דיכ•ח לפני שקפריה הספיקה. "מלטה תצטרף אלינו עוד •גע, דלו. אני בטוחה שחברתך תשמח לראות אותך. ואיזה תענוג לראות אותך, סרווין. עבר, אה, תן ל' לחשוב. אתה יודע? אני לא זוכרת את הפעם האחרונה שבאת לבקר אותנו".
סרווין זינק לרגליו וקד. הוא חחיישד וחייך, אם כי לא בקלות. "אני סבו• שהורי הביאו אותי ל^נתה של קפריה. כמובן, זה היה לפני מספ• שנים".
"^^■-עשרה״, ציינה "היית ילד קטן וחק״ן, אני
זוכרת. לא תפסתי אותך מנסה לאחוז בדגי הזהב במזרקות הגן?"
הנע• עדיין עמד. •וניקה ניסתה לחיזבר בגילו. שמונה-עשרה? 7:';';'':'״?: "אני מניח שכן. כן, אני זוכר משהו כזה. כמובן, כפי שאמרת, הייתי •ק 'לד קטן אז".
"כך היית", השיבה קפריה לפני שרוניקה הספיקה לדבר. "ואני לעולם לא אאשים ילד קטן עד שראה משהו נוצץ ורצה לקחת אותו לעצמו". היא חייכה לסרווין בעודה מוסיפה, "והנה ראש עם כיבוד עבותו. שב בבקשה ותרגיש בנוח".
ראש הביאה קפה ועוגות קטנות ושמנת ותבלינים על מגש. היא הניחה את המגש על שולחן קטן, ויצאה מהחדר. קפריה הגישה להם. במשך זמן מה, נושא השיחה היחיד היה האם מעדיפים שמנת או תבלינים בקפה. לאח• שהוגש לכול, התיישבה קפריה וחייכה ^™יהו. דלו ישבה בחשש בקצה הכיסא שלה, והתבוננה שוב ושוב לעבר הדלת. רוניקה ניחשה שהיא מקווה שמלטה תופיע ותיקח אותה מסביבת המבוגרים. לפחות כ! קיוותה.
536
ספינת קטם
קפריה שבה מיד להתקפה. "אז מה מביא אותך לבקרנו היום, סרווין?"
הוא פגש את מבטה בעוז, אבל קולו היה שקט כשאמר, "מלטה הזמינה אותי". אותנו. לקחתי את דלו לשוק לאחר צהריים של קניות. נפגשנו במלטה במקרה ואכלנו יחדיו. ומלטה הזמינה אותנו לבקר אותה בביתה".
"באמת". נימתה של קפריה לא פקפקה בסיפורו. רוניקה קיוותה שחוסר שביעות הרצון שלה לא בלט באותה המידה כמו זה של בתה. "ובכן. הילדה השוטה לא אמרה לנו לצפות לבואכם. אבל כאלה הן נערות, אני מניחה, ומלטה גרועה יותר מרובן. ראשה מלא בדמיונות טיפשיים, חוששני, והם לא מותירים מקום להיגיון פשוט ולנימוס".
רוניקה שמעה את מילותיה בחצי אוזן. היא כבר תהתה כמה פעמים הסתלקה מלטה לשוק לבדה, והאם הפגישה באמת הייתה מקרית כפי שטרל גרם לה להישמע. היא התבוננה בדלו בהרהור. האם יכול להיות ששתי הנערות תכננו את הפגישה "המקרית"?
כאילו על פי סימן, מלטה נכנסה לחדר. היא התבוננה סביב בתדהמה על כך שהם כולם אוכלים כיבוד בחברותא כזאת. זהירות ערומה הופיעה על פניה, מראה מכוער מאוד לעיניה של רוניקה. מתי הפכה הנערה למסוגלת לגחמנות כה מכוונת? היה ברור שהיא קיוותה לקדם את פניהם של דלו וסרווין לבדה. לפחות לא נראה שהיא ציפתה לבואם היום. למרות ששיערה הוברש זה עתה והיה מעט צבע על שפתיה, לבושה לפחות היה הולם לנערה בגילה. היא לבשה כותונת צמר פשוטה, רקומה בצוואר והשוליים. אבל היה משהו בדרך שהיא לבשה אותה, הדוקה בחוזקה כדי להפגין את המותניים שלה ולמשוך את הבד כנגד החזה המתעגל שלה שרימז על כך שיש אישה בבגדי הילדה. וסרווין טרל קם לרגליו כאילו אישה צעירה נכנסה לחדר ולא ילדה קטנה.
המצב היה חמור מכפי שרוניקה חששה.
"מלטה", קידמה אמה את פניה. היא חייכה אל בתה. "דלו באה לבקר אותך. אבל לא תאכלי עוגות וקפה אתנו קודם?"
537
ספינת קסם
מבטיהן של מלטה ודלו נפגשו. דלו בלעה רוק וליקקה את שפתיה. "ואחר כך, אולי תוכלי להראות לנו את גפן החצוצרה שאמרת שנובט". היא כחכחה בגרונה ודיברה בקול חזק מהדרוש כשהוסיפה לקפריה. "מלטה סיפרה לנו על חדר החממה שלכם בפגישתנו האחרונה. אחי מתעניין מאוד בפרחים".
קפריה חייכה, מתחה את שפתיה. "באמת? אם כך הוא יזכה לסיור מודרך. מלטה מבלה זמן כה מועט בחדרי הפרחים, שאני מופתעת שהיא זכרה אפילו שיש לנו גפן חצוצרה. אני אראה אותו לסרווין בעצמי. אחרי הכול", והיא הפנתה את החיוך אל סרווין, "איני יכולה לבטוח בו לבדו עם דגי הזהב שלי, לאחר מה שהוא ניסה בפעם האחרונה!"
רוניקה כמעט וריחמה על הנער, בעודו מאלץ את עצמו לחייך ומנסה לא להראות את מלוא הבנתו את מילותיה.
"אני בטוח שאיהנה מכך מאד, קפריה".
רוניקה ציפתה שתיאלץ להשתלט על המצב. אבל בתחום הזה, לפחות, נראה שקפריה לקחה לעצמה את תפקידה במלואו לבסוף. רוניקה אמרה מעט פרט לשיחת נימוסים בעודם מסיימים את הקפה והעוגות. במקום זאת, היא צפתה. היא השתכנעה במהרה שמלטה ודלו היו שותפות למזימה בעניין זה, ודלו חשה על כך אי נעימות ואשמה רבות בהרבה מאשר מלטה. מלטה נראתה, אם לא רגועה, לפחות נחושה. היא מיקדה את עצמה ואת שיחתה בסרווין בדרך שהוא לא יכול היא שלא להגיב לה. סרווין עצמו נראה מודע מאוד לחוסר הנימוס במצב, אבל כמו עכבר שרותק על ידי נחש, נראה שהוא לא מסוגל לחלץ את עצמו. לכן הוא התאמץ להתמקד בזרם השיחה המנומסת של קפריה, בעוד מלטה מחייכת אליו מעל לשפת ספל הקפה שלה. במוחה, נדה רוניקה בראשה. קפריה דאגה מכך שמלטה נאיבית מכדי שניתן להכניס אותה לחברת בינגטאון כאישה, וחששה שגברים עלולים לנצל אותה. סביר יותר שההפך יקרה. מלטה צפתה בסרווין בלהיטות של חתול צד. עמוק בלבה, תהתה רוניקה מה חשוב לה יותר, הגבר או הציד אחריו. סרווין היה צעיר, וממה שרוניקה ראתה ממנו, חסר ניסיון במשחקים מסוג
538
ספינת קסם
זה. אם מלטה תזכה בו בקלות רבה מדי... והוא לא הראה סימנים של התנגדות לתשומת לבה... אזי עלולה מלטה להשליך אותו ולצאת לחפש כיבושים מאתגרים יות•.
רוניקה התבוננה בנכדתה בעיניים חדשות. מה שהיא •אתה לא היה ראוי יותר להערכה באישה מאש• בגבר. טורפת קטנה, זה מה שהיא הייתה. רוניקה תחחח אם לא מאוח• מדי כב• לעשות משהו בקשר לזה. מתי הפכה הילדה הקטנה והיפה לא רק לאישה, כי אם לנקבה אוחזת וכובשת? היא מצאה את עצמה חושבת שאולי טוב שקייל משך את וינטרו חזרה מהכהונה. אם אחד מהם חייב לרשת את מורשת הסחר של משפחת וסטריט, היא מעדיפה שזה היה הוא מאשר מלטה כפי שהיא כעת.
מחשבותיה פנו לוינטרו. היא קיוותה שחנעד מסתדר היטב. יהיה מציאותי, ידעה, לקוות שהוא שורד. היה מסר אחד מהמנזר. נזי• כלשהו בשם ב“אנדול כתב לחקור אודות הנע•, ולשאול מתי הם יכולים לצפות לשובו. רוניקה ה;בירה את חמבתכ לקפריה. שהיא תענה כראות
היו זמנים שבהם רוניקה רצתה להעניש את קפריה בפראות על כך שלא היה לה די חוט שדרה לעמוד בפני קייל. היא רצתה לעמת אותה עם כל פיסת כאב שהאיש הצליח לגרום בחודשים המעטים מאז מותו של אפרון. וינטרו ממש נחטף ונאלץ לשמש כעבד על סיפון ספינת המשפחה שלו. סא לבדו ידע מה קרה לאלתיאה. לעתים זה היה החלק הקשה ביותר עבור רוניקה. לשכב ע•ח בלילה ולתהות ללא הפסקה מה קרה לבתה הסוררת. האם גופה נרקב בקבר חפוז במקום כלשהו? האם היא חיה אי-שם בבינגטאון בנסיבות נוראות, עושה מה שהיא חייבת כדי לקיים את עצמה? באפשרות הזאת פקפקה רוניקה. היא חקרה יותר מדי ולא שמעה אפילו רסיס רכילות אודות בתה. אם אלתיאה חיה, היא עזבה את בינגטאון. אבל באילו נסיבות?
בינגטאון כב• לא הייתה המקום חמחורכח שהייתה אך לפני חמש שנים. אלה שמקרוב באו הביאו אתם חטאים מסוגים שונים, וגישות מדבקות מאוד בנוגע למשרתים ולנשים כאחד. •וב אלה שמקרוב באו היו גבתם. היא לא ידעה איך הם התייחסו
539
ספינת קסם
לנשותיהם בבית, אבל הנשים במשקי הבית שלהם כיום היו משרתות ששונות רק בתואר משפחות. ועבדים זכו לעתים קרובות ליחס גרוע מאשר חיות. בפעם הראשונה שרוניקה ראתה גבר מהחדשים מכה בפניו של אחד ממשרתיו בשוק, היא הייתה מזועזעת. לא מכך שהוא עשה את זה. היו עריצים רעי מזג גם בקרב סוחרי בינגטאון, אנשים שהתרגזו על משרתים ובני משפחה ותקפו אותם. בדרך כלל הם קיבלו גמול הולם: משרתים שגנבו ושיקרו ועשו מעט ככל האפשר. אבל המשרת בשוק רק התכווץ בפחד בפני אדונו. הוא לא דיבר כלל, לא איים לעזוב את מעסיקו ואפילו לא התלונן שנעשה לו עוול. ואיכשהו, בכך שלא דיבר בזכותו, היה בלתי אפשרי לכל אחד אחר להתנגד. אנשים היססו, ותהו האם אולי המהלומה באמת הגיעה לו? האם הוא מודה באשמתו בכך שהוא מקבל אותה? וכך איש לא דיבר בזכותו של האיש.
כעת נוצר מצב שבו היו שני מעמדות של משרתים בבינגטאון. משרתים אמיתיים, כמו נאנה, שקיבלו משכורת שניתן לחיות עליה וזכו לכבוד עצמי ולחיים משלהם - שכן שירות בני משפחת וסטריט היה רק העבודה שלה, לא חייה. ומשרתיהם של אלה שהגיעו בשנים האחרונות, שהיו לא יותר מעבדים, שכל קיומם נועד לרצות כל גחמה של בעליהם. זה לא היה חוקי, אבל איך ניתן להוכיח שאדם הוא עבד ולא משרת? כשנשאלו, אמרו משרתים אלה מיד ובפחד שהם אכן משרתים, ושמשכורותיהם נשלחו הביתה למשפחותיהם. רבים התעקשו שהם מרוצים ממצבם הנוכחי, ושהם בחרו בחיים אלה. רוניקה תמיד חשה לא בנוח כשתהתה איזה מין איומים גרמו להם לאימה כה מוחלטת. האיומים בבירור מומשו יותר מפעם אחת, שכן העבדים פחדו מהם באמת.
"יום טוב לך, רוניקה וסטריט".
היא לא קפצה בהפתעה. היה לה שיווי משקל פנימי מספיק לכך. סרווין עמד מולה והרכין את ראשו בפניה בקידה של ג׳נטלמן. היא הנהנה בתשובה בסבר פנים חמורות. "יום טוב לך, סרווין טרל. אני מקווה שתיהנה מחדר הגנים שלנו. ואם תהנה
540
ספינת קסם
מגפן החצוצרה שלנו, אולי קפריה יכולה לתת לך חוטר ממנו. זה אולי נראה נוקשה, אבל אנחנו חותכים את הגפנים שלנו במידה חמורה כדי לעוד אותם ללבלב ולזכות לצורה חיננית".
"אני מבין", אמר, והיא הייתה בטוחה שהוא אכן הבין. הוא הודה לה ואז יצא מהחדר בעקבות קפריה. מלטה ודלו, ראשיהן צמודים, יצאו בעקבותיהם. התסכול הכבוש של מלטה נראה בנחיריים המורחבים ובשפתיים השטוחות שלה. היא בבירור ציפתה לבלות זמן עם סרווין לבדו, או לפחות בחברתו ובחברת אחותו בלבד. לאיזו מטרה? סביר להניח שהנערה עצמה לא ידעה.
אולי זה היה הדבר המפחיד ביותר בכל זה. שמלטה השליכה את עצמה לזה באגרסיביות כה רבה עם ידע כה מועט על ההשלכות.
ומי אשם בכך, נאלצה רוניקה לשאול את עצמה בעודה צופה בהם הולכים. הילדים גדלו בבית שלה. היא ראתה אותם לעתים קרובות, בשולחן, מתחת לרגליים, בגנים, אבל הם תמיד היו הילדים. לא המבוגרים של מחר, לא אנשים קטנים הצומחים לקראת מה שיהיו יום אחד, כי אם הילדים. סלדן. היכן סלדן, ברגע זה, מה הוא עושה? סביר להניח שעם נאנה, סביר להניח שעם המורה שלו, תחת פיקוח והשגחה. אבל זה כל מה שהיא ידעה עליו. רגע של בהלה שטף אותה. נותר זמן כה מועט, יכול להיות שכבר עכשיו מאוחר מדי מכדי לעצב אותם. מספיק לחשוב על בנותיה. קפריה, שרצתה רק מישהו שיאמר לה מה לעשות, ואלתיאה, שרצתה רק לעשות כרצונה בכל עת.
היא חשבה על המספרים בספרי החשבונות שלה, המספרים שכוח רצון לא יוכל לשנות. היא חשבה על החוב שלה לבני פסטרו מהגשם הפראי. דם או זהב, החוב קיים. בשינוי פתאומי של תפיסתה, זאת לא הייתה הבעיה שלה. זאת הייתה הבעיה של סלדן ושל מלטה, שכן האם הם לא היו הדם שחייב לשלם את החוב? והיא לא לימדה אותם דבר. כלום.
"גבירה? את בסדר?"
היא נשאה את עיניה אל ראש. האישה נכנסה, אספה את
ו54
ספינת קסם
שאריות הקפה על מגש, ואז נעמדה לצד המקום שבו בהתה גבירתה במרחק בעיניים שחורות. האישה הזאת, משרתת-שפחה במשק הבית שלה, שמשימת חינוך נכדתה הופקדה בידה. אישה שהיא בקושי הכירה. מה לימדה עצם נוכחותה במשק הבית את מלטה? שעבדות היא דבר מקובל - האם כך יהיו הדברים בעתיד? מה זה אמר למלטה על משמעות הדבר להיות אישה בחברת בינגטאון העתידית?
"שבי", שמעה את עצמה אומרת לראש. "אנחנו צריכות לדבר. אודות בתי ואודותייך".
"ג׳מאיליה", אמרה וויוואסיה בקול שקט.
המילה העירה אותו והוא הרים את ראשו מהסיפון שעליו ישן באור השמש החורפית. היום היה צלול, לא קר ולא חם, הרוח הייתה נעימה. זאת הייתה שעת הצהריים שבה נאמר לו "להקדיש תשומת לב לספינה", בניסוחו הכה נבער של אביו. הוא ישב על הסיפון הקדמי ותיקן את מכנסיו ושוחח בקול שקט עם הפסלון. הוא לא זכר שנשכב לישון.
"אני מצטער", אמר, ושפשף את עיניו.
"אל תצטער", אמרה הספינה בפשטות. "הלוואי ואני יכולתי לישון באמת כמו בני אנוש, להפנות עורף ליום ולכל דאגותיו. העובדה שאחד מאתנו יכול לעשות זאת היא ברכה לשנינו. הערתי אותך רק בגלל שחשבתי שתיהנה לראות את זה. סבך תמיד אמר שזאת הדרך היפה ביותר לראות את העיר, מבחוץ היכן שלא ניתן לראות את הפגמים שלה. הנה הם, החרוטים הלבנים של ג׳מאיליה".
הוא קם, התמתח, ואז בהה מעבר למים הכחולים. לשונות היבשה התאומים הקיפו את הספינה כמו זרועות המקדמות בברכה. העיר כיסתה את החוף בין פיו המהביל של הנהר החם לפסגה המתנשאת של הר המושל. בתים יפים וגני אחוזה הופרדו זה מזה על ידי חגורות עצים. על רכס מאחורי העיר התנשאו המגדלים והחרוטים של חצר המושל. האזור, שכונה על ידי העם בשם "העיר העליונה" היה לבה של העיר ג׳מאיליה. עיר הבירה
542
ספינת קטם
שנתנה את שמה למושלות כולה, מרכז החרכוח, ערש הלמידה והאמנות, נצצה באור אחר הצהריים. היא נצצה בצבעי ירוק וזהב ולבן, כמו אבן יקרה בתכשיט. חחדוסים הלבנים שלה התנשאו לנבחים שמעבר לכל עץ, ולובנם היה כה עז שוינטרו לא יכול היה להתבונן בהם מבלי למצמץ. חחדוסים הוקפו ברצועות זהב, ויסודות המבנים היו שיש ירוק עשיר מסיידן. במשך זמן מה, בהה וינטרו במחזה ברעב, רואה בפעם הראשונה שאת מה ששמע עליו כה •בות.
לפני כחמש מאות שנה, •וב ג׳מאיליה נשרפה עד עפר. המושל באותה התקופה הכ•': שעיר ^'•ה שלו תיבנה מחדש, מפוארת מתמיד, ושעל כל המבנים להיבנות מאבן כדי שאסון דומה לעולם לא יקרה לג׳מאיליה. הוא זימן את מיטב חאדריבלים והאמנים וסתתי האבן שלו, וכ;זרחם, לאח• שלושה עשורי עבודה, הורמה חצר המושל. חnרוס השני בגובהו שהצביע לשמים סימן את מקום מגוריו של המושל. הח^ט היחיד שנסק גבוה יותר היה זה של מקדש המושל לסא, בו התפללו המושל r^m. במשך זמן מה, בהה בו וינטרו, מלא יראה ופליאה. להישלח לשרת במנזר ששירת את המקדש הזה היה הכבוד הגבוה ביותר שכוהן יכול לשאוף לו. הספרייה לבדה מילאה שכ;ח-;שד חדרים, והיו שלושה חדרי סופרים, שבהם עבדו ;שדים כוהנים כל הזמן בחידוש או העתקה של המגילות והספרים. וינטרו חשב על ההשכלה שנאספה שם, ויראה מילאה אותו.
אז באה מרירות והאפילה על נשמתו. גם קרס נדאתח יפה ובוהקת, אבל היא הייתה עי• של אנשים חמדנים ורודפי בצע. הוא הפנה לעיר את גבו והחליק לעמדת ישיבה על הסיפון. "זה טכסיס", ציין. "רק טכסיס עלוב שאנשים עושים לעצמם. הם משתפים פעולה והם יוצרים דב• יפהפה כזה ואז הם עומדים ואומרים, ׳ראו, יש לנו נשמות ותובנות וקדושה ושמחה. ושמנו את הכול בבניין הזה כדי שלא נאלץ לחטדיn את עצמנו בהם בחיי היומיום שלנו. אנחנו יכולים לחיות באופן מטופש וברוטלי ככל שאנחנו רוצים, ולמחות כל נטייה לרוחניות או למיסטיקה שאנחנו רואים בשכנינו או בעצמנו. מאחר וקיבענו את זה באבן,
543
ספינת קסם
אנחנו לא צריכים לטרוח על זה עוד׳. זה טכסיס שאנשים עושים לעצמם. עוד דרך שבה אנו מרמים את עצמנו".
וויוואסיה דיברה בקול שקט. אם הוא עומד, אולי הוא לא היה שומע את המילים. אבל הוא ישב, כשכפות ידיו משוטחות על הסיפון, וכך המילים צלצלו בנשמתו. "אולי בני האנוש הם טכסיס שסא עשה לעולם. ׳את כל שאר הדברים אברא עצומים ויפים ונאמנים לטבעם', אולי כך אמר. ׳בני האנוש לבדם יהיו מסוגלים להיות קטנוניים ומרושעים ומזיקים לעצמם. והטכסיס האכזרי ביותר שלי יהיה לשים בקרבם בני אנוש שמסוגלים לראות את התכונות האלה בעצמם׳. אתה חושב שזה מה שסר אמר?"
"זה חילול הקודש", אמר וינטרו בלהט.
"באמת? אז איך אתה מסביר את זה? את כל הכיעור והרשעות שהם סימן ההיכר של האנושות, מאין הם באים?"
"לא מסא. מבורות של סא. מהפרדה מסא. פעם אחר פעם ראיתי ילדים מובאים למנזר, בנים ובנות ללא שמץ של הבנה לגבי מדוע הם שם. כועסים ופוחדים, רובם, על כך שנשלחו מביתם בגיל כה צעיר. תוך שבועות, הם פורחים. הם נפתחים לאורו ולתפארתו של סא. בכל ילד, יש לפחות ניצוץ של זה. לא כולם נשארים. חלקם נשלחים הביתה. לא כולם מתאימים לחיי שירות. אבל כולם מתאימים להיות יצורים של אור ומחשבה ואהבה. כולם".
"מט", הרהרה הספינה. "וינטרו, טוב לשמוע אותך נשמע כמו עצמך שוב".
הוא הרשה לעצמו חיוך קטן ומריר ושפשף את בליטת הבשר הלבן במקום שבו הייתה אצבעו. זה הפך להרגל, הרגל קטן שעצבן אותו בכל פעם שהוא נהיה מודע לו. כמו עכשיו. הוא שילב את ידיו בפתאומיות ושאל. "האם אני מרחם על עצמי עד כדי כך? והאם זה כה ברור לכולם?"
"סביר להניח שאני רגישה לזה יותר מכפי שכל אחד אחר יכול להיות. ובכל זאת, נחמד להוציא אותך מזה מדי פעם". וויוואסיה עצרה לרגע. "האם נראה לך שתרד לחוף?"
"אני בספק". וינטרו ניסה שהזעף שחש לא ישמע בקולו. "לא נגעתי בחוף מאז ש׳ביישתי׳ את אבי בקרס".
544
ספינת קסם
"אני יודעת", השיבה הספינה ללא צורך. "אבל, וינטרו, אם תרד לחוף, תישמר לך".
"מדוע?"
"אני לא יודעת, בדיוק. אני חושבת שזה מה שרב-רב-סבתך הייתה מכנה תחושה מוקדמת".
וויוואסיה נשמעה כה לא דומה לעצמה שוינטרו קם והתבונן בה מעבר למעקה. היא התבוננה בו. בכל פעם שהוא חשב שהוא התרגל אליה, היה רגע כזה. האור היה צלול במידה לא רגילה היום, מה שוינטרו תמיד חשב עליו כעל אור לאמנים. אולי זה הסביר את זה שהיא נראתה לו כה זוהרת. הירוק בעיניה, הבוהק העשיר בשיערה השחור, אפילו עורה עדין המרקם נצץ באופנים הטובים ביותר של עץ מלוטש ובשר בריא כאחד. המבט שלטש בה גרם לה להסמיק, ובתגובה לכך הוא חש את ההתנגשות הפתאומית שלו של אהבתו אליה ובורותו המוחלטת באשר לטבעה האמיתי. זה זעזע אותו, כמו תמיד. איך הוא יכול לחוש את ה... תשוקה הזאת, אם העז להשתמש במילה, כלפי בריית עץ וקסם? לאהבתו לא היו שורשים הגיוניים שהוא יכול למצוא... לא היה סיכוי לנישואים או לילדים שיוכלו לחלוק, לא רעב לסיפוק גופני זה מזה, לא הייתה היסטוריה ארוכה של חוויות משותפות שתסביר את החמימות והאינטימיות שהוא חש אתה. זה לא היה הגיוני.
"האם זה כה נתעב בעיניך?" שאלה אותו בלחישה.
"זאת לא את", ניסה להסביר. "זאת פשוט תחושה כל כך לא טבעית. זה כמו משהו שמישהו כפה עלי ולא משהו שאני מרגיש באמת. כמו לחש קסם", הוסיף, בחוסר רצון. מאמינים של סא לא הכחישו את קיומו של הקסם. וינטרו ראה אותו מתבצע, לעתים רחוקות, לחשים קטנים לנקות פצע או להצית אש. אבל אלה היו מעשים של רצון מיומן ששולב עם מתת להשיג תוצאה פיזית. זרם הרגשות הפתאומי הזה שנגרם, על פי מה שהוא ראה, רק על ידי קשר במשך זמן, נראה לו כמשהו אחר לגמרי. הוא חיבב את הוויוואסיה. הוא ידע את זה. זה היה הגיוני בעיניו. היו לו סיבות רבות לחבב את הספינה: היא הייתה יפהפייה וטובת מזג ואוהדת
545
ספינת קסם
כלפיו. היא הייתה פקחית, והצפייה בה בעודה משתמשת בפקחות הזאת כדי לבנות שרשרות ׳מחשבה, הייתה תענוג. היא הייתה כמו תלמיד לא מיומן, פתוחה ונכונה לכל לימוד. מי לא יאהב ברייה כזאת? ההיגיון אמר לו שהוא אמור לחבב את הספינה, והוא אכן חיבב אותה. אבל זה היה נפרד מגל הרגש הכואב כמעט שאפף אותו ברגעים מוזרים כמו זה. ברגעים כאלה, הוא ראה אותה ^שובה יותר מבית וממשפחה, חשובה יותר מחייו במנזר. ברגעים כאלה, הוא לא 'כול היה לדמיין סוף טוב יותר לחייו מאשר לשטח את עצמו על סיפונה ולהיקלט על ידה.
אבל לא. חמטדח של חיים אותם חיו היטב היא להתאחד עם סא.
"אתה חושש שאני מ;ר;דת את מקומו של אלוהיך בלבך".
"אני חושב שזה כמעט מה שאני חושש ממנו", הסכים אותה בחוסר •צון. "באותה העת, אני לא חושב שזה משהו שאת, כוויוואסיה, כופה עלי. אני חושב שזה קשור למהותה של ספינה חיה. את ואני, אנחנו כמו ניצנים שחודככו על עץ. אנחנו יכולים לגדול נאמנים לעצמנו, אבל רק במידה שהשורשים שלנו יאפשרו לנו".
הרוח התחזקה לפתע, כאילו מקדמת את פני הספינה בבואה לנמל. וינטרו קם והתמתח. הוא היה מודע יותר לשינויים בגופו בימים אלה. הוא לא חשב שהוא גובה, אבל שריריו בבירור היו קשים יותר מכפי שהיו. מבט חולף במראה לפני כמה ימים הראה לו שהעגלגלות נעלמה מפניו. שינויים. גוף •זה ובריא יותר ותשע אצבעות על ידיו. אבל השינויים האלה עדיין לא הספיקו לרצות את אביו. כשחומו ירד לבסוף וידו החלה להחלים היטב, אביו זימן אותו. לא כדי לומר לו שהוא היה מרוצה מהפגנת האומץ שלו או אפילו לשאול מה מצב ידו. אפילו לא לומר שהוא הבחין בשיפור בכישוריו כימאי. לא. הוא רצה •ק לומר לו כמה טיפש היה, שהיה לו סיכוי בקרס לזכות בחיבתו של הצוות ולהפוך באמת לאחד מהם. ושהוא נתן לה לחלוף.
"זאת היה רמאות", אמר לאביו. "כל העניין עם הדוב והאיש שזכה היה •ק פיתוי. ידעתי את זה מיד".
546
ספינת קסם
"אני יודע את זה!" הכריז אביו בחוסר סבלנות. "זה לא העניין. לא היית צריך לזכות, אידיוט שכמוך. רק להראות להם שיש לך אומץ. רצית להראות את האומץ שלך בכך שעמדת במקום ונתת לגאנטרי לחתוך את האצבע שלך. אני יודע שזה מה שרצית, אל תטרח להכחיש זאת. במקום זאת רק הראית שאתה סוג כלשהו של... מוזר דתי. כשהם ציפו לאומץ, הוכחת את עצמך כפחדן. ובזמן שבו כל אדם אחר היה צועק ומקלל, התנהגת כמו פנאט. בקצב הנוכחי, לעולם לא תכבוש את הצוות הזה. לעולם לא תהיה אחד מהם, וודאי שלא מנהיג שהם יכבדו. אוה, הם יעמידו פנים שהם מקבלים אותך, אבל זה לא יהיה אמיתי. הם פשוט יחכו שלא תהיה מוכן, כדי להכניס לך באמת. ואתה יודע משהו? זה יהיה מה שהרווחת מהם. וארור אהיה אם אני לא מקווה שזה מה שתקבל!"
מילותיו של אביו עדיין הדהדו בו. בימים הארוכים שחלפו מאז, הוא חשב שהוא חש קבלה חלקית מצד הצוות. מיילד, שהיה מהיר לסלוח כפי שהיה מהיר להיעלב, היה הראשון ששב להיות סובלני כלפיו. אבל וינטרו כבר לא יכול היה להירגע ולקבל את זה. לפעמים, בלילה, כשניסה להגיע למצבי המדיטציה הישנים שלו, הוא יכול היה לשכנע את עצמו שהמצב נוצר במכוון. אבל הרעיל את גישתו כלפי אנשי הצוות האחרים. אביו לא רצה לראות אותם מקבלים אותו, ולפיכך הוא ידאג, ככל יכולתו, שוינטרו יישאר מנודה. וזאת, אמר לעצמו בעודו עוקב בדקדוק אחר ההיגיון העקום של הטירוף הזה, הסיבה שאסור לו להפקיד את עצמו לגמרי בקבלה והידידות של הצוות. מכיוון שאם הוא יעשה את זה, אביו ימצא דרך אחרת להפנות אותם כנגדו.
"בכל יום", אמר בקול שקט, "קשה לי יותר ויותר לדעת מי אני. אבי שותל בי ספקות וחשדות, גסות החיים על הספינה מרגילה אותי לאכזריות ללא מחשבה בקרב רעי, ואפילו את, אפילו השעות שאני מבלה אתך מעצבות אותי, נושאות אותי הרחק מהכהונה שלי. לעבר משהו אחר. משהו שאני לא חושב שאני רוצה להיות".
היה לו קשה לומר את המילים האלה. הן פגעו בו באותה
547
ספינת קסם
המידה שהן פגעו בה. זה הדבר היחיד שאפשר לה לשמור על שתיקה.
"אני לא חושב שאני יכול לשאת את זה יותר", הזהיר אותה. "משהו ייאלץ להישבר. ואני חושש שזה יהיה אני". הוא פגש את מבטה ישירות. "פשוט חייתי מיום ליום, בציפייה שמשהו או מישהו אחר ישנה את המצב". עיניו בחנו את פניה, חיפשו תגובה למילותיו הבאות. "אני חושב שאני צריך להגיע לידי החלטה אמיתית. אני סבור שאני צריך לפעול בעצמי".
הוא חיכה שהיא תאמר משהו, אבל היא לא הצליחה לחשוב על מילים. מה הוא רומז שיעשה? מה יכול הנער לעשות כנגד שליטתו של אביו?
"היי, וינטרו! בוא לעזור!" צעק מישהו במורד הסיפון.
הקריאה חזרה לעבודת הפרך. "אני חייב ללכת", אמר לוויוואסיה. הוא שאף עמוקות. "בצדק או שלא בצדק, למדתי לאהוב אותך. אבל - " הוא נד בראשו, חסר מילים לפתע.
"וינטרו! עכשיו!"
כמו כלב שאומן היטב, הוא זינק לציית. היא צפתה בו בעודו מטפס במהירות במעלה החיבל בקלילות. היכולת הזאת הביעה את אהבתו אליה באותה המידה כמו מילותיו. הוא עדיין התלונן, ולעתים קרובות. הוא עדיין חש את עינוייו של לב חצוי. אבל כשהוא ביטא את אומללותו הם יכלו לשוחח על כך ושניהם למדו עוד זה על זו בתהליך. הוא חשב כעת שהוא לא יכול לשאת את זה, אבל היא ידעה את האמת. היה בתוכו כוח, והוא ישרוד למרות האומללות. בסופו של דבר הם יהיו שלמים, שניהם. כל מה שהם היו זקוקים לו הוא זמן. היא ידעה מאז הלילה הראשון שלהם יחד שגורלו האמיתי הוא להיות על סיפונה. זה לא דבר שהיה לו קל לקבל. הוא נאבק ארוכות כנגד הרעיון. אבל גם במילותיו המתריסות היום, היא חשה סוף מתקרב למאבק הזה. היא תזכה לגמול על סבלנותה.
היא התבוננה בנמל בעיניים חדשות: וינטרו צדק לחלוטין בנוגע לשחיתות שמתחת ליופי. לא שהיא רצתה לחזק את זה בנער. הוא לא היה זקוק לעזרה ממנו באומללותו. עדיף לוינטרו
548
ספינת קסם
טמחשב™? יתמקדו במה שהיה נקי וטוב בג׳מאיליה. הנמל כה יפה באו• השמש ^•פי.
היא זכ^ה את הכול ולא זכרה את זה. זכרונו של אפרון מהעיר היה זכרונו של אדם, לא של ספינה. הוא התמקד במזח ובסוחרים שהמתינו לסחורות שלו, ובפלא האדריכלי של העיר סביבם. אפרון לא הבחין בקנוקנות חמח;קלוח של מים מזוהמים שדיממו אל תוך הנמל מביובי העיר. הוא גם לא יכול היה להריח בכל פתח בגופו את הסירחון חחח-מימי של הנחשים. עיניה חיפשו במים השלווים, אבל לא היה סימן ליצורים המרושעים וח;רמומיים. הם היו למטה, נעים בחול;ים בבוץ חקדקעית הרך של הנמל. ת^שה מבשרת רעות גרמה לה להזיז את מבטה לחלק של הנמל שבו עגנו סוחרי העבדים. הסירחון הנורא של ספינותיהם הגיע אליה ב•מז'ם על ח•וn. ריח הנחש הח;•ב ברח המוות וחשפבים. זה היה המקום שבו היצורים התקבצו בריכוז הגבוה ביותר, שם מתחת לספינות האומללות ההן. מרגע שהמטען שעליה ייפרק והיא תותאם לסחר החדש שלה, היא תעגון לצדן, תעמיס מטען משלה של אומללות וייאוש. וויוואסיה שילבה את זרועותיה וחיבקה את עצמה. למרות היום החמים, היא נחשים.
רוניקה ישבה בחד“ העבודה שהיה פעם חדרו של אפרון וכעת הפך באטיות להיות שלה. זה היה החדר שבו עדיין חשה קרובה לו ביותר, וזה היה חnדד שבו היא חתנ;נ;ח אליו יות“ מכול. בחודשים מאז מותו, היא פינתה בהדרגה את פסולת חייו, והחליפה אותה בפיסות פזורות ולא מסודרות של הניירות והחפצים הקטנים שלה. אבל אפרון עדיין היה שם בעצמות החדר. שולחן העבודה המסיבי היה גדול מדי עבורה, והישיבה בכיסא שלו גרמה לה לחוש כמו ילדה קטנה. חפצי נוי וחפצים משונים ושונים ממסעותיו הרחוקים אפיינו את החד“ הזה. חולייה עצומה שנשטפה לחוף, שחייחח בעב• חלק מיצור ים עצום כלשהו שמשה בחדום, בעוד אחד מהמדפים שעל הקיר הוקדש לפסלונים מגולפים, צדפים וקישוטי גוף מוזרים מעמים רחוקים. הייתה זו אינטימיות מוזרה שיומניה מפוזרים על שולחנו
549
ספינת קסם
המלוטש, שספל התה שלה וסדינים שהניחה בצד הונחו על מסעד כיסאו שליד האח.
כפי שעשתה לעתים קרובות כשהייתה אובדת עצות, היא באה לכאן לחשוב ולנסות להחליט מה אפרון היה מייעץ לה. היא התכרבלה על הספה בצד השני של האח, לאחר שהשליכה את נעלי הבית שלה על הרצפה. היא לבשה חלוק צמר רך, שחוק משנתיים של שימוש. הוא היה נוח כמו הכיסא שלה. היא הדליקה את האש בעצמה, והוסיפה לה עץ וצפתה בה בוערת עד שיאה. כעת העץ שקע, זהר מאורו שלו, והיא הייתה רגועה וחמימה אבל לא קרובה יותר לתשובה כלשהי.
היא החליטה שאפרון היה מושך בכתפיו ומחזיר את ההחלטה לידיה, כששמעה נקישה על דלת העץ הכבדה.
"כן?"
היא ציפתה לראש, אבל הייתה זאת קפריה שנכנסה. היא לבשה חלוק לילה ושיערה הכבד נקלע ונסלל כמו לשינה, אבל היא נשאה מגש עם קנקן מהביל וספלים כבדים. רוניקה הריחה קפה וקינמון.
"החלטתי שכבר לא תבואי".
קפריה לא ענתה ישירות. "החלטתי שכל עוד אני לא יכולה לישון, אני יכולה כבר להיות ערה באמת. קפה?"
"למעשה, זה יהיה טוב".
זה היה סוג השלום שהן מצאו לעצמן, האם והבת. הן דיברו אחת ליד השנייה, ולא שאלו שאלות שלא נוגעות לאוכל או לדבר חסר חשיבות אחר. קפריה ורוניקה נמנעו שתיהן מכל דבר שעלול להוביל לעימות. מוקדם יותר, כשקפריה לא באה כפי שהוזמנה, רוניקה הניחה שזאת הסיבה. היא הרהרה במרירות שקייל לקח ממנה את שתי בנותיה: גירש את האחת והקים חומה סביב השנייה. אבל כעת היא הייתה כאן, ורוניקה מצאה את עצמה נחושה להחזיר לפחות משהו מבתה. כשלקחה את הספל המהביל והכבד מקפריה, היא אמרה, "התרשמתי ממך היום. הייתי גאה".
חיוך מריר עיוות את פניה של קפריה. "אוה, גם אני היית גאה.
550
ספינת קסם
הבסתי בכוחות עצמי את מזימתה הערומה של ילדה מחוכמת בת שלוש-עשרה". היא התיישבה בכיסאו של אביה, בעטה את נעלי הבית מרגליה, וקיפלה אותן מתחתיה. "ניצחון די חלול, אימא".
"גידלתי שתי בנות", ציינה רוניקה בעדינות. "אני יודעת כמה ניצחון יכול להכאיב לפעמים".
"לא כנגדי", אמרה קפריה בעמימות. היה תיעוב עצמי בקולה כשהוסיפה, "אני לא חושבת שאי-פעם גרמתי לך או לאבא ללילה חסר שינה. הייתי בת לדוגמה, מעולם לא קראתי תיגר על משהו שאמרתם לי, צייתי לכל החוקים, וזכיתי לגמול הראוי למעלות טובות כאלה. לפחות כך חשבתי".
"את היית הבת הקלה שלי", הודתה רוניקה. "אולי בגלל זה, לא הערכתי אותך די צורכך. התעלמתי ממך". היא נדה בראשה לעצמה. "אבל באותם ימים, אלתיאה הדאיגה אותי כל כך שרק לעתים רחוקות היה לי רגע לחשוב על מה שעובד כשורה...".
קפריה נשפה חדות. "ואת לא ידעת חצי ממה שהיא עשתה! בתור אחותה, אני... אבל במשך כל השנים האלה, זה לא השתנה. היא עדיין מדאיגה אותנו, את שתינו. כשהיא הייתה ילדה קטנה, העקשנות והשובבות שלה תמיד הפכו אותה לחביבה על פאפא. ועכשיו, כשהוא אינו עוד, היא נעלמה, וכך הצליחה ללכוד גם את לבך, בעצם היעדרותה".
"קפריה!" נזפה רוניקה על המילים חסרות הלב האלה. אחותה נעדרת, וכל מה שהיא יכולה לעשות הוא לקנא על כך שרוניקה דואגת בקשר אליה? אבל כעבור רגע, רוניקה שאלה בהיסוס, "את באמת חשה שאני לא מקדישה לך מחשבה, רק בגלל שאלתיאה נעדרת?"
"את בקושי מדברת אתי", ציינה קפריה. "כשהסתבכתי עם ספרי החשבונות של הירושה שלי, פשוט לקחת אותם חזרה ממני ומילאת אותם בעצמך. את מנהלת את משק הבית כאילו אני לא כאן. כשסרווין הופיע בדלת היום, הסתערת לקרב, ושלחת את ראש להודיע לי כמחשבה שנייה. אימא, לו הייתי נעלמת כפי שאלתיאה נעלמה, אני חושבת שמשק הבית רק היה מתנהל
551
ספינת קסם
באופן חלק יותר. את הרי מסוגלת לנהל אותו לבדך". היא עצרה וקולה היה כמעט חנוק כשהוסיפה, "את לא משאירה לי מקום להיות בעלת משמעות". היא נחפזה להרים את הספל שלה וללגום ארוכות מהקפה המהביל. היא בהתה עמוק באח.
רוניקה מצאה את עצמה ללא מילים. היא שתתה מהספל שלה. היא ידעה כשהיא רק מתרצת כשאמרה, "אבל תמיד חיכיתי שתיקחי את המושכות מידי".
"ותמיד היית כה עסוקה בלאחוז אותן שלא היה לך זמן ללמד אותי איך. ׳תני לי את זה, יהיה קל יותר אם פשוט אעשה את זה בעצמי׳. כמה פעמים אמרת לי את זה? את יודעת כמה טיפשה וחסרת אונים זה תמיד גרם לי להרגיש?" הכעס בקולה היה ישן מאד.
"לא", אמרה רוניקה בקול שקט. "לא ידעתי את זה. אבל הייתי צריכה לדעת. באמת הייתי צריכה. אני מצטערת, קפריה. באמת מצטערת".
קפריה נאנחה בביטול. "זה לא באמת משנה עכשיו. תשכחי מזה". היא נדה בראשה, כאילו עוברת על הדברים שהיא יכולה לומר כדי למצוא את המילים שהיא חייבת לומר. "אני לוקחת אחריות על מלטה", אמרה בקול שקט. היא הרימה מבט אל אמה כאילו ציפתה להתנגדות. רוניקה רק התבוננה בה. היא שאפה עמוק יותר. "אולי את מפקפקת בכך שאני יכולה לעשות את זה. אני יודעת שאני מפקפקת בכך. אבל אני יודעת שאנסה. ואני רוצה לבקש ממך... לא. אני מצטערת, אבל אני חייבת לומר לך את זה. אל תתעו^-בי. לא משנה כמה קשה או מלוכלך זה יהיה. אל תיקחי את זה ממני מכיוון שקל יותר אם תעשי זאת בעצמך".
רוניקה הייתה מזועזעת. "קפריה, לא הייתי עושה את זה".
קפריה בהתה לתוך האש. "אימא, כן היית עושה את זה. מבלי לדעת אפילו שאת עושה את זה, כפי שעשית היום. אני לקחתי את מה שאת הכנת, וטיפלתי בזה משם. אבל לו הברירה הייתה בידי, לא הייתי קוראת למלטה לרדת כלל. הייתי אומרת לסרווין ודלו שהיא לא בבית או עסוקה או חולה ומשלחת אותם לדרכם בנימוס, מבלי לתת למלטה את ההזדמנות לחייך את החיוך האווילי שלה ולפלרטט".
552
ספינת קסם
"אולי זה היה עדיף", הודתה רוניקה בקול שקט. מילותיה של בתה הכאיבו. היא •ק ניסתה לחשוב מהר ולטפל במצב באופן זריז שימנע אסון. אבל למרות שמילותיה של בתה כאבו, היא שמעה גם את האמת שבהן. אז היא סג•ח את שפתיה בחוזקה ולגמה מהקפה שלה. "האוכל לדעת מה את מתכננת?" שאלה raw• כמה •געים.
"אני בקושי יודעת בעצמי", הודתה קפריה. "היא הרחיקה לכת כל כך, ויש לה כל כך מעט כבוד יכול להיות שלא אוכל לעשות אתה כלום. אבל יש לי כמה רעיונות בנוגע לאיך אוכל להתחיל. אני מחבוונח לקחת ממנה את ראש. לא עוד שיעורי ריקוד והליכות אלא אם היא תרוויח אותם. אם וכאשר הם יתחילו מחדש, היא תיאלץ להפגין כלפי ראש את אותה מידת הכבוד והנימוס שסלדן מפגין כלפי המורה שלו. השיעורים יהיו בשעה קבועה בכל יום, ובכל עת שמלטה תהיה משועממת ותרצה לבדר את עצמה, היא תיאלץ להרוויח את הזמן חזרה בעבורוח". קפריה שאפה אוויר. "אני מחבוונח שהיא תרוויח את זכויותיה של אישה •ק בכך שהיא תבצע את ;בודתח של אישה. לפיכך". היא שאפה עמוקות ואז פגשה את מבטה של אמה. "אני לוקחת ממך חזדח את ספרי חnשכונוח שלי. לא אתן למלטה לגדול בו^ה כמוני. מלטה תיאלץ לבלות זמן בניהול ספרי חחשכונוח כל שבוע. אני יודעת שהיא תלכלך אותם ותהרוס דפים ות^ה ותעתיק דברים פעמיים. שתינו ניאלץ לסבול את זה, כמוה. היא תיאלץ להכניס את המספרים ולחשב אותם. והיא... אנחנו, כלומר... נאלץ ללוות אותך כשאת נפגשת עם המתווכים והסוחרים והמפקחים. היא צריכה ללמוד איך מנהלים את האחוזות ואת החשכונוח".
קפריה שוב עצרה, כאילו היא ממתינה להתנגדות. רוניקה לא אמ^ה
"היא תיאלץ, כמובן, להתנהג יפה בזמנים האלה. ולהתלבש באופן ההולם נערה שהופכת לאישה. לא באופן זול ומפתה, אבל גם לא באופן ילדותי. היא תזדקק לבגדים חדשים. אני מתכוונת שהיא תשתתף כחבנתם. ושהיא תלמד גם להכין אוכל, ולפקח על חמשרת'ם"״
553
ספינת קסם
רוניקה הנהנה ברצינות בכל פעם שקפריה הוסיפה משימה לאלה שמלטה צריכה ללמוד. כשהיא סיימה לבסוף, אמה דיברה. "אני חושבת שהתוכניות שלך חכמות, ושמלטה תוכל להרוויח הרבה ממה שאת מציעה ללמד אותה. אבל אני לא חושבת שהיא תשתתף בזה מרצונה. זה לא אופנתי כלל שאישה תדע איך לעשות דברים כאלה, שלא לדבר על עצם עשייתם. למעשה, בינגטאון רואה כעת התנהגות כזאת כהמונית. יפגע בגאוותה לעשות את זה. אני מפקפקת בכך שהיא תהיה תלמידה נלהבת".
"לא. היא לא תהיה". הסכימה קפריה. "וזאת הסיבה שיש לי משימה נוספת. אימא, אני יודעת שלא תסכימי עם זה, אבל אני חושבת שזאת הדרך היחידה לרתום אותה לרצוני. אין לתת לה אף מטבע לבזבז בעצמה, אלא אם היא באה ממני. יהיה עלי להורות לחנוונים ולאמנים שאל להם לתת לה אשראי על חשבון המשפחה. זה יהיה דבר משפיל, אבל..." היא עצרה כמי ששוקלת משהו. "כן. אני ארחיב את ההוראה כך שתכלול גם את סלדן. אני מניחה שלא מוקדם מכדי להתחיל אתו. אולי לא הייתי צריכה להרשות למלטה לקבל את כל מה שרצתה בקלות כה רבה".
למשמע המילים, רוניקה הנהנה, ועצרה אנחת רווחה עמוקה. באותו הרגע היו על השולחן חופן פתקים עם חתימת האגודל של מלטה, על ממתיקים ותכשיטים ובשמים יקרים במידה מופרזת. היה קשה לממן את הבזבוז האגבי של מלטה, אבל זה היה עוד דבר שרוניקה לא רצתה להעלות עם קפריה. עכשיו היא תהתה בקשר לסיבה לכך. "היא בתך", הוסיפה רוניקה. "אבל אני חושבת שזה לא יהיה קל, לאף אחת מאתנו. ובנוסף", הוסיפה בחוסר רצון, "יש דבר אחר שהיא צריכה ללמוד אודותיו. החוזה שלנו עם משפחת פסטרו".
קפריה הרימה גבה. "אבל אני נשואה", ציינה.
רוניקה חשה כאב של אהדה כלפי בתה. היא נזכרה איך היא חשה, בפעם הראשונה שהבינה שבנותיה המתבגרות חשופות לעסקה שנחתמה לפני דורות. "זה נכון", הסכימה בקול שקט. "ואלתיאה נעדרת. והחובות שלנו גדלים מהר יותר מהאשראי שלנו. קפריה, את ודאי זוכרת את תנאי עסקת וסטריט. דם או
554
ספינת קסם
זהב. מרגע שמלטה מוצגת בפני חברת בינגטאון כאישה, אז היא כופר עבור בני פסטרו, אם לא יהיה לנו די זהב לעמוד בתשלום. ובנוסף", הוסיפה בחוסר רצון, "באמצע הקיץ, לא היה לי די. הבטחתי לשלם את הסכום במלואו עד אמצע החורף, בנוסף לקנס". היא לא מצאה די אומץ להודות בפני בתה לאיזה גודל של קנס היא הסכימה. "אם לא", המשיכה בקושי, "קאולוון פסטרו עלולה להשתמש בזכותה לתבוע מאתנו דם. אלתיאה, אם היא תימצא עד אז. מלטה, אם לא".
רוניקה לא מצאה מילים נוספות. היא ראתה הבנה ואימה מופיעות בעיניה של קפריה. ואחריהן, באופן בלתי נמנע, כעס. "זה לא הוגן. אני לא הסכמתי לעסקה כזאת! איך יכולה מלטה להיות כופר לחוזה שנחתם דורות לפני שהיא נולדה? זה לא הגיוני, זה לא הוגן!"
רוניקה נתנה לה רגע או שניים. אז אמרה את המילים המוכרות לכל בת או בן למשפחת סוחרים. "זאת דרך הסוחרים. לא תמיד הוגנת, לא תמיד צודקת. לפעמים אפילו לא מובנת. אבל זאת דרך הסוחרים. מה היה לנו כשבאנו לחופים המקוללים? רק את עצמנו, ואת ערכה של דברתו של גבר, או של אישה. נשבענו אמונים זה לזה, לא רק ליום אחד או לשנה, כי אם לכל הדורות. וזאת הסיבה ששרדנו כאן, במקום שבו איש לא שרד בעבר. נשבענו אמונים גם לאדמה, ולדרישותיה. אני מדמה לעצמי שזה נושא נוסף שעליו מעולם לא דנת עם מלטה. את צריכה לעשות את זה, ובקרוב, מכיוון שאת יודעת שהיא ודאי שמעה שמועות".
"אבל... היא רק ילדה", התחננה קפריה. כאילו בכך שתסכים אתה, תוכל אמה לשנות איכשהו את העובדות שהזמן כפה עליהן.
"זה נכון", הסכימה קפריה בזהירות. "אבל היא תיוותר כך רק עוד זמן קצר. ויש להכין אותה".
555
ספינת קסם
22
מזימות וסכנות
"אז, זה לא חסתדד בדיוק כפי שקפטן קניט מלך הפירטים תכנן, מה?"
"שתוק". קניט דיבר יותר בעייפות מאשר בזעם. זה היה יום מציק ומעייף. הם אתרו ספינה חיה, ספינת סח“ דnכת בטן מהסגנון הישן, ספינה ששטה כ;צלחיים. היא הייתה מרחק די גדול לפניהם, עושה את דרכה במים הרדודים של תעלת שוכ״ט;יח. היא ישבה עמוק במים, כבדה ממטען עשיר כלשהו. לכל הפחות, הם היו אמורים להיות מסוגלים לאלץ אותה לעלות לחוף. המרייטה הרימה מפרש והפליגה לעברה במהירות, קרוב מספיק כדי לשמוע את הפסלון קורא את עומק המים והכיוונים הרצויים להגאי. הם התקרבו מספיק כדי לראות את פני אלה שאיישו אותה, קרוב מספיק כדי לשמוע את ק“יאוחיחם כשהם זיהו את דגל העורב שלו וצעקו מילות עידוד זה לזה. סורקו“ שיגר את חבדו“ים-ושלשלאוח שלו על החיבל שלהם, אבל הספינה החליקה הצדה ברגע האחרון. בזעם, ^•ה סורקור על כדורי אש, וסו“קו• ציית בחוסר •צון. אחד מהם פגע, והתרסק על מפרש שהואיל בטובו לעלות באש. אבל כמעט באותה המהי•™ שחלחכות עלו בקנבס, המפרש חתמוטס מעצמו, וצנח
556
ספינת קסם
למקום שבו צוות נחפז יכול היה לדרוך עליו ולכבות אותו במים. ועם כל רגע שחלף, איכשהו, באופן בלתי אפשרי, הספינה החיה התרחקה מהם.
קניט צרח על הצוות שלו כמו מטורף, דרש קנבס, משוטים, כל דבר שהם יכלו להשתמש בו כדי להוציא עוד מעט מהירות מהספינות. אבל זה היה כאילו האלים עצמם התנגדו לו, וסופת חורף החלה, אחת מסופות האיים הנוראיות שגורמות למפרשים להתנודד לכל כיוון אפשרי. גשם אפור כיסה אותם, עיוור אותם. הוא קילל, וטיפס על התורן בעצמו, לנסות להמשיך לראות אותה. כל חושיו נותרו מכוונים אחריה, ופעם אחר פעם הוא ראה אותה. בכל פעם היא הייתה רחוקה יותר לפניו. היא עברה סביב לשון יבשה, וכשהמרייטה עברה אותה, הספינה החיה נעלמה. פשוט נעלמה.
עכשיו הייתה שעת ערב, רוחות הלילה מילאו את מפרשיה של המרייטה והגשמים המונוטוניים פסקו. אנשי הצוות שלו הלכו סביבו על קצות האצבעות, לא מודעים שהכעס הרותח שלו עליהם רתח עד שהתייבש. הוא עמד על הסיפון האחורי, וצפה בניצוצות מרקדים בשובל שלהם, וחיפש שלווה פנימית.
"אני מניח שזה אומר שאתה חייב לסורקור עוד ספינת עבדים, לא?" ציין הקמע בחביבות.
"אני תוהה, אם אחתוך אותך מפרק היד שלי ואשליך אותך מעבר למעקה, האם תצוף?"
"הבה נבדוק", הציע הפרצוף הקטן בנעימות.
קניט נאנח. "הסיבה היחידה שאני ממשיך לסבול אותך היא שעלית לי כל כך הרבה מלכתחילה".
הפנים התאומות כיווצו שפתיים לעברו. "אני תוהה האם תאמר את זה גם על הזונה, בימים הבאים".
קניט עצם את עיניו בחוזקה. "אתה לא יכול להיות בשקט ולעזוב אותי לנפשי אפילו לרגע?"
צעד חרישי ולחישת בד על הסיפון מאחוריו. "דיברת אלי?" שאלה אטה.
"לא".
557
ספינת קסם
"חשבתי שאמרת משהו." רצית להיות לבד? אני יכולה לשוב לתא, אם תרצה". היא השתתקה לרגע, והוסיפה בקול שקט יותר, "אבל הייתי מעדיפה בהרבה להצטרף אליך, אם זה ישמח אותך".
הבושם שלה הגיע אליו כעת. לבנדר. חוסר החלטיות תקף אותו והוא הפנה את ראשו להתבונן בה. היא קדה אליו עמוקות, כליידי המברכת את הלורד שלה.
"אוה, באמת", נהם בחוסר אמון.
"תודה לך", השיבה בחמימות. רגליה עטויות הנעליים טפפו על הסיפון קלות ואטה הייתה לפתע לצדו. היא לא נגעה בו. גם כעת, היא ידעה שאל לה להיות חופשייה אתו במידה כזאת. היא גם לא נשענה באגביות על המעקה לצדו, אלא עמדה, גבה זקוף, יד אחת נחה על המעקה. והיא התבוננה בו. כעבור זמן מה, הוא לא יכול היה לשאת את זה. הוא הפנה את ראשו לפגוש את מבטה.
והיא חייכה אליו. חיוך זוהר, מאיר.
"יפהפייה", נשף הקול הקטן שעל פרק ידו. וקניט נאלץ להסכים. אטה השפילה את עיניה והתבוננה הצדה, כאילו היא מבולבלת או הפכה לרגע לביישנית. היא לבשה עוד תלבושת חדשה. המלח שהביא אותה לסיפון פעל על פי הוראתו המקורית, וסיפק לה גיגית מים חמים לרחצה, אבל הוא לא ידע מה לספק לה ללבוש. היה ברור לו שבגדי מלחים גסים לא טובים מספיק עבור גבירתו של הקפטן שלו. בחשש רב, הוא הוציא עבורה את חלוק הלילה של הקפטן עצמו, ואז הציע לה בהיסוס כמה גלילים של בד יקר מהשלל האחרון שלהם. קניט התמרמר בהתחלה על הנדיבות הזאת, אבל אז קיבל אותה. מחטים וחוט תמיד נמצאו בשפע על ספינה, ואטה העסיקה את עצמה במשימות התפירה שלה. קניט הסיק לבסוף שהאיש פעל באופן מבריק. כל עוד האישה עסוקה בחוט ומחט, היא לא יכולה להטריד אותו. הבגדים שאטה תפרה לעצמה לא דמו לשום בגד שקניט ראה על אישה, והיו ממש הגיוניים לחיים על ספינה.
לא שהוא קיבל את זה שהיא תחייה על הסיפון. הוא פשוט עוד לא מצא מקום להחביא אותה. היה לו נוח שהיא טיפוס סתגלן. היא לא התלוננה אפילו פעם אחת מאז שהביא אותה לסיפון.
558
ספינת קסם
אלא אם כוללים את היום השני, שבו היא הסת;“ח על חמסכn ונזפה בטבח על כך שהמליח ית“ על המידה את הנזיד ששלח לשולחנו של קניט. כעת היא פיקחה ברוב חמק“ים על הכנת הארוחות שהוגשו לתאם. ואולי האוכל חשחפר כתוצאה מכך.
אבל היא עדיין זונה, הזכיר לעצמו. למרות ^ר השיער הקצר והחלק שלה שלכד את אורות הספינה והחזיר אותם כנוגה, למרות המשי הירוק כאזמרגד של חולצתה בעלת חש“וולים הרפויים, או המכנסיים ח“קומים ברקמת זהב שלתוכם תחבה את החולצה, למרות אבנט בד הזהב שהיצר את מותניה הדקות. היא עדיין רק הזונה שלו. גם אם אבן אודם קטנטנה קרצה בתנוך אוזנה, וגלימה נאה בעלת בטנת פרווה הגנה על גופה מרוח הלילה.
"nשבחי על הספינה חחיח שחתnמקח ממך היום", העזה לומר. היא נשאה את עיניה אליו, עיניים כהות שהעיזו יותר מדי לטעמו. נראה שהיא חשה את זה, שכן היא השפילה אותן שוב. עוד לפני שהוא נבח. "אל תדבר' אתי על כ!".
"לא אעשה זאת", הבטיחה לו ב;דינוח. אבל כעבור •גע, היא הפרה את הבטח^ כפי שנשים תמיד עשו. "^•ותה של ספינה חיה ונכונה היא דבר אגדתי", אמרה בקול שקט. היא בהתה בשובל שלהם ודיברה אל הלילה. "אני לא יודעת כמעט כלום על פירטיות", ^דתה אז. כאילו שזה אמור לחפתי; אותו. "אבל אני תוהה האם ניתן להשתמש בעצם נכונותה של הספינה להימלט במה'•ות, m^׳.
"אני לא •ואה איך", לעג קניט.
היא ליקקה את שפתיה לפני שדיברה, ולרגע אחד, כל תשומת לבו הייתה נתונה לתנועה הקטנה של קצה הלשון הוורודה. תשוקה גאתה בו באופן לא הגיוני. לעזאזל אתה. החשיפה הבלתי פוסקת הזאת לאישה אינה טובה לגב•. הוא נשף, צליל שקט.
היא החכוננח בו במבט מלוכסן. אם הוא היה בטוח ששעשוע הוא זה שמעקל את זוויות פיה, הוא היה סוטר לה. אבל היא דיברה רק על פירטיות. "ארנב הורג את עצמו כשהוא רץ בכל ההימתו לתוך ציינה. "אם אדם ידע את המסלול
559
ספינת קסם
המתוכנן של ספינה חיה, ואם עמדה לרשותו של אדם יותר מספינת פירטים אחת:... הרי, ספינה אחת יכולה לרדוף, ולדחוף את הספינה החיה ישירות אל תוך מארב". היא עצרה והשפילה את עיניה לעבר המים שוב. "נאמר לי שיכול להיות קשה מאוד לעצור ספינה, גם כשהסימן לסכנה נראה. ונראה לי שיש תעלות צרות רבות במים האלה, שבהן לא תהיה לספינה ברירה אלא לקרקע את עצמה כדי להימנע מהתנגשות".
"אני מניח שניתן לעשות את זה, למרות שיש הרבה מאוד ׳אם׳ בעניין. זה ידרוש את הנסיבות הנכונות בדיוק".
"כן, אני מניחה שזה נכון", מלמלה. היא ניערה את ראשה קלות כדי להזיז את השיער מעיניה. שיערה הקצר והחלק היה שחור במידה מושלמת, כפי ששמי הלילה שחורים בין הכוכבים. הוא לא צריך לחשוש לנשק אותה. לא היה לה גבר חוץ ממנו בימים אלה. היא ראתה אותו מתבונן בה. עיניה התרחבו ולפתע היא נשמה מהר יותר ועמוק יותר. הוא התאים לפתע את גופו לגופה, מצמיד אותה למעקה, מושל בה. הוא אילץ את פיה להיפתח לפיו, חש את הפטמות הקטנות והקשות של שדיה הקטנים דרך המשי הדק והחם מחום הגוף של חולצתה. הוא הרים את פיו מפיה.
"לעולם", אמר בקשיחות, "אל תעזי לומר לי איך לנהל את ענייני. אני יודע היטב איך להשיג את מה שאני רוצה. אני לא זקוק לאישה שתייעץ לי".
עיניה היו מלאות לילה. "אתה יודע טוב מאד", הסכימה אתו בצרידות.
הוא שמע אותם זמן רב לפני שהם הגיעו אליו. הוא ידע שהלילה ירד במלואו, שכן ציפורי הערב הפסיקו את קריאותיהן לפני שעות. מהלחות שנאגרה עליו, הוא חשד שיש ערפל סמיך הלילה. לכן המתין פאראגון בחשש, ותהה מדוע שני בני אנוש עושים את דרכם במורד החוף לעברו בחושך ובערפל. הוא לא פקפק בכך שהוא היעד שלהם. לא היה שום דבר אחר בחוף הזה. כשהם התקרבו, הוא הריח את השמן החם של מנורה בוערת. לא נראה שהיא עוזרת להם במיוחד, שכן נשמעו קללות קטנות
560
ספעתקסם
לעתים תכופות בעודם מועדים לעברו. הוא כבר ידע שאחד מהם הוא מינגסלי. הוא למד להכיר את קולו של האיש טוב מדי.
אולי הם באים להעלות אותו באש. הוא לעג למינגסלי בפעם האחרונה שהוא היה כאן. אולי האיש ישליך עליו את המנורה. הזכוכית תישבר והשמן הבוער יכסה אותו. הוא ימות כאן, צורח וחסר אונים, מוות אטי באש.
"לא עוד הרבה", שמע פאראגון את מינגסלי מבטיח לבן לווייתו.
"זאת הפעם השלישית שאמרת את זה" התלונן קול נוסף. המבטא שלו הצהיר על היותו צ׳לדסי עוד יותר מכפי שזה של מינגסלי סימן אותו כבן ג׳מאיליה. "נפלתי פעמיים, ואני חושב שהברך מדממת. כדאי מאוד שזה יהיה שווה את זה, מינגסלי".
"זה שווה את זה. חכה שתראה".
"בערפל הזה, לא נוכל לראות דבר. למה לא באנו לכאן ביום?" האם מינגסלי היסס במתן תשובה? "היו דיבורים שליליים בעיר. הסוחרים הוותיקים לא אוהבים את המחשבה שמישהו שהוא לא סוחר ותיק יקנה ספינה חיה. אם תשאל למה, רק תשמע עוד שקרים. זה נגד המסורת שלהם, זה מה שהם רוצים שתאמין. אבל למעשה, יש בכך הרבה יותר מזה. יותר מכפי שחשדתי כשהתחלתי לנהל משא ומתן על הספינה. אה! הגענו! גם במצבו הפגום, אתה יכול לראות כמה מפואר הוא היה פעם".
הקולות התקרבו בעוד מינגסלי מדבר. תחושה מבשרת רעות צמחה בפאראגון, אבל קולו היה יציב כשהרעים, "מפואר? חשבתי ש׳מכוער׳ היא המילה שבה השתמשת לתאר אותי בפעם שעברה".
הוא זכה לסיפוק של לשמוע את שניהם מתנשפים.
קולו של מינגסלי לא היה יציב במיוחד כשניסה להתרברב, "טוב, היינו צריכים לצפות לזה. ספינה חיה היא, אחרי הכול, חיה". היה צליל של מתכת על מתכהי פאראגון ניחש שהכיסוי של המנורה הוסר כדי שתאיר חזק יותר. ריח השמן הנשרף היה חזק יותר. פאראגון זע בחוסר מנוחה, ושילב את זרועותיו על חזהו. "הנה, פירת׳. מה אתה חושב עליו?" הכריז מינגסלי.
561
ספעת קסם
"אני,". המום", מלמל האיש השני. הייתה יראה אמיתית בקולו. אז הוא השתעל יהיסיף, "אבל אני עדיין לא יודע למה אנחנו כאן. ועוד בלילה. אוה, אני יודע חלק מזה. אתה רוצה את התמיכה הכלכלית שלי. אבל למה בדיוק שאעזור לך לגייס סכום כסף גדול פי שלושה מכפי שספינה בגודל הזה הייתה עולה בשביל לקנות ספינה הרוסה ומקורקעת עם פסלון קצוץ? גם אם הוא מסוגל לדבר".
"מכיוון שהוא עשוי מעץ קוסמים". מינגסלי אמר את המילים כמי שחושף סוד שמור היטב.
"אז מה? כל הספינות החיות בנויות מעץ קוסמים", השיב פירת׳.
"ולמה זה?" הוסיף מינגסלי בקול טעון במסתורין. "מדוע לבנות ספינה מעץ קוסמים, חומר יקר במידה כה נוראה שנדרשים דורות להחזיר את מחירו? מדוע?"
"כולם יודעים מדוע", רטן פירת׳. "הן מתעוררות לחיים ואז קל יותר להפליג בהן".
"תאמר לי. כשאתה יודע את זה אודות עץ קוסמים, האם היית ממהר לחייב את הון המשפחה שלך למשך שלושה או ארבעה דורות, רק כדי לזכות בספינה כזאת?"
"לא. אבל סוחרי בינגטאון הם מטורפים. כולם יודעים את זה".
"כל כך מטורפים שכל אחת ואחת מהמשפחות הארורות שלהם עשירה", ציין מינגסלי. "ומה הופך אותם לעשירים?"
"המונופול הארור שלהם על הסחורות המרתקות ביותר בעולם. מינגסלי, היינו יכולים לדון בכלכלה בפונדק, על סיידר חם ומתובל. קר לי, הערפל הרטיב אותי לגמרי, והברך שלי כואבת כאילו שאני מורעל. תגיע לעניין".
"אם נפלת על חזזית, סביר להניח שבאמת הורעלת", ציין פאראגון בקול רועם. "סביר להניח שהיא תתנפח ותתמלא מוגלה. הוא הביא עליך שבוע של כאב לכל הפחות".
"תהיה בשקט׳/ שרק מינגסלי.
"למה שאהיה בשקט?" לעג לו פאראגון. "אתה כל כך מודאג מכך שיתפסו אותך כאן, מתעסק במה שאינו עניינך? מדבר על מה שלעולם לא יוכל להיות שלך?"
562
ספינת קסם
"אני יודע למה אתה מס“ב!" הכחז מינגסלי לפתע. "אתה לא •וצה שהוא ידע, נכון? הסוד היקר של עץ הקוסמים, אתה לא רוצה שאחלוק את זה, נכון? מכיוון שאז כל מגדל הקלפים של סוח•' בינגטאון ייפול. תחשוב על זה, על מה מיוסדת בינגטאון כולה, בעצם? לא על מענק עתיק כלשהו מהמושל, כי אם על הסחורות שבאות במורד נהר הגשם הפראי, הדברים הממש מוזרים ומופלאים na—o הגשם הפרא' עצמן".
"הוא מסבך אותך עמוק יותר מכפי שאתה יכול להעלות על דעתך", הזהיר פאראגון את פירת׳ בקול רועם. "יש סודות שלא שווה לחלוק. יש סודות שיש להם מחי“ גבוה מכפי שח“צח לשלם".
"נהר הגשם הפראי, שמימיו זורמים קרים ואז חמים, חומים ואז לבנים. מאין הם באים באמת, המים האלה? שמעת את אותן האגדות שאני שמעתי, על אגם עצום ומהביל של מים חמים, שטח הקינון של ציפורי האש. אומרים שהאדמה שם רועדת ללא הפסקה ושערפל מכסה את האדמה והמים. זה מקור נהר הגשם חפ•אי... וכשהאדמה רועדת בפראות, אז הנהר לוהט ולבן. המים הלבנים האלה יכולים לאכל את השלדה של כל ספינה באותה הקלות שהם מאכלים את בשרו ועצמותיו של אדם. אז איש לא יכול לעלות במעלה נהר הגשם הפראי לסחור. אתה גם לא יכול לעלות במעלה הגדות. גדות הנהר הן ביצות טובעניות, הגפנים התלויים מטפטפים חומצה שורפת, עסיס הצמחים שגדלים שם יכול להעלות חבורות על בשרו של אדם, חבורות שבוערות ותוססות במש! 'מים".
"תגיע לעניין", דחק פירת׳ במינגסלי בכעס, בעוד פאראגון צעק, "חשחוק! סתום את פיך המתו;כ! ורד מהחוף שלי. תת“nק ממני. או שתתקרב מספיק כדי שאהרוג אותך. כן. בוא לכאן, איש קטן. בוא אלי!" הוא גישש בעיוורון, הניף את זרועותיו, ידיו פתוחות כדי לאחוז.
"אלא אם יש לך ספינה חיה". חשף מינגסלי. "אלא אם יש ל! ספינה חיה, שחשדריח שלה עשויה מעץ קוסמים, החסין בפני המים החמים והלבנים של הנחר. אלא אם יש ל! ספינה חיה,
563
ספינת קסם
שיודעת מהרגע שהתעוררה לחיים את הערוץ האחד שניתן לעלות בו במעלה הנהר. זה המקור האמיתי של המונופול של בינגטאון על הסחר. אתה צריך ספינה חיה כדי להיכנס למשחק". הוא המתין בדרמטיות. "ואני מציע לך את ההזדמנות להשיג אחת כזאת".
"הוא משקר", צעק פאראגון בייאוש. "משקר! יש עוד כל כך הרבה שהוא לא אמר. וגם אם היית הבעלים שלי, לא הייתי מפליג בעבורך. הייתי מתגלגל והורג את כולכם! עשיתי את זה בעבר, שמעת את הסיפורים. ואם לא שמעת, שאל בכל מסבאה. שאל אודות הפאראגון, המנודה, ספינת המוות! שאל, הם יספרו לך. הם יספרו לך שאני אהרוג אותך!"
"ניתן לאלץ אותו", אמר מינגסלי בקול שקט ובטוח. "או להסיר אותו. השדרית היא החלק החשוב ביותר, איש נהר טוב יוכל למצוא לנו את הערוץ. תחשוב מה נוכל לעשות עם ספינה מעץ קוסמים. יש שבט במעלה הנהר שסוחרי בינגטאון סוחרים אתו. מסע אחד הוא כל מה שיידרש. פירת', נוכל לשלם להם פי שניים מכמה שהסוחרים הוותיקים, ועדיין להרוויח. זאת ההזדמנות שלנו לקחת חלק בסחר שסגור לאנשים מבחוץ מאז שבינגטאון נוסדה. יש לי את הקשרים, הבעלים מחכים להצעה הנכונה. כל מה שאני צריך הוא מימון. ולך יש את זה".
"הוא משקר לך", שאג פאראגון אל תוך הלילה. "הוא יגרום למותך. וגרוע יותר! גרוע יותר בהרבה. יש דברים גרועים יותר ממוות, חלאה צ׳לסדית שכמוך. אבל רק סוחר בינגטאון ידע את זה. רק סוחר בינגטאון יוכל לספר לך את זה".
"אני חושב שאני מעוניין", אמר פירת׳ בקול שקט. "אבל יש מקומות טובים יותר לדון בזה".
"לא!" יילל פאראגון. "אתה לא יודע מה הוא מוכר לך, אתה לא יודע איזה יגון תקנה. אין לך מוש־ג, שום מושג!" קולו נשבר לפתע. "אני לא אבוא אתכם. לא אבוא. אני לא רוצה, ואתם לא יכולים להכריח אותי, אתם לא יכולים, אני אהרוג אתכם, אני אהרוג את כולכם!"
הוא שוב נופף בזרועותיו בפראות. אם היה מסוגל להגיע לחוף,
564
ספינת קסם
הוא היה משליך חול, סלעים, אצות, כל דבר. אבל ידיו לא מצאו דב•. הוא עצ• לפתע, הקשיב. הצעדים ^•חקו.
"יספר למישהו?"
"לא בעיה, כאמח", שמע את מינגסלי אומר "שמעת
אותו. הוא מטורף, לחלוטין לא שפוי. איש לא מקשיב לו. אף אחד אפילו לא בא לכאן. גם אם היה לו למי לספר, הם בחיים לא היו מאמינים לו. זה היופי בזה, ידידי. זה דבר שאף אחד אחר לחלוטין לא מסוגל להעלות על דעתו. הספינה נחה כאן כב• שנים. שנים! ואף אחד עוד לא חשב על m..."
קולו נמוג, והוסווה על ידי הערפל חמ;מ;ם ורחש הגלים.
"לא!" צרח פאראגון אל תוך הלילה. הוא הושיט את אגרופיו לאחור וחבט על קרשיו שלו. "לא!" זעק שוב. הכחשה והחרסח. וחוסר תקווה. הם לא מקשיבים לו. אף אחד אף פעם לא הקשיב לו. זאת תמיד הייתה הבעיה. הם יתעלמו מכל מה שהוא אמר להם. הם יוציאו אותו לים והוא ייאלץ להרוג את כולם. שוב.
"נחש!"
קולה של אלתיאה נשמע צלול וקר כלילה שהקיף אותם. היא צלצלה באצבעות כמעט משותקות, •גליה צמודות למשטח התצפית. עיניה התאמצו ^שיכה לעקוב אחר היצור בעודה שומעת את רעם •גלי הצוות על הסיפון מתחת לה, שומעת את ק“יאתה מו;כרח. צהרים נפתחו כשכל המלחים יצאו לסיפון כדי לעשות מה שיוכלו כנגד האn•ונה ברצף המתקפות.
"איפה?"
"שלוש נקודת מימין לnרסום, אדוני! נחש גדול".
הם תמיד היו גדולים, הרהרה במרירות בעודה מתאמצת לחזק את אחיזחח העייפה. היא הייתה עייפה ורטובה וקפואה, והפציעה המחלימה שעל מצחה עדיין פעמה כל הזמן. בקור של לילה כזה, הפעימות הפכו לסבל עמום בקור המהדק את עורה. הקדחת חלפה לפני 'מים, ורל• קיצץ את הקשרים ומשך אותם בשחגירוד הפך בלתי נסבל. מגושמותו של •ל• והבדיחות הגסות בנוגע לכאב היו עדיפים במידה אינסופית מהעדינות הזהירה
565
ספינת קסם
שראתה בעיניו של בראשן בכל פעם שהייתה לידו במקרה. לעזאזל אתו. ולעזאזל אתו שוב, מכיוון שהנה היא חושבת עליו כשתייה עצמם תלויים בכך שהיא תמקד את מוחה במשימתה. לאן נעלם הנחש? רגע אחד היא ראתה אותו, ועכשיו הוא נעלם.
בתשובה לשאלתה, הספינה הטלטלה לפתע ימינה. רגליה החליקו על העמדה מצופת הקרח, והיא מצאה שחייה תלויים באחיזת אצבעותיה nמשוהקוהי מבלי לחשוב אפילו, היא כרכה את זרועה סביב חבל ונאחזה. על הסיפון מתחתיה היא שמעה את קפטן סיקל מקלל ותובע מהציידים לעשות משהו, לירות בייצור הארור לפני שהוא יגרור את כולם לתחת^! אבל בעוד הציידים רצו עם קשתות מתוחות לצד אחד של הספינה, הנחש חזר וחבט בהם מהצד השני. הפגיעה לא הייתה חדה כמו ניגוח. זאת הייתה דחיפה חזקה כלפי מעלה, כמו כריש הדוחף באפו גוויה הצפה על המים. הספינה נטתה הצדה והאנשים רצו לצד השני של הסיפונים.
"איפה הוא?" תבע הקפטן בזעם בעוד אלתיאה והצופים האחרים אמצו את עיניהם בחשיכה. הרוח הקרה חלפה על פניה, הגלים התרוממו, והיא ראתה נחשים בעיקול של כל גל. הם התפוגגו לפחד ודמיון כשהיא ניסתה להתמקד בהם.
"הוא נעלם!" צעק אחד מהצופים האחרים, ואלתיאה התפללה שהוא צודק. זה נמשך זמן רב מדי, ימים ולילות רבים מדי של התקפות אקראיות ופתאומיות ואחריהן שעות חרדה של הפוגה מאיימת. לעתים הנחשים עלו לפני המים ורטטו לצד הספינה, נמצאים תמיד מעט מעבר לטווח קשת. לפעמים היו חצי תריסר, עורותיהם מסנוורים בשמש החורפית, משקפים כחול ושני וזהב וירוק. ולפעמים, כמו הלילה, היה רק יצור מפלצתי אחד, שבא ללעוג להם על ידי משחק חסר מאמץ בחייהם. איתור נחשים לא היה דבר חדש לאלתיאה. פעם, הם היו כה נדירים עד שנחשבו לאגדה, כעת הם שרצו באזורים מסוימים במעבר החיצוני, ועקבו אחר ספינות עבדים במעבר הפנימי. היא ראתה כמה בזמנה על סיפון הוויוואסיה, אבל תמיד ממרחק ומעולם לא מאיימים. הקרבה הזאת לפראות שלהם גרמה להם להיראות כיצורים חדשים.
566
ספינת קטם
בין נשימה אחת למשנתה, הספינה נטתה הצדה. חזק. האופק נטה ולפתע איבדו רגליה של אלתיאה את אחיזתן. לרגע היא התנופפה מהתורן כמו דגל. על הסיפון הנוטה מתחתיה שאגו מלחים ונופפו בזרועותיהם בפראות בעודם מחליקים ונופלים. היא אימצה את שרירי הבטן שלה בחוזקה ובעטה רגל כדי לתפוס סולם חבלים. תוך רגע היא הייתה מאובטחת שוב בעוד הספינה נוטה עוד יותר. הנחש מיקם את עצמו מתחת לספינה, והוא הרים אותה גבוה כדי לגלגל אותה חזק ימינה. "תחזיקו חזק!" שאג מישהו, ואז שמעה צרחה חדה שנקטעה. "הוא לקח אותו!" צווח מישהו, ולאחר מכן היה בלבול של קולות, שתבעו זה מזה, "ראית את זה? את מי הוא לקח? קטף אותו כמו שזיף בשל! זה מה שהדבר הזה רוצה!" הספינה התיישרה, ודרך התוהו של הקולות, היא שמעה בבירור את בראשן מקלל. ואז, "אדוני!" נשמע קולו הנואש בלילה. "הלא נוכל לשים כמה ציידים בירכתיים, כדי להרחיק אותו מההגה? אם הוא יוריד את זה..."
"תעשה את זה!" נבח הקפטן.
נשמע רחש של רגליים רצות. אלתיאה נאחזה במקומה בסחרחורת, חשה בחילה לא מהתנועות הפתאומיות של הספינה כי אם מפתאומיות ביקורו של המוות בקרבם. הנחש יחזור, היא הייתה בטוחה בכך. הוא ינער את הספינה כפי שנער מנער עץ כדי להפיל ממנו דובדבנים. היא לא חשבה שהחיה חזקה מספיק כדי להפוך את הספינה לגמרי, אבל היא לא הייתה בטוחה. היבשה מעולם לא נראתה כה רחוקה. יבשה, יבשה מוצקה, שלא תנוע מתחת לרגליה, שלא תסתיר מפלצות רעבות שעלולות להסתער בכל רגע.
היא נותרה על עמדתה, שונאת את זה שהיא לא יכולה לראות מה מתרחש על הסיפון מתחתיה. היא לא צריכה לדעת, הזכירה לעצמה. מה שהיא צריכה לעשות הוא לצפות היטב, ולזעוק הזהרה שעלולה להציל את חייו של אדם. עיניה היו עייפות מהתצפית באפלה, ידיה לא יותר מטפרים קפואים. הרוח חטפה מגופה את החום. אבל, היא הזכירה לעצמה, היא מלאה גם את המפרשים ודחפה את הספינה קדימה. בקרוב, הם יצאו מהאזור רדוף הנחשים הזה. בקרוב.
567
ספינת קסם
הלילה העמיק מסביב לספינה. עננים הפתרמ את הירח ואת הכוכבים. הרוח היחיד בעולם היה זה של הספינה עצמה. על הסיפון, המלחים עבדו ליצור משהו. אלתיאה נעה במהירות ולעתים תכופות, עכביש קטן ברשת של חיבל רטוב, וניסתה לשמור חמימות כלשהי בגופה בעודה ממשיכה בתצפית ח;קרח שלה. כל מה שיכלה לקוות ל“אות הוא הפרעה כלשהי בזוהר הקלוש של פניו חנ;'ם של האוקיינוס.
בסופו של דב• צלצל פעמון הספינה והמחליף שלה הגיע. היא לרדת בחיבל הכה מוכר כעת, נעה במהירות ובחיוניות למרות הקור ^'יפותה. היא נחתה על הסיפון בקלילות של חתול ועמדה לרגע לעסות את ידיה הנוקשות.
על הסיפון, היא קיבלה מנת איש צוות של רום מדולל במים חמים. היא הח^קה אותה בין ידיה חמשוחקוח למחצה וניסתה לתת לה לחמם אותה. המשמ“ת שלה נגמ•ח. בכל זמן אחר, היא הייתה הולכת לערסל שלה, אבל לא הלילה. ברחבי חספינח, מטען נקש“ חזק יותר כדי שלא יזוז ממקומו אם הנחש יתקוף שוב. על הסיפון, הציידים בנו משהו שכלל הרבה בשר מומלח ובnמישים פתום של חבל. הם צחקו וקיללו כאחד בעודם בונים אותו, ונשבעו שהנחש 'צטע• אם אי-פעם יראה את הסכמה הזאת שוב. האיש שנטרף היה אחד הציידים. אלתיאה הכירה אותו, אפילו עבדה לצדו באיים השוממים, אבל היה קשה לתפוס את מוחלטות מותו. זה קרה מה• מדי.
לאוזניה, הקללות והאיומים של הציידים נשמעו עלובים וחס•' יכולת, התקפות זעם של ילדים כנגד הגורל הבלתי נמנע. באפלה ובקור, הכעס שלהם נראה מעורר רחמים. היא לא האמינה שהם יכולים לנצח. היא תחחח מה גרוע יותר, לטבוע או להיאכל. אז היא דחקה ממוחה מחשבות שכאלה, והשליכה את עצמה לתוך העבודה חנובnית. על הסיפון היה ערב •ב של פריטים ששוחררו על ידי התקפתו של הנחש. את כולם יש לאחסן מחדש בקפידה. מתחת לסיפון, אנשים עבדו כמשאכוח. הספינה לא דלפה, אבל נכנסו בה מים. הייתה עמדה, ודי והותר ממנה.
הלילה עב• לאט כזרימתה של זפת שחורה. מעדנות צופייה,
568
ספינת קסם
כולם התדרדרו למצב של חרדה מרוטה. כשהכול נקשר חזק ככל שניתן, כשהפיתיון הוכן והמלכודת נטמנה, כולם המתינו. אבל אלתיאה פקפקה בכך שמישהו פרט לציידים קיווה שהנחש ישוב לקבל את נקמתם. הציידים היו אנשים שחייהם התמקדו בהריגה מוצלחת. העובדה שייצור אחר צד והצליח לבלוע אחד משלהם הייתה היפוך תפקידים שהם לא יכלו לקבל. עבור הציידים, היה זה גורל שהנחש חייב לחזור ולהיהרג. זה היה טבעו הנכון של העולם. המלחים, לעומת זאת, היו אנשים שחיו עם הידיעה התמידית שבמוקדם או במאוחר, הים ייקח אותם. הדבר הקרוב ביותר לניצחון שהם יכלו להשיג היה לומר למוות, "מרר"י המלחים שעבדו על הספינה חתרו רק להתרחק ככל האפשר. אלה שלא היו להם משימות נמנמו היכן שיכלו על הסיפון, מקופלים היטב בפינות שונות שבהן אדם יכול להחזיק את עצמו בבטחה. אלה שלא יכלו לישון שוטטו לאורך המעקה, לא בוטחים בצופים שבהו מהתרנים מעל באפלה.
אלתיאה נשענה כך, עיניה מתאמצות לחדור את החשיכה, כשחשה את בראשן תופס מקום לצדה. אפילו מבלי לפנות, היא ידעה שזה הוא. אולי היא הכירה את דרך תנועתו במידה כזאת, או אולי, מבלי לדעת, היא קלטה את הניחוח שלו באוויר. "אנחנו נהיה בסדר", אמר ללילה בקול מרגיע.
"כמובן שנהיה בסדר", אמרה ללא שכנוע. למרות הסכנה הגדולה יותר שכולם חלקו, היא עדיין הייתה מודעת בחדות לאי-הנוחות האישית שלה בסביבתו של בראשן. היא הייתה מוכנה לתת הרבה מאוד כדי להיות מסוגלת לזכור בקור רוח את כל מה שהם אמרו ועשו באותו הלילה. היא לא ידעה מה להאשים על כך - את הבירה המסוממת, את המכה בראשה או את הסינדין - אבל היא לא הייתה בטוחה כלל שהיא זכרה את האירועים נכונה. היא לא יכלה, למרות כל מאמציה, להיזכר מה גרם לה לנשק אותו. אולי, הרהרה בקדרות, זה היה בגלל שהיא לא רצתה לזכור שהדברים האלה קרו.
"אתה בסדר?" שאל בקול שקט שטען את המילים במשמעות רבה יותר.
569
ספינת קסם
"טוב מאד, תודה לך. ואתה?" שאלה בנימוס ללא דופי.
הוא חייך. היא לא ראתה את זה, אבל היא שמעה את זה בקולו. "אני בסדר גמור. כשנגיע לקנדלטאון, כל זה יראה כמו חלום רע. נשתה משהו ונצחק על זה".
"אולי", אמרה בקול חסר הבעה.
"אלתיאה", החל, בדיוק בעת שהספינה התנודדה מתחת להם והחלה להתרומם. היא נאחזה במעקה בכל כוחה. כשהספינה נטתה, נראה שהים מתרומם לעברם. "תתרחקי מהמעקה", אמר לה בראשן בכעס, ואז השליך את עצמו לעבר הירכתיים בעודו צועק, "תאכילו אותו בזה! תורידו את זה, תאכילו אותו בזה!"
הסיפון מתחת לרגליה המשיך לנטות. מלחים ברחבי הספינה צעקו בכעס ובאימה. גם הספינה צרחה, חריקה נוראה של עץ שהיה רגיל שהמים תומכים בו וכעת נדחף מחוץ להם. גמישותה של הספינה, שאפשרה לקוצר לעמוד כנגד חבטות הים, פעלה כנגדה כעת. אלתיאה כמעט וחשה את הכאב של הקרשים בחרטום ובירכתיים כשכל המבנה התעקם והתעוות. החיבל נאנק והבד הונף. היא מצאה את עצמה כורעת לצד המעקה במקום להיצמד אליו, ואוחזת בו בשני ידיה. היא התבוננה בסיפון הנוטה. הסיפון שלוטש עד שהיה חלק ונקי לא הכיל מאחזי יד שיאפשרו לה לסגת מקצה הספינה. מתחת לה בעבע היום השחור לפתע, כשזנב הנחש הצליף במים בחיפוש אחר מאחז.
אדם מעליה צעק בזעם פתאומי וחסר אונים. הוא איבד את אחיזתו, וכעת הוא החליק במורד הסיפון המשופע לכיוונה. הוא לא יפגע בה. אם היא תישאר במקומה, היא תהיה בטוחה. הוא יפגע במעקה וקרוב לוודאי שייפול מעבר לו, אבל היא תהיה בטוחה. אם היא רק תישאר במקומה.
אבל במקום זה היא מצאה את עצמה עוזבת את המעקה ביד אחת, ומושיטה אותה לעברו. הוא פגע במעקה. היא תפסה את מעילו, ולפתע שניהם התנופפו, מחוברים לספינה רק על ידי אחיזתה ועל ידי אחת מרגליו שהתעקמה מעבר למעקה. "לא", שמעה את עצמה מתנשפת בעודה חשה את שריריה משמיעים קולות נפץ מהמאמץ. הם נאחזו זה בזה ובספינה, כשידיו של
570
ספעת קסם
האיש אוחזות בה בעוצמה כזאת שהיא חשבה שהוא ישבור את עצמותיה בעודו מנסה אינסטינקטיבית לטפס במעלה גופה אל הספינה. מתחת לה, המים געשו.
לכיוון הירכתיים, הייתה צעקת מאמץ מרוכז וערימה עצומה של נתחי בשר דוב עטופים ברשת הושלכה מעבר לסיפון. אלתיאה ראתה לרגע חלק מהשרשרת שהושלכה בעקבותיה, ואז חבל החל להימתח. ברגע שהבשר נגע בפני המים, עלה לוע עצום ופתוח מלמטה ובלע אותו. היא יכלה לגעת בעיקול המקושקש של צווארו בעודו צולל אחר הפיתיון. היא ראתה לרגע שורות של שיניים ועיניים עצומות, ואז הוא נעלם, וחטוטרת של גוף נחש התעקלה מתחת לרגליה.
הייתה צעקת ניצחון ואז בראשן צעק "לבלום את זה, לבלום את זה!" באותה הפתאומיות שהסיפון נטה כלפי מעלה, הוא נפל כעת מהם, בעוד חבל עשה את דרכו על פני הסיפון כאילו הם הטילו הוגן. אלתיאה ובן לווייתה היו לפתע על המעקה של הספינה במקום להיות תלויים מעבר לו. שניהם טיפסו בדחיפות כדי להעביר את כל גופם אל הסיפון. חבל הפיתיון נמתח לפתע בחוזקה, וכל הספינה רעדה מהמשיכה כשהוו נתפס. אז הייתה צרחה של עץ קרוע והזיז העצום שעיגן את החבל שוחרר במשיכה. הזיז נעלם מעבר למעקה. שורת החביות הקשורות זו לזו שבאו בעקבותיו הוציאו חלק ממעקה הספינה בדרכם לים. החביות הריקות צנחו מתחת למים כאילו הן עשויות מאבן ולא מעץ. כשהספינה התיישרה, היה זרם כללי של אנשים לעבר המעקה. כולם סרקו את הים האפל בחיפוש אחר זכר כלשהו לנחש שנעלם. האנשים היו מתוחים, שקטים וחסרי תנועה, התבוננו והקשיבו. צייד בעל קול שקט דיבר בדממה. "הוא לא יכול להישאר מתחת למים לנצח. לא כשכל החביות האלה קשורות לוו ולשרשרת".
אלתיאה תהתה לעצמה מה הם באמת יכולים לדעת על מה נחש יכול או לא יכול לעשות. האם יכול להיות שהשיניים החדות האלה מסוגלות לבתק את השרשרת שקשרה את הבשר לחביות הקשורות בחבל? אולי הנחש הוא כה רב עוצמה שהוא מסוגל לקחת אתו את החביות לתחת^ ואפילו לא לחוש במשיכתן.
571
ספינת קסם
כאילו בתשיובה למחשבתה, נשמעה לפתע צעקה מהצד השני של הספינה. "שם! תראו אותן, הן צפו! תראו אותן! והיא
שוב צוללת!"
"אז עכשיו זאת היא", מלמלה אלתיאה לעצמה.
היא החnילה לחצות את הסיפון אבל נעצרה על ידי צעקתו של החובל. "כולכם, תפסיקו לבה™. כל עוד הדב• הארו• עסוק, בואו נסתלק מכאן".
"אתה לא מתכוון לרדוף אחריו ולהרוג אותו?" תבע אחד הציידים בפליאה. "אתה לא •וצה להיות הסכמה הראשונה שהביאה את ראשו ועורו של נחש לנמל? אדם יכול לשתות במשך שנה על עצם הסיפו• של דבר כזה!"
"אני •וצה לחג'; לנמל בחיים", השיב החובל בחמיצות. "קדימה, תחמו קנבס!"
"קפ׳ן?" מחה הצייד.
קפטן סיקל בהה במקום בו •או את הנחש לאחרונה. כל גופו היה מתוח משנאה, ואלתיאה ניחשה שהוא כמה לרדוף אחריו באותה עקשנות חסרת מחשבה של כלב שהריח את טרפו. היא עמדה דוממת, בקושי נושמת, ב;ורח חושבת לעצמה, לא, לא, לא, לא, לא.
בדיוק כשהציידים החלו לדב• בינם לבין עצמם על צלצלים וטי•™ ושותפים, הקפטן ניער את עצמו כאילו חח;ו•• מחלום. "לא", אם• בקול שקט, מלא חרטה. ואז, "לא", בקול תקיף וחזק 'ות•. "זה יהיה סיכון טיפשי. יש לנו סיפון מטען מלא. לא נסכן את המטעו. חוץ מזה, שמעתי שאומרים שמגעו של עורו של נחש משתק את שר'ר'ו של אדם וגו•• אותו למותו. ששרץ הגיהמום יל! סבי• להניח שגוש בשר הדוב שמחובר ללועו בוו התג אותו. אם הוא 'חזור, נילחם בו בכל כוחנו. אבל לעת ;חח, הבה נסתלק מכאן. שיגרו• את הnביוח ההן לתחתית אתו, מצד'".
אלתיאה ציפתה שהאנשים יזנקו לציית לפקודה כזאת, אבל הם הלכו בחוסר •צון, עם מבטים •בים בחלקת הים שבה הנחש נראה לאחרונה. הציידים בטאו את הכעס והתסכול שלהם בגלוי. חלקם השליכו את הקשתות שלהם לסיפון ברעש, בעוד אחרים
572
ספעת קסם
המשיכו למתוח את קשתותיהם ברוב משמעות וסרקו את הים השחור בעיניים דרוכות. אם הנחש יופיע שוב, הם היו מוכנים לשלוח בו חץ. כשאלתיאה משכה את עצמה במעלה החיבל, היא התפללה שהוא ישמור מרחק. בקצה הרחוק ביותר של העולם, השמש החלה לטפס ממעמקי האוקיינוס. היא ראתה ניצוץ של אפור במקום ממנו היא תתפרץ בקרוב. עם כמה שזה נראה בלתי הגיוני, היא כמעט האמינה שאם השמש תצליח לזרוח לפני שהנחש ישוב, הם כולם ישרדו. משהו עמוק בתוכה חש כמיהה אינסטינקטיבית לאור וליום ולסוף הסיוט הארוך הזה.
לצד הספינה, הנחש התרומם לפתע כמו גזע שהורם על צדו על ידי מערבולת. היצור נורה כלפי מעלה, מנער את ראשו בטירוף, לסתותיו פעורות לרווחה בעודו מנסה לנתק את הוו. כשהוא הצליף בראשו בפראות, פיסות קטנות של ריר אדום מדם עפו מלועו. טיפות קטנות של זוהמה צורבת נחתו על הקנבס. אחת מהן פגעה בלחייה של אלתיאה וצרבה. היא צעקה ללא מילים וניגבה אותה בשרוול. חוסר תחושה נורא התפשט מהכוויה. צעקות ממלחים אחרים הודיעו לה שהיא לא היחידה שנפגעה. היא נאחזה במקומה וניסתה להיות רגועה. האם החומר יהרוג אותה?
על הסיפון מתחת לה, הציידים הריעו בניצחון ורצו לצד הספינה שבו עמד הנחש על זנבו וניסה להשתחרר מהפיתיון בעל החוד שבלע. השרשרת שקשקה כנגד שיניו והחביות קפצו על המים לידו. חצים התרוננו וצלצלים הונפו. חלקם לא הגיעו או החמיצו את המטירה, אבל קומץ מהם מצאו את מטרתם. הנחש חצרץ ביגון בעודו נופל חזרה למים. זה היה צליל חד, דומה יותר לצווחה של אישה מאשר לשאגה של פר. הוא צלל שוב, שכן החביות נעלמו כמו בועות שהתפוצצו.
מעל אלתיאה, גבר צעק בקול רב יותר, צליל חופשי וחסר מילים. הוא נפל, וגופו פגע במוט תורן קרוב אליה. הוא התנודד לרגע, ואלתיאה אחזה בשרוול חולצתה אבל גופו איבד שיווי משקל והשרוול נותר בידה, קרוע. היא שמעה אותו פוגע בסיפון הרחק מתחתיה. היא נותרה לבהות בטיפשות בבד המרקיב שבו
573
ספעתקסם
אחזה. הריר של הנחש איכל את בד הכותנה הכבד כפי שעש אוכל צמר.
היא תהתה מה הוא עושה לפניה. מחשבה חמורה יותר מכך עלתה במוחה, והיא צעקה. "הריר של הנחש אוכל את הקנבס שלנו!"
צעקות אחרות אישרו את דבריה. אדם אחר, שידיו נצרבו ושותקו, נאחז על ידי חבריו בעודם מורידים אותו בקושי אל הסיפון. ראשו היה שקוע על כתפיו , ופיו ואפו דלפו נוזלים. אלתיאה לא חשבה שהוא מודע לגמרי. זה היה מחזה נורא, אבל הקרעים הקטנים שהופיעו בקנבס היו נוראיים עוד יותר. כשהרוח לחצה על המפרש, הבד ראשית התמלא חורים ואז החל להיקרע. הקפטן צפה בעין זהירה, ומדד את המהירות שהספינה הצליחה להתקדם בה לעומת הזמן שייקח לגרור את המפרשים העודפים ולהעלות אותם. נראה שתוכניתו היא להתרחק ככל האפשר משטח הנחשים לפני שיעצור להחליף מפרש. אלתיאה הסכימה אתו.
צעקה מהירכתיים הפנתה את ראשה. היא לא ראתה בבירור, אבל הצעקות מלמטה אמרו לה שהנחש נראה שוב. "המנוול רודף אחרינו!" צעק מישהו, והקפטן צעק על הציידים ללכת לירכתיים, ולהיות מוכנים להדוף אותו בחצים וצלצלים. אלתיאה, שנאחזה במקומה, ראתה לרגע אחד בבהירות את היצור המתקרב אליהם. פיו עדיין היה פעור, והשרשרת הייתה תלויה מזוויתו. הוא הצליח לקרוע איכשהו את חבל ההמפ הכבד שקשר אליו את החביות. החיצים והצלצלים בלטו מגרונו. עיניו העצומות שיקפו מעט מהאור החלוש של השחר כזעם אדום. אלתיאה מעולם לא ראתה רגש נוצץ באופן כה עז בפניה של חיה. הוא התרומם מהמים גבוה יותר ויותר, גבוה במידה בלתי אפשרית. ארוך בהרבה מכדי להיות יצור חי.
הוא פגע בספינה בכל הכוח שהצליח לאזור. הראש העצום נחת על הסיפון האחורי במכה ישירה, כמו יד עצומה החובטת בשולחן. חרטום הספינה זינק כלפי מעלה בתגובה, ואלתיאה כמעט והושלכה מהחיבל. היא נאחזה שם, מבטאת את אימתה
574
ספעתקסם
בצעקה שהיה לה 'ותר משותף אחד. היא שמעה את הצליל הלהוט של חיצים משוחררים. לאחר מכן, היא שמעה איך הציידים זינקו קדימה ללא מורא, והשליכו את הכידונים שלהם שוב ושוב לתוך היצור. אבל פעולותיהם לא היו דרושות. היצור גסס בעודו מסתער עליהם. הוא שכב על הסיפון ללא ח'ים, עיניו העצומות בוהות, לועו מטפטף נוזל לבד שהעלה עשן כשנחת על סיפון העץ. בהדרגה משך משקל גופו העצום את הראש אnו“ח ולמטה, עד שנעלם במים הבחים שמהם זינק. חצי מהמעקה האחור' שקע אתו. הוא הותיר תעלה של עץ מצולק שהעלה עשן מאחוריו. בקול צרוד, פקד הקפטן לנקות את חס'פונ'ם במים.
"זאת לא הייתה סתם חיה", אמר קול שזיחתח כקולו של בראשן. היו יראה ופחד בקולו. "היצור רצה נקמה לפני שמת. והוא כמעט קיבל אותה".
"בוא נסתלק מכאן", הציע החובל.
בכל רחבי הספינה, מלחים זינקו לעבודה בנכונות בעוד השמש מושיטה את קרמה לעברם בחוסר •צון.
הוא ניגש לסיפון הקדמי באמצע ליל יומם ^'^ בג׳מא'ל'ח. וויוואסיה הייתה מודעת לכ! שהוא שם, אבל היא חייתח מודעת להיותו בכל מקום אח“ על סיפונה. "מה העניין?" לחשה. שאר הספינה הייחח דוממת. המלח האחד שעל משמרת העוגן היה בירבחיים, וזמזם שיר אהבה ישן בעודו מתבונן באורות הפזורים של העיר. במרחק קצר מהם, ספינת עבדים עוגנת התנודדה בים. הדבר היחיד שקלקל את שלוות המקום היה סירחון ספינת העבדים והמלמול השקט של אומללות מהמטען הכבול בתוכה.
"אני עוזב", אמר בקול שקט. "רציתי ל^^ד ממך".
היא שמעה וחשה את מילותיו, אבל הן לא היו הגיוניות. לא יכול להיות שהוא מתכוון למה שנראה שהמילים אומרות. בבהלה, היא הושיטה את מודעותה, לגשש בתוכו אחר הבנה, אבל הוא מנע את זה ממנה איכשהו. נותר נפרד.
"את יודעת שאני אוהב אותך", אמר. "מה שחשוב 'ות•, אולי, הוא שאת יודעת שאני גם מחבב אותך. אני חושב שהיינו חברים
575
ספינת קסם
גם אם לא היינו מי שאנחנו, גם אם את היית אדם אמיתי או שאני הייתי סתם עוד מלח".
"אתה טועה!" קראה בקול שקט. גם כעת, כשהיא חשה את החלטתו לנטוש אותה מרחפת באוויר, היא לא הצליחה לגרום לעצמה לבגוד בו. זה לא היה אמיתי, לא יכול היה להיות אמיתי. לא היה טעם להשמיע קול זעקה ולערב את קייל בזה. היא תשמור על זה עניין פרטי, בין שניהם. מילותיה היו שקטות. "וינטרו. כן, בכל צורה היינו חברים, למרות שכואב לי עד עמקי נשמתי כשאתה אומר שאני לא אדם אמיתי. אבל מה שיש בינינו, ספינה ואדם, אוה, זה לא יכול להיות עם כל אדם אחר! אל תרמה את עצמך ותחשוב שכן. אל תקל על מצפונך במחשבה שאם תעזוב אות:’, אני פשוט אתחיל לפטפט עם מיילד או לחלוק את דעותיי עם גאנטרי. הם אנשים טובים, אבל הם לא אתה. אני זקוקה לך, וינטרו. וינטרו? וינטרו?"
היא הסתובבה כדי לצפות בו, אבל הוא עמד מחוץ לטווח הראייה שלה. כשניגש אליה, היא ראתה שהוא התפשט עד לתחתוניו. הוא אחז בחבילה קטנה מאד, משהו שקופל בתוך עור שמן ונקשר בחוזקה. בטח גלימת הכוהן שלו, חשבה לעצמה בכעס.
"את צודקת", אמר בקול שקט. "זה מה שאני לוקח, ושום דבר אחר. הדבר היחידי משלי שהבאתי אתי לסיפון. וויוואסיה, אני לא יודע מה עוד אוכל לומר לך. אני חייב ללכת. אני חייב, לפני שלא אוכל לעזוב אותך. לפני שאבי ישנה אותי כל כך שלא אזהה את עצמי כלל".
היא התאמצה להיות הגיונית, לשכנע אותו בהיגיון. "אבל לאן תלך? מה תעשה? המנזר שלך רחוק מכאן. אין לך כסף, לא חברים. וינטרו, זהו טירוף. אם אתה חייב לעשות את זה, תתכנן את זה. חכה עד שנהיה קרובים יותר למארו, גרום להם לחשוב שוויתרת ואז..."
"אני חושב שאם לא אעשה את זה עכשיו, לא אעשה את זה כלל". קולו היה נחוש ושקט.
"אני יכולה לעצור אותך ברגע זה", הזהירה אותו בלחישה
576
ספעת קסם
צרודה. "כל מה שאני צריכה לעשות הוא להשמיע את האזעקה. צעקה אחת ממני וכל בספינה הזאת יהיה בעקבותיך. אתה לא יודע את זה?"
"אני יודע את זה". הוא עצם את עיניו לרגע, ואז הושיט יד לגעת בה. קצות אצבעותיו ליטפו תלתל משערה. "אבל אני לא חושב שתעשי את זה. אני לא חושב שאת מסוגלת לעשות לי את זה".
המגע הקצרצר הזה ואז הוא התיישר. הוא קשר את הצרור שלו למותניו בחוט ארוך. אז הוא טיפס בתנועה מסורבלת מעבר למעקה ובמורד שרשרת העוגן.
"וינטרו. אל לך. אומרים שיש נחשים בנמל..."
"מעולם לא שיקרת לי", נזף בה בקול שקט. "אל תעשי את זה כעת כדי לשמור אותי לצדך".
המומה, היא פתחה את פיה, אבל לא בקעו ממנו מילים. הוא הגיע למים הקרים ושיקע בהם רגל עירומה אחת. "ישמור אותי סא", התנשף, ואז הוריד את עצמו בחוסר רצון אל תוך המים. היא שמעה אותו עוצר את נשימתו בצרידות בחיבוק המים הקר. אז הוא עזב את השרשרת וחתר משם בתנועה מגושמת. החבילה הקשורה שלו צפה מאחוריו. הוא שחה כמו כלב.
וינטרו, צרחה. וינטרו, וינטרו, וינטרו. צרחות ללא קול. דמעות ללא מים. אבל היא שמרה על דממה, ולא רק בגלל שהיא פחדה שקריאותיה יעירו את הנחשים. נאמנות נוראה לו ולעצמה השתיקה אותה. לא יכול להיות שהוא מתכוון לזה. לא יכול להיות שהוא יעשה את זה. הוא בן וסטריט. היא הספינה המשפחתית שלו. הוא לא יכול לעזוב אותה, לא לזמן רב. הוא יגיע לחוף ויעלה לעיירה האפלה. הוא יישאר שם שעה, יום, שבוע. גברים עושים דברים כאלה, הם יורדים לחוף, אבל הם תמיד חוזרים. מרצונו, הוא יחזור אליה ויודה שהיא גורלו. היא חיבקה את עצמה בחוזקה וחשקה את שיניה. היא לא תזעק. היא יכלה לחכות, עד שהוא יראה במו עיניו ויחזור מרצונו. היא תבטח בכך שהיא יודעת באמת את אשר בלבו.
577
ספעתקסם
"כמעט והגיע השחר".
קולו של קניט היה כה שקט, שאטה כמעט ולא חי'חה בטוחה ששמעה אותו. "כן", אישרה בשקט •ב. היא שכבה לצד גבו, גופה כמעט נוגע בגופו. אם הוא דיב• בשנתו, היא לא רצתה להעי• אותו. הוא נרדם לעתים כה רחוקות בעוד היא במיטה. •ק לעתים ™וקה חורשח לה לחלוק את המצעים הכמות והחמימות של גופו הדק במש! יותר משעה או שתיים.
הוא דיבר שוב, פחות מלחישה. "את מבידח את זה? ׳כשאני נפרד ממך, או• השחר נוגע בפני בידי'!׳".
"אני לא יודעת", אמרה אטה בהיסוס. "זה נשמע כמו חלק משיר, אולי... מעולם לא היה לי זמן רב ללמוד
"אין ל! צו•! ללמוד את מה שאת", אם• בקול שקט. הוא לא ניסה להסתי• את הnיבח בקולו. לבה של אטה כמעט ועצר ^■בה. היא לא העזה לנשום. "השיר מכונה לפילגשו.
הוא עתיק יות• מג׳מאיליה, מימי חא'מפריח חעחיקה"־ הוא שוב השתתק לדג;. "מאז שפגשת' אותך, הזב•ח לי אותו. במיוחד החלק שבו נאמר, "מילים אינן ספל עמוק מספיק כדי להכיל את הבתי. אני נושך את שפתי ומזעיף את אהבתי, שמא תהפו! אותי התשוקה לעבד׳". שחיקח־ "מילותיו של אח•, משפתיו של אחר. הלוואי והן היו שלי".
אטה נתנה לשתיקה לבוא לאחר מילותיו, נצרה אותן בעודה משננת אותן. כחי;רד לחישתו nסרח הנשימה, היא שמעה את המקצב העמוק של נשימתו עם ההתזה והבעבוע של
הגלים כנגד חרטום הספ'™. זאת ה"תה מוזיקה בנעה דרכה בפעימות דמה. היא שאפה וזימנה את כל האומץ שלה.
"עם כמה שמילותיך מתוקות, איני זקוקה להן. מעולם לא הזדקקתי להן".
"אם כך, בשתיקה, הבה נמתין. שכב' לצד', עד שהבוקר 'גרש אותנו".
"כך אעשה, החנשפח. ב;ד'נוח כשל נוצה מרחפת, היא חנ'nח את ידה על מותנו. הוא לא זע, לא פנה אליה. לא היה לה אכפת. היא לא חייחח זקוקה לכך. לאחר שחיה זמן כה רב עם כה מעט,
578
ספינת קסם
המילים שהוא אמר לה כעת יספיקו לה לחיים שלמים. כשהיא עצמה את עיניה, דמעה אחת החליקה מתחת עפעפיה.
בעמימות תאו של הקפטן, חיוך קטנטן עיקל את תווי העץ שלו.
579
ספעתקסם
23
סוחרי עבדים מג׳מאיליה
היה שיר שהוא למד כילד, אודות הרחובות הלבנים של ג׳מאיליה הנוצצים בשמש. וינטרו מצא את עצמו מזמם אותו בעודו ממהר במורד סמטה זרועת פסולת. משני צדדיו, מבני עץ גבוהים חסמו את השמש ותיעלו את רוח הים. למרות מאמציו, מי המלח הגיעו לגלימות הכוהן שלו. הבד הגס והלח חבט ושפשף אותו בעודו הולך. היום החורפי היה נעים במידה לא רגילה, גם יחסית לג׳מאיליה. הוא לא, אמר לעצמו, חש קור רב כלל. ברגע שהעור והגלימה שלו יתייבשו לגמרי, הוא יהיה בסדר גמור. רגליו הפכו כה מיובלות במשך ימיו על הספינה שאפילו כלי החרס השבורים ושבבי העץ שזיהמו את הסמטה לא הטרידו אותו במיוחד. אלה דברים שהוא צריך לזכור, יעץ לעצמו. שכח את נהמותיה של בטן ריקה, והיה אסיר תודה על שאינך חש קור רב מדי.
ועל שאתה חופשי.
הוא לא ידע כמה כליאתו על הספינה דיכאה אותו עד שדשדש לחוף. עוד לפני שניגב את המים מעורו ולבש את הגלימה שלו, לבו גאה בקרבו. חופשי. הוא היה במרחק ימים רבים מהמנזר, ולא היה לו מושג איך הוא יעשה את דרכו לשם, אבל הוא היה נחוש
580
ספינת קסם
לעשות זאת. חייו שוב היו בידיו. הידיעה שהוא עמד באתגר גרמה ללבו להתרונן. הוא עלול להיכשל, הוא עלול להילכד שוב או ליפול בידי רשע אחר כלשהו בדרך, אבל הוא קיבל את כוחו של סא ופעל. לא משנה מה יקרה לו אחרי זה, הוא יכול להיאחז בכך. הוא לא פחדן.
הוא סוף סוף הוכיח את זה לעצמו.
ג׳מאיליה הייתה גדולה מכל עיר שבה ביקר בחייו. הגודל שלה הרתיע אותו. מהספינה, הוא התמקד במגדלים ובכיפות והחרוטים הלבנים והנוצצים של חצר המושל בחלקים הגבוהים של העיר. זרם הנהר החם היה רקע נצחי של משי מתנפנף לכל הפלאים האלה. אבל עכשיו הוא היה בחלק התחתון של העיר. המזח היה מזוהם ועלוב כמו זה של קרס, וגדול יותר. הוא היה מלוכלך ואומלל יותר מכל דבר שראה בבינגטאון. ליד המזח היו מחסנים וחנויות לצורכי ספנות, אבל מעליהם היה חלק מהעיר שנראה שמכיר רק בתי זונות, מסבאות, בתי ממכר לסמים ובתי הארחה רעועים. התושבים הקבועים היחידים היו הקבצנים שישנו על מדרגות ובסככות מאולתרות שהוקמו בין מבנים. הרחובות היו מזוהמים כמעט כמו הסמטאות. אולי הביוב וצינורות הניקוז תיעלו פעם את המים המלוכלכים משם, אבל כעת הם נקוו בשלוליות מסריחות, ירוקות וחומות ובוגדניות מתחת לרגל. היה ברור מדי שפסולת מסירי לילה הושלכה לשם גם כן. יום חם יותר ודאי היה גורם לסירחון חזק עוד יותר ולנחילי זבובים. אז יש, הזכיר לעצמו בעודו עוקף שלולית רחבה מרובן, עוד דבר עליו הוא יכול להיות אסיר תודה.
השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, והחלק הזה של העיר עדיין ישן. אולי לא היה הרבה שהאנשים ברובע הזה של העיר חשבו ששווה לקום למענו. וינטרו הניח שהלילה עלול לספר סיפור אחר ברחובות האלה. אבל לעת עתה, הם היו נטושים ומתים, התריסים מוגפים והדלתות נעולות. הוא נשא מבט לשמים המתבהרים והחיש את צעדיו. לא יעבור עוד זמן רב בטרם יבחינו בהיעדרותו מהספינה. הוא רצה להיות רחוק מאוד מהמזח בשלב זה. הוא תהה כמה מרץ ישקיע אביו בחיפוש אחריו. ודאי מעט
581
ספינת קסם
מאוד למען וינטרו עצמו. הוא העריך את וינטרו •ק כאמצעי לשמו• שהספינה תהיה מרוצה.
וו'וואסיח.
עצם חמnשכח על השם הייתה אגרוף ללבו. איך יכול היה לעזוב אותה? הוא היה חייב, הוא לא יכול היה להמשיך כך. אבל איך הוא יכול היה לעזוב אותה ?הוא חש קרוע, מחולק בתוכו. בעודו נוצר את ח'רוחו, הוא חש את טעם ™nt, בדידות קיצונית. הוא לא יכול היה לום• האם זאת בדידותו או ברירוחח״ אם הייתה לו ררך לקחת את הספינה ולהימלט, הוא היה עושה זאת. מטופש ככל שזה נשמע, הוא היה עושה זאת. הוא חייב להיות חופשי. היא ידעה זאת. היא וראי מבינה שהוא חייב היה לעזוב.
אבל הוא הותי• אותה במלכודח.
הוא המשיך ללכת, משוסע בתוכו. היא לא אשתו ולא בתו ולא אהובתו. היא אפילו לא אנושית. הקשר שהם חלקו נכפה על שניהם, על ירי הנסיבות ועל ידי רצונו של אביו. לא יותר מכך. היא תבין, והיא תסלח לו.
ברגע של חמnשכח הזאת, הוא הבין שהוא מתכוון לחזור אליה. לא היום, לא מחר, אבל יום אחד. יבוא יום, בעתיד לא ברו• כלשהו, אולי לאחר שאביו יוותר ויחזי• את אלתיאה לספינה, אז יהיה בטוח עבורו לשוב. הוא 'היה כוהן והיא תה'ה מרוצה עם וסטריט אחר, אלתיאה או אולי אפילו סלדן או מלטה. לכל אחד מהם יהיו חיים מלאים ונפרדים, וכשהם ייפגשו מרצונם העצמאי, כמה מתוק יהיה האיחוד הזה. היא תודה, אז, שכnי“חו הייתה חכמה. שניהם יהיו חכמים יות•.
המצפון הציק לו אז לפתע. האם הוא נאחז בכוונתו לשוב כדרך היחידה להשקיט את מצפונו? האם זה אומר, אולי, שהוא חשד שמה שעשה היום היה שגוי? איך זה יכול להיות? הוא שב לכהונה, לקיים את חחכטחח שניתנה לפני שנים רבות. איך זה יכול להיות שגוי? הוא נד בראשו, מתפלא על עצמו, והמשיך לשרך את ו“גליו.
הוא החליט שהוא לא 'סתכן ויעלה לחלקים העליונים של
582
ספינת קסם
העיר. אביו יצפה שהוא יעשה זאת, שיחפש מחסה ועזרה אצל כוהניו של סא במקדש של המושל. זה יהיה המקום הראשון שבו אביו יחפש אותו. הוא כמה להיות שם, שכן הוא היה בטוח שהכוהנים לא ימסרו אותו. יכול להיות שהם אפילו יוכלו לעזור לו לשוב למנזר שלו, למרות שזאת עלולה להיות בקשה מוגזמת. אבל הוא לא יבקש מהם. • הוא לא יביא את אביו להלום על דלתם ולדרוש את שובו. היה זמן ובו המחסה של מקדש של סא היה מגן אפילו על רוצח. אבל אם החלקים החיצוניים של ג׳מאיליה התדרדרו למצב הזה, הוא פקפק איכשהו שקדושת מקדשו של סא תכובד כפי שכובדה פעם. עדיף להימנע מלגרום להם צרות כלל. באמת אין טעם להתעכב בעיר בכלל. הוא יתחיל את מסעו הארוך מעבר למושלות ג׳מאיליה בדרכו למנזר שלו ולביתו.
הוא היה צריך לחוש מאוים מהמחשבה על המסע הארוך הזה. אך הוא חש התעלות על כך שלבסוף, המסע החל.
הוא מעולם לא חשב שבג׳מאיליה יהיו שכונות עוני, וודאי לא שהן יהיו חלק כזה גדול מעיר הבירה. הוא חצה אזור אחד ששריפה החריבה. הוא העריך שחמישה-עשר מבנים נשרפו עד עפר, ורבים אחרים לידם הראו סימני חריכה ועשן. הרחוב הפך לשביל שפילס דרך בין פסולת ואפר. זה היה מדכא, והוא נאלץ, חסר רצון, להתייחס באמון רב יותר לסיפורים ששמע אודות המושל הנוכחי. אם חיי העצלות והמותרות שלו היו מנוונים כפי שוינטרו שמע, זה עשוי להסביר את הצפת תעלות הניקוז ואת הרחובות מלאי האשפה. כסף הוא דבר שניתן להוציאו רק פעם אחת. אולי מיסים שהיו צריכים לנקות את התעלות ולשלם את שכרם של שומרי רחוב הוצא במקום זאת על תענוגותיו של המושל. זה יסביר את השממה רחבת הידיים של מבנים הנוטים ליפול, ואת ההזנחה הכללית שראה בנמל. הספינות והסירות של צי הסיורים הג׳מאילי היו קשורות שם למזח. אצות ושכלולים נצמדו אליהן, והצבע הלבן והבוהק שהכריז פעם שהן מגינות על האינטרסים של המושל התקלף מקרשיהן. אין פלא שפירטים שטו במעברי המים הפנימיים בחופשיות.
ג׳מאיליה, העיר הגדולה בעולם, הלב והאור של כל התרבות,
583
ספינת קסם
הרקיבה בקצוות. במשך כל חייו הוא שמע אגדות על העיר הזאת, על האדריכלות המופלאה שלה וגניה המרהיבים, על הטיילות, והמקדשים והמרחצאות המפוארים שלה. לא רק ארמונו של המושל, כי אם רבים מהמבנים הציבוריים, הכילו צנרת למים וניקוז. הוא נד בראשו בעודו מתבוסס מעבר לביוב מוצף נוסף. אם המים עומדים ותקועים כאן למטה, כמה טובים יותר הם יכולים להיות בחלקים העליונים של העיר? טוב, יכול להיות שהמצב טוב בהרבה ברחובות הראשיים, אבל הוא לא ידע. לא אם רצה להתחמק מאביו ומכל המחפשים שהוא אולי שלח בעקבותיו.
מצב העיר השתפר בהדרגה. הוא התחיל לראות סוחרים משכימי קום שמכרו לחמניות ודגים מעושנים וגבינה, שניחוחותיהם גרמו לפיו להתמלא ריר. דלתות החלו להיפתח בהדרגה, אנשים יצאו להוריד את התריסים מהחלונות ולהציג שוב את סחורותיהם להולכים ברחוב. בעיר כה גדולה, עם אנשים כה רבים, אביו ודאי לא ימצא אותו.
וויוואסיה בהתה מעבר למים הבוהקים בחומות ובמגדלים הלבנים של ג׳מאיליה. בשעות, לא עבר זמן רב מאז שוינטרו עזב, אבל נדמה כאילו חיים שלמים חלפו מאז שהוא ירד בשרשרת העוגן ושחה ממנה. הספינות האחרות הסתירו אותו ממנה. היא אפילו לא יכלה להיות בטוחה לחלוטין שהוא הגיע לחוף בבטחה. לפני יום, היא הייתה מתעקשת שאם משהו היה קורה לו, היא הייתה חשה בכך. אבל לפני יום, היא הייתה מוכנה להישבע שהיא הכירה אותו טוב יותר מכפי שהוא הכיר את עצמו, ושהוא לעולם לא פשוט יעזוב אותה. איזו שוטה הייתה.
"ודאי ידעת כשהוא עזב! מדוע לא השמעת קול אזעקה? לאן הוא הלך?"
עץ, אמרה לעצמה. אני רק עץ. עץ לא צריך לשמוע, עץ לא צריך לענות.
עץ לא חייב להרגיש. היא בהתה בעיר. אי-שם, וינטרו מהלך. חופשי מאביו, חופשי ממנה. איך הוא יכול היה לבתק את הקשר
584
ספינת קסם
הזה בקלות כה •בה? חיוך מריר עיקל את שפתיה. אולי זה עניין של בני וסטריט. האם אלתיאה לא הלכה ממנה באופן דומה?
"תעני ל'!" תבע ממנה קייל.
טורג דיב• בקול שקט אל הקפטן שלו. "אני כל כך מצטער, אדוני. הייתי צריך להשגיח על הנער טוב יותר. אבל מי יכול היה לצפות את זה? מדוע שהוא יברח, לאחר כל מה שעשית למענו, כל מה שרצית לתת לו? כפיות טובה שכזו מספיקה כדי לשבור לבו של אב". המילים נאמרו כאילו על מנת לנחם, אבל וויוואסיה ידעה שכל משפט של חשתתפוחו של טורג בצער •ק מעמיק את הזעם של קייל על ועטת. ועליה.
"לאן הוא הלך ומתי? לעזאזל אתך תעני לי!" זעם קייל. הוא נשען מעבר למעקה. הוא העז לאחוז בקווצה כבדה משע״ה ולמשוך בה.
מהירה כנחש, היא הסחוככח־ ידה חפתוחח העיפה אותו כפי שאדם מגרש חתול מרגיש. הוא חשח“; על הסיפון. עיניו התרחבו בפחד ובהלם פתאומיים. טורג נמלט, מועד בפחד ואז נמלט על ארבע. "נאנס“י!" קרא כפ“אוח־ "גאנטרי, תעלה לכאן!" הוא מיה• משם למצוא את החובל ח•אשוו.
"ארור תהיה, קייל הייבן", אמרה בנימה שקטה ומרושעת. היא לא ידעה מאין באו הנימה או המילים. "ארור תהיה לתחת^ הים המלוח. אחד אחר השני, גירשת אותם. לקחת את מקומו של הקפטן שלי. גירשת את בתו, חברת ימי השינה שלי, מסיפוני. וכעת בנך שלך נמלט מהעריצות שלך והות'• אותי ללא חברים. ארו• חחיח"״
הוא קם כאסיוח. כל שרי• בגופו היה קפוץ. ״את תצטער' -״ החל קייל בקול שרעד מפחד ומזעם, אבל היא קטעה אותו בצחוק פראי.
"אצטער? איך אתה יכול לגרום ל' להצטער יותר מכפי שאני מצטערת כעת? איזו אומללות עמוקה יותר אתה יכול להנחיל לי מאשר לגרש ממני את בני דמי? אתה כוזב, קייל ^'p. ואני לא ^ימ ל! דבר, ואתה לא תקבל ממני דב•".
"אדוני". נימת קולו של גאנטרי חייתח שקטה ומלאת כבוד.
585
ספינת קסם
הוא עמד על הסיפון הראשי, במרחק בטוח מהאיש ומהפסלון בעודו מדבר. טורג המתין מאחוריו, נהנה מהסכסוך וחושש ממנו כאחד. גאנטרי עמד זקוף, אבל פניו השזופות החווירו. "אני מציע בכל הכבוד שתתרחק משם. אתה לא יכול להועיל, ואני חושש שאתה יכול להזיק מאד. עלינו להפנות את מרב מאמצינו לחיפוש אחר הנער כעת, לפני שהוא יתרחק מדי ויסתתר עמוק מדי. אין לו כסף, ולא חברים שאנו מודעים להם. אנחנו צריכים להיות בג׳מאיליה ברגע זה, ולהפיץ את הידיעה שאנחנו מחפשים אותו. ולהציע גמול. הזמנים קשים לאנשים רבים בג׳מאיליה. סביר להניח שכמה מטבעות יגרמו להחזרתו אל הסיפון טרם השקיעה".
קייל העמיד פנים שהוא שוקל את דבריו של גאנטרי. וויוואסיה ידעה שהוא עומד במקומו, כמעט בהישג ידה, בהפגנת אומץ. היא הייתה מודעת גם לכך שטורג צופה בהם, והבעה כמעט להוטה על פניו. הגעיל אותה שהוא נהנה כל כך מהמריבה הזאת ביניהם. לפתע לא היה לה אכפת. קייל הוא לא וינטרו, הוא לא היה בן דמה. הוא כלום.
קייל הנהן לגאנטרי, אבל עיניו לא משו ממנה. "יש ערך בהצעתך. הפנה את כל אנשי הצוות שיש להם זמן בחוף להפצת הידיעה שניתן מטבע זהב על החזרת הנער בריא ושלם. חצי מטבע זהב בכל מצב אחר. מטבע כסף על ידיעה באשר למקום הימצאו, אם הידיעה תעזור לנו להשיבו". קייל עצר לרגע. "אני אקח את טורג ואלך לשוק העבדים. הנטישה של הילד הארור עלתה לי בהתחלה מוקדמת היום. מיטב הסחורה ודאי נלקחה כבר. הייתי יכול להשיג מחלקה שלמה של זמרים ומוזיקאים, לו הייתי נמצא שם מוקדם בבוקר. יש לך מושג כמה זמרים ומוזיקאים ג׳מאילים היו שווים בצ׳לסד?" הוא דיבר במרירות כאילו הכישלון הוא של גאנטרי. הוא נד בראשו בגועל. "אתה תישאר כאן ותדאג לשינויים בסיפון המטען. יש להשלים אותם מהר ככל האפשר, שכן אני מתכוון להפליג ברגע שהנער והמטען יהיו על הסיפון".
גאנטרי הנהן בתשובה למילותיו של הקפטן שלו, אבל
586
ספינת קסם
וויוואסיה חשה כמה פעמים את עיניו עליה. היא הסתובבה כמה שיכלה ולטשה מבט קר בשלושת הגברים. קייל סירב להתבונן בה, אבל מבטו החרד של גאנטרי פגש במבטה פעם אחת. הוא עשה תנועה קטנטנה בידו, שנועדה עבורה, היא הייתה בטוחה, אבל היא לא הצליחה להחליט מה משמעותה. הם עזבו את הסיפון הקדמי ושניהם ירדו לסיפון המטען. זמן מה לאחר מכן היא הייתה מודעת לכך שטורג וקייל עוזבים. וברוך שפטרנו משניהם, אמרה לעצמה. עיניה שוב שוטטו לעבר העיר הלבנה העטויה בקיטור הדק של הנהר החם. עיר עטויה ענן. האם קיוותה שהם ימצאו את וינטרו ויגררו אותו חזרה אליה, או אולי קיוותה שהוא יוכל להימלט מאביו ולהיות מאושר? היא לא ידעה. היא זכרה תקווה שהוא ישוב אליה מרצונו החופשי? התקווה הזאת נראתה לה ילדותית ומטופשת כעת.
"ספינה? וויוואסיה?" גאנטרי לא העז לעלות על הסיפון הקדמי. לכן עמד על הסולם הקצר וקרא לה בקול שקט.
"אתה לא צריך לפחד לגשת אלי", אמרה לו בזעף. למרות היותו אחד מאנשיו של קייל, הוא היה מלח טוב. היא חשה בושה מוזרה על כך שהוא חושש מפניה.
"רק רציתי לשאול, האם יש משהו שאני יכול לעשות עבורך? ל... להקל עלייך?"
הוא התכוון להרגיע אותה. "לא", השיבה קצרות. "לא, אין דבר כזה. אלא אם אתה מעוניין להנהיג מרד". היא מתחה את שפתיה בחיקוי של חיוך, להראות לו שהיא לא רצינית בבקשתה. לפחות, עוד לא.
"לא יכול לעשות את זה", השיב, ברצינות תהומית. "אבל אם יש משהו שאת צריכה, תודיעי לי".
"צורך. לעץ אין צרכים".
הוא הלך בשקט כפי שבא, אבל כעבור זמן קצר, פינדו הופיע, התיישב בקצה הסיפון הקדמי וניגן בכינור שלו. הוא לא ניגן את המנגינות העליזות שנהג לנגן כדי לקבוע קצב לצוות כשעבדו על המנוף. במקומן הוא ניגן כדי להרגיע, נעימות עם יותר משמץ של עצב. הן תאמו את מצב רוחה, אבל איכשהו הצליחו הצלילים
587
ספינת קסם
הפשוטים של מיתרי הכינור שהדהדו את עצבותה לעודד את רוחה ולהפחית את כאבה. דמעות מלח ירדו במורד לחייה בעודה בוהה בג׳מאיליה. היא מעולם לא בכתה בעבר. היא הניחה שהדמעות עצמן יכאבו, אבל נראה שהן מקלות על הלחץ הנורא שבתוכה.
עמוק בתוכה, היא חשה בגברים העובדים. מקדחות קדחו לתוך העצים שלה, ואחריהן ברגים כבדים. שרשראות כבדות נמדדו לרוחבה ואז נקשרו לעמודי תמיכה או לסיכות הידוק כבדות. האספקה שהועמסה הייתה בעיקר מים ומסמרים ושרשראות. בשביל העבדים. עבדים. היא ניסתה את המילה על לשונה. וינטרו האמין שעבדות היא אחד הדברים המרושעים ביותר שקיימים בעולם, אבל כשהוא ניסה להסביר לה את זה, היא לא ראתה הבדלים רבים בין חייו של עבד לחייו של מלח. לה נראה שכולם רכושו של אדון, ושכולם נאלצו לעבוד ככל שהאדון רואה לנכון וקשה ככל שהוא מוצא לנכון. למלחים הייתה השפעה מעטה מאוד בקשר לחייהם. כמה גרוע יותר יכול להיות כשאתה עבד? היא לא הצליחה לתפוס את זה. אולי זאת הסיבה שוינטרו יכול היה לעזוב אותה בקלות כזאת. כי היא הייתה טיפשה. כי היא לא, אחרי הכול, בת אנוש. דמעות חדשות זרמו אל תוך עיניה. ספינת העבדים וויוואסיה בכתה.
עוד לפני שהם ראו את הספינה עצמה, סורקור הכריז שהוא יודע שהיא ספינת עבדים על פי גובה התרנים שלה. הם נראו מבעד העצים בעודה עוקפת את האי.
"יותר מפרשים כדי להפליג מהר יותר, כדי למסור מטען ׳טרי׳", ציין בסרקסטיוהי אז הוא חייך חיוך שבע-רצון לעברו של קניט. "או אולי סוחרי העבדים לומדים שיש להם ממה לפחד. טוב, הם יכולים לברוח, אבל הם לא יימלטו מאתנו. אם נרים מפרש עכשיו, נהיה עליה ברגע שתעבור את קצה האי".
קניט נד בראשו. "המים הרדודים מלאים כאן בשרטונים". הוא שקל לרגע. "תרימו דגל סוחרים ותיגררו חבל שיגרום לנו להיראות כאילו אנחנו עמוסים. נהיה ספינת סוחרים שמנה
588
ספינת קסם
וקטנה בעצמנו, בסדר? תשמרו מרחק ואל חחק“בו יותר מדי עד שניכנס לתעלת ריקרט. יש שרטון חולי חביב מעבר לה. אם ניאלץ לקרקע אותה כדי לכבוש אותה, אני לא רוצה לחורר אותה".
"כן, אדוני". סורקו“ בnבn בגתנו. לא היה ברור אל מ' הוא פנה אז. "כשאנו תוקפים ספינת עבדים, זה בד^ו כלל מגואל בדם. נחשים הבולעים גופות אינם מחזה הולם לעיניה של אישה, ותמיד יש נחש או שניים בשובלה של ספינת עבדים. אולי כדאי שחגבי•ח תפרוש לתא שלה עד שזה ייגמר".
קניט חחבונן מעבר לכתפו באטה. נראה לו כעת שבכל פעם שהוא עלה לסיפון, הוא יכול למצוא אותה מעבר לכתפו חשמאליח־ זה היה מעט מטריד, אבל הוא החליט שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה היא פשוט לחת;לם־ הוא חשב שזה די משעשע שפורקו“ מתייחס לזונה בהדרת כבוד כזאת, ומעמיד פנים שהיא זקוקה להגנה כלשהי מהמציאות הקשה יותר של חחיים. אבל אטה לא נראתה משו;ש;ח או מוחמאת. היו ניצוצות עמוקים בעיניה הכהות, ושמץ סומק על כל לחי. היא לבשה בגדים עמידים יותר באותו יום, חולצת כותנה בצבע תכלת, מכנסי צמר כהות ומקטו״ן צמר קצר ותואם. מגפיה השחורות שהגיעו עד ב•כיח צוחצחו עד שהבהיקו. לא היה לו מושג מאיפה אלה הגיעו, למרות שהיא פטפטה משהו על הימורים עם הצוות לפני כמה לילות. צעיף צעקני אסר את שיערה, והות'“ •ק את הקצוות הבוהקים חופשיים לגעת בלחייה האדומות מרוn־ אם הוא לא היה הכי• את אטה, הוא עלול היה להתבלבל ולחשוב שהיא בריון רחוב צעי“. היא בהחלט זעפה על סורקו• במידה מתאימה לתפקיד.
"אני סבור שהגבירה יכולה לקבוע מה מגואל מדם או אכזר' מדי לטעמה, ולפרוש לחתה אז", ציין קניט ביובש.
חיוך חתול קטן עיקל את שפתיה של אטה כשציינה בחוצפה, "אם אני נהנית מקפטן קניט בלילה, ודא' אין ח•כח שממנו אוכל לחשוש ביום".
סורקור האדים, והצלקות הלבנות שלו בלטו כנגד הסומק. אבל
589
ספינת קסם
אטה רק העיפה לעברו של קניט מבט מלוכסן קטנטן לראות האם הוא מתייפה מחנופתה. הוא ניסה לא לעשות זאת, אבל היה מספק לראות את סורקור חש מובך מכך שהאישה שלו התפארה בו. הוא הרשה לעצמו עיוות קל של שפתו בתגובה לדבריה. זה הספיק. היא ראתה זאת. היא הרחיבה את נחיריה והפנתה את ראשה, הנמרה ברצועה שלו.
סורקור פנה משניהם. "טוב, בחורים, הבה נרים את נשף המסכות", צעק לצוות והם רצו למלא את פקודתו. העורב של קניט ירד, ודגל הסוחרים, אותו לקחו לפני זמן רב מספינת סחר, עלה, והחבל נגרר מעבר למעקה. רק קומץ מאנשי הצוות שלהם נותרו מעל סיפון. כעת נעה המרייטה בשלווה כשל ספינת מטען עמוסה, והמלחים שאיישו את הסיפון שלה לא נשאו כלי נשק. כשספינת העבדים עברה את פינת האי ונגלתה לעיניהם, קניט ראה שהם יעקפו אותה בקלות.
הוא בחן אותה בעצלתיים. כפי שסורקור ציין, שלושת התרנים שלה היו גבוהים מהרגיל, כדי לאפשר לה מפרשים גדולים יותר. אוהל קנבס ששימש כמחסה הזמני של הצוות התנפנף על הסיפון. המלחים שעבדו בספינה ודאי כבר לא יכלו לשאת את הסירחון של המטען הצפוף שלהם, וכך נטשו את הסיפון הקדמי בעבור מגורים אווריריים יותר. הסיסרנה, כך היה שמה על פי הכתוב על חרטומה, והיא הייתה ספינת עבדים במשך כמה שנים. הזהב התקלף מהתגליפים שלה וכתמים במורד צדעיה רמזו על פסולת אנושית שהושלכה מעבר לסיפון ללא מחשבה.
כצפוי, נחש צהוב-ירוק שמן שוטט בעקבות הספינה כמו קמע מזל מרוצה. על פי ממדיו של הנחש, ספינת העבדים הזאת כבר השליכה חלק ניכר מהמטען שלה מעבר לסיפון. קניט מצמץ כשהתבונן בסיפון ספינת העבדים. היו הרבה יותר אנשים על הסיפון מכפי שהיה מצפה. האם סוחרי העבדים החלו לשאת לוחמים כדי להגן על עצמם? הוא קימט את מצחו לעצמו כשחשב על הרעיון הזה, אבל בעוד המרייטה התקרבה לסיסרנה באטיות, הבין קניט שהאנשים שהתקבצו על הסיפון היו עבדים. לבושם הפרום התנופף ברוחות החורף החזקות, ובעוד אנשים
590
ספינת קסם
שונים זעו, לא נראה שאיש נע בחופשיות. נראה שהקפטן העלה קבוצה מהם על הסיפון כדי לאפשר להם לנשום אוויר. קניט תהה האם זה אומר שיש מחלה בסיפון המטען. הוא מעולם לא שמע על סוחר עבדים שדאג רק לנוחות הסחורה שלו.
סורקור סגר את המרחק ביניהם כעת, וסירחון ספינת העבדים נישא על הרוח בבירור. קניט לקח מטפחת מבושמת בלבנדר מכיסו והצמיד אותה לפניו כדי להסוות את השפך. "סורקור! מילה באוזנך", קרא.
החובל היה לצדו כמעט מיד. "קפ׳ן?"
"אני סבור שאוביל את הצוות הפעם. תעביר ביניהם את ההוראה. אני רוצה שלפחות שלושה מאנשי הצוות יישארו בחיים. עדיף קצינים. יש שאלה או שתיים שברצוני לקבל עליהן תשובות לפני שנאכיל את הנחשים".
"אעביר את ההוראה, אדוני. אבל לא יהיה קל לעצור אותם".
"יש לי ביטחון רב ביכולתם לעמוד במשימה", ציין קניט בקול שלא הותיר מקום לספק באשר לסכנות אי-הציות.
"אדוני", השיב סורקור, והלך להפיץ את הידיעה לאלה שעל הסיפון ולקבוצת הפושטים שהמתינה מתחת לו.
היא המתינה עד שסורקור כבר לא היה בטווח שמיעה, "מדוע אתה בוחר לסכן את עצמך?"
"לסכן?" הוא שקל את זה לרגע, ואז שאל אותה, "מדוע את שואלת? האם את חוששת ממה שיקרה לך אם איהרג?"
קווי פיה השתטחו. היא הפנתה את ראשה ממנו. "כן", אמרה בקול שקט. "אבל לא במובן שאתה חושב".
הם התגנבו עד שהיו במרחק קריאה, כשהקפטן של הסיסרנה קרא להם מעבר למים.
"תתרחקו!" שאג. "אנו יודעים מי אתם, לא משנה איזה דגל אתם מרימים".
קניט וסורקור החליפו מבט. קניט משך בכתפיו. "נשף התחפושות נגמר מוקדם".
"מלחים עד הסיפון!" צעק סורקור בעליצות. "ותמשכו את החבלים".
591
ספינת קסם
מלחי המרייטה השיבו בהלמות רגליים להוטות. פירטים הצטופפו במעקה, מכינים ווים וקשתות. קניט התמיד את ידיו לפיו. "אתה רשאי להיכנע", הציע לאיש בעוד המרייטה הקלה יותר סגרה את המרחק בינה לבין טרפה.
בתור תשובה, האיש נבח פקודה משלו. שישה מלחים חסונים אחזו לפתע בעוגן שהונח על הסיפון. צרחות נשמעו בעודם מטילים אותו מעבר למעקה. ובעקבותיו, במהירות כאילו זינקו בהתלהבות, נפלו כמה מהאנשים, שהיו כבולים אליו. הם נעלמו מיד, צרחותיהם מבעבעות לשתיקה. סורקור לטש מבט המום. אפילו קניט נאלץ להודות ביראה מסוימת למראה חוסר המעצורים של הקפטן השני.
"אלה היו חמישה עבדים!" צעק הקפטן של הסיסרנה. "תשמרו מרחק! לחלק הבא של השרשרת קשורים עשרים".
"ודאי החולים שהוא לא ציפה שישרדו את המסע בכל מקרה", ציין קניט. מסיפון הספינה השנייה, הוא שמע קולות, חלקם קוראים בתחינה, אחרים באימה או בזעם.
"בשם סא, מה נעשה?" התנשף סורקור. "האומללים האלה!"
"אנחנו לא נסוגים", אמר קניט בקול שקט. בקול רם, הוא קרא חזרה, "סיסרנה. אם העבדים האלה יוטלו מעבר למעקה, תשלמו בחייכם".
הקפטן השני הרים את ראשו וצחק באופן כה קולני שהצליל הגיע אליהם בחוזקה מעבר למים. "כאילו שהיית נותן למי מאתנו לחיות! תיסוג, פירט, או שהעשרים האלה ימותו".
קניט התבונן באומללות שעל פניו של סורקור. הוא משך בכתפיו. "סגרו את המרחק! השליכו ווים!" צעק. אנשיו צייתו. הם לא יכלו לראות את חוסר ההחלטה בעיניו של החובל, אבל כולם שמעו את צרחותיהם של עשרים אנשים כשהעוגן השני גרר אותם לקרקע. הם לקחו אתם חלק מהמעקה של הספינה.
"קניט", נאנק סורקת* באי-אמון. פניו החווירו בתדהמה ובהלם.
"כמה עוגנים נוספים יכולים להיות לו?" שאל קניט בעודו מזנק להוביל את קבוצת הפושטים. מעבר לכתפו הוא השליך את
592
ספינת קסם
המילים, "אתה היית זה שאמד לי שהיית מעדיף מוות על עבתת. הבה נקווה שזאת חייחח גם ח;דפתם!"
אנשיו כב• החלו למשוך בחבלי הווים, ולהצמיד את שתי הספינות, בעוד הקשתים שלו ממשיכים להמטי“ גשם של חצים כנגד המגינים שרצו לשלוף את הווים ולחשליבם מעבר לסיפון. צוות חמרייסח היה גדול לפחות פי שלושה מצוות חסיסרנה־ המגנים ה;“ובים היו חמושים היטב, אבל בבירור לא היו מנוסים בשימוש בכל' הנשק שלהם. קניט שלף את הלהב שלו וזינק את המרחק הקטן בין הספינות. הוא נחת, ואז בעט בבטן של מלח שחץ היה תקוע בכתפו בעודו נאבק בקשתו שלו. האיש נפל ואחד מאנשיו של קניט תקע בו סכין בהיסח הדעת. קניט פנה אליו. "תותירו שלושה בחיים!" ירק בכעמ. אף אחד אחר לא קרא תיג• על עלייתו לסיפון, ובחרב שלופה הוא הלך לחפש את הקפטן של חספינח.
הוא מצא אותו בצד השני של חספינה־ הוא, החובל ושני מלחים ניסו בחופזה לשגר את הסירה של חספינח־ היא הייתה תלויה מעל המים על המנוף שלה, אבל אחד מחבלי השחרור היה תקוע. קניט נד בראשו לעצמו. כל הספינה הייתה מזוחמת־ הם לא צריכים להתפלא על כך שיש להם מעצור תקוע כשהם לא מסוגלים אפילו לשמו• על סיפון נקי.
"עצרו!" צעק ^'ו!.
"תת“nק", הזהיר אותו הקפטן של הסיסרנה, וכיוון רובה קשת ידני לעב• חזהו.
קניט איבד כל כבוד כלפי האיש. הוא היה מרשים בה•כח כשפעל ולא איים קודם. ואז בקע מהמים צווארו העקלקל של הנחש. אולי האיש לא •צה לבזבז את הקליע שלו לפני שידע מ' מהמטרות מאיימת rnp•. כשראשו של הנחש התרומם מהמים, קניט ראה גופה של עבד בלסתו של הנחש. שתי שרשראות היו תלויות מגופו של האיש. מצד אחד, אזיק עדיין אחז ביד וזרוע. השרשרת חשנייח חייתח תלויה •פויה וריקה. הנחש ניע• לפתע את הגופה באופן מדאיג, והשליך אותה קלות. הלסתות הגדולות נסגרו סביב הטרף באופן חזק יותר, וקרעו את הידיים הכמל™
593
ספינת קסם
עדיין במרפקים. השרשרת נפלה חזרה למים בקול נתז. הנחש הרים את ראשו ובלע את שארית האיש. כשהרגליים היחפות נעלמו במורד צווארו, הוא ניער את ראשו שוב. אז הוא בחן את האנשים בסירה בעניין. אחד המלחים צעק באימה. הקפטן כיוון את הנשק שלו לעבר עיניה הפעורות של המפלצת.
ברגע שרובה הקשת לא כוון לעבר חזהו, קניט זינק קדימה. הוא כיוון את להבו כך שיקצוץ את אחד מחבלי המנוף שתמכו בסירה. "תשיליך את הנשק ותחזור לסיפון", פקד עליו קניט. "או שאאכיל את הנחש בגופתך כרגע!"
האיש ירק לעברו של קניט, ואז ירה בקליע בדיוק לתוך עינו הירוקה המסתחררת של הנחש. הקליע נעלם לתוך מוחו של היצור. קניט ניחש שזה לא הנחש הראשון שהאיש ירה בו. כשהיצור נכנס לטירוף של הצלפות זנב וצרחות, האיש שלף את הסכין שלו והחל לנסר בחבל מעל הוו שהצמיד אותו לסירה. "אני מעדיף להסתכן עם הנחשים, בנזונה שכמוך!" צרח על קניט בעוד הנחש המתפתל שקע מתחת לגלים. "רודל, תחתוך את החבל שלך!"
אבל רודל לא חלק את האופטימיות של קברניטו בנוגע לנחש. המלח המבוהל צעק בייאוש והשליך את עצמו מהסירה המשתלשלת חזרה לסיפון הספינה. קניט שיתק אותו בשיסוף רגלו ואז השיב את תשומת לבו לסירה. הוא התעלם מזעקותיו של המלח המתפתל בעוד הוא מנסה לשווא לעצור את זרם הדם.
בצעד אחד זינק קניט אל הסירה המתנדנדת. הוא הצמיד את קצה הלהב שלו לגרונו של הקפטן. "חזרה", הציע בחיוך. "או שתמות כאן".
המעצור שנתקע השתחרר לפתע. קצה אחד של הסירה התלויה צנח בפתאומיות, ושפך אנשים אל תוך הים בעוד הנחש התפרץ שוב אל פני המים. קניט, גמיש ובעל מזל כחתול, זינק מהסירה הנופלת. יד אחת אחזה במעקה הסיסרנה, ואז השנייה. הוא משך את רגליו המשתלשלות כלפי מעלה כשהנחש הרים את ראשו מהמים והתבונן בו. עינו ההרוסה דיממה הפרשות ודם. הוא פתח את לועו לרווחה וצרח, צליל של זעם וייאוש. עינו
594
ספינת קסם
העיוורת פנתה לאנשים שנאבקו במים, בעוד קניט היה תלוי מול עינו הבריאה כמו פיתיון של דיג. הוא הניף בדחיפות רגל אחת מעבר למעקה וייצב אותה. בשקט, כמו חית מחמד מאומנת היטב שלוקחת מטעם מאצבעות אדונה, סגר הנחש את לסתו על רגלו השנייה.
זה כאב, זה שרף כמו ברזל מלובן, והוא צרח. לפתע זרם הכאב ממנו. צינה, משתקת במידה מענגת, גירשה את הכאב כפי שמים חמים מטהרים את הגוף מקור. הוא חש את השיתוק זורם במעלה גופו. הקלה, איזו הקלה מהכאב. הוא חש את רגלו נרפית, ואז השיתוק זרם גבוה יותר. הצרחה שלו גוועה לאנקה.
’לא!" הזונה צרחה את המילה בעודה מזנקת מצדו השני של הסיפון. אטה ודאי צפתה מסיפון המרייטה. איש לא חסם את דרכה. הסיפון פונה ברובו מאנשים חיים. הם ודאי נסוגו כשראו את הנחש מתרומם שוב. נשק מאולתר כלשהו, גרזן או סכין מטבח, הבזיק באור השמש כשאטה נופפה אותו. היא צרחה, זרם של קללות ביוב ואיומים שהופנו לעבר הנחש שכבר הרים אותו. דחף כלשהו גרם לו להיאחז במעקה הספינה בכל כוחו. כוח זה לא היה רב כעת. הכוח נמלט ממנו. הרעל שהנחש שם בפצעו כבר הפך אותו לחסר אונים. כשאטה אחזה בו בחיבוק פראי שכלל גם את המעקה, הוא בקושי חש את אחיזתה. "תעזוב אותו!" פקדה על הנחש. "תעזוב אותו, דבר מנוול שכמוך, תולעת ים מגעילה שכמוך, תחת של זונה שכמוך! תעזוב אותו!"
הנחש המוחלש משך את רגלו עוטת המגף, מותח אותו מעל למים. אטה משכה חזרה בעיקשות. האישה הייתה חזקה מכפי שהוא חשב. הוא ראה יותר משחש שהנחש חיזק את אחיזת שיניו. כמו שסכין חם חותך חמאה, השיניים האלה קרעו בשר ושרירים. הוא ראה לרגע עצם חשופה, שנראתה דמוית חלת דבש באופן מוזר במקום שבו הרוק של הנחש איכל אותה. היצור הפנה את ראשו הגדול כמו דג על וו, והתכונן לנער אותו באופן שישחרר אותו מהמעקה או יקרע את רגלו מגופו. אטה המתייפחת הרימה את הנשק שלה. "לעזאזל אתך!" צרחה. "לעזאזל אתך, לעזאזל אתך, לעזאזל אתך!" הלהב הקטן שלה
595
ספינת קסם
הונף, אבל לא היכן שקניט ציפה. היא לא בזבזה את המהלומה על חnוסם המקושקש של הנחש. במקום זאת נחת הלהב בקול נפץ רועם על העצם המוחלשת שלו עצמו. היא קטעה את רגלו מתחת לשיניו של הנחש, מנתקת ביס נאה בכיבול. הוא •אה דם גואה מהגדם המרוט של •גלו בעודה מושכת אותו אחורה בחופזה, חוצה את הסיפון בתנועת סרטן כשהוא כאnיזתח־ הוא שמע את הצעקות מוכות היראה של אנשיו כשהנחש הרים את ראשו גבוה עוד יותר, ואז חחמוסס לפתע חזרה לתוך הים, נטול עצמות כפיפת חוט. הוא לא יתרומם שוב. הוא היה מת. ואטה האכילה אותו ברגל שלו.
"למה עשית את זה?" תבע ממנה בחולשה. "מה אי-פעם עשיתי לך שיגרום ל! לקטוע את •גלי?"
"אוה, יקירי, אוה, אהובי!" ייללה בעוד אפלה
הסחn•רה סביבו ושאבה אותו פנימה.
שוק העבדים הסריח. זה היה חסי“חוו הנורא ביותר שוינטרו נתקל בו מעודו. הוא תהה האם ריחו של בן מינך הגווע ומת פוגע 'ותר באופן טבעי מכל ריח אח“. הוא רצה אינססינקסיכית לחת“nק משם. הוא חש את הרnייח עד למרות
האומללות שראה, חאהרח והזעם שלו שותקו על ידי הגועל שחש. ככל שמיהר, לא נראה שהוא מצליח למצוא דרך מילוט מהחלק הזה של ח;יד״
הוא ראה בעבר חיות כלואות במספרים גדולים, אפילו חיות שנאספו לטבח, אבל האומללות שלהן הייתה אילמת וחסרת הבנה. הן לעסו את הגירה שלהן וגירשו זבובים בזנבן בעודן ממתינות לגורלן. חיות ניתן להחזיק במכלאות או nצרות־ לא צריך לקשור אותן באזיקי ידיים ו•גליים־ וחיות לא צעקו וביכו את אומללותן ותסכולן במילים.
"אני לא יכול לעזור לכם, אני לא יכול לעזור לבם"־ וינטרו מצא את עצמו ממלמל את המילים בקול, ונושך את לשונו. זה היה נכון, הבטיח לעצמו. הוא לא יכול לעזור להם. הוא לא יכול לנתץ את השלשלאות שלהם כפי שהם לא יכולים. אפילו אם היה יכול
596
ספינת קסם
לבתק את הכבלים שלהם, מה אז? הוא לא יכול היה למחוק את כתובות הקעקע מפניהם, לא יכול לעזור להם להימלט. ככל שגורלם מרושע, היה עדיף אם הוא יותיר כל אחד מהם להתמודד אתו כמיטב יכולתו. חלקם ודאי ימצאו חופש ואושר מאוחר יותר בחייהם. אומללות כה קיצונית ודאי לא יכולה להימשך.
כאילו מתוך הסכמה עם המחשבה הזאת, אדם חלף על פניו, מגלגל מריצה. שלוש גופות הושלכו עליה, ולמרות רזונם, האיש התקשה לדחוף אותה. אישה הלכה בעקבותיו, בוכה ללא ניחומים. "בבקשה, בבקשה", התפרצה כשהם חלפו על פניו של וינטרו. "לפחות תן לי את גופתו. מה היא מועילה לך? תן לי לקחת את בני הביתה ולקבור אותו. בבקשה, בבקשה". אבל האיש שדחף את המריצה לא התייחס אליה. וגם אף אחד אחר ברחוב הצפוף והממהר. וינטרו בהה אחריהם, ותהה האם יכול להיות שהאישה מטורפת, אולי זה לא היה בנה כלל והאיש עם המריצה ידע זאת. או אולי, הרהר, כל שאר האנשים ברחוב היו מטורפים, והם ראו כעת אם אבלה מתחננת לקבל את גופתו המתה של בנה, ולא עשו דבר בקשר לכך. כולל הוא עצמו. האם הוא הפך מחוסן כה מהר לכאב אנושי? הוא הרים את עיניו וניסה לראות את הרחוב מחדש.
זה הלם בו. בחלק המרכזי של הרחוב, אנשים טיילו יד ביד, מתעכבים להתבונן בדוכנים כפי שהיו עלולים לעשות בכל שוק. הם דיברו על צבע וגודל, על גיל ומין. אבל משק החי והסחורות שבחנו היו אנושיים. היו קבוצות שעמדו בחצרות, שורת אנשים כבולים יחדיו, מוצעים בקבוצה או כיחידים, לעבודה כללית בחוות או בעיר. בפינת החצר, מקעקע עבד במקצועו. הוא נשען בכיסא ליד מלחצי ראש מצופים בעור וגוש עצום של אבן שבורג בעל עינית הוברג לתוכו. תמורת מחיר סביר, נשמעה הקריאה, מחיר סביר, הוא מוכן לסמן כל עבד שנרכש זה עתה בסימנו של הרוכש. הנער שקרא את זה היה קשור לאבן. הוא לבש בגד רק על אזור החלציים, למרות היום החורפי, וכל גופו קושט בנדיבות בכתובות קעקע, כאמצעי לפרסם את כישוריו של אדונו. תמורת מחיר סביר, מחיר סביר.
597
ספינת קסם
היו מבנים ששיכנו עבדים, והם פרסמו את המומחיות שלהם על השלטים המתנדנדים שלהם. וינטרו ראה סמל לנגרים ובנאים, סמל אחר לתופרות, ואחד שהתמחה במוזיקאים וברקדנים. פחח, תופר, מלח, חייל, חשב וינטרו לעצמו. מורים ואמנות ולבלרים ופקידים. מדוע לשכור כשאתה יכול פשוט לקנות? נראה שזה העיקרון המנחה כאן בשוק העבדים, אבל וינטרו תהה איך כל אלה שרוכשים עבדים לא יכולים לראות את עצמם בפניהם, או לזהות שכן. נראה שזה לא מטריד איש. היו כאלה שהצמידו מטפחת תחרה לאפם באיסטניסיות, מוטרדים מהריח. הם לא היססו לדרוש שעבד יעמוד, או ילך, או ירוץ במעגל כדי לבחון אותו טוב יותר. אזורים שנסגרו בשבכה סופקו כדי לבחון באופן פרטי יותר נקבות שהועמדו למכירה. נראה שבעיניהם של הקונים, כישלון כלכלי שינה אדם מחבר או שכן לסחורה.
חלקם, כך נראה, לא שוכנו בתנאים רעים במיוחד. אלא היו העבדים היקרים יותר, המחונכים והמוכשרים ובעלי הכישורים. מעטים מבין אלה נראים אפילו כמתגאים בערכם, עומדים בגאווה ובביטחון למרות כתובת הקעקע שעל פניהם. אחרים היו מה שוינטרו שמע שהתייחסו אליו כאל "פני מפה", מה שאמר שניתן לראות את היסטוריית הבעלות שלהם על פי כתובות הקעקע השונות. עבדים כאלה היו בדרך כלל רגזנים וקשים. עבדים צייתנים מצאו בדרך כלל בתים קבועים. יותר מחמש כתובות קעקע הפכו בדרך כלל את העבד לכזה שאינו מבוקש. אלה נמכרו בזול יותר וזכו ליחס של אכזריות חסרת רגש.
קעקוע פניהם של עבדים, שנחשב פעם למנהג צ׳לסדי ברברי, היה עכשיו לנורמה בג׳מאיליה. כאב לוינטרו לראות שג׳מאיליה לא רק אימצה אותו, כי אם התאימה אותו לצרכיה. אלה ששווקו כרקדנים או בדרנים נשאו לעתים רק כתובות קעקע קטנות וחיוורות, כאלה שניתן להסוות בקלות בעזרת איפור על מנת שמעמדם לא יפגום בהנאת אלה הזוכים לבידור. אמנם לא היה חוקי לרכוש עבדים למטרתם זנות, אבל כתובות הקעקע האקזוטיות יותר שעל כמה מהם לא הותירו ספק במוחו של וינטרו באשר למקצוע שבו אומנו. היה קל יותר, לעתים קרובות,
598
ספינת קסם
לראות את כתובות הקעקע שלהם מאשר לפגוש את מבטם.
בעת שהוא עב• קבוצת עבדים בפינת •חוב, עבד פנה אליו. "בבקשה, □־p! נחמתו של סא לגוססים".
וינטרו עצר במקומו, לא בטוח האם אליו פנו. העבד הת^ק מהקבוצה שלו הרחק ככל שאזיקיו אפשרו לו. הוא לא נראה כאדם מהסוג שיבקש את נחמתו של סא. כתובות קעקע כיסו את כל פניו, והמשיכו במורד צווארו. הוא גם לא נראה כאדם גווע. הוא היה חס“ חולצה והצלעות שלו בלטו והאזיק על קרסולו שפשף את הבשר וגרם לפצעים, אבל פרט לכך הוא נראה קשוח ומלא חיים. הוא היה גבוה במידה ניכרת מוינטרו, אדם באמצע חייו, שגופו צולק על ידי שימוש רב. חתנוnח שלו הייתה של שורד. וינטרו חחכונו מעבר לו, למקום שבו בעליו עמד במרחק קצר, והתמקח עם קונה אפשרי. הבעלים, גב• נמוך שסובב אלה קטנה בעודו מדבר, לכד את מבטו של וינטרו לרגע והזעיף פניו ברוגז, אבל לא הפסיק את ההתמקחות שלו.
"אתה. אתה לא כוהן?" שאל חעבר בעקשנות.
"התלמרחי לכהונה", הודה וינטרו, "למרות שאיני יכול לטעון עדיין לתואר". כחnלטיות •בה יותר הוסיף, "אבל אני מוכן להציע את מידת הנחמה שאוכל לתת". הוא בחן את ח;ברים הבבולים, וניסה שהחשד לא יישמע בקולו כששאל, "מי זקוק לנחמה כזאת?"
"היא". האיש זז הצרח־ אישה כרעה באומללות מא^^־^יו. וינטרו ראה אז ששאר העבדים הצטופפו סביבה, והציעו לה את rnn'nrn והמחסה המועט של גופיהם. היא הייתה צעירה, ודאי לא יותר מבת עשרים, ולא היו לה פציעות נראות לעין. היא הייתה האישה היחידה בקבוצה. זרועותיה היו משולבות מעל בטנה, ראשה כפוף על חזה. כשהיא הרימה את ראשה להתבונן בו, עיניה הכחול™ היו חסרות הבעה כאבנים בנהר. עורה היה חיוור מאוד ושיערה הצ^ב נקצץ לכדי מברשת על ראשה. הכותו™ שלבשה הייתה מוטלאת ומוכתמת. החולצה שנכרכה סביב כתפיה ודאי הייתה שייכת לאיש שזימן את וינטרו. כמו האיש ושאר העבדים בקבוצה, פניה היו מכוסות כבתובות ק;ק;־
599
ספינת קסם
וינטרו לא ראה כל פציעה על גופה, והיא לא נראתה שברירית. נהפוך הוא, היא הייתה אישה שרירית עם כתפיים רחבות. רק קמטי הכאב על פניה היוו סימן למחלתה.
"מה מטריד אותך?" שאל וינטרו, בעודו מתקרב. בפינה כלשהי של נשמתו, הוא חשד שקבוצת העבדים מנסה לפתות אותו להתקרב כדי לתפוס אותו. כבן ערובה, אולי? אבל איש לא נע באופן מאיים. למעשה, העבדים הקרובים ביותר לאישה הפנו לה את גבם כמיטב יכולתם, כאילו על מנת להציע מידה זו של
"אני מדממת", אמרה בקול שקט. "אני מדממת וזה לא מפסיק, לא מאז שאיבדתי את הילד".
וינטרו כרע מולה. הוא הושיט יד ונגע בגב זרועה. לא היה לה חום, למעשה עורה היה קר באור השמש החורפית. הוא צבט בעדינות קפל של עורה, וציין לעצמו את האטיות שבה הבשר שב למקומו. היא זקוקה למים או למרק. נוזלים. הוא חש בה רק אומללות וקבלת הגורל. זה אכן חש כמו קבלת המוות. "דימום לאחר לידה הוא דבר נורמלי, את יודעת". ניסה. "וגם לאחר אובדן ילד. זה צריך להפסיק בקרוב".
היא נדה בראשה. "לא. הוא סימם אותי חזק מדי, לנער את הילד מתוכי. אישה הרה לא יכולה לעבוד באותה המידה, אתה יודע. הבטן שלה מפריעה. אז הם אילצו אותי לבלוע את המנה ואיבדתי את הילד. לפני שבוע. אבל אני עדיין מדממת. והדם אדום בוהק".
"אפילו זרם של דם אדום בוהק אין פירושו מוות. את יכולה להחלים, אם תקבלי טיפול הולם, אישה יכולה
הצחוק המריר שלה קטע את מילותיו. הוא מעולם לא שמע צחוק שהכיל כל כך הרבה צווחה.
"אתה מדבר על נשים. אני שפחה. לא, אישה לא צריכה למות מזה, אבל אני אמות". היא שאפה. "נחמת סא. זה כל מה שאני מבקשת ממך. בבקשה". היא הרכינה את ראשה כדי לקבל אותה.
אולי זה היה הרגע שבו וינטרו הבין לבסוף מהי עבדות. הוא ידע שזה דבר מרושע, מאחר שחונך באשר לרשעות שבה מאז
600
ספעת קסם
ימיו הראשונים במנזר. אבל עכשיו הוא ראה את זה ושמע את קבלת הייאוש השקטה בקולה של האישה הצעירה. היא לא התמרמרה על האדון שגנב את חייו של ילדה. היא דיברה על פעולתו משל היה זה מעשה של כוח ראשוני כלשהו, סופת רוח או שיטפון נהר. לא נראה שהאכזריות והרשע שלו נוגעים לה. רק התוצאה הסופית עליה דיברה, הדימום שלא הפסיק, שהיא ציפתה להיכנע לו. וינטרו בהה בה. היא לא חייבת למות. הוא חשד שהיא יודעת זאת טוב כמוהו. אם היא תקבל מרק חם, מיטה ומחסה, מזון ומנוחה, והעשבים שידוע שהם מחזקים את אבריה של אישה, היא ודאי תחלים, ותוכל לחיות שנים רבות וללדת אחרים נוספים. אבל היא לא תעשה זאת. היא ידעה זאת, העבדים האחרים בקבוצה שלה ידעו זאת, והוא כמעט ידע זאת. הכמעט ידיעה הזאת הייתה כמו להצמיד את ידו לסיפון ולהמתין לסכין. מרגע שהמציאות תנחת, הוא לא יהיה אותו האדם. לקבל את זה יהיה לאבד חלק כלשהו מעצמו.
הוא קם לפתע, נחישותו חזקה, אבל כשדיבר מילותיו היו שקטות.
"תמתיני כאן ואל תאבדי תקווה. אלך למקדש של סא ואביא עזרה. ודאי ניתן לגרום לאדונך לראות את ההיגיון בכך שאת תמותי ללא טיפול". הוא חייך במרירות. "אם שום דבר אחר לא יעבוד, אולי נוכל לשכנע אותו ששפחה חיה שווה יותר מאשר מתה".
האיש שזימן אותו לראשונה נראה חסר אמון. "המקדש? עזרה לא נקבל משם. כלב הוא כלב, ועבד הוא עבד. לא זה ולא זה לא זוכה לנחמתו של סא שם. הכוהנים שם שרים את שיריו של סא, אבל רוקדים לחלילו של המושל. באשר לאיש שמוכר את העבודה שלנו, הוא אפילו לא הבעלים שלנו. כל מה שהוא יודע הוא שהוא מקבל אחוז ממה שאנו מרתיחים בכל יום. בכסף זה הוא מאכיל אותנו ונותן לנו מחסה ומסמם אותנו. השאר מגיע לבעלים שלנו. המתווך שלנו לא יקטין את הנתח שלו רק כדי להציל את חייה של גאלה. למה לו? זה לא עולה לו כלום אם היא תמות". האיש התבונן בחוסר ההבנה והאמון של וינטרו. "הייתי
601
ספינת קסם
שוטה כשקראתי ל!. היית' צ•'! לדעת מגלימת הכוהן שלך שלא אמצא ב! נכונה". הוא אחז לפתע בכתפיו של וינטרו, בל^צה קשה וכואבת. "תן לה את נחמתו של סא. או שאני נשבע שאשבור את עצמות הצוואר של!".
כוח אחיזתו חכחי• לוינטרו שהוא מסוגל לזה. "אתה לא צ•'! לאיים על'", התנשף ועטת. הוא ידע שהמילים נשמעות □^'ות. "אני משרתו של סא בעניין ה".
האיש השליך אותו בבוז על הקרקע מול האישה. "אז תעשה את זה. ותעשה את זה mn•". האיש ח•ים מבט קשה כאבן והתבונן מעב• לו. המתנו! והלקוח המשיכו להתמקח. גבו של הלקוח הופנה לקבוצה, אבל המתווך פנה אליהם. הוא חיי! בפיו למשמע הלצה כלשהי של לקוחו וצחק, חה, חה, חה, צל'ל מכני, אבל כל העת הבטיחו אגרופו הקפוץ והמבט הקשה בעיניו כשהחבונו בקבוצה עונש חמור אם המשא ומתן שלו יופ•;. ידו השנייה הקישה ברגלו עם אלה קטנה בחוס• סבלנות.
"אני... זה לא משהו שניתן לזרז", מחה וינטרו, בעודו כורע מול האישה ומנסה להכין את מוחו.
בתו• תשובה, היא מעדה. הוא •אה אז שרגליה מכוסות בדם, שהקרקע מתחת לה הי'חח •סובח ממנו. הוא נקרש על האזיקים שעל ק•סוליח״ "לם?" אמרה באופן מעו•• •חמים.
העבד השני ניגש אליה כמחי•וח״ היא נשענה עליו בכל משקלה. נשימתה 'צאה כאנnח.
"אין אלא לזרז את זה", ציין האיש בגסות.
וינטרו דילג על התפיל™. הוא דילג על ההכנות, הוא דילג על המילים המ•ג'עוח שנועדו להשקיט את מוחה ואת רוחה. הוא פשוט עמד והניח עליה את ידיו. הוא מיקם את אצבעותיו בצדי צווארה, פרש אותן עד שכל אחת מצאה את מקומה הנכון. "זה אינו מוות", הבטיח לה. "אני רק משחר• אותך מהסחות הדעת של העולם הזה כדי שנשמתך תוכל להתכונן לעולם הבא. האם את מסממה לכך?"
היא הנהנה, תנועה אטית של •אשה.
הוא קיבל את חסבמחה־ הוא שאף עמוקות, וכוונן את עצמו
602
ספינת קסם
אליה. הוא הושיט יד פנימה, לפרח הכהונה המוזנח בתוכו. הוא מעולם לא עשה את זה לבדו. הוא מעולם לא למד את מלוא המסתורין שבדבר. אבל את המכניקה הוא ידע, ואת זאת לפחות הוא יוכל לתת לה. הוא הבחין בהיסח הדעת שהאיש עמד כך שגופו חסם את ראייתו של המתווך ושהוא שמר מעבר לכתפו. שאר העבדים התקבצו קרוב סביבם, כדי להסתיר את מה שעשו מהתנועה החולפת. "מהר", דחק לם בוינטרו שוב.
הוא לחץ קלות על הנקודות שאצבעותיו בחרו מבלי לטעות. הלחץ יגרש את הפחד, יחסום את הכאב בעודו מדבר אתה. כל עוד הוא לוחץ, היא חייבת להקשיב ולהאמין למילותיו. הוא נתן לה את גופה קודם לכן. "לך, כעת, הלמות לבך, שאיבת האוויר לתוך ריאותיך. לך הראייה בעיניך, השמיעה באוזנייך, הטעם בפיך, התחושה של כל בשרך. את כל הדברים האלה אני מפקיד כעת בשליטתך, כדי שתוכלי לפקוד עליהם להיות או לא להיות. את כל הדברים האלה, אני מחזיק לך, כדי שתוכלי להכין את עצמך למוות בראש צלול. את נחמתו של סא אני מציע לך, כדי שתוכלי להציע אותה לאחרים". הוא עדיין ראה צל של ספק בעיניה. הוא עזר לה לדעת את כוחה שלה. "אמרי לי, ׳איני חשה כאב'".
"איני חשה כאב", חזרה על דבריו בחולשה.
"אמרי לי, "הכאב אינו עוד'".
"הכאב אינו עוד". המילים נאמרו בקול חלש כאנחה, אבל כשהיא אמרה אותן, הקמטים נעלמו מפניה. היא הייתה צעירה מכפי שהוא חשב. היא נשאה מבט אל לם וחייכה אליו. "איני חשה עוד כאב", אמרה מבלי שנתבקשה.
וינטרו הסיר את ידיו, אבל עדיין עמד קרוב. היא השעינה את ראשה על חזהו של לם. "אני אוהבת אותך", אמרה בפשטות. "אתה כל מה שהפך את החיים האלה לנסבלים. תודה לך". היא שאפה אוויר שיצא כאנחה. "תודה לאחרים בשמי. על חום גופם. על כך שעשו יותר כדי שלא יבחינו בפחות שלי. תודה להם..."
מילותיה נמוגו ווינטרו ראה את סא פורח בפניה. קשיי העולם הזה כבר נמוגו ממוחה. היא חייכה. חיוך פשוט כשל תינוקת.
603
ספינת קסם
"ראה כמה יפים העננים היום, אהובי. הלבן כנגד האפור. האם אתה רואה אותם?"
בפשטות כזו, מאחר שנותקה מכבלי הכאב שלה, פנתה רוחה להתבוננות ביופי. וינטרו ראה זאת בעבר, אבל זה מעולם לא פסק מלהדהים אותו. מרגע שאדם מימש את המוות, אם הוא יכול לפנות מהכאב הוא מיד פונה לעבר הפלא ולעבר סא. נדרשו שני הצעדים, וינטרו ידע זאת. אם אדם לא מקבל אך המוות כמציאות, הוא יכול לסרב למגע. היו כאלה שקיבלו את המוות ואת המגע, אבל לא יכלו להרפות מהכאב שלהם. הם נאחזו בו כשריד אחרון של חיים. אבל גאלה עזבה בקלות כה רבה, כה רבה שוינטרו ידע שהיא כמהה לעזוב זמן רב.
הוא עמד לידם בשקט ולא דיבר. הוא גם לא שמע את המילים המדויקות שהיא אמרה ללם. דמעות זרמו במורד לחייו של לם, על צלקות של חיים קשים ועל הצבעים המוטבעים של כתובת הקעקע שהוטבעה עליו כעבד. הן טפטפו מהסנטר המגולח בגסות שלו. הוא לא אמר דבר, ווינטרו לא שמע בכוונה את תוכן מילותיה של גאלה. הוא הקשיב רק לנימה, וידע שהיא דיברה על אהבה ועל חיים ועל אור. דם עדיין נע בטפטוף אדום ואטי במורד רגלה החשופה. היא הייתה קרובה יותר למוות מכפי שהוא ניחש. מנהגה הסטואי שיטה בו. היא תעזוב את העולם בקרוב. הוא שמח שהוא יכול היה להציע לה וללם את הפרידה השלווה הזאת.
"היי!" אלה דקרה אותו בגבו התחתון. "מה אתה עושה?"
מתווך העבדים לא נתן לוינטרו זמן לענות. הוא דחף את הנער הצדה, חובט בו בחוזקה בצלעות בעודו עושה זאת. זה הוציא את האוויר מריאותיו, ולרגע, כל מה שיכול היה לעשות היה להתכופף מעל אמצע גופו הדואב ולהתנשף. המתווך נכנס בעוז למרכז קבוצת העבדים שלו, ונהם לעבר לם וגאלה. "תתרחק ממנה", ירק על לם. "מה אתה מנסה לעשות, להכניס אותה שוב להריון, כאן באמצע הרחוב? רק עכשיו נפטרתי מהקודם". בטיפשות, הוא הושיט יד לאחוז בכתף המשותקת של גאלה. הוא משך את האישה אבל לם אחז בה בחוזקה בעודו משמיע שאגת זעם. וינטרו היה נרתע מהמבט בעיניו לבדן, אבל מתווך העבדים חבט
604
ספינת קסם
בפניו של לם באלה הקטנה, תנועה מיומנת וחסרת מאמץ. העור גבוה בלחיו של לם נפתח ודם זרם במורד פניו. "תעזוב!" פקד עליו המתווך באותו הרגע. ככל שהעבד היה גדול, המהלומה הפתאומית והכאב הממו אותו למחצה. המתווך חטף את גאלה מחיבוקו, ונתן לה ליפול ארצה באדמה המלוכלכת. היא נפלה ללא חיים, ללא מילים, ושכבה במקום שבו דיממה, בוהה בשמים באושר. עינו המנוסה של וינטרו אמרה לו שלמעשה היא לא רואה דבר. היא בחרה להפסיק. בעודו צופה, נשימותיה הפכו קטנות יותר ויותר. "שלום סא עלייך", הצליח ללחוש בקול מאומץ.
המתווך פנה אליו. "הרגת אותה, אידיוט שכמוך! נותר בה עוד יום עבודה לפחות!" הוא חבט בוינטרו באלה, מהלומה חדה לכתף שפצעה את העור והלמה בבשר מבלי לשבור עצמות. מהכתף שלו ומטה, כאב הבזיק דרך זרועו, ואחריו חוסר תחושה. אכן, תנועה שהיה לו ניסיון רב בה, החליט חלק ממנו בעודו צועק ומזנק אחורה. הוא נתקל באחד העבדים הכבולים האחרים, שדחף אותו הצדה באגביות. הם כולם סגרו על המתווך, והאלה המרושעת שלו נראתה לפתע כנשק קטנטן ומטופש. וינטרו חש בחילה. הם יכו אותו למוות, הם ירסקו את עצמותיו.
אבל מתווך העבדים היה איש קטן וגמיש שאהב את עבודתו והצטיין בה. במהירות כשל גור כלבים משחק, הוא הסתובב סביב וחבט באלה שלו, מכה, מכה, מכה. כל מהלומה של האלה שלו מצאה בשר, ואדם נסוג לאחור. הוא היה מוכשר במתן כאב משתק מבלי לגרום נזק. אבל הוא לא נזהר עם לם. ברגע שהאיש הגדול זז, הוא הכה אותו שוב, מכה חדה של האלה על בטנו. לם התקפל, ועיניו בלטו בחוריהן.
ובינתיים, בשוק העבדים, המשיכה התנועה כרגיל. גבה או שתיים הורמו למראה קבוצת העבדים המרדנית, אבל מה ניתן לצפות מפני מפה ומאלה שמכרו אותם? אנשים התרחקו מהם והמשיכו בדרכם. אין טעם לקרוא להם לעזרה, למחות שהוא אינו עבד. וינטרו פקפק בכך שלמישהו מהם יהיה אכפת.
בעוד לם הקיא מרה, המתווך פתח בשלווה את המנעול של האזיקים מצופי הדם שעל קרסוליה של גאלה. הוא ניער אותם
605
ספינת קסם
מרגליה המתות, ואז התבונן בוינטרו בזעם. "אני צריך, בזכות מלאה, לסגור את אלה עליך!" נהם. "עלית לי בשפחה, ושכר יום, אם איני טועה. ואיני טועה, ראה, הנה הולך הלקוח שלי. הוא לא ירצה כל קשר לקבוצת העבדים הזאת, לאחר שהם הפגינו מזג כה רע". הוא הצביע באלה שלו על הלקוח האפשרי הנמלט שלו. "ובכן, אין עבודה, אין אוכל, מקסימים שלי".
מנהגו של האיש היה כה נעים ומריר, שוינטרו לא האמין למשמע אוזניו. "אישה מתה, וזאת אשמתך!" ציין באוזני האיש. "אתה הרעלת אותה כדי לנער תינוק, אבל זה הרג גם אותה. אתה רוצח פעמיים!" הוא ניסה לקום, אבל כל זרועו עדיין הייתה משותקת מהמהלומה שספג, וכמוה בטנו. הוא קם על ברכיו כדי לנסות להתרומם. האיש הקטן בעט בו באגביות לרצפה שוב.
"כאלה מילים, כאלה מילים, מנער בעל פנים כה רכות! אני מזועזע, באמת. עכשיו אקח כל אגורה שיש לך, נערי, כדי לשלם על הנזק שלי. כל מטבע, ומהר, אל תכריח אותי לנער אותך כדי להוציא אותן".
"אין לי מעות", אמר לו וינטרו בכעס. "ולא הייתי נותן לך מעות לו היו לי!"
האיש עמד מעליו ודחף אותו באלה שלו. "מי אביך, אם כך? מישהו ייאלץ לשלם".
"אני לבדי", אמר וינטרו בכעס. "איש לא ישלם לך או לאדוניך דבר על מה שאני עשיתי. עשיתי את מלאכתו של סא. עשיתי את מה שהיה צודק". הוא התבונן מעבר לאיש בקבוצת העבדים. אלה שיכלו לעמוד קמו לרגליהם. לם זחל אל ליד גופתה של גאלה. הוא בהה בריכוז בעיניה המופנות כלפי מעלה, כאילו גם הוא רואה את מה שהיא רואה.
"ובכן, מה שצודק עבורה עלול להיות לא צודק עבורך", ציין האיש הקטן בארסיות. הוא דיבר בזריזות, כמו אבנים משקשקות. "אתה מבין, בג׳מאיליה, עבדים לא זכאים לנחמתו של סא. כך קבע המושל. לו באמת הייתה לעבד נשמה של אדם, הרי הוא מעולם לא היה הופך לעבד. סא, בחוכמתו, לא היה מרשה זאת. לפחות, כך זה הוסבר לי. אם כך, הנה אני עם עבד מת אחד וללא
606
ספינת קסם
עבודה של יום. זה לא ימצא חן בעיני המושל. לא רק שאתה רוצח אחד מעבדיו, אתה גם נווד ללא בית. אם היית נראה כאילו אתה מסוגל ליום עבודה, הייתי שם אזיקים וכתובת קעקע עליך ברגע זה. זה היה חוסך לכולנו זמן. אבל אדם צריך לעבוד במסגרת החוק. היי, שומר!" האיש הקטן הרים את האלה שלו ונופף אותה בעליצות לעבר שומר עיר חולף. "הנה אחד בשבילך. נער, ללא משפחה או מעות, שחייב לי על נזק לעבדי המושל. תעצור אותו, בסדר? היי, אתה! תעצור, תחזור!"
הקריאה האחרונה הופנתה לוינטרו בעודו ממהר לקום לרגליו ורץ משניהם. רק קריאת האזהרה של לם גרמה לו להתבונן לאחור. הוא היה צריך להתכופף במקום זאת. האלה המונפת בכישרון פגעה בראשו והפילה אותו ברחוב שוק העבדים המזוהם.
607
ספינת קסם
24
סוחרי הגשם הפראי
"אני מצס;“ח׳׳, אמרה אמה של מלטה בקול ניס•לי־ "רק שאלתי". היא עמדה מאחורי סבתא שישבה לצד שולחן הטואלט שלה, ושמה סיכות בשיערה. היא לא נשמעה מצטערת, היא נשמעה עייפה מהעצבנות הנצחית של סכתח־ מלטה לא האשימה אותה. למלטה נמאס מכך ששחיחו כה רגזניות. נראה לה שהן התמקדו רק בצד העצוב של החיים, בחלקים חמראיגים־ היום ה"תה אספה גדולה של סוחרים ותיקים והן לקחו את מלטה אתן. מלטה בילתה את רוב אחר הצהריים בסידור שיערה ומדידת הגלימה החדשה שלה. אבל הנה אמה וסבתה, מתלבשות האחרון, והתאמת כאילו כל הדבר הוא •ק משימה מדאיגה ולא הזדמנות לצאת ולראות אנשים ולשוחח. היא פשוט לא הבינה אותן.
"אתן מוכנות כבר?" דחקה בהן. היא לא •צתה להיות האחרונה שתגיע לשם. יהיו nnun •בים הערב, דיון עסק' בין הגשם הפראי לסוחרים, אמרה אמה. היא לא “אתה סיבה לכך שאמה וסבתה ראו את זה כעניין כה מטריד. אין ספק שזמן זה יוקדש לישיבה במקום ולנסיון לא לחשח;מם־ מלטה רצתה להגיע כל עוד יש שיחות וברכ™ ומבוד. אז היא אולי תוכל
608
ספינת קסם
למצוא את דלו ולשבת אתה. היה טיפשי שלוקח להן זמן כה רב להתכונן. לכל אחת מהן צריכה הייתה להיות משרתת שתעזור עם השיער ותכין את הבגדים מראש וכל השאר. לכל משפחת סוחרים אחרת היו משרתות כאלה. אבל לא, סבתה התעקשה שהם כבר לא יכולים להרשות לעצמן אותן, ואמה הסכימה. וכשמלטה התווכחה הן הכריחו אותה לשבת עם ערימה גדולה של מקלות חשבון וקבלות ולנסות לסדר אותם באחד מספרי החשבונות. היא לכלכה את העמוד, וסבתא הכריחה אותה להעתיק אותו. ואז הן רצו לשבת ולדבר על המשמעות של המספרים ועל כך שהמספרים אומרים שהן כבר לא יכולות להרשות לעצמן משרתים, רק את נאנה וראש. מלטה תשמח מאוד כשפאפא יחזור. היא הייתה בטוחה שהן מחמיצות משהו. זה לא היה הגיוני בעיניה. איך יכול להיות שהם עניים כל כך לפתע? שום דבר לא השתנה. אבל הנה הן, בגלימות בנות שנתיים לפחות, מסדרות זו את שערה של זו וכועסות זו על זו. "אנחנו יכולות ללכת בקרוב? "שאלה שוב. היא לא ידעה למה הן לא מוכנות לענות.
"נראה לך שנוכל ללכת בקרוב?" תבעה אמה. "מלטה בבקשה תנסי לעזור במקום לשגע אותי. לכי לראות האם הכרכרה של הסוחר ריסטארט הגיעה".
"אוה, לא הוא!" מחתה מלטה. "בבקשה, בבקשה תאמרי לי שאנחנו לא מגיעים אתו בכרכרה הישנה והמסריחה שלו. אימא, הדלתות אפילו לא ננעלות או נפתחות כמו שצריך. אני אהיה כל כך מושפלת אם ניאלץ לבוא עם -״
"מלטה, לכי לראות האם הכרכרה כבר כאן", פקדה עליה סבתה נחרצות. כאילו שאמה לא אמרה את זה כבר.
מלטה נאנחה והלכה משם בזעף. עד שהם יגיעו, לא יישארו מזון ומשקה וכולם ישבו כבר על ספסלי המועצה. אם היא חייבת ללכת ולשבת במשך ישיבת מועצה שלמה, היא לפחות רצתה להיות שם במהלך החלק המהנה. בעודה הולכת במורד המסדרון, היא תהתה האם דלו בכלל תהיה שם. סרווין יהיה. בני משפחתו מתייחסים אליו כאל מבוגר כבר שנים. אולי דלו תהיה שם, ואם
609
ספינת קסם
כן, מלטה תוכל למצוא ד•! לקבל רשות לשבת אתה. 'היה קל לגרום לדלו לשבת ליד אחיה. היא לא •אתה את סרווין מאז היום שבו אימא התעקשה להראות לו את חד• הגן. אבל זה לא אמר שסרווין כבר לא מעוניין.
המח^ה הזאת גרמה לה לקפוץ לבקר את חדר חשירותים־ חייחח שם מראה קטנה. האו• לא היה כל כך מוצלח, אבל מלטה עדיין nייבח למראה שראתה שם. היא הרימה את שי;דח הבחח מפניה, קלעה אותו ואז אבטחה אותו לפרnתה־ קנוקנות טבעיות ריקדו על מצחה ונגעו בחלק העליון של ^'יה. עדיין הרשו לה רק פרחים כקישוט, אבל היא באחרונות השושנים הקטנות שעד״ן פרחו בחדר הגן. הן היו בצבע אדום עמוק, והדיפו ניחוח משכר ומתוק. הגלימה שלה לערב זה חייחח פשוטה מאד, אבל לפחות זאת לא חי'חח שמלה של ילדה קטנה. זאת חייחח גלימה של סוח•, מהסוג שכל הסוחרים לבשו לפגישות כאלה. הגלימה שלה חייחח בצבע ארגמן עמוק, כמעט בגוון השושנים ^•ה. זה היה הצבע המסו•חי של משפחת וסס•יס״ מלטה ה'יחח מ;ריפח כחול, אבל הארגמן נראה עליה טוב. ולפחות היא חייחח חדשה.
מעולם לא חייחח לה גלימת סוחרים במובן מסוים, אלה היו מלבושים מחניקים, עם צווארון עגול, שהגיעו עד ^10< וה"תה להם nגו•ה באזו• המותניים כשל גלימת בוחן״ היא התבוננה בח;רבח בעו• השחור והמבהיק של חnגו•ה ח•חבח שלה, ראש התיבה המסוגננת שחיווחח את האבזם. היא הידקה אותו בחוזקה, כדי להדגיש טוב יותר בליטת ירכיה ולמשו! את הבד באופן הדוק יות• על שדיה. פאפא צדק. כבר יש לה גוף של אישה. למה שלא יהיו לה בגדים וזכויות של אישה? טוב, זה •ק עניין של זמן עד שהוא 'חזו•, ואז חרכ•'ם ישתנו כאן. הסח• שלו 'היה מוצלח, הוא יחזו• חב'חח עם כיסים מלאים בכסף, ואז הוא 'שמע על היחס חד; שזכתה לו, ואי! גזלו ממנה את השמלה שהובסnה לה ו...
"מלטה!" אמה פתחה את הדלת במשיכה. "מה את עושה כאן? כולם מחכים לך. קח' את חדריר של! ™^'1"
610
ספינת קטם
"הכרכרה כאן?" שאלה את גבה של אמה בעודה ממהרת בעקבותיה.
"כן", השיבה מאמא בקשיחות. "והסוחר ריסטארט עמד לצדה והמתין לנו".
"אז למה הוא לא הקיש בדלת או צלצל בפעמון או..."
"הוא עשה את זה", אמרה אמה בכעס. "אבל כרגיל, את היית אבודה בחלום בהקיץ משלך".
"אני חייבת ללבוש את הרדיד שלי? נהיה בכרכרה ואז באולם, והרדיד הישן שלי נראה טיפשי עם הגלימה החדשה שלי".
"קר בחוץ. שימי עליך את הרדיד. ובבקשה תנסי לזכור את הנימוסים שלך הערב. תקשיבי למה שנאמר. משפחות הגשם הפראי לא מבקשות פגישה של כל הסוחרים הוותיקים ללא סיבה טובה. אין לי ספק שמה שייאמר היום ישפיע על גורלות כולנו. ותזכרי שאנשי הגשם הפראי הם קרובינו. אל תלטשי מבטים, תתנהגי בנימוס, ו..."
"כן, אימא". אותה ההרצאה שאמה השמיעה כבר שש פעמים היום. האם היא חושבת שמלטה חירשת, או טיפשה? האם לא נאמר לה מאז שנולדה שהם קרובים של משפחות הגשם הפראי? זה הזכיר לי. בעודם יוצאים מהדלת וחולפים על פני נאנה חמורת הסבר, החלה מלטה, "שמעתי שיש לאנשי הגשם הפראי סחורה חדשה. תכשיטי להבה. שמעתי שהחרוזים צלולים כטיפות גשם, אבל שיש בכל אחת לשונות להבה מרקדות".
אמה אפילו לא ענתה. "תודה רבה לך על שחיכית, דאבאד. וזה עיקוף כה גדול עבורך", אמרה לאיש הקטן והגוץ.
הוא חייך אל אמה בחיוך קורן, פניו נוצצים מתענוג ושומן בעודו עוזר לה לעלות לכרכרה. מלטה לא אמרה לו מילה והצליחה לקפוץ פנימה לפני שהוא יכול היה לגעת בזרועה. היא לא שכחה ולא סלחה לו על נסיעתה הקודמת בכרכרה. אמה התיישבה לצד סבתה. אוה, לא יכול להיות שהן מצפות ממנה לשבת ליד הסוחר ריסטארט. זה היה פשוט מגעיל מדי. "האם אוכל לשבת באמצע?" אמרה, והצליחה להידחק ביניהן. "אימא, בקשר לתכשיטי הלהבה..." החלה בתקווה, אבל הסוחר ריסטארט החל לדבר כאילו היא לא שם.
611
ספינת קסם
"כולן יושבות? בסדר, אז אנחנו יוצאים. אני חייב לשבת ליד הדלת ולהחזיק אותה נעולה, אני חושש. אמרתי למשרת שלי לדאוג שהמנעול יתוקן, אבל כשהוריתי שהכרכרה תוצא ממקומה הערב, גיליתי שזה עוד לא נעשה. זה מספיק כדי להעביר אדם על דעתו. מה הטעם בזה שיש לך משרתים אם הם לא מקשיבים לך כשאתה אומר להם משהו? זה כמעט מספיק כדי לגרום לאדם להצטער שאין עבדות כאן בבינגטאון. עבד יודע שרצונו הטוב של אדונו הוא התקווה היחידה שלו לנוחות ולחיים טובים, וזה גורם לו להקשיב להוראות שניתנות לו".
ועוד ועוד ועוד, כל הדרך לרחבת הסוחרים. הסוחר ריסטארט דיבר ואמה וסבתה הקשיבו. לכל היותר הן חלקו על דעתו בנימוס למרות שהיא שמעה את סבתה אומרת מאה פעמים שהיא חושבת שעבדות תהרוס את בינגטאון. לא שמלטה הסכימה אתה. היא הייתה בטוחה שפאפא לא היה נכנס לעסק הזה אם הוא לא היה רווחי. ובכל זאת, היא חשבה שזה די חסר חוט שדרה, איך שסבתה אמרה דבר אחד בבית, ואז לא עמדה על השקפתה עם ריסטאריט. הדבר החמור ביותר שהיא אמרה היה, "דאבאד, כל מה שאני צריכה לעשות הוא לדמיין את עצמי כשפחה, כדי לדעת שזה פסול". כאילו זה נימוק מנצח כלשהו. מלטה הייתה משועממת לחלוטין מכל הדיון זמן רב לפני שהכרכרה עצרה. והיא עדיין לא הספיקה לסיים לספר לאמה אודות תכשיטי הלהבה.
אבל לפחות הם לא היו האחרונים שהגיעו. לא בדיוק. נדרשה כל טיפה של שליטה עצמית שמלטה הצליחה לגייס כדי לשבת במקום בעוד ריסטארט מתעסק עם סוגר הדלת השבור, ואז מתמרן את עצמו החוצה. היא יצאה מיד אחריו, יורדת בגמישות לפני שהוא הספיק לאחוז בידה בכף ידו המיוזעת והלחה. האיש גרם לה לרצות ללכת להתרחץ.
"מלטה!" קראה לה אמה חדות כשהתחילה לעלות בשביל. היא אפילו לא דיברה בקול שקט יותר כשאמרה, "תמתיני שם. כולנו ניכנס יחדיו".
מלטה כווצה את שפתיה ושאפה דרך האף. היא עשתה את זה
612
ספינת קסם
בכוונה: אמה נהנתה לדבר אליה בציבור כאילו היא עדיין ילדה. היא המתינה להם, אבל כשהם הגיעו אליה, היא התעכבה מאחור במכוון, לא כל כך רחוק כך שאמה יכלה לקרוא לה, אבל רחוק מספיק כדי שהיא לא בדיוק תיכנס אתן ועם הסוחר ריסטארט.
רחבת הסוחרים הייתה אפלה. טוב, לא בדיוק, אבל ודאי לא מוארת כפי שהייתה לנשף האסיף. שני לפידים בלבד האירו בבעירתם את השביל, וחלונות האולם נראו עמומים מבעד לחרכים בתריסים. סביר להניח שזה היה בגלל שהפגישה זומנה על ידי משפחות הגשם הפראי. הם לא נהנו מאור, כך נאמר. דלו אמרה שזה קשור לעיניים שלהם, אבל מלטה חשדה שאם כולם מכוערים כמו זה שהיא ראתה, הם פשוט לא רוצים שיתבוננו בהם. מיובלים, כך שמעה אותם מתוארים. מיובלים ומעוותים. רטט קל עבר בגבה. היא תהתה כמה מהם יהיו שם הערב.
כרכרה נוספת קרקשה מאחורי זו של דאבאד בדיוק כשהרכב שלו צקצק בלשונו לסוסיו. זאת הייתה כרכרה בסגנון הישן, עם פנלים של תחרה עבה על החלונות: מלטה התעכבה לראות מי ייצא ממנה. באור העמום, היא נאלצה להתאמץ כדי לראות את הסמל על הדלת. הוא לא היה מוכר, לא אחד מסמלי הסוחרים הוותיקים. משמעות הדבר הייתה שזה חייב להיות סמל מהגשם הפראי. אף אחד אחר לא יעז להיות כאן הערב. היא המשיכה ללכת, אבל לא הצליחה להתאפק מלהתבונן מעבר לכתפה לראות מי יצא. משפחה ירדה, שש דמויות, כולן עטויות בגלימה וברדס בצבעים כהים. אבל כשכל אחד מהם ירד מהכרכרה, מגע של יד עוטת כפפה בצווארון או חפת גרמה לאורות ענבר, אדום וכתום להבהב בכל מיקום. השערות על עורפה הזדקרו כשהיא הבינה מהם האורות. תכשיטי להבה. מלטה עמדה במקומה. אוה, השמועות עליהם לא יכלו לתארם כיאות. היא עצרה את נשימתה ובהתה. ככל שהם התקרבו, כך הם היו מפוארים יותר.
"מלטה?" היא שמעה את האזהרה בקולה של אמה.
"ערב טוב". קולה הצרוד של אישה נשמע מתוך המעמקים עטויי הצל של הברדס, וכעת ראתה מלטה שרעלת תחרה מכסה את קדמת הברדס. מה יכול להיות כה מזוויע, שיש צורך להחביאו
613
ספינת קסם
אפילו באפלה? תכשיטי הלהבה שהיא ענדה היו בצבע שני, והם הכבידו את קצוות הרעלה. היא הייתה מודעת באופן מעורפל לצעדים מהירים מאחוריה, לרחש של בד. היא הופתעה כשאמה דיברה לצדה. "ערב טוב. אני קפריה, ממשפחת הסוחרים וסטריט".
"ג׳אני ממשפחת קופרוס מהגשם הפראי מברכת אותך", השיבה האישה בברדס.
"האם אוכל להציג את בתי, מלטה הייבן ממשפחת וסטריט?"
"אכן תוכלי". קולה של האישה היה נהמה מהורבההי מלטה נזכרה באיחור לקוד. האישה צחקקה באהדה. כשהיא דיברה, היא דיברה אל אמה של מלטה. "איני סבורה שראיתי אותה במפגש בעבר. האם היא נכנסה לחברה?"
"למען האמת, זהו המפגש הראשון שלה. היא עוד לא הוצגה. סבתה ואני סבורות שעליה ללמוד את החובות ואת תחומי האחריות של אשת סוחרים לפני שהיא תוצג כאשת סוחרים". בניגוד לגיאני, קולה של אמה היה מנומס ונחפז, כאילו היא מתקנת רושם לא נכון.
"אה. זה אכן נשמע מתאים לרוניקה וסטריט. ואני תומכת בגישה שכזאת. אני חוששת שהיא הופכת לנדירה יותר בבינגטאון בימים אלה". נימתה הייתה חלקה ועשירה כשמנת כעת.
"תכשיטי הלהבה שלך יפהפיים", פלטה מלטה. "האם הם מאוד יקרים?" בעודה אומרת זאת, היא שמעה כמה ילדותית היא נשמעה.
"מלטה!" נזפה בה אמה.
אבל אשת הגשם הפראי צחקקה בגרוניוהי "למעשה, השני הם הנפוצים ביותר והקלים ביותר לעורר. אבל הם עדיין החביבים עלי. אדום הוא צבע כה עשיר. הירוקים והכחולים נדירים בהרבה, וקשה בהרבה להניעם. וכך, כמובן, הם אלה עליהם אנו גובים את המחיר היקר ביותר. תכשיטי הלהבה נמכרים רק על ידי בני קופרוס, כמובן".
"כמובן", השיבה אמה. "מרגש מאוד לראות את התוספת
614
ספינת קסם
החדשה הזאת ^■זו״ת קופרוס. השמועות עליהם לא עשו עמם צדק". אמה התבוננה מעבר לבתפח־ "אבוי! אני nוששח שעיכבנו אות!. כדא' שכולנו ניכנס שמא יתחילו בלעדינו".
"אוה, אני משוכנעת שהם ימתינו לי", ציינה ג׳אני קופרוס בכבדות. "לבקשתי נאספנו כאן. אבל את צודקת, אין נימוס בלגרום לאחרים להמתין. קפריה, מלטה הצעירה. תענוג לשוחח עם שתיכן".
"חת;נונ כולו שלנו", הצטנעה אמה, ונעה הצדה מתוך כבוד להרשות לאישה בברדס להיכנס לפניה. כשאמה לקחה את זרועה, היא אחזה בה מעט יותר חזק מכפי שהיה נוח. "אוה, מלטה", נאנחה בנזיפה, ואז ליוותה אותה פנימה בתקיפות. מבעד לדלתות רחבת הסוחרים המתי™ להן סכתח־ שפתיה היו מכווצות כnוזקח־ היא קדה עמוקות לג׳אני קופרוס בעודה עוברת, ואז הפנתה עיניים קרועות לרווחה לעבר מלטה ואמה.
אמה חמתינח כמה רגעים כדי לוודא שג׳אני קופרוס לא חייתח בטווח שמיעה, ואז לחשה, "היא הציגה את עצמה בפניה!"
"אוה, מלטה", נאנקה סכתח־ לפעמים מלטה חשה ששמה הוא סוג של אלה. כמעט בכל פעם שאחת מהן אמרה אותו, היא הביעה צער או גועל או חוסר סבלנות עם העולם. היא תלתה את חדריר שלה על וו, ואז פנתה במשיכת בחפיים״
"רק “ציתי לראות את תכשיטי הלהבה שלה", ניסתה להסבי•, אבל אף אחת משחיחו לא הקשיבה לה. תחת זאת הן החישו אותה במורד חמסר“ון־ הוא הואר באור עמום על ידי נרות ארוכים וצרים. שליש מהחלל נמסר לבימה מורמת. חרnבח שתמיד פונתה לריקודים בוסתח כעת בשורות של וזה
היה כפי שהיא חששה. הן איח״ו. שולחנות האוכל היו מחוסלים ואנשים כבר ישבו או חיפשו את מושביהם. "אני יכולה ללכת לשבת עם דלו?" נחפזה לשאול.
"דלו טרל לא כאן", ציינה סבתה בארסיות. "להוריה היה די שכל להותיר אותה והייתי מעדיפה שגם את היית נותרת שם".
"לא ביקשתי לבוא", השיבה מלטה, בעוד אמה אומרת,
615
ספעתקסם
"אימא!" בנזיפה. כמה רגעים לאחר מכן, מצאה מלטה את עצמה יושבת ביניהן בקצה שורה ארוכה של מושבים מרופדים. דאבאד ריסטארט ישב בכיסא האחרון בשורה. לפניהם ישב זוג מבוגר, מאחוריהם גבר מצולק באבעבועות ואשתו ההרה, ובצד השני של אימא ישבו שני אחים כבדי סנטר. הם אפילו לא היו מעניינים למראה. בכך שהזדקפה בכיסאה והרימה את ראשה, היא מצאה לבסוף את סרווין טרל. הוא היה שש שורות לפניהם, וכמעט בקצה השני של השורה. היו מושבים ריקים מאחורי בני טרל. היא הייתה בטוחה שאמה בחרה בכוונה להושיב אותם כה רחוק.
"שבי במקום ותקשיבי", לחשה סבתה.
מלטה נאנחה ושקעה חזרה בכיסאה. מקדימה, הסוחר טרנטור היה באמצע תפילה ארוכה לסא. זאת נשמעה כמו רשימה ארוכה של כל מה שהשתבש אצל כל משפחות הסוחרים. במקום לכעוס על כך שסא נתן לדברים כאלה לקרות להם, הוא התרפס ואמר שסא תמיד בא לעזרתם.
אם זה היה קריון במקום דודו, אולי זה היה מעניין. במושבים השמורים לסוחרי הגשם הפראי, כמה ראשים בברדסים היו כפופים קדימה. היא תהתה האם הם כבר מנמנמים.
לאחר התפילה, היה נאום ברכה של הסוחר דרור. הוא חזר על אותו דקלום שחוק. כולם קרובים, כולם סוחרים, שבועות עתיקות, נאמנות ואחדות, דם ומשפחה. מלטה מצאה פגם באריגת הגלימה החדשה שלה. הפגם היה ממש בקצה הברך שלה. כשהיא ניסתה להראות זאת לאמה, אך היא נראתה כועסת והסתה אותה בידה. כשדרור שב לבסוף למקומו וג׳אני קופרוס קמה, מלטה התרוממה בכיסאה ונשענה קדימה.
סוחרת הגשם הפראי הורידה את הגלימה החיצונית הכבדה שלה אבל תווי פניה עדיין הוסתרו. היא לבשה כסות קלה יותר בצבע שיש, ותחרת הרעלה שכיסתה את פניה הייתה למעשה חלק מהכסות. תכשיטי הלהבה עדיין נצצו בחוזקה ולא איבדו דבר ממראם בחדר העמום. כשהיא דיברה, פניה עוטות הרעלה פנו לפינות שונות של החדר. בכל פעם שהיא הזיזה את ראשה, הרעלה נעה, ואבני הלהבה בערו חזק יותר. הם היו חמישה
616
ספינת קסם
עשרה, כולם נוצצים באדום כגרעיני רימון, אבל בגודל של שקדים בקליפה. היא חיכתה בחוסר סבלנות לרגע שבו תוכל לספר לדלו שהיא ראתה אותם מקרוב ואפילו דיברה עם ג׳אני קופרוס אודותיהם.
האישה המטריארכלית הרימה לפתע את ידיה והגבירה את קולה, ומלטה התמקדה במה שהיא אמרה. "איננו יכולים להמשיך לחכות ולקוות. אף אחד מאתנו לא יכול להרשות זאת לעצמו. שכן אם נעשה זאת, סודותינו לא יהיו עוד סודות. האם הנהר לא הגן עלינו, איכל את ספינותיהם לרסיסים בעודם נמלטים, כדי שלא ניאלץ להרגם בעצמנו? סוחרי בינגטאון! איך זה יכול היה לקרות לנו? מה קרה לשבועותיכם? הלילה אתם מקשיבים לג׳אני קופרוס, אבל היו בטוחים שאני מדברת בשם כל סוחרי הגשם הפראים. עמדנו בפני דבר שהוא יותר מאיום".
היא השתתקה. שתיקה ארוכה מלאה את הרחבה. אז נשמעו קולות ממלמלים. מלטה הניחה שהיא סיימה. היא נשענה לעבר אמה, ולחשה, "אני הולכת לקחת משהו לשתות".
"שבי במקום והיי בשקט!" לחשה סבתה לעבר שתיהן. היו קמטי מתח עמוקים במצחה וסביב פיה. אמה לא אמרה מילה. מלטה נשענה באנחה.
אחד האחים בעלי הסנטרים הכפולים משמאלן קם לפתע. "הסוחרת קופרוס!" קרא. לאחר שכל הראשים הופנו אליו, הוא שאל בפשטות, "מה את מצפה שנעשה?"
"תקיימו את nבסרוהיכב!" אמרה ג׳אני קופרוס בכעס. אז, בנימה שקטה מעט יותר, כאילו תשובתה שלה הפתיעה אותה, היא הוסיפה, "עלינו להישאר מאוחדים. עלינו לשלוח נציגים אל המושל. מסיבות מובנות, אלה לא יכולים לבוא ממשפחות הגשם הפראי. אבל אנו נעמוד מאוחדים אתכם במסר".
"ומה יהיה המסר?" שאל מישהו מחלק אחר של האולם.
"אני ממש צמאה", לחשה מלטה. אמה קימטה את מצחה לעברה.
"עלינו לדרוש שהמושל יכבד את הברית המקורית. עלינו לדרוש שהוא יזמן חזרה את כל אלה המכונים הסוחרים החדשים, וישיב לנו את האדמות שהוא העניק להם".
617
ספינת קסם
"ואם הוא יסרב?" שאלה אשת סוחרים בקצה האולם.
ג׳אני קופרוס זעה בעצבנות. היא לא רצתה לענות על השאלה. "הבה ראשית נבקש ממנו לעמוד בדברתם של קודמיו. מעולם לא ביקשנו ממנו. התלוננו ורסנו בינינו לבין עצמנו, קראנו תיגר על תביעות מסוימות. אבל מעולם לא קמנו כעם ואמרנו, ׳עמוד בדברתך אם ברצונך שנעמוד בדברתנו"׳.
"ואם הוא יסרב?" שאלה האישה שוב בעקשנות.
ג׳אני קופרוס הרימה את ידיה עוטות הכפפה ונתנה להן להישמט חזרה לצד גופה. "אז הוא נטול כבוד", אמרה בקול שקט שעדיין נשמע בכל חלק מהאולם. "מה לסוחרים ולאלה שאין להם כבוד? אם הוא כושל בדברתו, עלינו לחזור בנו מזו שלנו. להפסיק לשלוח לו מס. לשווק את סחורותינו היכן שנרצה, ולא לתעל את המיטב מביניהן דרך ג׳מאיליה". בקול שקט עוד יותר, אמרה, "לגרש את הסוחרים החדשים. למשול בעצמנו".
קקופוניה של קולות פרצה, חלקם מורמים בזעם, חלקם צווחניים מפחד, ואחרים שואגים בהסכמה. בסוף השורה, קם לפתע דאבאד ריסטארט. "שמעו אותי!" צעק, וכשאיש לא הקשיב, הוא עלה על כיסאו, שם איזן את עצמו בכבדות. "שמעו אותי !" שאג, צליל מפתיע מאדם כה עלוב. כל העיניים פנו אליו והרחש גווע.
"זה טירוף", הכריז. "תחשבו על מה יקרה לאחר מכן. הוא לא יוותר על בינגטאון בקלות כה רבה. המושל ישלח ספינות מלאות בחיילים. הוא יחרים את אחוזותינו. הוא יעניק אותן לסוחרים החדשים, ויהפוך את משפחותינו לעבדים. לא. עלינו לעבוד עם הסוחרים החדשים. לא לתת להם הכול, אבל מספיק כדי לרצות אותם. נהפוך אותם לחלק מאתנו, כפי שעשינו עם מהגרי שלוש הספינות. אני לא אומר שעלינו ללמד אותם את כל מה שאנו יודעים, או שיש להרשות להם לסחור עם סוחרי הגשם הפראי, אבל.""
"אז מה אתה כן אומר, ריסטארט?" תבע מישהו בכעס מחלקו האחורי של האולם. "כל עוד אתה מדבר בשם חבריך הסוחרים החדשים, כמה הם רוצים מאתנו בדיוק?"
618
ספינת קטם
מישהו נוסף התערב, "אם המושל היה מעוניין לשלוח ספינות במעלה המעבר הפנימי, הוא היה מפנה את חפי“סים לפני זמן •ב. אומרים שספינות המשמר הישנות מרקיבות במזח, ממחסו“ של דמי מיפים שיאיישו או יתקנו אותן. כל הכסף הול! למושל כדי שיבדר את עצמו. לא אכפת לו מהנחשים והפירטים שבולעים את הסח“ שלנו. כל מה שאכפת לו ממנו הוא חש;שו; שלו. המושל אינו איום עבורנו. מדוע שנטרח להציב ד“ישוח־ הבה פשוט נגרש את הסוח“ים החדשים האלה בעצמנו. אנו לא זקוקים לג׳מא'ל'ה!"
"והיכן נמכור את ™•■ותש אז? כל חסnר העשיר ביות“ הוא מדרום, אלא אם אתה רוצה לסחור עם חברב•ים חצפוניים"־
"זה עניין נוסף. הפ'רסים־ הברית הישנה אמרה שהמושל 'גן עלינו מפני פושטים ימיים. אם אנו מציבים דרישות, עלינו לומר לו ש -״
"אנחנו כן זקוקים לגימאיליה. מה אנו ללא ג׳מאיליה? ג׳מאיליה היא שירה ואמנות ומוזיקה, ג׳מאיליה היא תרבות האם שלנו. אי-אפשר לנתק את הסחר לשם ועדיין -״
"והנחשים! סוחר' ח;בדים הא“ו“ים מושכים את הנחשים, עלינו לתבוע שהכניסה למעבר הפנימי תיאס“ על סוחרי עבדים וגם -״
"אנו אנשים בעלי כבוד. גם אם המושל לא זוכר איך לעמוד במילתו, אנו עדיין מחויבים ל -״
"ייקח את בתינו ואת אדמותינו ויהפוך את כולנו לעבדים. נחזור למקום שבו התחילו אבות אבותינו, גולים ופושעים, ללא תקווה ^'rn".
"עלינו להציב ספינות סיור משלנו, בתור חתחלח־ לא רק כד' למנוע מהסוחרים החדשים להיכנס לפי הגשם הפראי, כי אם גם לצוד אחר נחשים ופירטים. כן, וכדי להבהיר לצ׳לסד אחת ולתמיד שנהר הגשם הפראי אינו הגבול שלה, וששליטתה מסתיימת במפרץ m^•. הם הלכו והתקדמו -״
"אם כך תרצה לסבך אותנו בשתי מלחמות: כנגד צ׳לסד וג׳מאיליה! זה טיפשי. זכור, אלמלא ג׳מאיליה והמושל, צ׳לסד
619
ספינת קסם
הייתה מנסה לכבוש אותנו לפני שנים. זה מה שאנו מסתכנים בו כשאנו מנתקים את עצמנו מג׳מאיליה. מלחמה כנגד צ׳לסד!"
"מלחמה? מי מדבר על מלחמה? כל מה שעלינו לבקש הוא שהמושל קוסגו יקיים את הבטחותיו של המושל אסקלפיוס!"
האולם שוב התפרץ במקהלה של קולות כועסים. סוחרים עמדו על כיסאותיהם, או צעקו ממקום עומדם. מלטה לא הצליחה להבין מילה. היא פקפקה בכך שמישהו הצליח. "אימא", לחשה בתחינה. "אני מתה מצמא! וכל כך מחניק כאן. אני יכולה לצאת החוצה לנשום אוויר?"
"לא עכשיו!" אמרה אמה בכעס.
"מלטה, השהקי", הוסיפה סבתה. היא אפילו לא התבוננה בה, מכיוון שניסתה ככל הנראה לעקוב אחר שיחה בין שני אנשים שישבו שלוש שורות לפניהן.
"בבקשה", קראה ג׳אני קופרוס מהבימה. "שמעו אותי, בבקשה! בבקשה!" כשהרחש גווע, היא דיברה בקול שקט יותר, מאלצת אנשים להיות שוב בשקט כדי לשמוע אותה. "זאת הסכנה הגדולה ביותר העומדת בפנינו. אנו רבים בינינו לבין עצמנו. אנו מדברים בקולות רבים, וכך המושל לא מקשיב לאף אחד מהם. אנו זקוקים לקבוצה חזקה של אנשים שישאו את דברינו למושל, ועלינו להיות מאוחדים וכנים בדברינו. הוא חייב להקשיב לקול חזק אחד, אבל כל עוד אנו משסעים זה את זה כמו..."
"אני חייבת להשתמש בבית השימוש", לחשה מלטה. הנה. זה משהו שהן אף פעם לא התווכחו אתו. סבתה נדה בראשה לעברה בחוסר שביעות רצון, אבל הן נתנו לה ללכת. דאבאד ריסטארט היה כה מרוכז במה שג׳אני קופרוס אמרה שהוא בקושי הבחין שהיא חלפה על פניו.
היא עצרה בשולחן הכיבוד למזוג לעצמה כוס יין. היא לא הייתה היחידה שעזבה את מושבה. בחלקים שונים של האולם, נוצרו קבוצות של אנשים שעמדו ושוחחו, מתעלמים כמעט לחלוטין מסוחרת הגשם הפראי. היו אנשים שהתווכחו בינם לבין עצמם, אחרים הנהנו בהסכמה הדדית עם מילותיה. כמעט כל מי
620
ספינת קסם
שהיה שם היה מבוגר ממנה במידה ניכרת. היא חיפשה את סרווין טרל, אבל הוא עדיין ישב עם משפחתו ונראה מעוניין במיוחד במה שהתרחש. פוליטיקה. מלטה האמינה בינה לבין עצמה שאם כולם פשוט יתעלמו מהפוליטיקה, החיים ימשיכו כמו תמול שלשום. הוויכוחים ודאי יימשכו עד סוף הערב ויהרסו את המסיבה. היא נאנחה ולקחה את היין שלה אתה כשיצאה אל הלילה החורפי הצלול.
היה חושך מוחלט כעת. לפידי השביל בערו עד כלות. מעל, נצנצו כוכבי החורף הקפואים. היא נשאה מבט אליהם וחשבה על תכשיטי להבה. הכחולים והירוקים היו הנדירים ביותר. היא הייתה חסרת סבלנות לספר זאת לדלו. היא ידעה איך היא תאמר את זה, כאילו זה משהו שהיא הניחה שכולם יודעים. דלו הייתה האדם הטוב ביותר לחלוק אתו דברים כאלה, מכיוון שדלו הייתה רכלנית חסרת תקנה. היא תספר את זה לכולם. האם היא לא הפיצה בקרב כל הנערות את הידיעה על שמלתה הירוקה של מלטה? כמובן, היא סיפרה להן גם אודות זה שדאבאד ריסטארט הכריח את מלטה לחזור הביתה. היא נהגה בטיפשות כשסיפרה לדלו את כל הסיפור, אבל היא כל כך כעסה שהיא הייתה חייבת לספר למישהו. והלילה יפצה על המבוכה ההיא. היא לא תספר לדלו כמה השתעממה, רק שהיא עמדה בחוץ ופטפטה עם ג׳אני קופרוס עצמה אודות אבני להבה. היא טיילה עד מעבר לכרכרות, ולגמה את היין שלה. כמה מהרכבים ישבו בתוך הכרכרות, מוגנים מהקור, בעוד כמה מהאחרים ישבו כפופים על מושבם. כמה נאספו בפינת השביל לרכל בינם לבין עצמם, וודאי לחלוק לגימה או שתיים מבקבוק.
היא הלכה כמעט עד קצה השביל, מעבר לכרכרה של דאבאד ואז מעבר לכרכרת הגשם הפראי. היא הותירה את הגלימה הישנה והמרופטת שלה בפנים והחלה לחושו את צינת הערב. היא הצמידה את זרועותיה לחזה, נחושה לא לשפוך יין על קדמת גלימתה, והמשיכה לטייל. היא עצרה לבחון את הסמל על דלת כרכרה. זה היה סמל טפשי, תרנגול עם כתר. "קופרוס", אמרה לעצמה, ונגעה בסמל קלות, משננת אותו. המתכת נצצה קלות
621
ספינת קסם
בעקבות מגע אצבעה, והיא הבינה שהסמל עשוי מג׳'דזין. חמתבת לא הייתה פופולרית כיום כפי שהייחח פעם. כמה משחקני הרחוב עדיין הכינו את המצילות ואת פעמוני האצבע שלהם מג׳'דזין. חמתבת זהרה בכל פעם שנגעו בה. זה היה מחזה מופלא, אבל נחושת עדיין נשמעה טוב יותר. ובכל זאת, זה עוד דבר שהיא תוכל לספר לדלו. היא המשיכה לטייל בעצלתיים, ודמיינה איך תנסח את זה. "מוזר, לחשוב איך מגע אנושי גורם לג׳ידזין ולתכשיטי הלהבה כאחד לחחעו““ לחיים", ניסתה בקול. לא, לא בדיוק. היא חייחה זקוקה לחצח•ח דרמטית יות•.
כמעט לצדה, עין כחולה ניצתה לחיים. היא נסוגה בחופזה, והתבוננה שוב. מישהו עמד שם, נשען על ברב“ת משפחת קופרוס. הזוהר הכחול היה תכשיט שהוצמד לצווארו. הוא היה דק, עטוי גלימות כבדות בסגנון הגשם הפרא? צווארו היה עטוי בצעיף, פניו מכוסות •עלה כפני אישה. הוא ודאי היה הרכב שלהם.
"ערב טוב", אמרה בעוז, כדי לכסות על ההפתעה ח•גע'ח שלה, והחלה לחלוף על פניו.
"למעשה", אמר בקול שקט, "זה לא חייב להיות מגע אנושי. כל תנועה יכולה לגרום להם לבעור, מרגע שהם הוערו. רואה?" הוא הושיט לעברה יד עוטת כפפה, ואז הרעיד את פרק ידו. שתי אבנים כחולות קטנות הופיעו לפתע על חפת שרוולו. מלטה נאלצה לעצור ולהתבונן. זה לא היה כחול חיוור, כי אם כחול ספי• עמוק שריקד לבדו באפלה.
"חשבתי שהבתולים והירוקים הם הנדירים והיקרים ביותר", ציינה. היא לגמה מהיין שעדיין נשאה. זה נראה מנומס יותר מאשר לשאול איך קרה שדברים כאלה הגיעו לרשותו של
"זה נכון", הודה בקלות. "אבל אלה קטנים מאד. ופגומים מעט, אני חושש. הם נסדקו בתהל'! הוצאתם״. הוא משך בבחפיו. היא ראתה את התנועה בעלייתה ובנפילתה של האבן היקרה בגרונו. "סביר להניח שהם לא יבערו במשך זמן •ב. לא יותר משנה או שתיים. אבל לא יכולתי לראות אותם מושלכים".
"כמובן שלא!" הכריזה מלטה, כמעט מזו;ז;ת־ תכש'^ להבה
622
ספינת קטם
מושלכים? מזעזע. "אתה אומר שהם בוערים? האם הם חמים, אם כך?"
הוא צחקק בקול שקט. "אוה, לא בדרך הרגילה. הנה. תגעי באחד מהם". הוא שוב הושיט את זרועו לעברה.
היא שחררה את זרועותיה ממקומן סביבה והושיטה אצבע חששנית. היא נקשה על אחת מהאבנים בזהירות. לא. היא לא שרפה. היא התמלאה בעוז ונגעה בה שוב. היא הייתה חלקה וקרירה כמו זכוכית, למרות שהיא חשה חריץ קטנטן במקום אחד. היא נגעה בשנייה, ואז כרכה את זרועותיה סביבה. "הן יפהפיות", אמרה, ורעדה. "קפוא כאן בחוץ. כדאי שאשוב חזרה".
"לא, אל... כלומר... קר לך?"
"קצת. הותרתי את הרדיד שלי בפנים". היא פנתה ללכת.
"הנה. קחי את זה שלי. הוא קם והתיר את גלימתו.
"אוה, תודה לך, אבל אני בסדר. אני לא יכולה לקחת את הגלימה שלך ממך. אני פשוט צריכה לחזור פנימה". עצם המחשבה על הגלימה מגבו המיובל הנוגעת בבשרה גרמה לצינה שלה לגבור. היא מיהרה משם, אבל הוא בא בעקבותיה.
"הנה, קחי את הצעיף שלי, אם כך. הוא לא נראה מרשים, אבל הוא מחמם במידה מדהימה. הנה. קחי אותו בבקשה". הוא הוריד אותו, כולל אבן הלהבה, וכשהיא הסתובבה, כרך אותו על זרועה. זה היה חמים במידה מדהימה, אבל מה שעצר אותה מלהשליך את הצעיף חזרה עליו הייתה אבן הלהבה הכחולה שקרצה אליה.
"אוה", אמרה. לענוד אחת מאלה, ולו לרגעים ספורים... זאת הייתה הזדמנות גדולה מכדי שתוותר עליה. היא תמיד תוכל להתרחץ כשתשוב הביתה. "התואיל לאחוז את זה, בבקשה?" ביקשה ממנו, והושיטה את כוס היין שלה. הוא לקח אותה ממנה והיא לא בזבזה זמן בכריכת הצעיף סביב צווארה ו^פיה. הוא לבש אותו כצעיף, אבל ניתן היה לפתוח את המארג האוורירי עד שהוא היה כמעט של. והוא היה מחמם. מחמם מאד. היא סידרה אותו כך שהתכשיט הכחול נח בין שדיה. היא התבוננה בו. "זה כה יפה. זה כמו... אני לא יודעת כמו מה זה".
"יש דברים שדומים רק לעצמם. יש יופי שאינו בר השוואה", אמר בשקט.
623
ספעתקסם
"כן", הסכימה, בוהה לתוך עומק האבן. לאחר רגע, הוא הזכיר לה, "היין שלך?"
"אה". היא קימטה את מצחה לעצמה. "אני לא רוצה אותו יותר. אתה רשאי לקבל אותו, אם אתה רוצה".
"אני רשאי?" הייתה נימת הפתעה ושעשוע בקולו. כאילו איזון עדין כלשהו ביניהם הופר כעת לטובתו.
זה בלבל אותה לרגע. "כלומר, אם אתה רוצה אותו".
"אוה, אני רוצה", הבטיח לה. הרעלה שכיסתה את פניו הייתה חצויה. הוא היה מוכשר בהחלקת הכוס פנימה, והוא רוקן את היין בלגימה מיומנת. הוא הרים את הכוס הריקה לאור הכוכבים והתבונן בה לרגע. היא חשה שהוא מתבונן בה לפני שהוא הכניס את הכוס לתוך שרוולו. "מזכרת", הציע. בפעם הראשונה, קלטה מלטה שהוא מבוגר ממנה ושהשיחה הזאת אולי אינה נאותה, שניתן אולי לפרש את כל המילים האגביות האלה בתור משהו עמוק יותר. נערות טובות לא עומדות בחושך ומפטפטות עם רכבים זרים. "כדאי שאשוב פנימה. אמי תתהה היכן אני", תירצה.
"אין ספק", מלמל את הסכמתו, והשעשוע שוב היה שם. היא החלה לחוש פחד מועט מפניו. לא. לא פחד. חשש. נראה שהוא חש את זה, שכן כשהיא ניסתה ללכת משם, הוא בא בעקבותיה. הוא ממש הלך לצדה, כאילו מלווה אותה. היא חששה-למחצה שהוא ייכנס לרחבה בעקבותיה, אבל הוא עצר בדלת.
"אני זקוק למשהו ממך, לפני שתלכי", ביקש לפתע.
"כמובן". היא הרימה את ידיה לצעיף.
"שמך".
היא עמדה דוממת מאד. האם הוא שכח שהיא לובשת את הצעיף שלו עם התכשיט הבוער? אם כן, היא לא עמדה להזכיר לו. אוה, היא לא תחזיק בו. לא לתמיד, רק די זמן כדי להראות לדלו. "מלטה", אמרה לו. די והותר משמה כדי שהוא יוכל לגלות מי מחזיקה בצעיף שלו כשייזכר בו. לא מספיק כדי שיוכל למצוא אותו מהר מדי.
"מלטה"." הוא נתן למילה לעמוד באוויר, מצפה להמשך. היא העמידה פנים שאינה מבינה. "אני מבין", אמר כעבור רגע. "מלטה. ערב טוב, אם כך, מלטה".
624
ספינת קסם
"ערב טוב". היא פנתה ומיהרה להיכנס בדלתות האולם הגדולות. מרנ; שחייתח בפנים, היא נחפזה להסיר את הצעיף וחתבשיט־ היא לא ידעה ממה נארג הצעיף, אבל הוא היה דקיק כקורי עכביש. כשהיא לחצה אותו בידיה, הוא היה קטן מספיק כדי להיכנס בנוחות בכיס שנתפר בגלימחח־ היא אחסנה אותו שם. אז, בחיוך קטן של סיפוק, היא שבה לאולם. אנשים שם עדיין נאמו על פי תור. חכסnוח, פשרות, מרידות, עבדות, מלחמה, חרמות. נמאס לה מכל זה. היא רצתה שהם פשוט יוותרו ויהיו בשקט כדי שאימא שלה תיקח א^ה הביתה, שם תוכל לבחון את תכשיט הלהבה בפרטיות nר•ח״
נראה ששאר הסבך לא חש שמשהו אינו כשורה. אולי ססוריאה חש אי-נוnוח מסוימת, אבל האחרים היו מרוצים. המזון היה שופע והושג בקלות, והשפע היה חמים, וחמלnים החדשים העירו צבעים מרגשים בעורות החדשים שהשלת הישנים nשפח־ הם השילו לעתים קרובות, שכן המזון היה עשיר והגדילה חייחח קלה. אולי, חשבה שריב“ בחוסר שביעות רצון, זה כל מה שהאחרים חיפשו. אולי הם חשבו שהחיים העצלים האלה של תזונה והשלת עור היא הלידה מחדש. היא לא חשבה כך•
היא ידעה שמולקין מחפש ח•כח מעבר לכך. שאר הסבך היה קצר רואי כשלא ראה את חחרדח והמצוקה של מולקין. הוא הוביל אותם צפונה, בעקבות צל המספק. כמה פעמים הוא עצר בזרמים חמימים של מים לא מלוחים, טעם וטעם שוב את האטמוספרות הזרות. חאnרים תמיד רצו להיחפז אח“ המספק. פעם חרחים אותם ^•יאה בכך שהושיט את הצווארון שלו וקרא תיגר על המשך חחקדמוחם כדי לעצור את המעקב המטופש שלהם. אבל רגעים לאחר מכן, סג• מולקין את הלסת שלו בבלבול, ועזב את הזרם החמים, לתפוס שוב את מקומו בצל המספק.
שדיבר לא חוס“דה במיוחד כשהמספק עצר ומולקין הסתפק כהישארוח קרוב אליו. מי היא שתפקפק בזה שניחן בזיכרונות
625
ספינת קסם
העתיקים? אבל כשהמספק הפך את נתיבו ושב דרומה, ומולקין אמר להם לבוא בעקבותיו שוב, היא החלה לחוש חרדה. משהו, חשה, אינו כשורה. נראה שססוריאה חולק את אי-הנוחות שלהם.
הם ראו סבכים אחרים נעים בעקבות מספקים אחרים. כולם נראו מרוצים ושבעים. בזמנים כאלה תהתה שריבר האם האשמה היא בה. אולי היא חלמה על יותר מדי, אולי היא פירשה את התורה הקדושה באופן מילולי מדי. אבל אז היא ראתה כמה מוסחת דעתו של מולקין, גם בעיצומה של סעודה. בעוד האחרים נשכו ופיטמו את עצמם, הוא היה מפסיק לאכול לפתע ונותר תלוי ללא תנועה, לסתותיו פעורות, זימיו שואבים בעודו מחפש ניחוח חמקני כלשהו. ולעתים קרובות, לאחר שהמספק עצר לזמן מה והאחרים בסבך נחו, מולקין התרומם, כמעט עד המחסור, והחל ריקוד מתפתל בעיניים עצומות. בזמנים כאלה, ססוריאה עקב אחריו בריכוז שכמעט והשתווה לזה שלה. שוב ושוב קשר מנהיגם את גופו בקשרים ואז זרם דרך הקשר, הופך את כל עורו לרגיש יותר לכל מה שהאטמוספרה יכולה לומר לו. הוא חצרץ לעצמו קלות לסירוגין, מקטעים של שטויות משולבים עם התורה הקדושה. לפעמים הוא הרים את ראשו מעל השפע, אל תוך המחסור, ואז נתן לעצמו לשקוע שוב, בעודו ממלמל על האורות, האורות.
שדיבר לא יכלה לסבול את זה עוד. היא נתנה לו לרקוד עד שהתשישות החלה לעמעם את עיניו הכוזבות. בעייפות אטית, הוא החל להיסחף חזרה לעבר nהרהיה. כצווארונה רפוי ולא קורא תיגר, היא התקרבה אליו בעודו יורד וירדה אתו. "מולקין", חצרצה בשקט. "האם החזון שלך כשל? האם אבדנו?"
הוא פקח את עיניו ולטש בה מבט. כמעט בעצלות קפץ את גופו סביבה ברפיון, מושך אותה אתו אל הבוץ הרך. "לא רק מקום", אמר לה כמעט בחלומיות. "זה גם זמן. ולא רק זמן ומקום, כי אם סבך. סבך שכמוהו לא נאסף מאז הזמנים העתיקים. אני כמעט ומריח את זה אשיר זוכר יי.
שריבר הרעידה את גופה המלופף, וניסתה לקרוא את הזיכרון שלו "מולקין האם אתה אינך זה אשר זוכר?"
626
ספינת קסם
"אני?" עיניו כוסו שוב. "לא. לגמרי. אני יכול כמעט לזכור. אני יודע שיש מקום, וזמן וסבך. כשאחווה אותם, אכיר אותם ללא ספק. אנחנו קרובים, קרובים מאד, שדיבר. עלינו להחזיק מעמד ולא לפקפק. הזמן בא והלך לעתים כה קרובות, ואנו החמצנו אותו. אני חושש שאם נחמיץ אותו שוב, זיכרונותינו מהזמנים העתיקים ידהו, ולעולם לא נשוב להיות מה שהיינו".
"ומה היינו?" שאלה, רק כדי לשמוע אותו מאשר את זה.
"היינו האדונים הנעים בחופשיות במחסור ובשפע. כל מה שאחד ידע, כולם ידעו, וכולם חלקו את זיכרונות כל הזמנים, מההתחלה. היינו רבי עוצמה וחזקים, וזכינו לכבוד ולהערצה מהיצורים בעלי המוחות הפחותים יותר".
"ומה קרה אז?" שאלה שריבר את השאלה המקובלת.
"הגיע הזמן להתעצב מחדש. לשלב את מהות הגופות שלנו, וכך ליצור בריות חדשות, לזכות בחיות חדשה ובכוחות חדשים. הגיע הזמן לבצע את המחזור העתיק של איחוד וניתוץ, ולגדול שוב. הגיע הזמן לחדש את גופינו".
"ומה יקרה כעת?" השלימה את חלקה בטקס.
"על כולם לבוא יחדיו לזמן ולמקום של האספה. כל הזיכרון ייחלק שוב, וכל מה שהוחזק בבטחה על ידי אחד יינתן חזרה לכל. המסע ללידה מחדש יושלם, ונתרומם שוב בניצחון".
"כך יהא", אישר ססוריאה ממקום קרוב בסבך. "כך יהא".
627
ספעתקסם
25
קנדלטאון
קנדלטאון חייחח נמל סחר קטן ושוקק חיים בחצי האי מארו. אלתיאה חייחח כאן בעב•, עם אביה. בעודה עומדת על סיפון הקוצר ומתבוננת סביב בנמל שוקק הח''ם, נראה לה לפתע שאם היא תקפוץ מהספינה ותרוץ במורד המזח, היא ודא' תמצא את ■' הוויוואסיה קשורה לו ואת אביה על סיפונה כפי שהיה פעם. הוא יהיה בסלון הקפטן, מקדם את פניהם של סוחרים מהעיר. ברנד' משובח ודג מעושן וגבינה מיושנת יוגשו, והאווירה חחיח של משא ומתן חב•' בעודו מציע את המטען שלו לסחורות
או למעות שלהם. החד• יהיה נקי ונעים, והתא של אלתיאה יהיה שוב כפי שהיה, המחסה האישי שלה.
כאב חכמיחח הפתאומ' שחשה כלפי ^• היה כאב פיזי mra. היא תהתה היכן הסמנה שלה, ואיך היא מסתדרת תחת ידיו של קייל. היא קיוותה שוינטרו הפך לבן לוויה טוב לה, למרות הקנאה שהבסיnח שאיש לעולם לא יכיר את הוויוואסיה טוב בקרוב, הבט^ה לעצמה ולספינה הרחוקה שלה. בקמ□
"בחור!" המילה החדה נשמעה קרוב מאnוריח, והיא קפצה לפני שזיהתה את קולו של בראשן ואת הצחוק שבשימושו במילה. ובכל זאת, "אדוני?" שאלה, פונה בחופזה.
628
ספעתקסם
"קפטן רוצה לראות אותך".
"כן, אדוני", השיבה וקפצה ללכת.
"חכה רגע אחד".
היא שנאה את הדרך שהוא התבונן סביב לראות האם יש מישהו אחר לידם, או אפילו צופה בהם. הוא לא הבין שזה אות שמשהו נסתר מתרחש ביניהם? מה שהיה חמור יותר, הוא התקרב אליה, כדי לדבר בקול שקט יותר.
"ארוחת ערב בחוף?" הוא הקיש על הנרתיק שלו, כך שהמטבעות בתוכו צלצלו. תווית ספינה שהוחתמה זה עתה הייתה תלויה מחגורתו לצד הנרתיק.
היא משכה בכתפיה. "אם אקבל חופש, אולי אוכל בחוף". היא בחרה במכוון להחמיץ את ההזמנה בשאלתו.
עיניו נעו על פניה באטיות. "כוויית הנחש כמעט נעלמה. לזמן מה, חששתי שתהיה לך צלקת".
אלתיאה משכה בכתפיה, מסרבת לפגוש את העדינות במבטו. "מה היא עוד צלקת למלח? אני בספק האם מישהו אחר על הסיפון הבחין או יבחין בכך".
"אז החלטת להישאר עם הספינה?"
"אעבוד בה כל עוד נישאר בנמל. אבל נראה לי שיש לי סיכוי טוב יותר למצוא ספינה חזרה לבינגטאון מכאן מאשר מהנמלים הקטנים האחרים בהם הקוצר יבקר לאחר זה". היא ידעה שהיא לא צריכה להוסיף, אבל סקרנות פתאומית גרמה לה לשאול, "ואתה?"
"אני עוד לא יודע". הוא חייך אליה לפתע וסיפר לה בסוד, "הציעו לי להיות חובל שני. שכר כמעט כפול מזה שהתחלתי אתו וזה נראה טוב בהרבה על כרטיס מאשר חובל שלישי. אולי אשאר על סיפונה, רק בשביל זה. אמרתי להם כן, אבל עוד לא חתמתי על מסמכי הספינה". הוא צפה בפניה בקפידה רבה בעודו אומר, "מצד שני, אם נמצא ספינה טובה ששבה לבינגטאון, אולי יהיה טוב לראות שוב את הבית".
לבה צנח לתוך בטנה. לא. אסור שזה ימשיך. היא אילצה חיוך אגבי להופיע על שפתיה וצחקה. "באמת, מה הסיכויים ששנינו נעלה על אותה הספינה שוב? לא גדולים במיוחד, לדעתי".
629
ספינת קסם
הוא המשיך לצפות בה בקפידה כה רבה. "תלוי כמה ננסה", הציע. הוא שאף. "דיברתי בזכותך כאן. אמרתי שאני חושב שעשית יותר את עבודתו של מלח אמיתי מאשר של נער סיפון. הראשון הסכים אתי. סביר להניח שזה הדבר שהקפטן רוצה לדבר אתך עליו, להציע לך תנאים טובים יותר כדי להישאר".
"תודה לך", אמרה במבוכה. לא מכיוון שהיא חשה אסירת תודה, כי אם בגלל שחשה את הכעס שלה מתחיל להתעורר. האם הוא חושב שהיא צריכה שהוא "ידבר בזכותה" כדי שיראו אותה כימאית טובה? היא הייתה שווה בהחלט את השכר שהם שילמו למלח רגיל, במיוחד לאור העובדה שהיא גם ידעה לפשוט עור. היא חשה כאילו הוא גזל ממנה ברמייה את הכבוד העצמי והשווי שלה, בכך שדיבר בזכותה. היא הייתה צריכה להפסיק שם, אבל היא שמעה את עצמה אומרת, "נראה לי שהם ראו את זה בעצמם".
הוא הכיר אותה טוב מדי לעזאזל. "לא התכוונתי לזה ככה", נחפז להתנצל. "כל אחד יכול לראות שאת שווה את השכר שלך. תמיד היית מלחית טובה, אלתיאה, והזמן שלך על סיפון הקוצר הפך אותך לטובה עוד יותר. אם הייתי צריך לעבוד על החיבל בזמן סופה, הייתי בוחר בך להיות שם אתי. ניתן לסמוך עלייך, למעלה או על הסיפון".
"תודה לך", אמרה שוב, והפעם זה נשמע מסורבל עוד יותר, מכיוון שהיא התכוונה לזה. בראשן לא חילק מחמאות סתם. "כדאי שאתייצב אצל הקפטן אם אני רוצה שהוא ימשיך לחשוב עלי טובות", הוסיפה, כדרך להתרחק ממנו מהר.
היא פנתה ממנו, אבל הוא קרא בעקבותיה, "אני חופשי לרדת לחוף. אני הולך למרזבים האדומים. אוכל טוב, ושיכר טוב יותר וזול. להתראות על החוף".
היא נחפזה ממנו, וקיוותה שבכך שהתעלמה מהמבט המוזר שלו לעברה, היא יכלה לשכוח מזה. לעזאזל אתו. היא קיוותה לגור על הסיפון ולעבוד בפריקה ובאספקה מחדש של הספינה עד שתמצא מקום באחרת. אבל אם בראשן הפך את זה לבעייתי מדי, היא תיאלץ לרדת לחוף ולשלם על חדר. שפתיה היו
630
ספינת קסם
מכווצות בחוזקה כשהיא נקשה על דלתו של קפטן סיקל. היא ניסתה להחליק את פניה להבעה סבירה יותר כששמעה את ה״יבוא" הקצר שלו.
היא ראתה את חדר האוכל של הקצינים רק פעם או פעמיים במשך ההפלגה. עכשיו כשנכנסה לתוכו, היא חשבה שהוא עוד פחות מרשים מכפי שחשבה בעבר. זאת אמנם הייתה ספינה שעובדת קשה ושמן ובשר הם מטען מלוכלך, אבל אביה מעולם לא היה סובל את הערבוביה שראתה שם. קפטן סיקל ישב מאחורי השולחן, בעוד החובל הראשון עמד מאחוריו. הייתה כספת על השולחן בנוסף לערימה של כרטיסי עור וחותם הספינה. היא ידעה שכמה אנשים זכו לתשלום מוקדם יותר באותו היום. אלה שבאו לסיפון כבעלי חוב או אסירים, ירדו מהספינה כאנשים חופשיים. אמת, הם לא זכו לשכר על השנה הארוכה שבילו על הספינה, רק כרטיס העור המוחתם שהראה שהם עשו את הזמן שלהם, וקבלה להראות שהחוב שלהם שולם בעבודה. היא מצאה את עצמה תוהה לאיזה מן בתים האנשים האלה שבו, אם בתיהם עדיין היו קיימים. אז היא חשה את מבטו המצפה של הקפטן עליה והתרכזה שוב במצבה.
"מתייצב, אדוני", אמרה בזריזות.
הוא התבונן ביומן הפתוח לפניו. "אתל. נער הספינה. ורשום לי כאן שהרווחת בונוס בפשיטת עור עבורנו. זה נכון, בחור?"
"כנאדוני". הוא ידע את זה, היא ידעה את זה. היא המתינה לשמוע מה עוד הוא רצה לומר.
הוא עלעל בספר אחר שעל השולחן, ועבר על הרשומות באצבעו. "רשום לי כאן ביומן הספינה שהפעולה הזריזה שלך מנעה מהחובל השלישי שלנו להיות מגויס, וגם ממך. שלא לדבר על כמה אנשים מספינות אחרות. בנוסף", הוא דפדף קדימה לציון אחר ביומן, "החובל ציין שביום שבו תפסנו את הנחש, הפעולה הזריזה שלך מנעה מאדם אחר ליפול מעבר לסיפון. זה נכון, ילד?"
היא התאמצה לא לחייך אבל לא יכלה לעשות דבר בנוגע לסומק המרוצה שעלה על לחייה. "כנאדוני", הצליחה לומר, והוסיפה, "לא חשבתי שמישהו הבחין בדברים האלה".
631
ספינת קסם
הכיסא של הקפטן חרק בעודו נשען בתוכו. "אנחנו מבחילים בדבחם רבים מכפי שהאנשים על הסיפון חושדים. עם צוות בגודל הזה, כשחצי מהם שא“יוח כלא, אני תלוי בקצינים שלי שישגיחו, ויראו מי שווה משהו ומי לא". הוא הרכין את ראשו לעברה. "עלית לספינה בבינגטאון כנער סיפון. ברצוננו שתמשיך אתנו, אתל".
"תודה לך, אדוני". ללא הצעה של העלאה בשכר או במעמד? זה מה ששווים דבריו של בראשן
"זה מתאים לך, אם כך?"
היא שאפה אוויר. אביה תמיד העדיף יושר מאנשיו. היא תנשה זאת כאן. "אני לא בטוח, אדוני. הקוצר היא ספינה מצוינת, ואין ל' מילה לומר נגדה. אבל חשבתי שברצוני לעשות את דרכי חזרה לבינגטאוף ולהגיע לשם מהר מכפי שהקוצ“ תיקח אותי. מה שהייתי רוצה לעשות, אדוני, הוא לקחת את השכר והכרטיס שלי עכשיו, אבל להישא“ על הסיפון ולעבוד כל זמן שהיא בנמל. ואם לא אמצא משרה אחרת לפני שהקוצ“ תפליג, אולי אוכל להישאר על סיפונה בכל זאת".
יושר לא התגלה כגישה מוצלחת. פניו של הקפטן האפילו. הוא בבירור האמין שהוא הציע לה הצעה הוגנת דיה כדי שהיא תישאר על הסיפון. הוא לא היה מרוצה מכך שהיא שקלה לחפש הצעה טובה יות•. "to□ יש לך זכות לשכר ^^0 שלך, אבל באשר לגישת ה׳אולי ואם׳ שלך, ובכך, אנו מחשיבים מאוד נאמנות על סיפון הספינה הזאת. אתה בבירו• חושב שתוכל למצוא הצעה טובה יותר במקום אחר".
"לא טובה יותר, לא אדוני. הקוצ“ היא ספינה מצוינת, אדוני, ספינה מצוינת. פשוט קיוויתי למצוא ספינה שתיקח אותי הביתה מעט מוקדם 'ותר". .
"ביתו של מלח הוא הספינה שלו", ציין קפטן סיקל בכבדות.
"חחבוונתי לנמל הבית, אדוני", תיקנה אלתיאה בחולשה. היא ^•ו• לא התמודדה עם זה
"טוב. הבה נתחשבן אתך ונשלם לך. ואתן ל! גם את הכרטיס שלך, שכן אין לי תלונה על העבודה שעשית. אבל איני מוכן
632
ספינת קסם
שתישאר על הסיפון שלי בעודך מקווה למשרה טובה יותר. הקוצר אמורה להפליג תוך חודש. אם תחזור לפני שגרים עוגן ותרצה את המשרה שלך בחזרה, טוב, נראה. קל מאוד למצוא מישהו שיעשה אותה, אתה יודע".
"כנאדוני". היא נשכה את שפתה כדי לא לומר יותר מכך. כשהקפטן חישב את השכר והבונוס שלה ומסר לה אותו, היא נתנה לו ציון גבוה על יושר. הוא אמנם היה בוטה וחסר רחמים, אבל הוא עדיין מסר לה את השכר המגיע לה, עד רסיס הנחושת האחרון. הוא העביר לה את הכסף, ובזמן שהיא הכניסה אותו לכיסה, הוא הרים כרטיס ספינה ובפטיש וחותמת תקע בו את חותמת הקוצר. הוא ניגב עליו דיו כדי שיבלוט טוב יותר, ולקח כלי כתיבה מעור. "שם מלא?" שאל כלאחר יד.
מוזר, המקומות בהם העולם תופס אותך. איכשהו היא לא צפתה את הרגע הזה. היא שאפה עמוקות. זה חייב להיות בשמה, או שזה לא יהיה שווה דבר. "אלתיאה וסטריט", אמרה בקול שקט.
"זה שם של בת", התלונן הקפטן בעודו חורט את האותיות על הכרטיס.
"כנאדוני", הסכימה בקול שקט.
"מה בשם סא גרם להורים שלך לתלות עליך שם של בת?" שאל בעצלתיים בעודו מתחיל לחרוט את ה"וסטריט".
"אני מניח שהשם מצא חן בעיניהם, אדוני", השיבה. מבטה לא מש מידיו בעודו מכניס בקפידה את האותיות על העור. כרטיס של ספינה, וכל ההוכחה שהיא הייתה זקוקה לה כדי לגרום לקייל לקיים את הבטחתו ולהחזיר לה את הספינה שלה. היד הרושמת האטה, ואז עצרה. הקפטן הרים את ראשו ופגש את מבטה. קמט העמיק במצחו. "וסטייט. זה שם של סוחרים, לא?"
פיה היה יבש לפתע. "כן -" החלה, אבל הוא קטע אותה בהינף יד.
הוא הפנה את תשומת לבו לחובל הראשון. "לוסטריטים הייתה הספינה ההיא, מה היה שמה? ספינה חיה?"
החובל משך בכתפיו, וקפטן סיקל פנה חזרה אליה בחדות. "מה היה שמה של הספינה?"
633
ספינת קסם
"הוויוואסיה", אמרה אלתיאה בקול שקט. גאווה הסתננה לקולה בין אם רצתה בה או לא.
"והבת של הקפטן עבדה על הסיפון לצד הצוות", אמר קפטן סיקל באטיות. הוא לטש בה מבט. "את הילדה ההיא, נכון?" קולו היה קשה כעת, והמילים היו האשמה.
היא עמדה זקוף מאד. "כנאדוני".
הוא השליך את כלי החריטה בגועל. "תוריד אותה מהספינה שלי!" צעק על החובל הראשון.
"אני אלך, אדוני. אבל אני זקוקה לכרטיס הזה", אמרה אלתיאה בעוד החובל מתקדם לעברה. היא עמדה במקומה. היא לא תבייש את עצמה בכך שתברח ממנו כעת.
הקפטן נחר בגועל. "לא תקבלי שום כרטיס ממני, לא עם חותמת הספינה שלי עליו! את חושבת שאני אתן לך להפוך אותי לנושא לצחוק בכל צי הטבח? האיש שהפליג עם אישה במשך עונה שלמה ולא ידע את זה? זה יהיה צחוק יפה על חשבוני! אני צריך לנער את השכר שלך מהכיסים שלך על שקר כזה. אין פלא שהיו לנו כאלה צרות עם נחשים, יותר מאי-פעם. כולם יודעים שאישה על הסיפון מושכת נחשים. יש לנו מזל רב מאוד שהגענו לכאן בחיים, לא תודות לך. תוציא אותה מכאן!" את המילים האחרונות הוא שאג אל החובל, שהבעתו הראתה שהוא חולק את דעתו של הקפטן שלו.
"הכרטיס שלי", אמרה אלתיאה בייאוש. היא זינקה לעברו, אבל הקפטן חטף אותו. היא תיאלץ לתקוף אותו כדי לקחת את הכרטיס. "בבקשה", התחננה בפניו כשהחובל אחז בזרועה.
"צאי מכאן ורדי מהספינה שלי!" נהם בתשובה. "תשמחי מאוד שאני נותן לך זמן לארוז את הציוד שלך. אם לא תצאי מכאן עכשיו, אורה להוריד אותך למזח בלעדיו. כלבה-זונה שקרנית. עם כמה מאנשי הצוות שלי שכבת כדי לשמור על הסוד שלך?" שאל בעוד החובל דחף אותה לעבר הדלת.
אף אחד, רצתה לומר בכעס. אף אחד מהם. אבל היא שכבה עם בראשן, ולמרות שזה לא היה עניינו של איש פרט לה, זה היה הופך את ההכחשה לשקר. אם כך, "זה לא הוגן", היה כל מה שהצליחה לפלוט.
634
ספינת קסם
"זה הוגן יותר מכפי שזה ששיקרת לי היה הוגן!" שאג קפטן סיקל.
החובל דחף אותה מהחדר. "קחי את הציוד שלך!" נהם בלחישה פראית. "ואם אשמע אפילו שמועה על זה בקנדלטאון, אמצא אותך בעצמי ואראה לך איך אנחנו מטפלים בזונות שקרניות". חרחיפח שדחף אותה גרמה לה למעוד לאחו“. היא איזנה את עצמה בעודו טורק את הדלת מאnו“יו: היא חתנוררח בכוח הכעס והאכזבה שלה בעודה בוהה בפיסת העץ שנסגרה בינה לבין הכרטיס שלה. זה לא נראה אמיתי. חודשי העבודה הקשה, ובעבור מה? חופן המטבעות שנער סיפון שווה. היא הייתה מחזירה אותם בשמחה, וכל דבר אחר שהיה לה בעבור פיסת העור שהוא ודאי גזר ברגע זה. בשפנחח ללכת משם באטיות, היא קלטה את רלר מתבונן בה. הוא הרים גבה תוחח־
"הורידו אותי מחספינח", אמרה קצרות. זאת הייתה אמת וההסבר הקצ• ביות•.
"על מה?" תבע המלח, שהלך בעקבותיה בעודה צועדת לסיפון הקדמי כדי לאסוף את חפציה המו;סים.
היא רק משכה בכתפיה ונדה בראשה. "לא רוצה לדבר", אמרה בגסות, וקיוותה שהיא נשמעת כמו נער מתבגר כועס ולא כמו אישה על סף דמעות היסטריות. שליטה, שליטה, שליטה, לחשה לעצמה בעודה יורדת פעם אn“ונח למקום הצפוף הדחוס שהיה ביתה במשך כל החורף. נדרשו רק כמה רגעים כדי לקחת את חפציה ולדחוף אותם לתוך שק הים שלה. היא הניפה אותו על כתפה וירדה מהספינה. כשרגלה נגעה במזח, היא חתכוננח סביב בעיניים חדשות. קנדלטאוף מקום נורא להיות בו בלי כלום חוץ מחופן מטבעות ותיק ים.
איש הפנה את מבטו ולטש בו מבט מוז“. בראשן התבוט בו ואז הפנה את מבטו. הוא הבין שהוא צועד במורד הרחוב עם חיוך מטופש על פניו. הוא משך בכתפיו לעצמו. היהה לו זכות לחייך. הוא היה גאה בה. היא נראתה בדיוק כמו כל נע• סיפון קשוח, כשעמדה שם על סיפון הקוצר. הקבלה האגבית של ההזמנה שלו,
635
ספינת קסם
הזווית השחצנית של הכובע שלה, אלה היו מושלמים. במבט לאחור, המסע שהוא ציפה שיהרוג אותה היה למעשה טוב עבורה. היא החזירה לעצמה משהו, משהו שהוא האמין שקייל הוציא ממנה בכוח, מרגע שתפס את הפיקוד כקפטן של הוויוואסיה. אובדן הדבר הזה היה מה שהפך אותה לבלתי נסבלת במשך המסע האחרון. זה שינה את החוצפה שלה לארסיות, את נטייתה למשחק הוגן לנקמנות. ביום שבו אביה מת, הוא חשב שהניצוץ האחרון של אלתיאה הישנה כבה. הוא לא ראה זכר לו עד אותו היום בשממה כשהיא החלה לפשוט את עורם של דובי הים. משהו השתנה בה באותו היום. השינויים התחילו שם, והתגברו, כפי שהיא עצמה התחזקה והתקשחה. בלילה שבו היא באה אליו בנוק, הוא הבין לפתע ובאופן מוחלט שהיא חזרה להיות אלתיאה הישנה. הוא הבין גם כמה התגעגע אליה.
הוא שאף שאיפה עמוקה של אוויר יבש וחופש. שכרו היה בכיסיו, הוא היה חופשי כציפור, וציפה לזכות בחברה טובה מאוד הערב. מה יכול להיות טוב עתר? הוא החל לחפש את השלט של המרזבים האדומים. החובל הראשון חייך והמליץ על הפונדק כמקום נקי למלח חסכן כשבראשן ציין שהוא עשוי לבלות את הלילה על החוף. החיוך של החובל ציין בבירור שהוא לא ציפה שבראשן יבלה את הלילה לבדו. למעשה, גם בראשן לא ציפה לכך. הוא הבחין במרזבים האדומים של הפונדק זמן רב לפני שראה את השלט הצנוע שלו.
בפנים, הוא מצא מקום נקי אבל כמעט נזירי. היו רק שני שולחנות וארבעה ספסלים, כולם מלוטשים עד שהיו נקיים כסיפון של ספינה טובה. המרצפות כוסו בחול לבן. העץ שבער באח היה עץ סחף. הלהבות רקדו בצבעים רבים. המקום היה ריק מלקוחות. הוא עמד במשך זמן מה בחדר הפתוח לפני שאדם צלע החוצה לקדם את פניו. הוא ניגב את ידיו על הסינר שלו בעודו מתקרב. הוא בחן את בראשן כמעט בחשדנות לפני שאמר לו "יום טוב".
"הבית שלך הומלץ בפני. כמה בעבור חדר ואמבט?"
שוב הייתה הבחינה המדוקדקת ההיא, כאילו האיש ניסה
636
ספינת קסם
להחליט כמה בראשן יכול להרשות לעצמו. האיש היה בגיל העמידה, טיפוס מצולק ים שהלך כעת על רגל שנפגעה קשות. סביר להניח שזה מה שסיים את ימיו על הים. "שלוש", אמר בהחלטיות. אז הוא הוסיף, "אתה לא הטיפוס שיבוא שיכור וישבור דברים, נכון? כי אם כן, אין במרזבים האדומים מקום עבורך".
"אני אבוא שיכור, כן, אבל אני לא שובר דברים. אני ישן".
"אמם. טוב, אתה ישר, זה לזכותך". הוא הושיט לקבלת המעות, וברגע שקיבל אותן שם אותן בכיסו. "קח את החדר משמאל בראש המדרגות. אם אתה רוצה אמבט, יש בית משאבה ואח ואמבט בסככה מאחור. האש מכובה, אבל לא נדרש הרבה כדי להדליק אותה. דאג לעצמך וקח כמה זמן שאתה רוצה, אבל תשאיר את הכול מסודר כפי שמצאת. אני מנהל כאן מקום מסודר. יש כאלה שזה לא מוצא חן בעיניהם, הם רוצים להיכנס ולשתות ולאכול ולצעוק ולהתקוטט בכל שעה. אם זה מה שאתה רוצה, תיאלץ ללכת למקום אחר. זה מקום שבו אדם יכול לשלם על מיטה נקייה ולקבל אותה. לשלם על ארוחה מבושלת היטב ולקבל אותה. לא משהו מפואר, אבל אוכל טוב ונקי שבושל היום, וספל ישר של בירה טובה לצדו. אבל זאת לא מסבאה וזה לא מקום להימורים או למשחקים על כסף. לא, אדוני. זה מקום נקי. מקום נקי".
הוא מצא את עצמו מהנהן בנוקשות בתשובה לאיש המבוגר והפטפטן. בראשן החל לחשוד שהחובל ששלח אותו לשם התלוצץ על חשבונו. ובכל זאת, הוא היה שם, וזה היה מקום שקט ונקי וכנראה מקום עדיף לארח את אלתיאה מאשר מסבאה צפופה ורועשת. "אני אלך אחורה להתרחץ, אם כך", הכריז כשבעל הבית עצר לנשום. "אוה, וחבר שלי לספינה עשוי לבוא לכאן לפגוש אותי. הוא יחפש את בראשן. זה אני. שמו של הנער הוא אתל. האם תבקש ממנו לחכות לי?"
"כן, אומר לו שאתה כאן". בעל הבית עצר לרגע. "הוא לא מהחוגגים, נכון? לא הטיפוס שיבוא שיכור ויקיא על הרצפה שלי ויפיל את הספסלים שלי, נכון?"
637
ספינת קסם
"אתל? לא, לא הוא. ודאי שלא". בראשן נחפז לסגת מהדלת האחורית. בסככה קטנה בחצר מרוצפת, הוא מצא את משאבת המים, אבוס אמבט ואח כפי שבעל הבית הבטיח. כמו בית ההארחה, בית חמשאכח היה נקי במידה כמעט מוגזמת. והמגבות הגסות שהיו תלויות על ווים נראו נקיות, אם כי שnוקוח, והאבוס לא הראה זכר לשומן של אדם אnר־ זה לא •ע, אמר בראשן לעצמו, לשהות במקום נקי. הוא שאב כמה דליי מים וחימם אותם. בגדי החוף שלו היו כחnתיח התיק שלו. הם נקיים, אם כי הריחו מעט מעופשים. הוא תלה את החולצה חמפוספסח וחגדכיים ומכנס' הצם• הטומה שלו שיתאווררו לצד האח. היה סי• של סבון ר! והוא לקח ממנו. הוא הוריד כמה שכבות של שומן ומלח ואולי גם שכבה של עור לפני שסיים. בפעם הראשונה מזה שבועות הוא הוציא את שערו מהצמה, שטף אותו ואז קלע אותו שוב. הוא היה שמח לטבול באמבט במשך זמן מה, אבל הוא לא רצה שאלתיאה תnבח לו. אז הוא קם וייבש את עצמו וקיצר את זקנו לצורתו הקודמת ולבש את בגדי החוף חנקיים שלו. הנאה גדולה ללבוש בגדים נקיים, חמימים ויבשים על עור נקי, חמים ויבש. האמבט הוחי“ אותו כמעט לאה, אבל זה לא היה משהו שארוחה טובה וספל של בירה קרה לא יתקנו. הוא תחב את הבנרים המלוכלכים שלו חזרה בתיק הים שלו וסידר את החד“ במהי“ות. מחר הוא ימצא מכבסה שבה ינקו את כל בגדיו, פרט לאלה שהיו כה מזוהמים שלא הייתה להם תקווה. הוא חש כמו אדם חדש כששב לבית חחארחח כדי לאכול ולחכות לאלח'אה־
היא מעולם לא חייתח לבדה בנמל ז•. בעבר, תמיד היו לה חברים לספינה וספינה לחזור אליה עם רדת הלילה. עדיין לא חייתח שעת אחר צהריים מאוחרת, אבל היום נראה לפתע קר ואפור יותר. היא התבוננה סביב שוב. העולם היה לפתע מקום חסר קצה וחס“ צו״ה. ללא ספינה, ללא חובות, ללא קשרי משפחה. •ק המעות בכיסה והתיק על גבה. תערובת משונה של חnושות תקפה אותה לפתע, היא חשה בעת ובעונה אחת
638
ספעתקסם
אומללה ובודדה, מרוסקת על ידי סירובם לתת לה כרטיס, אבל באופן מוזר רבת עוצמה ועצמאית. פזיזה. זאת הייתה המילה. נראה שלא היה דבר שהיא יכולה לעשות שיהפוך את המצב לגרוע מכפי שהוא. היא יכולה לעשות כל מה שהיא רוצה כרגע, ולא לתת דין וחשבון לאיש, מכיוון שלאיש לא היה אכפת. היא יכולה להשתכר במידה מבישה או לבזבז כל מטבע שיש לה בלילה נהנתני של מזון, יין, מוזיקה וסביבה אקזוטית. כמובן שעדיין צריך לדאוג בקשר למחר, אבל תמיד צריך להתמודד עם מחר. ואם היא תבחר לנגוח במחר בראשה, איש לא יאסור זאת עליה, איש לא יאמר לה שתתבייש ביום למחרת.
הרי תכנון קפדני לא ממש השתלם עבורה לאחרונה.
היא משכה את התיק שלה פעם אחרונה וכיוונה את הכובע שלה בכוונה בזווית עליזה יותר. היא צעדה במורד הרחוב, בוחנת כל פרט של העיר. בקרבה כזאת למזח, היא ראתה מתווכי ספינות ויצרני נרות ובתי הארחה זולים של ספנים, וביניהם מסבאות, בתי זונות, חדרי הימורים ובתי ממכר לסמים. זה היה חלק קשוח של העיר לחבורת אנשים קשוחים. והיא הייתה אחת מהם כעת.
היא בחרה מסבאה באקראי ונכנסה. היא לא נראתה שונה מהמסבאות בבינגטאון. קנים, שלא היו טריים במיוחד, פוזרו על הרצפה. שולחנות על כן נשאו כתמים עגולים מספלים רבים. הספסלים נראו כאילו תוקנו פעמים רבות. התקרה והקירות היו כהים מעשן שמנוני של בישול ומנורות. היה אח גדול בקצה אחד, ושם נאספו רוב המלחים, קרוב לחמימות ולריח הנזיד. היה פונדקאי, גבר רזה ועגום מראה, ולהקה של משרתות, חלקן רגזניות, חלקן צחקניות. גרם מדרגות מאחור הוביל לחדרים ממעל. רעם השיחה דחף אותה בחוזקה כמו היה רוח.
היא מצאה מקום בשולחן, לא קרוב לאח כפי שרצתה, אבל עדיין חמים בהרבה מכפי שהיה בחוץ או בסיפון הקדמי של הספינה. היא השעינה את גבה על הקיר לצד השולחן הריק ביותר. היא קיבלה ספל בירה שהייתה טובה במידה מפתיעה, וקערת נזיד שלא תובל באופן מוצלח, אבל עדיין היה שיפור עצום לעומת המזון בספינה. גוש הלחם שצורף לו פיצה בהחלט
639
ספינת קסם
על טעמו. הוא יצא מחחנו“ לפני כמה שעות לכל היותר. הוא היה כהה וצפוף מגרעינים, ולעיש. היא אכלה לאט, נוצרת את חnמימות, את האוכל, את הבירה, m“0n לחשוב על כך דב• אחר. היא שקלה לשכור חדר למעלה, אבל החבטות, הרעשים, חצ“חות והצחוק שנשמעו מכיוון חמר“גוח הבהירו לה שחnר“ים לא נועדו לשינה. נערת מסבאה אחת ניגשה אליה בחוס“ חתלהבוח, אבל אלתיאה פשוט העמידה פנים שאינה מבינה. חנ;דח נראתה שמחה באותה הפידה להמשיך ^^.
היא תחתח כמה זמן צריך להיות זונה עד שזה נמאס לך. או שחת“גלת־ היא גילתה שידה נעה לבטנה ושהיא נגעה בטבעת ד•! החולצה שלה. זונה, כך כינה אותה הקפטן, והוא אמר שהיא הביאה את הנחשים לספינה. מגוחך, אבל ככה הם ראו אותה. היא נגסה מהלחם וחתכוננח סביב בחדר וחחחח איך זה יהיה להציע את עצמה לגברים שם באופן אקראי בתקווה להרוויח כסף. מדובר בחבורה דוחה, החליטה. הים אולי הופך אדם לקשוח, אבל ברוב המקרים הוא גם הופך אותו למכו;•־ שיניים חסרות, גפיים nסרוח, ידיים ופרצופים שנשחקו על ידי זפת ושמן כמו על ידי רוח ושמש. היו שם מעטים שנראו לה מושכים. אלה שהיו צעירים ונאים ושריריים לא היו נקיים או מנומסים. אולי, הnליסה, מקצוע השמן אשם. ציד והרג ועבודת הכנת הבשר, דם ומלח ושמן היוו את 'מיהם. חמלnים בספינות חסn“ היו נקיים יותר, חשכח־ או אולי •ק בספינות כמו וויוואסיה. אביה דחק באנשים להיות נקיים כדי לשמור שהספינה תהיה פטורה ממזיקים.
חמחשכח על הוויוואסיה ועל אביה לא כאבה כמו פעם. חוסר תקווה החליף את הכאב. היא הפכה את כיוון המוח שלה להפליג היישר אל חמחשבח שסירבה לעסוק בה. 'היה כמעט בלתי אפשרי לקבל כרטיס ספינה בשמה. •ק בגלל שהיא אישה. התבוסה ששטפה אותה לפתע כמעט והחליאה אוחח־ האוכל בבטנה היה לפתע משקל חמוץ. היא גילתה שהיא רועדת כאילו קר לה. היא הצמידה את •גליה לרצפה, ואת 'דיה לקצה השולחן כדי לגרום להן להפסיק לרעוד. אני רוצה ללכת הביתה, חשבה
640
ספינת קסם
באומללות. למקום שבו אני בטוחה וחמימה ואנשים מכירים אותי. אבל לא, הבית לא היה אף אחד מהדברים האלה, לא עוד. המקום היחידי שבו הדברים האלה היו קיימים עבורה היה העבר, כשאביה היה חי והוויוואסיה הייתה ביתה. היא ניסתה להגיע לזיכרונות האלה, אבל מצאה שהיא מתקשה. הם היו מרוחקים מדי, היא הייתה מנותקת מהם. הכמיהה להם רק גרמה לה לחוש בודדה יותר וחסרת תקווה. בראשן, חשבה לפתע. הוא הדבר הקרוב ביותר לבית שהיא יכולה למצוא בעיר המלוכלכת הזאת. לא שהיא התכוונה לחפש אותו, אבל לפתע עלה בדעתה שהיא יכולה. זה משהו שהיא יכלה לעשות, אילו רצתה, אם רצתה להיות פזיזה ובאמת שלא יהיה לה אכפת ממחר. היא יכולה למצוא את בראשן, ובמשך כמה שעות היא תרגיש חמימה ובטוחה. המחשבה הייתה כמו ריח של שולחן עמוס לאדם הגווע ברעב.
אבל היא לא תעשה את זה. לא. בראשן לא יהיה רעיון טוב. אם תלך לפגוש אותו, הוא יחשוב שפירוש הדבר שהיא תשכב אתו שוב. היא שקלה את הרעיון. היא חשה עניין מתעורר לאט. היא נחרה בגועל ואילצה את עצמה לשקול שוב. הקולות מלמעלה נשמעו לפתע משפילים ומטופשים כאחד. לא, היא לא באמת מעוניינת לעשות את זה עם אף אחד, ובטח לא עם בראשן. אם הם יעשו את זה, זה יהיה הרעיון הגרוע ביותר, מכיוון שבמוקדם או במאוחר אחד מהם או שניהם יהיה שוב בבינגטאון. השכיבה עם בראשן בספינה לא הייתה רעיון טוב. שניהם היו עייפים ושיכורים למחצה, שלא לדבר על הסינדין. זאת הייתה הסיבה היחידה שזה קרה. אבל אם היא תלך אליו הלילה וזה יקרה שוב, הוא עלול לחשוב שיש לזה משמעות כלשהי. ואם הם יפגשו בבינגטאון... טוב, מה שקרה על הספינה היה דבר אחד, אבל בבינגטאון זה יהיה עניין אחר לגמרי. בינגטאון הייתה הבית. אז היא לא תלך לפגוש אותו והיא לא תשכב אתו. זה הוחלט לגמרי מבחינתה.
אז השאלה היחידה שנותרה היא מה היא תעשה בשארית הערב והלילה שלאחריו. היא הרימה את הספל שלה כדי לזכות
641
ספינת קסם
בתשומת לבה של המלצרית. בעוד הנערה מילאה את הספל, אלתיאה הדביקה חיוך חולני על פניה. "אני עייף מכפי שחשבתי", אמרה בטבעיות. "את יכולה להמליץ על בית הארחה או פונדק שקט? מקום שבו אוכל גם להתרחץ?"
הנערה גירדה את ערפה במרץ. "אתה יכול לקבל חדר כאן, אבל זה לא שקט. מצד שני, יש בית מרחצאות במורד הרחוב".
כשצפתה בנערה מתגרדת, אלתיאה החליטה שגם לו המסבאה הייתה שקטה, היא לא רוצה לישון באחת המיטות שלהם. היא קיוותה להיפטר מהמזיקים שעלו על גופה במשך ההפלגה, לא להזמין עוד. "מקום שקט?" שאלה את הנערה שוב.
הנערה משכה בכתפיה."הסוס המוזהב, אם לא אכפת לך לשלם על מה שתקבל. יש להם שם גם מוזיקאים, ואישה ששרה. ואח קטן בחדרים הטובים ביותר, כך שמעתי. גם חלונות בחלק מהחדרים".
אה. הסוס המוזהב. ארוחת ערב עם אביה שם, חזיר צלוי ואפונים. היא נתנה לו קוף שעווה קטן ומצחיק שקנתה בחנות, והוא סיפר לה שקנה עשרים חביות של שמן משובח. חיים שונים. חייה של אלתיאה, לא חייו של אתל.
"לא. נשמע יקר מדי. מקום זול ושקט".
הנערה קימטה את מצחה. "לא יודעת. אין הרבה מקומות שקטים בחלק הזה של העיר. רוב המלחים לא רוצים שקט, את יודעת". היא התבוננה באלתיאה כאילו היא מעט מוזרה. "יש את המרזבים האדומים. לא יודעת אם יש להם אמבטיות, אבל שקט שם. שקט כמו קבר, על פי מה ששמעתי".
"שמעתי על המקום מוקדם יותר", נחפזה אלתיאה לומר. "יש מקום אחר?"
"זה הכול. כמו שאמרתי, שקט הוא לא מה שרוב המלחים מחפשים כשהם באים לעיר". הנערה התבוננה בה באופן מוזר. "על כמה מקומות אתה צריך לשמוע?" שאלה, ואז היא לקחה את המטבע על הבירה שמזגה והלכה משם.
"שאלה טובה", הודתה אלתיאה. היא לגמה באטיות מהבירה שלה. איש שהסריח מקיא התיישב בכבדות לידה. הערב ירד
642
ספינת קסם
והמסבאה החלה להתמלא. האיש גיהק בקול וח“יn שעלה ל;כ•ח גרם לה לחידח;. הוא חייך למראה אי-חנוnוח שלה ונשען קרוב יותר, כחולק סוד. "רואה אותה?" תבע מאלתיאה בעודו מצביע על אישה חיוורת פנים שניגבה שולחן. ";שיחי אותה שלוש פעמים. שלוש פעמים, והיא גבתה ממני רק על פעם W. הוא נשען בחברותיות על הקיר וחייך אליה. שתיים מהשיניים העליונות שלו נשברו באופן ;קומ־ "אתה צ•'! לנסות אותה, בחור. אני מוכן להתערב שהיא תלמד אותך כמה דברים". הוא חיי! בגסוח־
"אני בטוח שתוכה כחת;רכות בזאח", הסכ'מה אלתיאה בחביבות. היא שחחח את שא“יח הבירה שלה וקמה. היא הרימה את תיק הים שלה שוב. בחוץ החל לרדת גשם. רוח באה אתו, וחכטיחח גשם חזק יותר בק“וב. היא חnליסח לעשות את הדב• הפשוט בסת•. היא תמצא חדר שיתאים לה, תשלם עליו, ותישן טוב. מחר היא תוכל לחשוב על משהו חשוב לעשות, כמו למצוא עבודה על הסיפון שתיקח אותה חזרה לבינגטאון מהר ככל האפשר.
ביננסאוו. זה היה ביתח־ זה יסמן גם את סוף חלומוחיח להשיב לעצמה את הוויוואסיה. היא הדחיקה את חמחשכח הזאת.
עד שהחושך '•ד במלואו, היא בחנה שישה בתי הארחה שונים. כמעט כל החדרים היו מעל מסבאות או ברים. כל אחד מהם היה רועש ומלא עשן, חלקם עם זונות, לנוnיוח אלה השוהים שם. זה שבחרה בו לא היה שונה במיוחד מהאחרים, פרט לכך שהייתה שם חג•ה זה עתה. משמר w• בא, וגירש זמנית את חלקוnות מלאי המרץ ביותר. אלה שנותרו לאחר התגרה נראו שחוקים או •^'ם. היו שלושה מוזיקאים בפינה וכעת, כשרוב הלקוחות המשלמים התפזרו, הם ניגנו למען עצמם. הם דיברו וצחקו בקול שקט, ומדי פעם עצרו באמצע קטע כדי לחזור לאחור ולנסות משהו באופן שונה. אלתיאה ישבה קרוב מספיק כדי להקשיב לאינטימיות ורחוק מספיק כדי לא לפלוש לה. היא קינאה בהם. האם אי-פעם יהיו לה חברים כאלה? היא נחנתח משנות ההפלגה שלה עם אביה, אבל היה מn'ר־ אביה היה החב• האמיתי ה'חידי
643
ספעת קסם
שלה. בתו של הקפטן והבעלים מעולם לא יכלה לחלוק באמת בחברויות העמוקות של צוות סיפון החרטום. כשהיא הייתה בבית, המצב היה דומה. היא איבדה מזמן קשר עם הילדות הקטנות שאתן שיחקה בילדותה. רובן נשואות עכשיו, חשבה. סביר להניח שלילדים הקטנים שאחריהם ריגלו ואודותיהם צחקקו. והנה היא, בבגדי מלח מרופטים בנמל זר במסבאה מוזנחת. ולבדה. וללא עתיד חוץ מזחילה הביתה כשזנבה בין רגליה.
ומדוכאת יותר כל רגע. הגיע הזמן ללכת למיטה. ממש לאחר הספל האחרון הזה, יגיע זמנה לעלות לחדר ששכרה ללילה.
בראשן נכנס למקום. מבטו סרק את החדר ונפל עליה מיד. לרגע קפוא הוא עמד במקומו. היא ידעה על פי הדרך שעמד שהוא כועס. הוא גם היה בתגרה. האדמומיות מתחת לעינו השמאלית תהיה פנס לפני הבוקר. אבל היא פקפקה בכך שזאת הסיבה שהוא עדיין כועס. כתפיו הרחבות היו הדוקות תחת חולצת הפסים הנקייה שלה, וניצוצות קטנים נצצו בעיניו הכהות. לא הייתה לה שום סיבה לחוש אשמה או בושה. היא לא הבטיחה לפגוש אותו, היא רק אמרה שזאת אפשרות. אז ההתכווצות הפתאומית שחשה הפתיעה אותה. הוא חצה את המסבאה והתבונן סביב בחיפוש אחר כיסא לא שבור. לא היה כזה, והוא נאלץ לשבת בקצה הספסל שלה. הוא נשען קדימה לדבר אתה ומילותיו היו קצרות.
"יכולת פשוט לומר לא. לא היית חייבת לגרום לי לשבת ולדאוג בקשר אלייך".
היא תופפה באצבעותיה קלות על השולחן. במשך כמה רגעים היא צפתה בהן ואז נשאה מבט לפגוש את עיניו. "מצטער, אדוני", הזכירה לו. "לא חשבתי שתדאג בקשר למישהו כמוני".
היא ראתה את מבטו נע לעבר המוזיקאים, שלא הקשיבו להם כלל. "אני מבין", אמר בקול מדוד. עיניו אמרו הרבה יותר. היא פגעה בו. היא לא התכוונה לפגוע בו, לא חשבה כלל על ההיבט הזה. הוא קם והלך ממנה. היא ציפתה שהוא יעזוב, אבל הוא ניגש לפונדקאי, שהיה עסוק בטאטוא כלי חרס שבורים. בראשן הביא
644
ספינת קסם
את ספל הבירה שלו לשולחן והתיישב שוב. הוא לא נתן לה הזדמנות לדבר כלל. "דא™? אז ™רתי לספינח. שאלתי את החובל האם הוא יודע לאן הלכת".
"אה".
"כן. אה. מה שהוא אמר עלייך לא..." קולו נמוג והוא נגע בחבורה הכהה על פניו. "לא אפליג שוב על סיפון הקוצר", אמר לפתע. הוא התבונן בה בזעם כאילו זאת אשמתה. "מדוע נהגת בטיפשות כזאת ואמרת להם את שמך האמיתי?"
"החובל סיפר לך על זה?" שאלה כתשוכח־ באופן לא יאומן, מצב רוחה הידרדר עוד 'ותר. אם הוא מדבר על זה, זה יפחית את חסיבויים שלה למצוא מקום בספינה אn“ח כנער. הייאוש פגע בה כמו מים ירוקים.
"לא. הקפטן. לאחר שהחובל ליווה אותי לשם והם תבעו לדעת האם ידעתי שאת אישה".
"ואמ“ח להם שכן?" גרוע יותר ויותר. עכשיו הם יהיו משוכנעים שהיא חזנתח את עצמה כדי לקנות את שתיקתו של בראשן.
"לא נראה שיש ס;ם לשק“".
היא לא רצתה לדעת את השא“, מי הכה את מי ראשון ומתי. שום דבר מאלה לא נראה חשוב יותר. היא פשוט נדה בראשה.
אבל בראשן לא היה מוכן לעזוב את ה;ניין. הוא לגם מחבי•ח שלו, ואז תבע. "מדוע מסרת להם את השם האמיתי שלך? אי! יכולת לצפות להפליג שוב עם כרטיס שעליו השם האמיתי שלך?" הוא נראה נדהם מהטיפשות שלה.
"על הוויוואסיה", אמ“ה כnולשח־ "ציפיתי להשתמש בו כדי להפליג על הוויוואסיה. כקפטן והבעלים שלה".
"איך?" שאל בח^ד.
והיא סיפרה לו. את כל הסיפור, ובעודה מדברת על חשבו;ח הלא זהירה של קי'ל ועל תקוותיה להשתמש בה נגדו, בראשן נד בראשו למשמע חתובניח חסיפשית שלה, והיא תחחח מדוע היא מספרת לו. מה היה בו שגרם לה לספר לו הכול, דברים שלא היו מעניינו כלל?
645
ספינת קסם
הוא הותיר חלל קטן של שתיקה בסוף הסיפור שלה. אז הוא נד שוב בראשו. "קייל לעולם לא יעמוד בדברתו בשבועה מקרית כזאת. תיאלצי לקחת את הסוגיה למועצת הסוחרים. ואפילו אם אמך והאחיין שלך ידברו למענך, אני בספק אם ייקחו אותך ברצינות. אנשים אומרים דברים, בעת רתחה". אם מועצת הסוחרים תתחיל לאלץ כל אדם שנשבע שבועה בכעס לקיים אותה, חצי מבינגטאון תירצח". הוא משך בכתפיו. "מצד שני, לא מפתיע אותי שאת מנסה. תמיד חשבתי שבמוקדם או במאוחר תנסי לקחת את הוויוואסיה חזרה מקייל. אבל לא ככה".
"אלא איך?" שאלה אותו בכעס. "להתגנב על הסיפון ולשסף את גרונו בעודו ישן?"
"אה. אז המחשבה עלתה גם במוחך", ציין ביובש.
היא מצאה את עצמה מחייכת כנגד רצונה. "כמעט מיד", הודתה. אז נמוג החיוך שלה. "אני חייבת לקחת את הוויוואסיה חזרה. למרות שאני יודעת כעת שאני לא באמת מוכנה לפקד עליה. לא, אל תצחק עלי. אני אולי אטית, אבל אני לומדת. היא שלי, בדרך שאף ספינה לעולם לא תהיה. אבל החוק נגדי ומשפחתי נגדי. באחד מהשניים אני יכולה להילחם. אבל בשניהם..." קולה גווע והיא ישבה דוממת במשך זמן מה. "אני מבלה הרבה זמן במחשבות עליה, בראשן".
"גם אני", השתתף בצערה. הוא ודאי התכוון להערה מתוך אהדה, אבל היא הכעיסה אותה. איך הוא יכול לומר את זה? וויוואסיה לא הייתה הספינה המשפחתית שלו. איך הוא יכול לחוש כלפיה מה שאלתיאה חשה? השתיקה התארכה ביניהם. קבוצה של מלחים נכנסה למקום ותבעה שולחן סמוך. היא התבוננה בבראשן ולא הצליחה לחשוב על משהו לומר. הדלת נפתחה שוב ושלושה סוורים נכנסו. הם החלו לדרוש בירה עוד לפני שהתיישבו. המוזיקאים התבוננו סביב כאילו התעוררו, ואז החלו בגרסה מלאה של שיר קטן וגס בו שיחקו קודם לכן. בקרוב זה יהיה שוב חדר רועש וצפוף.
בראשן צייר עיגולים על השולחן עם הלחות מהספל שלו. "אז. מה תעשי עכשיו?"
646
ספינת קסם
הנה. אותה השאלה שדקרה אותה כל היום. "אני מניחה שאלך חכיתח׳׳, אמרה בקול שקט. "כמו שאמ“ח לי לעשות לפני חודשים".
"למה?"
"מכיוון שאולי צדקת. אולי כדאי שאלך ואתקן את חרב“ים כמיטב יכולתי ואמשיך בחיי".
"החיים שלך לא חי'בים להיות שם", אמר בקול שקט. "יש ח•בח ספינות אחרות בנמל, שמפליגות להרבה מקומות אחרים". הוא היה אגבי מדי כשחצי;, "נוכל להפליג צפונה. כמו שאמרתי לך. בשש חרובסויות, לא אכפת להם האם את גבר או אישה, כל עוד את מסוגלת לעשות את העבודה. אז הם לא כל כך זה לא יכול להיות יותר גרוע מחיים על סיפון הקוצ•".
היא נדה בראשה לעברו ללא מילים. הדיבורים על כך גרמו לה להרגיש גרוע יותר, לא טוב יותר. היא אמרה את המילים בכל מקרה. "חוויוואסיח עוגנת בביננטאוו־ לכל הפחות, אוכל לראות אותה לפעמים". היא חייכה בדרך נוראה. "וקייל מבוגר ממני. סביר להניח שאחיה אחריו, ואם אהיה ביחסים טובים עם האחיין שלי, אולי הוא ייתן לדודה הזקנה וחמסו“פת שלו להפליג אתו לפעמים".
בראשן נראה מזועזע. "לא יכול להיות שאת מתכוונת לזה!" חב•יז. "לבלות את חיי! בהמתנה שמישהו אחר ימות!"
"כמובן שלא. זאת חייחח כריnח"״ אבל זאת לא הייחח כר'nה. "זה היה יום נורא", חב•יזח לפתע. "אני מסיימת אותו. ל'לה טופ אני הולכת לישון".
"למה?" שאל בקול שקט.
״בגלל שאני ;ייפח, טיפש". לפתע זה היה נכון מכפי שזה אי-פעם היה נכון. היא חייחח עייפה עד העצם, ועמוק יות•. עייפה מהכול.
הסבלנות בקולו נמחnח עד קצה היכולת כשהוא אמר, "לא. לא זה. למה לא באת לפגוש אותי?"
"מכיוון שלא רציתי לשכב אתך", אמרה ללא הבעה. עייפה אפילו מכדי להיות מנומסת.
647
ספינת קסם
הוא הצליח להיראות נעלב. "הזמנתי אותך רק לחלוק אתי ארוחה".
"אבל תכננת לחלוק אתי את מיטתך".
הוא התנודד על קצה השקר, אבל היושר שלו ניצח. "חשבתי על זה, כן. לא נראה שאת חושבת שזה היה כל כך נורא בפעם הקודמת..."
היא לא רצתה שיזכירו לה. זה היה מביך שהיא נהנתה ממה שהם עשו, במיוחד מכיוון שהוא ידע שהיא נהנתה מזה. בזמנו. "ובפעם האחרונה, אמרתי לך גם שזה לא יכול לקרות שוב".
"חשבתי שהתכוונת על הספינה".
"התכוונתי בכל מקום. בראשו". היה לנו קר והיינו עייפים, שתינו, היה הסינדין". היא עצרה, אבל לא הצליחה למצוא מילים נעימות. "זה כל מה שזה היה".
ידו נעה לקצה השולחן. היא ידעה כמה הוא רוצה לגעת בה, לאחוז בידה. היא הניחה את ידיה מתחת לשולחן, ושילבה אותן בחוזקה.
"את בטוחה בזה?" מילותיו חקרו את כאבו.
"אתה לא?" היא פגשה את מבטו ישירות, קוראת תער על העדינות בעיניו.
הוא הסב את מבטו לפני שהיא עשתה זאת. "ובכן". הוא שאף עמוקות, ואז לגם ארוכות מהספל שלו. הוא נשען לעברה על מרפק אחד, וניסה לחייך באופן משכנע כשהציע, "אני יכול לקנות את הסינדין, אם את רוצה לספק את הבירה".
היא השיבה לו חיוך. "אני לא חושבת", השיבה בקול שקט.
הוא משך בכתף אחת. "ואם אני אקנה גם את הבירה?" החיוך נמוג מפניו.
"בראשן", היא נדה בראשה. "בסופו של דבר", ציינה בהיגיון, "אנחנו בקושי מכירים זה את זו. אין לנו שום דבר במשותף, אנחנו לא -"
"בסדר", קטע אותה בגסות. "בסדר, שכנעת אותי. זה היה רעיון גרוע. אבל את לא יכולה להאשים אדם על שניסה". הוא סיים את הבירה שלו וקם. "אני הולך, אם כך. אני יכול להציע לך עצה אחרונה?"
648
ספינת קסם
"ודאי". היא התכוננה לנזיפה עדינה לשמור על עצמה, או להיות זהירה.
במקום זאת הוא אמר, ״™3“^. את מריחה ממש רע". אז הוא הלך, חוצה את החדר בצעד יהיר ואפילו לא מתבונן לאחור מהדלת.
אם הוא היה עוצר בדלת לחייך ולנופף, זה היה מבטל את העלבון. אך היא נותרה נעלבהי רק בגלל שהיא סירבה לו, הוא העליב אותה. כאילו מעמיד פנים שהוא לא רצה אותה באמת, כי היא לא הייתה מבושמת ומאופרת. זה בהחלט לא הטריד אותו בפעם הקודמת, ולמיטב זיכרונה, הוא לא הריח רענן במיוחד בעצמו. החוצפה של האיש. היא הרימה את הספל שלה. "בירה!" קראה לפונדקאי החמוץ.
בראשן קימר את כתפיו כנגד הגשם המלוכלך שירד בעוצמה. בעודו הולך חזרה למרזבים האדומים הוא הקפיד שלא לחשוב על כלום. הוא עצר פעם אחת לקנות מקל של סינדין גס ממוכר שעמד בפינת רחוב והיה אומלל בגשם, ואז המשיך. כשהגיע לדלתות המרזבים האדומים, הוא מצא אותן נעולות ללילה. הוא הלם עליהן, כועס במידה לא סבירה על כך שננעל בחוץ בגשם.
מעל ראשו, נפתח חלון. בעל הבית הוציא את ראשו. "מי שם?" תבע.
"אני. בראשן. תכניס אותי".
"nוהרה את חדר הרחצה לא מסודר. לא ניקית את האמבט, והותרת את המגבות בערימה".
הוא בהה בחלון בתדהמה. "תכניס אותי", אמר שוב. "יורד גשם!"
"אתה לא אדם מסודר!" צעק עליו הפונדקאי.
"אבל שילמתי על חדר!"
בתור תשובה, התיק שלו עף מהחלון. הוא נחת ברחוב הבוצי והתיז בוץ גם על בראשן. "היי!" צעק, אבל החלון מעליו נסגר בחוזקה. במשך זמן מה הוא נקש ואז בעט בדלת הנעולה. אז צעק קללות אל החלון הסגור. הוא החל להשליך בוץ שמנוני על החלון
649
ספינת קסם
כששומרי העיר עברו ואמרו לו בצחוק ללכת משם. מסתבר שזה היה מצב שהם •או בעב•, ולא פעם אחת.
הוא הניף את תיק הים חמזוחn שלו על כתפו, והלך אל תוך הלילה בחיפוש אחר מסבאה.
650
ספינת קטם
26
מתנות
"אור הירח בחורו בוהק. הוא גורם לצללים להיות חדים ושnו“ים מאד. חסל;ים חשחו“ים יושבים בבריכות של דיו, והשדרית שלך נחה באפלה מוחלטת. מעל זה, כתוצאה מהמדורה שלי, יש שכבה נוספת של צללים מסוג אחר. צללים שקופצים ונעים. אז, כשאני מחכוננח בך, חלקים ממך חשופים וחדים באור חי•n, וחלקים אחרים מ•ובבים על ידי או• האש".
קולה של אמבר היה כמעט מהפנט. חnמימוח של מדורת עצי הסחף שלה, שהוצתה בקושי •ב מוקדם יותר בערב, נגעה בו באופן מרוחק. קור וחום היו דברים שהוא למד מאנשים, האחד נעים, השני לא נעים. אבל אפילו המושג שחום עדיף על קור היה דבר נלמד. לעץ, זה הכול אותו הדבר. אבל בלילה כמו הלילה, חום נראה נעים מאד.
היא ישבה כדגליים משוכלות, אמרה לו - על שמיכה מקופלת על החול הלח. היא נשענה על השדרית שלו. חמ“קם של חשי;ר הפזור שלה היה עדין יותר מהאצה הרכה ביותר. הוא נצמד לשדרית העץ שלו. כשהיא נעה, הוא נגר• על הקרשים שלו לפני שהשחnרר.
"את כמעט וגורמת לי לזכור איך היה זה לראות. לא רק צבעים
651
ספינת קטם
וצורות, כי אם זמנים שבהם מראה היה תענוג שיש ליהנות ממנו".
היא לא השיבה ורק הרימה את ידה והצמידה את כף ידה לקרשים שלו. זאת הייתה מחווה שהיא השתמשה בה, ובמובנים מסוימים היא הזכירה לו קשר עין. מבט משמעותי שהוחלף ללא עיניים. הוא חייך.
"הבאתי לך משהו", אמרה אל תוך השתיקה הנינוחה.
"הבאת לי משהו?" תהה בקול. "באמת?" הוא ניסה שהתרגשותו לא תישמע בקולו. "אני לא חושב שמישהו אי-פעם הביא לי משהו בעבר".
היא הזדקפה. "מה, אף פעם? אף אחד מעולם לא נתן לך מתנה?"
הוא משך בכתפיו. "היכן אשים רכוש?"
"ובכן... חשבתי על זה. זה משהו שאתה יכול לענוד. ככה. תן לי את ידך. עכשיו, אני מאוד גאה בזה, אז אני רוצה להראות לך את זה פיסה אחר פיסה. לקח לי זמן לעשות את זה. הייתי צריכה לעשות אותם גדולים מהרגיל, כדי שיהיו בסדר הגודל הנכון, אתה יודע. הנה הראשון. אתה מצליח להבין מה זה?"
ידיה היו כה קטנטנות כנגד ידו כשהיא פתחה את אצבעותיו. היא הניחה משהו בכף ידו. פיסת עץ. היה בה חור, וחוט קלוע עבה עבר בו. העץ שופשף והוחלק ועוצב. הוא סובב אותו בזהירות באצבעותיו. הוא התעקל, אבל הייתה בליטה בקצה שלו, התרחבות. "זה דולפין", אמר. אצבעותיו נעו לאורך עיקול הגב שוב, התרחבות הסנפירים. "זה מדהים", צחק בקול.
הוא שמע את התענוג בקולה. "יש עוד. תמשיך לאורך החוט אל הבא".
"יש יותר מאחד?"
"כמובן. זו מחרוזת. אתה מצליח להבין מה הבא?"
"אני רוצה לענוד אותה", הכריז. ידיו רעדו. מחרוזת, מתנה לענוד, עבורו. הוא לא המתין לתשובתה, אלא אחז בחוט ופרש אותו. הוא הניח אותו מעל ראשו בזהירות. המחרוזת הסתבכה לרגע בהרס הקצוץ של עיניו, אבל הוא שחרר אותה והניח אותה על חזהו. אצבעותיו נעו על החרוזים במהירות. חמישה חרוזים.
652
ספינת קסם
חמישה! הוא מישש אותם שוב באטיות רבה יותר. "דולפין, שחף, כוכב יום. זה... אה, סרטן. ודג. פוטית. אני מרגיש את הקשקשים שלו, ואת המסלול שבו עיניו נעו. העיניים של הסרטן נמצאות בקצה הקנים שלהן. וכוכב הים גס, והנה הקווים של שלפוחיות המציצה שלו למטה. אוה, אמבר, זה נפלא. האם זה יפה? האם זה נראה עלי יפה?"
"גאוותן שכמוך! פאראגון, לא הייתי מנרשה"י הוא מעולם לא שמע אותה כה מרוצה. "כן, זה נראה יפהפה עליך. כאילו זה צריך להיות שם. ואני דאגתי בקשר לזה. כה ברור שנוצרת על ידי רב אמן שחששתי שהיצירות שלי יראו ילדותיות לעומת ההידור שלך. אבל, טוב, לא יאות שאשבח את יצירתי, אבל אעשה את זה. הם עשויים מסוגים של עץ. אתה חש את זה? כוכב הים הוא אלון, ואת הסרטן מצאתי בקשר אורן עצום. הדולפין היה בעיקול של ענף ערבה. גע בו ותעקוב אחר המרקם באצבעותיך. הם כולם סוגים של עץ בעלי מרקמים וצבעים שונים. אני לא נוהגת לצבוע עץ, יש לו צבעים משלו, אתה יודע. ואני חושבת שהם נראים טוב ביותר עליך ככה, כשהעץ הטבעי על רקע העור שטוף הרוחות שלך".
קולה היה מהיר ולהוט כשחלקה אתו את הפרטים האלה. אינטימי, כאילו אף אחד בעולם לא יבין דברים כאלה טוב ממנו. לא הייתה מחמאה מתוקה יותר מאשר המעבר המהיר של ידה על חזהו. "אני יכולה לשאול אותך שאלה?" ביקשה.
"כמובן". אצבעותיו נעו לאט מחרוז אחד למשנהו, ומצאו פרטים חדשים של מרקם וצורה.
"ממה ששמעתי, הפסלון של ספינה חיה צבוע. אבל כשהספינה מתעוררת לחיים, הפסלון מקבל צבע ממשלו. כפי שקרה לך. אבל... איך? למה? ולמה רק הפסלון, למה לא כל חלקי הספינה שעשויים מעץ קוסמים?"
"אני לא יודע", אמר באי-נוחות. לפעמים היא שאלה אותו שאלות מסוג זה. הן לא מצאו חן בעיניו. הן הזכירו לו בחדות רבה מדי כמה הוא שונה ממנה. ונראה שהיא תמיד שואלת אותן בדיוק כשהוא חש ממש קרוב אליה. "מדוע את בצבעים שלך? איך גידלת את העור שלך, את עינייך?"
653
ספינת קסם
"אה. אני מבינה". היא שתקה לרגע. "nשכחי שאולי זה היה משהו שעשית מכוח הרצון. אתה נראה לי כמו פלא כה מופלא. אתה מדבר, אתה חושב, אתה נ;־־־ האם אתה יכול להזיז את כולך? לא •ק את החלקים המגולפים שלך, כמו ידיך ושפתיך, כי אם גם את הקרשים והקורות שלך?"
לפעמים. ספינה גמישה יכולה לשאת את הלמות הרוח והגלים טוב יותר מספינה שחייתח הדוקה מדי. קרשים יכולים לזוע מעט, יכולים לחיבנ; מעט ללחצי המים. ולפעמים הם 'כולים לנוע מעט יותר מזה, יכולים להיפרד זה מזה ולהכניס גיליון של מים שקטים שהתפשטו והעמיקו, קרים ושnו“ים כלילה עצמו. אבל זה יהיה מעשה בלתי נסלח, בגידה בדם ק•. מעשה בלתי נסלח, שאין עליו כפרה. הוא נ“ח; מחזיכרוו הצורב ולא אמר את המילה בקול. "למה את שואלת?" תבע, חושד לפת;־ מה היא רוצה ממנו? למה היא מביאה לו מתנות? אף אחד לא יכול לחבב אותו באמת, זאת ידע. זאת ידע תמיד. אולי זה הכול טכסיס, אולי היא בת ברית של רי^סטארט ומינגטל'. היא כאן כדי לגלות את כל סודותיו, לגלות הכול אודות עץ קוסמים ואז היא תחזור ותספר להם.
"לא התכוונתי להרגיז אותך", אמרה אמבר בקול שקט.
"לא? אז מה כן התמונת לעשות?" אמר בלעג.
"להבין אותך". היא לא הגיבה לנימה שלו. לא היה כעט בקולה, •ק ;רינות. "בדרכי שלי, אני שונה מאנשי ביטאון כפי שאני שונה ממך. אני זרה כאן, ולא משנה כמה זמן אחיה כאן או כמה אני מנהלת את העטק שלי ביושר, תמיד אהיה זו שמקרוב באה. בינגטאון לא מקדמת אנשים חדשים ^•^ אני מרגישה בוררה"־ קולה היה מ•גיע־ "וכך אני מושיטה לך 'ד. מכיוון שאני חושבת שאתה בודד כמוני".
בודד. מעורר “חמים. היא חשבה שהוא מעורר “nמים־ וטיפש. טיפש מטפיק כדי להאמין שהיא מnככח אותו כשלמען האמת היא רק ניטחח לגלות את כל טודותיו. "ובגלל שאת רוצה לגלות את סודות עץ הקוסמים", בחן אנתה.
נימת קולו העדינה פיחחח אוחח־ היא צחקה צחוק שקט. "אשקר אם אומר שאיני שקרנית. מאין בא העץ שיכול להפוך
654
ספינת קטם
לחיים? מאיזה מין עץ הוא מופק, והיכן גדלים עצים כאלה? האם הם נדירים? לא, הם ודאי נדירים. משפחות נכנסות לחובות למשך דורות כדי לזכות בהם. מדוע?"
מילותיה דמו מדי למילותיו של מינגסלי. פאראגון צחק בקול, צליל רועם וגס שהעיר את הציפורים על הצוק וגרם להן להתעופף, צועקות באפלה. "כאילו שלא ידעת!" לעג. מדוע מינגסלי שולח אותך לכאן? האם הוא חושב שתזכי ברצוני הטוב? שאפליג עבורך ברצון? אני יודע מה תוכניותיו. הוא חושב שאם הוא יזכה בי, הוא יכול להפליג במעלה נהר הגשם הפראי ללא חשש, יכול לגנוב סחר ששייך בזכות רק לסוחרי בינגטאון ולסוחרי הגשם הפראי". פאראגון דיבר כעת בקול שקט ומהורהר יותר. "הוא חושב שבגלל שאני מטורף, אני אבגוד במשפחתי. הוא חושב שבגלל שהם שונאים אותי ומקללים אותי ונוטשים אותי, אני אבגוד בהם". הוא קרע את מחרוזת החרוזים מצווארו והשליך אותה לחול. "אבל אני נאמן! תמיד הייתי נאמן ותמיד שמרתי אמונים, לא משנה מה אחרים אמרו או האמינו. הייתי נאמן ואני עדיין נאמן". הוא נשא את קולו בהכרזה צרודה. "שמעו אותי, בני לאדלאק! אני נאמן לכם! אפליג רק עבור המשפחה שלי! רק עבורכם". הוא חש את כל גוף הספינה מהדהד מהצעקה.
כשחזהו יורד ונופל, הוא התנשף בקול בלילה החורפי. הוא הקשיב, אבל לא שמע דבר מאמבר. לא היה דבר פרט לקולות הנפץ של עצי הסחף, התווים הנרגנים של ציפורי הצוק כששבו למקומן בחושך, והרחש האינסופי של הגלים. לא היה כל צליל ממנה. אולי היא ברחה כשהוא צעק. אולי היא הזדחלה בלילה, מבוישת ופחדנית. הוא בלע רוק ושפשף את מצחו. זה לא משנה. היא לא משנה. שום דבר לא משנה. שום דבר. הוא שפשף את צווארו במקום שבו חוט השרשרת נקרע. הוא הקשיב לגלים בעודם מזדחלים קרוב יותר כשהגאות עולה. הוא שמע את עצי הסחף מתמוטטים אל תוך האש, הריח את משב העשן בעודו עושה זאת. הוא הופתע כשהיא דיברה.
"מינגסלי לא שלח אותי". הוא שמע אותה קמה לפתע. היא הלכה אל המדורה, והוא שמע אותה מזיזה את העצים בתוכה.
655
ספינת קסם
קולה היה שקט ועצור כשהיא דיברה. "אתה צודק. בפעם הראשונה שבאתי לכאן, הוא הביא אותי. הוא רצה לחתוך אותך לחתיכות, רק עבור עץ הקוסמים שלך. אבל מהפעם הראשונה שראיתי אותך, לבי נזעק כנגד זה. פאראגון, באמת הייתי רוצה לזכות באמונך. אתה פלא ומסתורין עבורי. הסקרנות שלי תמיד הייתה גדולה מחוכמתי. אבל החלק הגדול מכך הוא הבדידות שלי. מכיוון שאני רחוקה מביתי ומשפחתי, לא רק במרחק כי אם גם בשנים".
מילותיה היו מהירות וקשות כאבנים נופלות. היא נעה בעודה מדברת. הוא שמע את רשרוש החצאיות שלה. אוזניו החדות שמעו את הצליל הקטן של שתי פיסות עץ הנוקשות זו על זו. החרוזים שלו, חשב לפתע באומללות. היא אוספת אותם. היא רוצה לקחת את מתנתה.
"אמבר?" אמר בתחינה. קולו היה גבוה כשאמר את קולה, ונשבר כפי שקרה לעתים כשהוא פחד. "את לוקחת את החרוזים שלי?" .
שתיקה ארוכה. ואז, בקול שהיה כמעט גס, היא אמרה, "חשבתי שאתה לא רוצה אותם".
"אני רוצה אותם. מאד". כשהיא לא אמרה כלום, הוא אזר אומץ. "את שונאת אותי עכשיו, נכון?" שאל אותה. קולו היה שליו מאד, חוץ מזה שהיה גבוה מדי.
"פאראגון, אני..." קולה נחלש. "אני לא שונאת אותך", אמרה לפתע, וקולה היה עדין. "אבל אני גם לא מבינה אותך", אמרה בעצב. "לפעמים אתה מדבר ואני שומעת בקולך חוכמה של דורות. בפעמים אחרות, ללא אזהרה, אתה בן עשר מפונק".
בן שהיב-עשרn. כמעט גבר, לעזאזל אתך, ואם לא תלמד להתנהג כמו גבר בהפלגה הזאת, לעולם לא תהיה גבר, גור יונק חסר ערך ומתבכיין שכמוך. הוא הרים את ידיו לפניו, כיסה את המקום שבו היו עיניים, המקום שממנו היו בוקעות דמעות בוגדות. הוא הניע יד אחת, לסגור את פיו בחוזקה כדי שהיבבה לא תמלט. שלא תתבונן בי עכשיו, התפלל. שלא תראה אותי.
היא עדיין דיברה לעצמה. "אני לא יודעת איך להתייחס אליך,
656
ספינת קסם
לפעמים. אה, הנה חסרסן־ מצאתי את כולם. תתבייש לך, שזרקת את אלה כפי שתינוק זורק צעצועים. עכשיו חחיח טבלני בזמן שאני מתקנת את ™v.
הוא חט'ד את ידו מפיו ושאף שאיפת אווי• מייצבת. הוא ביטא את החשש העמוק ביות• שלו. "האם ^m?.. האם הם שבורים?"
"לא. אני אמנית טובה מד'". היא שבה לשמיכה שלה ליד חמדו•ה. הוא שמע את הצלילים הקטנים עובדח־
הנקישות הקטנות של חרוז על n•וז־ "כשיצרתי את אלה, זכרתי שהם יהיו חשופים לרוח וגשם. שמתי ;ליחם חדכח שמן ושעו™. והם נחתו על חול. אבל הם לא ישרדו אם הם יושלכו על סלעים, אז לא עושה זאת שוב במקומך".
"לא אעשה את זה", חבס'n־ 0^•^, שאל, "את כועסת עלי?"
"בעסח'", הורחה. "אני כבר לא בועסח"״
"לא צעקת עלי. כה שקטה שחשבת' raw".
"כמעט ועזבתי. אני מתעבת צעקות. אני שונאת שצועקים עלי, ואני אף פעם לא צועקת. אבל זה לא אומר שאני לא כועסת". לאחר שתיקה של רגע, היא הוסיפה, "או שאני לא נפגעת. ׳רק כאב' שקט יות• מכעטי׳. זה ציטוט מחמשורר טיני. או ניסוח דומה לדבריו, חדגום"״
"תאמרי לי את כל הש'•", ביקש פאראגון, מדלג במה'רוח לנושא הנוח. הוא •צה להתרחק מדיבוחם על כעט ושנאה וילדים מפונקים. אולי אם היא תאמר לו את חשיר, היא תשכח שהוא לא התנצל. הוא לא •צה שהיא תדע שהוא לא יכול להתנצל.
"נאנה אמרה שהיא מעדיפה להישא• בחצי שכר, אם אנחנו עדיין יכולים להרשות לעצמנו את זה". •וניקה אמרה את המילים אל תו! החד• השקט. קפריה ישבה בכיטא בצד השני של האח, המקום שבו אביה 'שב כשהיה בכיח. היא החזיקה מסגרת •קמה קטנה, ופקעות חוטים צבעוניים אורגנו על מסעד המטא, אבל היא כב• לא ח;מ'רח פנים שהיא רוקמת. ידיה של •וניקה נחו גם הן.
657
ספינת קסם
"אנחנו יכולים להרשות לעצמנו את זה?" שאלה קפריה.
"בקושי. אם אנחנו מוכנים לאכול בפשטות ולחיות בפשטות. כמעט מביך אותי לומר כמה אסירת תודה ומלאת הקלה אני על שהיא הציעה. חשתי אשמה כה רבה על פיטוריה. רוב המשפחות רוצות אישה צעירה שתשגיח על הילדים שלהן. היא הייתה מתקשה למצוא מקום אחר".
"אני יודעת. וסלדן היה אומלל". היא כחכחה בגרונה. "אז. מה בנוגע לראש?"
"אותו הדבר", אמרה אמה קצרות.
קפריה החלה בזהירות, "אם המצב הכספי שלנו כה לחוץ, אולי לא כה חיוני לשלם לראש שכר -״
"אני לא רואה את הדברים כך", הצהירה רוניקה בפסקנות.
קפריה לא אמרה דבר, ופשוט התבוננה בה.
לאחר זמן קצר, רוניקה הייתה זו שהסבה את מבטה. "סליחה. אני יודעת שהייתי קצרת רוח מדי עם כולם לאחרונה". היא אילצה את קולה לנימת שיחה רגילה. "אני חשה שחשוב שראש תקבל שכר. חשוב לכולנו. לא כל כך שאסכן את מלטה בשביל זה, אבל חשוב בהרבה משמלות חדשות וסרטים לשיער".
"למעשה, אני מסכימה", אמרה קפריה בקול שקט. "אבל רציתי לדון בכך אתך. אם כך. לאחר שהסכמנו על ההוצאות האלה... האם עדיין יהיה לנו די כדי לשלם לבני פסטרו?"
אמה הנהנה. "יש לנו את הזהב, קפריה. הנחתי אותו בצד, את כל הסכום שאנו חבות, ואת הקנס. אנחנו יכולות לשלם לבני פסטרו. לכל השאר אנחנו לא יכולים לשלם. ויש כמה שיבואו בין עכשיו לאז, ויתבעו תשלום".
"מה תעשי?" שאלה קפריה. אז נזכרה, ושינתה את זה ל "מה את חושבת שאנחנו צריכות לעשות?"
רוניקה שאפה אוויר. "אני מציעה שנחכה ונראה מי יבוא, וכמה הם עקשנים. הוויוואסיה אמורה לחזור בעוד זמן לא רב. חלקם אולי יהיו מוכנים לחכות עד שהיא תשוב, אחרים אולי יתבעו ריבית נוספת. אם לא יהיה לנו מזל, יהיו כמה שידרשו תשלום מידי. אז נאלץ למכור חלק מהאחוזות".
658
ספינת קסם
"אבל את סבורה שזה צריך להיות מוצא אחרו^?"
"אכן". אמה דיברה בתקיפות. סוסים, אפילו
תכשיטים הם דברים שבאים והולכים. אני לא חושבת שמה שמכרנו באמת חסר לנו. אוה, אני יודעת שמלטה כעסה שהיא לא קיבלה בגדים חדשים החורף, אבל אני לא חושבת שהסבל שלה חמור כמו המזג שלה. יהיה טוב עבורה ללמוד מעט חסכנות. היא לא נאלצה להתנהג בחסכנות בשום זמן אחר בחייה".
קפריה נשכה את לשונה. בתה ' הפכה לנושא כאוב, נושא שבו רצתה לדון מעט ככל האפשר. "אבל קרקע?" דחקה באמה. זה היה דיון שהן ניהלו בעבר. היא לא ידעה באמת מדוע העלתה אותו שוב.
"האחוזות הן עניין אחר. ככל שאנשים רבים יותר באים לבינגטאון, האדמה המשובחת הופכת ליקרה יותר ויותר. אם נמכור את מה שיש לנו כעת, ההצעות הטובות ביותר שנקבל יהיו מהחדשים. זה מובן מאליו. אם נמכור להם, נאבד הרבה מהרצון הטוב של קרובינו הסוחרים הוותיקים. נמסור עוד עוצמה לידיהם של החדשים. והדבר החשוב ביותר בעיני הוא שנמכור דבר שלעולם לא נוכל להחליף. תמיד ניתן לקנות כרכרה חדשה או עגילים. אבל אין עוד קרקע שמישה ליד בינגטאון. ברגע שנמכור את זו שלנו, הרי ויתרנו עליה לנצח".
"אני חושבת שאת צודקת. ואת סבורה שאנחנו יכולות להחזיק מעמד עד שהוויוואסיה תשוב?"
"אכן. שמענו שהיא סימנה לשלום לוסטרוי כשחלפו זו על פני זו במצרי מארקהם. זה אומר שהיא מגיעה לג׳מאיליה בדיוק על פי לוח הזמנים. ההפלגה דרומה היא תמיד החלק המסובך ביותר בחלק הזה של השנה". אמה אמרה רק דברים ששתיהן ידעו. מה כל כך מרגיע בכך שחלקו את המחשבות האלה שוב? אמונה שאם אחת מהן תאמר אותן די פעמים, הגורל יקשיב ויפעל על פי "אם קייל ירוויח ממכירת העבדים כפי שהוא מצפה, אז בשובו יהיה לנו די כדי להתחשבן עם הנושים שלנו". רוניקה הקפידה על נימה ניטרלית כשהזכירה את העבדים. היא עדיין לא תמכה בכך. טוב, גם קפריה לא. אבל מה עוד יכלו לעשות?
659
ספינת קסם
"אם הוא יצליח עם העבדים, יהיה לנו די׳; חזרה על דבריה של אמה. "אבל רק בקושי. אימא, כמה זמן נוכל להישאר אך מעט לפני החובות שלנו? אם מחירי הדגן ירדו, נתחיל לפגר. מה אז?"
"אז לא נהיה לבד", אמרה אמה בקול מאיים.
קפריה שאפה אוויר. על הדברים שהן קיוו שיתחדשו, הן דיברו לעתים קרובות. כעת היא העזה לבטא את הפחד עליו לא דיברו. "את באמת מאמינה שתהיה התקוממות כנגד המושל? מלחמה?" עצם הדיבור על מלחמה כנגד ג׳מאיליה היה קשה. למרות שנולדה בבינגטאון, ג׳מאיליה עדיין הייתה הבית, ערש התרבות וההשכלה. ג׳מאיליה, העיר הלבנה והנוצצת של הדרום.
אמה ישבה ללא אומר במשך זמן מה לפני שהשיבה. "הרבה מאוד תלוי בתשובתו של המושל לשליחים שלנו. יש שמועה מטרידה חדשה. אומרים שהמושל ישכור שכירי חרב צ׳לסדים שילוו את ספינות הסחר הג׳מאיליות כדי להפטר מהפירטים במעבר הפנימי. אנשים כבר החלו להתווכח, לומר שאנחנו לא יכולים להרשות שספינות צ׳לסדיות חמושות ייכנסו למים ולנמל שלנו. אבל אני לא חושבת שתהיה מלחמה. אנחנו לא עם לוחם, אנחנו סוחרים. המושל ודאי יודע שכל מה שאנו מבקשים הוא שיעמוד בדברתו. השליחים נושאים אתם את כתב הזכויות המקורי של המתיישבים. הוא יוקרא בקול למושל ולבני לווייתו. איש לא יכול להכחיש את מה שהובטח לנו. הוא ייאלץ לזמן חזרה את הסוחרים החדשים".
קפריה חשבה שאמה עושה את זה שוב - אומרת בקול את מה שהן קיוו שיקרה, מנסה ליצור מציאות ממילים. "היו כאלה שחשבו שהוא עשוי להציע לנו כסף כפיצוי", ניסתה.
"לא ניקח אותו", מיהרה אמה לומר. "עלי להודות שנדהמתי כשדאבאד ריסטארט הציע שעלינו לקבוע סכום ולבקש אותו. אדם לא קונה חזרה את הבטחותיו". קולה הפך מריר כשהוסיפה, "לפעמים אני חוששת שדאבאד שכח מיהו. הוא מבלה זמן כה רב עם הסוחרים החדשים ותומך בעמדתם לעתים כה קרובות. אנחנו עומדים בין העולם לבין קרובינו מהגשם הפראי? האם ניקח כסף בעד משפחתנו?"
660
ספינת קסם
"קשה לי לדאוג להם כרגע. בכל עת שאני nושכח עליהם, אני חשה שהם איום למלטה".
"איום?" רוניקה נשמעה כמעט נעלבת. "^•ה, עלינו לזכור שהם •ק תובעים מאתנו לעמוד בתנאי ההסכם המקורי שלנו. בדיוק אותו הדב• שאנחנו דורשים מהמושל".
"אז את לא מרגישה כלל כאילו אנו נמכור אותה לעבדות, אם 'בוא יום בו לא יהיה לנו כסף והם 'תבעו דם במקום?"
רוניקה שתקה לרגע. "לא, זה לא", אמרה לבסוף. אז היא נאנחה. "לא אשמח אם היא תלך. אבל את יודעת, קפריה, מעולם לא שמעתי על גבר או אישה מבינגטאון שהוחזקו על ידי טוחרי חנישם הפראי כנגד רצונם. הם מחפשים רעיות ובעלים, לא מש“תים. מי ירצה להינשא למישהו כנגד רצונו? יש אנשים שהולכים לשם מרצונם. ויש כאלה, ההולכים לשם כחלק מחוזה, ושבים כי זה לא מתאים להם. את זוכרת את טילה אפלבי? היא נלקחה לגשם הפראי בשחמשפחח שלה לא עמדה בחו™. שמונה חודשים לאחר מכן, הם חחזי“ו אותה לבינגטאון כיוון שחייחח אומללה שם. וחודשיים לאחר מכן, היא שלחה להם הודעה שהיא טעתה, והם באו לקחת אותה שוב. אז לא יכול להיות שזה עד כדי כ! נורא".
"שמעתי שהמשפחה שלה אילצה אותה לחזו•. שסבה ואמה חשו שהיא ביישה את בני אפלבי והפרה את שבועתם כשהיא שבה לב'נגסאוו".
"אני מניחה שזה אפשרי", הודתה אמה בספק.
"אני לא •וצה שמלטה תלך לשם כנגד רצונה", אמרה קפריה
"לא בשם חובה ולא בשם גאווה. אפילו לא למען שמנו הטוב. אם זה יגיע לידי כך, אני nושכח שאעזו“ לה לברוח בעצמי".
"שסא יעזו• ל', אני חוששת שגם אני". מילותיה של אמה נשמעו כמה •געים לאחר מכן, מבוטאות בקול שנראה שנגרר ממנה.
קפריה הייתה מזועזעת. לא •ק על פי מה שאמה הודתה בו, כי אם גם מעומק הרגש שקולה הסגיר. “וניקה המשיכה לדבר.
661
ספינת קסם
"היו זמנים בהם שנאתי את הספינה הזאת. איך יכול משהו להיות שווה כל כך הרבה? לא רק הזהב שהם הבטיחו, אבל גם הצאצאים שלהם!"
"אם פאפא היה ממשיך בסחר הגשם הפראי, הוויוואסיה ודאי כבר הייתה משולמת כעת", ציינה קפריה.
"סביר להניח. אבל באיזה מחיר?"
"כך פאפא תמיד אמר", אמרה קפריה באטיות. "אבל אני מעולם לא הבנתי. פאפא מעולם לא הסביר את זה או דיבר על זה בפנינו, הילדות. בפעם היחידה ששאלתי אותו על זה, הוא רק אמר לי שהוא חושב שזה נתיב חסר מזל ללכת בו. אבל כל המשפחות האחרות שיש להן ספינות חיות סוחרות עם משפחות הגשם הפראי. מכיוון שלבני וסטריט יש ספינה חיה, גם לנו יש את הזכות לעשות זאת. אבל פאפא סירב". היא דיברה בזהירות רבה כשהמשיכה. "אולי זאת החלטה שעלינו לשקול מחדש. קייל יהיה מוכן. הוא הבהיר את זה כשדיבר על מפות נהר הגשם הפראי. לפני אותו היום, לא דנו בזה. חשבתי שאולי פאפא כבר הסביר לו את זה. לפני אותו היום, הוא מעולם לא שאל אותי מדוע הפסקנו לסחור במעלה הנהר. הנושא פשוט לא עלה".
"ואם תנהלי את הדברים בפיקחות, הנושא גם לא יעלה", אמרה רוניקה קצרות. "קייל במעלה נהר הגשם הפראי יהיה אסון".
והנה נושא לא נוח נוסף. קייל. קפריה נאנחה. "אני זוכרת שכסבא היה חי, הוא לקח את הוויוואסיה במעלה הנהר. אני זוכרת את המתנות שהוא נהג להעניק לנו. קופסת מוזיקה שהבהבה בעודה מנגנת". היא נדה בראשה. "אני אפילו לא יודעת מה קרה לה". היא הוסיפה בקול שקט יותר, "ומעולם לא הבנתי באמת מדוע פאפא לא מוכן לסחור במעלה הנהר".
רוניקה בהתה לתוך האש כאילו היא מספרת סיפור ישן. "אביו... כעס על החוזה עם בני פסטרו. אוה, הוא אהב את הספינה, ולא היה מחליף אותה בעבור שום דבר שבעולם. אבל עם כל אהבתו אליה, הוא אהב אתכן הבנות יותר. וכמוך, הוא ראה את החוזה כאיום על ילדיו. הוא לא אהב את זה שהוא כבול
662
ספעתקסם
לחוזה שלא היה לו חלק בחתימתו". רוניקה דיברה בקול שקט יותר. "במובנים מסוימים, הוא חשב רעות על בני פסטרו, על שהם רואים אותו ככבול להסכם כה אכזרי. אולי ראו את הדברים אחרת בימים ההם. אולי..." מילים הכזיבו אותה למשך זמן מה. אז, "אני מניחה ששיקרתי לך כרגע. אני מדברת כפי שאני יודעת שעלי לחשוב: שהסכם הוא הסכם, וחוזה הוא חוזה. אבל החוזה הזה נחתם בזמנים עתיקים וקשים יותר. ובכל זאת, הוא כובל אותנו".
"אבל אבא כעס עליו", אמרה קפריה, להחזיר את מחשבותיה לנושא.
"הוא תיעב את התנאים. הוא ציין לעתים קרובות שאף אחד אף פעם לא משלם לחלוטין חוב לגשם הפראי. חובות חדשים תמיד נוספים על הישנים, כך שהשלשלאות שכובלות את המשפחות שעשו את החוזה רק התחזקו יותר ויותר ככל שהשנים חולפות. הוא שנא את הרעיון הזה. הוא רצה שיבוא יום שבו הספינה תהיה שלנו, חופשייה משעבוד, ואם נבחר לארוז ולעזוב את בינגטאון, נוכל לעשות זאת".
עצם הרעיון זעזע את קפריה עד יסודות חייה. לעזוב את בינגטאון? אביה באמת חשב לקחת את המשפחה מבינגטאון?
אמה המשיכה לדבר. "ולמרות שאביו וסבתו סחרו בסחורות הגשם הפראי, הוא תמיד חשב שהן מוכתמות. ככה הוא ניסח את זה. מוכתמות. יותר מדי קסם. הוא תמיד חש שבמוקדם או במאוחר, יהיה צורך לשלם על קסם שכזה. והוא לא חשב שזה... מכובד, במובן מסוים, שהוא יחזיר לעולם שלנו את הקסם של זמן ומקום אחרים, קסם שאולי היה הגורם למפלתו של עם אחר. אולי הגורם למפלתם של כל החופים המקוללים. לעתים הוא דיבר על כך, מאוחר בלילה, ואמר שהוא חושש שנשמיד את עצמנו ואת העולם שלנו, כפי שהעם העתיק עשה".
רוניקה השתתקה. שתי הנשים ישבו בשתיקה וחשבו. הדברים האלה בוטאו בקול לעתים כה רחוקות. כפי שהמפות של ערוצים קשים ייצגו יתרון משמעותי בסחר, כך גם הידע שבינגטאון וסוחרי הגשם הפראי השיגו במאמץ. הסודות שהם חלקו היו חלק משמעותי בבסיס עושרם כמו הסחורות בהם סחרו.
663
ספעתקסם
•וניקה כחכחה כג•ונה־ "אז הוא עשה דבר שהיה אמיץ וקשה כאחד. הוא הפסיק לסחור במעלה חנחר. משמעות הדב• חייחח שהוא נאלץ לעבוד קשה פי שתיים ולחי;ר• פ' שלוש כדי ^•וויח אותו התוח. במקום הגשם הפראי, הוא חיפש את המקומות הקטנים וחמוז•ים בתעלות היבשתיות, מדרום לג׳מא'ל'ה. הוא סחר עם התושבים שם בסחורות שהיו אקזוטיות ונדי•™, אבל לא קסומות. הוא נשבע שכך נצבו• את הוננו. ואם הוא היה חי, הוא ודא' היה מצליח לעשות זאת".
"האם אבא חשב שמגיפת הדם היא תוצאה של הקסם?" שאלה קפריה כזחי•וח.
p'rn שמעת דב• כזה?" תבעה דוניקח.
"הייתי קטנה מאד. זה היה זמן קצר מאוד לאחר שהבנים .wn דאבאד היה שם, אני ופאפא בכה ואני התחבאתי מאחורי הדלת. כולכם הייתם באותו חnדר. •ציתי להיכנס לחד• אבל פnרחי״ מכיוון שפאפא מעולם לא ושמעתי את דאבאד •יסטארט מקלל את סוחרי הגשם חפ•אי, ואומר שהם מצאו את המחלה בnפירותיהם בעית ד;ייחו וילדיו מתו גם הם. ודאבאד אמר..."
"אני n^׳, אמרה •וניקה לפח;־ "אני זוכרת מה דאבאד אמר. אבל את היית קטנה מכד' להבין שהוא היה באnיזחו של יגון נורא. יגון נורא". •וניקה נדה בראשה ועיניה היו ;גומוח, נזב•ח״ "אדם אום• דבהמ בזמנים שכאלה שהוא לא באמת מתכוון להם. או אפילו מאמין כחם. דאבאד היה זקוק מאוד למישהו להאשים על האובדן שלו. במש! זמן מה הוא האשים את סוחרי הגשם הפרא? אבל הוא התגב• על זה לפני זמן •ב מאד".
קפריה שאפה כזחי•וח״ "האם זה נכון, שבנו של דאבאד -"
"מה זה היה?״ ק^אתה חפחאומיח של אמה קטעה את מילותיה של ^'ה. שתיהן הזדקפו ודממו, מקשיבות.
עיניה של •וניקה היו כה •חבות, שהלובן נראה טביבן.
"זה נשמע כמו גונג", לחשה קפריה אל האפלה חגוכדח. היה מפחיד לשמוע גונג של הגשם הפרא' בדיוק כשהן דנו בהן. היא
664
ספינת קסם
חשבה שהיא שומעת רחש של צעדים במסדרון. במבט פראי לאמה, היא זינקה לרגליה. כשהגיעה לדלת ופתחה אותה, אמה הייתה מאחוריה. אבל כל מה שראתה היה מראה חטוף של מלטה בקצה המסדרון.
"מלטה!" קראה חדות.
"כן, אימא?" הילדה חזרה מעבר לפינה. היא הייתה בכותונת הלילה שלה ונשאה ספל וצלחת.
"מה את עושה ערה בשעה כזאת?" תבעה קפריה.
בתור תשובה, הרימה מלטה את הספל. "לא יכולתי לישון. הכנתי לעצמי תה קמומיל".
"שמעת רעש מוזר לפני כמה רגעים?"
מלטה משכה בכתפיה. "לא ממש. אולי החתול הפיל משהו".
"אולי לא", מלמלה רוניקה בדאגה. היא חלפה על פני קפריה והלכה לעבר המטבח. קפריה באה בעקבותיה ומלטה, הספל בידה, באה אחריהן בסקרנות.
המטבח היה כהה פרט לזוהר של אודי האש. היו החדרים המוכרים, הבטוחים איכשהו, של החדר: האש לבישול, ריח השמרים של הלחם האטי שתפח לאפיית הבוקר, הניחוח הנותר של בשר הלילה. רוניקה הביאה נר מחדר העבודה. היא חצתה את החדר המוכר לדלת החיצונית ופתחה אותה במשיכה. רוחות חורף נכנסו פנימה, ויצרו רפאי ערפילים בחדר.
"יש שם מישהו?" שאלה קפריה כשהנר כבה ברוח.
"כבר לא", השיבה אמה בחומרה. היא יצאה מהדלת למרפסת הקרה. היא התבוננה סביב, ואז התכופפה להרים משהו. היא חזרה למטבח וסגרה את הדלת בחוזקה.
"מה זה?" שאלו קפריה ומלטה יחדיו.
רוניקה הניחה את הנר על השולחן. לצדו הניחה קופסת עץ קטנה. היא התבוננה בה לרגע, ואז הפנתה מבט בעיניים מצומצמות לעבר מלטה.
"זה ממוען למלטה".
"באמת?" קראה מלטה בתענוג. "מה זה? ממי זה?" היא מיהרה לעבר השולחן, פניה נאורות מציפייה. היא תמיד אהבה הפתעות.
665
ספעתקסם
סבתה הניחה יד תקיפה על הקופסה כשמלטה הושיטה לעברה יד. הסירוב שלה היה ברור. "מה שזה", המשיכה רוניקה בנימה קפואה, "אני סבורה, הוא קופסת חלומות. זאת מתנת חיזור מסורתית בגשם הפראי".
קפריה חשה את לבה עוצר בקרבה. היא לא הצליחה לנשום, אבל מלטה רק משכה את הקופסה תחת ידה האוסרת של סבתה. "מה יש בה?" תבעה. "תני לי אותה".
"לא". קולה של רוניקה היה סמכותי. "את תחזרי אתנו לחדר העבודה של סבך. את צריכה להסביר כמה דברים, גברתי הצעירה".
רוניקה הרימה את הקופסה וצעדה מהחדר.
"אימא, זה לא הוגן, זה מוען אלי! תכריחי את סבתא להחזיר לי את זה. אימא? אימא!"
קפריה הבינה שהיא נשענה על השולחן. היא התיישרה באטיות. "מלטה. לא הבנת מה סבתך אמרה לך עכשיו? זאת מתנת חיזור! איך זה יכול להיות?"
מלטה משכה בכתפיה ברוב הבעה. "אני לא יודעת! אני אפילו לא יודעת ממי זה או מה יש בזה! איך אני יכולה לומר לך משהו על זה אם סבתא אפילו לא מוכנה לתת לי להתבונן בזה?"
"בואי לחדר העבודה", הורתה לה קפריה ונאנחה. מלטה רצה לפניה. עד שקפריה נכנסה לחדר, היא כבר החלה להתווכח עם סבתה.
"אני לא יכולה אפילו להסתכל בזה? זה בשבילי, לא?"
"לא. את לא יכולה. מלטה, זה עניין רציני, רציני בהרבה מכפי שנראה שאת מבינה. זאת קופסת חלומות, והיא מסומנת בסמל של משפחת קופרוס. הם אולי המשפחה היוקרתית ביותר מבין סוחרי הגשם הפראי. זה לא מקרי שהם באו לייצג את כל משפחות הגשם הפראי באסיפה האחרונה. הם לא משפחה שאנו יכולים להעליב, או לקחת בקלות. בידיעת כל הדברים האלה, את עדיין רוצה את הקופסה הזאת?" רוניקה הושיטה אותה לילדה.
"כן!" השיבה מלטה בהתמרמרות וניסתה לחטוף אותה. רוניקה משכה אותה חזרה.
666
ספינת קסם
"מלטה!" קראה קפריה. "אל תהיי טיפשה. זאת מתנת חיזור. יש להחזיר אותה, אבל בנימוס רב. עלינו להבהיר להם שאת צעירה מכדי לשקול את חיזוריו של גבר. אבל בנימוס רב".
"לא, אני לא", מחתה מלטה. "אני צעירה מכדי שאובטח לגבר, כרגע, אבל למה אני לא יכולה לשקול את חיזוריו? סבתא, לפחות תתני לי לראות מה יש בה!"
"זאת קופסת חלום", אמרה רוניקה בגסות. "אז יש בה חלום. את לא פותחת אותה כדי לראות מה יש בה, את פותחת אותה כדי לחלום את החלום".
"איך חלום יכול להיות בקופסא?" שאלה קפריה.
"קסם", אמרה רוניקה בבוטות. "קסם הגשם הפראי".
שאיפת האוויר הפתאומית של מלטה הסגירה את ההתרגשות שחשה. "אני יכולה לקבל אותה הלילה?"
"לא!" התפרצה רוניקה. "מלטה, את לא מקשיבה. את לא יכולה לקבל אותה בכלל. חייבים להחזיר אותה כמו שהיא, מבלי שתיפתח, עם הסבר מנומס מאוד שהייתה אי-וזבנה כלשהי. אם תפתחי את הקופסה ותחלמי את החלום, הרי שהסכמת לחיזור שלו. זה אומר שנתת לו רשות לחזר אחרייך".
"נו, מה כל כך נורא בזה? זה לא כאילו שאני מבטיחה להינשא לו!"
"אם נרשה לך לפתוח אותה, הרי שגם אנו מקבלות את החיזור שלו, שזה אותו הדבר כמו לומר שאנו רואות בך אישה, בגיל המתאים לקבל מחזרים. ואנחנו לא", סיימה רוניקה בתקיפות.
מלטה שילבה את זרועותיה על חזה, ואז השליכה את עצמה לאחור לתוך כיסא. היא הבליטה את הסנטר שלה. "כל כך אשמח כשאבי ישוב הביתה", הכריזה בזעף.
"באמת?" שאלה רוניקה בארסיות.
כשצפתה בשתיהן, קפריה חשה בלתי נראית, וחסרת תועלת. לצפות בשני הרצונות החזקים האלה מתנגשים היה כמו לצפות בשוורים צעירים באביב, כשהם דחפו ונחרו וקראו תיגר זה על זה. היה כאן קרב. קרב על שליטה, לקבוע מי מהנשים האלה תקבע את החוקים בהיעדרו של קייל. לא, הבינה לפתע. קייל היה רק
667
ספעת קסם
כלי שמלטה הוטיפה למשחק. סמוע שמלטה גילתה כב• שהיא יכולה לתמרן את אביה. הוא לא היה יריב •אוי לרשעות הנעורים שלה. כשהיא תגדל, הוא 'הווה בעיה פחות חמורה ;בו•ח. היא ככידוד האמינה שרק סבתה עומדת את אמה שלה היא
ביטלה כחסרת nשיבוח.
ובכן, זה לא היה נכון? במש! שנים היא נשטפה עם חז•ם של משק הבית. אביה הפליג, אמה ניהלה את האחוזות שעל חnוכ־ היא עדיין גרה בביתו של אביה, כפי שתמיד עשתה. כשקייל שב הביתה, הם הוציאו את שכרו בעיקר על בידו• עבור עצמם. כעת אביה מת, וקי'ל ואמה נאבקו על השליטה, בעוד שמלטה ואמה נאבקו בסוגיית מ' תקבע את חבלל'ם במשק ^'ת. לא משנה מי 'נצח, קפריה תישאר בלתי נראית וחסרת חשיבות. מלטה לא הח'יחסה למאמצים הכושלים שלה ליצור סמכות. אף אחד לא התייחט אליהם.
קפריה חצתה את החד• לפח;. "אימא, תני ל' את חמחנח", דרשה בתקיפות. "מכיוון שבתי גרמה לאי-ההבנה המצערת הזאת, אני טבורה שעל' מוטלת האחריות לתקן את העניין".
לרגע, היא חשבה שאמה תסרב לב. אז, עם מבט לעברה של מלטה, היא מטרה לה אותה. קפריה לקחה את קופסת העץ הקטנה. היא חייחח קלה כיריח״ היא הפכה מודעת לכך שהיא מדיפה ניחוח מתוק, חריף יותר מעץ אלגום. ;'ניח של מלטה עקבו אחר הקופסה בעודה עוברת לידיה כפי שכלב רעב עוקב אח• פיסת בש• נא. "אכתוב להם בבוק•. אני חושבת שאני יכולה לבקש מהקנדרי להשיב את זה במעלה ה™• ;בו•י".
אמה הנהנה. "אבל תקפידי לעטוף את הקופסה לא יהיה
יאות שמישהו יראה מה מוnזר־ טירוב מתנת חמור, מכל טיבה, הוא דב• 'היה עדיף אם הסוד 'ישמר בין שני הנוגעים לדב•". בעוד קפריה הנהנה למשמע חרכ•ים, אמה פנתה לפתע למל^ "את מבינה את זה, מלטה? אין לדב• על זה עם אn•ים, לא עם החברות הקטנות שלך, לא עם המשרתים. את אי-ההבגה הזאת יש לסיים מה• ובאופן מוחלט".
חנ;•ח הזועפת התבוננה בה ללא אומר.
668
ספעתקסם
"מלטה!" נבחה קפריה, ובתה קפצה. "את מבינה? תעני?"
"אני מבינה", מלמלה. היא העיפה מבט מתריס לעבר אמה, ואז התבצרה עמוק יותר בכיסאה.
"טוב. הנושא יושב, אם כך". קפריה החליטה לסיים את הקרב כל עוד היא מנצחת. "ואני מוכנה ללכת לישון".
"רגע". קולה של רוניקה היה רציני. "יש דבר נוסף שאת צריכה לדעת על קופסת החלומות, קפריה. אלה אינם פריטים נפוצים. כל אחד מהם נוצר באופן אינדיווידואלי, והוא מכוונן לאדם מסוים".
"איך?" שאלה קפריה בחוסר רצון.
"אני לא יודעת, כמובן. אבל דבר אחד שאני יודעת הוא שעל מנת ליצור אחת מהן, היוצר צריך להתחיל עם פריט אישי מהמקבל המיועד". אמה נאנחה כשנשענה בכיסאה. "דבר כזה לא הגיע לדלתנו באופן אקראי. הוא מוען למלטה אישית". רוניקה נדה בראשה ונראתה אבלה. "מלטה ודאי נתנה משהו משלה לאיש הגשם הפראי. משהו אישי שניתן לפרשו כמתנה".
"אוה, מלטה, לא!" קראה קפריה באימה.
"לא עשיתי שום דבר כזה", מלטה הזדקפה בכיסאה בהתרסה. "לא עשיתי!" היא הרימה את קולה לצעקה.
קפריה קמה והלכה לדלת. לאחר שהייתה בטוחה שהדלת סגורה היטב, היא שבה להתעמת עם בתה. "אני רוצה את האמת", אמרה בפשטות בקול שקט. "מה קרה ומחי? איך פגשת את האיש הצעיר הזה? מדוע שהוא יחשוב שתסכימי לקבל ממנו מתנת חיזור?"
מלטה התבוננה בשתיהן. "במפגש הסוחרים", הודתה בגועל. "יצאתי החוצה לשאוף אוויר. אמרתי ערב טוב לרכב כשחלפתי על פניו. אני חושבת שהוא נשען על הכרכרה של משפחת קופרוס. זה הכול".
"איך הוא נראה?" תבעה רוניקה.
"אני לא יודעת", אמרה מלטה, מילותיה אטיות וסרקסטיות. "הוא היה מהגשם הפראי. הם לובשים רעלות וברדסים, את יודעת".
669
ספינת קסם
"כן, אני יודעת", השיבה סבתה. "אבל הרכב שלהם לא לובש אותם. נערה שוטה, האם את חושבת שהם הגיעו במורד הנהר בכרכרה? משפחות הגשם הפראי מאחסנות את הכרכ“™ שלהן כאן, ומשתמשות בהן רק כשהן באות לבינגטאון. אם דיברת עם גבר ברעלה, דיברת עם סוחר גשם פראי. מה אמרת, ומה נתת לו?"
"כלום", זעמה מלטה. "אמרתי ׳ערב טוב׳ כשחלפתי על פניו. הוא אמר את אותו הדבר. זה הכול".
"אז איך הוא יודע מה שמך? איך הוא יוצר לך חלום?" דחקה רוניקה.
"אני לא יודעת", השיבה מלטה. "אולי הוא ניחש את משפחתי מצבע הגלימה שלי, ושאל מישהו". לפתע, לתדהמתה המוחלטת של קפריה, מלטה פרצה בדמעות. "מדוע אתן תמיד מתייחסות אלי ככה? אתן אף פעם לא אומרות לי שום דבר נחמד, זה תמיד האשמות ונזיפות. אתן חושבות שאני זונה או שקרנית או משהו. מישהו שולח לי מתנה, אתן אפילו לא מוכנות לתת לי לראות אותה, ואתן אומרות שזאת אשמתי. אני כבר לא יודעת מה אתן רוצות ממני. אתן רוצות שאני אהיה ילדה קטנה, אבל אז אתן מצפות שאני אדע הכול ואהיה אחראית על הכול. זה לא הוגן!" היא הרכינה את ראשה לתוך ידיה ובכתה.
"אוה, מלטה׳', שמעה קפריה את עצמה אומרת בעייפות. היא ניגשה במהירות לבתה והניחה את ידיה על כתפיה הרועדות. "אנחנו לא חושבות שאת זונה ושקרנית. אנחנו פשוט מאוד מודאגות בקשר אלייך. את מנסה לגדול כל כך מהר, ויש סכנות כה רבות שאת לא מבינה".
"אני מצטערת", יבבה מלטה. "לא הייתי צריכה לצאת באותו לילה. אבל היה כל כך מחניק שם, וכל כך מפחיד כשכולם צעקו אחד על השני".
"אני יודעת. אני יודעת שהיה מפחיד". קפריה ליטפה את ילדתה. היא לא רצתה לראות את מלטה בוכה כך, שנאה את זה שהיא ואמה דחקו בה עד שהיא נשברה. באותו הזמן, זאת הייתה כמעט הקלה. מלטה המתריסה והמרירה הייתה מישהי שקפריה לא הכירה. מלטה הזאת הייתה ילדה קטנה, בוכה ורוצה ניחומים.
670
ספינת קסם
אולי הם nר•ו ד•! מגננוחיח הלילה. אולי מלטה הזאת היא מישהי שהיא יכולה לדב• אתה ^pn. היא התכופפה לחבק את שחיבקה אותה ™•ה קצרות ובאי-נוחות.
"מלטה״, אמ•ח בקול שקט. "חנח־ תסתכלי. הנה הקופסה. את לא יכולה להחזיק בה או לפתוח אותה. צרי! להחז'• אותה rnmo מחר. אבל את יכולה להחבונו בה".
מלטה משכה באפה והזדקפה במטאה. היא התבוננה בקופסה שבידה של אמה, אבל לא הושיטה לה את ידה. "אה", אמרה לאח• רגע. "זאת •ק קופטה מגולפת. חשבתי שיהיו עליה תבשיסים או משהו". היא הטבה את מבטה ממנה. "אני יכולה ללכת למיטה ;בשיו?״ שאלה ^'יפות.
"piiM. לכי ל! למיטה. נדב• עוד בבוק•, לאח• שתנוחי".
מלטה, עצורה משכה באפה פעם אחת, ואז הנהנה.
קפריה צפתה בה עוזבת את החד• באטיות ואז פנתה nז•ח לאמה שלה באנחה. "לפעמים זה כל כ! קשה, לצפות בה גרלח״.
•וניקה הנהנה כאחרה־ אבל אז הוסיפה. "תנעלי את הקופסה הזאת במקום בטוח למש! הלילה. אני אזמין רץ בבוק• שישא את חמכחכ של! ואת הקופסה לקנדרי במזח".
היו רק כמה שעות עד חשnר כשמלטה לקחה את הקופסה הקטנה חזרה לnררח־ היא חייחח בדיוק היכן שהיא ידעה שהיא חחיח: בארון ח"סורי״ של אמה בחלק האnו•י של המלחnה בח^ ההלבשה שלה. שם היא תמיד החביאה את מתנות יום השם ואת שמני הגוף היקרים ב'™•. היא חששה שאימא תחביא אותה מחnח או אולי אפילו תפתח את הקופסה ותתבע
את החלום לעצמה. אבל היא לא עשתה זאת.
מלטה סג•ח את הדלת מאחוריה והח''שבה על מיטתה כשהקופסה ב^קה. מתנה כה קטנה יחסית לרעש שהן עשו בגללה. היא הרימה את הקופסה לאפה ושאפה. כן, היא חשבה שהיה לה •יח מתוק. היא 'צאה שוב מהמיטה וטופפה בשקט למלתחה שלה. בקופטה בפינה, מתחת לכמה בובות ישנות, היו הצעיף ותכשיט חלחכח. בחת• האפל נ•אח שהוא בוער חזק
671
ספינת קסם
מאי-פעם. במשך זמן מה היא רק צפתה בו עד שנזכרה מדוע הוציאה אותו. היא הריחה את הצעיף, ואז החזירה אותו למיטה שלה כדי להשוות לקופסא. ניחוחות שונים, שניהם אקזוטיים. שניהם מתוקים, אבל שונים.
אם כך, יכול להיות שהקופסה לא באה מהאיש ברעלה. הסימן שעליה היה כמו זה שעל הכרכרה, כן, אבל אולי היא רק נקנתה ממשפחת קופרוס. אולי היא באמת הייתה מסרווין. במשך השנים, היא הותירה דברים אישיים רבים בבית של דלו. זה יכול היה להיות קל מאד, ולמעשה, זה היה סביר בהרבה כשהיא חשבה על זה. מדוע שזר שפגשה במקרה ישלח לה מתנה יקרה? סביר להניח שזאת מתנת חיזור מסרווין. החלק המכריע בהיגיון שלה נפל למקומו לפתע. אם איש הגשם הפראי ברעלה הבין מי היא ושלח לה מתנה, האם הוא לא היה מזכיר לה באותה העת להחזיר את הצעיף ואת אבן הלהבה שליו? כמובן שכן. אז זה לא היה ממנו. זה היה מסרווין.
היא החביאה את הצעיף והתכשיט מתחת לכרית שלה, והתכרבלה עם הקופסה על בטנה. היא העבירה אצבע על שפתה. סרווין. היא העבירה את האצבע במורד הסנטר שלה, שרטטה קו בין שדיה. איזה מין חלום הוא בחר בשבילה? שפתיה התעקלו בחיוך. היא חשדה שהיא יודעת. לבה הלם בחזה.
היא עצמה את עיניה ופתחה את הקופסה. או ניסתה לפתוח אותה. היא פקחה את עיניה והתבוננה בה. מה שהיא חשבה שהוא הסוגר לא היה. עד שהצליחה לראות איך לפתוח אותה, היא די כעסה עליה. וכשהיא פתחה אותה, היא הייתה ריקה. פשוט ריקה. היא דמיינה אבק חלום נוצץ, או פרץ של אור או מוזיקה או ניחוח. היא בהתה בפינות הריקות של הקופסה, ומיששה בפנים כדי לוודא שלא החמיצה כלום. לא. היא הייתה ריקה. אז, מה פירוש הדבר? בדיחה? או אולי המתנה הייתה רק הקופסה המגולפת היפה ובעלת הריח המתוק? אולי זאת לא אמורה להיות קופסת חלום בכלל. אולי זה היה סתם רעיון מיושן שסבתה העלתה בדעתה. קופסאות חלום. מלטה מעולם לא שמעה עליהן לפני הלילה. בגל של כעס, הכול התברר. סבתה
672
ספינת קסם
אמרה את זה רק כדי שאמה לא תיתן לה את הקופסה. אלא אם, אולי, אחת מהן פתחה אותה ולקחה את מה שהיה שם ושמרה אותו לעצמה.
"אני שונאת את שתיהן", לחשה מלטה בפראות. היא השליכה את הקופסה על השטיח לצד מיטתה והשליכה את עצמה חזרה על הכריות שלה. היא ידעה שעליה לקום ולהחזיר את הקופסה למלתחה של אמה, אבל לחלק ממנה לא היה אכפת. שהן יגלו שהיא לקחה אותה. היא רצתה שהן ידעו שהיא יודעת שהן גנבו את המתנה שלה. היא שילבה את זרועותיה ללא חרטה ועצמה את עיניה.
שקט. ריקנות. רק קול. אם כך, מלטה וסטריט. קיבלת את מתנתי. כעת אנו נתערבב, את ואני. שמא ניצור חלום מתוק יחדיו? הבה נראה. פתיל דק של מודעות שזה היה חלום נמוג מעבר לטווח השגתה.
היא הייתה בתוך שק מבד גס. הוא כיסה את ראשה והגיע כמעט עד ברכיה. הוא הדיף ריח של אבק ותפוחי אדמה. היא הייתה די בטוחה שהוא שימש כשק אסיף. היא נישאה על כתפיו של מישהו, נישאה במהירות ובתחושת ניצחון, נחטפה ונלקחה כנגד רצונה. למי שנשא אותה היו חברים. הם הריעו וצחקו בניצחון, אבל האיש שנשא אותה היה מלא מדי בסיפוק מכדי שישחרר קולות נעריים שכאלה. הלילה היה קריר ולח מערפל כנגד רגליה. פיה היה קשור, ידיה קשורות מאר^וריnי היא רצתה להיאבק אבל חששה שאם תעשה זאת הוא עלול להפיל אותה. ולא היה לה מושג היכן היא או מה עוד עלול לקרות לה אם תימלט מהשובה שלה. זה אמנם היה מפחיד, אבל זה המקום הבטוח ביותר שבו יכלה להיות באותו הרגע. היא לא ידעה דבר אודות האיש שנשא אותה, חוץ מזה שהוא מוכן להלחם עד המוות כדי לשמור אותה בידיו.
הם הגיע למקום כלשהו. הם כולם עצרו, וזה שנשא אותה הניף אותה לרגליה. הוא המשיך לאחוז בה. היא שמעה שיחה
673
ספעתקסם
מעומעמת, מילים מהירות, שנאמרו בקול שקט בשפה שלא הבינה. י נראה שהאחרים דוחקים בצחוק בזה שנשא אותה שיעשה משהו. משהו שהוא סירב לעשות בנעימות אך בתקיפות. לאחר זמן מה, היא שמעה צעדים מתרחקים. היא חשה שהאחרים הלכו. היא הייתה לבד פרט לאיש שעדיין אחז בפרקי ידיה הכבולים. היא רעדה.
אז הייתה נשיקה קרה של מתכת על פרקי ידיה, ולפתע ידיה היו חופשיות. היא מיד השתחררה מהשק ומשכה את הבד הרטוב מפיה. היא עדיין הייתה עיוורת למחצה על ידי האבק והסיבים מהבד הגס. היא הברישה את פניה ושיערה בפראות ואז פנתה לעמוד בפני שובה.
הם היו לבדם בלילה אפל וערפילי. עיר וצומת. היא לא ראתה יותר מכך. הוא עמד וצפה בה בציפייה. היא לא ראתה דבר מפניו. הברדס האפל שלו היה משוך הרחק קדימה. הוא צפה בה מתוך מעמקיו. הלילה הריח כמו ביצה, והאורות היחידים היו לפידים שעומעמו על ידי ערפל הרחק במורד הרחוב. אם היא תברח, האם הוא יתנפל עליה? האם זה משחק של חתול?
אם היא תמלט, האם היא רק תשקע את עצמה בצרה גדולה יותר? כעבור זמן נראה לה שהוא צופה בה ונותן לה להחליט מה היא תעשה.
לאחר זמן מה הוא סימן בראשו שעליה לבוא בעקבותיו. הוא הלך במהירות במורד אחד הרחובות והיא הלכה אתו. הוא נע במהירות ובביטחון דרך העיר הסבוכה. לאחר זמן מה, הוא אחז בידה. היא לא משכה אותה. הערפל היה סמיך ורטוב, מעוור, כמעט מחניק, והיה כה חשוך שהיא לא הצליחה לראות דבר מסביבותיה. פתחים בערפל הראו לה מבנים גבוהים משני צירי הסמטה שבה הלכו. אבל האפלה והשקט נראו מוחלטים. בן לווייתה נראה בטוח בדרכו. ידו הגדולה הייתה חמימה ויבשה בעודו אוחז בידה הקרה.
לבסוף הוא פנה הצדה, הוביל אותה במורד כמה מדרגות ואז פתח דלת. כשהדלת נפתחה, קול בקע ממנה. מוזיקה, צחוק ושיחה, אבל כולם בסגנון ושפה שהיא לא הבינה, וכך זה הכול
674
ספינת קסם
היה רק רעש. רעש מחריש אוזניים, כך שגם אם הייתה מבינה את בן לווייתה, היא לא הייתה מסוגלת לשמוע אותו. זה היה פונדק או מסבאה מסוג כלשהו, הסיקה. היו שולחנות קטנים ועגולים רבים, שבמרכז כל אחד מהם בער נר קצר. הוא הוביל אותה לשולחן ריק, וסימן לה לשבת. הוא התיישב מולה. הוא משך את הברדס שלו לאחור.
במשך זמן רב בחלום, הם רק ישבו שם. אולי הוא הקשיב למוזיקה, אבל באוזניה זה היה צליל כה רועש באופן אחיד שהיא חשה חירשת. לאור הנר, היא ראתה לבסוף את פני בן לווייתה. הוא היה נאה באופן חיוור. חסר זקן ובלונדיני, עיניו בצבע חום חמים. היה לו שפם קטן ורך. כתפיו היו רחבות, זרועותיו שריריות. הוא לא עשה דבר בתחילה, חוץ מלהתבונן בה. כעבור זמן מה, הוא הושיט יד מעבר לשולחן והיא הניחה את ידה בידו. הוא חייך. היא חשה לפתע שהם הגיעו להבנה כה מושלמת שהיא שמחה שאין מילים שעלולות להפריע. נראה שחולף זמן רב. אז הוא שלח את ידו לנרתיק והוציא טבעת שאבן פשוטה שובצה בה. היא התבוננה בה, ואז נדה בראשה. היא לא סירבה לטבעת. היא רק אמרה שהיא לא זקוקה לסמל חיצוני. ההסכמה אליה הגיעו הייתה מושלמת מכדי לסבכה בדברים כאלה. הוא הניח את הטבעת. אז הוא נשען לעברה מעבר לשולחן. בלב הולם, היא נשענה קדימה לפגוש אותה. הוא נישק אותה. רק הפיות שלהם נפגשו. היא מעולם לא נישקה גבר בעבר, וזה גרם לעור ברווז על כל גופה כשחשה את רכות השפם שלו לצד שפתיה, את התנועה המהירה של לשונו שביקשה משפתיה להיפתח לשפתיו. הזמן עצר, ריחף כמו ציפור צוף ברגע מתוק של החלטה, להיפתח או להישאר סגורה.
במקום אחר, שעשוע גברי מרוחק, אבל מרוצה. יש לך אופי לבבי, מלטה. לבבי מאד. גם אם המושג שלך של חיזור חוזר למנהג העתיק של חטיפה. הכול נמוג עכשיו, הסתחרר ממנה, והותיר רק את דגדוג הת^שה על פיה. אני חושב שנרקוד היטב, את ואני.
675
ספינת קסם
27
אסירים
וינטרו היה כטבבה גדולה. היא חייחח פתוחה מצד אחד ודב• לא עצר את זרם הקו• חnודפי לתוכה. הגג מעל היה שלם, אבל הקיחת היו מעט יות• מקרשי עץ גדולים שחוברו על מטג•ח ^•ות. התא שבו הוא היה נפתח לשביל. הוא פנה לשורה ארוכה של תאים זהים. קירות הצד הדקים שלו העניקו לו •ק פרטיות טמלית. קש פוז• על הרצפה כדי שיוכל להתכרבל עליו ובפינת החדר היה דל' מזוהם שנועד להכיל את השפכים שלו. הדב• היחיד שמנע ממנו פשוט ללכת היו אזיקי הרגליים שעל קרסוליו שנקשרו בשרשרת ליתד בכרח שנתקעה עמוק אל קורה קשה בכדזל. הוא שחק את רוב העו• מהקרסול שלו עד שגילה שכוח אנושי לא יזיז את חיחר״ זה היה היום ח•כי;י שלו שם.
עוד יום אחד, אם אף אחד לא יבוא לגאול אותו, הוא 'ימכר
זה הוטב• לו פעמיים בקפידה על ידי שומר עליז. ביום הראשון והשני של מאסרו. האיש בא פעם ביום עם סל של לחמניות. בעקבותיו בא בנו הטיפש, שמשך עגלה עם גיגית של מים, וחילק טפל מים לכל אסי•.
בפעם הראשונה שהוא הטביר זאת, וינטרו התחנן בפניו לשאת
676
ספינת קסם
את הידיעה על מצוקתו לכוהנים במקדש של סא. הם ודאי יבואו לתבוע אותו. אבל השומר סירב לבזבז את זמנו. הכוהנים, הסביר, כבר לא מתערבים בעניינים אזרחיים. אסיריו של המושל הם עניין אזרחי, שלא קשור בדבר לסא או לסגידה לו. אסיריו של המושל, אם לא נגאלו, הופכים לעבדיו של המושל, ונמכרים, והרווחים עוברים לאוצר המלכותי. זה יהיה סוף עצוב לחיים כה קצרים. האין לנער משפחה שהשומר יכול לפנות אליה? נימתו המפתה של השומר העבירה בבירור את המסר שהוא ישמח להעביר כל הודעה, כל עוד יש סיכוי טוב לשוחד או לפרס. אמו ודאי מודאגת בנוגע לו כעת? האין לו אחים שיכולים לשלם את הקנס שלו ולשחרר אותו?
בכל פעם נצר וינטרו את לשונו. יש לו זמן, אמר לעצמו, למצוא פתרון משלו לבעיה. זה שישלח הודעה לאביו רק ישיב אותו חזרה לשבי. זה אינו פתרון כלל. הוא ודאי יחשוב על משהו אחר אם הוא רק יתרכז מספיק.
ומצבו בהחלט היה מצב טוב לחשוב בו. לא היה דבר אחר לעשות. הוא יכול לשבת, לעמוד, לשכב או לכרוע בקש. שינה לא העניקה מנוחה. רעשי התאים פלשו לחלומותיו, ואכלסו אותם בדרקונים ובנחשים שהתווכחו והתחננו בלשונות אנושיים. כשהיה ער, לא היה עם מי לדבר. צד אחד של התא שלו היה הקיר החיצוני של nסככnי בתאים משני צדדיו, רצף של אסירים באו והלכו: שיכור פרוע שהוצל על ידי אשתו הבוכייה, זונה שדקרה את הלקוח שלה ועונשה היה שסומנה בברזל לוהט. גנב סוסים שנלקח להיתלות. צדק, או לפחות עונש, היה מהיר בתאיו של המושל.
מול התא שלו היה מעבר מכוסה בקש. מהעבר השני שלו הייתה שורה של תאים דומים. עבדים הוחזקו באלה. עבדים פרועים ולא רצויים, פני מפה עם גבות ורגליים מצולקים באו והלכו מאזיקי הרגליים. הם נמכרו בזול ונוצלו קשות, על פי מה שוינטרו ראה. הם לא דיברו הרבה, אפילו לא זה לזה. על פי שיפוטו של וינטרו, לא נותר הרבה על מה לדבר. כשלוקחים את כל ההגדרה העצמית מחייו של אדם, כל מה שנותר לו לעשות
677
ספינת קסם
הוא להתלונן. וזאת הם עשו, אבל בדרך מדוכאת שהראתה שהם לא מצפים לשינויים. הם הזכירו לוינטרו כלבים קשורים ונובחים. פני המפה הזועפים מהצד השני של השביל יהיו טובים לעבודה כבדה וגסה בשדות ובפרדסים, אבל לא להרבה מעבר לכך. זאת הסיק מההקשבה לשיחותיהם. רוב הגברים והנשים שאוכסנו מולו היו עבדים כבר שנים, וציפו לחלוטין לבלות את שארית חייהם כעבדים. למרות הגועל שוינטרו חש למחשבה על עבדות, היה קשה לרחם על חלקם. חלקם בבירור הפכו למעט יותר מחיות משא, שביכו את גורלם הקשה אבל לא נותר להם רצון להיאבק בו. לאחר שצפה בהם במשך כמה ימים, הוא הצליח להבין איך כמה מאלה העובדים את סא יכולים להתבונן בעבדים האלה ולהאמין שרצונו של סא הוא שיהיו עבדים. היה קשה באמת לדמיין אותם כגברים ונשים חופשיים עם בני זוג וילדים ובתים ופרנסה. הוא לא חשב שהם נולדו ללא נשמות, ונועדו להיות עבדים. אבל הוא מעולם לא ראה אנשים שהניצוץ הרוחני של האנושות נשלל מהם כל כך. כשהוא צפה בהם, תולעת אטית של פחד זחלה במעיו. כמה זמן ייקח עד שהוא יהיה בדיוק כמוהם?
נותר לו יום אחד לחשוב על משהו. מחר בבוקר הם יבואו וייקחו אותו למקעקע. הם יכבלו את פרקי ידיו וקרסוליו ליתדות הכבדות שם, ויאלצו אותו להכניס את ראשו למלחציים מכוסי העור. שם ישימו עליו את הסימן הקטן שיסמן אותו כעבד של המושל. אם המושל יבחר לשמור אותו לעצמו, זאת תהיה כתובת הקעקע היחידה שתהיה לו. אבל המושל לא יבחר לשמור אותו. לא היו לו כישורים מיוחדים שהפכו אותו לראוי לכך שהמושל יחזיק בו כעבד. הוא יועמד מיד למכירה. ולאחר שיימכר, סימן חדש, הסמל של בעליו החדשים, יוכנס במחטים על פניו.
הוא שקל שוב ושוב במשך כמה שעות. אם הוא יקרא לשומר, והאיש ישלח רץ לנמל, אביו יבוא לקחת אותו. או ישלח מישהו שייקח אותו. אז הוא יחזור לספינה, ויהיה שוב אסיר שם. אבל לפחות פניו לא יצולקו. אם הוא לא יבקש את עזרתו של אביו, הוא יקועקע, ויימכר, ויקועקע שוב. אלא אם הוא ימלט או יעבוד
678
ספינת קסם
עד שישתחרר, הוא יישאר לנצח רכושו של אחר, לפחות מבחינה חוקית. בכל מקרה, הוא לעולם לא יהפוך לכוהן של סא. מכיוון שהוא היה נחוש למלא את ייעודו להיות כוהן, נחוש לשוב הביתה למנזר, השאלה הייתה איזה מהמצבים נתן לו סיכוי טוב יותר להימלט.
ובמסקנה המשובחת הזאת, מחשבותיו עצרו והתנדנדו. הוא פשוט לא ידע.
אז הוא ישב בפינה של מכלאתו וצפה בעצלתיים בקונים שבאו לבחון את העבדים הזולים והלא רצויים שמולו. הוא היה רעב וסבל מקור ואי-נוחות. אבל התחושה הנוראה מכל הייתה אי-nרלסnי זה מה שמנע ממנו לnהכרבל לכדור עגום ולישון.
הוא לא זיהה את טורג במשך כמה דקות בעוד זה הלך לאורך תאי העבדים. אז, כשזיהה אותו, הוא נדהם כשלבו זינק כמעט באושר. מה שזה היה, הבין, הוא הקלה. טורג יראה אותו ויאמר לאביו. הוא לא ייאלץ לבחור בבחירה שהוא חשד שהיא פחדנית. טורג יעשה זאת עבורו. וכשאביו יבוא לקחת אותו, הוא לא יוכל ללעוג לו ולומר שהוא התחנן לעזרתו.
הוא יוכל להפיק תובנות רבות בנוגע לעצמו מכך שיהגה בדברים האלה, אבל וינטרו הרחיק את מחשבותיו מהם. אולי הוא לא רוצה להכיר את עצמו טוב עד כדי כך. במקום זאת הוא קם לפתע. הוא הלך לפינת התא להמתין בהתרסה לצד הקיר. הוא שילב את זרועותיו על חזהו והמתין שטורג יבחין בו.
היה קשה במידה מפתיעה לעמוד במקום ללא אומר ולהמתין שטורג יבחין בו. טורג עשה את דרכו במורד הצד השני באטיות, בוחן כל עבד, מתמקח עם השומר, ואז מהנהן או נד בראשו. לשומר היה ספר חשבונות שבו סימן בעודם נעים. כעבור זמן מה, זה הפתיע את וינטרו. נראה שטורג רוכש מספר רב של עבדים, אבל אלה לא היו האמנים והעבדים המחונכים שאביו דיבר על רמשת^
הוא צפה בטורג המהלך ביהירות, בבירור מתרשם מחשיבותו שלו כקונה בשר אנוש. הוא טופף עבור השומר כאילו הוא אדם ששווה להרשימו, ובחן את העבדים בnהעלמוה מרשימה
679
ספעתקסם
מהכבוד העצמי או הנוח™ שלהם. ככל שוינטרו צפה בו יותר, כך גבר התיעוב שלו כלפי האיש. הנה, אם כך, הצד השני של אובדן הניצוץ והרוח של העבדים: אדם שnשיכוחו העצמית ניזונה מהשפלתם של אn•'ם.
אבל היה גם גרעין נורא של פחד כחמתנחו של וינטרו. מה אם טורג לא יסתובב ויבnיו בו? מה אז? האם וינטרו ישפיל את עצמו בכך שיקרא לאיש? או ייתן לו ללכת, ויעמוד בפני עתיד המלא כחתמוררות עם דומיו של טורג? בדיוק כשוינטרו חשב שהוא 'קרא לו, בדיוק כשהוא נשך את לשונו כדי שלא תבגוד בו, התבונן טורג לעברו, ואז הסב את מבטו, ואז התבונן בו שוב, כאילו אינו מסוגל להאמין למה שעיניו הראו לו. עיניו התרחבו, ואז חצה חיוך את פניו. הוא מיד עזב את משימתו וצעד לעברו של וינטרו.
"נו, נו", הכריז בסיפוק עצום. "אני סבור שח“ווnתי לעצמי בונוס רציני כאן. בונוס רצינ'". עיניו בחנו את וינטרו מכף רגל ועד ראש, קולטות את הקש שנצמד לגלימה חשnוקח שלו, את האזיקים סביב •גליו חש“וטוח ואת פניו הלבנות מקור. "נו, נו", אמר שוב. "לא נראה שהחופש שלך החזיק מעמד זמן •ב, ילד קדוש".
"אתה מכיר את האסיר הזה?" תבע השומ• שלו כשבא לעמוד לצדו של w•□
"אני אכן מכיר אותו. אביו הוא... השותף העסקי שלי. הוא חחח לאן בנו נעלם".
"אה. אם כך יש לך מזל שמצאת אותו היום. מחר, הוא היה מאבד את החופש שלו על אי-תשלום קנס. הוא היה מקועקע כאחד מעבדיו של המושל, ונמכר".
"עבד של המושל". החיוך שב לפניו של טורג. גבותיו החיוורות רקדו מעל עיניו חאפורוח־ "זה רעיון מש;ש;": וינטרו כמעט ויכול היה ל“אות את מוחו של טורג עובד באטיות. "כמה הקנס של חנ;ד?״ תבע מהשומר לפתע.
האיש הזקן בדק את חוט החשבון שלמותניו. "תריסר פיסות כסף. הוא הרג אחד מהעבדים חאח“ים של המושל, אתה יודע".
"הוא מה?" לרגע, נראה טורג חסר אמון. אז הוא פרץ בצחוק.
680
ספינת קסם
"טוב, אני בספק בכך, אבל אין לי ספק שיש בכך סיפור רציני. אם כך, אם אחזור עם תריסר פיסות כסף הלילה, אני קונה את החופש שלו. מה אם לא?" הוא צמצם את שתי עיניו וחייך בעודו מוסיף, יותר כלפי וינטרו מאשר כלפי השומר, "בכמה הוא יימכר מחר?"
השומר משך בכתפיו. "כמה שניתן יהיה לקבל עליו. עבדים חדשים נמכרים בדרך כלל במכירה פומבית. לפעמים יש להם חברים או משפחה שמוכנים לקנות את החופש שלהם. או אויבים שלהוטים לקבל אותם כעבדים. המכירה הפומבית יכולה להיות להוטה מאד. ולעתים גם משעשעת". השומר ראה למי יש כוח והוא שיחק למענו. "אתה יכול לחכות, ולקנות אותו חזרה. אולי תחסוך מטבע או שתיים. אולי תיאלץ לשלם יותר. אבל הוא יהיה מסומן אז, מסומן בסמל של המושל. אתה או אביו תוכלו להעניק לו את החופש שלו לאחר מכן, כמובן. אבל הוא ייאלץ לקבל כתובת קעקע מכם, ומסמך או טבעת שיעידו על כך שהוא חופשי".
"אנחנו לא יכולים פשוט לצרוב את כתובת הקעקע שלו?" שאל טורג באכזריות. עיניו בלעו את פניו של וינטרו, מחפשות סימן כלשהו לפחד. וינטרו לא הפגין כל פחד. וינטרו לעולם לא יעז להרחיק עד כדי כך. זה סוג הלעג שהאיש תמיד נהנה ממנו. אם וינטרו יראה סימן כלשהו שזה מטריד אותו, טורג רק ייהנה מזה יותר. הוא נתן למבטו לשוטט מעבר לטורג כאילו הוא כבר לא מעוניין בו או במילותיו.
"לא חוקי לצרוב כתובת קעקע של עבד", הכריז השומר באטיות. "אדם עם צלקת כוויה משמאל לאפו נחשב לעבד נמלט ומסוכן. הוא יוחזר לכאן, אם ייתפס. ויקועקע שוב בסימן של המושל".
טורג נד בראשו בצער, אבל החיוך שלו היה מרושע. "כמה חבל, לסמן פנים כה מתוקות, אה? נו", הוא פנה ממנו לפתע. במחווה של ראשו הוא סימן לעבר העבדים שטרם בדק. "שנמשיך?"
השומר קימט את מצחו. "אתה רוצה שאשלח רץ, שיודיע לאביו של הנער על מקום הימצאו?"
681
ספינת קסם
"לא, לא, אל תטריח את עצמך. אני אדאג שאביו ישמע היכן הוא. הוא לא יהיה מרוצה מהנער. עכשיו, מה בנוגע לאישה הזאת? האם יש לה כישורים או הכשרה מיוחדת כלשהי?" קולו ליטף את המילים, הופך אותן לבדיחה מכוערת על חשבונה של האישה המכוערת והמבוגרת שכרעה בפניהם.
וינטרו עמד ורעד בתא שלו. הכעס שהוא חש בתוכו איים להתפרץ ולקרוע אותו לגזרים. טורג ישאיר אותו כאן, בקור ובזוהמה, כמה זמן שיוכל. אבל הוא יספר לאביו, ואז יבוא לכאן אתו כדי לחזות בעימות שלהם. לבו שקע בקרבו כששקל כמה עצום יהיה זעמו של אביו. הוא יחוש מושפל גם הוא. קייל הייבן לא אהב לחוש מושפל. הוא ימצא דרכים לבטא את זה בפני בנו. וינטרו נשען על קיר המכלאה באומללות. הוא צריך היה פשוט לחכות ולסבול. נותרה פחות משנה עד יום ההולדת החמש-עשרה שלו. כשהיא תבוא, הוא יכריז על עצמו כגבר, חופשי מרצונו של אביו, ופשוט ירד מהספינה, לא משנה היכן היא. הניסיון המטופש הזה להימלט רק יגרום לחודשים לnתארךי מדוע הוא לא המתיו? הוא שקע לאטו בקש שבפינת המכלאה שלו. הוא עצם את עיניו כדי לישון. עדיף בהרבה לישון מאשר לשקול את הכעס שעתיד לבוא מאביו.
"צאי", אמר קניט שוב בנהמה שקטה. אטה עמדה במקומה, פניה חיוורות, פיה נוקשה. יד אחת אחזה באגן מים, השנייה הייתה עטופה בתחבושות.
"חשבתי שתחבושת חדשה אולי תהיה נוחה יותר", העזה לומר. "התחבושת הזאת נוקשה מבד יבש ו -״
"צאי!" שאג. היא הסתובבה במהירות, שופכת מים מעבר לקצה האגן ונמלטה. דלת התא נטרקה מאחוריה.
הוא היה ער וצלול מאז שעה מוקדמת בבוקר, אבל אלה היו המילים הראשונות שהוא אמר למישהו. הוא בילה את רוב הזמן בבהייה בקיר, לא מסוגל לקלוט את זה שהמזל שלו נטש אותו. איך זה יכול היה לקרות לו? האם אפשרי שקפטן קניט יסבול את זה? ובכן, הגיע הזמן. הגיע הזמן לראות מה הכלבה עשתה לו,
682
ספעתקסם
הגיע הזמן לתפוס שוב את הפיקוד. הגיע הזמן. הוא הניח את אגרופיו עמוק במצעיו ומשך את עצמו לעמדה ישיבה. כשהרגל הפצועה שלו נגררה מהמצעים שלו, הכאב היה כזה שהוא חש בחילה. זיעה חדשה כיסתה אותו, והדביקה את כותונת הלילה המסריחה שלו שוב לגבו. הגיע הזמן. הוא אחז במצעים וקרע אותם הצדה. הוא התבונן ברגל שהיא הרסה.
היא לא הייתה שם.
כותונת הלילה שלו קופלה ממנה בקפידה והוצמדה בסיכות. הנה רגליו, כהות ושעירות כתמיד. אבל אחת פשוט הפסיקה באמצע, נקטעה בגוש חום ומלוכלך של תחבושות מתחת לברך. זה לא יכול להיות. הוא הושיט לעברה יד, אבל לא יכול היה לגעת בה. במקום זאת, הוא הניח את ידו בטיפשות על המצעים הריקים היכן ששאר רגלו הייתה אמורה להיות. כאילו אולי האשמה בעיניו.
הוא קונן, ואז שאף אוויר ולא הוציא. הוא לא צריך להוציא עוד צליל. אפילו לא אחד. הוא ניסה להיזכר איך הוא הגיע למצב הזה. מדוע הוא הביא את הכלבה המטורפת הזאת לסיפון, למה הם תקפו ספינות עבדים מלכתחילה? ספינות סחר, שם היה הכסף. ומאחוריהן לא היה עדר של נחשים, המוכנים לאחוז ברגלו של אדם. זאת אשמתם, אשמתם של סורקור ואטה. אמלא הם, הוא עדיין היה אדם שלם.
שלווה. שלווה. הוא חייב להיות רגוע, הוא חייב לחשוב על זה. הוא לכוד כאן, בתא שלו, לא מסוגל ללכת או להילחם, ואטה וסורקור שניהם נגדו. מה שהוא צריך להבין הוא האם הם כרתו ברית. ומדוע הם עשו לו את זה? מדוע? האם הם קיוו לקחת את הספינה שלו ממנו? הוא שאף אוויר שוב, ניסה לארגן את מחשבותיו. "למה היא עשתה לי את זה?" מחשבה שנייה עלתה במוחו. "אז למה היא לא פשוט הרגה אותי? האם היא חששה שהצוות שלי יפנה נגדה?" אם כן, אז אולי היא וסורקור לא היו בני ברית...
"היא עשתה את זה כדי להציל את חייך". הקול הקטנטן על פרק ידו נשמע לא מאמין. "איך אתה יכול להיות כזה? אתה לא
683
ספינת קסם
זוכר את זה בכלל? נחש אחז ברגל שלך, הוא ניסה להחם אותך ולהפוך אותך באוויר כדי שהוא יוכל לבלוע אותך. אטה נאלצה לחתו! את הרגל שלך. זאת הייתה הדרך היnידח למנוע ממנו לקחת את
"אני מתקשה מאוד להאמין בכך", אמר לקמע בלעג.
"למה?"
"מכיוון שאני מכיר אותה, זו חטיכח״״
"גם אני מכיר אוחח־ וזאת הסיבה שגם התגובה הזאת לא ממש הגיוניח״, ציין הפרצוף בעל'צוח״
"שתוק".
קניט אילץ את עצמו להתבונן בגרם העטוף. "כמה זה גרוע?" שאל את הקמע בקול שקט.
"טוב, בתור התחלה, היא אינה עוד", הודיע לו הקמע באכזריות. "קטי;ח הגרזן של אטה היא החלק הנקי ביות• של הקטיעה. החלק שהנחש עשה היה בחלקו לעוס ובחלקו פשוט נמס. הבשר מזכיר לי חלב נרות שנמס. •וב החומ• החומ הזה הוא לא דם, הוא מוגלה".
"שתוק״, אמר קניט כחולשח־ הוא בהה כחחכושח הקרושה והמלוכלכת ותהה מה נמצא מחnחיח־ הם הניחו בד מקופל מתחת לה, אבל עדיין היה כתם בצבע חום אדמה על המצעים הנאים והנקיים שלו. זה היה מגעיל.
השד הקטן חייך אליו. "טוב, שאלת".
קניט שאף עמוקות וצעק, "סורקו•!"
הדלת נפתnח כמעט מיד, אבל אטה הייתה זאת שעמדה שם, בוכייה ומוטרדת. היא נnפזח להיכנס לחדר. "אוה, קניט, אתה חש כאב?"
"אני •וצה את סורקור!" הכריז, ואפילו לעצמו זאת נשמעה כמו דרישה של ילד רגן. אז מילא החובל הראשון החסון את הדלת. לאימתו של קניט, הוא נראה חרד באותה המידה כמו אטה כששאל, "האם יש דבר שאני יכול לעשות למענך, קפטן?" שיערו הפרוע של סורקו• בלט כאילו הוא משך בו, ופניו היו חיוורות מתחת לצלקות ולקמטים.
684
ספינת קסם
הוא ניסה להיזכר מדוע הוא קרא לסורקור. הוא התבונן בלכלוך המגעיל שעל מיטתו. "אני רוצה שינקו את זה". הוא הצליח להישמע כמפקד תקיף, כאילו הוא מדבר על סיפון לא מסודר. "תורה לאחד המלחים לחמם עבורי מים באמבט. ותוציא חולצה נקייה". הוא התבונן בפניו הלא מאמינות של סורקור, וקלט שהוא התייחס אליו יותר כאל משרת אישי מאשר כמספר שניים שלו. "אתה מבין שחשוב איך אראה בפני האסירים. אסור שהם יראו אותי כשבר כלי נכה במצעים מלוכלכים".
"אסירים?" שאל סורקור בטיפשות.
"אסירים", השיב קניט בתקיפות. "הוריתי שיש להציל שלושה, הלא כן?"
"כנאדוני. אבל זה היה"."
"ולא נותרו שלושה כדי שאחקור nrns?"
"יש לי אחד", הודה קניט בא-נוחות. "או מה שנותר מאחד. האישה שלך טיפלה בו".
"מה?"
"זאת הייתה אשמתו", נהמה אטה בקול שקט כשל חתולה מאיימת. "אשמתו שנפגעת". עיניה הצטמצמו לחריצים מדאיגים.
"טוב. אחד, אתה אומר", ניסה קניט להתאושש. איזה מין יצור הוא העלה על סיפון הספינה שלו? אל תחשוב על זה כרגע. קח את הפיקוד. "דאג שיצייתו לפקודות שלי, אם כך. לאחר שאיראה סביר יותר, ארצה שהאסיר יובא לכאן. אני לא רוצה לראות את הצוות כרגע. איך הלכה המתקפה פרט לכך?"
"חלק כמו צלחת מעיים, אדוני. וקיבלנו בונוס קטן הפעם". למרות החרדה שהייתה חרוטה על פניו של סורקור, הוא חייך. "נראה שהספינה הזאת הייתה קצת מיוחדת. נשאה הרבה עבדים רגילים, אבל מקדימה הייתה קבוצה שהייתה מתנה ממושל ג׳מאיליה עצמו לאיזה מישהו חשוב בצ׳לסד. להקה של רקדנים ומוזיקאים, עם כל הכלים שלהם והבגדים היפים שלהם ובקבוקי צבעי הפנים. כמה חביות קטנות ויפות של נוצצים...
אחסנתי את אלה מתחת לדרגש שלך, אדוני. ומגוון של בגדים נאים, תחרה, כמה פסלי כסף ובקבוקי ברנדי. שלל קטן ונחמד
685
ספעת קסם
מאד. לא כבד, אבל הכול מהאיכות הטובה ביותר", הוא התבונן במבט מלוכסן בגדם של קניט. "אולי תרצה לטעום קצת מהברנדי בעצמך עכשיו".
"עוד קצת. הרקדנים והמוזיקאים האלה... הם צייתנים? איך הם מרגישים בנוגע לזה שהמסע שלהם נקטע?" למה לא השליכו אותם מעבר לסיפון עם שאר הצוות?
"נהדרים, אדוני. הם כולם נלקחו כעבדים, אתה מבין. הלהקה הייתה בחובות, אז כשהבעלים פשט את הרגל, המושל הורה שייקחו גם את כל הרקדנים והמוזיקאים. מה שלא היה ממש חוקי, אבל מכיוון שהוא המושל, אני מניח שהוא לא חייב לדאוג בקשר לחלק הזה. לא, הם ממש מאושרים מכך שפירטים לכדו אותם. הקפטן שלהם כבר התחיל להעביד אותם בהמצאת שירים וריקודים שיספרו את כל הסיפור. כשאתה הגיבור, כמובן".
"כמובן". שירים וריקודים. קניט חש לפתע עייף במידה לא סבירה. "אנחנו... עוגנים. איפה? למה?"
"למפרץ אין שם למיטב ידיעתי, אבל רדוד כאן. הסיסרנה החלה להתמלא במים, כבר לפני זמן מה. העבדים בסיפון התחתון היו די מוצפים כל הזמן. נראה לי עדיף לעגון כאן היכן שהיא לא יכולה לשקוע עמוק מדי בזמן שנארגן משאבות נוספות בשבילה. אז חשבתי שנפליג לנחל השור. יש לנו די והותר אנשים שיפעילו את המשאבות כל הדרך עד לשם".
"למה לנחל השור?" שאל קניט.
סורקור משך בכתפיו. "יש שם חוף סביר שניתן להעלות עליו ספינה. תידרש עבודה עד שהיא תהיה ראויה שוב להפלגה. וסוחרי העבדים פשטו על נחל השור פעמיים בשנה האחרונה, אז אני חושב שנתקבל שם בברכה".
"הנה. רואה", אמר קניט בחולשה. הוא חייך לעצמו. סורקור צדק. האיש למד ממנו רבות. לשים ספינה שם, לדבר באופן משכנע שם, והוא יכול לזכות בעוד עיירה קטנה. מה הוא יאמר להם. "אם היה לאיי הפירטים שליט אחד... שהפושטים חוששים בפניו... אנשים היו יכולים לחיות..." רעד עבר בו.
אטה מיהרה לעברו. "תישען, תישען. נהיית חיוור כמו סדין.
686
ספינת קסם
טורקו•, תלך לדאוג לדברים ההם, האמבט וכל זה. אוה, ותביא את האגן התחמש™ שחוח“תי על הסיפון בחוץ.. אני אזדקק להם ;כשיו"־ קניט הקשיב באימה בעודה פוקדת על החובל שלו מתו! התעלמות מוחלטת מחחליבים.
"סורקו• יכול לחבוש את זה", הכריז קניט בחוס• אמון.
"אני טובה בזה יות•", קבעה בחקיפוח.
"סורקו•", החל שוב, אבל כעת החובל הראשון העז לקטוע אותו במילים, "למעשה, אדוני, יש לה כישרון לא •ע לזה. היא טיפלה בכל הבחורים שלנו לאח• הקרב האחרון, ו;שתח עבודה טובה. אני אדאג למים ל“nצה"־ אז הוא הלך, והנתי• את קניט חסר אונים ולבדו עם המכשפה הצמאה לדם.
"עכשיו תשב במקום", אמרה לו, כאילו הוא יכול לקום ולברה. "אני עומדת להרים את הרגל שלך ולהניח מחnח לה בד כדי שלא ההב את כל המצעים שלך. ואז כשנסיים, ניתן לך מצעים נקיים". הוא חישק את שיניו ומצמץ בעיניו והצליח לא להשמיע צליל בעודה מרימה את הגדם שלו ומכניסה בזריזות עוד סמ“סוסים רטובים מחnח לו. ";בשיו ארטיב את חחnכושוח הישנות לפני שאנסה לחודיר אותן. הן יידבקו פחות בבח".
"נראה שאת יודעת הרבה מאוד על זה", אמר בשפתיים חשוקות.
"זונות מוכות הרבה", ציינה במ;שיוח־ "אם הנשים בבית לא יכולות לטפל זו בזו, מ' 'טפל בהן?"
"ואני צריך לבטוח בטיפולה של האישה שnחבח את הרגל שא?" שאל בקרי•™.
כל תנועותיה פסקו. כמו פרח שנבל, היא שקעה על הרצפה לצד מיטתו. פניה היו חיוורות מאד. היא נשענה קדימה עד שמצחה נח על קצה הסיטה. "זאת חייתח הד•! היחידה שיכולתי להציל אותך. ה'יתי nוחבח את שתי ידי במקום את •גלך, אם זה היה מציל אותך".
ההצהרה הזאת ™אתה לקניט במנוחבת במידה כה מוחלטת שהוא היה נטול מילים לרגע. אבל הקמע לא איבד את כושר חריבוד. "קפטן קניט יכול להיות חזיר חסר לב. אבל אני מבטיח
687
ספינת קסם
לך שאני מבין שעשית מה שהיית חייבת לעשות כדי להצילני. אני מודה לך על המעשה".
הדnמn לחמה בזעם על כך שהקמע הסגיר כך את קיומו בפני אדם אחר. הוא מיד הצמיד את ידו עליו, וחש מיד שיניים קטנטנות שוקעות בפראות בכף ידו. הוא חטף את ידו משם באנחת כאב כשאטה הרימה את פניה להתבונן בו בעיניים מלאות דמעות. "אני מבינה", אמרה בצרידות. "ישנם תפקידים רבים שעל אדם לשחק. סביר להניח שnבררי שקפטן קניט יהיה חזיר חסר לב". היא משכה בכהפיn וניסתה לחייך. "אני לא זוקפת את זה לחובתו של קניט שלי".
אפה האדים ועיניה הדולפות היו מטרידות מאד. מה שהיה חמור יותר, הוא שהיא העזה להאמין שהוא מסוגל להודות לה על שחתכה את רגלו. במחשבותיו קילל את הקמע הערמומי והמרושע שלו על ששם אותו במצב כזה, בעודו נאחז בקצה התקווה שהיא באמת האמינה שמילים כאלה יכולות לבקוע משפתיו. "הבה לא נאמר עוד על כך", נחפז להציע. "תעשי כמיטב יכולתך עם השאריות העלובות של רגלי".
המים שבהם השתמשה להרטיב את התחבושות ולשחרר אותן היו חמים כמו דם. הוא בקושי חש אותן, עד שהיא החלה לקלף בזהירות את שכבות הבד והמוך מהפצע. אז הוא הפנה את ראשו והתמקד בקיר עד שראייתו החלה להתעמעם בקצוות. זיעה כיסתה את גופו. הוא אפילו לא היה מודע לכך שסורקור שב עד שהחובל שלו הציע לו בקבוק פתוח של ברנדי.
"כוס?" שאל קניט בסלידה.
סורקור בלע רוק. "על פי מראה של הרגל שלך, חשבתי שכוס עשויה להיות בזבוז זמן".
אם סורקור לא היה אומר את זה, קניט אולי היה יכול שלא להתבונן בגדם שלו. אבל בעוד המלח חיפש בתנועות מגושמות אחר כוס מתאימה בארונו, קניט הפנה את ראשו באטיות והתבונן במקום בו הייתה רגלו הבריאה, החזקה והשרירית.
התחבושות nמלוכלכוה ממש רככו את ההלם. מראה קצה רגלו בערימת בד מוכתם לא היה זהה למראה רגלו שנפסקת
688
ספינת קסם
בטבך של בש• לעוס וצרוב. קצה הרגל נראה מבושל במיוחד. גרונו התמלא במרה חמוצה. הוא בלע אותה, מסרב לבייש את עצמו בפניהם. ידו של טורקור בעודו מציע לו כוס. מגוnך־ האיש גרם לפציעות חמורות 'ותר מזו שבה התבונן כעת. קניט לקח את הכוט ורוקן את ^•נדי בלגימה. אז שאף במאמץ. טוב, אולי מזלו נותר אתו בדר! מוזרה אחת. לפחות הזתה ידעה לטפל בפצעו.
אטה חטפה אפילו את הנחמה ח;לובח הזאת ממנו כשאמרה בלחישה שקטה לסורקור, "המצב גרוע. אנחנו צריכים להביא אותו למרפא. ומה•".
הוא 0פ• שלוש נשימות בעודו שואף אותן. הוא סימן עם הכוס לטורקור, אבל כשהאיש ניטה למלא את כוסו, קניט לקח את הבקבוק ממנו במקום. לגימה אחת. שלוש שאיפות. עוד לגימה. שלוש שאיפות. לא. הגיע הזמן־, עכשיו הגיע הזמן.
הוא דחף את עצמו שוב לעמדת ישיבה. הוא התבונן בדב• על המיטה שח'ח פעם רגלו. אז פתח את קשרי התחרה בקדמת כותונת הלילה שלו. "איפה מי ח•nצח שלי?" תבע בגסות. "אין ברצוני לשבת כאן בס•nוני־ אטה. תפסיקי עם זה עד לאחר שאתרחץ. תוציאי עבורי בגדים נקיים, ומצא' בד נקי למיטה הזאת. ברצוני להיות •חוץ ולבוש כיאות לפני שאחקור את האסיר שלי".
טורקו• התבונן באטה במבט מלוכסן לפני שאמר בקול שקט, "אבקש את irm^o, אדוני, אבל איש ע'וו• לא יבחץ איך אתה לבוש".
קניט התבונן בו במבט שקול. "מי הוא האסיר שלנו?"
"קפטן רפט מהסיסתה. אטה גרמה לנו לדוג אותו מהים".
"הוא לא התעוור במשך הקרב. הוא היה בריא ושלם כשנפל לתו! חמים״״
"כן־, אדונ'". סורקור התבונן באטה ובלע רוק. אם כ! זאת הטיבה לזהירות מלאת הכבוד שהחובל הפגין כעת כלפי הזונה שלו. זה היה כמעט משעשע. מסתבר שזה דב• אחד עבו• סורקור להטיל מום באדם בקרב, ודבר אחר לחלוטין שזונה מענה אותו בשבי. הוא לא ידע שסורקור נפל להבחנות דקות כאלה.
689
ספינת קסם
"אדם עיוור אולי לא יבחין בלבוש שלי, אבל אני אדע", ציין קניט. "בצע את הפקודות שלך. עכשיו".
אבל בעודו מדבר, הייתה נקישה על הדלת. סורקור הכניס את אופל, שנשא שני דליי מים מהבילים. הוא הניח אותם על הרצפה. הוא אפילו לא העז להתבונן בקניט, ובטח שלא לדבר אליו. "מר סורקור, אדוני, אנשי המוזיקה ההם רוצים לעשות מוזיקה על הסיפון שלנו בשביל המוזיקה. הם אמרו שעלי, אה, ׳לבקש את ו..." מצחו של הנער התקמט במאמץ לזכור את המילים הלא מוכרות, "אררר, הם רוצים, אה, ׳להביע הכרת תודת עמוקה/" משהו כזה".
קניט חש תנועה קטנטנה על פרק ידו. הוא התבונן בקמע שהתחבא בין זרועותיו המשולבות. הוא עשה פרצופים להוטים של הסכמה וnתלהבוה. יצור הכלאיים הקטן והבוגדני ממש נראה כאילו הוא חושב שקניט יקשיב לעצתו. הוא הגה מילים לעברו.
"אדוני?" שאל סורקור בהדרת כבוד.
קניט העמיד פנים שהוא משפשף את ראשו וקרב את הקמע לאוזנו. "מלך צריך להיות אדיב כלפי נתיניו אסירי התודה. אי-קבלת מתנה יכולה להקשיח את לבו של כל אדם".
קניט החליט לפתע שזאת עצה טובה, לא משנה מה מקורה.
"תאמר להם שזה יגרום לי תענוג רב", אמר קניט לאופל ישירות. "חיי אמנם היו קשים, אבל איני אדם שבז לתענוגות המשובחים של האמנויות".
"סאר!" חילל הנער את שם האל בהערכה. הוא הנהן, פניו סמוקות מגאווה בקפטן שלו. נחש אולי הוריד את הרגל שלו בנשיכה, אבל עדיין יש לו זמן לתרבות. "אומר להם, אדוני. חיים קשים, תענוגות משובחים", הזכיר לעצמו בעודו ממהר מהחדר.
ברגע שהילד יצא מהחדר, פנה קניט לסורקור. "לך לאסיר. תן לו די מים ומזון שיעוררו אותו. אטה. האמבט שלי, בבקשה".
לאחר שהחובל הלך, היא פשטה את חלוק הלילה שלו ממנו בזהירות. היא רחצה אותו בספוג, כמנהג הצ׳לסדים. הוא תמיד חשב שזאת דרך עלובה להתרחץ, שכך מורחים את הזיעה והלכלוך במקום פשוט לשטוף אותם, אבל היא עשתה את זה
690
ספינת קסם
בדרך מוצלחת מספיק שהוא ממש חש נקי. כשהיא טיפלה בחלקים האינטימיים ביותר של רחצה כזאת, הוא הרהר בכך שאולי יש יותר מדרך אחת שבה אישה יכולה להיות מועילה לגבר. הרחצה וחבישת הפציעה שלו עדיין היו בלתי נעימות במידה מספיקה, שהיא נאלצה לשטוף שוב זיעה מגבו, חזהו ומצחו. מוזיקה שקטה החלה, יצירה שקטה של מיתרים ופעמונים וקולות נשים. היא הייתה ממש נעימה.
אטה קרעה באגביות תפר צד מאחד מזוגות מכנסיו כדי שתוכל להלביש אותו כמעט ללא כאב, ואז תפרה אותו שוב סביב רגלו. היא כפתרה את חולצתו עבורו, ואז סידרה את שערו וזקנו במיומנות של משרת אישי. היא תמכה ביותר מחצי משקלו כדי לעזור לו לעבור לכיסאו בעת שהפשיטה את המיטה וערכה את הסדינים מחדש. מעולם לא עלה בדעתו שעשויים להיות לאטה כישורים כאלה. הוא בבירור לא העריך כמה שימושית היא עשויה להיות עבורו.
כשהוא היה רחוץ ולבוש כיאות, היא נעלמה לזמן קצר, ושבה עם מגש של מזון. הוא אפילו לא היה מודע לרעב שלו עד שהריח את המרק החם והלחם הבהיר. כשהכאבים החדים ביותר של תאבונו הוקהו, הוא הניח את המזלג שלו ושאל בקול שקט, "ומה גרם לך להתנהג בחופשיות עם האסירים שלי?"
היא נאנחה אנחה קטנה. "כל כך כעסתי". היא נדה בראשה לעצמה. "כל כך כעסתי כשהם פגעו בך. כשהם גרמו לי לפגוע בך. נשבעתי שאשיג לך ספינה חיה אם זה יהיה הדבר האחרון שאי-פעם אעשה. זה בבירור היה הנושא שעליו רצית לשאול את האסירים. אז. כשהייתי שחוקה למוות מהישיבה לצדך אבל לא יכולתי לישון, הלכתי אליהם".
"אליהם?"
"היו שלושה, בהתחלה". היא משכה בכתפיה באגביות. "אני סבורה שיש לי את המידע שאתה רוצה. בדקתי אותו שוב ושוב בקפידה רבה. בכל זאת, הקפדתי להשאיר אחד בחיים, מכיוון שהייתי בטוח שתרצה לאשר את זה בעצמך".
אישה ברוכת כישרונות, ופקחית. הוא ודאי ייאלץ להרוג אותה בקרוב. "וגילית?"
ו69
ספינת קסם
"הם שמעו על שתי ספינות חיות. הראשונה היא ספינת סחר כבדה, האופליה. היא עזבה את ג׳מאיליה לפניהם, אבל עדיין היו לה סחורות מבינגטאון למכור, אז היא תעצור בעוד תחנות בדרכה צפונה". אטה משכה בכתפיה. "יכול להיות שהיא עדיין מאחוריהם, יכול להיות שהיא לפניהם. אין דרך לדעת לבטח. הספינה החיה הנוספת היחידה שהם ראו לאחרונה הייתה בג׳מאיליה. היא נכנסה לנמל ביום שבו הם עזבו. היא לא תכננה להישאר שם זמן רב. היא פרקה מטען, והותאמה לשאת מטען של עבדים צפונה לצ׳לסד".
"זה לא הגיוני, להשתמש ככה בספינה חיה", הכריז קניט בגועל. "הם שיקרו לך". אטה משכה בכתפיה בתנועה קטנטנה. "זה תמיד אפשרי, אני מניחה. אבל הם שיקרו טוב מאד, כל אחד לחוד, בזמנים שונים". היא ערמה את החולצה המיוזעת שלו עם הבד המוכתם ממיטתו. "הם שכנעו אותי".
"קל לשכנע אישה. ומה עוד הם אמרו לך?"
היא התבוננה בו במבט שהעז להיות קריר. "סביר להניח שגם השאר היה שקרים".
"ברצוני לשמוע אותם, בכל זאת".
היא נאנחה. "הם לא ידעו הרבה. הרוב היה שמועות. שתי הספינות היו בנמל יחדיו במשך פחות מיום. הוויוואסיה היא בבעלותו של סוחר בינגטאון בשם הייבן. הספינה תפליג לצ׳לסד במעבר הפנימי מהר ככל שתוכל. הם קיוו לקנות בעיקר אמנים ועובדים מיומנים, אבל הם אולי ייקחו גם כמה אחרים לאיזון הספינה. אדם בשם טורג היה אחראי על הכול, אבל לא נראה שהוא הקפטן. היא התעוררה לחיים לאחרונה. זאת הפלגת הבתולין שלה".
קניט נד בראשו. "הייבן אינו שם סוחרים".
היא פרשה את ידיה לעברו. "צדקת. הם שיקרו לי". היא הפנתה את ראשה ממנו, ובהתה במחיצה ללא הבעה. "אני מצטערת שפישלתי בחקירה".
היא הפכה לסוררת. אם היו לו שתי רגליים בריאות הוא היה הולך אליה ודוחף אותה בגבה על המיטה ומזכיר לה מה היא.
692
ספינת קסם
במקום זאת, הוא ייאלץ להחמיא לה. הוא ניסה לחשוב על משהו נחמד לומר לה, כדי לגרום לה להיות נעימה שוב. אבל הכאב הבלתי פוסק של רגלו החסרה הפך לפתע ליגון פועם. הוא רצה רק לשכב, לחזור לישון ולהימנע מכל זה. והוא ייאלץ לבקש ממנה לעזור לו.
"אני חסר אונים. אני אפילו לא מסוגל לחזור למיטה לבד", אמר במרירות. ביושר נדיר הצהיר, "אני שונא את זה שאת רואה אותי כך". בחוץ, המוזיקה השתנתה. קול חזק אחד של גבר החל לדקלם, באופן שהיה רב עוצמה ועדין כאחד. הוא הרים את ראשו לשמוע טוב יותר את המילים המוכרות באופן מוזר. "אה, אמר לעצמו בקול שקט. "עכשיו אני מזהה את זה. ׳מקיטריס, לפילגשו׳. שיר יפה". הוא ניסה שוב למצוא מחמאה לומר לה. הוא לא הצליח לחשוב על אף אחת כזאת. "את יכולה לצאת לסיפון להקשיב למוזיקה, אם את רוצה", הציע לה. "זה שיר די ישן, את יודעת". קצוות ראייתו nהערפלוי עיניו התמלאו בדמעות מהכאב. "שמעת אותו בעבר?" שאל, וניסה לשמור על קול יציב.
"אוה, קניט". היא נדה בראשה, מלאת חרטה לפתע באופן בלתי מוסבר. דמעות עמדו בעיניה כשהיא ניגשה אליו. "זה נשמע לי מתוק יותר כאן מאשר בכל מקום אחר. אני מצטערת. אני כזאת מכשפה חסרת לב לפעמים. איך אתה נראה, לבן כמו סדין. תן לי לעזור לך לשכב".
והיא עשתה את זה, בעדינות ככל שיכלה. היא ניגבה את פניו במים קרירים. "לא", מחה בחולשה. "קר לי. קר לי מדי".
היא כיסתה אותו בעדינות, ואז שכבה לאורך הצד הבריא שלו. חמימות גופה הייתה ממש נעימה, אבל התחרה בקדמת חולצתה שרטה את פניו. "תורידי את בגדייך", הורה לה. "את חמה יותר כשאת עירומה".
היא השמיעה צחוק קצר, מופתע ומרוצה כאחד. "אתה כזה גבר", נזפה בו. אבל היא קמה לציית לו.
הייתה נקישה על הדלת. "מה?" תבע קניט.
קולו של סורקור נשמע מופתע. "הבאתי לך את האסיר, אדוני". זה היה טרחה רבה מכפי שהוא יכול לעמוד בה. "לא משנה",
693
ספינת קסם
אם• בחולשה. "אטה כבר חקרה אותו. אין לי עוד צו•! בו".
בג^ה נפלו לרצפה 0^^ היא עלתה למיטה כזחידוח, מצמידה בזה'•™ את חמימותה לגופו. הוא היה לפתע כה עייף. ;ו•ח היה רף וחמים, צורי.
"קפטן קניט?" קולו של סורקור היה עיקש, מודאג.
"כן?" השיב.
סורקו• פתח את הדלת. מאחוריו אחזו שני מלחים במה שנותר מהקפטן של חoיט•נח. הם פגשו את מבטו של הקפטן שלהם, ואז שניהם פערו פה בפליאה. קניט הפנה את ראשו לעקוב אחר לצדו במיטה, אחזה אטה בשמיכה בחוזקה
מתחת לכתפ'ה החשופות ומעל העיקול הקל של שריח״ המוזיקה מהסיפון נבנoח לחדר בעוצמה רבה יות•. הוא הפנה את ראשו חזרה לאסיר. אטה עשתה יות• מלעוו• אותו. היא פירקה את האיש פיסה אחר פ'0ח־ מגעיל. הוא לא רצה להתבונן בזה בדגע״ אבל 'ש להעמיד פנים שהכול ^גיל. הוא כחכח בגרונו. תגמו• עם זה.
"אפיר. האם אמרת לאישה שלי את האמה?"
שב• הכלי בין שני המלחים הרים פנים הרוסות לעבר קולו. "אני נשבע שכן. שוב ושוב. למה שאשקר?" האיש החל לבכות בקול. הוא אנפף באופן מוזר ממוון שנחיריו נחתכו. "בבקשה, אדון טוב, אל חיתו לה להתקרב אלי שוב. אמרתי לה את האמת. אמרתי לה כל מה שאני 'ודע".
לפתע הכול נראה כמו טרחה מוגזמת. האיש בבירו• שיקר לאטה וכעת הוא שיקר גם לקניט. האטי• היה onר תועלת. הכאב מרגלו הלם בתוך גולגלתו של קניט. "אני... עטוק". הוא לא רצה להודות בתשישות שחש רק מכך שהתרחץ והתלבש. "תטפל בו טורקו•, בכל ד•! שתמצא לנכון". משמעות המילים חייחח כ•ו•ח וקולו של האסיר עלה ביללת סירוב. "אוה. ותסגור את הדלת בדרך החוצה", הורה לו קניט.
"פאר", שמע מלח נאנח כשהדלת נטג•ח מאחוריהם ומאחורי האסיר ,המיילל. "הוא כב• מתחיל אתה. כנראה ששום דב• לא עוצר את קפטן קניט".
694
ספינת קסם
קניט פנה קלות לעבר חמימות גופה של אטה. עיניו נעצמו והוא שקע עמוק בשינה.
695
ספינת קסם
28
תהפוכות
זה לא נראה אמיתי עד שהם הניחו עליו ידיים. את השומר הזקן הוא ודאי היה יכול להדוף בקלות, אבל אלה היו גברים כבדים בגיל העמידה, מוצקים ושריריים ומנוסים בעבודתם. "תעזבו אותי!" צעק וינטרו בכעס. "אבי בא לקחת אותי. תעזבו!" טיפשי, הרהר לאחר מכן. כאילו עצם זה שהוא אמר להם לעזוב אותו יגרום להם לעשות את זה. זה היה אחד הדברים שהוא עמד ללמוד. מילים מפיו של עבד הן חסרות משמעות. קריאותיו הזועמות לא היו מובנות להם יותר מנערותיו של חמור.
הם עשו דברים למפרקי זרועותיו, עיקמו אותן כך שהוא מעד בכעס בכיוון שבו הם רצו שהוא ילך. הוא עוד לא התגבר על הפתעתו מכך שלקחו אותו, כשמצא את עצמו מוצמד ללוח של המקעקע. "תירגע", אמר לו אחד האנשים בגסות כשהצמיד את אזיקי הידיים של וינטרו ליתד. וינטרו משך לאחור, מקווה להשתחרר לפני שהיתד תוכנס למקומה, אבל הוא הצליח רק לשפשף עור מפרק היד שלו. היתד כבר הייתה במקומה. במהירות רבה הם הביאו אותו למצב שבו היה כפוף, פרקי ידיו כבולים קרוב לקרסוליו. אחד הגברים דחף אותו קלות והוא הכניס את ראשו שלו לצווארון עור שהונח אנכית על הלוח. האיש השני משך
696
ספינת קסם
במהירות את רצועת העור וצמצם את הצווארון עד שכמעט חנק אותו. כל עוד הוא לא ייאבק, יהיה לו די אוויר לנשום. כבול כך, היה לו קשה לנשום עמוק. הצווארון סביב צווארו גרם לכך שאפילו הנשימות הקצרות ™^שפות שלו היו מאמץ שדרש תשומת לב. הם עשו את זה ביעילות כמו עובדי חווה המסרסים עגלים, חשב וינטרו במעורפל. אותו חוסר רגישות מיומן, השימוש המדויק בכוח. הוא פקפק בכך שהם אפילו הזיעו. "סימן המושל", אמר אחד מהם למקעקע, והאיש הנהן והזיז גוש סינדין בלחיו.
"בשרי לא נוצר על ידי. לא אדקור אותו כדי לשאת תכשיט, לא אכתים את עורי, ולא אשבץ עיטורים על פני. שכן אני יציר סא, נוצרתי כפי שנועדתי להיות. בשרי אינו שלי לכתוב עליו". בקושי נותרה לו נשימה לצטט את המילים הקדושות בלחישה. אבל הוא אמר את המילים והתפלל שהאיש ישמע אותן.
המקעקע ירק הצדה, רוק מוכתם בדם. מכור קשה, אם כך, מהסוג שממשיך להשתמש בסם גם כשפיו מלא כיבים. "ז׳גם לא הבשר שלי לעבוד בו", אמר בהומור עמום. "ז׳של המושל. עכשיו, את הסמל שלו אני יכול לעשות בעיניים עצומות. תעמוד במקום, זה עובר מהר יותר וכואב פחות".
"אבי... בא... לשלם עלי". הוא התאמץ לשאוף אויר כדי לומר את המילים החיוניות האלה.
"אביך איחר. אל תזוז!"
לוינטרו לא היה זמן לתהות האם אי-תזתה תהיה הסכמה לחילול הקודש הזה. המחט הראשונה החמיצה את מטרתה, ולא פגעה בלחיו כי אם בצד אפו וחדרה לתוך צד נחירו. הוא צעק וקפץ. המקעקע חבט בו במהירות בעורף. "אל תזוז!" פקד עליו בגסות.
וינטרו עצם את עיניו בחוזקה וחישק את לסתו.
"אוה, אני שונא שהם מתקמטים ככה", מלמל המקעקע בגועל. אז הוא התחיל לעבוד במהירות. תריסר דקירות של המחט שלו, ניגוב מהיר של הדם ואז עוקץ הצבע. ירוק. עור תריסר דקירות, ניגוב, עוקץ. נראה לוינטרו שכל פעם שהוא שואף, הוא מצליח להכניס פחות אוויר. הוא היה סחרחר, חשש שיתעלף, וזועם על
697
ספינת קסם
עצמו על שהוא מתבייש. איך יכולה ההתעלפות לבייש אותו? הם אלה שעושים לו את זה. והיכן אביו, איך הוא יכול לאחר? הוא לא ידע מה יקרה לבנו אם הוא יאחר?
"עכשיו תעזוב את זה. אל תיגע בזה, אל תגרד את זה, או שזה רק יכאב יותר". קול מרוחק דיבר מעבר לשאגה באוזניו. "הוא גמור, קחו אותו ותביאו אחר".
ידיים משכו את האזיקים והצווארון שלו, ואז הוא שוב הובל בכוח, נאלץ ללכת למקום אחר. הוא מעד, המום למחצה, שואף עמוקות פעם אחר פעם. היעד שלו התגלה כתא אחר בשורה אחרת בסככה אחרת. לא יכול להיות שזה קרה, אמר לעצמו. לא יכול להיות שזה קרה לו, אביו לא היה מותיר אותו להיות מקועקע ולהימכר. שוביו עצרו אותו ליד מכלאה שנועדה לעבדים חדשים. כל אחד מחמשת העבדים שאתם חלק אותה נשא כתובת קעקע ירוקה ומדממת.
האזיקים שלו חוברו לפין ברצפה, והאנשים הותירו אותו שם. ברגע שהם עזבו את זרועותיו, הרים וינטרו את ידו לפניו. הוא נגע בהן בעדינות, חש את הנפיחות והטפטוף של פניו המחוללות. נוזל בגוון ורוד זרם באטיות במורד פניו וטפטף מהסנטר שלו. לא היה לו במה לספוג אותו.
הוא התבונן סביב בעבדים האחרים. הוא קלט שלא אמר מילה מאז שדיבר אל המקעקע. "מה קורה עכשיו?" שאל אותם בהלם.
נער גבוה ורזה חיטט באפו באצבע מלוכלכת. "מוכרים אותנו", אמר בסרקסטיות. "ונהיה עבדים במשך שארית חיינו. אלא אם תהרוג מישהו ותברח". הוא היה מתריס וזועף, אבל וינטרו שמע שאלה רק מילים. מילים הן כל מה שנותר מהתנגדותו. לאחרים לא נראה שגם זה נותר. הם עמדו או ישבו או נשענו, והמתינו למה שיקרה להם כעת. וינטרו זיהה את המצב. אנשים פצועים קשות שקעו בו. אם יותירו אותם לנפשם, הם פשוט ישבו ויבהו ולעתים ירעדו.
"אני לא מאמין", שמע וינטרו את קולו לוחש. "אני לא מאמין שטורג לא אמר לאבי". אז הוא תהה מדוע הוא ציפה שטורג יספר. מה הבעיה שלו, מדוע היה כה טיפש? הוא הניח את גורלו
698
ספינת קסם
בידיו של אידיוט סדיסט ואמר. מדוע הוא לא שלח חורעח לאביו, מדוע הוא לא אם• לשום• ביום חדאשון? מדוע הוא בכלל ברח מהספינה? האם באמת היה כל כ! נורא שם? לפחות היה סוף נראה לעין, המתנה בת שנחי'ם עד ישועתו מאביו. כעת לא היה לזה קץ. ולא תהיה לו חוויוואטיח שתתמוך בו. המחשבה עליה גרמה לכאב נורא של בחתת לגאות בו. הוא בגד בה, והוא שלח את עצמו לעכדוח־ זה היה אמיתי. הוא היה עבד כעת. כעת ולנצח. הוא חחכ•בל בקש חמלובלך, הצמיד את ברכיו לחזהו. בס•^ נדמה היה לו שהוא שומע רוח שואגת.
הוויוואסיה התנודדה ללא ניחומים בנמל השליו. זה היה יום יפה. או• השמש נצץ על ג׳מא'ליח, הע'• הלבנה המפורסמת. ה•וnוח נשבו מדרום היום, מקלות על היום הקיצי ועל חoידnון של שממת ח;כרים האחרות שעגנו לצדה. לא נות• עוד זמן רב עד האביב. הרחק 'ותר דרומה, היכן שאפרון נהג לקחת אותה, עצי פירות עמוסים בחפ•nות לבנות או mTm. אי-שם בדרום, חמים ויפחפח״ אבל היא תפליג צפונה, לצ׳לטד.
קולות הנקישה וחחפירח בתוכה פסקו לבסוף. כל השינויים לקראת הפיכתה לספינת עבדים הושלמו. היום יעמיסו את שארית האספקה, ומח• יועבר לה המטען האנוש? היא תפליג מג׳מאיליה, לבדה. וינטרו עזב. ברגע שהיא ח•ים עוגן, אחד או יות• מהנחשים השמנים בבוץ הנמל מתחתיה ישחחר“ ממקומו ויבוא ^^™יה. נחשים יהיו בני לווייתה מעתה. אתמול בלילה, כששאר הנמל היה דומם, נחש קטן התרומם והתבונן בה כזחי•וח. משהו במבט שלו גרם לגרונה להתכווץ באימה. היא אפילו לא חייחח מסוגלת לקרוא למשמרת. אם וינטרו היה על הסיפון, לפחות מישהו היה חש את הפחד שלה ובא אליה. היא ג•דח את מחשבותיה ממנו. היא תיאלץ לשמור על עצמה כעת. אובדן טג• את טפריו על לבה. היא חבnישח אותו. היא שירבה לכל זה. היום יפהפה. היא הק^בה לגלים בעודם מכים בגופה חמחנדנד בנמל. כה שלווה.
"ספינה? וויוואטיה?"
699
ספעתקסם
היא הפנתה את ראשה באטיות והתבוננה אחורה ולמעלה. זה היה גאנטרי, שעמד על הסיפון שלה ונשען על המעקה כדי לשוחח אתה.
"וויוואסיה? את יכולה להפסיק את זה, בבקשה? זה מערער את שלוות הצוות כולו. חסרים לנו שני מלחים היום. הם לא חזרו מזמנם החופשי על החוף. ואני חושב שזה בגלל שהפחדת אותם".
הפחידה. מה כל כך מפחיד בבידוד ובדידות ונחשים שאף אחד אחר לא ראה?
"וויוואסייה? אני הולך לשלוח את פינדו שיבוא וינגן עבורך בכינור. ויש לי זמן חופשי היום לכמה שעות, ואני מבטיח לך שאבלה כל רגע מהזמן הזה בחיפוש אחר וינטרו. אני מבטיח לך זאת".
האם הם חשבו שזה ישמח אותה? אם הם ימצאו את וינטרו ויגררו אותו חזרה אליה, יכריחו אותו לשרת אותה, האם הם חשבו שהיא הnיn מרוצה ושלווה? קייל ודאי יאמין בכך. כך הביא קייל את וינטרו לסיפון מלכתחילה. קייל לא הבין דבר על לב הפועל מתוך נכונות.
"וויוואסיה", ביקש גאנטרי בקול מיואש. "בבקשה. את יכולה להפסיק להתנדנד בבקשה? המים חלקים כמו זכוכית היום. כל ספינה אחרת בנמל לא זעה. בבקשה".
היא ריחמה על גאנטרי. הוא היה חובל טוב, ומלח מוכשר מאד. שום דבר מזה לא היה באשמתו. הוא לא צריך לסבול בגלל זה.
אבל גם היא לא צריכה.
היא ניסתה למצוא את הכוח שלה. הוא היה מלח טוב. היא חבה לו הסבר קטין. "אני מאבדת את עצמי", החלה, ואז שמעה כמה מוזר זה נשמע. היא ניסתה שוב. "זה לא כל כך קשה, כשאני יודעת שמישהו חוזר. אבל כשאני לא יודעת, קשה יותר לפתע להיאחז במי שאני. אני מתחילה לחשוב... לא. לא לחשוב. יותר כמו חלום, אבל אנו הספינות החיות לא חולמות. אבל זה כמו חלום ובחלום אני מישהו אחר. משהו אחר. והנחשים נוגעים בי וזה מחמיר את המצב".
האיש רק נראה מודאג יותר כעת. "נחשים", אמר שוב בספק.
700
ספינת קסם
"גאנטרי", אמרה בקול קלוש מאד. "גאנטרי, יש נחשים כאן בנמל. מתחבאים בתחתית, בבוץ".
הוא שאף עמוקות ונאנח. "כך אמרת לי בעבר. אבל, וויוואסית, אף אחד אחר לא ראה זכר מהם. אז אני חושב שאת אולי טועה". הוא השתתק, בתקווה לתשובה.
היא הסבה את מבטה ממנו. "אם וינטרו היה כאן, הוא היה יכול לחוש אותם. הוא היה יודע שאני לא מתנהגת בטיפשות".
"ובכן", אמר גאנטרי בחוסר רצון. "אני חושש שהוא לא כאן. ואני יודע שזה גורם לך להיות אומללה. ואולי זה גורם לך לפחד, מעט". הוא עצר לרגע. קולו החל להישמע מפציר, כאילו היא ילדה חוששת. "אולי יש נחשים כאן למטה. אבל אם יש, מה אנחנו יכולים לעשות בקשר להם? הם לא פוגעים בנו. אני חושב ששנינו צריכים פשוט להתעלם מהם, מה דעתך?"
היא הפנתה את ראשה להתבונן בו, אבל הוא סירב לפגוש את מבטה. מה הוא חשב עליה? שהיא מדמיינת נחשים? שהיגון שלה על כך שוינטרו נטש אותה גרם לה להשתגע? היא דיברה בקול שקט. "אני לא מטורפת, גאנטרי. זה... קשה... עבורי להיות ככה. אבל אני לא משתגעת. אולי אני רואה דברים באופן צלול יותר מכפי שראיתי אותם בעבר. רואה דברים בדרך שלי, לא ב...דרך בני וסטריט".
מאמציה להסביר רק בלבלו אותו. "ובכן. כמובן. אה". הוא ,הסב את מבטו ממנה.
"גאנטרי, אתה איש טוב. אני מחבבת אותך. היא כמעט ולא אמרה את המילים. אבל אז היא אמרה אותן. "אתה צריך לעלות לספינה אחרת".
היא הדיחה את הפחד הפתאומי בזיעתו כשהוא דיבר אתה. "באמת, איזו ספינה אחרת תשתווה אלייך?" שאל אותה בחופזה. "לאחר שהפלגתי על סיפונך, מדוע ארצה לעלות על אחרת?" לבביות כוזבת בקולו.
"אולי בגלל שאתה רוצה לחיות", אמרה בקול שקט מאד. "יש לי תחושה רעה מאוד בקשר להפלגה הזאת. במיוחד אם איאלץ לעשות אותה לבדי".
701
ספינת קסם
"אל תדברי כך!" אמר בגסות, כאילו היא מלח סורר. אז, בקול שליו יותר, הציע, "לא תהיי לבדך. אני אהיה כאן אתך. אלך למצוא את פינדו ואומר לו לבוא לנגן לך בכינור, בסדר?"
היא משכה בכתפיה. היא ניסתה. היא הצמידה את מבטה לחרוט המרוחק של ארמון המושל.
לאחר זמן מה, הוא הלך משם.
היא הייתה בטוחה שקפטן טנירה יזהה אותה. היא רקדה עם בנו באסיפת החורף, לפני שלוש שנים. אבל אם הסוחר מבינגטאון ראה דמיון כלשהו בין אתל המלח לבין אלתיאה בתו של אפרון וסטריט, הוא לא הראה סימן לכך. הוא בחן אותה בביקורתיות, ואז נד בראשו. "אתה נראה כמו מלח טוב, נער. אבל אמרתי לך. אני לא זקוק למלח נוסף. הצוות שלי מלא". הוא דיבר כאילו זה יישב את העניין.
אלתיאה הרכינה את עיניה. לפני יומיים היא אתרה את האופליה בנמל. המראה של גוף הכסף של הספינה החיה הזקנה ושל הפסלון המחייך שלה ריגש אותה במידה שזעזעה אותה. שאלה או שתיים במסבאות המזח נתנו לה את כל המידע שהייתה זקוקה לו. פניה של הספינה החיה היו מועדות הביתה, היא מפליגה חזרה לבינגטאון עוד ימים מעטים. ברגע שאלתיאה שמעה את זה, היא החליטה שבדרך זו או אחרת, היא תהיה על סיפונה. היא הסתובבה במזח, צופה וממתינה להזדמנות לתפו • את הקפטן לבדו. התוכנית שלה הייתה פשוטה. היא תנסה ראשית למצוא עבודה כנער סיפון. אם זה לא יעבוד, היא תגלה לו מי היא ותתחנן למקום בהפלגה הביתה. היא לא חשבה שהוא יסרב לה. ובכל זאת, כל האומץ שלה נדרש ממנה כדי לעקוב אחר טנירה למסבאה הזאת על המזח ולהמתין בעודו אוכל. היא עמדה בפינה, והמתינה עד לאחר שסיים לאכול לפני שניגשה אליו. כשהוא הניח את המזלג שלו ונשען בכיסאו, היא נעמדה לפניו. כעת היא זימנה את כל האומץ שלה. "אדוני, אני מבקש את סליחתך. אני מוכן לעבוד בחינם, רק תמורת מקום בהפלגה לבינגטאון".
702
ספעתקסם
הקפטן הסחובב בכיסאו לפנות אליה ושילב את זרועותיו על חnזח שלה. "למה?" שאל בחשד.
אלתיאה התבוננה ברצפת המסבאה בין שתי רגליה חיnפוח ונשכה את שפחח. אז היא נשאה מבט לקפטן של חטפינח חnיח אופליה. "יש לי השכ• של' מהקוצר... לפחות, עדיין יש ל' חלק ממנו. היית' •וצה לחזו• חב'חח, אדוני, ולתת אותו לאמי". אלתיאה בלעה •וק באי-נוחות. "לפני שהוא ייגמר. הבטחתי לה שאחזור עם כסף, אדוני, בגלל שאבא במצב לא טוב. וניסיתי, אבל ככל שאני מחפש ספינה ™•ה ^□:טאון במש! זמן רב יותר, כך אני מוציא 'ותר כסף". היא חחבוננה שוב כ•צפח־ "אפילו אם לא תשלם לי כלום, סביר להניח שאגיע הכ'חח עם יות• כסף אם אפליג עכשיו, מאש• אם אמתין למשרה שבה ישלמו לי".
"אני מבין". קפטן W'^ חחכונו בצלחת שלפניו ודחף אותה ממנו בשלווה. לשונו דגה משהו משיניו האחוריות לרגע. "1^ זה •או' אבל אני עדיין אאכיל אוחך־ אני wm:. ועבודה
על סיפון ספינה חיה אינה ממש דומה ל;בורח על סיפון כל ספינה אn•ת. הן מלאות חיים m*! שלא קשורה בדב• לרוח או למזג אוויר. ואופליה יכולה להיות גכ'דח ;קשניח"־
אלתיאה נשכה את שפתיה כדי לא לחייך. האופליה חייחח מבין הספינות הnיוח ה•אשונוח. מהדו• ה•אשון. היא חייחח סמנה וסמוקת פנים, גסת לשון במצב התח הנכון,
ואצילית ומצווה בזמנים אחרים. עקשנית' היה התיאור
הנדיב ביות• שהיא אי-פעם שמעה בנוגע לאופליה.
"המלחים שלה ח'יבים להיות יותר ממחי•ים וחכמים", הרצה קפטן סנידח״ "הם ח''בים להיות יציבים. אפו• שם יפחדו ממנה או יהיו •דופי אמונות תפלות בקש• אליה. ואתה גם לא יכול לתת לה להציק לך. היית פעם על סיפון סמנה חיה, בחור?"
"קצת", חורחה אלתיאה. "לפני שהתחלתי להפליג, הול!
לחומה הצפונית ככ'נגסאוו ומדבר אתן לפעמים. אני מחבב אותן, אדוני. אני לא מפחד pD".
הקפטן ^כח בגרונו. בקול שונה, הוא ציין, "וספינת סח• שונה מאוד מספינת טבח. אנחנו נעים מהר ואנחנו נקיים
703
ספעתקסם
□הרבה. כשהחובל אומר לך לקפוץ, אתה קופץ מיד. אתה חושב שאתה יכול לעשות את זה?"
"כן אדוני, אני יכול לעשות את זה. ואני נקי, ואני דואג שהאזור שלי יהיה נקי". אלתיאה הנהנה כמו בובה על חוט.
"ובכן". הקפטן שקל. "אני עדיין לא צריך אותך, אתה יודע. שירות על ספינה חיה הוא דבר שאנשים רבים היו מוכנים לקפוץ בכל חישוק למענו. אתה נכנס למשרה שלא אתקשה לאייש במלח מבוגר ומנוסה יותר".
"אני יודע, אדוני. אני מעריך את זה, אדוני".
"אני מקווה שכן. אני אדון קשוח, אתל. אתה עשוי להתחרט על זה בטרם נגיע לבינגטאון".
"אבקש את סליחתך, אדוני, אבל שמעתי את זה עליך. שאתה קשוח, אבל הוגן". היא נתנה למבטה לפגוש שוב במבטו. "איני חושש לעבוד עבור אדם הוגן".
זאת הייתה בדיוק המידה הנכונה של דבש. הקפטן כמעט וחייך. "אז לך להתייצב בפני החובל, אם כך. שמו הוא גראג טנירה. תאמר לו ששכרתי אותך, ושאתה רוצה להוריד חלודה משרשרת העוגן".
"כן אדוני", השיבה אלתיאה ועיוותה את פניה במידה הנכונה. הורדת חלודה משרשרת העוגן הייתה משימה אינסופית. אז היא ^בירה לעצמה שאפילו הורדת חלודה משרשרת עוגן בספינה חיה עדיפה על כל משימה שהיא ביצעה בקוצר. "תודה לך, אדוני".
"לך לדרכך, אם כך", אמר לה קפטן טנירה בנעימות. הוא נשען קדימה בכיסאו, הרים את ספל השיכר שלו ונופף בו לנער מסבאה חולף.
אלתיאה נאנחה אנחת רווחה עצומה ברגע שהייתה על המדרכה בחוץ. היא כמעט ולא חשה את הרוח הקרה שנשבה עליה. טנירה לא זיהה אותה, והיא החליטה כעת שלא סביר שהוא יזהה אותה. כנער ספינה פחות חשיבות, לא סביר שהיא תיתקל בו פנים אל פנים. כעת, כשהוא ראה אותה כאתל, סביר להניח שהוא ימשיך לראות בה את אתל. היא הייתה בטוחה
704
ספינת קסם
שהיא יכולה לעבור גם את גראג טנירה. אתל נער הסיפון לא דמה כלל לאלתיאה השותפה לריקוד. לבה גאה בקרבה לפתע כשהבינה שהיא עשתה זאת. היא השיגה מקום בהפלגה חזרה לבינגטאון. ואם כל מה ששמעה על קפטן טנירה נכון, היא גם תרוויח כמה מטבעות. האיש היה הוגן. אם הוא יראה אותה עובדת קשה, הוא יגמול לה. היא מצאה חיוך על פניה. אופליה תעזוב מחר. כל מה שהיה עליה לעשות היה ללכת ולקחת את תיק הים שלה ולרדת לספינה ולמצוא מקום לתלות בו ערסל. מחר היא תהיה בדרך הביתה.
ושוב על סיפון ספינה חיה. הלב שלה ניגש לכך ברגשות מעורבים. האופליה לא nייהn הוויוואסיה. לא יהיה שם קשה מצד שני, האופליה לא תהיה פיסת עץ מתה שנדחפת על ידי רוחות וגלים. יהיה טוב להיות שוב על סיפון ספינה שמגיבה. והיא תשמח להותיר את העיר הקטנה והשמנונית הזאת מאחוריה.
היא הפנתה את רגליה לעבר הפונדק העלוב שבו שהתה. היא תעלה על סיפון האופליה הלילה ותפליג מחר. לא היה די זמן למצוא את בראשן ולהיפרד ממנו. לא היה לה מושג היכן הוא. הרי, למיטב ידיעתה, יכול להיות שהוא כבר הפליג משם. חוץ מזה, מה הטעם? היא תלך לדרכה, והוא ילך לדרכו. ככה זה. לא היה לה קשר אמיתי לאיש כלל. כלל וכלל לא. היא אפילו לא ידעה מדוע היא חשבה עליו. ודאי לא נותר מה לומר לו. ופגישה נוספת אתו רק תעלה מילים ונושאים קשים.
משרדו של סוכן הספינה היה קטן ומחניק. באח nייהn להבה לוהטת יחסית לחדר כה קטין. הוא נראה מעושן לעומת היום הרענן ושטוף הרוחות שבחוץ. בראשן משך בצווארון שלו, ואז אילץ את ידיו לנוח בחיקו.
"אני שוכר עבור הספינה ספרינגיב. זאת מידת האמון שהקפטן נותן בי. וזה אמון שאני מתייחס אליו ברצינות. אם אשלח אותו לים עם אדם מרושל או שיכור, זה יכול לעלות לספינה בזמן, בכסף ובחיים. אז אני נזהר בנוגע לאנשים שאני שוכר".
705
ספינת קסם
הסוכן, גבר קטן ומקריח, עצר לשאוף במקטרת שלו. נראה שהוא ממתין לתשובה, אז בראשן ניסה לחשוב על תשובה. "זאת אחריות כבדה", ניסה.
הסוכן שאף עשן צהבהב. חריפותו נשכה בעיניו ובגרונו של בראשן, אבל הוא ניסה שלא לחשוף את זה. כל מה שהוא רצה היה את משרת החובל שהם פרסמו מחוץ לדלת. הספרינגיב הייתה ספינת סחר קטנה של מים רדודים שעשתה את דרכה במעלה ובמורד החוף בין קנדלטאון ובינגטאון. המטען שהיא לקחה או הורידה בכל עיירה קבע את היעד הבא שלה. כך הסביר הסוכן בעדינות. לבראשן, זה נשמע חשוד, נשמע שהיא עובדת עם הפירטים, קונה ומוכרת מטענים גנובים מספינות אחרות. בראשן לא היה בטוח שהוא רוצה להיות מעורב בעבודה מסוג זה. למעשה, הוא היה בטוח לחלוטין שהוא לא רוצה עבודה משום סוג. אבל נגמר לו הכסף וכמעט נגמר לו הסינדין. אז הוא חייב לעבוד, והמשרה הזאת טובה ככל אחרת. האיש דיבר שוב, ובראשן ניסה להראות כאילו הוא מקשיב.
"...אז איבדנו אותו. זה היה מצער. הוא היה אתנו שנים. אבל, כפי אני בטוח שאתה יודע..." הוא שאף עמוקות ממקטרתו שוב ונשף את העשן דרך האף. "זמן וגאות לא ממתינים לאיש. וגם לא מטען בר כליה. הספרינגיב חייבת להפליג, ואנחנו זקוקים לחובל חדש. נראה שאתה מכיר את המים שעליהם דנו. יכול להיות שלא נוכל לשלם לך כמה שאתה חושב שאתה שווה".
"מה תוכלו לשלם לי?" שאל בראשן בבוטות. אז הוא חייך, בניסיון לרכך את גסות מילותיו. כאב הראש שלו שב לפתע, ואם האיש ינשוף עשן בפניו עוד פעם אחת, הוא חשב שהוא יקיא.
"ובכן". האיש הקטן התמרמר מעט על השאלה. "זה תלוי, כמובן. יש לך את הכרטיס שלך מהקוצר, אבל אין לך הוכחה על שאר הניסיון שאתה טוען שיש לך. איאלץ לחשוב על זה".
הוא התכוון שהוא קיווה שמישהו עם כרטיסים רבים יותר יגיע. "אני מבין. מתי תדע אם אתה רוצה אותי?" שאלה אחרת שנוסחה באופן גס מדי. ברגע שדיבר הוא ידע זאת, אבל נראה שהוא לא מסוגל למנוע מהמילים לצאת מפיו. הוא חייך שוב אל האיש, וקיווה שהחיוך לא היה חולני כפי שהוא חש.
706
ספינת קסם
"סביר להניח שמוקדם בבוקר".
כשהאיש שאף מהמקטרת שלו, בראשן התכופף והעמיד פנים שהוא מסדר את שרוול מכנסיו. הוא המתין עד לאחר שהאיש נשף, לפני שהתיישר שוב. ענן של אדים צהבהבים עדיין המתין לו. הוא השתעל, ואז כחכח בגרונו. "אז אני אבדוק אתך אז?" שרירי הבטן של בראשן החלו להיתפס בחרדה. הוא ייאלץ להתמודד עם יום נוסף ללא אוכל, לילה נוסף של שינה בחוץ. עם כל יום שעבר כך, יהיה לו סיכוי טוב פחות למצוא תשרה. גבר רעב, מלוכלך ולא מגולח הוא לא מה שסוכן מחפש כשהוא מחפש חובל.
"כן. תעשה את זה", אמר הסוכן בהיסח הדעת. הוא כבר החל לחפש משהו בניירות שעל שולחן העבודה שלו, ובראשן נשכח מדעתו. "ותבוא מוכן להפליג, שכן אם נרצה אותך, נרצה אותך מיד. יום טוב לך".
בראשן קם לאט. "אלה שטויות. אתה לא מוכן לומר האם אתה רוצה אותי או כמה אתה מוכן לשלם לי, אבל אני צריך להיות מוכן לצאת אם תקרוץ לי. לא נראה ליי: אתה מתנהג בטיפשות, צעק חלק הגיוני כלשהו בתוכו. תשתוק, תשתוק, תשתוק! אבל המילים היו בחוץ והוא ידע שהוא רק ייראה גס רוח אם ינסה לחזור בו כעת. הוא ניסה להכניס נימוס ארסי בקולו כשהוסיף, "יום טוב לך, אדוני. אני מתחרט על כך שלא לנהל עסקים יחדיו".
סוכן הספינה נראה נעלב ומודאג כאחד. "חכה!" הכריז כמעט בכעס. "חכה".
בראשן עצר ופנה אליו, מרים גבה אחת בשאלה.
"הבה לא ניחפז". עיניו של האיש זעו בחוסר החלטה. "אומר לך מה נוכל לעשות. אני אדבר עם האיש של הקוצר מתישהו היום. אם הוא יאמר שהכול בסדר אתך, אז נשלם לך את אותה המשכורת שקיבלת שם. זה הוגן".
"לא. זה לא הוגן". מכיוון שאימץ גישה קשוחה, לא הייתה לו ברירה אלא להמשיך בה. והוא לא באמת רצה שהסוכן ידבר עם מישהו מהקוצר. "על הקוצר הייתי שלישי. אם אחתום עם
707
ספינת קסם
הספרינגיב, אהיה החובל. לא הקפטן, לא מלח לפני חחורו־ החובל, שאn“אי לכל מה שמשתבש על הסיפון. הספרינגיב אולי קטנה יותר, אבל העבודה גדולה '™“. הצוות של שפינת שחר צריך לעבוד קשה ומהר יותר מהצוות של שפינת טבח. ואני מוכן להתערב שחoפרינניב מכניסה יותר כסף מכפי שהקוצ• אי-פעם הכניסה, אם היא שווה משהו. אם אפליג כחובל על חספ•ינג'ב, ארצה את אותה המשכורת ששולמה לחובל הקודם".
"אבל לו היו שנים של ^p'o על סיפונה!" צ'יץ חטובן״
"לי יש שנים של ניסיון כחובל על הוויוואטיה, ספינה גדולה יותר במידה ניכרת. חחיח •ציני. שלם לי מה ששילמת לקודם. אם חרווnח אתו, אני מבטיח לך שח“וויn באותה המידה אתי".
השוכן שקע במטאו. "יש לך את חשnצנוח של חובל טוב", הודה בחוסר •צון. "בסדר. תבוא מוכן להפליג, ובשכר של חובל. אבל אני מזהיר אותך, אם תתפקד באופן ג•ו;, הקפטן יוריד אותך בנמל הבא, לא משנה כמה הוא קטן".
"אני אעשה מעבר לכך, מכיוון שאני אדם ישר ועובד טוב", הציע בראשן. "אני אתייצב בספינה ;בשיו־ אם היא אמורה לעזוב מחרתיים, ארצה לפחות את בזמן הזה כדי לוודא שהכול השחשן כיאות על השיפון, ולדאוג לכך שהצוות מבין שאני החובל עבשיו־ זה נותן לקפטן יום שלם לבחון את טיבי. אם הוא לא אוהב את הדר! בה אני עושה דברים, הוא אומר ל' ללכת. זה הוגן?"
זה היה הזמן הנכון להציע ויתו• שכזה. זה אפש• לסוכן להציל מעט מהגאווה שלו. הסוכן צמצם את עיניו בהרהור, ואז הוסיף. "זה הוגן. אתה יודע היכן חטפ•'נג'ב קשורה למזח?"
בראשן חייך אליו. "אני נראה לך אדם מהסוג שיבקש משרה על סיפון ספינה שהוא לא •אה? אני יודע היכן היא קשו“ח־ אני ותיק הים שלי נהיה על סיפונה, אם תשנה את דעתך בנוגע אלי. אבל אני לא חושב שזה יק•ח".
"טוב. בסדר. יום טוב לך, אם כך".
"יום טוב".
בראשן יצא מהמשרד של האיש, וסגר את הדלת מאחו“יו בחוזקה. מרגע שהיה בחוץ, הוא הלך במרץ במורד הרחוב, אדם
708
ספעת קסם
בעל מטרה. הוא חש הקלה כשגילה שתיק הים שלו עדיין נמצא על ערימת קש מתחת לאורורה, היכן שישן בלילה הקודם. אם זה היה נגנב עכשיו, הוא היה בצרה אמיתית. הוא פתח אותו ובחן אותו במהירות, לוודא ששום דבר לא נגנב ממנו. לא שהיו שם הרבה דברים בעלי ערך, אבל מה ששלו שלו. הוא חיטט בתיק. אספקת הסינדין שלו עדיין הייתה שם. היא הלכה והתמעטה, אבל היא תספיקת. הוא ממילא לא ישתמש בחומר בזמן המשמרת. הוא מעולם לא השתמש בסינדין בזמן משמרת. סביר להניח שהוא ישים את זה בצד ולא ישתמש בזה כל עוד הוא על הסיפון. אחרי הכול, במשך כל השנים שבהן היה על הוויוואסיה, הוא לא השתמש בחומר כלל, אפילו לא כשהיה לו חופש על החוף.
המחשבה על הוויוואסיה עוררה בו כאב עמום. כשהוא איבד את מקומו על סיפונה, הוא איבד הרבה. הוא ניסה לדמיין איך היו החיים אם אפרון וסטריט לא היה חולה. הוא ידע שעדיין היה מפליג עליה. גם אלתיאה. המחשבה עליה כאבה לו. הוא אפילו לא ידע היכן בעיר המלוכלכת היא נמצאת. טיפש ועקשן, זה הוא. לא הייתה שום סיבה, באמת, לעזוב אותה בזעם כזה באותו לילה. אז היא אמרה שהם אפילו לא מכירים זה את זו. אלה רק מילים. הוא ידע את האמת. היא ידעה את האמת.
היא המרה אותו כל כך טוב שהיא לא רצתה כל קשר אתו.
הוא עצר ברחוב, הוריד את תיק הים שלו והוציא את הסינדין הנותר. הוא שבר פיסה קטנה מהמקל והמיס אותה לפיו. לא הרבה. רק מספיק כדי לגרום לו להיראות מלא מרץ עד שיאכל ארוחה אמיתית על הסיפון. מוזר, איך שני לילות על בטן כמעט ריקה יכולים לגרום אפילו ללחם צר ובשר מומלח להיראות טוב. לרגע הסינדין הכאיב, אז הוא דחף אותו למיקום טוב יותר בלשונו וזה היה בסדר. הוא שאף עמוקות מעבר למרירות בפיו וחש כאילו העולם התמקד. הוא השליך את תיק הים שלו על כתפו שוב ונע לעבר המזח.
יהיה טוב כששוב יהיה לו מקום ברור בעולם. והספרינגיב הבטיחה להיות ספינה מעניינת. למרות כל הפעמים שבהן עבר
709
ספינת קסם
במעבר הפנימי עם הוויוואסיה, הם לא עצרו ח•כח. קפטן וסטריט קנה את רוב הסחורוח שלו מדרום בראשן
היה במאה נמלים קטנים ואקזוטיים בחלק ההוא של עכשיו יהיה מעניין להמ• מחדש את איי הפי•ס'ם. הוא תהה האם מישהו יזכו• אותו שם.
אמצע היום עבר, על פי מה שוינטרו הצליח לראות. לפnוח, זה מה שהקיבה שלו אמרה לו. הוא נגע שוב בפניו, ואז החבונו בקצוות אצבעותיו. חכ;כו; מכתובת הקעקע החדשה שלו היה דביק. הוא תהה א'! היא נ•א'ח־ הוא •אה את אותו סימן 'רוק על פניהם של האn•'ם שהיו אתו במבלאח, אבל איכשהו הוא לא הצליח לדמיין אותו על פניו. הם היו ;כרים, איכשהו לא היה מזעזע לראות אותם מקועקעים. אבל הוא לא היה עבד. זאת חייחח טעות. אביו היה אמו• לבוא ולהציל אותו. כמו בועה מתפוצצת, הוא •אה את חוסר חחיגיון המוחלט בכ!. אתמול, פניהם היו נקיים כמו פניו. כמוהו, הם היו חדשים במעמד הזה. אבל איכשהו הוא עוד לא היה מסוגל לחשוב על עצמו כעל עבד. זאת חייחה טעות אחת גרולח״
במשך זמן מה, הוא שמע קולות, מלמול הקהל, קולות מורמים שדיברו מעל השאון. אבל איש לא בא לראות אותם, פרט לשומר אחד שעשה סיבובים ^'פות.
הוא כחכח בגרונו. איש לא פנה להחבונו בו. הוא דיבר בכל מקרה. "מדוע אין קונים? במכלאות האחרות יש קונים שהולכים הלוך ושוב, ולוקחים ;כרים״״
הנע• המלועל! דיבר ^'פות. "אז בטח היית ליד מכלאות פני מפה. הם לוקחים כל הצעה שהם יכולים לקבל על'חם, כמעט. ;כר'ם בעלי כישורים נקנים על ידי חברות שמשכירות אותם. הם נמב•'ם בסמ•™ פומביות כ! שחחברוח מתמודדות זו נגד זו במב'•ח־ ;בד'ם חדשים", לפתע הוא עצר, ואז כחכח כג•ונו־ הוא היה מעט צרוד כשהמשיך. "עבדים חדשים כמונו נמכרים גם כמב'•ה פומבית. זה מכונה חוק הרnמ'ם. לפעמים המשפחה או חnכר'ם שלך יקנו אותך, ואז יחזירו לך את qmm פעם חשבתי
710
ספינת קסם
שזה די מצחיק. אני והחברים שלי נהגנו לבוא למכירות הפומביות, ולהציע מחירים על עבדים חדשים. רק כדי להעלות את המחיר, לראות את האחים או האבות שלהם מזיעים". הוא כחכח בגרונו שוב ופנה לפינת המכלאה. "אף פעם לא חשבתי שאני אהיה כאן".
"אולי החברים שלך יקנו אותך", הציע וינטרו בקול שקט.
"אולי תשתוק לפני שאשבור לך את השיניים?" נהם הנער לעברו, ווינטרו ניחש שלא יהיו בני משפחה או חברים שינסו לקנות אותו. או כל אחד מהאחרים על פי המבטים שלהם. אחת הייתה אישה מעבר לגיל העמידה. פניה נראו כאילו היא בדרך כלל חייכה, אבל הם קרסו היום. היא התנועעה קלות בעודה יושבת בקש. היו שני גברים צעירים חסרי ביטחון, כנראה באמצע שנות העשרים לחייהם, לבושים בבגדי איכרים גסים. הם ישבו זה לצד זה, שותקים, ועיניהם ריקות. וינטרו תהה האם הם חברים, או אולי אחים. האישה השנייה במכלאה הייתה בגיל לא ברור, בין חסרת אשליות לקשה. היא ישבה מכורבלת סביב עצמה, זרועותיה אוחזות בברכיה. שפתיה יצרו קו שטוח, עיניה היו מצומצמות באופן קבוע. היו חבורות מחלה על פיה.
יום החורף הקצר כמעט ונגמר כשבאו לקחת את העבדים. אלה היו אנשים שוינטרו לא ראה בעבר. הם נשאו אלות קצרות ושרשרת כבדה וארוכה. כשכל עבד שוחרר מאזיקיו, הוא נכבל אליה עד שהייתה להם קבוצה כבולה של עבדים חדשים. "מכאן", אמר אחד האנשים. האחר לא טרח לדבר. הוא פשוט דחף את וינטרו בכוח במקלו כדי להחיש את דרכו.
חוסר רצונו של וינטרו להימכר כמו פרה, לחם בעייפותו מחוסר הוודאות של הימים האררוניבי לפחות משהו מוחלט קרה לו עכשיו, גם אם לא הייתה לו שום שליטה על הדבר. הוא אחז בחופן השלשלאות שלו והתקדם בסרבול לאחר האחרים. הוא התבונן סביב בעודו הולך, אבל לא היה הרבה מה לראות. רוב המכלאות שעל פניהן חלפו היו ריקות כעת. קולות הקהל נשמעו חזקים יותר, ולפתע הם יצאו לחצר פתוחה. סככות עבדים הקיפו אותה. באמצע היה משטח מורם עם מדרגות שהובילו אליו, לא
ו 71
ספינת קסם
שונה מאוד מגרדום. קהל של אנשים נאסף לפניו, מתבוננים בסחורות, צוחקים, שותים, מחליפים מילות נימוסים והערות. וקונים בני אנוש ארריבי לפתע הריח וינטרו בירה שנשפכה ואת הריח nמפהn של בשר שמן ומעושן. היו סוחרי מזון שמכרו לקהל. מעבר למשטח, ראה וינטרו שורה של דוכני מקעקעים, כולם שוקקים חיים.
יום עסוק בשוק, חשב לעצמו. ודאי היו כמה אנשים שהתעוררו מוקדם היום, וציפו לזה. יום בעיר, פגישות עם חברים, התמקחות על מחירים. טיול למכירה הפומבית לראות אילו עבדים ניתן לרכוש היום.
במשך זמן מה הם הוחזקו בקבוצה בת^ת המדרגות בעוד המוכר הפומבי סיים עם הקבוצה שעל המשטח. כמה קונים רציניים נדחקו קדימה כדי לבחון אותם טוב יותר. כמה מהם צעקו שאלות למטפלים שלהם, בנוגע לגיל, מצב שיניים, ניסיון עבר. המטפלים האלה חזרו על השאלות באוזני העבד המדובר, כאילו אלה אינם מסוגלים לשמוע או להבין את הקונים בעצמם. אחד שאל מה גילו של וינטרו. "ארבע-עשרה", השיב במהירות.
הקונה השמיע קול מלא בוז. "הייתי מנחש שהוא בן שהיב-עשרn. תרים את השרוול שלו, בואו נראה את הזרוע שלו". ובשnמספל עשה זאת, "טוב, יש שם קצת שרירים. איזה מין עבודות אתה יודע, ילד? מטבח? עופות?"
וינטרו כרכר בגרונו. מה הוא? עבד בעל כישורים טובים יותר זכה ליחס טוב יותר, לפחות כך נאמר לו. כדאי שהוא יוציא את המיטב מהקלפים שהגורל חילק לו. ״nהאמנהי להיות כוהן. עבדתי בפרדסים. אני יכול ליצור ויטראז׳ים. אני יודע לקרוא, לכתוב ולחשב. והייתי נער סיפון", הוסיף בחוסר רצון.
"חושב את עצמו יותר מדי", לעג הקונה. הוא פנה משם, נד בראשו לחברו. "יהיה קשה לאמן אותו. הוא כבר חושב שהוא יודע יותר מדי".
בזמן שהוא ניסה לחשוב על תשובה הולמת לכך, משיכה בשרשרת שלו משכה את תשומת לבו. האחרים כבר החלו לעלות במדרגות ווינטרו התנודד בעקבותיהם. במשך כמה רגעים, כל מה
712
ספינת קסם
שיכול היה לעשות הוא להתרכז במדרגות התלולות ובשרשראות הקצרות שכבלו את קרסוליו. אז תפס את מקומו בשורה של עבדים על בימת העץ המוארת על ידי לפידים.
"עבדים חדשים, עבדים טריים, עדיין אין להם מנהגים רעים, תיאלצו ללמד אותם את אלה בעצמכם". המוכר החל את נאום המכירה שלו. הקהל הגיב בצחקוקים לא נלהבים. "הנה מה שיש לי, תראו בעצמכם, ותחליטו אתם במי נתחיל את המכירה הפומבית. יש לי כאן שני פועלים חסונים, טובים לחווה, שדה או אורווה, יש לי כאן סבתא טובת לב, מושלמת כדי להשגיח על הקטנים שלך. יש לי כאן אישה, עברה כבר הרבה בחיים שלה, אבל עדיין נותרו לה כמה שנים טובות, ושני בחורים, בחורים מלאי חיים ובריאים, צעירים מספיק כדי ללמד אותם כל דבר. עכשיו, מי רוצה להתחיל להציע מחירים? אל תתביישו, פשוט תצעקו ותאמרו לי מי לכד את עיניכם". המוכר החווה בתנועה מזמינה לקהל הפרצופים שהתבוננו בלהיטות בסתורת שעל המשטח.
"מייוורן! האישה הזקנה! שלוש כסף!" וינטרו מצא את האישה הצעירה והנואשת בקהל. אולי בת, או חברה צעירה. האישה הזקנה על המשטח לצדו הרימה את ידיה לפניה, מכסה אותן כאילו היא מתביישת או מפחדת לקוות. וינטרו חשב שלבו יישבר. אז הוא ראה לרגע משהו שגרם ללבו להתהפך בחזהו במקום. גובהו ושיערו הבהיר של אביו בלטו בקהל כמו דגל המסמן לו את מקום הבית והמבטחים. הוא דן במשהו עם אדם לצדו.
"אבא!" צעק, וראה את ראשו של קייל הייבן פונה למשטח בחוסר אמון. הוא ראה את טורג לצדו, ידו נעה לפיו כאילו בפליאה, מעמיד פני מתפלא בכישרון רב. אחד המטפלים חבט בוינטרו בצלעות במקלו.
"תהיה בשקט. חכה לתורך", פקד עליו.
וינטרו בקושי חש את המכה או שמע את המילים. הדבר היחידי שהוא יכול היה לראות היה פניו של אביו, המתבוננות בו. הוא נראה כה קטן ורחוק בים הפרצופים. באפלה הגוברת, וינטרו
713
ספינת קסם
לא יכול היה להיות בטוח בקשר להבעה שעל פניו. הוא התבונן באביו והתפלל לפא. לא מוחו ולא שפתיו הביעו מילים. זאת הייתה תחינה פשוטה לרחמים. הוא ראה את אביו פונה לטורג לחחיי;צות מהירה כלשהי. הוא תהה האם, בשלב מאוח• זה ביום, נות• לאביו כטף להוציא. אבל ודאי נותר לו כטף, אnדח הוא היה לוקח את מה שקנה והולך לספ'נה. וינטרו ניטה לחייך בתקווה, אבל לא ממש הצליח להיזכר איך עושים את זה. מה חש אביו ^w? כעט, הקלה, בושה, רחמים? זה לא משנה, החליט ועטת. אביו לא יכול לחתכונו בו ולא לקנות אותו. נכון? אחרי הכול, מה תאמר אמו?
שום דבר, אם לא יספרו לה, הבין ועטרו לפתע. שום דבר, אם כל מה שהיא הי'תה יודעת היה שבנה ברח בגימאיליה.
השוט של המוכר הכה בשולחן שלפניו. "נמכ“!" שאג, "בעבור עשר מטבעות כטף, ותיהני ממנה, גברתי הנאווה. עכשיו. מי רוצה לפתוח את חמכי“ח הבאת? קדימה, יש כאן כמה עבדים משובחים. תראו את השרירים על עובדי השדה האלה. נטיעת האביב היא עוד כמה חודשים בלבד, חוואים. צריך להתחיל להחכונוי"
"אבא! בבקשה!" צעק וינטרו, ואז נ“ת; כשהמטפל חבט בו שוב.
באטיות, הרים קייל הייבן את ידו. "חמישה ר0י0'ם. על הנער". הקהל צחק כולו למשמע ההצעה המעליבה. בחמישה רסיסי נחושת ניתן לקנות קערת מרק, לא עבד. המוכר נרתע באטיות, מרים יד לחזהו. "nמישח “שישים?" שאל באימה מזויפת. "אוי, בחור, מה עשית שחב;יo את פאפא כל כך? חמישה רסיסים מציעים ל', חמישה •שישים היא נקודת בפתיחה שלנו. מישהו אח• מעוניין בעבד בחמישה •0'0'ם?"
קול נשמע מהקהל. "מי מהנערים הוא זה שיודע לקרוא, לכתוב ולעשות חשבון?"
וינטרו סתם את פיו, אבל השומר התנדב להשיב, "זה הוא. הוא למד להיות כוהן. הוא אומר שהוא גם יודע לעשות ויטראז׳ים".
האחרונה, כשמדובר בנער כה צעיר למראה, גרמה
4ו7
ספינת קסם
לאחרות להישמע מפוקפקות. "מטבע נחושת שלמה!" הציע מישהו בצחוק.
"שתיים!"
"תעמוד זקוף", אמר לו השומר, והוסיף לעצה דחיפה במקלו.
"שלושה", אמר אביו בזעף.
"ארבעה!" זאת מנער צעיר וצוחק בקצה הקהל. הוא וחבריו דחפו זה את זה וזעו, מבטיהם נעים מוינטרו לאביו. לבו של וינטרו שקע בקרבו. אם אביו יקלוט את המשחק שלהם, אין לדעת איך הוא יגיב.
"שני מטבעות כסף", קראה מישהי, שחשבה ככל הנראה שהיא יכולה לסיים את nמכירn בהצעה גדולה במידה משמעותית מהקודמת. שתי מטבעות כסף, למד מאוחר יותר, עדיין הייתה הצעה נמוכה לעבד חדש ולא מבטיח, אבל היא n!!תn סבירה.
"שתי מטבעות כסף!" קרא המוכר בnתלnבות. "עכשיו, חברים ושכנים, אנחנו מהיירסים לנער הצעיר הזה ברצינות. הוא קורא, כותב ויודע חשבון! טוען שהוא יודע להכין ויטראז׳ים, אבל לא נתייחס לזה יותר מדי ברצינות, בסדר? נער שימושי, שוודאי יגדל כי קטן יותר הוא לא יכול להיות. נער צייתן, ניתן לאימון. אני שומע שלוש?"
הוא שמע, ולא מאביו של וינטרו או מהטרדנים. ההצעות עלו לחמש מטבעות כסף לפני שהקונים האמיתיים החלו לנוד בראשם ופנו הצדה לבחון סחורה אחרת שnמהינn להם. הנערים בקצה הקהל המשיכו להציע עד שטורג נשלח לעמוד לידם. הוא התבונן בהם בזעף, אבל וינטרו ראה בבירור שהוא מציע להם חופן מטבעות להפסיק את המשחק שלהם. אה. אז ככה זה נעשה וזאת המטרה של העניין.
כמה רגעים לאחר מכן, אביו קנה אותו בעבור שבע מטבעות זהב וחמש מטבעות נחושת שלמות. וינטרו הותר מהשרשרת, והובל באזיקיו, בדיוק כפי שמושכים פרה. בת^ת המדרגות, הוא נמסר לידיו של טורג. אביו אפילו לא בא לקחת אותו. גאות של חרדה עלתה בוינטרו. הוא הושיט את פרקי ידיו לטורג כדי שיסיר את השלשלאות שלו, אבל המלח העמיד פנים שאינו
715
ספינת קסם
מבחין בהן. במקום זאת הוא בחן את וינטרו כאילו באמת היה עוד עבד שאדונו רכש. "ויטראז׳ים, מה?" לעג, וזכה לצחוק כללי מהמטפלים ומאחרים שעמדו בבסיס בימת המכירות הפומביות. הוא אחז בשרשרת בין פרקי ידיו של וינטרו וגרר אותו קדימה. וינטרו נאלץ למעוד בעקבותיו, כשקרסוליו עדיין קשורים.
"תוריד את השלשלאות", אמר לו וינטרו ברגע שיצאו מהקהל.
"ולתת לך הזדמנות לברוח שוב? לא נראה לי", השיב טורג. הוא חייך.
"לא אמרת לאבי שמחזיקים אותי כאן, נכרך? חיכית. כדי שיסמנו אותי כעבד והוא ייאלץ לקנות אותי חזרה".
"אני לא יודע על מה אתה מדבר", השיב טורג בנעימות. הוא היה במצב רוח מצוין. "במקומך, אני חושב שהייתי אסיר תודה על כך שאביך נשאר במכירות הפומביות עד עתה, וראה אותך וקנה אותך. אנחנו מפליגים מחר, אתה יודע. יש לנו מטען מלא, אבל הוא חשב למצוא כמה מציאות של הרגע האחרון. מצא אותך במקום".
וינטרו השתתק. הוא דן בינו לבין עצמו בחוכמה של לומר לאביו מה טורג עשה. האם זה יישמע כמו התבכיינות, האם אביו אפילו יאמין לו? הוא בחן את הפנים שחלפו על שפניהם, וחיפש את אביו בשעת הערב תמתאתרת. איזו הבעה תהיה על פניו? כעס? הקלה? וינטרו עצמו היה לכוד בין חרדה ואסירות תודה.
אז הוא הצליח לראות את פניו של אביו. הוא היה רחוק, ואפילו לא התבונן לעבר וינטרו וטורג. נראה שהוא מציע מחיר על שני פועלי החווה שנמכרו יחדיו. הוא אפילו לא התבונן בבנו אשר בכבלים.
"אבי שם", ציין וינטרו באוזניו של טורג. "אני רוצה לדבר אתו לפני שנחזור לספינה".
"בוא", נהם טורג בעליצות. "אני לא חושב שהוא רוצה לדבר אתך". הוא חייך לעצמו. "למעשה, אני בספק האם הוא עדיין חושב שתהיה חובל ראשון טוב כשהוא ייתן את הפיקוד לגאנטרי. אני חושב שהוא רואה אותי בתפקיד הזה, כעת". הוא אמר את המילים בסיפוק רב, כאילו ציפה שהן ידהימו את וינטרו.
716
ספינת קסם
וינטרו הפסיק ללכת. "אני רוצה לדבר עם אבי, עכשיו".
"לא", השיב טורג בפשטות. גופו הגדול ושריריו החזקים 'ותר התגברו בקלות על חתננרוחו של וינטרו. "לא משנה ל' אם תלך או חיג•ר"׳ הבטיח לו. עיניו של טורג נעו, חיפשו מעבר לקבוצת אנשים שעמדו סביב. "אה", לפתע, וחחקרם קדימה, מושך את וינטרו מאחוריו.
הם עצרו מול דוכן של מק;ק;־ הוא בדיוק שיים לשח•“ אישה המומה מהצווארון כשחקונח חס“ הסבלנות שלה משך באזיקיה כדי שתמהר ותבוא ב;קבוחיו־ המקעקע נשא מבט אל טורג והנהן. "הסימן של קייל הייבן?" שאל, והחווה לעבר וינטרו בnכיכוח. משתב• שהם עשו אתו עסקים רבים.
"לא זה", אמר טורג להקלתו המידית והעצומה של וינטרו. הוא הניח שיש שימן חופש כלשהו שניתן לרכוש כאן. אביו לא 'היה מאושר בנוגע להוצאה הנושפח. וינטרו כבר החל לתהות האם יש דרך לגרד כ;רינוח או להלבין את ^ובת הקעקע החדשה מפניו. זה אולי יכאב, אבל זה יהיה עדיף בח•בח מאש• להיאלץ לשאת את הסימן הזה על פניו למשך שא“יח חייו. ככל שיוכל להותיר את חוס• המזל הזה מאחוריו מהר יותר, כך 'היה טוב יותר. הוא כבר החליט שכאשר אביו יחליט לדב• אתו, וינטרו יבטיח לו בהן צדק שיישא• על השפינה וישרת אותו היטב עד סוף שנתו החמש-עשרה. אולי הגיע הזמן שהוא יקבל את התפקיד שבו סא שם אותו. אולי זאת נועדה להיות חחזרמנות שלו לחחפייש עם אביו. הכהונה, אחרי הכול, אינה מקום כי אם גישה. הוא יוכל למצוא דרך להמשיך את לימודיו על סיפון חוויוואשיח־ וויוואסיה עצמה היא דבר שיש לצפות לו, גילה. חיוך קטן החל להופיע על פניו כאשר חשב ;ליח. הוא ייאלץ לפצות איכשהו על הנטישה שלה. הוא 'יאלץ למצוא דר! לשכנע אותה ש -
טורג תפש אותו בשיערו חאnו“י ודחף את ראשו לתוך הקולר. המקעקע הידק אותו בחוזקה. וינטרו נבהל ונלחם בזה אבל הצליח רק לחנוק את עצמו. הדוק מדי, הם משכו את זה הדוק מדי. הוא עמד להתעלף, גם אם הוא רק ינסה לעמוד במקום ולנשום, הוא לא הצליח לנשום די אוויר והוא לא היה מסוגל לומר
717
ספינת קסם
להם את זה. בעמימות הוא שמע את טורג אומר, "סמן אותו בסמל כמו העגיל הזה. הוא יהיה רכוש של nספינnי אני בטוח שזאת הפעם הראשונה בהיסטוריה של ג׳מאיליה שספינה חיה קנתה עבד משלה".
718
ספינת קטם
29
חלומות ומציאות
קופסת החלומות נעלמה. מלטה התבוננה מפרצוף רציני אחד לשני. אמה וסבתה צפו בה בריכוז רב. עיניה התרחבו בהפתעה. "איך זה יכול להיות? את בטוחה?"
אמה דיברה בקול שקט. "אני בטוחה מאד".
מלטה נכנסה אל תוך החדר והתיישבה לצד שולחן ארוחת הבוקר. היא הרימה את המכסה מהצלחת שלפניה. "שוב דייסה? לא יכול להיות שאנחנו עד כדי כך עניים! איך יכול להיות שהקופסה נעלמה?"
היא נשאה את עיניה לפגוש את מבטן שוב. סבתה התבוננה בה דרך עיניים מצומצמות כשאמרה, "חשבתי שאולי את תדעי".
"היא הייתה אצל אימא. היא לא נתנה לי אותה, היא בקושי נתנה לי לגעת בה", ציינה מלטה. "יש פירות או שימורים לשים על החומר הזה?"
"לא. אין. כדי לשלם את חובותינו בזמן, נאלץ לחיות בפשטות במשך זמן מה. זה נאמר לך".
מלטה נאנחה. "אני מצטערת", אמרה בחרטה. "לפעמים אני שוכחת. אני מקווה שפאפא יחזור הביתה בקרוב. אני כל כך אשמח כשהמצב ישוב להיות כפי שהוא צריך להיות". היא הרימה
719
ספינת קסם
שוב מבט אל אמה וסבתה וניסתה לחייך. "עד אז, אני מניחה שעלינו להודות על מה שיש לנו". היא הזדקפה בכיסאה, עטתה הבעה נעימה, ואכלה חלק מהדייסה.
"אם כך, אין לך שום מחשבות בנוגע לקופסת החלומות הנעדרת?" דחקה בה סבתה.
מלטה נדה בראשה ובלעה. "לא. אלא אם... שאלתן את המשרת™ אם הן הזיזו אותה כשהן סידרו? נאנה או ראש עשויות לדעת משהו".
"שמתי אותה במקום מסוים. היא לא נותרה בחוץ היכן שהיא עשויה להילקח במקרה. מישהו היה צריך להיכנס לחדר שלי, לחפש אותה, ואז לקחת אותה".
"האם משהו אחר חסר?" מיהרה מלטה לשאול.
"כלום".
מלטה אכלה עוד כף דייסה בהרהור. "האם יכול להיות שהיא פשוט... נעלמה?" שאלה בחצי חיוך. "אני יודעת, אולי זה טיפשי. אבל שומעים כאלה סיפורים פרועים אודות סחורות הגשם הפראי. לאחר זמן מה, ניתן כמעט להתחיל להאמין שהכול אפשרי".
"לא. היא לא הייתה נעלמה", אמרה סבתה באטיות. "אפילו אם היא הייתה נפתחת, היא לא הייתה נעלמת".
"איך את יודעת כל כך הרבה אודות קופסאות חלום?" שאלה מלטה בסקרנוהי היא מזגה לעצמה ספל תה והמתיקה אותו היטב בדבש בעודה ממתינה לת^^־בה.
"חברה שלי קיבלה אחת כזאת פעם. היא פתחה את הקופסה וחלמה את החלום. והיא קיבלה את חיזורו של האיש הצעיר. אבל הוא מת לפני שהם נישאו. אני סבורה שהיא נישאה לאחיו כמה שנים לאחר מכן".
"איכס", ציינה מלטה. היא אכלה עוד כף של דייסה והוסיפה, "אני לא יכולה להעלות בדעתי נישואים לאיש הגשם הפראי. אפילו אם הם אמורים להיות קרובינו, וכל זה. את יכולה לדמיין לעצמך נשיקה עם מישהו מכוסה יבלות? או אכילת ארוחת בוקר אתו?"
720
ספינת קסם
"יש בגברים יותר מאשר המראה החיצוני שלהם", ציינה סבתה בקור. "כשתביני את זה, אולי אתחיל להתייחס אלייך כאל אישה". היא הפנתה מבט לא מרוצה אל בתה כעת. "ובכן. מה נעשה?"
אמה של מלטה נדה בראשה. "מה אנחנו יכולות לעשות? נסביר, בנימוס רב, שהמתנה אבדה איכשהו לפני שיכולנו להשיב אותה. אבל שעדיין איננו יכולים לשקול את הצעת החיזור, שכן מלטה צעירה מדי".
"אנחנו לא יכולות לומר להם שאיבדנו את המתנה שלו!" תבריזת סבתה.
"אז מה אנחנו יכולות לעשות? לשקר? לומר שאנחנו שומרות את המתנה אצלנו ובכל זאת מסרבות לחיזור? להעמיד פנים שלא קיבלנו אותה ופשוט להתעלם מהמצב?" קולה של קפריה נשמע סרקסטי יותר ויותר עם כל הצעה שהעלתה. "ניראה רק מטופשים יותר. מכיוון שזאת הייתה אשמתי, אני אכתוב את המכתב, ואני אקח על עצמי את האשמה. אכתוב ששמתי אותה במקום שנראה לי בטוח, אבל שהיא לא הייתה שם בבוקר. אתנצל בכנות רבה ואציע פיצוי. אבל גם אסרב לחיזור, ואציין בנימוס רב שמתנה כזאת בשלב כה מוקדם בחיזור אינה הולמת"."
"בסטנדרטים של הגשם הפראי, היא כן הולמת", חלקה עליה אמה. "במיוחד עבור משפחת קופרוס. העושר שלהם הוא אגדי. הנער ודאי לא ראה בה הרבה יותר מתכשיט".
"מט. אולי אנחנו צריכות להשיא לו את מלטה, אם כך", הציעה אמה בצחוק. "בהחלט נוכל להיעזר בקרוב משפחה עשיר בימים אלה".
"אימא!" אמרה מלטה בכעס. היא שנאה שאמה אמרה דברים כאלה.
"זאת הייתה בדיחה, מלטה. אל תיכנסי להתקף בגלל זה". קפריה קמה מהשולחן. "טוב, זה לא יהיה מכתב שקל לכתוב, ואין לי הרבה זמן אם ברצוני להביא אותו לקנדרי לפני שהיא תפליג. כדאי שאתחיל".
721
ספינת קסם
"חבטיחי להם שאם נמצא את הקופסה, היא תוחזר", הציעה
"pura. ואני מתכוונת לחפש שוב בnד•י־ אבל כדא' שאתחיל לכתוב את המכתב הזה אם אני רוצה שיהיה לי מה לשלוח עם הקנד•' כשהיא תפליג״. אמה של מלטה נחפזה מחnדר.
מלטה חדימח בכף את שארית הדיימה שכקע•ח שלה, אבל היא לא נעה מה• מספיק.
"מלטה", אמרה סבתה בקול שקט א! תקיף. "אני רוצה לשאול אותך, פעם אn•ונח, האם גנבת את הקופסה מnר•ח של אמך. לא, תחשבי לפני שתעני. תחשבי על משמעות הדב• לכבוד המשפחה שלנו, למוניטין שלך. תעני בכנות, ואני מבטיחה לא לכעוס על''! על השק• הראשון שלך". סבתה המתינה, עוצרת את נשימתה, צופה במלטה כמו נחש.
מלטה הניחה את הכף שלה. "לא גנבת' דבר", אמרה בקול רועה "אני לא יור;ח אי! את יכולה להאמין בדב• כזה עלי. מה אי-פעם עשיתי לך, שמגיעות לי ההאשמות האלה כל הזמו? אוה, כמה אני מצטערת שאב' לא כאן ואינו •ואה א'! מתייחסים אל' בח';ררו־ אני בטוח שאלה אינם החיים שהוא ייעד לבתו חיnירח!״
"לא. הוא כבר היה מוכר אותה כמבידח פומבית כמו עגל שמן", אמרה סבתה בקוצר רוח. "אל תנפנפי ב•גשוח שלך לעב•'. את אולי משטה באימך אבל לא בי. אומר ל! זאת m•™. אם לקחת את קופסת החלומות ופתחת אותה, ובכן, זה בו• גרוע מספיק, אבל נוכל לחפו• את דרכנו ממנו. אבל אם תמשיכי לשקר ולהחזיק את חרכר..״ אוח, מלטה. את לא יכולה לזלזל בחיזו• מאחת ממשפחות הסחר החשובות של הגשם הפרא? זה לא הזמן למשחקים הילדוחיים הקטנים שלך. בלבל'ח, אנחנו מתנודדים על הסף. מה שהציל אותנו עד עתה היה המוניטין שלנו כמי שעומדים ^•^ אנחנו לא משקרים, אנחנו לא מרמים, אנחנו לא גונבים. אנחנו משלמים את החובות שלנו ביוש•. אבל אם אנשים יאבדו אמון בכך, אם הם יתחילו להאמין שאנחנו לא עומדים כרכ•חנו, אז אבדנו, מלטה. אבדנו. ולמרות גילך הצעי•, את תאלצי לעזו• לשלם את הכנפ• על p".
722
ספינת קסם
מלטה קמה באטיות. היא השליכה את הכף שלה כך שהיא צלצלה על הצלחת. "אבי ישוב הביתה בקרוב, עם ארנק שמן מעבודתו הקשה. והוא ישלם את החובות שלך ויגן עלינו מהחורבן שעקשנותך הביאה עלינו. לא היו לנו שום בעיות אם סבא היה סוחר במעלה נהר הגשם הפראי, כמו כל אדם בעל ספינה חיה. אם הייתם מקשיבים לדאבאד ומוכרים את אדמות nהרהיה, או לפחות נותנים לו להשתמש בעבדים שלו לעבוד בהם תמורת חלק מהרווח, לא היינו בחור הזה. לא העקשנות שלי מאיימת על המשפחה הזאת, כי אם עקשנותך".
פניה של סבתה השתנו מקשיחות להלם. כעת היה פיה לבן וחשוק מזעם. "האם את מקשיבה מאחורי דלתות, נכדה מתוקה? מקשיבה למילותיו של אדם גוסס לרעייתו? חשבתי עלייך דברים רבים, מלטה, טובים ורעים כאחד. אבל מעולם לא חשדתי שאת מצותתת ומציצנית קטנה".
מלטה נדה בראשה בקול. היא דיברה בקול מתוק. "נאמר לי שכך מתקבלים כאישה במשפחה הזאת. להכיר את אחוזוהיn של nמשפרn ואת מצבה הכלכלי, להיות מודעת לסכנות ולהזדמנויות. אבל נראה לי שאת מעדיפה לסכן כל הזדמנות על מנת לשמור על בורותו של אבי. את לא באמת רואה אותו כבן למשפחה הזאת, נכון? אוה, הוא בסדר בכל הנוגע להבאת ילדים ושמירת אמי מרוצה. אבל את לא רוצה כל קשר אליו מעבר לכך. מכיוון שהוא עלול לאיים על nתובניה שלך. לשמור על הכוח ועל השליטה לעצמך, גם אם פירוש הדבר הוא חורבן למשפרn"י מלטה לא ידעה את עומק הכעס שלה עד ששמעה אותו נשפך כרעל.
קולה של סבתה רעד בעודה משיבה. "אם אביך בור באשר לדרכינו, הרי זה בגלל שהוא מעולם לא טרח ללמוד אותם. אם הוא היה עושה זאת, לא הייתי חוששת כל כך באשר לעוצמה שכבר נמצאת בידיו, מלטה". האישה שאפה. "את מראה לי, כאן ועכשיו, שיש לך מידת של הבנה שלא חשדתי בה. אם היית מראה לנו את עומק הבנתך קודם, אולי אמך ואני היינו רואות אותך יותר כמבוגרת מאשר כילדה. לעת אתה, הביני זאת. כאשר
723
ספינת קסם
אפרון... כאשר סבך מת, יכולתי לשמור על מידה רבה בהרבה של שליטה בהון המשפחתי שלנו מכפי שעשיתי. רצונו היה שאלתיאה תירש את הספינה. לא קפריה ואביך. אני הייתי זו ששכנעה אותו שאביך יהיה בחירה עדיפה כקפטן. האם הייתי עושה זאת, לו תקוותי הייתה לשמור על השליטה בידי? אם הייתי מתנגדת להיותו של אביך חבר מלא במשפחה הזאת? האמנתי ביציבות ובחכמה שלו. אבל הוא לא הסתפק בירושה. הוא הביא שינוי רב מדי, מהר מדי, ללא כל הבנה אמיתית של מה שהוא משנה, או מדוע השינוי הזה יהיה רע. הוא מעולם לא התייעץ באיש מאתנו באשר לכך. לפתע, רק רצונו ומה שהוא חשב שעדיף, היה חשוב. אני לא שמרתי על בורותו, מלטה. בורותו היא מבצר שהוא בנה בעצמו ואשר עליו הוא מגן בחירוף נפש".
מלטה הקשיבה, אבל זה היה כמעט בניגוד לרצונה. סבתה הייתה פקחית מדי עבורה. היא ידעה שיש שקרים חבויים שם, ידעה שהזקנה מעוותת את האמת בנוגע לאביה הנאה, המקסים והאמיץ. אבל היא לא הייתה חכמה מספיק כדי לגלות את השקר. אז היא אילצה חיוך לעלות על שפתיה. "אז לא יהיה לך אכפת אם אומר לו את מה שאני יודעת, להפיג את בורותו שפוגעת בך כל כך. לא יהיה לך אכפת אם אומר לו שמעולם לא היו מפות של נהר הגשם הפראי. שהספינה שהתעוררה לחיים היא המדריך של עצמה. ודאי כדאי שאפיג את בורותו בעניין זה".
היא צפתה בפניה של סבתה בקפידה, לראות איך היא תקבל את זה שמלטה יודעת את סודה. אבל פניה של הזקנה לא בגדו בה. היא נדה בראשה. "את מאיימת, ילדה, ואת אפילו לא יודעת שאת מאיימת על עצמך. יש עלויות וסכנות לסחר עם סוחרי הגשם הפראי. הם קרובינו, ולא אומר דבר רע עליהם. את העסקאות שעשינו אתם אקיים. אבל אפרון ואני החלטנו לפני זמן רב שלא נעשה עסקאות חדשות, ולא נוסיף תתתייבויות חדשות אליהם. מכיוון שרצינו שילדינו ונכדינו, כן, אפילו את, יבחרו את הבחירות שלהם. אז חיינו חיים קשים יותר מכפי שהיינו חייבים, ותתובות שלנו לא שולמו במהירות שהיה ניתן לשלמם. הקורבן לא הפריע לנו". קולה של סבתה החל לרעוד.
724
ספינת קסם
"הקרבנו בשבילך, חתולה קטנה ויורקת שכמוך. ועכשיו אני מתבוננת בך ותוהה מדוע. מי מלח צ׳לסדיים זורמים בדמך, לא דם בינגטאון".
האישה הזקנה פנתה ורצה מהחדר. לא היה כבוד או כוח בנסיגה שלה. מלטה ידעה שפירוש הדבר הוא שהיא ניצחה. היא התמודדה אתה וניצחה, פעם אחת ולתמיד, ועכשיו הם כולם ייאלצו להתייחס למלטה אחרת. היא ניצחה, היא הוכיחה שרצונה חזק כזה של סבתה. ולא היה לה אכפת, לא באמת, בקשר לדבר האחרון שסבתה אמרה. זה הכול היה שקר ממילא, על הקורבנות למענה. זה הכול היה שקר.
שקר. וזה עוד דבר. היא לא התכוונה לשקר בקשר לקופסה. היא לא הייתה עושה את זה אם האישה הזקנה לא הייתה כה בטוחה שהיא גנבה אותה ושיקרה בקשר לזה. אם רוניקה וסטריט nייהn מתבוננת בה ותוהה לרגע האם היא חפה מפשע, מלטה nייהn אומרת לה את האמת. אבל מה הטעם לומר לאנשים את האמת אם הם כבר האמינו שאת מרושעת, והאמת רק תוכיח להם שצדקו? עדיף כבר שתשקר פעמיים, ותהיה השקרנית והגנבת שסבתה לא רק האמינה שהיא, כי אם גם קיוותה שהיא. כן, זאת האמת, סבתה רצתה שהיא תהיה רעה ומרושעת, מכיוון שאז היא תרגיש מוצדקת באשר לדרך הנוראה שהתייחסה לאביה של מלטה. זה הכול היה באשמתה של סבתה. כשאתה מתייחס לאנשים רע, זה חוזר אליך.
"מלטה?" הקול היה שקט מאד, עדין מאד. יד נחה בעדינות על כתפה. "את בסדר, יקירה?"
מלטה הסתובבה, הרימה את קערת הדייסה שלה והטיחה אותה לרגליה של ראש. "אני שונאת דייסה! אל תגישי לי דייסה שוב! לא אכפת לי מה תצטרכי לבשל עבורי, רק אל תגישי לי דייסה. ואל תגעי בי. אין לך זכות. עכשיו תנקי את זה ותעזבי אותי לנפשי!"
היא דחפה את השפחה ההמומה מדרכה ועזבה את החדר בסערה. עבדים. הם היו כל כך טיפשים, בכל דבר.
725
ספעת קסם
"פאראגון, יש דבר מה שעלי לדבר אתך עליו".
אמבר בילתה אתו את אחר תצתריים. היא הביאה אתה מנורה, וחקרה בתוכו. היא הלכה באטיות בסיפון המטען שלו, תא הקפטן, חדר המפות, כל תא בתוך גופו. במהלך הטיול, היא שאלה שאלות רבות, שעל חלקן הוא יכול היה לענות, על אחרות הוא לא היה יכול או לא היה מוכן לענות. היא מצאה את הדברים שבראשן הותיר והעזה לסדר אותם כך שיתאימו לה. "באחד הלילות אבוא ואישן אתך, בסדר?" הציעה. "נישאר ערים עד מאוחר ונספר סיפורים עד השחר". היא הייתה מעוניינת מאוד בכל פיסת זבל שמצאה. שקית עם קוביות בתוכה, שעדיין הוסתרה בסדק שבו החביא אותה מלח כלשהו כדי שיוכל לשחק בזמן המשמרת מבלי להיתפס. מסר שנשרט על אחת המחיצות. "שלושה ימים, שסא יעזור לכולנו", היה כתוב בה, והיא רצתה לדעת מי גילף אותה ומדוע. היא הייתה סקרנית מאוד בנוגע לכתמי הדם. היא הלכה לאחד ממשנהו, סופרת עד שבעה-עשר כתמים פזורים על הסיפון שלו ובסיפוני מטען שונים. היא החמיצה שישה אחרים, אבל הוא לא אמר לה את זה, והוא גם לא סיפר לה על היום שבו הדם נשפך ואת שמות האנשים שנפלו. ובמגורי הקפטן היא מצאה את התא הנעול שהיה אמור להכיל את ספרי היומן שלו, אבל לא הכילם. המנעול נשבר מזמן ואפילו דלת הקרש נשברה ונקרעה ממקומה. היומנים שהיו צריכים להיות הריכהון שלו כבר לא היו שם, כולם נגנבו. אמבר ניקרה בעניין הזה כפי ששחף מנקר גופה. האם זאת הסיבה שהוא לא מוכן לענות על השאלות שלה? האם הוא חייב את היומנים שלו כדי לזכור? כן? אז איך זה שהוא זוכר את הביקורים שלה, או של מינגסלי? אין רישום ביומן של הדברים האלה.
הוא משך בכתפיו. "עוד תריסר שנים, לאחר שתאבדי בי עניין ותפסיקי לבקר, ודאי אשכח גם אותך. את לא עוצרת לחשוב על כך שאת שואלת אותי אודות אירועים שודאי התרחשו זמן רב לפני שנולדת. מדוע שלא תספרי לי אודות ילדותך? כמה טוב את זוכרת את ינקותך?"
"לא טוב במיוחד". היא שינתה את הנושא לפתע. "אתה יודע
726
ספינת קסם
מה עשיתי אתמול? הלכתי לדאבאד •יסטארט והצעתי לקנות אותך".
מילוחיח זעזעו אותו כך שחשחחק־ "דאבאד ריoסא“ס לא יכול למכור אותי. אני לא שייך לו. למעשה לא ניתן למכור ולקנות ספינות חיות כלל, פרט מאש• בין קרובי משפחה, וגם אז רק תסימת החמורות ^m•".
כעת היה תורה לשתוק. "איבשחו, nשכחי שתדע על הדברים האלה. ובכן, אם אינך יודע, אתה צריך לדעת, שכן הם נוגעים לך. פאראגון, בין חשוn“ים החדשים, יש שמועות במשך חודשים שאתה עומד למבירה־ דאבאד משמש כמתווך. בתחילה, משפחתך דרשה שלא תשמש שוב כספינה מכיוון שהם■". הם לא רצו להיות אחראיים למיתות"." קולה גווע. "פאראגון, באיזו מידת כנות אני יכולה לדבר אתך? לפעמים אתה כל כך ^•הר וחכם. בפעמים אn•ות.״״
"אז הצעת לקנות אותי? למה? מה תעשי מגופי? חרוזים? ריהוט?" קצה השליטה שלו היה קרוב מאד, מילותיו חדות מסרקזם. א'! היא מעזה!".
"לא", אמרה באנחה כמעט לעצמה מלמלה, "חששתי מפני זה". היא שאפה ;מוקוח־ "ברצוני להשאיר אותך כמי שאתה p'rn שאתה. אלה היו תנאי חחצעח שלי".
"כבול כאן? מקורקע לנצח? כדי ששחפים יוכלו לחרבן עלי, וסרטנים יוכלו להתרוצץ מתחתי? מקורקע כאן עד שכל חלק ב' שאינו עץ קוסמים ירקיב ואני אתפרק לפיסות צורחות?"
"פא“אנוו!" היא זעקה את המילה, בקול שנע בין כאב לכעס. "תפסיק את זה. תפסיק את זה עכשיו! אתה ודאי יודע שאני לעולם לא אתן לזה לקרות לך. אתה חייב להקשיב לי, אתה חייב לתת לי לדבר עד שתשמע את המל. מכיוון שאני nושכח שאזדקק לעזרתך. אם חתnיל עכשיו בהאשמות פרועות וחשדות, לא אוכל לעזור ל!. ויותר מכל, אני רוצה לעזור לך". קולה היה שקט 'ותר בשאמ“ח את המילים האלו. היא שאפה שוב. "אם כ!, אתה יכול להקשיב לי? האם לפחות תיחו לי הזדמנות לחoכיר?״
727
ספינת קסם
"תסבירי", אמר בקור. שקרי ותמציאי תירוצים. תרמי ותבגמ. הוא יקשיב. הוא יקשיב ויאגוד את כל כלי הנשק שיוכל כדי להגן את עצמו כנגד כולם.
"אוה, פאראגון", אמרה בצרידות. היא הצמידה כף יד לגופו. הוא ניסה להתעלם מהמגע הזה, להתעלם מהרגש העמוק שפעם דרכה. "משפחת לאדלאק, משפחתך, הגיעה לזמנים קשים. זמנים קשים מאד. המצב דומה אצל רבות ממשפחות הסוחרים הוותיקים. ישנם גורמים רבים: השימוש בעבדים, המלחמות בצפון... אבל זה לא משנה לנו. מה שמשנה הוא שהמשפחה שלך זקוקה לכסף כעת, שהסוחרים החדשים יודעים את זה, ושהם מעוניינים לקנות אותך. אל תחשוב רעות על בני לאדלאק. הם דחו הצעות רבות. אבל לבסוף, כשהכסף שהוצע היה רב מאד, אז הם ציינו שהם לא יכולים למכור למי שרצה להשתמש בך כספינה". הוא כמעט חש אותה נדה בראשה. "עבור הסוחרים החדשים, פירוש הדבר היה שהמשפחה שלך פשוט רוצה יותר כסף, הרבה יותר כסף, לפני שתמכור אותך כספינה עובדת׳׳.
היא שאפה עמוקות וניסתה להמשיך בנימה שלווה יותר. "אז, בערך, התחלתי לשמוע שמועות שהספינה היחידה שיכולה להפליג במעלה נהר הגשם הפראי ולשוב לשם היא ספינה חיה. משהו בנוגע לכך שעץ הקוסמים שלכם חסין לשיטפונות הלבנים הצורבים שמדי פעם שוטפים את הנהר. מה שנשמע הגיוני לאור העובדה שהיית כאן זמן כה רב ולא הרקבת, וזה גם גורם לי להבין מדוע משפחות מוכנות להיכנס לחובות למשך דורות כדי לזכות בספינה כמוך. זאת הדרך היחידה לסחור על נהר הגשם הפראי. אז עכשיו, כשהשמועה התפשטה, ההצעות עלו. הסוחרים החדשים שמתמודדים על רכישתך מבטיחים שלא יאשימו איש אם תתגלגל, ומתמודדים זה כנגד זה". היא השהתקn. "פאראגון, אתה שומע אותי?" שאלה בקול שקט.
"אני שומע אותך", הושיב בעודו מתבונן באוקיינוס מבלי לראות. הוא דיבר ללא הבעה כשהוסיף, "אנא המשיכי".
"אמשיך. מכיוון שאתה צריך לדעת את זה, לא מכיוון שאני נהנית מזה. עד עתה, בני לאדלאק המשיכו לסרב לכל ההצעות.
728
ספינת קסם
אני חושבת שאולי הם חוששים ממה יחשבו עליהם חשוחרים הוותיקים האחרים, אם הם 'מכרו אותך ויפתחו את סחר נהר הגשם הפרא' לחדשים. חפחו“וח האלה הן הדב• היחיד שנותר מעוז של שוחרי בינגטאון בלבד. או אולי, למרות שהזניחו אותך, נותרו רגשי משפחה בלשחם־ אז. הצעתי הצעת מחיר. לא גדולה כמו כמה מחאח“וח, אבל צירפתי להצעתי את ההבטחה שתישא“ שלם ולא תפליג. שכן אני חושבת שעדיין אכפת לבני לאדלאק ממך. שבד•! ^•ה, הם •וצים לשמו• על ביסnונ!"״
"אה, כן. כבילת הקרובים המוזרים יות• ושמירתם בעליית גג או במרתף או במקום מרוחק אחר היא הדרך שבה בינגטאון עם טירוף או עיוותים מזה זמן •ב". הוא צחק ^'•ות. "חשבי על סוחרי הגשם הפראי, לדוגמה".
"מי?"
"בדיוק. מי? איש לא שומע עליהם, איש לא יודע עליהם, איש לא חושב על החשבמים ח;תיקים שלנו אתם. ופחות מכל אני או את. אנא, חמשיבי־ לאח• שתקני אותי ותשאי״י אותי שלם ולא תפליגי בי, על מה nשכח?"
"אוה, פא“אגוו"־ היא נשמ;ח אומללה לחלוטין כעת. "אם זה היה תלוי בי - אם יכולה לחלום ב'לרח ולהאמין
שהחלומות האלה יכולים להתגשם - אומרת, אז, שברצוני שאמנים יבואו לכאן, ליישר אותך ולבנות עריסה שתתמוך בך כך שתישא“ זקוף. וברצוני לבוא לגור על סיפונך. על הצוקים מעליך, הייתי שותלת גן מלא ניnוnות וצבע, גן ציפורים ופרפרים, עם גפנים מטפסות שחלויוח כל הדרך לחוף ומלבלבות כמתיקוח־ וסביבך הייתי מפלסת באבן ויוצאת בריכות גאות ומאבלסח אותן בכוכב' 'ם ובכלניות 'ם ובסרטנים הסגולים הקטנים ההם". בעודה מקשקשת על החזון המוזר הזה, קולה התמלא ברגש יותר ויותר. "הייתי גרה בתוכך ועובדת בתוכו ובערב הייתי פוע^ על סיפונך, והיינו חולקים את היום שעבר עלינו. ואם הי'תי מעזה לחלום חלומות נועזים עוד יותר, ה•' שאז חולמת שיום אחד אוכל להשיג עין קוסמים ולעבוד בו בחוכמה מספיקה כדי לתקן את עיניך ואת •אייתך. בבקתם היינו מתבוננים בשמש
729
ספעתקסם
הזורחת מעל הים, ובערבים היינו מתבוננים בה בעודה שוקעת מעל גן הצוק שלנו. הייתי אומרת לעולם, תעשה כרצונך, שכן אני סיימתי אתך. תשמיד את עצמך או תשגשג, לי זה לא משנה, כל עוד שתעזוב אותנו לנפשנו. והיינו מאושרים, שנינו".
למשך זמן הוא מצא את עצמו ללא מילים. הפנטסיה הילדותית תפסה אותו ונכרכה סביבו ולפתע הוא לא היה הספינה, אלא נער שהיה נכנס ויוצא ממקום שכזה בריצה, כיסיו מלאים באבנים נוצצות ובקונכיות מוזרות, נוצות של שחפים ו...
"את לא המשפחה שלי, ולעולם לא תוכלי להיות המשפחה שלי". הוא הטיל את המילים על החלום, כמו נעל כבדה על פרפר.
"אני יודעת זאת", אמרה בקול שקט. "אמרתי שזה רק חלום. זה מה שאני כמהה לעשות, אבל למען האמת, איני יודעת כמה זמן אוכל להישאר בבינגטאון או אתך. אבל פאראגון, זאת התקווה והיחידה שיש לי להציל אותך. אם אלך לבני לאדלאק, בעצמי, ואומר להם שאמרת שתהיה מרוצה במצב כזה, אולי הם יקבלו את ההצעה הנמוכה יותר שלי, למען הקשר..." קולה התאדה כשהוא שילב את זרועותיו על הצלקת בצורת כוכב שעל חזהו הרחב.
"להציל אותי ממה?" שאל אותה בבוז. "את מספרת סיפור ילדים, אמבר. אני מודה שזאת תמונה מקסימה. אבל אני ספינה. נוצרתי כדי שיפליגו בי. האם את חושבת שאני בוחר לשכב כאן על החוף, ללא תנועה, וכמעט מטורף מהקיפאון? לא. אם משפחתי תבחר למכור אותי לעבדות, שזאת תהיה לפחות עבדות מוכרת. אין לי רצון להיות בית המשחקים שלך". במיוחד לא לאחר שהיא הודתה עכשיו שהיא תעזוב אותו לבסוף, שהחברות שלה אתו היא רק בגלל שמשהו אחר מחזיק אותה בבינגטאון. במוקדם או במאוחר, היא תעזוב אותו, בדיוק כפי שהאחרים עזבו אותו. במוקדם או במאוחר, כל בני האנוש עזבו אותו.
"כדאי שתחזרי לדאבאד ריסטארט ותחזרי בך מהצעתך", יעץ לה כשהשתיקה התארכה יותר מדי.
"לא".
730
ספינת קסם
"אם תקני אותי ותחזיקי אותי כאן, אשנא אותך לנצח, ואביא לך מזל רע שכמותו לא תוכל' אפילו לרמייו"״
קולה היה שליו. "אני לא מאמינה במזל רע, פאראנון־ אני מאמינה בגורל, ואני מאמינה שבגורל שלי יש היבטים נוראים וקורע' לב מכפי שאפילו אתה יכול לדמיין. אתה, כך אני יודעת, אחד מהם. אז, למען הילד שצועק ומאיים מתוך עצמות העץ של ספינה, אקנה אותך ואשמור על ביטחונך. לפחות במידה שהגורל ירשה לי". לא היה פחד בקולה. •ק ;רינות מוזרה בשחושיסח יד והצמידה את כף ידה לקרשים שלו.
"פשוט תחבשי אותה", אמר לה בגסות. "היא תחלים".
אטה נדה בראשה. קולה היה שקט מאוד בשאמ“ח לו, "קניט, היא לא מnלימח"־ היא הניחה את ידה בעדינות על הבשר מעל הפציעה שלו. "העור שלך חם ועדין. אני רואה אותך נרתע מכל מגע. הנוזלים האלה שמתנקזים לא נראים לי כנוזלי החלמה כי אם כ - "
"תשתקי", פקד עליה. "אני גב• חזק, לא זונה מייבבת הנתונה לטיפולך. אני אחלים והכול שוב 'היה טוב. תחבשי אותה עבו•', או לא, זה לא ממש משנה ל'. אני יכול לחבוש אותה בעצמי, ושורקור יכול לחבוש אוחח־ אין לי זמן לשבת כאן ולשמוע אותך מאחלת לי מזל רע". כאב פתאומי, חד ככאב שיניים, עלה במעלה רגלו. הוא התנשף לפני שחצליn לעצור את עצמו, ואז אחז בקצוות חר•גש שלו בחוזקה כד' לא לצ•™.
"קניט, אתה יודע מה צריך ל;שוח"־ היא חחחננח בפניו.
הוא נאלץ להמתין עד שהיה לו די אוויר לרכר־ "מה שצריך לעשות הוא לתת אותך לנחש כדי ששוב תהיה בחיי
מידה של שלווה. לכי, צאי מכאן, ושלחי אלי את סורקור. יש תוכמות שעלינו ל;דוך, ואין לי זמן לדאגות שלך".
היא אספה את חתnכושוח הרטובות בסל ויצאה מהחדר ללא מילה נופפת. טוב. קניט הושיט יד לקב הכבד שנשען על הדרגש שלו. סורקור הכין אותו לבקשתו. הוא שנא את הקב, וכאשר הסיפון חתנורר במידה כלשהי, הוא היה חפר תועלת כמעט
ו 73
ספינת קסם
לחלוטין. אבל אתו, ביום שקט בנמל כמו היום, הוא יכול היה להגיע מהדרגש לשולחן המפות שלו. הוא קפץ לשם, בקפיצות קטנות וכואבות שצרבו את הגדם בכל תנועה. כשהגיע לשולחן, הוא הזיע. הוא נשען קדימה על המפות שלו, משעין את משקלו על קצה השולחן.
n!!תn נקישה על הדלת.
"סורקת־? תיכנס".
החובל תחב את ראשו מעבר לקצה הדלת. עיניו היו מלאות חרדה, אבל כשראה את הקפטן שלו עומד לצד שולחן המפות, הוא זרח כמו ילד שהוצעו לו ממתקים. הוא העז להיכנס לחדר. קניט הבחין שהוא לובש עוד מעילון חדש, עם רקמה עשירה עוד יותר. "המרפא עזר לך, אם כך", פנה לקניט כשנכנס בדלת. "חשבתי שהוא עשוי לעזור. השניים האחרים, הם לא מצאו חן בעיני כל כך. אם אתה רוצה שמישהו יעבוד עליך, תשיג איש זקן, מישהו שראה כבר כמה דברים ו..."
"סורקור, שתוק", אמר קניט בנעימות. "הוא לא הועיל יותר מהשניים האחרים. נראה שהמנהג בנחל השור הוא שאם אינך יכול לרפא פציעה, עליך ליצור אחת אחרת כדי להסיח את דעתו של הקורבן מחוסר היכולת שלך. מדוע, שאלתי אותו, הוא חושב שהוא יוכל לרפא חתך חדש על רגלי אם הוא לא מסוגל לרפא את זה שכבר יש לי? לא הייתה לו תשובה לכך". קניט משך בכתפיו ברוב הבעה. "נמאס לי מהמרפאים הכפריים האלה. סביר להניח שאחלים באותה המהירות ללא העלוקות והשיקויים שלהם".
החיוך נמוג מפניו של סורקור כשהוא נכנס לאט לחדר של הקפטן שלו. "סביר להניח", הסכים באטיות.
"האחרון ממש אמר את זה בעצמו", קבע קניט.
"רק בגלל שאיימת עליו עד שהוא הסכים אתך", ציינה אטה במרירות מהדלת. "סורקור, תתעמת אתו. תאמר לו שהוא חייב לתת להם לחתוך את הרגל במקום גבוה יותר, מעל המחלה. הוא יקשיב לך, הוא מכבד אותך".
"א™, לכי".
"אין לי לאן ללכת".
732
ספעתקסם
"לכי תקני משהו כ;יד. סורקו•, תן לה כסף".
"אני לא צריכה כסף. כל נחל השוד יודעים שאני האישה שלך, אם אני אפילו מתבוננת במשהו, הם דוnפ'ם אותו לזרו;וח'י ומתחננים שאקח אותו. אבל אין דב• שאני רוצה באמת, בשום מקום, חוץ מזה שתחלים".
קניט נאנח כבכרוח. "סורקור. תסגו• בבקשה את חרלח״ כשהאישה בצד השני שלה".
"לא, אני מבסיnה, בבקשה קניט, אני אח'ח בשקט. תן לי להישאר. חרבר אתו, סורקור, תדב• אתו הוא יקשיב
לך..."
היא המשיכה כמו כלב מייבב במשך כל העת, עד שסורקור דחף אותה כער'נוח מהחדר ונעל את הדלת מאnוריה־ קניט לא היה נוהג בעתנ™ כה רבה לו יכול היה לטפל בה בעצמו. זאת, כמובן, חי'חה ^'ה. היא חשבה שהוא חלש עכשיו, והיא תנסה לדאוג שרצונה 'יעשה בכל דבר. מאז שהיא עינתה את חאטי•ימ, הוא חשד שהיא נהנית מהרעיון של חתיכת גברים חסר' אונים. הוא תהה האם 'ש דרך שיוכל להות'• אותה בנחל השוד.
"ואי! המצב בעיר?" שאל קניט את סורקור בנעימות כאילו הוא נכנס זה עתה.
טורקו• פשוט בהה בו לדג;. אז נ•אח שהחליט לרצות את קניט. "לא יכול להיות טוב יות•. אלא אם תרד לחוף ותשוחח עם הסוחרים בעצמך. הם כמעט והתחננו שתבוא ותתארח אצלם. כב• אמרתי לך. הם •או את דגל העורב שלנו נכנס לנמל והוציאו את כל העי• ^dhw .m קטנים צעקו את שמך מהמזח, ׳קפטן קניט, קפטן קניט׳. שמעת' אחד מהם אומר שבכל הנוגע לפירטים, אתה טוב יותר מאיגרוט הנו•א"״
קניט קפץ בהפחעח, ואז עיווה את פניו. "הכרחי את איגרוט בשחייחי נער. המוני^ן שלו מוגזם", אם• בקול שקט.
"ועדיין, זה משהו, כשאנשים משווים אותך לאיש ששרף ;שדים ;יי•וח ו
"נעזוב את התהילה של'", קטע אותו קניט. "מה בקשר לעסקים שלנו?"
733
ספעתקסם
"הם ציידו אותנו בנדיבות, והסיסרנה כבר הורמה לחוף לתיקונים". הפירט החסון נד בראשו. יש הרבה ריקבון בשדרית שלה. אני מופתע מכך שהמושל הפקיד משלוח מתנה בידי גיגית רקובה כמו זאת".
"אני בספק האם הוא בחן את השדרית שלה", ציין קניט ביובש. "והם קידמו בברכה את האוכלוסייה החדשה שהבאנו להם?"
"בזרועות פתוחות. הפשיטה האחרונה של סוחרי העבדים לקחה את הנפח הטוב ביותר בעיר. הבאנו להם שניים חדשים. והמוזיקאים והשאר הם שיחת העיר. הם ביצעו כבר שלוש פעמים את שחרור הסיסרנה. יש להם בחור נאה שמשחק אותך, ותולעת גדולה מנייר ומשי וחישוקי חביות שעולה..." קולו של סורקור גווע לפתע. "זה מופע ממש מרשים, אדוני. אני לא חושב שיש מישהו בעיר שלא ראה אותו".
"ובכן, אני שמח שאובדן הרגל שלי בידר אנשים כה רבים".
"זה לא העניין, אדוני", החל סורקור בחופזה, אבל קניט נופף לו להשתתק.
"הספינה החיה שלי", הכריז.
"אוה, סאר", נאנק סורקור.
"האם אין לנו הסכם?" שאל אותו קניט. "אני סבור שכעת לכדנו ושחררנו ספינת עבדים. כזכור לי, כעת תורי לצאת בעקבות ספינה ועיה".
סורקור גירד את זקנו. "זה לא היה ההסכם בדיוק, אדוני. ההסכם היה שאם נראה ספינת עבדים, נצא בעקבותיה. ואז נצא בעקבות הספינה החיה הבאה שנראה. אבל אתה מדבר על לצאת לצוד ספינה חיה, או להמתין לה".
"בסופו של דבר זה אותו הדבר", ביטל קניט את התנגדותו.
"לא, אני מבקש את סליחתך, אדוני. אבל הקדשנו לעניין מחשיבה, אדוני. אולי אנחנו צריכים להפסיק לזמן מה. לחזור להיות פירטים כמו שהיינו. לצאת בעקבות ספינות סחר שמנות, כמו פעם. להשיג קצת כסף, ליהנות קצת. להתרחק מסוחרי עבדים ונחשים לזמן מה". האצבעות השמנות של סורקור שיחקו בכפתורים המוזהבים שעל המעילון שלו כשדיבר. "הראית לי
734
ספינת קסם
שהחיים יכולים להיות שונים מכפי שחשבתי. לשנינו. יש לך אישה נחמדה. היא ממש משנה את הדברים כאן. אני רואה כעת מה ניסית לגרום לי להבין. אם נחזור לעירחלוקה עם שלל טוב, כמו שסינקור פאלדין אמר על להיות מכובדים ומיושבים וכל..."
"ברגע שתהה מהרה!נו ספינה חיה, תוכל לבחור את הבתולות שלך, סורקור", הבטיח לו קניט. "בתולה חדשה כל שבוע, אם זה מה שמשמח אותך. אבל ראשית, הספינה החיה שלי. אם אנחנו יכולים לחשוב שמשהו ממה שלמדנו מהצוות של הסיסרנה הוא אמת, אז סביר שעדיין יש ספינה חיה אחת לפחות מדרום לנו. בוא ותסתכל על המפה אתי. נראה לי שהמזל מיקם אותנו היטב. מדרום לנו, כאן, יש את תעלת האוזר. מקטע אכזרי של הים בכל זמן, אבל במיוחד בזמן שינוי כיוון הגאות. כל ספינה שמפליגה צפונה חייבת לעבור בו. אתה רואה?"
"אני רואה", הודה סורקור בחוסר רצון.
קניט התעלם מחוסר ההתלהבות שלו. "עכשיו, בתעלת האוזר יש לנו את האי העקום. המעבר הטוב הוא ממזרח לאי. זה רדוד בכמה מקומות, אבל nשרסונים לא זזים הרבה. ממערב לאי זה סיפור אחר. הזרם חזק, במיוחד בזמן שינויי הכיוון של הגאות. קרוב לאי יש שרטונים שמשנים מקום כל הזמן. ממערב יש לנו את המקום המכונה, בצדק, הסלעים הארורים". הוא עצר לרגע. "אתה זוכר אוהם?"
סורקור קימט את מצחו. "לעולם לא אשכח אותם. לקחת אותנו לשם בפעם ההיא שספינת nמלרמn של המושל רדפה אחרינו. הזרם תפס אותנו ונורינו דרך המקום כמו חץ. לקח לי שלושה ימים להאמין שיצאתי מזה בחיים".
"בדיוק", הסכים קניט. מעבר מהיר בהרבה מאשר לו היינו מפליגים ממזרח לאי העקום".
"אז?" שאל סורקור בזהירות.
"אז? אז נטיל שם עוגן. נקודת תצפית נהדרת על הגישה לתעלת האוזר. ברגע שנראה את הספינה החיה, ניכנס לתעלה ונפליג במעבר המערבי. כשהספינה החיה תצא, אנחנו נהיה שם, ממתינים לה, עוגנים באמצע התעלה. במעבר המזרחי עדיין יש
735
ספעת קסם
זרם חזק. לספינה החיה לא תהיה ברירה אלא להיות מקורקעת בשרטון שם". הוא הרים את עיניו מהמפה כדי לפגוש את מבטו הרציני של סורקור בחיוך. "והיא שלנו. עם נזק מזערי, אם בכלל".
"אלא אם היא פשוט תנגח בנו", ציין סורקור בחמיצות.
"אוה, היא לא תעשה את זה", הבטיח לו קניט. "וגם אם כן, פשוט נעלה עליה וניקח אותה בכל זאת".
"ונאבד את nמרייסn?" סורקור היה מזועזע.
"תרוויח ספינה חיה!"
"זה לא רעיון טוב. מאה דברים יכולים להשתבש", התנגד סורקור. "אנחנו יכולים להתנפץ לרסיסים על הסלעים הארורים. זה לא מקטע מים שאשמח להפליג בו שוב. או, אם היא שקועה פחות מאתנו, אנחנו עלולים להסתכן בכל הסיכונים האלה והיא עדיין תתגנב מעבר לנו במהירות, בעוד אנחנו עדיין עם עוגן במים. או..."
הוא התכוון לזה. הוא ממש מתכוון לזה. הוא לא רצה לשתף פעולה עם הרעיון. איך הוא מעז? הוא שום דבר ללא קניט. שום דבר. רגע קודם לכן, הוא נשבע שהוא חב את כל מה שיש לו לקפטן שלו, ועכשיו הוא רצה למנוע ממנו את הסיכוי שלו להשיג ספינה חיה.
שינוי פתאומי בטקטיקה עלה בדעתו של קניט.
הוא הרים יד לעצור את שטף מילותיו של החובל. "סורקור. האם אכפת לך ממני במידה כלשהי?" שאל בישירות מדאיגה.
זה עצר את דבריו, כפי שקניט ידע שיקרה. הוא פתח את פיו ואז גמגם, "טוב, קפטן, אנו מפליגים יחדיו כבר זמן מה. ואני לא זוכר אדם שהתנהג אלי באופן הוגן יותר, או היה יותר..."
קניט נד בראשו ופנה ממנו כאילו הוא מתרגש. "אף אחד אחר לא יעזור לי בזה, סורקור. אין אף אחד שאני בוטח בו כפי שאני בוטח בך. מאז שהייתי ילד, חלמתי על ספינה חיה. תמיד האמנתי שיום יבוא ואלך על סיפונה של ספינה חיה, והיא תהיה שלי".
"ו -" הוא נד בראשו ודיבר בקול צרוד מעט. "לפעמים אדם חושש שהוא עלול לראות את הסוף במהרה מכפי שהאמין. הרגל הזאת... אם מה שהם אומרים נכון..." הוא פנה חזרה לסורקור,
736
ספינת קסם
פקח את עיניו ה^לות לרווחה ופגש את עיניו הכהות של סורקור. "זאת עלולה להיות ההזדמנות האחרונה שלי", אמר בפשטות.
"אוה, אדוני, אל תדבר ככה!" דמעות ממש החלו לרדת מעיניו של החובל המצולק. קניט נשך את שפתו בכוח כדי להימנע מהחיוך. הוא נשען קרוב יותר לשולחן המפות כדי להסתיר את פניו. זאת הייתה טעות, שכן הקב שלו החליק. הוא נאחז בקצה השולחן, אבל קצה הגד□ הרקוב שלו עדיין נגע ברצפה. הוא זעק מהכאב, והיה נופל לו סורקור לא היה תופס אותו.
"בזהירות. אני מחזיק אותך. בזהירות עכשיו".
"סורקור", אמר בחולשה. הוא נאחז שוב בשולחן המפות, ונשען במאמץ על זרועותיו כדי לא להתמוטט. "האם אתה יכול לעשות את זה בשבילי?" הוא הרים את ראשו. הוא רעד כעת, הוא חש את זה. זה היה המאמץ של העמידה על רגל אחת. הוא לא היה רגיל לזה, זה והמל. הוא לא באמת האמין שהוא ימות מזה. הוא יחלים. הוא תמיד התלים, לא משנה כמה קשה הייתה פציעתו. לא היה דבר שהוא יכול היה לעשות בנוגע לעוויית הכאב שעיקמה את פניו או בקשר לזיעה שהופיעה שוב על פניו. תשתמש בזה. "האם אתה יכול לתת לי את ההזדמנות האחרונה הזאת?"
"אני יכול לעשות את זה", האמונה העיוורת לחמה בשיברון לב בעיניו של סורקור. "אני אשיג לך את הספינה החיה שלך. אתה תלך על הסיפון שלה. תבטח בי", התחנן בפני קניט.
למרות הכאב שלו, קניט צחק בגרונו. הוא שינה את זה לשיעול. לבטוח בו. "איזו ברירה יש לי?" שאל את עצמו במרירות. איכשהו נאמרו המילים בקול. הוא הניף את מבטו לכיוונו של סורקור שבחן אותו בדאגה. הוא אילץ חיוך קולני לעלות על שפתיו, אילץ את קולו להישמע חמים. הוא נד בראשו לעצמו. "במשך כל השנים האלה, סורקור, במי עוד בטחתי? אין לי ברירה אלא להכביד שוב על הידידות שלנו".
הוא הושיט יד לקב. הוא אחז בו, אבל הבין שאין לו די כוח לאחוז בו ב^קה. ריפוי הגדם שלו שאב כל טיפה של כוח
737
ספינת קסם
שה''חה לו. הוא מצמץ בעיניו הבכדוח. "איאלץ לבקש את ;ז•חך גם כדי להגיע למיסחי. כוחי נוטש אותי".
"קפטן", אם• סורקו•. חייחח במילה n'כח מתרפסת כשל כלב. קניט אחסן את המnשבה כדי לשקול אותה כשיחוש טוב 'ותג איכשהו בקשת עזרתו של סורקו• הפכה את האיש לתלוי באישורו יותר מאי-פעם. הוא בח• את החובל ח•אשון שלו החל'ס־ לו הוא היה בעמדתו של סורקור, הוא היה קולט מיד שזאת ההזדמנות הטובה ביות• שלו לתפוס את כל השליטה. למ•כיח מזלו של קניט, סורקו• היה פחות פיקח ממנו.
סורקור התכופף בתנועה מגושמת וממש התם את קניט ונשא אותו למיסחו־ החנו;ה הפתאומית גרמה לכאב לחגי; לעוצמה חדשה. קניט אחז ב^מו של טורקו•, ומוחו •יחף כטnדוד״ הוא חוב•; על ידי זיכרון עתיק של אביו: זקן שחור ונשימת ויסקי וטידnון מלחים, מסתובב וצוחק בריקוד שיכו• כשקניט הילד כזדו;וחיו. זמן מב;'ח ומאושר כאחד. סורקו• הניח אותו כער'נוח על חר•גש. "אני אשלח את אטה שחיבנס, בסד•?"
קניט בחולשה. הוא ניסה להיאחז אביו, אבל
התעתועים רקדו ולעגו לו מילדותו עוטת הצללים. במקום זאת חיי! אליו פרצוף אחר, ארס' ואלגנטי. פ•nn נאה. אולי ניתן 'היה לעשות ממנו משהו מועיל. הוא השליך את ראשו על חב•יח, מנע• את חזיב•ון ממוחו. הדלת נטג•ח מאחורי החובל הראשון.
"לא מגיעים לך האנשים האלה", אמר קול קטן בשקט. "אין לי מושג למה הם אוהבים אותך. ה''ת' אומר לך שאשמח ממפלת! ביום שבו הם יגלו מי אתה, אבל זה גם יהיה היום שבו לבבוח'הם ישברו. באיזה מזל מגיעה לך נאמנותם של אנשים כאלה?"
הוא חדיפ את פרק ידיו ^'פות. הפרצוף הקטן, שהיה חגו• על נקודת הדופק שלו בחוזקה כה דכח, התבונן בו בזעף. הוא נח• בצחוק למראה הבעתו הממורמ•ח. "במזל שלי. במזל שבשמי ובמזל שבדמי, הם מגיעים ל'". אז הוא צחק שוב, הפעם על עצמו. "נאמנותם של זונה ושודד. איזה עוש•".
"הרגל שלך מ•קיבח", אמרו הפנים הקטנות בזדון פתאומי. "מרקיבה עד העצם. היא חסר'n ותטפטף ותשרוף את החיים
738
ספינת קסם
מבשרך. מכיוון שאין לך די אומץ לחתוך את התועבה של עצמך מגופך". הפנים חייכו אליו בלעג. "אתה מבין את המשל שלי, קניט?"
"שתוק", אמר בכבדוהי הוא החל להזיע שוב. להזיע בחולצה הנקייה והטובה שלו, במיטה הנקייה עם הסדינים החדשים. מזיע כמו שיכור זקן ומסריח. "אם אני מרושע, מה נאמר עליך? אתה חלק ממני".
"לפיסת העץ הזאת היה פעם לב גדול", הכריז הקמע. "אתה שמת עלי את פניך, וקולך בוקע מפי. אני כבול אליך. אבל עץ זוכר. אני לא אתה, קניט. ואני נשבע שלעולם לא אהפוך להיות אתה".
"אף אחד•." לא שאל." אותך". נשימתו הייתה קשה יותר ויותר. הוא עצם את עיניו ושקע משם.
739
ספינת קסם
30
התרסה וברית
מות העבד הראשון שלה אירע מוקדם אחר הצהריים. ההעמסה הייתה אטית ולא מוצלחת. רוח מהמזרח גרמה לגלים קשים במים בעוד העננים הגוברים באופק הבטיחו סופה חורפית נוספת עד הבוקר. שורות העבדים הועברו למקום שבו וויוואסיה עגנה, והעבדים נדחפו במעלה סולם חבלים שניתלה על צדה. חלק מהעבדים היו במצב גרוע. אחרים חששו מהסולם, או פשוט היו מגושמים בניסיון לעלות מהסירה המתנודדת לסולם שעל צדה של ספינה מתנודדת. אבל האיש שמת, מת בגלל שהוא רצה. הוא היה בחצי הדרך במעלה הסולם, מטפס במגושם בגלל שרגליו עדיין היו כבולות. הוא צחק לפתע בקול. "נראה לי שאבחר בדרך הקצרה ולא בארוכה", זימר. הוא צעד מהסולם ועזב. הוא צנח אל תוך הים כמו חץ, ומשקל השרשרת על קרסוליו משך אותו היישר למטה. הוא לא יכול היה להציל את עצמו גם לו שינה את דעתו.
במים האפלים, הרחק מתחת לגופה, קשר של נחשים הותר לפתע. היא חשה את המאבק המצליף שלהם על חלק מהבשר. המלח של דם אנושי תיבל את מי הים לרגע כשנשטף על גופה. אימתה nייהn עמוקה בהרבה מכך שהאנשים על סיפונה לא חשדו בדבר. "יש נחשים למטה!" צעקה להם, אבל הם התעלמו ממנה כפי שהתעלמו מתחינות העבדים.
740
ספינת קסם
אחרי זה, טורג הכועס הורה לקשור את העבדים זה לזה. זה הקשה עליהם לטפס על הסיפון, אבל נראה שהוא נהנה להזכיר להם בנקמנות שכל אדם שיקפוץ ייאלץ להתמודד עם שארית הקבוצה שלו. אף אחד אחר לא ניסה את זה, וטורג בירך את עצמו על ערמומיותה
בתוך סיפוני המטען שלה, זה היה גרוע עוד יותר. העבדים נשפו אומללות, עד שאדים רעילים של אומללות מילאו אותה מבפנים. הם היו דחוסים כמו דגים בחבית, וקשורים זה לזה, כך שאפילו לא יכלו לזוז ללא שיתוף הפעולה של חבריהם לשרשרת. הסיפונים היו אפלים מהפחד שלהם. הם השתינו אותו עם השתן שלהם, בכו אותו בדמעותיהם עד שוויוואסיה חשה ספוגה באומללות אנושית.
בארון השרשראות, רוטט בהרמוניה אתה, ומוסיף את התו המיוחד שלו ליגונה, היה וינטרו. וינטרו, שנטש אותה, היה שוב על סיפונה. הוא השתרע באפלה על סיפונה, קרסוליו ופרקי ידיו עדיין עוטים שלשלאות, פניו מוכתמות ומצולקות בצלמה. הוא לא בכה ולא נאנח, והוא לא ישן. הוא פשוט בהה אל תוך האפלה וחש. הוא חלק את מודעותה לעבדים ילאימללותם.
כמו הלמות הלב שלא היה לה, וינטרו פעם מייאושם של העבדים. הוא ידע את כל טווח הדיכאון שלהם, מהשוטה שלא יכול היה להבין את השינוי בחייו ועד הפסל המזדקן שעבודותיו המוקדמות עדיין קישטו את מגוריו האישיים של המושל. בסיפונים הנמוכים והאפלים ביותר שלה, מעט מעל הרפש, הייתה שכבה של בעלי הערך הפחות ביותר. פני מפה, הם היו מעט יותר ממשקל אנושי לאיזון, והשודדים יימכרו בצ׳לסד בעבור כל מחיר שניתן יהיה לקבל עבורם. בסיפון מטען יבש ובטוח שהכיל לעתים קרובות צרורות של משי או תיבות של יין, הצטופפו האמנים. להם ניתנה הנוחות של שכבת קש ודי שרשרת כדי לעמוד זקופים, אם הם עשו את זה על פי תור. קייל לא השיג את כמות העבדים האלה שהוא קיווה. רוב המטען שלו בסיפון המרכזי היו פועלים ואמנים פשוטים, אנשי מקצוע שסבלו ממפלה כלכלית, נפחים ועובדי כרם ויוצרי תחרה, ששקעו לחוב
741
ספינת קסם
כתוצאה ממחלה או התמכרות או שיפוט גרוע, ושילמו כעת את כופ• חובותיהם בבש•ם שלהם.
ובסיפון הקדמי היו אנשים שטבלו מכאב מסוג אחר. לכמה מאנשי הצוות היו הטחייגויות באשר לתוכניתו של הקפטן מלכחnילה. אחרים לא הקדישו לה מחשיבה, עזרו להתקין את השרשראות ואת היחדוח בעלי ח;יניח כאילו הם •ק סוג אחר של רשת לאבטח מטען. אבל במש! היומיים האחרונים, זה הפך לאמ'חי״ ;כרים עלו לסיפון, גברים ונשים וכמה ילדים בוגרים למחצה. כולם היו מקועקעים. חלקם נשאו את השלשלאות שלהם בניסיון בעוד אn•ים עדיין בהו ונאבקו בשלשלאות שכבלו אותם. איש מהם לא הפליג בעב• בסיפון מטען של ספינה. ;כר'ם שעזבו את ג׳מאיליה הפליגו לצ׳לטה איש מהם מעולם לא שב. וכל אדם בצוות למד, חלקם בכאב, לא להתבונן בעיניים או בפנים ולא להקשיב לקולות שהתחננו או קיללו או צעקו. מטען. מלאי. כבשים פועות שנדחפו לתוך מכלאות עד שלא נותר מקום במבלאוח. כל אדם התמודד עם זה בדרכו שלו, המציא רדבים אחרות לראות בני אנוש מקועקעים, מילים אחרות לייחס להם. מנהגו המתלוצץ של קומפרי נעלם ביום הראשון של חהעמoח־ מיילד, במאמץ למצוא הקלה בבר'nוח דעת, סיפר בדיחות לא מצחיקות, שהיו חול בפצעי מצפון ששופשף. גאנטרי לא אם• דב• וביצע את עבודתו, אבל ידע שבתום המסע הזה, הוא לא יפליג שוב על ספינת עבדיים. רק טורג נ•אח כאילו הוא מוצא הנאה וסיפוק. במעמקי נשמתו הקטנה וחשמנוניח, הוא ח' כעת את הפנסט'ה האהובה של 'מ' נעוריו. הוא הל! במורד חבל' המטען הקשור שלו, נהנה מהכבלים שגרמו לו לחוש חופשי ל•אשונח״ הוא כבר סימן לעצמו את אלה שזקוקים לתשומת לבו, אלה שירוויחו מה״משמעח׳׳ הנוספת שלו. טורג, ח•ח•ח וויוואטיה, הוא נבלה שנהפכה וחשיפה כעת את החולע'ם שבה לאו• חיום״
היא ווינטרו הדהדו זה את אומללותו של זה. ובתוך הייאוש שלה עמלה האמונה העמוקה שזה מעולם לא היה קורה לה אם משפחתה חייחח נאמנה לה. אם אחד מבני דמה היה קפטן
742
ספינת קסם
הספינה הזאת, הקפטן הזה היה נאלץ לחלוק את מה שהיא חשה. היא ידעה שאפרון וסטריט לעולם לא היה חושף אותה לזה. אלתיאה לא הייתה מסוגלת לעשות זאת. אבל קייל הייבן לא התייחס אליה. אם היו לו חרטות, הוא לא חלק אותן עם איש. הרגש היחידי שוינטרו זיהה באביו היה כעס בוער וקר, על גבול השנאה לבשרו ודמו. וויוואסיה חשדה שקייל רואה בהם בעיה דו-ראשית: הספינה שלא מקשיבה לרצונותיו בגלל הילד שסירב לעשות את מה שאביו פקד עליו. היא חששה שקייל נחוש בדעתו לשבור אחד מהם לפחות. ואת שניהם, לו יוכל.
היא נצרה את לשונה. קייל לא הביא את וינטרו קדימה בלילה הקודם כשהוא הביא אותו לסיפון. הוא השליך את וינטרו לכלא הישן שלו ואז בא קדימה בעצמו להתרברב על לכידתו של בנו. בקול רועם שנועד להישמע באוזני כל אדם שעבד על הסיפון, הוא סיפר לה איך הוא מצא את בנו כעבד, וקנה אותו עבור הספינה. ברגע שהם יפליגו, הוא יורה שהנער יובא אליה, והיא יכולה לפקד עליו כרצונה - שכן אביו, חי עיניו הארורות של סא, סיים אתו.
המונולוג שלו התאריך, כשנמדד כנגד מבטה השותק שהופנה כלפי חוץ. קולו של קייל גבר עד שזעמו כמעט גרם לו לירוק. שינוי ברוח הביא לה את ניחוח הוויסקי על נשימתו. ככה. זה היה חטא חדש עבור קייל הייבן, לעלות לסיפונה שיכור. היא לא תשיב לו. הוא ראה אותה ואת וינטרו כחלקים ממכונה, מנוף וחבל שמרגע שחוברו בדרך מסוימת, חייבים לעבוד בדרך מסוימת. לו היו כינור וקשת, הרהרה, הוא היה חובט בהם זה בזה, ותובע שישמיעו מוזיקה.
"הבאתי לך את הנער הארור וחסר הערך!" סיים את נאומו הפרוע לעברה. "זה מה שרצית, זה מה שקיבלת. הוא מסומן כשלך, הוא שלך לכל יום שנותר בחייו האומללים וחסרי התועלת". הוא הסתובב והחל לצעוד ממנה, ואז פנה חזרה ונהם לעבר גבה, "וכדאי מאוד שתהיי מרוצה ממנו, לעזאזל. שכן זאת הפעם האחרונה שאנסה לרצות אותך".
רק ברגע ההוא היא שמעה לבסוף את הקנאה בקולו. פעם הוא
743
ספינת קסם
חמד אותה, ספינה יפהפייה ויקרה, ספינה מהסוג היקר ביותר. אדם עם ספינה כמוה יכול להפוך לחבר באחווה העילית של אלה שפקדו על ספינות חיות וסחרו בסחורות תאקזוטיית של נהר הגשם הפראי וזכו לקנאה של כל אדם שפקד על כל ספינה אחרת. הוא ידע את ערכה. הוא רצה אותה וחיזר אחריה. כשהוא נפטר מאלתיאה, הוא חשב שהוא הביס כל יריב. אבל בסופו של דבר, תשומת לבו לא הספיקה לה. היא פנתה ממנו לנער חסר ערך ופעוט שלא הבין את ערכה. כמו מאהב שנדחה, קייל ראה את חלומו על אחיזתה מתפורר. ברסיסים של החלוס נותרו כעת רק משקעים מרירים של שנאה.
ובכן, היא הדדית, אמרה לעצמה בקרירות.
היה קשה בהרבה לתת שם לרגש שהיא חשה כעת כלפי וינטרו. אולי, חשבה, הוא לא כל כך שונה ממה שקייל חש כלפיה.
בבוקר המחרת, מיילד בא ונשען על המעקה שלה בעודו מטמין בחשאי פיסת סינדין בשפתו. היא קימטה את מצחה לעצמה. לא מצא חן בעיניה שהוא השתמש בסם, והיא לא אהבה איך הוא טשטש את ראייתה אותו. מצד שני, היא בהחלט יכלה להבין מדוע הוא חש שהוא זקוק לו היום. היא המתינה עד שהסתיר את שארית המקל בשרוול המגולגל שלו, ואז דיברה בקול שקט.
"מיילד. תאמר לקפטן שברצוני שוינטרו יובא אלי. עכשיו".
"אוה, סאר", חילל הנער את שם האל בקול שקט. "ספינה, למה את רוצה לשים אותי במצב הזה? אני לא יכול פשוט לומר לו שאת רוצה לדבר את??" .
"לא. בגלל שאני לא רוצה זאת. אני מעדיף שלא לדבר אתו כלל. אני פשוט רוצה שוינטרו יובא אלי. עכשיו".
"אוה, בבקשה", התחנן המלח הצעיר. "הוא כבר עצבני בגלל שכמה מפני המפה מעמידים פני חולים. טורג אומר שהם מעמידים פנים, הם אומרים שאם הוא לא ישים אותם במקום טוב יותר, הם כולם ימותו".
"מיילד". זה הכול היה עניין של נימה.
"כן, גברתי".
היא המתינה, אבל לא זמן רב. קייל חצה את הסיפון בסערה, קפץ על הסיפון הקדמי. "מה את רוצה עכשיו?" תבע.
744
ספינת קסם
היא שקלה להתעלם ממנו, אך החליטה שלא לעשות זאת. "את וינטרו. כפי שאני סבורה שנאמר לך".
"אחר כך. לאחר שנפליג והכלב הקטן לא יכול לברוח שוב מהספינה".
"עכשיו".
הוא עזב ללא מילה.
היא עדיין לא הייתה בטוחה מה היא חשה כלפי וינטרו כרגע. היא שמחה שהוא שוב על הסיפון. אבל היא נאלצה להתעמת עם האנוכיות הטבועה בשמחה הזאת. ובהשפלה בכך שלא משנה כמה הוא דחה אותה ונטש אותה, היא עדיין תקדם את פניו כשישוב. היכן הגאווה שלה? שאלה את עצמה. שכן ברגע שהוא שב לסיפון, מזוהם, עייף וחולה מייאוש, היא חידשה את הקישור שלה אליו. היא נאחזה בו ובכל מה שהפך אותו לוסטריט על מנת לחדש את הקשר שלה לזהותה שלה. היא חשה טוב יותר כמעט מיד, חשה כמו עצמה. ודאות היא הדבר שהיא שאבה ממנו אישור של היותה היא. היא מעולם לא הייתה מודעת לכך עד עתה. היא ידעה שהיא קשורה אליו, אבל היא חשבה על כך כעל ה"אהבה" שבני אנוש נצרו. כעת היא לא הייתה כל כך בטוחה. היא הnהn באי-נוחות האם יש משהו מרושע בדרך שבה היא נצמדה אליו ושאבה את תפיסת העצמי שלה ממנו. אולי זה מה שהוא תמיד חש בקשר ביניהם, שגרם לו לנסות להימלט ממנה.
זאת הייתה חלוקה נוראה, לחוש צורך כזה במישהו, ולחוש כעס על קיומו של הצורך. היא לא רצתה להתקיים כברייה התלויה באחר בשביל תקפות קיומה. היא עמדה להתעמת אתו כעת, לדרוש לדעת האם הוא רואה אותה כטפיל והאם זאת הסיבה שהוא נמלט מפניה. היא חששה שהוא יאמר לה שזאת אמת, שהיא לא נתנה לו דבר, רק לקחה. אבל עם כמה שהיא חששה מכך, היא תאמר לו. מכיוון שהיא חייבת לדעת. האם באמת יש לה חיים ורוח משלה, או שמא היא רק צל של בני וסטריט?
היא נתנה להייבן עוד כמה דקות. ועדיין, איש לא נשלח לדלתו של וינטרו.
745
ספינת קסם
זה היה בלת' נסבל.
מוקדם יותר היא חכn'נה שהמטען שלהם לא הועמס באופן מאוזן. הצוות לא היה רגיל לאחסן בני אנוש. זה לא היה בולט ב^דה שחשנח, אבל זה יכול היה לחיוח. היא נאנnח, ואז חז'עח את משקלה לפח;״ היא החלה לנטות לימין. •ק קצת. אבל קייל היה, במובנים מסוימים, קפטן טוב. וגאנט•' היה חובל טוב עוד יותר.
הם יבחינו הם 'אחסנו את חמסעו מחדש לפני שיצאו
לד•!. ואז היא תפתח נסייח לשמאל. ואולי תגמ• קצת את העוגן שלה. היא בהתה בחוף ללא חב;ח. תחת העננים המחרב'ם, חמגרל'ם חלכנ'ם של ג׳מאיליה היו עמומים, בצבע הלבן המת של קונכיות •יקוח־ היא נעה עם החנוררוח הספ'™, הופכת את חחנו;ח שלה למודגשת יות•. והיא המחינח״
הן ישבו יחדיו במטבח הגדול והnשוך־ פעם, ח•ח•ח קפריה, היא אהבה את החד• הזה. כשהייתה קטנה מאד, היא אהבה לבוא לכאן עם אמה. . אז, •וניקה וסטריט מסיבות
אמטימ'™ לעתים והיא הח;נגה על הכנת המאכלים
שהיא עצמה תגיש לאו•nים שלה. אז היה הסט^ מקום מלא חיים, שכן חכנ'ם שיחקו עם האבנים שלהם מתחת לשולחן העץ הגמל, בעוד היא עמדה על שרפרף וצפתה באימה הטוnנח עד דק את העשבים חn•יפים שיתבלו את קציצות הבש• הקטנות. קפריה ;ז•ח לה לחוד'ר את חקל'פח מהביצים הקשות, או להקפיץ את השקדים המאודים קלות מהעטיפות החומות הקטנות שלהם.
מגיפת הדם הביאה את הימים חחם לסופם. לעתים חשבה קפריה, שכל מה שהיה עליז וקליל ופשוט במשק הבית שלהם מת עם אחיה. ודא' שמעולם לא היו השעות קטנות ועליזות לאחר מותם. היא לא זכרה שאמה אי-פעם המנה מעדנים כפי שעשחח אז, או אפילו בילתה זמן רב במסבn. כעת הן צמצמו את מאג• המשרחים שלהן, וקפריה באה לעזור עם הבישול בימים עסוקים. אבל •וניקה לא עשתה זאת.
746
ספינת קסם
עד הלילה. הן באו למטבח כשצללי היום החלו להתארך. בפרודיה נוראה של הימים ההם, הן בישלו יחדיו, קוצצות ומקלפות, מרתיחות ובוחשות, וכל העת דנות במבחר היינות והתה, בחוזק שיש להכין את הקפה, ואיזו מפה יש להניח על השולחן. הן לא דיברו רבות על הסיבה לכך שבני פסטרו יצרו אתן קשר לומר שהם יבואו הלילה. למרות שמועד התשלום היה עוד כמה ימים, הוא המתין בכספת לצד הדלת. הדבר ששתיהן לא דנו בו הייתה הידיעה המטרידה שלא הייתה תשובה כלל למכתבה של קפריה. בני קופרוס אינם בני פסטרו. סביר להניח שאין קשר בין הדברים. סביר
קפריה ידעה מאז שהפכה לאישה שסוחרי הגשם הפראי באו פעמיים בשנה לקבל תשלום על הספינה החדה. היא ידעה גם שלאחר שהספינה תתעורר לחיים, התשלומים יהיו גדולים יותר. זה היה נהוג. גודל התשלומים שיקף את האמונה שספינות חיות משמשות לסחר על נהר הגשם הפראי, בסרורות הגשם הפראי תרוותיות ותאקזוטיות. רוב בעלי הספינות החיות הפכו לעשירים מאוד במהירות לאחר שספינתם התעוררה לחיית. לבני וסטריט, כמובן, זה לא קרה. לעתים הרשתה קפריה לעצמה לתהות האם החלטתו של אביה בנוגע לסחורות קסומות הייתה חכמה. לעתים, כמו הלילה.
כשהאוכל היה מוכן, והשולחן נערך, שתי הנשים ישבו בשקט לצד האח. קפריה הכינה תה ומזגה ספלים לה ולאמה.
"אני עדיין חושבת שאנחנו צריכות להזמין את מלטה להצטרף אלינו", ניסתה. "היא צריכה ללמוד..."
"זאת למדה כבר הרבה יותר משחשדנו", אמרה אמה בעייפות. "לא, קפריה. תעני לרצוני בעניין זה. הבה נשמע את בני פסטרו יחדיו, את ואני, ויחדיו נחליט על דרך פעולה. אני חוששת שתתרלטות שאליהן נגיע הלילה עלולות לקבוע את מסלול משפחת וסטריט". היא פגשה את מבטה של בתה. "אני לא אומרת את המילים האלה בכוונה להכאיב, אבל אני לא יודעת איך לנסח אותן אחרת. שתינו היננו אחרונות נשות וסטריט, חושש:־. מלטה היא בת הייבן עד העצם. איני אומרת שקייל
747
ספינת קסם
הייבן הוא איש רע. אני אומרת רק שמה שיקרה כאן הלילה נועד לסוחרי בינגטאון. ובני הייבן אינם סוחרי בינגטאון".
"כרצונך", אמרה קפריה בעייפות. יום אחד, חשבה לעצמה ללא מרירות, את תמותי ואני כבר לא אהיה תקועה באמצע. אולי אז פשוט אמסור את הכול לידיו של קייל, ואבלה את זמני בטיפוח הגנים שלי. ולא אחשוב על שום דבר, פרט לשאלה האם השושנים זקוקים לגיזום או האם הגיע הזמן לקצוץ את שיחי האיריסים. אנוח לבסוף. היא הייתה בטוחה שקייל יעזוב אותה לנפשה. כשחשבה על בעלה בימים אלה, זה היה כמו לצלצל בפעמון סדוק. היא זכרה את הצליל הנפלא ששמו יצר פעם בלבה, אבל היא כבר לא יכלה לשמוע או ליצור אותו. אהבה, חשבה בעצב, מבוססת על דברים, אחרי הכול. אהבת משפחה, האהבה בנישואיה, אפילו אnבהn של בתה אליה. הכול מסובב על הדברים ועל הכוח לשלוט בדברים. אם מסרת כוח בידיהם של אנשים, הם אהבו אותך. מוזר. מאז שהיא גילתה את זה, כבר לא ממש היה אכפת לה האם מישהו אוהב אותה או לא.
היא לגמה את התה שלה וצפתה באש nבוערהי מעת לעת, היא הוסיפה לה עץ. עדיין יש תענוג בדברים פשוטים: חמימותה של האש, ספל תה טוב. היא תנצור את מה שנותר לה.
גונג מרוחק צלצל מעבר לשידה. אמה קמה בחופזה, כדי לבדוק את הכול פעם אחרונה. האורות בחדר עומעמו מזמן, אבל כעת היא הוסיפה לנרות את כיסוייהם דמויי העלים שעמעמו את אורם עוד יותר. "תכיני עוד תה", אמרה בקול שקט. "קאולוון אוהבת תה". אז עשתה אמה דבר די מוזר. היא הלכה לדלת הפנימית של המטבח, ופתחה אותה בפתאומיות. היא יצאה במהירות, והתבוננה לאורך המסדרון, כאילו ציפתה להפתיע מישהו.
כשהיא שבה לחדר, שאלה אותה קפריה, "סלדן שוב יצא מהמיטה? הוא כזה ינשוף לילה קטן".
"לא, לא היה שם איש", אמרה אמה בהיסח הדעת. אז היא סגרה את הדלת בחוזקה ושבה לשולחן. "את זוכרת את טקס הברכה?" שאלה את קפריה לפתע.
748
ספינת קסם
"כמובן. אל תדאגי, לא אבייש אותך".
"מעולם לא ביישת אותי", השיבה אמה בהיסח הדעת. קפריה לא יכלה להסביר מדוע המילים גרמו ללבה להתרונן באופן כה מוזר.
אז נשמעה הנקישה על דלת החדר, ורוניקה הלכה לפתוח אותה. קפריה באה ונעמדה לצדה. מחוץ לדלת עמדו שתי צורות בגלימה וברדס. אחת ענדה תכשיטי להבה מפוזרים על רעלת הפנים שלה. התוצאה הייתה מפחידה ויפהפייה כאחד. ג׳אני קופרוס. תחושה של אימה עלתה מבטנה. קופסת החלומות. לרגע היא סוחת-ה על ידי אימה. קפריה המתינה בייאוש שאמה תדבר, שתציל את כולן איכשהו. אמה עמדה דוממה ושותקת, המומה. היא לא אמרה מילת ברכה. קפריה שאפה אוויר והתפללה שתאמר את המילים נכון. "אני מקדמת את פניכן לביתי. היכנסו, והיו גם אתן בבית".
שתיהן זזו הצידה ואפשרו לסותרות הגשם הפראי להיכנס. קפריה תתכוננת כשהן הסירו את הכפפות, הברדסים והרעלות שלהן. עיניה הסגולות של אחת הנשים כמעט הוסתרו על ידי הגידולים הלא יציבים על עפעפיה. היה קשה לקפריה לפגוש את מבטה ולחייך באופן מזמין, אבל היא עשתה זאת. אבל ג׳אני קופרוס, בעלת תכשיטי הלהבה, הייתה חלקת פנים במידה מפתיעה יחסית לסוחרת הגשם הפראי. היא כמעט יכלה ללכת במורד רחוב בבינגטאון באור היום מבלי שילטשו בה מבטים. הסימנים שלה היו עדינים. קו מתאר דמוי חצץ לאורך קצוות שפתיה ועפעפיה. הלבן בעיניה נצץ באור כחלחל בחדר העמום, וכמוהו שיערה, שיניה וציפורנית. זה לא היה בלתי מושך, באופן מצמרר. רוניקה עדיין שתקה, קפריה אמרה את המילים, כאילו בחלום. "הכנו לכן כיבוד, לאחר מסעכן הארוך. האם תשבו לשולחננו?"
"באסירות תורה", השיבו, כמעט כאחת.
כל הנשים קדו זו לזו. שוב נאלצה קפריה לדבר כדי להפר את שתיקתה של אמה. "אני, קפריה וסטריט, ממשפחת וסטריט מסוחרי בינגטאון, מברכת אותך בבואך לשולחננו וביתנו. אני
749
ספינת קסם
זוכרת את כל השבועות העתיקות שלנו אלה לאלה, בינגטאון לגשם הפראי, וגם את ההסכם הפרטי שלנו בנוגע לספינה החיה וויוואסיה, תוצר שתי משפחותינו".
"אני, קאולוון פסטרו, ממשפחת פסטרו מסוחרי הגשם הפראי, מקבלת את הכנסת האורחים שלך ואת הצעת ביתך ושולחנך. אני זוכרת את כל השבועות העתיקות אלה לאלה, גשם פראי לבינגטאון, וגם את nnסבם הפרטי שלנו בנוגע לספינה החיה וויוואסיה, תוצר שתי משפרוה!נו". היא nשההקה לרגע, ולפתע החמתה לעבר האישה שלצדה. "אני מביאה לשולחנכן ולביתכן את האורחת שלי, שתהיה לאחר זאת nאוררה שלכן. האם תוכלו לקדם בברכה גם את ג׳אני קופרוס, קרובתנו?" מבטה נח על פניה של קפריה. היא הייתה זאת שהיה עליה להשיב.
"איני יודעת את התשובה הרשמית לבקשה כזאת", הודתה בכנות. "לפיכך אומר בפשטות שכל אורחת של ידידתנו הוותיקה קאולוון מתקבלת בברכה רבה בביתנו. תני לי רק רגע לערוך צלחת נוספת וכלי כסף". היא קיוותה נואשות שאישיות חשובה כראש שבט קופרוס לא תיעלב מחוסר הרשמיות שלה.
ג׳אני חייכה, והתבוננה בקאולוון כאילו מבקשת רשות לדבר. קאולוון חייכה אליה חיוך קטן. "אני, מצדי, שמחה להניח בצד את הרשמיות. הרשו לי לומר שהביקור הבלתי צפוי הזה הוא יותר מעשה ידי מאשר מעשה ידיה של קאולוון. אני ביקשתי ממנה לארגן אותו ולאפשר לי להתלוות אליה, כדי שהיא תוכל להציג אותי בפני ביתכן. אם זה גרם לכן לקושי כלשהו, ברצוני להתנצל כעת".
"כלל וכלל לא", השיבה קפריה בקול שקט. "בבקשה, הבה נחוש בנוח זו עם זו, כפי ששכנים, חברים ומשפחה צריכים להיות". מילותיה כללו את אמה בנוסף לשתיים nאחרותי כאילו בטעות, היא נתנה לידה לגעת בזו של אמה בתחינה ללא קול שתסיים את השתיקה ההמומה שלה.
קאולוון פנתה להתבונן ברוניקה במבט מוזר. "ידידתי הוותיקה, את שותקת הלילה. האם את חשה שלא בנוח עם האורחת שאני מביאה?"
750
ספינת קטם
"איך אוכל לחוש אחרת?" אמרה רוניקה בחולשה. בקול חזק יותר, הוסיפה, "אבל אני מותירה את הכבוד לבתי הלילה. היא ירשה. הולם יותר שהיא תקדם את פנייך כעת, ולא אני, ושהיא תדבר בשם משפחת וסטריט".
"והיא עשתה זאת בלשון צחה מאד", אמרה ג׳אני קופרוס, חמימות אמיתית בקולה. היא חייכה לכולן. "אוה, אני חוששת שלא עשיתי זאת היטב. חשבתי שאם אבוא לכאן בעצמי הלילה, זאת תהיה הדרך הנוחה ביותר להתחיל את זה, אבל אולי מכתב היה עדיף".
"זה בסדר גמור, אני מבטיחה לך", אמרה קפריה בעודה מניחה כוס נוספת במקום, ואז מושכת כיסא נוסף לצד השולחן. "הבה נשב ונהנה ממזון ותה ויין יחדיו. ויש לי קפה, אם מישהי תעדיף זאת". היה לה רצון מוזר ופתאומי להכיר את ג׳אני קופרוס טוב יותר לפני שתתחיל לדון בסיבה לביקורה. לאט. לאט. אם יש לחשוף את פתרון החידה הזאת, היא רצתה לעשות זאת באטיות, על מנת לוודא שהיא הבינה אותה במלואה.
"ערכת שולחן יפהפה", ציינה ג׳אני קופרוס כשהתיישבה לצד השולחן. קפריה הבחינה בכך שהיא התיישבה ראשונה, וגם בכך שקאולוון העניקה לה את הבכורת. היא שמחה לפתע שהזיתים הם מהסוג המשובח ביותר, שאמה התעקשה שממרח השקדים יוכן טרי הלילה, שרק המיטב ממה שהן בישלו יוגש לשולחן. זה היה שולחן נאה של מזון עשיר ועדין שכמותו קפריה לא ראתה כבר חודשים. לא משנה מה מגבלותיהן הכספיות, רוניקה לא הרשתה להן להשפיע על המשתה הזה, וקפריה שמחה על כך.
במשך זמן מה, שיחת שולחן היא כל מה שהיה. רוניקה התאוששה באטיות ושבה לשלווה ולקסם שלה. היא ניווטה את השיחה לערוצים בטוחים. מחמאות על המזון, היין, הקפה ודברים כלליים כאלה ליוו את השיחה. אבל קפריה הבחינה שבכל פעם שג׳אני השתלטה על השיחה, דבר שקרה לעתים קרובות, הסיפורים הקטנים ו^קמעות שסיפרה הראו את העושר והעוצמה של משפחתה. הדברים לא נאמרו מתוך התרברבות, לא הייתה כוונה להשפיל את משפחת וסטריט לצד שולחנה. בכל
751
ספינת קסם
מקרה, היא חשוותח את המזון או החברה באופן חיובי לאירוע גדול יותר או אישיות חשובה יותר. היא מנסה, חnליטח קפריה, לחלוק מידע אודות השפחתה בכוונה. בעלה עדיין חי, היו לה שלושה בנים חיים ושתי בנות חיות, משפחה עצומה בקנה המידה של הגשם הפרא'. העושר החדש מחנליח תכשיטי הלהבה אפש• להם זמן •ב יות• לטייל ולארח, להביא לביתה חפצי נוי וידע וחשכלה־ האין אלה הטבותיו הגדולות ביותר של העושר, שהוא מאפשר לאדם להעניק למשפחה ולחברים את מה שמגיע להם? אם הן רוצות לשוט במעלה הנהר, הן מוזמנות מאוד לביתה.
זה דמה לריקוד החיזו“ של ציפו•, הרהרה קפ“יח־ לבה הסחובב שוב בnזה־ ג׳אני קופרוס פנתה לפתע להחכונו בה, כאילו קפריה השמיע צליל קטן כלשהו שמשך את תשומת לבה. ללא אזח“ח, היא חייכה חיוך מסנוור ואמרה, "אכן קיבלתי את הודעת! לפני כמה ימים, יקירתי. אבל עלי להודות שלא הבנתי אותה. זאת אחת הסימת שביקשתי מקאולוון לארגן את הביקו• הזה, את 'ודעת".
"כך הפקתי", אמרה קפריה כחולשח■ היא חחכוננה באמה. רוניקה פגשה את מבטה והנהנה אליה כחנועח קטנטנה. היא שאבה כוח מהשלווה ששבה אל'ח־ "עלי להודות שמצאתי את עצמי כעמרח מביכה מאד. חשבתי שחפת“וו הטוב ביותר הוא פשוט לכתוב ולהיות ישרה בנוגע למה שקרה. אני מבטיחה לך שאם קופסת החלום תימצא, היא תוחזר במחרח"״
זה לא נוסח באופן מוצלח כפי שיכלה לקוות. קפריה נשכה את שפתה התחתונה. ג׳אני הטתה את ראשה חצרה־
"זה, כמובן, הדבר שבלבל אותי. זימנתי את בני אלי וחקרתי אותו. מעשה כה אימפולסיב' ומלא רגש יכול היה להיות רק מעשהו של בני הצעיר. •יין גמגם קצת, והסמיק הרבה, שכן קודם לכן, הוא לא הפגין כל עניין בחיזור. אבל הוא הודה בקופסת הnלומות־ וגם בצעיף ובאבן הלהבה". היא נדה בראשה בחיבה אימחית. "נזפתי בו על כך, אבל אני חוששת שהוא לא התחרט כלל. מלטה שבתה את לבו מאד. כמובן, הוא לא חלק את פרטי החלום שהם חלקו. זה 'היה מאד, אה, לא עדין מצדו של ג׳נסלמו־
752
ספינת קסם
אבל הוא כן אמר לי שהוא משוכנע שהיא רואה את החיזור שלו בעין יפה". היא חייכה אל שתיהן שוב. "אז אני אניח שהקופסה נמצאה על ידי הגבירה הצעירה ושהיא נהנתה ממנה".
"כך על כולנו להניח, אני בטוחה", אמרה רוניקה לפתע לפני שקפריה הספיקה לדבר. שתי נשות וסטריט החליפו מבט שאת משמעותו לא ניתן היה להסתיר מאיש.
"אבוי", נאנחה ג"אני בהתנצלות. "אני מבינה שאינך שותפה לההלהבוהn של האישה הצעירה מחיזוריו של בני".
פיה של קפריה התייבש. היא לגמה מהיין שלה, אבל לא נראה שזה עוזר. במקום זאת היא השתעלה במבוכה, ואז השתנקה. היא בדיוק הצליחה לנשום שוב כשאמה דיברה בשמה.
"אני חוששת שמלטה שלנו היא יצור קטן ושובב. נערתנו מלאה במתיחות ובסבסיסיב"י ממתה של רוניקה הייתה קלילה, אבל המבט על פניה היה אוהד. "לא, ג"אני. חיזוריו של בנך אינם הדבר שאותו איננו רואים בעין יפה. הדבר הוא גילה של מלטה וnתנהנותה nילדותיתי כשמלטה הnיn בוגרת מספיק כדי שיחזרו אחריה, הוא ודאי יתקבל בברכה על ידינו. ואם הוא יזכה לחיבתה, נחוש כבוד רב לאיחוד שכזה. אבל מלטה, למרות שהיא נראית כאישה צעירה, היא עדיין ילדה בגילה, ואני חוששת שהיא ניחנה בחיבתה של ילדה להעמדת פנים ומעשי מדון. היא בקושי בת שלוש-עשרה. היא עוד לא הוצגה בחברה. אני חוששת שהוא ודאי ראה אותה בגלימת הסוחרת שלה, באסיפה שזימנת. אני בטוחה שאם הוא היה רואה אותה כפי שהיא מתלבשת בדרך כלל, בשמלות של ילדה קטנה, הוא היה מבין את." טעותו".
שתיקה השתררה. ג"אני התבוננה מאישה אחת לשנייה. "אני מבינה", אמרה לבסוף. נראה שהיא חשה כעת שלא בנוח. "זאת, אם כך, הסיבה שהאישה הצעירה אינה נוכחת הלילה".
רוניקה חייכה אליה. "היא הלכה לישון מזמן, כמו רוב הילדים בגילה". אמה לגמה מהיין שלה.
"אני מוצאת את עצמי בעמדה לא נוחה", אמרה באטיוהי
"אני חוששת שעמדתנו שלנו נטולת חן בהרבה", קטעה אותה קפריה חלקות. "ברצוני להיות כנה לחלוטין. שתינו נדהמנו, כעת,
753
ספעתקסם
כשהזכרת צעיף ואבן לוהבה. אני מבטיחה לך שלא ידענו על מתנה כזאת. ואם קופסת החלום נפתחה... לא, אני משוכנעת שהיא נפתחה, שכן בנך חלק את החלוס... ובכן, מלטה היא האשמה גם בכך". היא נאנחה בכבדות. "עלי להתנצל בהכנעה רבה על נימוסיה הרעים". למרות מאמציה לשליטה עצמית, גילתה קפריה שגרונה מתהדק. "זה מטריד אותי". היא שמעה את קולה מתחיל לרעוד. "לא האמנתי שהיא מסוגלת לרמייה שכזאת".
"בני ודאי יהיה נבוך", אמרה ג׳אני קופרוס בקול שקט. "אני חוששת שהוא נאיבי מדי. הוא קרוב לגיל עשרים, אבל הוא מעולם לא הפגין בעבר עניין בחיזור אחר כלה. וכעת, אני חוששת שהוא היה נמהר. אבוי". היא נדה בראשה. "זה מאיר דברים רבים באור אחר". היא החליפה מבט עם קאולוון והאישה השנייה הגיבה בחיוך לא נינוח.
קאולוון הסבירה בקול שקט. "משפחת פסטרו העבירה לידי משפחת קופרוס את החוזה על הספינה החיה וויוואסיה. כל הזכויות יהתיבות עברו אליהם".
קפריה חשה שהיא מעדה ונפלה אל תוך השתיקה הלבנה. היא לא הייתה זקוקה למילים הבאות מג׳אני. "בני נשא ונתן עם משפחת פסטרו. באתי הלילה לדבר בשמו. אבל מה שהתכוונתי לומר בבירור אינו הולם כעת".
לא היה כל צורך להסביר. החוב היה מוצע חזרה כמתנת כלולות. מתנת כלולות יקרה במידה מרהיבה, מחווה טיפוסית לגשם הפראי, אבל בקנה מידה שקפריה מעולם לא העלתה על דעתה. חוב על ספינה חיה שבוטל בעבור הסכמתה של אישה אחת לנישואים? זה היה מגוחך.
"איזה חלום זה יכול היה להיות", מלמלה אמה ביובש.
זאת הייתה הערה לא הולמת, כמעט גסה בהשלכותיה. קפריה תמיד תהתה האם אמה ניחשה מה יקרה אז. כשכל הנשים פרצו בצחוק פתאומי למחשבה על רגישותם של גברים, אי-תנורות התפזרה. הן כולן היו לפתע אמהות שנלכדו בחיזור המגושם והרועם של ילדיהן.
754
ספינת קסם
ג"אני קופרוס שאפה אוויר. "נראה לי", אמרה בעצב, "שהבעיה שלנו אינה בעיה כה גדולה, שהזמן לא יכול לפתרה. אז בני ייאלץ לחכות. זה לא יפגע בו". היא חייכה בסובלנות אימהית מרוניקה לקפריה. "אדבר אתו ברצינות רבה. אומר לו שהחיזור שלו לא יכול להתחיל עד שמלטה שלכן תציג את עצמה כאישה". היא עצרה, מחשבת בראשה. "אם זה יהיה באביב הקרוב, אז nחהונn תוכל להיערך בקיץ".
"חתונת? היא בקושי תהיה בת ארבע-עשרה!" קראה קפריה בחוסר אמון.
"היא תהיה צעירה", הסכימה קאולוון. "וסתגלנית. בעבור אשת בינגטאון הנכנסת למשפחת גשם פראי בנישואים, זה יתרון". היא חייכה והבליטות הבשרניות על פניה הנהנו לעבר קפריה באופן מזוויע. "אני הייתי בת חמש-עשרה".
קפריה שאפה עמוקות. היא לא הייתה בטוחה האם עליה לצעוק עליהן, או פשוט לצוות עליהן לעזוב את הבית. ידה של אמה נחה על זרועה ולחצה עליה. היא הצליחה לסגור את פיה.
"מוקדם מדי בהרבה מכדי לדבר על נישואים", אמרה רוניקה בבוטות. "אמרתי לך שמלטה חובבת מתיחות ילדוהיותי אני חוששת שזאת עשויה להיות אחת מהן, שהיא לא שקלה את החיזור של בנך ברצינות הראויה". רוניקה התבוננה באטיות מקאולוון לג"אני. "אין צורך בחיפזון".
"את מדברת כסוחרת בינגטאון", השיבה ג"אני. "אתם חיים שנים ארוכות חולדים ילדים רבים. לנו אין את המותרות של זמן רב. בני כמעט בן עשרים. סוף סוף, הוא מצא אישה שהוא רוצה, ואת אומרת לנו שעלינו לחכות? יותר משנה?" היא נשענה בכיסאה. "זה לא מתקבל", אמרה בקול שקט.
"לא איאלץ את בתי", קבעה קפריה.
ג"אני חייכה בידיעה. "בני אינו סבור שזה עניין של אילוץ. ואני מאמינה לבני". היא התבוננה מאחת לשנייה. "באמת, כולנו נשים כאן. אם היא באמת ילדותית כפי שאתן אומרות, קופסת החלום הייתה חושפת זאת בפניו". כשאף אחת לא דיברה, היא המשיכה בנימה שקטה במידה מסוכנת. "nnצעn נאה. לא יכול להיות שאתן מחכות לטובה יותר, מאף אחד".
755
ספינת קסם
"ההצעה היא 'ותר מנאה. ה'א מדהימה", מיהרה רוניקה להשיב. "אבל כולנו כאן אכן נשים. וכך, אנו יודעות שאת לבה של אישה לא ניתן לקנות. כל מה שאנו מבקשות הוא שחnבי עד שמלטה תהיה מבוגרת מעט יותר, כדי לוודא שהיא יודעת מה רעחח שלה".
"אם היא פתחה את קופסת חnלום וחלמה חלום משותף, אנו יכולות לומר שהיא יודעת מה דעתה שלה. במיוחד, כך נראה, אם היא נאלצה להמרות את פי אמה וסבתה כדי לעשות את זה". קולה של ג׳אני קופרוס איבד את הנימוס הק^פת' שלו.
"לא ניתן לפרש מעשה של ילדה עקשנית בחnלטח של אישה. אני אומרת לך, עלייך לחמת". קולה של •וניקה חיח תקיף.
ג׳אני קופרוס קמה. "דם או זהב, החוב קיים", אמרה את מילות החסכם־ "מועד חחשלום מגיע בקרוב, רוניקה ופט“יט. ואת כבר איחרת פעם אחת. על פי החוזה שלנו, אנחנו יכולים לקבוע את המטבע שבו 'שולם החוב".
רוניקה קמה, משווה את עצמה עם ג׳אני. "שם, בתיבה לצד הדלת. שם הזהב שלך. אני נותנת לך אותו בחופשיות, חחשלום הצודק על חוב קיים". היא נדה ב“אשח, תנועה רחבה ואסיח־ "לעולם, לעולם, לא אתן ל! ילדה או נכדה שלי, כנגד רצונה שלה. זה כל מה שאני אומ״ת ל!, ג׳אני קופרוס. וזאת בושה לשתינו שיש צו•! לום• דבר כזה בקול •ם".
"האם את אומ״ת שלא תכבדי את החוזה שלך?" תבעה ג׳אנ'.
"בבקשה!" קולה של קאולוון היה צורמני לפח;־ "בבקשה", המשיכה בנימה שקטה יותר כשכולן פנו אליה. "הבה ניזכר מי אנחנו. והבה ניזכר שיש לנו זמן. הוא לא קצר כפי שחלק עשויים להאמין, ולא נדיב כפי שאחרים עשויים לרצות, אבל יש לנו זמן. ועלינו לשקול את לבם של שני אנשים צעירים". עיניה חoנולות והצרות נעו מפנים אלה לאח“וח, בחיפוש אחר שיתוף פעולה. "אני מציעה", אמרה בקול שקט, "פשרה. פשרה שעשויה לחסוך לכולנו צער •ב. ג׳אני קופרוס חייבת לקבל את הזהב שלך. הפעם. שכן היא ודאי כבולה על ידי מה שרוניקה ואני הסכמנו לו, כאן במטבח הזה. הפעם, כפי שרוניקה כבולה בסופו של דבר על ידי חnוזח עצמו. על כך כולנו מסכימוח, נכון?"
756
ספעת קסם
קפריה עצרה את נשימתה, ולא זזה, אבל לא נראה שמישהי מתבוננת לעברה. ג"אני קופרוס הייתה הראשונה שהנהנה, בנוקשות. ההנהון שהגיע לבסוף מרוניקה דמה יותר להרכנת ראש בהבוסn.
קאולוון נאנחה בהקלה. "זאת תהיה הפשרה שלי. אני מדברת, רוניקה, כמי שמכירה את ריין של ג"אני במשך כל חייו. הוא גבר צעיר מכובד וראוי לאמון רב. אל לך לחשוש שהוא ינצל את מלטה, בין אם היא נערה או אישה. וזאת הסיבה שאני סבורה שעלייך לתת לו להתחיל את החיזור שלו עכשיו. עם ליווי, כמובן, ובתנאי שלא יהיו עוד מתנות מהסוג שעלול לסחרר את ראשה של נערה מחמדנות יותר מאשר מאהבה. פשוט תרשי לדיין להציג את עצמו בפניה לעתים קבועות. אם היא באמת ילדה, הוא יראה זאת במהרה, ויתבייש יותר מכפי שמי מאתנו מסוגלת לדמיין על שטעה כך. אבל אם היא באמת אישה, תני לו הזדמנות, ההזדמנות הראשונה, לכבוש את לבה. האם זאת בקשה מוגזמת? שיורשה לו להיות המחזר הראשון שלה?"
nייהn התקדמות רבה בדרך לתיקון דברים רבים ביניהן, כשרוניקה פנתה לקפריה שתחליט. קפריה ליקקה את שפתיה. "אני חושבת שאני יכולה להרשות זאת. אם הם ילוו. אם לא יהיו מתנות יקרות שיסחררו אותה". היא נאנחה. "למען האמת, מלטה פתחה את הדלת הזאת. אולי זה צריך להיות השיעור הראשון שלה כאישה. שאין להתייחס לתשומת לבו של אף גבר בקלילות".
מעגל הנשים הנהן בהסכמה.
757
ספינת קסם
31
ספינות ונחשים
זאת חייתח ^ובת קעקע גסה, שנ;שחח בחופזה ורק בדיו כחול. אבל למרות כל זאת, זאת הייתה היא, מקועקעת על פניו של חנ;•־ היא לטשה בו מבט מזועזע. "זה נופל עלי", אמרה. "אלמלא אני, שום דב• מזה לא היה קורה לך".
"זה נכון", השכים אתה בעייפות. "אבל זה לא אומר שזאת אשמתך".
הוא פנה ממנה והתיישב על הסיפון בככדוח־ האם הוא אפילו ניחש כמה מילותיו פגעו בה? היא ניסתה לחלוק את תחושותיה, אבל חנ;ר ש“טט מכאב בלילה היה כעת דממה גדולה.
הוא השעין את ראשו לאחו• ושאף ארוכות מח“וn הנקייה ששטפה את טיפוניח״ הוא הוציא את האווי• באנחה.
האיש שמאחורי חחגח ניסה לאלץ אותה לנוע לאחור אל תוך חח;לח הראשיח. בזדון כמעט אגבי, היא נשענה בכיוון חחפוך, משקעת את עצמה בעודו דוחף אוחח־ זה בשביל קייל הייבן, שחשב שהוא יכול לכופף אותה לרצונו.
"אני לא יודע מה לומר לך", הודה וינטרו בקול שקט. "כשאני חושב עלייך, אני מתבייש, כאילו בגדתי בך בשברחתי־ אבל כשאני חושב על עצמי, אני מאוכזב, שכן כמעט והצלחת' להשיב
758
ספינת קטם
את חיי לעצמי. אני לא רוצה לנטוש אותך, אבל אני גם לא רוצה להיות לכוד כאן". הוא נד בראשו, ואז נשען על המעקה. הוא היה מרופט ומלוכלך, וטורג לא הסיר את השלשלאות מידיו ומקרסוליו כשהותיר אותו שם. וינטרו דיבר כעת מעבר לכתפו בעודו מתבונן במפרשים שלה. "לפעמים אני חש שאני שני אנשים שונים, המנסים לחיות חיים שונים. או למעשה, כשאני מחובר אלייך, אני אדם שונה ממי שאני כשאנחנו נפרדים. כשאנחנו יחד, אני מאבד... משהו. אני לא יודע איך לכנות את זה. היכולת שלי להיות רק עצמי".
מדקרת אימה עברה על וויווא^ה. מילותיו היו קרובות מדי למה שהיא תכננה לומר לו. היא עזבה את ג׳מאיליה הבוקר, אבל רק לאחר שטורג הביא את וינטרו אליה. בפעם הראשונה היא ראתה מה נעשה לו. החלק המזעזע ביותר היה תמונתה הגסה בדיו צבעוני על לחיו של הנער. דבר לא סימן אותו כמלח כעת, וודאי לא כבנו של הקפטן. הוא נראה ככל עבד. אבל למרות כל מה שקרה לו, הוא היה שליו כלפי חוץ.
הוא ענה למחשבתה כשאמר, "לא נותר לי דבר להרגיש בו. דרכך, אני כל העבדים כאחד. כשאני מרשה לעצמי לחוש את זה, אני חושב שאשתגע. אז אני מתרחק מזה ומנסה לא לחוש דבר".
"הרגשות האלה חזקים מדי", הסכימה וויוואסיה בקול שקט. "הסבל שלהם גדול מדי. זה הולם בי, עד שאיני יכולה להפריד את עצמי". היא עצרה, ואז המשיכה במאמץ, "זה היה חמור יותר כשהם היו על הסיפון ואתה לא. עצם זה שנעדרת גרמם לי לחוש כאילו אני נסחפת. אני חושבת שאתה העוגן ששומר עלי כעל מי שאני. אני חושבת שזאת הסיבה שספינה חיה זקוקה לכך שאחד מבני משפחתה יהיה על סיפונה".
וינטרו לא השיב, אבל היא קיוותה מהדממה שלו שהוא מקשיב. "אני לוקחת ממך", הודתה. "אני לוקחת ואני לא נותנת לך דבר".
הוא זע קלות. קולו היה חסר הבעה במידה מוזרה כשציין, "נתת לי כוח, ויותר מפעם אחת".
"אבל רק כדי שאוכל להחזיק אותך לצדי", אמרה בזהירות.
759
ספינת קסם
"אני מחזקת אותך כדי שאוכל להחזיק בך. כי שאוכל להישאר בטוחה במי שאני״. היא אזרה את האומץ שלה. ׳׳וי-ס•ו״ מה הייתי, לפני שחי'חי ספינה nיח?״
הוא הזיז את אזיקיו ועיסה את קרסוליו המשופשפים. לא נראה שהוא מבין את חשיבות השאלה שלה. "עץ, אני מנ'ח. למעשה, כמה עצים, אם עץ קוסמים גדל כמו עצים אn•'ם״ הדוע את שואלת?"
"בעת שנער•ח, כמעט ויכולת' ft□•*.״ משהו אח•. כמו •וח בפני, •ק חזק יות•. תנועה כה מח'רח, מרצוני החופשי. כמעט והצלחתי לזכו• שהייתי... שישהו... שלא היה ומטמט כלל. מישהו נפקד מכל מה ש'רעח' בחיים חאלח״ זה היה מפחיד מאד. אבל". היא עצרה, מתנדנדת על סף שהיא לא •צתה להודות
בה.
לאח• שתיקה ארובח, היא הודתה, "אני חושבת שזה מצא חן בעיני. אז. ;בשיו..״ אני חושבת שהיה לי מה שאנשים היו מכנים n^ro... אם ספינות חיות היו יכולות לישון. אבל אני לא ישנה, וכך לא יכולת' להתעור• מהם לnלוסין. הנחשים בנמל, ועטרו". כעת היא דיברה במהי•וח, בקול שקט, מנסה לגרום לו להבין הכול בבת אחת. "אף אחד אחר לא ראה אותם בנמל. כולם מודים כעת שהם •ואים את הלבן שעוקב אח^י. אבל היו אn•ים, •בים, בבוץ כתnת'ת הנמל. ניסיתי לום• לגאנטרי שהם שם, אבל הוא אמר ל' להח;לם מהם. אבל לא יכולתי, מכיוון שאיכשהו הם יצרו את החלומות ש... וי-טרו?״
הוא נמנם בשמש החמה. אף אחד לא 'כול היה להאשים אותו אחרי הקשיים שסבל.
זה עדיין הכא^ לה. היא חייחח לדב• עם מישהו על חרכ•'ם האלה, אחרת חשבה שחשג;. אבל אף אחד לא היה מוכן להקשיב לה באמת. גם לאחר שוינטרו שב לסיפון, היא עדיין חשה מבוררח״ היא חשדה שהוא עוצ• את עצמו איכשהו משיתוף מלא אתה. שוב, היא לא 'כלה להאשים אותו, ולא להפסיק את הכאב שהיא חשה כתוצאה מכך. היא חשה גם זעם לא ממוקד. משפחת וסטריט הפכה אותה למה שהיא, יצרה את
760
ספינת קסם
הצרכים האלה בה. אבל מאז שהיא התעוררה, לא היה לה יום אחד של חברה מרצון. קייל ציפה שהיא תפליג במרץ והיטב עם בטן מלאה באומללות, וללא חבר. זה לא היה הוגן.
הלמות צעדים מהירים על הסיפון שלה קטעה את מחשבותיה.
"וינטרו", היא הכניסה דחיפות לקולה כשתזתירת אותו, "אביך בא לכאן".
"אתה סוטה מהערוץ. אתה לא מסוגל לשמור על המסלול?" נבח קייל על קומפרי.
קומפרי נשא אליו מבט מתחת לכובעו. "לא, אדוני", אמר בקול מתון, כאילו אינו פורק עול. "לא נראה שאני יכול. בכל פעם שאני מתקן, והסכמה סוטה".
"אל תאשים את הספינה בזה. נמאס לי שכל איש צוות בספינה הזאת מאשים את הספינה בחוסר ימלתו".
"לא, אדוני", הסכים קומפרי. הוא התבונן היישר קדימה, וסובב שוב את ההגה בניסיון לתקן. התיוואסיה הגיבה באטיות כאילו גררה עוגן. וכמו בתשובה למחשבה הזאת, ראה קייל נחש מזנק לפני המים מאחוריה. נראה שהדבר המכוער מתבונן בו ישירות.
קייל חש את הבעירה האטית של כעסו מתחילה להתלהט. זה היה יותר מדי. זה פשוט היה יותר מדי לעזאזל. הוא לא היה אדם חלש. הוא מסוגל לעמוד בפני כל דבר שהגורל השליך בדרכו. מזג אוויר רע, מטען בעייתי, אפילו סתם מזל רע לא שבר את שלוותו. אבל זה היה שונה. זאת הייתה התנגדות ישירה של אלה שהוא רצה להיטיב עמם.
סא ידע שהוא ניסה עם הנער. מה עוד יכול היה בנו לבקש ממנו? הוא הציע לו את כל הספינה הארורה, אם הוא רק היה מוכן להיות גבר ולקום ולקחת אותה. אבל לא. הילד היה חייב לברוח ולהיות מקועקע כעבד בג׳מאיליה.
אז הוא ויתר על הילד. הוא החזיר אותו לספינה ושם אותו לחלוטין ברשותה של הספינה. האם זה לא מה שהיא התעקשה שהיא צריכה? הוא הורה לקחת את הנער לסיפון הקדמי הבוקר, ברגע שהם יצאו מהנמל. הספינה הייתה צריכה להיות מרוצה.
761
ספעתקסם
אבל לא. היא nתבוססn במים, נוטה ראשית לצד אחד ואז לשני, סוטה כל הזמן מהתעלה הטובה ביותר. היא ביישה אותו בהתקדמותה האטית, בדיוק כפי שבנו בייש אותו.
זה היה צריך להיות כל כך פשוט. להפליג לג"מאיליה, להעמיס מטען של עבדים, לקחת אותם לצ"לסד, למכור אותם ברווח. להביא רווחה למשפחתו וגאווה לשמו. הוא ניהל את הצוות היטב ושמר על הספינה במצב טוב. היא הייתה צריכה להפליג באופן נהדר. ווינטרו היה צריך להיות בן חזק שיבוא בעקבותיו, בן שיהיה גאה לחלום על תפיסת הפיקוד של ספינה חיה משלו יום אחד. במקום זאת, בגיל ארבע-עשרה, כבר היו לוינטרו שתי כתובות קעקע של עבד על פניו. והגדולה מבין השתיים הייתה תוצאה של תגובתו nבועסה והאימפולסיבית של קייל עצמו להצעה היתולית של טורג. הוא הצטער מאוד שגאנטרי לא היה אתו במקום טורג באותו יום. גאנטרי היה משכנע אותו לא לעשות את זה. לעומת זאת, טורג פעל מיד, וקייל התחרט על כך. אם הוא היה יכול לעשות את זה שוב -
תנועה מימין לספינה תפסה את מבטו. זה היה הנחש הארור שוב, מזדחל במים, וצופה בו. היה זה נחש לבן, מכוער יותר מבטן של קרפדה, שעקב אחריהם. הוא לא נראה כמו איום רציני. בפעמים המעטות שהוא ראה אותו, היצור נראה זקן ושמן. אבל הצוות לא אהב את זה, והספינה לא אהבה את זה. כשהתבונן בו בעצמו כעת, הוא הבין כמה זה לא מוצא חן בעיניו. היצור התבונן בו, פוגש במבטו כאילו אינו חיה כלל. הוא נראה כמו אדם שניסה לקרוא את מחשבותיו.
הוא עזב את ההגה בניסיון להתרחק ממנו, צועד לעבר החרטום בכעס. רצף המחשבות המוטרדות שלו בא אתו.
הספינה הארורה הסריחה. הרבה יותר מכפי שטורג אמר שתסריח. הסריחה יותר משירותים, nסרירn כמו חדר מתים. הם כבר נאלצו להשליך שלושה מתים מעבר למעקה, ונראה שאחת מהן התאבדה. הן מצאו אותה שרועה בשלשלאותיה. היא קרעה רצועות משולי לבושה ותחבה אותם בפיה עד שנחנקה עליהם. איך יכול מישהו לעשות לעצמו דבר כזה? זה זעזע את האנשים, למרות שאיש מהם לא דיבר אתו על כך ישירות.
762
ספינת קסם
הוא התבונן שוב לימין. הנחש הארור שמר על עצמו במקביל אליו, בוהה בו כל העת. הוא הסב את עיניו ממנו.
איכשהו זה הזכיר לו את כתובת הקעקע על פניו של הנער. גם ממנה לא ניתן היה להימלט. הוא לא היה צריך לעשות אותה. הוא התחרט עליה, אבל לא הייתה דרך לשנות אותה, והוא ידע שלעולם לא יסלחו לו עליה, אז לא היה טעם להתנצל. לא בפני הנער ולא בפני אמו. הם ישנאו אותו על כך לשארית חייו. לא משנה שזה לא באמת פגע בנער. זה לא כאילו שהוא עיוור אותו או קטע את ידו. זה היה רק סימן. מלחים רבים נשאו כתובת קעקע של הספינה שלהם או של פסלון הספינה. לא על פניהם, אבל זה היה אותו הדבר. ובכל זאת. קפריה תחטוף התקף כשהיא תראה אותה. בכל פעם שהוא התבונן בוינטרו, כל מה שיכול היה לדמיין היה פניה המזועזעות של אשתו. הוא כבר לא יכול אפילו לצפות לשיבה הביתה. לא משנה כמה מעות הוא יביא אתו, כל מה שהם יראו הוא כתובת הקעקע על פניו של הנער.
לצד הספינה, ראש הנחש התרומם מהמים ובחן אותו בידיעה. קייל גילה שצעדיו הזועמים נשאו אותו לכל אורך הספינה, עד הסיפון הקדמי. בנו התכרבל שם. בייש אותו לראות יצור כזה ולדעת שזהו בנו הבכור. שזה היורש שלו. זה הנער שהוא דמיין שייקח את הפיקוד יום אחד. היה חבל מאוד לעזאזל שמלטה היא נקבה. היא הייתה יכולה להיות יורשת טובה בהרבה מוינטרו.
הבזק פתאומי של כעס עבר בו, גרם לו לראות בבירור. זאת הכול אשמתו של וינטרו. הוא ראה זאת כעת. הוא הביא את הנער לסיפון כדי לשמור על הספינה מרוצה ולגרום לה להפליג טוב, והכוהן הקטן רק גרם לה להיות רגזנית וקודרת. ובכן, אם היא לא תפליג היטב עם הנער על הסיפון, אז אין סיבה שהוא צריך לסבול את הבכיין העלוב. הוא עשה שני צעדים ואחז בצווארון החולצה של וינטרו ומשך אותו לרגליו. "אני צריך לתת אותך לנחש הארור!" צעק על הנער המופתע שהיה תלוי באחיזתו.
וינטרו הרים עיניים המומות אל אביו ופגש את מבטו. הוא לא אמר דבר, מחשק את לסתו ושותק.
763
ספינת קסם
הוא משך את ידו לאחור, וכשוינטרו סירב להירתע בפחד, הוא סטר לבנו בכל הכוח שהצליח לאזור, חש את העוקץ החד באצבעותיו שלו כשהכו בפניו המקועקעות של הנער. הנער עף לאחור, רגליו מסתבכות באזיקים הכבדים שלו, ונפל בכבדות על הסיפון. הוא שכב במקום שבו נפל, התרסתו כנגד אביו מושלמת בחוסר nההנגדוה שלו.
"לעזאזל אתך, לעזאזל אתך!" שאג על וינטרו והסתער על הנער. הוא התכוון לגרור אותו מעבר למעקה ולתת לו לשקוע. זה לא היה רק פתרון מושלם, זה היה הדבר הגברי היחידי לעשות. הנער היה בושה, ומזל רע גם. יש להיפטר מהנער הכוהן המייבב לפני שוינטרו יוכל לבייש אותו עוד.
לצד הספינה, ראש לבן כמוות התרומם לפתע מהמים, לסתותיו נפערות בציפייה. הלוע הארגמני היה מזעזע, וכמוהו העיניים האדומות שנצצו בתקווה כה רבה. הוא היה גדול, גדול בהרבה מכפי שקייל חשב. הוא הצליח להישאר לצד הוויוואסיה בקלות, גם בעודו מרים חלק כה גדול מעצמו מתוך המים. הוא המתין לארוחתו.
הסבך עקב אחר המספק שלו לתוך מה ששריבר זיהתה כעת כאחד ממקומות המנוחה, כשמולקין הקשית את עצמו לפתע בלולאה קשה וסטה ממסלולו. הוא מיהר דרך השפע כמי שרודף אחר טרף, אבל שריבר לא ראתה דבר הראוי למרדף.
"בואו", חצרצה לאחרים, ויצאה בעקבותיו. ססוריאה לא היה רחוק בעקבותיה. תוך כמה רגעים היא הבינה ששאר הסבך לא ציית. הם נותרו עם המספק, חושבים רק על קיבותיהם ועל התענוגות של גדילה והשלת עור וגדילה נוספת. היא השליכה את הבגידה שלהם ממוחה, והכפילה את מאמציה להשיג את מולקין.
היא השיגה אותו רק בגלל שהוא האט לפתע. תנוחתו רימזה באופן ברור שהוא מרותק. הלסתות שלו היו רחבות, זימיו היו פתוחים ונושפים בעודו בוהה.
"מה זה?" תבעה, ואז קלטה טעם קטנטן במים. שדיבר לא הצליחה להחליט מה היא טועמת, רק שnתרושn רצויה
764
ספעתקסם
ומגשימה הבסnה. היא ראתה את ^•'אה מצטרף אליהם, •אתה את חחרחבוח עיניו כשגם הוא נאחז בטעם.
"מה זה?" חז• על שאלתה.
"זאת היא אשר זוכרת״, אמר מולקין כידאח ^•יצה. "בואו. עלינו לחפש אותה". לא נראה שהוא סבחץ שמבין הסב! שלו, •ק שניים סחטידיו הצטרפו אליו. הוא חשב •ק על הניחוח התלוי שאיים להתפזר לפני שהוא יוכל לאתר את מקורו. הוא הניע את עצמו בעוצמה וכnחי•וח ששחב• וטoו•יאח לא יכלו לחשחוות להם. הם באו בעקבותיו בייאוש, מנסים להסשי! לראות את עיניו הבוזבוח הזהובות בערן מבזיקות באפלה. הניחוח התחזק בעורם באים בעקבותיו, כמעט ומהמם את nושיחם.
כשהם השיגו את סולקין שוב, הוא היה תלו' במרחק של כבור ממספקת שנצצה בכסף סבעד לשפע האפל. הניח™ שלה היה חזק בסים, סשביע אותם במתיקוחו־ תקווה חייחח חלק מהניחוח הזה, ואושר, אבל חזקה מכול חי'חח חהכסחח זיכרונות שעל כולם לחלוק, ירע וnובמה שיש רק לבקש. אבל מולקץ שמר סרחק, ולא ביקש.
"סשהו אינו ^•ה", קרא בשקט. עיניו היו עמוקות ומהורהרוח־ הבהזב של צבע נע לאורכו ואז נסוג. "זה אינו נמן. היא אש• זוב•ח היא כסונו. כך נאמר בכל החורוח הקדושות. אני רואה •ק את המספקת כסופת חכסן־ אבל כל חושי אוסרים לי שהיא קרובה. איני מבין".
כידאח סבולבלת הם צפו במספקת חכoופח כ;ורח נעה באשת לפנ'חם־ היה לה נלווה אחד, נחש לבן וכבר שהיה צמוד בעקבוח'ה. הוא •יחף בראש השפע, מרים את ראשו אל המחשו•.
"הוא סרב• אתה", נשף מולקין את המחשבה בשקט. "הוא עותר בפניה".
"בבקשת זיב•ונוח", סיים ססוריאה. ח•;סח שלו בלטה בציצית •וטטת של ציפייה.
"לא!" מולקין היה נרהם לפתע, כסעט oyo. "הוא סבקש סזון! הוא עותר •ק שהיא תעניק לו סזון, סזון שאינו רצוי כ;יניח"״
זנבו הצליף באטמוספרה בפתאומיות ובפ•אוח כאלה, שהיא
765
ספעתקסם
התמלאה בחלקיקי תחתית. "זה אינו צודק!" חצרץ. "זה פיתיון ושקר! הנירור שלה הוא של זו אשר זוכרת, אבל היא אינה ממיננו. וההוא מדבר אתה, אבל לא אתה, שכן היא אינה עונה, והובטח, לנצח הובטח, שהיא תמיד תענה למי שיעתור בפניה. זה אינו צודק!"
היה כאב עצום בעומק זעמו. הרעמה שלו בלטה, גואה ברעלים בענן מחניק. שריבר הרחיקה את ראשה ממנו. "מולקין", ביקשה בשקט. "מול^^־ן, מה עלינו לעשות?"
"איני יודע", השיב במרירות. "אין דבר על זה בתורה הקדושה, אין דבר על זה בקרעי זיכרונותיי. איני יודע. אני עצמי אבוא בעקבותיה, פשוט כדי לנסות להבין". הוא חצרץ בקול שקט יותר. "אם תבחרו לשוב לשאר הסבך, לא אאשים אתכם. אולי הובלתי אתכם שלא כשורה. אולי זיכרונותי היו הטעיה של הרעלים שלי". רעמתו הפכה לפתע רפויה מאכזבה. הוא לא התבונן לראות האם הם באים בעקבותיו כשיצא בעקבות המספקת הכסופה והמעריץ הלבן שלה.
"קייל! תעזוב אותו!" וויוואסיה צרחה את המילים לעברו, אבל לא הייתה בהם פקודה, רק פחד. היא נשענה בפראות וחבטה לעבר הנחש הלבן. "לך מכאן, דבר מתועב שכמוך! תתרחק ממני! לא תקבל אותו, לעולם לא תקבל אותו!"
תנועתה גרמה לכל הספינה להתנודד. היא גרמה לגופה לאבד איזון, וכל הספינה נטתה באופן פתאומי וברור. היא נופפה בזרועותיה לעבר הנחש, תנועות חבטה לא יעילות של זרועות העץ המסיביות שלה שנענעו את הספינה בפראות. "תתרחק, תתרחק!" צרחה עליו, ואז, "וינטרו! קייל!"
בעוד קייל גורר את וינטרו לעבר המעקה והנחש המצפה, וויוואסיה הרימה את ראשה וצרחה, "גאנטרי! בשמו של סא, תגיע לכאן! גאנטרי!"
ברחבי הספינה, קולות אחרים נשמעו בהמולה של בלבול. אנשי צוות צעקו זה לזה, תובעים לדעת מה קורה, בעוד שבסיפוני המטען עבדים צרחו ללא מילים, מבועתים מכל דבר -
766
ספינת קסם
אש, טביעת הספינה או סופה - שעלול לקרות להם בעודם כבולים באפלה מתחת לקו המים. הפחד והאומללות בספינה היו לפתע מוחשיים, אדים רעילים סמיכים שהדיפו ריח של שפכי אנוש וזיעה והותירו טעם חתמתי בפיו של קייל וניצוץ שמנוני של חוסר תקווה בעורו.
"די! די!" שמע קייל את עצמו צועק בגסות, אבל הוא לא היה בטוח על מי הוא פקד. הוא אחז בקדמת גלימתו nמרופסת של וינטרו. הוא ניער את הנער הלא מתנגד, אבל לא הנער הוא ז.ה שבו לחם.
גאנטרי היה לפתע על הסיפון, יחף וחסר חולצה, הבלבול החיוור של שינה שהופרעה על פניו. "מה העניין?" תבע, ואז למראה הנחש שnהרומם כמעט לגובה הסיפון, הוא צעק ללא מילים. בתנועה קרובה יותר לבהלה ממה שקייל אי-פעם ראה באיש, הוא לקח אבן מלוטשת מהסיפון. הוא אחז בה בשתי ידיים, ואז הניף אותה לעבר הנחש בעוצמה כזאת שקייל שמע את חריקת שריריו. הנחש התחמק ממנה בעצלתיים בתנועה עדינה של צווארו, ואז שקע באטיות ונעלם מתחת למים. הוא נראה רק בתבנית המוזרה של הגלים.
כאילו התעורר מסיוט, כל מטרה והבנה של מעשיו עזבה את קייל לפתע. הוא התבונן בנער שבו אחז, ללא מושג ברור של מה הייתה כוונתו. הכוח נטש אותו לפתע. הוא נתן לוינטרו ליפול על הסיפון לרגליו.
מתנשף בעוצמה, פנה גאנטרי לקייל. "מה קרה?" תבע. "מה גרם לזה?"
וויוואסיה ביטאה כעת צרחות קצרות ומתנשפות, עליהן השיבו העבדים בסיפון המטען בצעקות לא מובנות. וינטרו עדיין השתרע במקום שבו קייל שמט אותו. גאנטרי עשה שני צעדים והתבונן על הנער, ואז נשא מבט לא מאמין בקייל. "אתה עשית את זה?" שאל. "למה? הנער איבד את ההכרה".
קייל פשוט התבונן בו, חסר מילים. גאנטרי נד בראשו ואז התבונן בשמים כאילו מבקש עזרה ממעל. "שקט!" צעק על הפסלון. "ואני אדאג לו. אבל תהיי בשקט, את גורמת לכולם
767
ספינת קסם
לאבד את השלווה. מיילד! מיילד, אני רוצה את תיבת התרופות. ותאמר לטורג שאני רוצה גם את תמפתרית של השלשלאות המטופשות האלה. תירגעי, תירגעי, גברתי, בקרוב אסדר את העניינים כמה שאוכל. בבקשה. תירגעי. הוא עזב, ואני אטפל בנער". הוא צעק למלח פעור פה, "אוונס. רד למטה, קח את המשמרת שלי. תורה להם ללכת בין העבדים ולהרגיע אותם, לומר להם שאין סיבה לפחד".
"נגעתי בו", שמע קייל את וויוואסיה אומרת לגאנטרי בקוצר נשימה. "הכיתי אותו, וכשמתי אותו, הוא הכיר אותי. אבל זאת לא הייתה אני!"
"זה יהיה בסדר", חזר גאנטרי בעקשנות.
הספינה תתנודדת שוב כשוויוואסית נשענה הרחק למטה כדי לשטוף את ידיה בים. היא עדיין השמיעה קולות קטנים ומבוהלים.
קייל אילץ את עצמו להתבונן בבנו. וינטרו עדיין היה מעולף. הוא עיסה את פרקי היד הנפוחים בידו בימנית וידע לפתע כמה חזק הוא הכה את הנער. חזק מספיק כדי לשחרר שן לכל הפחות, אולי חזק מספיק כדי לשבור את פניו. לעזאזל. הוא עמד לתת את הנער לנחש. את בנו שלו. הוא ידע שהוא הכה את וינטרו. הוא זכר שעשה את זה. מה שהוא לא הצליח לזכור היה הסיבה לכך. מה דרבן אותו לעשות את זה? "הוא יהיה בסדר", אמר לגאנטרי בקשיחות. "סביר להניח שהוא מזייף את ההתעלפות".
"סביר להניח", אמר גאנטרי בסרקסטיות. הוא שאף אוויר כאילו הוא עומד לדבר, ולפתע שינה את דעתו. רגע לאחר מכן אמר בקול שקט. "אדוני, אנחנו צריכים להכין נשק כלשהו. כידון או חנית. משהו. למפלצת הזאת".
"סביר להניח שרק נרגיז אותו", אמר קייל באי-נוחות. "נחשים באים בעקבות ספינות עבדים כל הזמן. מעולם לא שמעתי על כך שאחד מהם תקף את הספינה עצמה. הוא יסתפק בעבדים המתים".
גאנטרי התבונן בו כאילו הוא לא שמע אותו ^חה. "מה אם לא יהיו לנו כאלה?" אמר, מדבר בנימה ברורה מאד. "מה אם נהיה
768
ספינת קטם
חכמים וטובים כפי שאמרת שנהיה, ולא נהרוג חצי מהם בדרך? מה אם הוא יהיה רעב? ומה אם הספינה פשוט לא אוהבת אותו? אנחנו לא צריכים לנסות להרוג אותו למענה?" עיניו שוטטו באיחור למלחים שנאספו כדי לשמוע את השיחה הזאת. "תחזרו לעבודותיכם!" נבח עליהם בקשיחות. "אם יש מישהו שאין לו מה לעשות, שיודיע לי. אני אמצא לו משהו". כשהמלחים התפזרו, הוא הפנה את תשומת לבו חזרה לוינטרו. "אני חושב שהוא רק המום", מלמל. "מיילד!" צעק שוב, בדיוק כשהמלח הצעיר הגיע בריצה עם מפתחות בידו וקופסת התחכות מתחת לזרועו.
וינטרו החל לנוע, וגאנטרי עזר לו להתיישב. הוא ישב, ידיו פרושות על הסיפון מאחוריו, וצפה בהלם בעוד גאנטרי פתח את השלשלאות שעל רגליו. "זה טיפשי", לחש האיש בכעס. הוא התבונן בזעם בפצעים המדממים שעל קרסוליו של וינטרו, ואז נבח פקודה מעבר לכתפו. "מיילד, תביא לו דלי של מי מלח". הוא הפנה את תשומת לבו חזרה לנער שמולו. "וינטרו, תשטוף את אלה היטב במי מלח ואז תחבוש אותם. אין כמו מי מלח כדי לרפא חתך. הם מותירים צלקת טובה וחזקה. אני צריך לדעת, יש לי די והותר מהן". היא קימט את אפו בסלידה. "ואתה גם צריך לשטוף את עצמך. לאלה שכבולים למטה יש תרוץ לכך שהם מסריחים. לך אין".
גאנטרי התבונן בקייל, שעדיין עמד מעליהם. הוא פגש את מבטו של הקפטן שלו והעז לנוד בראשו במורת רוח. קייל חישק את הלסת שלו אבל לא אמר דבר. אז קם גאנטרי והלך מהם, למקום שממנו הוא יכול היה להתבונן בוויוואסיה. היא סובבה את ראשה מעבר לכתפיה כדי לצפות במה שקרה. עיניה היו קרועות לרווחה והיא הצמידה את ידיה לחזה. "עכשיו", אמר בקול שליו. "נמאס לי מזה. מה בדיוק את רוצה. מה יגרום לך להתנהג יפה?"
כשהתעמת אתה באופן כה ישיר, וויוואסיה כמעט נרתעה ממנו. היא לא אמרה דבר.
"ובכן?" תבע גאנטרי, והתמרמ“™ מתגנבת לקולו. "בחנת את הסבלנות של כל אדם על סיפונך. מה בשם סא את רוצה כדי להיות מאושרת? מוזיקה? חברה? מה?"
769
ספינת קסם
"אני רוצה"." היא השתתקה ונראה שאיבדה את קו המחשבה שלה. "נגעתי בו, גאנטרי. נגעתי בו. והוא הכיר אותי ואמר שאני לא וויוואסיה ואיני ממשפחת וסטריט. הוא אמר שאני שייכת לתם". היא מקשקשת עכשיו, חשב קייל בגועל. מקשקשת כמו אידיוטית.
"וויתאסיה", אמר לה גאנטרי בתקיפות. "נחשים לא מדברים. הוא לא אמר דבר, הוא פשוט הפחיד אותך. הוא זעזע את כולנו, אבל זה נגמר. אף אחד לא נפגע קשות. אבל את היית עלולה לפגוע בנו, בהתנהגות תפרועת שלך ו -״
לא נראה שהיא מקשיבה. וויוואסיה קימטה את מצח העץ שלה, ואז נראה שנזכרה בשאלה הראשונה שלו. "מה שאני רוצה הוא לחזור למצב שבו היו הדברים קודם". זאת הייתה תחינה נואשת.
"מתי?" תבע גאנטרי בייאוש. קייל ידע שהאיש כבר הובס. אין טעם לשאול את הספינה מה היא רוצה, היא תמיד רצתה את מה שאיש לא יכול היה לתת לה. היא הייתה מפונקת, זה הכול, נקבה מפונקת עם רעיונות מוגזמים על חשיבותה שלה. ניסיון לרצות אותה הוא לא הדרך הנכונה. ככל שגאנטרי ייעתר לדרישותיה, כך היא תציק לכולם. זה היה טבעה של אישה. מדוע הם לא פיסלו פסלון של גבר? גבר יכול להבין היגיון.
"לפני קייל", אמרה וויוואסיה באטיות. היא פנתה להתבונן בו בזעם. "אני רוצה את אפרון וסטריט חזרה מאחורי ההגה. ואת אלתיאה על הסיפון. ואת בראשן". היא הרימה את ידיה לכסות את פניה ופנתה מהם. "אני רוצה להיות בטוחה שוב מי אני". קולה רעד כשל ילדה.
"אני לא יכול לתת לך את זה. איש לא יכול לתת לך את זה". גאנטרי נד בראשו. "באמת, ספינה. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו. וינטרו שוחרר מהכבלים. אני לא יכול לאלץ אותו להיות מאושר. אני לא יכול לאלץ את העבדים להיות מאושרים. אני עושה כמיטב יכולתי". האיש היה קרוב לתחינה.
וויוואסיה נדה בראשה לאט. "אני פשוט לא יכולה להמשיך ככה", אמרה, והיו דמעות בקולה העמום. "אני חשה את הכול, אתה יודע. אני חשה את הכול".
770
ספינת קטם
"רפש", נהם קייל. רי עם זה. הוא משל בגועל שחש כלפי הזעם הפרוע שלו. אז הוא איבד את חשליסח־ ובכן, סא ידע שדחפו בו די והותר לאחרונח־ הגיע הזמן להודיע לכולם שהוא לא יסבול עוד שטויות. הוא ניגש למעקה לצד החובל שלו. "גאנטרי, אל תעודד אותה ליילל. אל תעודד אותה להיות ילדותית". הוא חחכונן בוויוואסיה ומבטיהם נפגשו. "ספינח־ את תפליגי. זה הכול. את יכולה להפליג מרצון ואת יכולה להפליג כמו רפסודה מעור פרות, אבל אנחנו נפליג ב!. אני לא שם קצוץ האם את מאושרת או לא. יש לנו עבודה לעשות ואנחנו נעשה אותה. אם את לא אוהבת את זה שיש לך סיפון מטען מלא בעבדים, אז תפליגי מהר יותר, לעזאזל אתך. ככל שנגיע לצ"לסד מהר יותר, כך ניפטר מהם מהר יותר. באשר לוינטרו, אין דרך להפוך אותו למאושר. הוא לא רצה להתנהג כמו בני, הוא לא רצה להיות נער הסיפון. הוא הפך את עצמו לעבד. אז זה סה שהוא עכשיו, הצלם שלך הוא זה ׳!הנמס במחטים לפניו. הוא שלך. תעשי אתו כרצונו ותיהני ממנו. אם הוא לא יירצה אותך, תוכלי לזרוק אותו סעב• לסיפון מצדי".
קי'ל חשחתק־ נגסר לו האוויר והם כולם לטשו בו מבטים. המבט על פניו של גאנטרי לא מצא חן בעיניו. הוא לטש מבט בקייל כאילו הוא מטורף. הייתה חרדה עמוקה מאחורי עיניו. זה לא מצא חן בעיני קייל. חמשמ“ת שלך", אמר לו בב;ש־
הוא חתכונו כלפי מ;לח־ "ח“ים את הבד שלה, כל פיסת בר, ותדאג שהאנשים יזוזו היטב. תזיז את הזאת. אם שחף
יפליץ לידינו, אני רוצה שהרוח של הפלוץ תעזור להניע אוחנו"־ הוא צעד חזרה לתא שלו. הוא קנה קטורת בג"סאיליה, על פי עצתו של אחד מקברניטי ספינות העבדים חמנוסים־ הוא יבעי• אותה ויברח משי“nוו ח;בדים לזמן סה. הוא יברח מכולם לזמן מה.
חטפינח כמעט שבה לשלווה. ספינת עבדים מעולם לא ה'יחח שלווה באמת. תמיד היו זעקות ממקום כלשהו בסיפון המסען־ אנשים זעקו בבקשת מים, אווי•, קולות מתחננים נשסעו,
ו77
ספינת קסם
מבקשים אור יום פשוט. ™רות פרצו בין העבדים. זה היה מדהים, כמה נזק יכולים שני גברים הכבולים קרוב זה לזה, יכולים לגרום זה לזה. המגורים הצפופים והסירחון, המנות הקמצניות של לחם ספינה ומים, גרמו להם לתקוף זה את זה כמו עכברושים בחבית גשם.
זה לא כל כך שונה, חשב וינטרו, מוויוואסיה וממני. בדרכם שלהם, הם היו כמו העבדים הכבולים זה ליד זה מתחת. לא היה להם מקום להיות נפרדים זה מזה, אפילו לא במחשבות ובחלומות שלהם. אף ידידות לא • יכולה לשרוד כליאה כפויה שכזאת. במיוחד לא כשרגש אשמה היה שלישי בלתי נראה ביניהם. הוא נטש אותה, הותיר אותה לגורלה. ובאשר לה, ההערה שנלחשה כשראתה לראשונה את פניו המצולקים. "זה נופל עלי", אמרה. "אלמלא אני, שום דבר מזה לא היה קורה לך".
"זה נכון", נאלץ להסכים אתה. "אבל זה לא אומר שזאת אשמתך".
על פי הבעתה המוכה, הוא ידע שמילותיו פגעו בה. אבל הוא היה עייף ומדוכא בעצמו מכדי שיוכל לנסות לרכך את הכאב בעוד מילים חסרות תועלת.
זה היה לפני שעות, לפני שאביו תקף אותו. היא לא השמיעה אף צליל מאז שגאנטרי עזב אותם. וינטרו התכרבל בזווית החרטום שלה, ותהה מה השתלט על אביו. לא היה לו מושג מה השתיק את לשונה של וויוואסיה, אבל שתיקתה הייתה כמעט הקלה.
כשהיא דיברה לבסוף, המילים היו בנאליות. "מה נעשה?"
חוסר התועלת בשאלה חבט בו. הוא קיפל שוב את הסמרטוט הרטוב בחיפוש אחר נקודה קרירה יותר, ואז הצמיד אותו לפניו הנפוחות. המילים המרירות עלו לשפתיו ללא מחשבה. "נעשה? מדוע את שואלת אותי? לי כבר אין ברירה באשר למה אעשה. עדיף שתאמרי לעבדך מה את מצווה".
"אין לי עבד", אמרה בהדרת כבוד קפואה. עלבון הזדחל לקולה בהדרגה. "אם ברצונך לרצות את אביך ולכנות את עצמך עבד, תאמר שאתה שייך לו, לא לי".
772
ספינת קסם
התסכול הארוך שלו מצא מטרה. "עדיף לומר שאבי רוצה לרצות אותך, מבלי מחשבה על מה זה יעשה לי. אלמלא טבעך המוזר, הוא מעולם לא היה מאלץ אותי לשרת על סיפונך".
"טבעי המוזר? ומהיכן זה בא? לא מרצוני. אני מה שמשפחתך הפכה אותי. דיברת על ברירות לפני רגע, ואמרת שכבר אין לך אותן. לי מעולם לא היו. אני שפחה באופן אמיתי יותר מכפי שכל סימן על פניך יכול להפוך אותך".
וינטרו נחר בחוסר אמון. הכעס שלו התעורר לעמוד מול זה שלה. "את שפחה? תראי לי את כתובת הקעקע על פנייך, את האזיקים על פרקי ידייך. קל לך להשליך מילים כאלה. וותואמיה, זה לא תפקיד שאני משחק. הסימן הזה הוא על פני לשארית חיי". הוא אילץ את המילים המרירות לבקוע משפתיו. "אני עבד".
"באמת?" קולה היה קשה. "קודם, אמרת שאתה כוהן, ושאיש לא יכול לקחת את זה ממך. אבל, כמובן, זה היה לפני שברחת. מכיוון שנגררת חזרה, הוכחת לי את ההפך. האמנתי שיש לך יותר אומץ, וינטרו וסטריט, יותר נחישות לעצב את עצמך".
עלבון ממילותיה השתלט עליו. הוא הזדקף במקום ישיבתו, להתבונן אליה מעבר לכתפו. "מה את יודעת על אומץ, ספינה? מה את יכולה לדעת על משהו שהוא אנושי באמת? מה יכול להיות משפיל יותר מאשר שמישהו ייקח ממך את כל היכולת להחליט, שמישהו יאמר לך שאת ׳דבר׳ ש׳שייך׳ לו? שכבר אין לך זכות קביעה לגבי לאן תלכי או מה תעשי? איך ניתן לשמור על הדרת כבוד, על אמונה, כל אמונה במחר? את מדברת אתי על אומץ
"מה אני יכולה לדעת על אומץ? מה אני יכולה לדעת על דברים כאלה?" המבט שהפנתה לעברו היה נורא למראה. "מתי אי-פעם ידעתי משהו חוץ מלהיות ׳דבר', רכוש?" עיניה בהקו. "איך אתה מעז לומר לי דברים כאלה!"
וינטרו התבונן בה בפה פעור. לרגע חש מוכה, ואז ניסה להתאושש. "זה לא אותו הדבר! זה קשה יותר עבורי. אני נולדתי כאדם ו -״
"שקט!" מילותיה שיסעו אותו. "אני לא שמתי את חותמי על
773
ספינת קסם
פניך, אבל השפחת! בלתה שלושה דורות כחטכ;ת חותמו על נשמתי. כן, נשמתי! ה"דב•" מעז לטעון שיש לו אחת כזאת!" היא בחנה אותו סכף רגל ועד ראש, והחלה לדבר. אז היא עצרה את נשימתה. הבעה מוזרה עברה על פניה, כך שלרגע נראה שזרה rnn^n בו.
"אנחנו רבים", ציינה בסוג של פליאה. "אנחנו חלוקים". היא הנהנה לעצמה, ונ“אחח כמעט הרוצה. "אב אני יכולה לחלוק עליך, אז אני לא אתה".
"כמובן שלא". לרגע הוא היה מבולבל מפנייתה לסובן מאליו. אז ^0 שלו עליה שב. "אני לא את ואת לא אני. אנחנו בריות נפרדות, עם רצונות וצרכים נפרדים. אם לא הבנת את זה עד עכשיו, הגיע הזסן. את צריכה להתחיל להיות את עצסך, וויוואסיה, ולגלות את השאיפות והרצונות והמחשבות שלך. האם אי-פעם עצרת לחשוב סה את באמת רוצה לעצמך, חוץ סלאחוז בי?"
בפתאומיות שחדחימח אותו, היא הפרידה את עצמה לפתע ממנו. היא הסבה את מבטה ממנו, אבל זה היה הרבה מעבר לכ!. הוא התנשף כאילו נשטף במים קרים, ורעד עבר בו, ואחריו שח“nו“ת■ אם הוא לא היה יושב ^•, הוא אולי היה נופל. הוא חיבק את עצמו שכן נדמה שהרוח הייתה לפתע קרה יותר על ;ורו־ הוא הורה בפליאה. "לא המתי באיזו עוצמה נאבקתי להישאר נפרד מסך".
"באמת?" שאלה כמעט בעדינות. הכעס שלה מלפני כמה רגעים עבר. או שלא? הוא כבר לא חש את מה שהיא חשה. הוא קם להתבונן העבר למעקה ומצא את עצמו מנסה לקרוא את “גשותיח מתנוחת כתפיח־ היא לא התכוננח לאחור לעברו.
"עדיף שנהיה בנפרר", אסרה בפסקנות גדולה.
"אבל..." הוא כשל בשאלה הבאה. "חשבתי שספינה חיה nייכח שותף, שותף מהמשפחה שלה".
"לא נראה שזה מטריד אותך בשכרחת־ אל חיחן לזה לחס“'ד אותך כעת". קולה היה גס.
"לא התמונת' לפגוע ברגשותייך", ניסה. הכעס שלו עצמו
774
ספעתקסם
נעלם לפת;־ אולי הוא •ק חש את הכעס שלה? "וויוואפיה. אני כאן, בין אם אני רוצה או לא. כל עור אני כאן, אין כל סיבה ש."" "הסיבה היא שתמיד חח“nקח מסני. הודית בזה, כרגע. וסיבה נוספת היא שאולי הגיע הזמן שאגלה ס' אני בלעדיך".
"אני לא מבין".
"זה בגלל שכשניסיתי לומר לך משהו חשוב, הוקדם יותר היום, לא חקשכח"■ קולה לא נשמע פגוע. להפך, חייחח בו שלווה מחושבת שלפתע הזכירה לו את בראנדול, כשמורו ניסה להראות לו לקח סובן מאליו.
"אני מניח שלא", הודה בענווה. "אקשיב עכשיו, אם תרצ'".
";בשיו האוח“ סדי", אמרה בחדות. אז היא תקנה את זה, "אני לא רוצה לספר לך על זה ;כשיו־ אולי אני רוצה להבין את זה בעצמי. אולי הגיע הזמן שאעשה זה בעצמי, במקום שתמיד יהיה וoסריס ש'עשה זאת ;בו•י".
כעת היה תורו לחוש נטוש ונעול בחוץ. "אבל." מה אעשה?"
היא פנתה חזרה אליו, והייתה כמעט נדיבות בעיניה חירוקוח־ "עבד ישאל שאלה כזאת ויהת? שיאמרו לו. כוהן ידע את חתשובח בעצמו". היא כמעט nייכה־ "או האם שבnח סי אתה בלעדי?" היא שאלה את השאלה, אבל לא רצתה תשובה. היא הפנתה את גבה אליו. בראש זקוף, היא החכוננח באופק. היא ניתקה את עצמה מסנו.
לאחר זמן הה, הוא הרים את עצמו ל•נליו־ הוא הצא את הדלי שמיילד הביא קודם והוריד אותו סעבר לסיפון. החבל השך בחוזקה כנגד אחיזתו כשהוא חתמלא־ הוא היה כבד כשגרר אותו למעלה. הוא הרים את חסה“טוס בו השתמש קודם לכן. היא לא צפתה בו הולך כשהוא עזב אותה, לוקח את הדלי והסמרטוט שלו אל תוך סיפוני ה;כר'ם.
אני לא יודעת האם אני מפוגלת ל;שוח את זה, חשבה בייאוש. אני לא יודעת האם אני יכולה להיות עצהי ללא עז•ה־ מה אם אשתגע? היא התבוננה סעבר לאיים ולסלעים שניקדו את התעלה ה•nבה, עד האופק. היא חושיטח את חושיה, טועמת את
775
ספינת קסם
הרוח ואת המים. היא הפכה מודעת מיד לנחשים. לא רק השמן הלבן שהסתובב מאחוריה כמו כלב שמן על רצועה, כי אם אחרים שעקבו אחריה ממרחק. היא הוציאה אותם ממחשבותיה בנחישות. היא הצטערה שאינה יכולה לעשות אותו הדבר בכל הנוגע לאומללותם של העבדים בתוכה ולבלבול של אנשי הצוות. אבל בני האנוש היו קרובים אליה מדי, הם נגעו בעץ הקוסמים שלה במקומות רבים מדי. כנגד רצונה, היא הייתה גאה בוינטרו בעודו הולך מעבד לעבד, מנגב פנים וידיים בסמרטוט הרטוב והקריר שלו, מציע את הנחמה המועטה שיכול. כוהן ווסטריט כאחד, חשבה לעצמה. היא חשה גאווה מוזרה בנער, כאילו הוא שלה איכשהו. אבל הוא לא היה. בכל רגע חולף של פרידתם, היא הייתה מודעת יותר ויותר לאמת בכך. בני אנוש וןנשותיnב מילאו אותה, אבל הם לא היו היא. היא ניסתה לקבל אותם ולהכיל אותם ולמצוא את עצמה כמישהו נפרד מהם. או שהיא לא יכלה, או שלא היה הרבה שהוא היא.
כעבור זמן מה, היא הרימה את ראשה וחישקה את לסתה. אם איני יותר מספינה, אהיה ספינה גאה. היא מיקמה את הסחף בזרם הנוכחי, ודחקה את עצמה לתוכו. בתנועות קטנטנות שאפילו היא בקושי קלטה, היא יישרה את הקרשים שלה, הופכת את עצמה לדקה יותר. גאנטרי אחז בהגה כעת והיא חשה את התענוג הפתאומי שלו מהדרך הטובה שבה הפליגה כנגד הרוח. היא יכלה לבטוח בו. היא עצמה את עיניה בפני זרם האוויר שעל פניה וניסתה לגרום לחלומות לבוא. מה אני רוצה מחיי? שאלה אותם.
"שיקרת לקפטן שלי". לאופליה היה קול צרוד של קורטיזנה, מתוק כדבש כהה. "נער", הוסיפה באיחור. היא התבוננה באלתיאה במבט מלוכסן. אופליה, כמו פסלונים רבים מזמנה, הוצבה בקדמת הסיפון העליון של הספינה, ולא מוקמה מתחת למוט החרטום. המבט שבו התבוננה באלתיאה מעל כתפה החשופה והגדולה היה אזהרה רצינית כנגד שקר.
אלתיאה לא העזה להשיב. היא ישבה ברגליים משוכלות על
776
ספינת קסם
מסלול קטן שנבנה, כך נאמר לה, אך ורק כדי שאופליה תוכל לנהל חיי חברה בקלות רבה יותר. אלתיאה לקחה את הקנתת הגדולה שבידיה. היא הייתה גדולה מהרגיל, וכמוה הקוביות שבתוכה. הן היו רכושה של האופליה. לאחר שגילתה שיש מלח "נוסף" על סיפון האונייה, היא תבעה מיד שאלתיאה תבלה חלק מהמשמרות שלה בלשעשע אותה. אופליה חיבבה מאוד משחקי מזל, אבל בעיקר, חשדה אלתיאה, מכיוון שהם נתנו לה די והותר זמן לרכל. היא חשדה גם שהספינה נהגה לרמות, אבל זה היה דבר שהיא החליטה להתעלם ממנו. אופליה עצמה שמרה על מקלות חשבון של כמה חייב לה כל אחד מאנשי הצוות. על המקל של אלתיאה כבר היה מספר נאה של חריצים. אלתיאה פתחה את הקופסה, התבוננה פנימה, וקימטה את מצחה. "שלושה שחפים, שני דגים", הכריזה, והטתה את הספינה כדי שהספינה תוכל לראות. "את שוב מנצחת".
"אכן", הסכימה אופליה. "שנשחק על סכום גבוה יותר הפעם?" "אני כבר חייבת לך יותר ממה שיש לי", ציינה אלתיאה. "בדיוק. אז אם לא נשנה את תתתערבות שלנו, אין לי סיכוי לקבל תשלום. מה דעתך על זה: הבה נשחק על הסוד הקטן שלך".
"למה שנטרח? אני חושבת שאת כבר יודעת אותו". אלתיאה התפללה שזה לא יותר מעניין המין שלה. אם זה כל מה שאופליה ידעה וכל מה שהיא יכלה לגלות, אז היא עדיין הייתה בטוחה יחסית. אלימות על סיפון ספינה חיה לא הייתה דבר שלא יעלה על הדעת, אבל היא הייתה נדירה. הרגשות שבקעו מאלימות היו מטרידים מדי עבור הספינה. רוב הספינות עצמן סלדו מאלימות, למרות שהיו שמועות שלשאו הייתה נטייה לאכזריות, ושפעם הוא אפילו דרש שמלח חסר יכולת ששפך עליו צבע יזכה להצלפה. אבל האופליה, למרות ניסיונותיה להקרין פראות, הייתה גבירה, וגבירה טובת לב. אלתיאה פקפקה באפשרות שהיא תיאנס על סיפון ספינה שכזאת, למרות שחיזוריו הגסים של מלח המנסה להיות אצילי עלולים להיות עזים וכואבים באותה המידה. ראי את בראשן, לדוגמה, חשבה לעצמה, ואז הצטערה שלא עשתה זאת. לאחרונה הוא קפץ לתוך מחשבותיה
777
ספינת קסם
ברגעים לא מוגנים. סביר להניח שהיא הייתה צריכה לחפש אותו בבינגטאון ולהיפרד ממנו. זה מה שחסר לה, סיום לעניין. מעל לכול, היא לא הייתה צריכה לתת לו את זכות המילה האחרונה.
"ובכן, את צודקת, אני יודעת לפחות חלק מזה". האופליה צחקה בצרידות. שפתיה נצבעו בארגמן, אות ליהירותה. שיניה היו לבנות מאוד כשצחקה. היא השפילה את ריסיה ואת קולה כשאמרה בקול שקט יותר, "וכרגע אני היחידה שיודעת זאת. ואני בטוחה שאת מעדיפה שכך יהיה המצב גם בהמשך".
"כפי שאני בטוחה שיהיה", השיבה אלתיאה במתיקות, בעודה מנענעת את קופסת הקוביות בחוזקה. "שכן גבירה דגולה כמוך לא תהיה כה קטנונית ותסגיר סוד של אדם אחר".
"לא?" היא חייכה בזווית פיה. "האם את לא חושבת שיש לי חובה לגלות לקפטן שלי שמי ממלחיו אינו מה שהוא חושב שהוא?"
"מממ". זה יכול להיות מסע מאוד לא נוח הביתה, אם טנירה יחליט לכלוא אותה. "אז מה את מציעה?"
"שלוש nסלוה. על כל פעם שאזכה, אני שואלת אותך שאלה, עליה תעני בכנות".
"ואם אני אנצח?"
"אשמור על סודך".
''א^יאה נדה בראשה. "את מסכנת פחות ממני".
"את יכולה לשאול אותי שאלה".
"לא. עדיין לא מספיק".
"ובכן, מה את רוצה?"
אלתיאה ניערה את הקוביות בהרהור.
למרות העונה, היום היה כמעט חמים, תוצאה של הביצות החמות ממערב להם. כל החלק הזה של החוף היה ביצות, ואיים מכוסי ציצי עשב ושרטוני חול נעים שהשתנו כל עונה. המים החמים שהתערבו עם מי המלח כאן היו נוראים לספינות רגילות. תולעי ים ומזיקים אחרים פרחו בהם. אבל הם לא יטרידו את עץ הקוסמים של האופליה. ניחוח של גפרית מדי פעם היה כל המחיר שהם נאלצו לשלם. הרוח הזיזה את קנוקנות השיער שהשתחררו
778
ספינת קסם
מחצמח של אלתיאה וחיממו את כאב העבודה חקשח במפ“קיח־ למרות תוארה כ״מלח נושף", טנירה מצא רי והותר דרכים להעסיק אותה. אבל הוא היה אדם הוגן ואופליה הי'חה ספינה יפהפייה בעלת מזג השק. ואלתיאה הבינה לפתע כהה הרוצה חייחח בסש! השבוע האחרון כ;ד!.
"אני יודעת סה אני רוצה", אמרה בקול שקט. "אבל אני לא בטוחה שאפילו את יכולה לתת לי את זה".
"את חושבת באופן האוד קולני. מישהו אמר לך את זה פעם? אני חושבת שאני מnבבח אותך כמעט באותה הסירה שאת החבבת אותי". קולה של אופליה היה חמים ומלא n'בה־ "את רוצה שאבקש מטנירה לתת לך להישאר בספינה באופן קבוע, נכון?"
"זה יותר מזה. אני רוצה שהוא ידע הי אני, ועדיין יהיה סוכן לתת ל' לעבור ;כו•ו"״
"אוו", חתלוננח אופליה בלעג. "זה מחיר נבוה־ וכמובן שלא אוכל להבטיח זאת, רק שאנסח"־ היא קרצה לאלחיאח־ "w—' את הקופסה, ילרה".
אופליה ניצחה בסיבוב הראשון בקלות.
"נו. תשאלי את השאלה שלך", אמרה אלחיאח בקול שקט.
"עוד לא. אני רוצה לדעת כהה שאלות יש לי, לפני שאתחיל". היא ניצחה בשני הסיבובים הבאים כאוחח חמחירות כמו בראשון. אלתיאה עדיין לא חצליחח לראות איך היא הרמה. ידיה של הפסלון כמעט וכיסו את קופסת הקוביות.
"ובכן", נהמה אופליה כחתולה, בשהסרח את הקופסה לאלתיאה כרי שתבחן את ההטלה ה^צחת חאחרונח שלה. "שלוש שאלות. הבה נראה". היא התלבטה ל•גע־ "מה שמך הסלא האסי^^?"
אלתיאה נאנnח־ "אלחיאח וסטריט". היא ריכ•ח בקול שקט סאר, וידעה שהספינה עדיין תשמע אוחח.
'לאא א!" שאפה אופליה בזעזוע מלא עונג. "את בת ושסריט! נערה ההשפחת סוחרים ותיקה בורחת לים, ונוטשת את הספ'™ החיה שלה האחור. אוה, איך 'כולת, יצו• מרושע שכמוך,
779
ספינת קסם
נערה חסרת לב שכמוך! האם יש לך מושג מה עשית לתיוואסיה? והיא רק תינוקת קטנה, זה עתה תתעוררת לחיים, ואת מותירה אותה כמעט לבד בעולם! חסרת לב, מרושעת:... ספרי לי למה, מהר, מהר, או שהמתח יהרוג אותי!"
"הבחירה לא הייתה שלי". אלתיאה שאפה אתיר. "נאלצתי לעזוב את הספינה המשפחתית שלי", אמרה בקול שקט, ולפתע הכול חזר אליה, היגון על מותו של אביה, העלבון על נישולה מהירושה, שנאתה לקייל. מבלי לחשוב, היא הושיטה את ידה והצמידה את כף ידה ליד הגדולה שאופליה הושיטה לה באהדה. כמו סכר שנפרץ, היא חשה את הזרם הפתאומי של רגשותיה ומרשבותית. היא שאפה שאיפה ארוכה ומרעידה. היא לא הבינה כמה חסרה לה היכולת הפשוטה לחלוק עם מישהו.
המילים נשפכו ממנה. תווי פניה של אופליה נראו בתתרלת כועסות ואז אוהדות בעודה מקשיבה לסיפור העוולות של אלתיאה.
"אוה, יקירתי, יקירתי. כמה טרגי! אבל מדוע לא באת אלינו? מדוע נתת להם להפריד אתכן?"
"באתי למי?" שאלה אלתיאה בהלם.
"אל הספינות זה היה נושא לשיחה בקרב כל יושבי נמל
בינגטאון, כשאת נעלמת והייבן לקח את הפיקוד על הוויוואסיה. לא מעטות מאתנו הוטרדו על ידי זה. תמיד הנחנו שאת תיקחי את הפיקוד על תוויוואסית בתום זמנו של אביך. והיא הייתה כה נסערת, המסכנה. בקושי הצלחנו להוציא ממנה מילה. ואז הנער ההוא, אה, וינטרו, בא לסיפון, והתמלאנו הקלה בשבילה. אבל גם אז היא לא נראתה מרוצה באמת. ואם וינטרו הובא לסיפון בניגוד לרצונו, הרי זה מסביר כל כך הרבה! אבל אני עדיין לא מבינה למה לא באת אלינו".
"לא חשבתי על זה", הודתה אלתיאה. "זה נראה לי כעניין משפחתי. חוץ מזה. אני לא מבינה. מה יכלו הספינות החמת האחרות לעשות?"
"את לא מעריכה אותנו די הצורך, יקירה. יש הרבה שיכולנו לעשות, אבל האיום האחרון שיכולנו להשתמש בו הוא לסרב
780
ספינת קסם
להפליג. כולנו. ער שהוויוואפיה תקבל בן סשפחה שנמצא עליה nmn"׳.
אלחיאח חייחח הסוסה. לאח• זמן סה היא חצליnח לומר, "הייתן עושות את זה, למעננו?"
"אלתיאה, הותק, זה היה לסען כולנו. אולי את צעירה סכר' לזכו•, אבל פעם חייחח ספינה חיה בשם הפאראגון. הוא עבר התעללות רומה, והוא איבד את שפיותו כתוצאה סהחת;ללות". אופליה עצמה את עיניה ונרה בראשה. "בזסנו, לא פעלנו. כתוצאה סכך שלא עזרנו לאחד משלנו, נגרם לו נזק ללא תקנה. אף ספינה חיה לא יוצאת או נבנשח סנסל ב'נגסאוו סבל' ל•אוח אותו, לאחר שמשכו אותו סהסים וכבלו אותו, נטשו אותו לטירוף שלו... ספינות מדברות, אלתיאה. אוה, אנחנו סרכלות באותה הסירה כסו סלחים, ואף אחד לא מרכל כמו מלחים. הבחת נוצרה לפני זסן רב. לו •ק היינו 'ודעות, היינו מדברות לסענבן. ואם ריבורים לא היו עוזרים, כן, היינו סטרבות להפליג. אין כל כך ח•כח ספינות חירת שאנו ימאת להרשות לעצמנו להתעלם סאחת השלנו".
"לא היה לי מושג", אמרה אלתיאה בקול שקט.
"כן, טוב, ואולי ריב™' בnופשיוח רבה מרי. את הבינה שאם הסכם כזה היה ירוע ברמה, יכול לחיוח שהוא חיח.״ מפורש באופן לא נכון. אנחנו לא מררניות כסכ;נו, וסעולם לא היינו פותחות בסרד כזה אם הוא לא היה דרוש. אבל גם לא היינו עומדות ורואות איך סתעללים שוב באחת האתנו". המבטא האטי של בעלת בית בושת נעלם מקולה. אלתיאה שמעה כעת ככחי•וח מוחלטת את דבריה של מסריארכ'ח מכינגסאון.
"האם מאוחר סר' לבקש ;זדח?״
"ובכן, אנחנו רחוקות מאוד מהב'ח. זה ייקח זמן. תבטחי בי שאעבי• את ההודעה לספינות חאחרוח כשאפגוש אותן. אל תנסי לרב• בשם עצסך. אנחנו לא 'כולות לעשות ח•כח ער שהודוואסיה עצסה תשוב לנסל כינגסאון״ אוה, אני מקווה סאוד שאהיה שם. לא ארצה להחסיץ את זה כ;בוד כל הון שבעולם. בזמן הזה, אני - או מישהי סאתנו, אני סקווה מאור שזאת חחיח
781
ספינת קסם
אני - תשאל אותה לצד שלה של הסיפור שלך. אם היא מרגישה פגועה כמוך, ואני בטוחה שהיא תרגיש כך, שכן אני יכולה לקרוא אותך כמעט באותה והבוהירות כמו את בני משפחתי שלי, אז נפעל. תמיד יש ספינה חיה או שתיים בנמל בינגטאון. אנחנו נדבר עם המשפחות שלנו, וכשספינות נוספות יגיעו, הן יצטרפו אלינו, ויבקשו גם ממשפחותיהן לדבר עם משפחת וסטריט. הרעיון, את מבינה, הוא שנלחץ על המשפחות שלנו ללחוץ על המשפחה שלך. הלחץ האחרון, כמובן, יהיה עם כולנו נסרב להפליג. אני מקווה מאוד שזאת עמדה שלעולם לא ניאלץ לאמץ. אבל אם ניאלץ, נעשה זאת".
אלתיאה שתקה במשך זמן רב.
"על מה את חושבת?" שאלה אותה אופליה לבסוף.
"שבזבזתי קרוב לשנה הרחק מספינת? למדתי דברים רבים מאד, ואני סבורה שאני מלחית טובה מכפי שהייתי. אבל לעולם לא אוכל להחזיר את הפלא של החודשים הראשונים של חייה. את צודקת, אופליה. חסרת לב ומרושעת. או אולי רק טיפשה ופחדנית. אני לא יודעת איך יכולתי להותיר אותה להתמודד עם קייל לבדה".
"כולנו טועים, יקירתי", הבטיחה לה אופליה בעדינות. "הלוואי שאת כל הטעויות ניתן היה לתקן בקלות כמו את זאת. כמובן שנחזיר אותך אל הספינה שלך. כמובן שנעשה זאת".
"אני לא יודעת איך להודות לך". זה היה כמו להיות מסוגלת שוב לנשום עמוק, או לעמוד זקוף לאחר שנשאה משא כבד במשך זמן רב. היא מעולם לא חשבה על כך שספינות חיות עשויות לחלוק רגשות כאלה אחת עם השנייה. הקשר האישי שלה עם תוויוואסיה היה כל מה שראתה. היא מעולם לא עצרה לחשוב על כך שלאורך זמן הספינה שלה עשויה לפתח ידידות עם דומות לה. שלה ולוויוואסיה עשויות להיות בנות ברית מעבר לשתיהן.
אופליה צחקקה את הצחקוק הגרוני ווהזנותי שלה. "ובכן, יש עוד שאלה אחת שעלייך לענות עליה".
אלתיאה נדה בראשה "שאלת אותי הרבה יותר
משלוש שאלות".
782
ספינת קסם
"איני חושבת כך", הכריזה אופליה ביהירות. "אני זוכרת רק ששאלתי מה שמך. השאר יצא בחופשיות. את שפכת את אשר על לבך, ילדה".
"ובכן, אולי עשיתי זאת. לא, רגע. אני זוכרת בבירור ששאלת מדוע לא באתי אל הספינות החיות לעזרה".
"זאת לא הייתה שאלה, זה היה רק מהלך בשיחה. אבל אפילו אם נחשיב את זה, את עדיין חייבת לי שאלה".
אלתיאה נטתה להיות נדיבה. "אז תשאלי".
אופליה חייכה, וניצוץ בוהק של שובבות הופיע בעיניה. לרגע היא נשכה את קצה לשונה בין שיניה הלבנות. אז שאלה במהירות, "מי הוא הגבר אפל העיניים שנותן לך חלומות כה... מעוררים?"
783
ספינת קסם
32
סופה
"הבה ננסה את זה", הציע וינטרו. הוא דחף את האזיק רחוק ככל שיכול היה במעלה רגלה הרזה.
הוא לקח פיסת סמרטוט ועטף אותה קלות סביב הקרסול הפצוע של הנערה. אז הוא החזיר את האזיק למקומו מעל ההחבושה״ "זה יותר טוב?"
היא לא דיברה. ברגע שהוא לקח את ידו, היא החלה לשפשף את קרסולה באזיק שוב.
"לא, לא", אמר בקול שקט. הוא נגע בקרסול שלה והיא הפסיקה. אבל היא לא דיברה והיא לא התבוננה בו. היא לא התבוננה בו אף פעם. עוד יום כזה, והיא תהיה נכה לתמיד. לא היו לו עשבים או שמנים, לא תרופות אמיתיות או תחבושות. כל מה שהיה לו הוא מי ים וסמרטוטים. והיא חרצה בהדרגה את הגידים שלה. נראה שהיא לא מסוגלת לעצור את עצמה ממשיכת האזיק.
"תוותר׳/ הציע קול מהאפלה בחמיצות. "היא מטורפת. היא לא יודעת מה היא עושה, והיא ממילא תמות לפני שנגיע לצ׳לסד. זה שאתה שוטף וחובש אותה רק יגרום לייסורים שלה להימשך זמן רב יותר. תעזוב אותה, אם זאת הדרך היחידה שלה לצאת מכאן".
784
ספינת קטם
וינטרו הרים את הנר שלו והתבונן באפלולית. הוא לא הצליח להחליט סי ריבר. בחלק הזה של הסיפון, הוא לא יכול היה אפילו לקום. העבדים שהיו כבולים שם היו סוגבלים עוד יותר. אבל חחקדהוחח של הוויוואפיה בעודה חוחבח את הים הכבד גרסה להם לנוע כל העת, בשר על עץ. הם הסבו את מבטיהם מאור הנר ח;הום שלו, ממצמצים כאילו הם מתבוננים בשהש. הוא התקדם בהמשך השורה, בניסיון להימנע ההזוחמח־ •וב העבדים היו שקטים ואדישים למעברו, כל בוnם מושקע בשרידה. הוא ראה אדם יושב-להחצה בשלשלאותיו, ממצמץ בעודו סנסה לפגוש את עיניו של וינטרו. "אני יכול לעזור ל!?" שאל בקול שקט.
"יש לך מפתח לדברים האלה?" שאל אותו אדם שעהד לצדו בסרקפטיות, בעוד אחר תבע, "איך זה שאתה יכול להסחובב?"
"כדי שאוכל לשהו• על חייכם", חחnמק וינטרו. הוא היה פחדן. הוא חשש שאם הם ידעו שהוא בנו של הקפטן, הם ינסו לח•וג אותו. "יש ל' רלי של סי ים וסמרטוטים, אם אתם רוצים לשטוף את עצמכם".
"תן לי את הסמרטוט", פקד עליו האיש הראשון בזעף. וינטרו טבל אותו במים והעביר לו אותו. וינטרו ציפה שהוא ינגב את פניו וידיו. נראה שעבדים רבים מאוד מתנחמים מהטקס הבסיסי של ניקיון. בהקום זאת הוא חסתוככ ככל יכולתו והניח את הסמרטוט על הכתף החשופה של גב• נרפה לצדו. "הנה לך, פיחיון-עככ“ושים׳׳, אס•, כמעט בצחוק. הוא ח•סיכ ב;ד'נוח נפ'nוח אדומה ונפוחה על כתפו של האיש. האיש לו חגיכ״
"פיתיון־-עכברושים חטיף נשיכה רצינית לפני כסה ל'לוח״ חפסחי את העכברוש וחלקנו בו. אבל הוא לא הרגיש ממש טוב מאז". עיניו פגשו בהבטו של וינטרו לרג;־ "אתה חושב שאתה יכול לגרום לכך שיוציאו אותו מכאן?" שאל בנימה הנומסח יותר. "אם הוא חייב להות בשלשלאות, לפחות שימות באור ובאוויר, על חoיפוו״״
"לילה ;בשיו", שמע וינטרו את עצמו אומ•. הילים מטופשות. "באהת?" שאל האיש בפליאח־ "ובכל זאת. האוויר הקריר".
"אשאל", אס• ועטת באי-נוחות, אבל הוא לא היה בטוח
785
ספינת קסם
שבאמת יעשה זאת. אנשי הצוות עזבו את וינטרו לנפשו. הוא אכל בנפרד מהם, הוא ישן בנפרד מהם. כמה מהאנשים שהכיר מוקדם יותר במסע נהגו להתבונן בו לעתים, תערובת של רחמים וגועל על פניהם למראה מה שהוא הפך להיות. המלחים החדשים יותר שנשכרו בג׳מאיליה התייחסו אליו כפי שהיו מתייחסים לכל עבד. אם הוא התקרב אליהם, הם התלוננו על הסירחון שלו ובעטו בו או דחפו אותו כדי שיתרחק. לא. ככל שיזכה לתשומת לב מעטה מאנשי הצוות, כך יהיו חייו פשוטים יותר. הוא החל לחשוב על הסיפון והחיבל כעל "בחוץ". כאן, "בפנים", היה עולמו החדש. זה היה מקום של ריחות חזקים, של שרשראות מכוסות בזוהמה ובני אנוש הלכודים בהן. הפעמים שבהן עלה לסיפון כדי למלא את הדלי שלו היו כמו מסעות לעולם זר. שם נעו אנשים בחופשיות, הם צעקו ולעתים צחקו, והרוח והגשם והשמש נגעו בפניהם ובזרועותיהם החשופות. דברים כאלה מעולם לא נראו לוינטרו מופלאים. הוא יכול היה להישאר מעל לסיפון. הוא יכול היה להחזיר את עצמו לשגרה כנער סיפון. אבל הוא לא עשה זאת. מאחר שהיה מתחת לסיפון, הוא לא יכול היה לשכוח או להתעלם ממה שהיה שם. אז בכל יום הוא קם כשהשמש שקעה, מילא את הדלי שלו ולקח את הסמרטוטים המכובסים שלו, וירד לסיפוני המטען של העבדים. הוא הציע להם את הנחמה המועטה של רחצה במי ים. מים מתוקים היו עדיפים בהרבה, אבל היה מעט מאוד מאלה. מי ים היו עדיפים על כלום. הוא ניקה פצעים שהם לא יכלו להגיע אליהם. הוא לא הגיע לכל עבד בכל יום. הם היו רבים מדי בשביל זה. אבל הוא עשה מה שהוא יכול, וכשהוא התכרבל לישון ביום, הוא ישן עמוקות.
הוא נגע ברגלו של האיש הנרפה. עורו היה חם. הוא לא יחזיק מעמד זמן רב.
"אתה מוכן להרטיב את זה, בבקשה?"
משהו בנימתו של האיש ובמבטא שלו היה מוכר. וינטרו הרהר בכך בעודו מרטיב את הסמרטוט בכמות הקטנה של מי ים שנותרה בדלי שלו. כבר לא ניתן היה להעמיד פנים שnסמ“סוס והמים נקיים. רק רטובים. האיש לקח אותו, וניגב את מצחו ופניו
786
ספינת קסם
של שכנו. הוא קיפל את הסמרטוט מחדש, וניגב את פניו וידיו. "תודה לך", אמר כשהחזיר את הסמרטוט.
רטט עבר בגבו כשוינטרו קלט את זה. "באת ממארו, נכון? ליד מנזר קלפיטון?"
האיש חייך חיוך מוזר, כאילו מילותיו של וינטרו חיממו אותו והכאיבו לו כאחד. "כן", אמר בקול שקט. "משם אני". בקול שקט יותר, הוא תיקן ל"משם הייתי, לפני שנשלחתי לג׳מאיליה".
"הייתי שם, בקלפיטון!" לחש וינטרו, אבל חש את המילים כצעקה. "גרתי במנזר, נועדתי להיות כוהן. עבדתי בפרדסים, לפעמים". והוא הרטיב את הסמרטוט והחזיר אותו לאיש.
"אה, הפרדסים". קולו של האיש נשמע מרוחק בעודו מנגב בעדינות את ידיו של חברו. "באביב, כשהעצים פרחו, הם היו כמו מזרקות של פרחים. לבנים וורודים, ותניתוח כמו ברכה".
"ניתן היה לשמוע את הדבורים, אבל זה היה כאילו העצים עצמם מזמזמים. אז, שבוע לאחר מכן כשתפרחים נשרו, הרצפה הייתה ורודה ולבנה מהם..."
"והעצים מכוסים בערפל ירוק כשהעלים הראשונים בקעו", לחש האיש השני. "סא יצילני", נאנק לפתע. "האם אתה שד שבא לענות אותי, או רוח שליח?"
"לא זה ולא זה", אמר וינטרו. הוא התבייש לפתע. "אני רק נער עם דלי של מים וסמרטוט".
"לא כוהן של סא?"
"לא עוד".
"הדרך לכהונה אולי מתעכבת, אבל מרגע שאדם עולה עליה, איש לא עוזב אותה". קולו של העבד נשמע כעת כקולו של מורה, ווינטרו ידע שהוא שומע כתבי קודש עתיקים.
"אבל נלקחתי מהכהונה".
"איש לא יכול להילקח, איש לא יכול לעזוב אותה. כל החיים מובילים לסא. כולם נקראים לבתונת".
כמה רגעים לאחר מכן, הבין וינטרו שהוא יושב מבלי לזוז באפלה ונושם. הנר כבה, והוא לא היה מודע לכך. מוחו עקב אחר מילותיו של האיש, חוקר, תוהה. כל האנשים נקראים לכהונה.
787
ספינת קסם
אפילו טורג, אפילו קייל הייבן? לא כל הקריאות נענו, לא כל הדלתות נפתחו.
הוא לא היה צריך לומר לאיש השני שהוא חזר. הוא היה מודע לו. "לך, כוהן סא", אמר האיש בקול שקט באפלה. "בצע את החסדים הקטנים שאתה יכול, בקש עבורנו נרמnי וכשתnיn לך הזדמנות לעשות עוד, סא ייתן לך את האומץ. אני יודע זאת". וינטרו חש את הסמרטוט נמסר חזרה לידו.
"גם אתה היית כוהן", שאל וינטרו בקול שקט.
"אני כוהן. כוהן שלא נופל שבי ל^רה פסולה. אף אדם לא נולד להיות עבד. זה, כך אני מאמין, הדבר שסא לעולם לא היה מרשה". הוא כחכח בגרונו ושאל בקול שקט, "האם אתה מאמין בכך?"
"כמובן".
בקול של קושר קשר, ציין האיש, "הם מביאים לנו מזון ומים רק פעם ביום. פרט לכך, ולך, אף אחד לא מתקרב אליהם. אם היה לי משהו מתכתי, הייתי יכול לעבוד על השר^א™ האלה. זה לא חייב להיות כלי שיחושו בחסרונו. כל דבר מתכתי שתוכל למצוא בכל רגע שבו לא צופים בך".
"אבל... גם אם השהר“ן מהשלשלאות שלך, מה תוכל לעשות, אדם אחד כנגד כה רבים?"
"אם אוכל לחתוך את השרשרת הארוכה, רבים מאתנו יוכלו לזוז".
"אבל מה תעשו?" שאל וינטרו בסוג של אימה.
"אני לא יודע. אני אבטח בסא. הוא הביא אותך אלי, לא?" נראה שהוא שומע את ההיסוס של הנער. "אל תחשוב על זה. אל תתכנן את זה. אל תדאג. סא ישים את ההזדמנות בדרכך, ואתה תראה אותה ותפעל". הוא עצר לרגע. "כל מה שאני מבקש הוא שתבקש שקלו יזכה למות עם הסיפון. אם העז"״
"אעז". שמע וינטרו את עצמו משיב. למרות האפלה והסירחון סביבו, הוא חש כאילו אור קטן הוצת בו שוב. הוא יעז. הוא יבקש. מה יוכלו לעשות לו על שביקש? שום דבר חמור יותר ממה שכבר עשו. האומץ שלו, חשב בפליאה. הוא מצא את האומץ שלו שוב.
788
ספינת קסם
הוא גישש אח• הדלי וחסמ“סוס שלו באפלח־ "אני חייב ללבת־ אבל אני אשוב".
"אני יודע", השיב האיש השני בקול שקט.
"אז. •צית לראות א™’?"
"משהו אינו ^•ה. משהו ממש אינו כשורה?"
"מה?" תבע גאנטרי ב;ייפות־ "שוב עניין הנחשים? נישיתי, וויוואס'ה. פא יודע שניסיתי לגרש אותם. אבל השלכת סלעים לעברם בבוקר לא עוזרת אם אני חייב להשליך גופות מעב• למעקה אח• הצהריים. אני לא יכול לגרום להם לעזוב. פשוט תיאלצי להתעלם סהם".
"הם לוחשים ל'", החוודחה באי-נוחות.
"הנחשים סרברים אתו?"
"לא, לא כולם. אבל הלבן", היא פנתה להחבונו בו ועיניה היו מעונות. "ללא סילים, ללא קול. הוא לוחש אלי, והוא דוחף אותי לעשות... דברים סתועבים".
גאנטרי חש דחף נורא לצחוק. דברים מתועבים שנאמרים ללא מילים. הוא עצר את עצמו. זה לא היה מצחיק, לא כאמח־ לפעמים נראה לו ששום רבר לא באמת היה מצחיק כל חייו.
"אין רב• שאני 'כול לעשות בקשר להם", אמר. "ניסיתי וניסיתי".
"אני יודעת. אני יודעת. אני חייבת להתמודד עם זה ככוnות עצמי. אעשה את זה. אבל הלילה זה לא הנחשיים, זה משהו אחר".
"הה?" שאל בסבלנות. היא הייתה הטורפת. הוא כסעט היה בטוח בכר. הטורפת, והוא עזר להביא אותה למצב הזה. לפעמים הוא חשב שהוא צריך פשוט לחת;לם ממנה כשהיא m^n, כאילו היא אחת העבדים שחחnננו בפניו בבקשת רחמים. בפעמים אn“וח הוא חשב שיש לו חובה להקשיב לקשקושים ולפחדים הלא מבוססים שלה. מכיוון שהה שהוא החל לכנות טירוף היה חופר ^מלת שלה לחת;לם החאוהללוח הכלואה בסיפוני המטען שלה. הוא עזר לשים את האומללות הזאת שבהוא התקין את השלשלאות, הוא הביא את העבדים, בידיו שלו
789
ספעת קסם
כבל גברים ונשים באפלה מתחת לסיפונים שעליהם צעד. הוא יכול היה להריח את סירחון הכליאה שלהם ולשמוע את זעקותיהם. אולי הוא זה שבאמת מטורף, שכן מפתח היה תלוי בחגורתו והוא לא עשה דבר.
"אני לא יודעת מה העניין. אבל זה משהו, משהו מסוכן". היא נשמעה כמו ילדה עם חום גבוה, שאכלסה את האפלה ביצורים מסוכנים. הייתה תחינה שלא בוטאה במילותיה. תגרום לזה להיעלם.
"זאת רק הסופה המתקרבת. כולנו חשים את זה, הים הולך וטבה. אבל את תסתדרי מצוין, את ספינה משובחת. מעט מזג אוויר רע לא יפריע לך", עודד אותה.
"לא. אקבל סופה בברכה, שתשטוף חלק מהסירחון. לא מפני הסופה אני חוששת".
"אני לא יודע מה לעשות למענך". הוא היסס, ואז שאל את השאלה הרגילה שלו. "את רוצה שאמצא את וינטרו ואביא אותו אלייך?"
"לא. לא, תותיר אותו במקומו". היא נשמעה כאילו דעתה מוסחת כשדיברה עליו, כאילו הנושא מכאיב לה והיא מעדיפה להימנע ממנו.
"טוב. אם תחשבי על משהו שאני יכול לעשות למענך, תודיעי לי". הוא והחל לפנות ממנה.
"גאנטרי!" קראה בחופזה. "גאנט־רי, חכה!"
"כן, מה העניין?"
"אמרתי לך לעבור לספינה אחרת. אתה זוכר את זה, נכון? שאמרתי לך לעבור לספינה אחרת".
"אני זוכר את זה", הבטיח לה בחוסר רצון. "אני זוכר את זה".
הוא שוב פנה ללכת, אבל דמות קטנה נעמדה מולו לפתע. הוא קפץ אחורה בהפתעה, מדכא דחף לצעוק. פעימת לב לאחר מכן הוא זיהה את וינטרו. הלילה גרם לו להיראות לא מוחשי בסמרטוטים המוכתמים שלו, כמעט כמו רוח רפאים. הנער היה רזה, פניו חיוורים כשל כל עבד פרט לכתובת הקעקע שצוירה על הלחי שלו. ריח סיפון העבדים נצמד אליו, כך שגאנטרי התרחק
790
ספינת קסם
ממנו. הוא לא נהנה לראות את וינטרו בכל זמן, ובמיוחד שלא באפלה, לבד. הנער עצמו הפך להאשמה עבורו, תזכורת חיה של כל הדברים שגאנטרי בחר להתעלם מהם. "מה אתה רוצה?" תבע בגסות, אבל הוא שמע בקולו סוג של זעקה.
הנער דיבר בפשטות. "אחד העבדים גוסס. הייתי רוצה להוציא אותו לסיפון".
"מה הטעם בכך, אם הוא ממילא גוסס?" הוא דיבר בגסות, כדי לא לדבר בייאוש.
"מה הטעם לא לעשות את זה?" שאל וינטרו בקול שקט. "ברגע שהוא ימות, ממילא תיאלץ להוציא אותו לסיפון כדי להיפטר מהגופה שלו. למה לא לעשות את זה עכשיו, ולפחות לתת לו למות במקום בו האוויר קריר ונקי?"
"נדן? לא נותר לך אף? לא נותר מקום בספינה הזאת שמריח נקי".
"לא לך, אולי. אבל הוא עשוי לנשום בקלות רבה יותר כאן למעלה".
"אני לא יכול פשוט לגרור עבד כאן לסיפון ולהותיר אותו. אין לי מי שישגיח עליו".
"אני אשגיח עליו", הציע וינטרו בנימה מדודה. "הוא לא מהווה איום לאיש. הקדחת שלו כה גבוהה שהוא פשוט ישכב שם עד שימות".
"קדחת?" שאל גאנטרי בחדות רבה יותר. "הוא אחד מפני המפה, אם כך?"
"לא. הוא בסיפון המטען הקדמי".
"מאיפה יש לו קדחת? הייתה קדחת רק בין פני המפה עד עכשיו". הוא דיבר בכעס, כאילו זאת אשמתו של וינטרו.
"עכברוש נשך אותו. האיש שכבול אליו חושב שזה מה שגרם לזה". וינטרו היסס. "אולי אנחנו צריכים להרחיק אותו מהאחרים, בכל מקרה".
גאנטרי נחש. "אתה מנצל את הפחדים שלי, כדי לגרום לי לעשות את מה שאתה רוצה".
וינטרו התבונן בו ב!ציבוהי "אתה יכול לומר לי סיבה אמיתית לכך שאנחנו לא צריכים להביא את האומלל לסיפון למות?"
ו 79
ספינת קסם
"אין לי אנשים שיסחבו אותו כרגע. הים כבד, סופה מתבשלת. אני רוצה שכל המשמרת שלי תהיה על הסיפון למקרה שאזדקק להם. אנחנו מתקרבים לערוץ בעייתי, וכשסופה פורצת כאן, צריך להיות מוכן".
"אם תיתן לי את המפתח, אעלה אותו לסיפון בעצמי".
"אתה לא יכול לסחוב אדם בוגר מהסיפון הקדמי בבורות עצמך".
"אבקש מעבד אחר לעזור לי".
"וינטרו..." החל גאנטרי בחוסר סבלנות.
"בבקשה", התערבה וויוואסיה בקול שקט. "בבקשה, תעלה את האיש לכאן".
גאנטרי לא ידע מדוע הוא לא רוצה לוותר. חסד קטן שהוא יכול להעניק, אבל הוא רצה לסרב. למה? בגלל שאם מעשה החסד הקטן הזה של רחמים לאדם גוסס היה הדבר הנכון לעשותו, אז... הוא דחק את המושבה ממוחו. הוא חובל הספינה הזאת, יש לו עבודה, והיא לנהל את הספינה כראות עינו של הקפטן. אין זה מקומו להחליט שכל זה לא צודק. אפילו אם הוא יעמוד בפני והמחשבה הזאת, אפילו אם יאמר בקול רם, ׳זה לא צודק!׳ מה יכול אדם אחד לעשות בקשר לזה?
"אמרת שאם יש משהו שאתה יכול לעשות בשבילי, שאומר לך", תומרה לו תספינת.
הוא נשא מבט לשמי הלילה, העטופים בעננים הנאספים. אם וויוואסיה תחליט להיות עקשנית, היא יכולה להכפיל את העבודה שלהם במשך הסופה הזאת. הוא לא רצה להרגיז אותה כרגע.
"אם הים יהיה סוער יותר, מים ישטפו את הסיפון", הזהיר את שניהם".
"אני לא חושב שזה ישנה לו", אמר וינטרו.
"סאר!" הכריז גאנטרי ברגש. "אני לא יכול לתת לך את המפתחות שלי, נער, וגם לא רשות להעלות עבד בריא לסיפון. בוא. אם אני חייב לעשות את זה כדי שהספינה תהיה מרוצה, אעשה את זה בעצמי. אבל הבה נעשה את זה במהירות ונסיים עם זה".
792
ספינת קסם
הוא החמ את קולו בצעקה. "קוספרי! חשג'n על ח;ניינים כאן, אני יורר לסטה. תקרא אם אתה צ•'! אותי!"
"כן, אדוני!"
"תוביל אותי לשם״, אה• לוינסדו בקשיחות. אם 'ש קדחת בסיפון הקדמי, אני סניח שכדא' שאראה בעצסי".
וינטרו לא אס• דבר בעורו סוביל אותו. לאחר שחכ'ע את בקשתו בפני גאנטי^־י, הוא לא יכול היה לחשוב על דבר נוטף לומר לאיש. הוא היה מורע ער כאב להבדלים כ'נ'חם כעת. גאנטר־י, יר ימינו של אביו והיועץ האסון עליו, היה רחוק ככל שניתן להיות מווינט״ץ, העבר והבן שהביא עליו n•פח״ כשעשה את דרכו לתו! הסיפון הקדס' הצפוף, הוא חש כאילו הוא מוביל ז• לתוך הסיוט הפרטי שלו.
גאנט•' נתן לו את המנורה לשאת. האור החזק שלה האי• חדכח יות• מאשר הנרות להם חחרגל וינס•ו. היא חגד'לח את סעגל האוסללות, חבה'רה את מידת הזוהסה וההשפלה. ועטת נשם נשימות •רורות. זה היה כישור שהוא למר. סאחוריו, הוא שסע את גאנט•' השתעל ספעם לפעם, ופעם אחת חשב שהחובל כסעט והקיא. הוא לא פנה לאחור. כחובל •אשון, סביר לחנ'n שגאנטרי לא נאלץ להרחיק לכת לתוך סיפוני הססעו לאn•ונה. הוא יכול היה לצוות על אנשים אחרים לעשות את זה. וינטרו פקפק בכך שאביו ירר מתחת לסיפון כלל מאז שהם עזבו את ג׳מאיליח״
כשהם התקרבו לאיש הגוסס, הם נאלצו לחחכופף. העברים היו כה דחוסים שם שהיה קשה שלא לדרוך ;ליחם״ הם זעו בחוס• הנוחה וסלסלו זה לזה לסראה חמנו•ח של גאנטרי. "הנה הוא", הכריז הנטרו ללא צו•!. לכוהן לצרו אמר, "זהו גאנטרי, חnובל. הוא נותן לי לקחת את חnכד של! למעלה".
העבד חבוחו התייעב, ממצמץ באור חסנו•ח של גאנסרי־ "חסדי פא ;לי!׳׳, ביר! אותו בשקט. "אני סא׳אד•".
גאנטרי לא אמר דבר בחגוכח להצגת האיש או לטענתו של העבר שהוא בוחן״ חnובל נראה, חשב ועטת, לא נינוח
793
ספינת קסם
מהמחשבה שהוא מוצג בפני עבד. הוא כרע ונגע בזהירות בבשרו החם של העבד. "קדחת", אמר, כאילו מישהו יכול היה לפקפק בזה. "הבה נוציא אותו מכאן לפני שהוא יפיץ אותה".
גאנטרי התכופף בזהירות והושיט יד לאחת היתדות הכבדות שהוכנסו בקרשים המרכזיים של הוויוואסיה. זה המקום שאליו חוברה השרשרת הארוכה. מלח אוויר הים והלחות המיוזעת של העבדים הדחוסים לא הועילו למנעול שחיבר את השרשרת ליתד. גאנטרי נאבק בו במשך זמן מה לפני שהמפתח הסתובב בנוקשות. הוא משך את המנעול עד שהוא נפתח. השרשרת נפלה לסיפון המזוהם. "תנתק אותו מהאחרים", פקד על וינטרו בגסות. "אז תחבר אותם מחדש ובוא נעלה אותו לסיפון. מהר. לא מוצאת חן בעיני הדרך שבה הוויוואסיה מגיבה לגלים nאלn״״
וינטרו הבין במהירות שגאנטרי לא רוצה לגעת בשרשרת המכוסה לכלוך שבין הטבעות על אזיקי הקרסול של כל עבד. צואה אנושית ודם יבש כבר לא הטרידו את וינטרו כל כך. הוא זחל במורד שורת העבדים, משקשק את השרשרת הארוכה דרך כל טבעת עד שהגיע לאיש הגוסס. הוא שחרר אותו.
"רגע אחד, לפני שתיקחו אותו", התחנן העבד הכוהן. הוא התכופף ונגע במצחו של חברו. "סא יברך אותך, מכשירו. תיקח אותך השלווה".
אז, מהיר כנחש, חטף סא׳אדר את המנורה שלו והשליך אותה. הכוח שלו היה פראי, והזריקה מדויקת. וינטרו ראה בבירור את עיניו של גאנטרי נפערות באימה כשמנורת המתכת הכבדה פגעה במצחו. ארובת ora?™ נשברה מעוצמת הפגיעה וגאנטרי נפל באנקה. המנורה נחתה לידו, מתגלגלת בעוד הספינה ^ודד^ שמן נשפך ממנה בשביל עקום. הלהבה לא כבהn״
"קח את המנורה!" נבח העבד על וינטרו בעודו חוטף את השרשרת מאחיזתו הרפויה. "מהר, לפני שתהיה דליקה!"
מניעת השרפה nייהn הדבר הדחוף ביותר לעשות, בכך לא היה לוינטרו ספק. אבל בעודו ממהר לעברה, הוא היה מודע לכך שעבדים זעים סביבו. הוא שמע את שקשוק המתכת בעוד השרשרת הארוכה נמשכה דרך טבעת אחר טבעת מאחוריו. הוא
794
ספינת קסם
חטף את המנורה, מיישר אותה ומרים אותה הרחק מהשמן שנשפך. הוא צעק כשחתך את רגלו על הזכוכית השבורה של המנורה, אבל צעקת הכאב הפכה לצעקת אימה כשראה אחד מהעבדים תמשורררים מצמיד ידיים חונקות לצווארו של גאנטרי מחוסר תתברת.
"לא!" צעק, אבל באותו רגע חבט העבד בראשו של החובל על היתד שאבטח את השרשרת. משהו בדרך שבה נחבטה גולגולתו של גאנטרי אמר לוינטרו שמאוחר מדי. החובל מת והעבדים שחררו את עצמם מהשרשרת ^•וכוז מהר ככל שיכלו למשוך את השרשרת דרך האזיקימ. "עבודה יפה, בחור", בירך אותו אחר העבדים בעוד וינטרו התבונן בגופתו של החובל. הוא צפה באותו עבד לוקח את המפתח מחגורתו של גאנטרי. הכול קרה כל כך מהר, והוא היה חלק ממה שקרה אבל לא יכול היה לומר איך הוא משתלב. והוא לא רצה חלק במותו של גאנטרי.
"הוא לא היה איש רע!" קרא לפתע. "לא היית צריך להרוג אותו!"
"שקט!" אמר סא׳אדר בחדות. "תזהיר את תאררימ לפני שנהיה מוכנים". הוא התבונן בגאנטרי. "אתה לא יכול לומר שהוא היה איש טוב, אם הוא תמך במה שקרה על סיפון והספינהז הזאת. ויש לעשות דברים אכזריים, כדי לבטל אכזריות גרועה יותר", אמר בקול שקט. זאת לא הייתה אמירה של סא שוינטרו שמע מימיו. מבט שב לעיניו של וינטרו. "תחש^ב על זה", ביקש ממנו. "האם היית מחזיר את השלשלאות שכבלו אותנו? אתה, עם כתובת קעקע משלך על פניך?"
הוא לא המתין לתשובה. וינטרו חש הקלה מלאת אשמה על כך, שכן לא הייתה לו תשובה לשאלה. אם בהחזרת השרשרת למקומה הוא יכול היה להציל את חייו של גאנטרי, האם הוא היה עושה את זה? אם בהחזרת השרשרת למקומה, הוא דן את כל האנשים האלה לחיי עבדות, האם הוא היה עושה את זה? לא היו תשובות לשאלות. הוא התבונן בפניו הדוממות של גאנטרי. הוא חשד שגם החובל לא ידע את התשובה לשאלות שכאלה.
הכוהן נע במהירות בסיפון המטען, משחרר שרשראות אחרות.
795
ספעתקסם
מלמול העבדים תמשורררימ נראה כחלק מתסיפת הגוברת מחוץ לספינה. "תבדוק את הכיסים של המנוול ותראו אם יש שם מפתח גם לאזיקים האלה", הציע מישהו בלחישה צרודה, אבל וינטרו לא זז. הוא לא היה מסוגל לזוז. הוא צפה בריחוק המום, בעוד שני עבדים חיפשו בבגדיו של החובל. גאנסרי לא נשא מפתח לאזיקים, אבל סכין תחגורת שלו ופריטים קטנים אחרים הוחרמו במהרה. עבד אחד ירק על הגופה בעודו עובר לידה. ווינטרו עדיין עמד, מנורה בידו,
העבד דיבר בקול שקט לאלה שהקיפו אותו. "אנחנו רחוקים מאוד מלהיות חופשיים, אבל אנחנו יכולים להגיע לזה אם נהיה חכמים. בלי רעש. תהיו בשקט. אנחנו צריכים לשחרר כמה מאתנו שנוכל לפני שמישהו על הסיפון ידע. אנחנו רבים מהם, אבל השלשלאות ומצב גופינו יפגעו בנו. מצד שני, הסופה עשויה להיות לצדנו. היא עשויה להעסיק את כולם עד שיהיה מאוחר מדי עבורם".
הכוהן התבונן בווינטרו, יתחיוך שלו היה קשה. "בוא, נער, ותביא את תמנורת. ממתינה לנו עבודתו של סא". לאררימ אמר בקול שקט, "עלינו לעזוב אתכם עכשיו, באפלה, בעודנו הולכים לשררר את תאררימ. תהיו סבלניים. תהיו אמיצים. תתפללו. וזכרו שאם תפעלו מהר מדי, תגזרו את גורל כולנו, ועבודתו של הנער האמיץ הזה תהיה לשווא". לוינטרו אמר, "תוביל. סיפון אחר סיפון, עלינו לשחרר את כולם, ואז להפתיע את הצוות. זה הסיכוי והיחיד שיש לנו".
וינטרו הוביל אותו, נטול תחושה. מעליו, שמע את הנקישות הראשונות של גשם חזק שירד על סיפוניה של יוייואסית. בפנים ונחויו, תסופת שנבנתה זה זמן רב השתלטה על הספינה.
"מזג האוויר לא מעניין אותי. אני רוצה את תספינת".
"כן, אדוני". סורקור שאף כאילו הוא עומד להמשיך לדבר, אבל שינה את דעתו.
"נצא אחריה", המשיך קניט. הוא עמד באמצע הספינה והשקיף על המים, אוחז במעקה בשתי ידיו כמו איש יבשה. לפניהם, גופה
796
טפעת קטם
הכסוף של חספינח חnיה נצץ בעודה חותכת את הגלים העולים, ונראה כמזמין אותו דרך הלילה. הוא דיבר סבלי להסב את מבטו המנה. "יש לי חnושח בקש• לזה. אני חושב שהיא •ק ממתינה לנו שניקח אותה".
החרטום של חמ“ייטח שקע לתוך גל. רסס הים עף לפתע, והרטיב את כולם. מטח המים הקפואים כמעט היה נעים על גופו חמnוהם יתר על המידה, אבל אפילו חחתזח הזאת כמעט והספיקה לגרום לו לאבד שיווי השקל. הוא הצליח להיאחז בהקומו ולהישאר עומד. הספינה שקעה לאחר שעברה את שיא חגובח של הגל, וקניט נאלץ להתאמץ שלא ליפול. הקב שלו נפל לסיפון ונשטף ממנו כשהגל הבא נשטף מבעד לפתחי הרקת הסים. הוא בקושי הצליח להישא• עומד על ידי אnיזח במעקה הספינה. "לעזאזל, סורקור, תוריד מפרשים!" שאג כדי לכסות על בושתו.
הוא פקפק בכך שהאיש שהע אותו. סורקו“ כבר עזב את מקוסו לצדו וצעק פקודות למלחים בדרכו ™•ה לחגח״
״תן ל' לקחת אותך חזרה לתא", אמרה הזונה חנוכnח תהיד מעב• לכתפו. הוא עמד לומר לה לעשות את זה. עכשיו, כמובן, הוא לא יכול היה לעשות זאת. הוא ייאלץ לההתין עד שהיא תאמין שזה רעיון שלו, או עד שהוא יוכל לחשוב על שיבה טובה לכך שהוא צריך ללכת לשם. לעזאזל אתה! הרגל חכ“יאח שלו החלה להתעייף, והחולה פשוט חייחח תלויה שם, משקולת חמה ובכרח של כאב.
"תביאי את המקל שלי", פקד עליה. הוא נהנה לצפות בה רודפת אחריו על הסיפון שטוף חגל'ם־ באותה העת, הוא ראה שכחnלט היו לה כב• •גלי ים כעת. לא היה דב• מגושם בה. אם הייתה גב•, הוא היה אומר שיש לה פוטנציאל להיות מלח טוב.
בשינוי פתאומי ההסוג שכה אפיין את החלק הזה של הים, סופת הגשם הכתה בחם־ מפלי גשם ירדו על השמנה, בעוד שנראה שכיוון הרוח משתנה כמעט ללא הפסקה. הוא שמע את הפקודות שסורקור צעק לצוות הסיפון. מה שנראה שתחיח סופה קטנה ופשוטה, החל להפוך למשהו אחר לגס•'. תמיד יש זרם
797
ספינת קסם
בתעלת האוזר, ובגאויות מסוימות יכול היה להיות קשה לעבור בה, אבל כעת הצטרפה רוח הסופה לזרם הזה ושלחה איתמ למרוץ. הספינה החיה נמלטה לפניהם. הוא צפה בה, מצפה שתוריד מפרש. סורקור הורה למלרימ שלהם לקפל את המפרשים. הסופה והזרם דחפו אותם מהר מספיק מבלי לתת לרוחות הבוגדניות משהו נוסף לדחוף. במרחק קטן לפניהם היה האי העקום. ממזרח לאי היה המעבר הטוב יותר. הספינה החיה ודאי תפליג בו. הם ייאלצו להפליג ממערב לאי. הם ישתמשו בסופה ובזרם כאחד להפליג מהר יותר מתספינת החיה ולהמתין לה. זה יהיה מסובך, זה בטוח. הוא לא היה בטוח שהם יצליחו. טוב, הוא פקפק בכך שנותר לו זמן רב לחיות ממילא. עדיף שימות על הסיפון שלו אם הוא לא יכול לעשות זאת על סיפונה של ספינה חיה.
סורקור לקח את ההגה בעצמו. קניט ראה זאת בדרך שנראה לפתע שהמרייטה מקבלת את קריאת התיגר של כל גל בעליצות. הוא מצמץ בעיניו בגשם השוטף וניסה למצוא את מטרתם שוב. במשך שלושה גלים הוא לא הצליח לראות אותה. אז איתר את הספינה החיה באותו הרגע שבו שמע את הצרחה תמרורקת שלה.
היא הגיבה רע לספינה, ומפרשיה הלא מקופלים דחפו אותה באופן מחר לעומת כל גל. בעוד קניט צפה באימה, היא החליקה במורד לועו של גל, נעלמה, ורגע לאחר מכן שכשכה שוב למעלה. עיניו המאומצות הצליחו לראות אנשים רצים על סיפוניה המוארים באור עמום, אנשים רבים, אבל לא נראה שמישהו עושה משהו להציל אותה. הוא נאנק בייאוש. להתקרב כל כך ללכוד ספינה חיה, רק כדי לראות אותה טובעת לנגד עיניו בגלל חוסר היכולת של הצוות שלה - זה היה מריר מכדי שיוכל לשאת זאת.
"סורקור!" צעק דרך מפץ הסופה. הוא לא יוכל לחכות עד שהם יעקפו אותה. במצב הנוכחי שלה, היא תמצא את עצמה על הסלעים. "סורקור! תשיג אותה ותכין קבוצה של ימאים טונימ שיעלו עליה". הגשם והרוח חטפו את המילים מפיו. הוא ניסה לעשות את דרכו לעבר הירכתיים, נאחז במעקה וקופץ על רגלו
798
ספינת קסם
הבריאה. כל תנועה מרעידה גרמה לו לחוש כאילו טבל את הגדם שלו בשמן רותח. לפתע הוא רעד גם מקור. הגלים היו גבוהים יותר. כשכל גל נשבר, הוא ראה את מי המלח ניתזים לעברו ולא יכול היה לעשות דבר חוץ מלאחוז במעקה חזק יותר. לבסוף משך אחד מהגלים את רגלו הבריאה מתחת לו. במשך רגע אינסופי הוא נאחז בייאוש, בעוד המים שוטפים את גופו ויוצאים שוב מפתחי הניקוז. אז אחזה בו אטה, מחזיקה בו בחוסר זהירות מבלי להקדיש כל מחשבה לרגלו הפצועה. היא כרכה אחת מזרועותיו סביב כתפיה והרימה אותו, אוחזת בו סביב החזה.
"תן לי לקחת אותך פנימה!" התחננה בפניו.
"לא! תעזרי לי להגיע לגלגל. אני אקח את ההגה. אני רוצה שסורקור יוביל את העולים לספינה בעצמו".
"אתה לא יכול לעלות לסיפונה של ספינה אחרת במזג האוויר הזה!"
"פשוט תיקחי אותי לכיוון
"קניט, אתה לא צריך אפילו להיות על הסיפון הלילה. אני חשה את החום שלך. אתה בוער. בבקשה!"
הזעם שלו היה מידי. "האם את מבטלת אותי לחלוטין כגבר? הספינה החיה שלי נמצאת שם, לכידתה קרובה, ואת רוצה שאלך ואשכב בתא שלי כמו נכה? לעזאזל אתך, אישה! או שתעזרי לי להגיע להגה, או שתסורי מדרכי".
היא עזרה לו, מסע סיוטי לאורך סיפון שנע מזעם הספינה. היא משכה אותו במעלה הסולם הקטן כאילו הוא שק תפוחי אדמה. היה כעס בכוחה, וכשהגדם שלו הכה בשלב בסולם, וכמעט והמם אותו מכאב, היא לא התנצלה. בראש הסולם היא משכה את זרועו כאילו היא סדין, עד שכרכה אותה סביב כתפיה. אז היא קמה מתחת למשקלו וגררה אותו להגה. סורקור לא האמין, ניער מים מעיניו ובהה בקפטן שלו.
"אני אקח את ההגה. הספינה החיה שלנו בצרה. תכין צוות עלייה לספינה, מספר שווה של מלחים ופושטים. נאלץ להגיע אליה מהר, לפני שהיא תיכנס עמוק יותר לתוך תעלת האוזר".
הרחק לפניהם, הם ראו שוב את nספ!נn החיה כשהים הרים
799
ספינת קסם
אותה גמה. היא חפליגח כמו ספינה נטושה כעת, והרוח והגלים דחפו אותה כרצונם. הרוח הביאה את צרחת הייאוש שלה לאוזניהם כשצללה אל תעלת סיס.
פניה היו מועדות אל ח;רוץ מהערב לאי ח;קום־
שורקור נר בראשו. הוא נאלץ לצעוק כדי לחישה; סעבר לסופה. "לא נוכל להשיג אותה באופן שבו היא שטה. וגם אם היה לנו די צוות לכך, לא נוכל לעלות על סיפונה בסופה חזאח־ תוותר עליה, אדוני! תהיה אחרת. תן לזאת ללכת לגו•לח"״
"אני גורלה!" שאג עליו קניט כחשוכח־ כעס עצום גאה בו. כל העולם וכל 'ושביו עמדו בדרכו להשגת מט“תו. "אני אקח את ההגה. אני הכיר את חת;לה הזאת, לקחתי אותנו בה בעבר. אתה תעבוד עם הצוות ותרים העט הפרש כדי שנוכל לחשינ אותח־ תעזור לי רק להשיג אותה ואז תנסה לדחוף אותה לשרטונים. ואם לא יהיה דבר שניתן לעשות אז, אוותר עליה!"
הם שמעו אותה צועקת שוב, צרחת ייאוש ארוכה, הצמררת והפחידח־ הצליל נותר באוויר זמן •ב. "אוה", אה״ה אטה לפתע ברעדה כשהצליל גווע לבסוף. "שמישהו יציל אותח"־ המילים היו כמעט תפילה. היא החכוננה מאדם אחד לשני. הגשם חרסיב את שערה והצהיד אותו לנולגלתה־ ההים זרמו כהו דמעות במורד פניח־ "אני חזקה הספיק כדי לאחוז בהגה", חכ“יזה־ "אם קניט יעמוד האחורי וידרי! את 'ד', נוכל לשמו• את ההרייטה בססלול".
"הוסכם", השיב סורקור באופן כה מהיר שקניט הבין מיד שזאת הייתה חתננדוחו חאמיחיח של האיש כל העת. הוא לא חשב שקניט מסוגל לעמוד על •גל אחת ולהתמודד עם ההגה של חoפינח״
בחופר רצון הודה שפורקו• כנראה צודק. "בדיוק", אמר, כאילו זאת הייתה כוונתו כל ה;ת־ סורקו• פינה להם מקום. זאת הייתה ה;ב•ה מסורבלת, אבל אטה הניחה לבסוף את יריה על חחגח. קניט עמד מאnוריח־ הוא הניח יר אחת על הגלגל לעזור לה, ואחז בה בזרועו חשנייח כדי שלא לאבד את שיווי משקלו. הוא חש את המתח שבה, אבל היה הודע גם לחתרנשוח חאצו“ח בה. במשך
800
ספינת קסם
רגע, זה היה כאילו שכשהוא אחז באטה הוא חיבק את הספינה עצמה.
"תאמר לי מוה לעשות!" קראה מעבר לכתפה.
"פשוט תדאגי שההגה יהיה יציב", אמר לה. "אומר לך כשתצטרכי לעשות משהו אחר". עיניו עקבו אחר הספינה החיה הכסופה בעודה נמלטת בפני הרוח.
הוא הצמיד אותה אליו, ומשקלו על גבה לא היה עומס, כי אם מחסה מתרור והגשם. זרועו הימנית עטפה אותה, ידו אחזה בכתפה השמאלית. ועדיין, היא הייתה מבוהלת. מדוע אמרה שהיא תעשה את זה? אטה אחזה נרישורי הגלגל של הספינה בחוזקה, ב^קה כזאת שפרקי אצבעותיה החלו לכאוב. זרועותיה היו נוקשות כנגד כל תנועה פתאומית שהספינה עלולה לעשות. סביבה היו רק אפלה וגשם חזק ורוח מהירה ומים. מקדימה היא ראתה תנוקימ של מים כסופימ-לבנימ כשגלים התנפצו בסלעים מכוסי חזזית. היא לא ידעה מה היא עושה. היא עלולה להוביל את הספינה היישר לתוך סלע ולא לדעת זאת עד שהם יפגעו בו. היא עלולה להרוג את כולם, כל אדם על הסיפון.
אז דיבר קולו של קניט בשקט ליד אוזנה השמאלית. למרות הסופה, הוא לא צעק. קולו השקט היה חזק במעט מלחישה. "זה קל, באמת. תרימי את עינייך, תתבונני קדימה. עכשיו תחושי את הספינה דרך הגלגל. הנה. שחררי את ידייך. לא תוכלי להגיב אם תחנקי כך את העץ. הנה. עכשיו את יכולה לחוש אותה. היא מדברת אלייך, הלא כך? מי זה, היא תוהה, מי זה המגע הקל החדש הזה בהגה? אז תשמרי על יצינותת ותרגיעי אותה. עכשיו, עכשיו, תניעי אותה מעט בקלות, רק קצת, לא יותר מדי, ותחזיקי אותה יציבה שם".
הוא דיבר בקול המאהב שלו, קטן וקצר נשימה, חמים ומעודד. היא מעולם לא חשה קרובה אליו יותר מעכשיו, חולקת את אהבתו לספינה דרך הסופה. היא מעולם לא חשה חזקה יותר, כשאחות בחישורי העץ של הגלגל ושמרה על החרטום של המרייטה בגלים. ממעל, היא יכלה לשמוע את סורקור צועק
801
ספינת קסם
למלחים שלו. הם קיפלו כמה מפרשים חלקית, בתבנית שהיא לא הבינה, אבל כעת מצאה את עצמה נחושה להבין. שכן היא מסוגלת להבין והיא יכולה לעשות את זה. זה מה שזרועו של קניט סביבה, משקלו על גבה וקולו השקט באוזנה אמרו לה. היא מצמצה כנגד הגשם החזק. לפתע הקור והרטיבות היו רק חלק מזה. לא נעימים, לא, אבל לא משהו שיש לחשוש ממנו או להימנע ממנו. הם, כמו הרוח, היו חלק מחייה. חיים שנשאו אותה קדימה במהירות כפי שהזרם נשא את הספינה, מעצבים אותה בכל יום לאדם אחר. אדם שהיא יכלה לכבד.
"למה זה לא יכול להיות כך ^1?" שאלה אותו בשלב מסוים. הוא העמיד פני מופתע ושאל בקול חזק יותר, "מה? את מעדיפה את הסופה שסוחפת אותנו לעבר הסלעים הארורים על הפלגה קלה במים שלווים?"
היא צחקה בקול, מחובקת על ידו ועל ידי הסופה ועל ידי החיים החדשים שבהם הוא שיקע אותה. "קניט, אתה הסופה", אמרה לו. בקול שקט יותר הוסיפה לעצמה, "ואני מעדיפה את עצמי כפי שאני כשאני רצה בפני “וחותיך".
802
ספינת קסם
33
יום הדין
יש, ידע וינטרו, דתות מסוימות שלימדו על מקומות שבהם שדים מושלים ויש להם את הכוח לענות בני אנוש לנצח. הספינה, שנלכדה ברוח ובגשם, מאוכלסת ביצורים בעלי שתי רגליים שצרחו ונאבקו זה בזה, נראתה כשאול כזאת. כתבי סא לא הכילו אמונה במקום כזה. וינטרו האמין שבני אנוש יוצרים את העינויים שלהם, לא האב המיטיב של הכול, שרק התבונן בדברים כאלה ביגון. בלילה הזה בספינה הזאת, הוא הבין במלואה את האמת בתורתו של סא. שכן הנה הם, כולם בני אנוש, כל אחד מהם ברייה של סא. אבל לא הרוח המייללת ולא הגשם הדוקר רצו בספינה והקיזו דם וקרעו חיים מגופות. לא. רק בני האנוש על הסיפון עשו את זה, ורק זה לזה. זה לא מעשה ידיו של סא. אין דבר מסא בתופת הזה.
מהרגע שבו סא׳אדר השליך את המנורה שלו על גאנטרי, הדברים יצאו משליטתו של וינטרו. הוא לא החל את הטבח הזה. הקטל הזה לא היה מעשה ידיו. הוא לא זכר אפילו שהחליט משהו, רק שבא בעקבותיו של סא׳אדר ועזר לו לשחרר עבדים כבולים. זה היה הדבר הנכון לעשות. נכון יותר מאשר לנסות להזהיר את אביו ואת חבריו לצוות? אל תשאל את השאלה
803
ספעת קסם
הזאת, אל תיתן לשאלה להתקיים. המיתות האלה לא היו באשסתו. שוב ושוב, אס• ועטת את זה לעצסו. לא אשמתו. מה 'כול נע• אחד ל;שוח כרי לעצור את שיטפון השנאה הזה סרגע שהשתחרר מהסכר? הוא היה •ק עלה שנלכר ברוח סערה.
הוא חחח האם גאנט•' שותף לתחושתו.
הוא וסא׳אדר שחררו את פני הספה, עסוק בסיפון המטען העמוק ביוחד של הוויוואסיה, כששמעו את חצ;קות סלסעלה. בחפזונם להצטרף לקרב, פני המפה ממש דרסו אותו. סא׳אדר הוביל אותם עם חסנו•ח. ועטת נותר מאחור באפלה המוnלסח, מבוהל ומבולבל. כעת הוא גישש ר•! סיפוני הססעו הסזוהמים, מטפס על גופותיהם של עברים שהיו חלשים או סבוהלים סכד' להצטרף אחרים עמדו בבלבול, קוראים זה לזה,
לרעת סה קורה. הוא נדחק ררכם ומצא את ררכו בגישוש סעבר להם, ועדיין לא הצליח לסצוא את המעב• לפתח. הוא סכי• כל סנטיסטר של הטפטה הזאת, אס• לעצסו, אבל לפתע הפכה הווטואסיה לסבו! שחור של מוות וצחנה ואנשים סכוחלים־ על הסיפון סעליו שמע רגליים רצות, וקריאות של כעס ופחד. וגם צרחות של מוות.
אז נשמעה צרחה אחרת, צרחה שהדהדה בסיפון המטען ו;ו•דח צרחות אימה דומות בקרב ח;בד'ם. "וויוואסיה", התנשף לעצמו, ואז, "וויוואפיה!" קרא לה, מתפלל שהיא יבולח לשמוע אותו, ושהיא יודעת שהוא בא אליה. ידיו המגששות מצאו לבסוף את הסולם והוא השלי! את עצסו עליו.
כשיצא אל הסיפון לתוך גשם חזק הוא סער על הגופה ח•אשונה של איש צוות. סיילד היה לכוד בצוהר סגור לסnצח־ באפלה הוא לא הצליח לראות כיצד הוא מת, •ק שהוא מת. הוא כ— לצדו, שומע את קולות הקרב במקומות אחרים בספינה, אבל ססוגל להבין במלואו רק את המוות חזח. החזה של מיילד עדיין היה חם. הגשם הסציף ורסס המים כב• ציננו את ידיו ופניו, אבל גופו וית• על החום שלו כאסיוח רבה יות•.
מתו כעת, עברים ואנשי צוות. וויוואטיה חיה את כל זה, נזכ• לפח;. היא חשה את הכול, ולבר.
804
ספינת קסם
וינטרו היה על רגליו ומעד לעברה עוד לפני שידע מה הוא עושה. בסיפון העליון, כמה מאנשי הצוות ישנו במחסי בד מאולתרים. הרוח והגשם היו עדיפים על הסירחון הקשה בסיפונים האחרים. שלשלאות אזיקים היו כעת לכלי נשק. וינטרו התחמק מבעד ללוחמים המטורפים מדם, וצעק, "לא! לא! אתם תיינים להפסיק את זה, הספינה לא מסוגלת לשרוד את זה! אתם חייבים להפסיק!" איש לא הקשיב לו. היו אנשים על הסיפון, חלקם מתפתלים וחלקם דוממים. הוא קפץ מעליהם. הוא לא יכול היה לעשות עבורם דבר. האדם היחיד שהוא אולי יכול היה לעזור לו הוא הספינה, שצרחה כעת את שמו לתוך הלילה. וינטרו מעד על מה שאולי הייתה גופה. הוא קם על רגליו במאמץ, התחמק מאדם שניסה לאחוז בו, וגישש קדימה דרך הגשם ואפלת והלילה עד שידיו מצאו את הסולם לסיפון הקדמי.
"וויוואסיה!" קרא, קולו דבר דק ועלוב נסופת הגוברת. אבל היא עדיין שמעה אותו.
"וינטרו! וינטרו!" זעקה ללא מחשבה, צועקת את שמו כפי שילדה רדופת סיוטים קוראת לאמה. הוא טיפס לסיפון הקדמי, אבל נהדף לאחור בעוד הוויוואסיה חופרת בפראות דרך הים. לרגע, כל מה שיכול היה לעשות, הוא להיאחז בשלב הסולם ולהתאמץ לנשום. ברגע הבא בין גלים, הוא עלה ורץ קדימה בטיפשות. ידיו אחזו במעקה הקדמי. הוא לא יכול היה לחוש אותה, הוא ראה אותה רק כצל לפניו. "ויייואסית!" קרא לה.
לרגע היא לא ענתה. הוא אחז במעקה בטח והושיט יד לעברה בכל כוחו. כמו ידיים חמות הנאדות בלילה קר, המודעות שלה הצטרפה לשלו באסירות תודה. אז זרמו גם האימה וההלם שלו לתוך מוחו.
"הם הרגו את קומפרי! אין אף אחד מאחורי ההגה!"
הפסלון והנער צללו לתוך מי מלח קרים. סיפון עץ הקוסמים החליק מתחת לידיו המתאמצות. באפלה הוא חלק את הידע והייאוש שלה בעודו לוחם לשרוד בעצמו. והוא חש את המוות הנרחב בכל חלקיה, וידע גם את חוסר השליטה שהיא חשה כשרירות תסופת דחפו אותה קדימה אל תוך הגלים המתנשאים.
805
ספינת קסם
אנשי הצוות שלה גורשו מתפקידיהם. בסיפון nארוןי התבצרו כמה שלחמו על חייהם. אחרים גססו באטיות על הסיפונים שאותם איישו. בעוד חיים נכבו, זה היה כאילו וויוואסיה מאבדת חלקים מעצמה. הוא מעולם לא חש בעבר כמה עצומים המים וכמה קטנה הספינה ששימרה את חייו. כשגלי הסערה זרמו מהסיפונים שלה, הוא הצליח לקום. "מה עלי לעשות?" תבע ממנה.
"לך לגלגל!" קראה לו דרך הרוח. "השהלס על ההגה". היא הרימה את קולה בשאגה פתאומית. "תאמר להם להפסיק להרוג אחד את השני, או שכולם ימותו. כולם, אני נשבעת!"
הוא פנה חזרה לעבר הסיפון האמצעי של הספינה, ולאחר ששאף אוויר ככל שיכול, צעק לאנשים שנאבקו שם. "שמעתם אותה. היא תהרוג את כולנו אם לא תפסיקו להילחם עכשיו! תפסיקו להלחם. תאיישו את המפרשים שלה, אלה מכם שיודעים איך, או שאף אחד מאתנו לא ישרוד את הלילה הזה! ותנו לי לעבור להגה!"
הם שקעו שוב לתוך גל. חומת המים פגעה בו מאחור, והוא עף אתה לפתע, לא סיפון, לא חיבל, רק המים ששקעו בכניעות בפני ידיו המגששות. הוא עצמו עשוי להיות מעבר למעקה מבלי לדעת זאת. הוא פתח את פיו לצעוק ובלע במקום זאת מי מלח. ברגע הבא המים הטיחו אותו במעקה השמאלי. הוא אחז בו והחזיק, למרות מיטב מאמציהם של המים לשאת אותו מעבר למעקה. לצדו היה עבד שלא היה לו מזל. הוא פגע במעקה, התנודד, ואז נפל מעבר למעקה.
המים התנקזו מפתחי ההרקה. על הסיפון, אנשים נופפו ידיים ורגליים כמו דגים על היבשה, נחנקים ויורקים מי ים. ברגע שיכול היה, וינטרו שב לעמוד ונאבק להתקדם לירכתיים. כמו חרק, חשב, בשלולית, נאבק ללא מחשבה רק בגלל שדברים חיים תמיד ניסו להישאר בחיים. רוב האחרים שנותרו על הסיפון בבירור לא היו מלחים על פי הדרך שבה השליכו את עצמם על מעקה וחבלים ונאחזו בכוח. נראה שהם המומים באותה המידה על ידי הגל השוטף הבא. מפתח לאזיקים נמצא כנראה, שכן חלקם היו
806
ספינת קסם
חופשיים לחלוטין משלשלאות, בעוד אחרים עדיין עטו את שלשלאותיהם באותה הטבעיות כמו שלבשו את רולצוהיnבי פנים נוספות התבוננו בפחד מהצהרים הפתוחים, וצעקו עצות ושאלות לקבוצות שעל הסיפון. עם מעברו של כל גל עצום, הם התכופפו חזרה כדי שלא להישטף, אבל נראה שלא אכפת להם כמה מים חודרים אל תוך הספינה. גופות של עבדים ואנשי צוות נשטפו לכאן ולכאן בסיפון המרכזי בעוד הספינה מתבוססת. הוא בהה בהם בחוסר אמון. האם הם לחמו למען החרות שלהם רק כדי למות בטביעה? האם הם הרגו את כל אנשי הצוות לשווא?
הוא שמע לפתע את קולו המורם של סא׳אדר. "הנה הוא, הנה הבחור שלנו. נער, וינטרו, בוא הנה! הם סגרו את עצמם שם. יש דרך להוציא את העכברושים החוצה?" הוא עמד בראש חבורת פני מפה שיכורי ניצחון מחוץ לדלת מגורי הקצינים בסיפון האחורי. למרות הסופה והספינה המתנודדת, הם עדיין היו נחושים להמשיך בהרג שלהם.
"הסופה הזאת תטביע אותנו אם אני לא אגיע להגה!" צעק עליהם. הוא שאב את קולו ממקום עמוק בתוכו וניסה להישמע מצווה, כמו גבר. "תפסיקו את ההרג, או שהים יסיים אותו בשביל כולנו! תנו לאנשי הצוות לצאת ולאייש את nספ!נn כמיטב יכולתם, אני מתחנן בפניכם. מים נוספים נכנסים לתוך הספינה עם כל גל!" הוא אחז בצד הסולם של הסיפון nארוןי בעוד גל נוסף הכה. הוא צפה באימה בעודו נשפך לתוך nצn“!ם nפתוריב כמו בירה הנשפכת בספל. "תסגרו את הצהרים nאלn!" שאג עליהם. "ותציבו אנשים על המשאבות, או שכל מי שחולה או מתחבא למטה יטבע עוד לפני כל השא“!" הוא התבונן למעלה. "אנחנו צריכים לקפל את המפרשים האלה, לתת לרוח פחות בד לדחוף!"
"אני לא עולה לשם", הכריז עבד אחר בקול. "לא nשהח““הי מהשלשלאות רק כדי להרוג את עצמי בדרך אחרת!"
"אז תמות כשכולנו נטבע!" השיב לו וינטרו בצעקה. קולו נשבר במילים. כמה מהעבדים עשו ניסיון לא רציני לסגור את הצהרים, אבל אף אחד מהם לא היה מוכן לשחרר את הסיפונים המאובטחים שלהם בשביל זה.
807
ספינת קסם
"סלעים!" צרחה וויוואסיה. "סלעים! וינטרו, ההגה, ההגה!"
"תשחרר את אנשי הצוות. תבטיח להם את חייהם אם הם יצילו את חייכם!" שאג על סא׳אדר. אז טיפס בסולם נמהירות.
קומפרי מת מאחורי ההגה, הוכה מאחור. מי שהרג אותו הותיר אותו במקום שבו נפל, ידיו מסובכות למחצה נחישורימ. רק משקל גופו מנע מההגה להתנודד ימינה ושמאלה עם כל תנועה של הים. "אני מצטער, אני כל כך נצטער", ברבר וינטרו התנצלויות בעודו מושך את הגוף הגבוה מעמדתו האחרונה. הוא נעמד מאחורי ההגה ואחז בו, עוצר את הסיבובים תאקראיימ שלו במשיכה. הוא שאף עמוק ככל שריאותיו יכלו להכיל. "תאמרי ל י מה לעשות!" שאג, והתפלל שקולו יישמע לכל אורך הספינה בסופה.
"חזק ימינה!” הגיעה אליו צעקתה של וויוואסיה. קולה לא הגיע אליו רק דרך הרוח, כי אם נראה שהוא רוטט לתוכו דרך ידיו. חישורי הגה הספינה, הבין, עשויים מעץ קוסמים. הוא הניח את ידיו עליו באופן מלא יותר. הוא לא היה בטוח האם הוא חוטא או לא, והושיט יד לא לסא, כי אם לאחדות עם הספינה. הוא נטש את הפחד שלו מלאבד את עצמו בתוכה.
"ביציבות", לחש לה, וחש זינוק כמעט מטורף בעוצמתו ^1n. עם תחיבור בא הפחד שלה, אבל גם האומץ שלה. הוא חש את מודעותה לסופה ולזרם. גוף עץ תקוסמימ שלה הפך לעצמי הגדול יותר שלו.
הגלגל נבנה מתוך ההנחה שגבר מבוגר ושרירי יאחז בו. הוא צפה איך מנווטים את הספינה, ואף ניסה לעשות זאת פעם או פעמיים במזג אוויר נעים, אבל מעולם לא בסופה כזאת, ומעולם לא מבלי שהיה אדם מאחוריו שתורת לו ואחז בגלגל אם נראה שהוא יצא משליטתו. וינטרו השקיע את כל משקל גופו הדק בסיבוב ההגה. הוא חש כל נקודה שהשיג כניצחון קטן אבל תהה האם הספינה תענה להגה בזמן. נראה לו שהם פגעו בגל הבא באופן ישיר יותר. חותכים דרכו ולא נדחפים על ידו. הוא מצמץ דרך הגשם החזק, אבל לא ראה דבר פרט לאפלה. הם יכלו להיות באמצע הים הפראי כשריקנות סביבם. זה לפתע נראה לו מגוחך.
808
ספינת קסם
הוא והספינה היו לבדם במאמץ להציל את בולם־ כל יתר האנשים על הסיפון היו הרוכזים סדי בהריגה אחד של השני.
"את חייבת לעזור לי", אהר בקול שקט, אוסר בקול את המילים שהוא ידעה שהיא יכולה לחוש. "את חייבת להיות התצפית של עצמך, לגלים ולסלעים באnד־ הושיטי לי את הידע שיש ל!".
בשיפון האמצע הוא שמע אנשים צועקים זה לה. חלק ההקולות היו עהוהים והוא ניחש שהעבדים ניהלו השא ומתן עם הצוות השבוי. סהזעם בקולות, הוא פקפק בכך שהם יגיעו להסכמה בזמן, כדי להציל את הספינה. תשכח מהם, יעץ לעצמו. "זה את ואני, גברתי", אה• לה בשקט. "•ק את ואני. הבה ננסה להישא• בחיים". הוא אחז את הגלגל חזק כזדו;וחיו״
הוא לא ידע אם הוא חש אותה עונה לו או האם נnישוחו נתנה לו כוח חזק. הוא עמד, מעוור על ידי הים ואפלה כאחד, וקרא תיג• על שניהם. הוא לא שמע את וויוואסיה קוראת לו שוב, אבל נ•אח שהוא קלט תחושה לoפינח. המפרשים סעל עברו נגרו, אבל לא היה דבר שהוא יכול ל;שוח בקשר לחם־ סוג אח• של גשם החל לרדת לפתע, עיקש באותה המידה אבל קל יות• איכשהו. אבל גס בעוד הסופה נחלשה ואפור ראשון של שח• הופיע בשהים, נראה שהגלגל הופך כבד ונוקשה יותר תחת ידיו. "הזרם אוחז בנו!" קריאתה השקטה של וויוואסיח הגיעה אליו. "יש סלעים לפנינו! אני מכירה את הערוץ הזה מהעבר חרnוק! לא היינו צריכים לבוא מכאן. אני לא יכולה לחת“חק מהם בכוחות עצסי!"
הוא שמע נקישות שרשראות ונפילת גוף כבד לסיפון. הוא העיף הבט לעבר קבוצת אנשים שעשו את דרכם לעבת. כסה אנשים באזיקים ושלשלאות נדחפו בקרבם. כשהם הגיעו לוינטרו, מישהו דחף את האיש הראשון חזק w•. הוא נפל לברכיו על הסיפון הרסוב־ קולו של שא׳אדר הר;'ם־ "הוא אומר שהוא ינווט וינווט טוב אם ניתן לו לnיוח"־ בקול שקט הוסיף, "הוא אוהר שאנחנו לא יכולים לעבור את הסלעים האלה בלעדיו. •ק הוא מכיר את ח;•וץ הזה".
809
ספינת קסם
כשהאיש נאבק לקום, וינטרו זיהה לבסוף את טורג. הוא הצליח לראות מעט מתווי פניו באפלה. החולצה שלו נקרעה מגבו, השרידים החיוורים שלה התנופפו ברוח. "אתה", אמר טורג. הצחוק הנמוך שלו היה חסר אמונה. "אתה עשית לנו את זה? אתה?" הוא נד בראשו. "אני לא מאמין בזה. ניחנת בבוגדנות, אבל לא באומץ. אתה עומד שם ואוחז בגלגל כאילו הספינה שלך, אבל אני לא מאמין שלקחת אותה". למרות השלשלאות שלו ופני המפה הנוהמים שהקיפו אותו, הוא ירק הצדה. "לא היה לך אומץ לקחת אותה כשהיא הוצעה לך על מגש של כסף". המילים הזועמות נשפכו ממנו כמו שיטפון שנסכר ימים רבים. "אוה, כן, אני יודע הכול על העסקה של אביך אתך. שמעתי מה הוא אמר באותו היום. אביך עמד לתת לך את משרת החובל עליה כשתגיע לגיל ורמש-עשרnי לא משנה שאני עבדתי עבורו כמו כלב במשך שבע השנים האחרונות. לא משנה בקשר לטורג הזקן. תנו את משרת הקפטן לגאנטרי ואת משרת החובל לילד ורוד לחיים. ואתה תהיה אחראי עלי".
הוא צחק. "ובכן, אומרים לנו שגאנטרי מת. ומצבו של אביך לא טוב בהרבה". הוא שילב את זרועותיו על חזהו. "אתה רואה את האי הזה מימין לנו? זה האי העקום. היית צריך לקחת את הספינה לצד השני שלו. יש סלעים וזרמים לפנינו. אז אם אתה רוצה גבר מאחורי ההגה של הגיגית הזאת, אולי כדאי שתהיה נחמד לטורג. אולי כדאי שתציע לו משהו מעבר לחייו שלו כדי שהוא יוציא את הישבנים העלובים שלכם מהצרה הזאת". הוא חייך חיוך קרפדי, בטוח לפתע שהם זקוקים לו, שהוא יכול לנצל את המצב הזה לטובתו. "אולי כדאי שתדבר יפה ומהר, שכן הסלעים נמצאים לפנינו". האנשים מאחוריו, מלחים חדשים שנשכרו בג׳מאיליה, התבוננו קדימה בפחד באפלה. "מה עלינו לעשות?" שאל אותו סאיאדר. "האם אנו יכולים לבטוח בו?" המצב היה מגוחך, מרוב שהוא מבעית. הם שאלו אותו. הם הניחו את הישרדותה של הספינה כולה בידיו. הוא התבונן בשמים שהפכו בהירים יותר ויותר. למעלה היו שני עבדים, שנאבקו ללא הצלחה לקפל מפרש. שסא ירחם על כולם. הוא הקל את אחיזתו
810
ספינת קסם
בהגה והתבונן בפניו ™nrnrn של סורג. האם סורג מסוגל לרסק את הספינה על הסלעים למען הנקמה? האם אדם כלשהו מסוגל ללכת עד כדי כך למען הנקמה, שהוא ישליך את חייו שלו אתה? כתובת הקעקע על פניו של וינטרו כאבה. "לא", אמר וינטרו לבסוף. "אני לא בוטח בו. והייתי הורג אותו לפני שהייתי נותן לו את השליטה בספינה שלי". פני מפה משך בכתפיו נרוסר אכפתיות. "חסרי התועלת מתים".
׳^^׳, קרא וינטרו, אבל היה מאוחר מדי. בתנועה שהייתה חלקה כשל סוור המשליך צרורות, פני המפה הרים את המלח הגדול מעל ראשו, ואז השליך אותו מעבר לירכתיים בעוצמה שגרמה גם לפני המפה לרדת לברכיו. טורג נעלם, במהירות ובפשטות כזאת. אפילו לא היה לו זמן לצרוח. על סמך מילתו הפשוטה לא לבטוח באיש, טורג מת. תמלחימ תאררימ נפלו לנרביתם, קוראים ומתחננים בפניו לחוס על חייהם.
גועל נורא גאה בו. הוא לא כוון כלפי האנשים תמתרננים. "תוריד את השלשלאות האלה מהם ותשלח אותם למעלה", נבח על סא׳אדר. "תקפלו את המפרשים כמיטב יכולתם, ותצעקו אלי אם אתם רואים סלעים". זאת הייתה פקודה מטופשת, פקודה חסרת טעם. שלושה אנשים לא יכולים להפליג בספינה בגודל הזה. כשסא׳אדר התיר את השלשלאות שלהם, הוא שמע את עצמו שואל, "היכן אבי? האם הוא חי?"
הם התבוננו בו ללא הבעה, כולם כאחד. אף אחד מהם לא ידע, הבין. הוא הניח שאביו אסר על אנשי הצוות לדבר על כך בינם לבין עצמם. "היכן קפטן הייבן?" תבע.
"הוא נמצא למטה והראש והצלעות שלו פגועים", נידב אחד המלחים.
וינטרו שקל את זה והחליט לטובת והספינה. הוא הצביע על סא׳אדר. "אני צריך את הקפטן של הספינה כאן. ובעדינות. הוא לא יועיל לנו אם הוא חסר הכרה". וחסרי התועלת מתים, חשב לעצמו בעוד הכוהן שולח אנשים להביא את הקפטן. איום של מפקח לעבד הפך לאני מאמין. על מנת להציל את הצוות, הוא ייאלץ להראות לעבדים המשוחררים את חשיבותם. "תורידו את
811
ספינת קסם
הכבלים של שני אלה", פקד. "תעלו כל הלוז שיכול לזוז לnיבל"־ פני מפה משך בכתפיו. "יש רק את שני אלה ;בשיו"־
רק שנייה נותרו כn''ם־ ואביו. שפא 'סלח לו. הוא התבונן באיש שהשליר את סורג העבר לסיפון. "אתה. חשלבת הלח מעבר לסיפון, הלח שיכולנו להיעז• בו. עכשיו תיקח את מקומו. תעלה לסעלה, ל;הדח חחצפיח־ תצעק לי מה שחדאח": הוא חתבונו בזעף כאn“ים שעמדו שביבם. לפתע הוא זעם על כך שהם עמדו ללא העש. "כל השא“, תוודאו שחצחרים סגורים עכשיו. וחחnילו להפעיל את חמשאכוח־ אני הרגיש שחספינח כבדה סדי בסים. שא לבדו יודע כמה מים צברנו". הקול שלו היה שקט יות• אבל קשה כאוחח המידה כשהוסיף, "תפנו את הסיפון מגופות. ותסדרו את האוהלים ההס שחתמוססו".
עיניו של האיש הראשון נעו מוינטרו למשטח הקי^טן בראש חחו•ו הראש'. "לעלות לשם? אני לא יכול לעלות לשם".
הזרם היה כהו דבר חי כעת, וחנאות אצה דרך הערוץ כהו בתעלה של מטחנה. וינטרו לחם כחגח. "חחnילו לזוז אם אתם רוצים לחיות", נבח. "אין זהן לפחד שלכם. הפמינה היא הדבר החשוב היחיד ;בשיו־ תצילו אותה אם אתם רוצים להציל את עצמם".
"זאת הפעם חיn'רח שאי פעם נשמעת כמו בני".
דם הקריש במורד לחיו של קייל הייבו־ הוא נע בגוף העוקם, מנשה לא להזיז את הצלעות שהיו חקו;ות וחו“קות בתוכו. הוא היה חיוור יותר מהשמים האפורים מעליהם. הוא התבונן בבנו שאחז בגלגל הספינה, בפני המפה המצולקים שנחפזו בכבדות לעשות כמצוותו, בשאריות המרד ונד בראשו כאטיוח־ "זה סה שנדרש כרי שתהצא את חגב•יוח של!?"
"היא לא אבדה העולם", אמר בפסקנות. "אתה פשוט לא זיהית אותה, בגלל שלא ה''ת' אתה. לא הייתי גדול וחזק וגס. הייתי אני".
"אתה מעולם לא עמדת כאחג“־ העולם לא היה אכפת ל! ממה שיכולתי לתת לך". קייל נד בראשו. "אתה והספינה הזאת. ילדיה ספונקים, שניכם".
812
ספינת קסם
וינטרו אחז בהגה בחוזקה. "אין לנו זמן לזה. הוויוואסיה לא יכולה לנווט את עצמה. היא עוזרת לי, אבל אני זקוק גם לעיניים שלך. אני רוצה את הידע שלך". הוא לא יכול היה שלא לתת למרירות להישמע בקולו. "יעץ לי, אבא".
"הוא באמת אביך?" שאל סא׳אדר בתדהמה. "הוא שיעבד את בנו שלו?"
אף אחד מהשניים לא ענה לו. שניהם התבוננו קדימה, אל תוך הסופה. לאחר רגע, הכוהן נסוג לירכתי הספינה, והותיר אותם כמעט לבדם.
"מה תעשה בה?" תבע אביו לפתע. "גם אם תצא מהערוץ הזה בבטחה, אין לך די אנשים טובים להפליג בה. אלה מים בוגדניים, גם עבור צוות מנוסה". הוא נחר. "אתה תאבד אותה לפני שהיא הnיn שלך".
"כל מה שאני יכול לעשות הוא כמיטב יכולתי", אמר וינטרו בקול שקט. "אני לא בחרתי את זה. אבל אני מאמין שסא יספק".
"סא!" קייל נד בראשו בגועל. אז, "שמור אותה במרכז הערוץ. לא, עוד שתי נקודות שמאלה. שם. תשמור אותה שם. איפה טורו? אתה צריך לשים אותו למעלה כדי שיצעק מה הוא רואה".
וינטרו שקל את זה לרגע, משלב את דעתו את אביו עם מה שהוא חש דרך וויוואסיה. אז הוא ביצע את התיקון. "טורג מת׳׳, אמר לאחר שתיקה רגעית. "הוא הושלך מעבר למעקה. מכיוון שעבד חשב שהוא חסר הועלה"י הוא החווה בסנטרו לעבר אדם שנאחז, קפוא, באמצע הדרך לראש התורן. "הוא היה אמור לקחת את עמדת ההצפיה".
שתיקה מזועזעת באה לאחר דבריו. כשאביו דיבר, קולו היה מאומץ.
"כל זה..." אמר אביו בקול שקט, שנועד רק לאוזניו של mn. "כל זה, רק כדי שתוכל לקחת את הספינה עכשיו, ולא עוד כמה שנים?"
השאלה מדדה את המרחק ביניהם עבור וינטרו. הפער ביניהם היה עצום ובלתי אפשרי לחצייה.
"שום דבר מזה לא היה קשור לשום דבר כזה". nצn“n
813
ספינת קסם
מטופשת. אבל כל המילים שיכול היה לומר בחייו לא היו גורמות לאביו להבין אותו. הדבר והיחיד שהם אי-פעם יוכלו לחלוק הוא הספינה. "הבה נעביר אותה את תסלעימ האלוה", הציע. "תנה נדבר רק על זה. זה הדבר היחיש שאנחנו יכולים להסכים עליו".
לאחר זמן ארוך מאד, אביו צעד קדימה ונעמד לצדו.
הוא הניח יד אחת בקלילות על ההגה לצד בנו. הוא נשא מבט אל החיבל, הבחין באחד מאנשיו. "קאלט! תעזוב את זה ותעלה לעמדת התצפית".
עיניו של אביו נעו קדימה. "הנה זה מתחיל", הזהיר את וינטרו בקול שקט כשהספינה האיצה לפתע.
"מכרתן אותי", אמרה מלטה בקול עמום. "מכרתן אותי למפלצת, כדי לשלם על ספינה. כדי שניתן יהיה לגרור אותי למחנה עצים בביצה כך שאגדל יבלות ואוליד ילדים בעודכן מתעשרות מקשרי סחר חדשים עם משפחת קופרוס. אל תחשבו שאני לא יודעת איך זה עובד. בדרך כלל כשאישה ניתנת לבעל מהגשם הפראי, המשפחה בבינגטאון משמינה מתרווחים". הן העירו אותה מוקדם וזימנו אותה למטבח בשביל זה. ארירת הבוקר אפילו עוד לא הייתה מוכנה.
"מלטה, זה לא המצב", אמרה אמה בקול ת"תנת נהיה הגיוניים" שלה.
לפחות סבתה הייתה ישרה בנוגע לרגשותיה. היא סיימה למלא את הקומקום, ואז הניחה אותו על התנור. היא התכופפה והפכה את העצים באש בעצמה. "למעשה, מכרת את עצמך", אמרה בקול נעים במידה מטעה. "בעבור צעיף, אבן להבה וקופסת חלומות. ואל תטעני שלא היית חכמה מספיק כדי לדעת מה את עושה. את יודעת הרבה יותר על הכול מכפי שאת מגלה".
מלטה שתקה במשך זמן מה. אז, "תדנרימ בחדר שלי. אני יכולה לתחויר אותם", הציעה בזעף. אבן הלהבה. היא לא רצתה להיפרד מאבן הלהבה. אבל זה עדיף על להיות מובטחת לאיש גשם פראי קרפדי. היא חשבה על החלום שבו נישקה אותו ורעדה. במציאות, מאחורי הרעלה שלו, שפתיו יהיו מנוקדות
814
ספינת קסם
ביבלות. אפילו המחשבה על הנשיקה גרמה לה לרצות לירוק כעת. זה לא היה הוגן, לשלוח חלום שבו הוא כה נאה כשבמציאות הוא קרפד.
"קצת מאוחר מדי לזה", אמרה אמה בקשירוהי "אם היית ישרה בנוגע לקופסת החלום, אולי ניתן היה לתקן את המצב. לא. אני חוזרת בי. כבר קיבלת צעיף ותכשיט, שלא לדבר על זה שנתת לו ספל ששתית ממנו". היא עצרה לרגע, וכשnמשיבn קולה היה אדיב יותר. "מלסn. אף אחד לא ייאלץ אותך להתחתן. כל מה שהסכמנו לו הוא שהאיש הצעיר יורשה לראות אותך. את לא תהיי אתו לבדך. סבתא או אני או ראש או נאנה תמיד נהיה שם גם. את לא צריכה לפחד מפניו". היא כחכחה בגרונה, וכשהמשיכה קולה היה קריר בהרבה. "מצד שני, לא ארשה חוסר נימוס. את לעולם לא תאחרי, או תהיי גסת רוח כלפיו. את תתייחסי אליו כפי שהיית מתייחסת לכל אורח מכובד בביתנו. וזה אומר בלי דיבורים פרועים על יבלות, או ביצות, או תינוקות".
מלטה קמה מהשולחן והלכה ופרסה לעצמה פרוסה של העוגה של אתמול. "בסדר גמור. לא אדבר כלל", הציעה להן. מה הן יכולות לעשות בקשר לזה, באמת? איך הן יכולות להכריח אותה לדבר אתו או להיות נחמדה אליו? היא לא עמדה להעמיד פנים שהיא באמת מחבבת אותו. הוא יגלה במהרה שהוא מגעיל אותה וילך. היא הnהn האם יורשה לה לשמור על הצעיף והתכשיט אם הוא יאמר שהוא לא רוצה לשאת אותה. זה ודאי לא זמן טוב לשאול את זה. אבל הוא יכול לקבל את קופסת החלומות מתי שירצה. היא השתנתה לצבע אפור ומכוער לאחר שפתחה אותה, כמו אפר באח. היא עדיין הריחה טוב, אבל זאת לא סיבה לשמור אותה.
"מלטה, אלה לא אנשים שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להעליב", ציינה אמה.
היא נראתה עייפה ושחוקה לאחרונה. היו יותר קמטים על פניה והיא טיפלה בשיערה עוד פחות מפעם. בקרוב היא תהיה חמוצת פנים כמו סבתא. וסבתא קימטה עכשיו את מצחה. "זה לא עניין של את מי אנחנו יכולים או לא יכולים להרשות לעצמנו
815
ספעת קסם
לח;ל'כ. יש דרכיה רבות להתהודד עם מחזר לא רצוי. גשות רוח אינה אחת מהן. לא במשפחה שלנו".
"מתי אבי ישוב הביתה?" שאלה הלטה לפת;־ "יש לנו שיהורי אפרסקים?"
"אנחנו לא הצפות לבואו עד קרוב לסוף האביב", אמרה אהה כ;ייפוח״ "לסה?"
"אני פשוט לא חושבת שהוא היה מכריח אותי ל;שוח את זה. להעמיד פניה שאני החבבת גב• שאני אפילו לא רוצה להכיר־־. אין שום דבר טוב לאכול בבית הזה?"
"שימי על זה חמאה בסקום. ואף אחד לא ביקש המך לח;היד פנים שאת מחבבת אותו!" חתפ“צח סכחח־ "את לא זונה, הוא לא שילם לך לחייך בעודו התבען בך במבטי זימה. אני פשוט אוהרת שאנחנו מצפות ממך להתנהג אליו בנימוס. אני בטוחה שהוא 'היה ג׳נטלמן מושלמ. קאולוון חכטיnה לי זאת, ואני מכירה אותה זמן •ב האד. כל מה שאת צריכה לעשות הוא להתייחס אליו בכבוד". בקול שקט יותר, הסשיכה, "אני בטוחה שהוא יחליט בסהרה שאת לא הולמת, ויפסיק את חיזוריו". הדרך שהיא אמרה את זה חייחה מעליבה. כאילו שמלטה לא ראויה לו.
"אנסה", ויח•ה סלטה בחוס• רצון. היא השליכה את הלחם היבש על השולחן הולה. לפnוח יהיה לה משהו לשפר לדלו. היא תהיד התפארה בע“מומיות על כל הגברים הצעירים שבאו לביתח־ הם כולה היו חברים של סרווין, מלטה ידעה זאת. אבל דלו הכירה את שמותיהם, והם התלוצצו אתה, ולעתיס הביאו לה ממתקים והתנות קטנות. פעה אחת, כשחורשתח ללכת לשוק החבליניס עס דלו וראש, שליוותה אותן, אחד החבריו של סרווין זיהה את דלו, והוא קד קידה גדולה אליה, כשגלימתו מתנופפת באווי•. הוא הציע להזמין אותן לתה סתובל, אבל ראש אסרה שהן חייבות לההר הביתה. זה גרם להלטה לח“אוח כהו ילדה קטנה. לשב שינוי, יהיה נחמד לספר לדלו שגבר צעיר בא לביתה, לבקר אוחח־ היא לא חייבת לספר לדלו שסביר להניח שהוא הכופה ביבלות. אולי היא יכולה לגרום לו לחישה; מסתורי וססוכן.״ היא חייכה לעצהה וחתכוננח ח“חק בחלוהיות,
816
ספינת קסם
מתאמנת על ההבעה שתהיה לה כשתספר לדלו על האיש הצעיר שלה. אמה הטיחה קנקן דבש על השולחן מולה.
"תודה לך", אמרה מלטה בהיסח הדעת כשלקרת לעצמה דבש. אולי סרווין יקנא.
"אתה מתכוון לתת לי לחיות?" שאל קייל הייבן בקול שקט כשהשחר החל לצבוע את השמים. הוא ניסה לדבר ללא רגש, אבל קשיחות מהולה בפחד חדרה למילותיו. וינטרו שמע גם עייפות. והלילה הארוך כמעט ונגמר, אבל נוכחות שניהם על הגלגל וכל מה שקאלט יכול היה לראות וכל מה שתיוואסיה יכלה לקרוא להם -נדרשו כדי להעביר אותם מעבר לתעלה. הוא נאלץ להעריך את אביו על עקשנותו. הוא שרד עד הסוף. הוא עדיין עמד כפוף, מגן על הצלעות משמאלו, אבל עזר להוציא את הספינה משם. ועכשיו הוא ביקש את חייו מבנו. זה ודאי היה מריר.
"אעשה ככל יכולתי לוודא שתצא מזה בחיים. זאת אני מבטיח לך". הוא התבונן מאביו לסא׳אדר, שעדיין נשען על הירכתיים. וינטרו תהה כמה השפעה תהיה לו על כל החלטה עתידית. "אתה לא מאמין לי. אבל מותך יצער אותי. כל המיתות על הספינה הזאת ציערו אותי".
קייל הייבן התבונן היישר קדימה. "עוד נקודה שמאלה", היה כל מה שאמר.
סביבם המים התפשטו לפתע והפכו שלווים. האי העקום נותר מאתיריהם ותעלת האוזר נפתתת.
בנו תיקן את המסלול שלהם. מעליהם, אנשים צעקו זה לזה על החיבל, מתווכחים באשר למה עליהם לעשות עכשיו. אביו צדק. לא היה סיכוי שהם יוכלו להשיט את הספינה עם שני מלחים מנוסים ובריאים בלבד. הוא אחז בהגה. חייבת להיות דרך אחרת. "תעזרי לי, ספינה", נשם בקול שקט. "תעזרי לי לדעת מה לעשות". הוא חש את התשובה העייפה שלה. היא לא הביעה מטחון, רק אמון.
"יש ספינה אחרת מאחורינו", ציין סא׳אדר בקול. "היא מתקרבת מהר". הוא התבונן בה דרך הגשם האפור העיקש.
817
ספינת קסם
"זה דגל עורבי" השמחה בקולו הייתה ברורה. "סא באמת סיפק את צרכינו!" האיש קרע את הס^^ט שנותר מחולצתו והחל לנופף בו לספינה השנייה.
"יש נער מאחורי ההגה שלה!" צעק לו סורקור מלמעלה. הסופה שכחה. אפילו הגשם נפסק, אבל הוא עדיין צעק בקול שנועד להישמע מבעדו. "ואנדרלמוסיה על הסיפון שלה. אני חושב שהיה להם מרד".
"טוב מאד... בשבילנו". צעק קניט חזרה. זה דרש מאמץ כה רב. הוא היה כה עייף. הוא שאף שאיפה ארוכה. "תכין קבוצה שתעלה לספינה. נתקוף אותה ברגע שהיא תגיע לתעלה nמרכזיה״.
"נראה שהנער מוכשר בהיגוי, למרות שהמפרשים מסודרים לא נכון. רגע!" חוסר אמון היה חזק בקולו של סורקור. "קפטן, הם מסמנים לנו. נראה שהאיש מסמן לנו שנפליג לצדה".
"אז הבה נעשה כבקשתו. הכן את העולים לסיפון! לא. רגע". הוא שאף אוויר וניסה להזדקף. "אוביל אותם בעצמי. גאנקיס! בוא וקח את ההגה. אטה, איפה הקב שלי?"
זה היה נכון. הספינה המתינה שהוא ייקח אותה, המזל שלו החזיק מעמד. הוא האמין בו, הוא התמיד, והנה היא, הספינה החיה היפהפייה שלו. כשהם הפליגו לצדה, הוא חשב שמעולם לא ראה דבר יפה יותר. מהסיפון העליון של המרייטה, הוא יכול היה להשקיף עליה. גופות נערמו על ערימה של קנבס שנפל, והמפרשים שלה הורמו כמו חצאית של מנהלת בית בושת, אבל גופה הכסוף נצץ והקווים הנקיים של עיצובה היו כמו מוזיקה.
הוא התנודד ואטה אחזה בו. גאנקיס אחז בהגה כעת. המלח הזקן התבונן בו במבט מוזר, חלקו רחמים וחלקו פחד.
"אני לא יודעת איפה הקב שלך. הנה. תן לי לעזור לך להגיע למעקה". היא נאנקה מהמאמץ בעודה מושכת אותו. הוא הגיע אתה בקפיצות מתנודדות עד שיכול היה להישען עליו בשתי ידיו. "אהובי", אמרה בקול שקט מאד. "אני חושבת שאתה צריך לרדת למטה ולנוח זמן מה. תן לסורקור להכין את הספינה החיה עבורך".
818
ספינת קסם
"לא", אה• בפראות. היה כל כך קשה להישאר עומד על הרגל שלו, והיא חייבת לבזבז את כוחו בודכוחים הטופשיב. "לא. היא שלי, ואני אהיה בין חראשוניב על סיפונה. היא באה אלי מהמזל של'".
"בבקשה", אהרה אטה, קולה נשבר. "יקירי. אהובי. לו יכולת ל•אוח את עצסך בדגע״״"
"שאר", שורקור הצטרף אליהב והוא קילל בנשיפה. "אוה, קניט, אוה, ארוני..."
"אני אוביל את העולים לספינה", אמר לסורקור. החובל שלו לא יחוובn אתו. הוא יגרום גם לאישה הארורה להפסיק לחתוובn אתו.
"כן, אדוני", אישר סורקו• בקול שקט מאר.
"לא יכול להי™ שאתה סתכוון לזה!" קראה אטה לפורקו“. "ח“אח אותו. הוא מותש. לא הייתי נותנת לו להישאר על הסיפון, אס ה''ת' יודעת בסה זה יעלה לו..."
"תני לו ללבת"־ שורקור דיב• בקול שקט. הוא הביא את הקב של קניט, אבל הניח אותו בזהי“ות על הסיפון. "אני אארגן לך כיסא של ספקח, אדוני. ואדאג להעלות אותך בבטחה לסיפון הסמנה חnיח של!".
"אבל.״" החלה אטה, אבל סורקור קטע אותה. "חכטnחי לו", אמר בניסה קשה. "ח“אי אותו, אישה. תני לי לקייב את חחכטnח שלי לקפטן שלי". בקול שקט יותר הוא הוסיף, "אני לא חושב שיש עור חדכח שביכולתנו לעשות בעח".
"אבל."" החלה. היא התבוננה בו, וכשהוא פגש את מבטה, נראה שהשהו בעיניה דוהם לפת;־ לא נראה שהיא מסוגלת לנשום, •ק להתבונן בו. אז היא התבוננה בשורקור . מעבר לו. "אז אני באה אתו", ^*יזה בקול שקט.
"שנינו", איש•.
819
ספינת קסם
34
שיקום
החובל העיר את אלתיאה משינה עמוקה במשיכה זהירה בשרוולה. "היי", אמר גראג טנירה בקול שקט. "קפטן טנירה רוצה לראות אותך עכשיו. הוא בתצפית עוגן, אז הוא נמצא על הסיפון. תקום ותזוז". גראג פנה והלך מבלי להמתין לראות האם היא תציית.
שנייה לאחר מכן נחתו רגליה דוחפות של אלתיאה על הסיפון. סביבה, פנים הסיפון הקדמי היה אפל ושקט. לשאר הצוות היה חופש הערב. כולם כאחד ירדו לחוף להתהולל. אלתיאה, שהייתה מעוניינת בבדידות יותר מאשר בבירה, טענה לרוסר מעות תותדה על הסיפון לתעניר זמן ולישון.
האופליה עגנה בעיר נמל קטנה בשם רינסטין. זה היה אחד היישובים הלגיטימיים לחלוטין המעטים באיי המעבר הפנימי. היא נוסדה ליד מאגר בדיל והייתה לה אספקה טובה של מים מתוקים, ועיר כורי הבדיל המשגשגת הפכה גם למרכז סחר. התושבים יכלו להרשות לעצמם מעט מסחורות הגשם הפראי שטנירה מכר. הוא ירוויח יפה גם ממכירת חביות הבשר המומלח שלקח בג׳מאיליה, ויעזוב עם מוצרי בדיל למכיד בבינגטאון. האיש היה סוחר ממולח. בזמנה והקצר אתו, אלתיאה כבר למדה לתעדיך אותו.
820
ספינת קסם
כשיצאה לסיפון והתבוננה סביב בחיפוש אחר קפטן טנירה, קלטה לפתע כמה המצב מוזר. הקפטן נמצא במשמרת בנמל? והוא שלח את החובל להביא אותה? חשד נורא גאה בה. אופליה הסגירה את הסוד שלה. כשאלתיאה אתרה את הקפטן מעשן את המקטרת שלו ליד הפסלון, החשד שלה הפך לוודאות. המלח הצעיר שישב על המעקה לידו הוא ודאי גראג, שממתין לצפות בחשיפתה. לבה שקע בקרבה.
אלתיאה עצרה לרגע בצללים, להחליק את שערה חזרה לצמה ולשפשף את השינה מפניה. היא יישרה את בגדיה המרופטים כמיטב יכולתה. כמה שהיה גרוע להיזרק מהקוצר, זה יהיה גרוע יותר. האנשים האלה הכירו את משפחתה, וייקחו את הסיפור הזה הביתה. אז. ראש זקוף. בלי דמעות, בלי כעס, הבטיחה לעצמה. הדרת כבוד וגאווה. היא הייתה רוצה שהבטן שלה תירגע. היא nייהn רוצה התראה רבה יותר.
כשnלכn קדימה, קולה העשיר של אופליה נישא באוויר הלילה, כמעט כאילו היא התכוונה שאלתיאה תשמע את המילים. "ואתה, טומי טנירה, הופך לזקן רגזן וקמצן, שלא נותר בו חוש הרפתקנות כלשהו".
"אופליה", הזהיר אותה הקפטן שלה.
"וגם לא חוש הומור", nתוודתn אופליה באוזני גראג. מנורת הסיפון nותי“n את פניו של החובל בצל, והוא לא הגיב לדבריה במילים. אלתיאה חשה את פיה מתעוות בחיוך אירוני. היא תnהn מה חשב גראג טנירה על שותפתו לריקוד לשעבר, כעת.
היא העלימה את החיוך מפניה. היא שמרה על הבעה קרת רוח כשבירכה את טנירה ב"מתייצב, אדוני".
"אכן", אמר קפטן סנ!“n כבדות. הוא הוציא את המעט^ הקצרה שלו מפיו. "ידוע לך מה העניין, נכון?"
היא ניסתה לא להירתע. "חוששני שכן, אדוני".
טנירה נשען על המעקה באנחה כבדה. "דנו בעניין, גראג ואני. ואופליה אמרה את חלקה. ויותר מחלקה, כרגיל. אני עושה את זה לטובתך, אישה צעירה. אספי את כל חפצייך. גראג ייתן לך מעות וילווה אותך לחוף. יש בית הארחה ברחוב קלאמשל. הוא נקי. הוא ילווה אותך לשם בבטחה".
821
ספינת קסם
"אדוני״, נכנעה אלתיאה בחוסר תקווח־ לפחות הוא לא צועק עליה בכעס. בכך ששמר על הדרת כבודו, הוא אפשר לה לשסור על זו שלה. על כ!, היא הייתה אסירת תודה. אבל בגידחח של אופליה עדיין כאבה. היא התבוב™ מעבר לו באופליה שחתכוננח בסבוכה מעבר לבתפח־ "ביקשתי ממך לא להסגיר אותי", נזפה בה בקול שקט. היא בחנה את פני הפסלון. "אני לא מאמינה שעשית ל' את ה".
"אוה, לא הוגן, יקירתי! לא הוגן כלל!" הnחח אופליה בכעת. "חזחרתי אותך שאת לא יכולה לצפות ההני לשמור על סוד כזה ספני הקפטן שלי. אמרתי לך גס שאנסה להצוא ררך שתוכלי להישא• על הסיפון, אם תרצי, בשסך חאמיתי־ ואיך אוכל ל;שוח רב• כזה מבלי לומר לו את שמך האמיתי?" אופליה הפנתה את חשומח לבה לקפטן שלה. "טוהי, אתה נהנה מזה. תתבייש לך! תאמ• לה את השאר, חיבף וסיד. הנערה חאוהללח חושבת שאתה p^n לנטוש אותה כאן".
"זה רעיון של אופליה, לא של'", ציין הקפטן בחוס• •צון. "היא מאוד מnכבח אותר". הוא שאף החמקס“ת שלו בעוד אלתיאה המתי™ במתn־ "גראג ייתן לך רי מעות לסדר את עצה!. אמבט, בגדים התאימיב וכיוצא בזה. מחר אחר הצהרייס, תשובי לסיפון באלתיאח וoס•יט, וניקח אותך חביחח".
"בנוסף", קטעה אותו אופליה בהתרנשות, "ואוה, זה החלק הטוב מ™•, יקירתי, ואת לא יכולה לדסיין כמה היה קשה לשכנע את טומי. גראג היה קל, כמובן, גראג תמיד קל, חמוד?" היא
לא המתינה להשבמח שהחובל מלמל. "את תשמשי כחובלת להשך שארית חהש; הביתה", הכריזה באוזני אלתיאה באוש“. "הכיוון שבערך יום לאח• שנעזוב את רינסטין, גראג האומלל יתחיל לסבול מכאב שינייב נורא שייאלץ אותו להישא“ בדרגש שלו. וטומי יבקש ממך להחליף אותו, סמתן שהוא יודע שהפלגת עס אביך".
גראג נשען קדיהה לראות את ההבעה על פניה למשמע חבשו•ח. לסראה ההלס בפניה, הוא פרץ בצחוק. עיניו הכחול™ פנו לאופליה, לחלוק אתה את הנאתו.
822
ספינת קסם
"אתה מתכוון לזה?" שאלה אלתיאה נחוסד אמון. "אוה, איך אוכל להודות לך?"
קפטן טנירה הוציא את המקטרת מפיו. "את יכולה להודות לי בכך שתעשי עבודה מצוינת כך שאיש לא יוכל לומר שהייתי שוטה ששכרתי אותך. ואת יכולה לשמור לעצמך, לנצח, את זה שאי-פעם הפלגת על סיפון האופליה כנער, ואני לא ידעתי". הוא הסתובב לפתע לפסלון שלו. "ואני מצפה שגם את תעמדי בדברתך בעניין הזה, קשקשנית זקנה שכמוך. אף לא מילה על זה לאיש, אדם או ספינה
"טומי, איך אתה יכול לפקפק בי?" תבעה אופליה. היא פלבלה בעיניה והניחה יד על לבה כאילו נפגעה אנושות. אז קרצה לאלתיאוה בהפגנתיות.
גראג השתנק כשהקפטן תסתוננ אליו. "תפסיק לצחקק, גור. אתה תהיה מושא לצחוק בדיוק כמוני אם הידיעה תתפשט".
"אני לא צוחק, אדוני", שיקר גראג. "אני פשוט מצפה לבלות את כל הדרך מכאן לבינגטאון בקריאה ובמנוחה". עיניו נעו לאלתיאה לחלוק את הב^חה שלו. מבטו התעכב על פניה, והיא הייתה בטוחה שהוא מנסה לראות את הנערה שהכיר בתחפושת הנער המזיתם שלה. היא השפילה את עיניה באי-נורות כשאביו דיבר אתו.
"אני בטוח. ובכן, תהיה מוכן לה^ש מהר אם אחליט שאני זקוק לך על הסיפון אחרי הכול". קפטן טנירה תחויר את מבטו לאלתיאה וכמעט התנצל כשהוסיף, "לא שאני חושב שזה יקרה. שמעתי שאת יכולה לזוז מהר והיטב. עכשיו. את צופה בעיות כלשהן ב... שינוי תזדת מנער לנערה?"
אלתיאה נדה בראשה בתרתור. "אני יכולה ללכת לבית התארחת כמלח ולהתנקות שם. מחר בבוקר, אעשה קניות בעיר, ׳מתנות׳ לאחותי. אז אשוב לחדר, אחליף בגדים, אסדר את שיערי, ואצא מהדלת תארודית. מבלי שיבחינו בי, אני מקווה".
"ובכן. הבה נקווה שזה יהיה כל כך פשוט".
"אני לא באמת יודעת איך להודות לך, אדוני. לכולכם", מבטה החם של אלתיאה כלל את אופליה.
823
ספינת קסם
"יש דבר אחד שהייתי מבקש ממך", אמר קפטן טנירה ברצינות. משהו באלתיאה התכונן למכה למשמע נימתו. "מה?" שאלה. "אופליה סיפרה לנו על המצב שלך עם הספינה. אם יורשה לי, עלמה צעירה, אני מייעץ לך לשמור על זה כעניין משפחתי. אוה, אני אעיד עבורך, אם תוכיחי את עצמך בעיני. אתן לך כרטיס של ספינה עם חותמת של חובל, אם תעשי את עבודתך היטב. אפילו אעמוד לצדך במועצת הסוחרים אם יהיה צורך. אבל אני מעדיף שלא לעשות את זה. ענייני משפחת וסטריט צריכים להתנהל מאחורי דלתות וסטריט. הכרתי את אביך, לא טוב, אבל טוב מספיק כדי לדעת שזה מה שהוא היה מעדיף".
"אעשה זאת אם אוכל, אדוני", השיבה אלתיאה ברצינות. "הייתי מעדיפה זאת בעצמי. אבל אם לא תהיה ברירה, אעשה מה שעלי לעשות כדי להחזיר לעצמי את הספינה שלי".
"ידעתי שזה מה שהיא תאמר", צהל גראג. הוא ואופליה החליפו מבטי ניצחון.
"nב“הי את רב-סבתך", הוסיפה אופליה. "את דומה לה מאד. וירשת גם את העוז שלה. היא הייתה רוצה שתקבלי את הספינה שלה. זאת הייתה אישה שידעה להפליג. אני זוכרת את היום שבו היא הביאה את הוויוואסיה לראשונה לנמל בינגטאון. יש אפילו הערה על כך ביומן שלי לאותו היום, אם תרצי לראות אותה. בכל מקרה, הרוח nייהn רעננה ו -׳׳
"לא עכשיו", נזף קפטן טנירה באופליה. הוא התבונן באלתיאה. "יש לי סיבות משלי לבקש ממך להשאיר את ענייני משפחת וסטריט בתוך nמשפרnי סיבות אנוכיות. אני לא רוצה שיראו אותי כמי שמתייצב לצד סוחר אחד כנגד אחר". כשאלתיאה נראתה תוהה, נד טנירה בראשו. "נעדרת מבינגטאון זמן רב. דברים מתחממים שם. זה לא הזמן לבעיות של סוחר נגד סוחר".
"אני יודעת. יש לנו די והותר בעיות עם הסוחרים החדשים", הסכימה אלתיאה בקול שקט.
"הלוואי שזה היה הכול", אמר טנירה בלהט. "אבל אני חושש שדברים גרועים יותר מצפים לנו. שמעתי את הידיעה בג׳מאיליה
824
ספינת קסם
עצמה. את יודעת מה הנער המושל השוטה עשה עכשיו? הוא שכר שכירי חרב צ׳לסדים כאוניות מלחמה שיסיירו במעבר הפנימי. השמועה היא שהוא נתן להם את הזכות לעצור בבינגטאון ולהצטייד במים ובאספקה. בחינם. הוא אומר שזה המעט שבינגטאון יכולה לעשות כדי לעזור לפתור את בעיית ^^n. כשעזבנו את ג׳מאיליה, ספינת השליח שלו הייתה בדרך כבר יומיים. עם מסמכים שמסמיכים את קציני המכס של המושל לדאוג לכך ששכיריו הצ׳לסדים יזכו ליחס טוב. ׳לאסוף תרומות לאספקתם׳ היה הנייר היפה שבו הוא עטף את זה".
"מעולם לא הרשינו לספינות צ׳לסדיות אוושות להיכנס לנמל בינגטאון, רק לספינות סחר", ציינה אלתיאה בקול שקט.
"את קולטת מהר, נערה. הניחוש שלי הוא שעדיין לא נרשה. יהיה מעניין לראות מה תהיה עמדת תסוחדימ תחדשימ. אני חושב שרבים יותר יתמכו במושל ובכלבים הצ׳לסדים שלו מאשר..."
"טומי", קטעה אותו אופליה. תשמור את הפוליטיקה לארד כך. אתה יכול לשעמם אותה עד דמעות בכל ארוחה מכאן ועד בינגטאון. אבל ראשית אתל צריך להפוך שוב לאלתיאת׳׳. עיניה נישאו לאלתיאה. "לכי, נערה, לכי להביא את החפצים שלך. גראג ילווה אותך לחוף ויביא אותך בבטחה לדלת בית תתאדחת". פיה התרחב בחיוך זנותי והיא קרצה לפתע לחובל. "ותתנהג יפה, גראג, שכן אלתיאה תספר לי אם לא. לך לך, אבל תוודא שתעצור בדלת".
אלתיאה גילתה שהיא נבוכה יותר מההומור של הספינה מאשר גראג. הוא נראה רגיל לו. "תודה לך, אדוני", הצליחה לומר לקפטן טנירה. "אני באמת מעריכה את זה". אז נחפזה למקום שבו הצללים יכולים להסתיר את פניה.
כשעלתה שוב לסיפון, גראג המתין לה ליד ה^הר. היא העמיסה את תיק הים שלה על כתפה, וחשה הקלה שיש לו די שכל לא להציע לסחוב אותו עבורה. היא באה בעקבותיו במורד הכבש ואז אל תוך העיר. הוא קבע קצב טוב. היא גילתה שאין לה מילים, והוא נראה ביישן באותה המידה. הלילה היה נעים,
825
ספינת קסם
וחרחובות הוארו ההאורות שבקעו ההשכאוח ההלחים שאותן עברו. בשחגי;ו לדלת בין החא•nה, עצר גרג.
"טוב. הגענו", אה• במבוכה. הוא הישש כאילו עמד לומר עוד השהו.
אלתיאה חחליסח לח•גי; אותו. "אני יכולה להזמין אותך לבידח?" הציעה, והחוותה ל;כד המסבאה סעב• ל•nוב.
הוא התבונן בה, ועיניו חבחולות היו קרועות לרווחה כששבו אליה. "אני לא חושב שאחוש בנוח", אה• כבנות־ "חוץ סזה. אבי יפשוט את עורי אב אקח גבירה למקום כזה". כעבור •גע, הוט^ף, "אבל תורה ל!". הוא לא זז.
אלתיאה הרכינה את ראשה כדי לחשתיר את החיור שלה. "טוב. אז לילה טוב".
"כן". הוא זע במקומו, ואז השר בכנפיו. "אה, אני אמו• לפגוש אותך מחר ולהביא אותך לoפינח־ כאילו זה ׳במקרה׳ כפי שאופליה אמרה". הוא חתכונו ב•גליו־ "אני לא רוצה לחפש אותך בכל ח;יד. שניפגש בהקוב כלשהו?" עיניו חח“וההו שוב לפניה.
"זה יהיה רעיון טוב", אהרה בקול שקט. "מה אתה סציע?"
הוא הסב את מבטו. "יש הקוב במורד הרחוב n^". הוא הצביע בחשיכה. "אלדוי. מגישים שב הרק צדפות ולחם טרי. טעים האד. נוכל להיפגש שב. אני אזמין אותך לארוחת ;•כ, ואת תוכלי לספר לי על הרפתקאותייר. האז ש;זבח את בינגטאון". מבטו שב לפניה והוא הצליח לחייך. "או מאז הפעם האחרונה שרקדנו '™•יו".
אז הוא זכר את זה. היא nייבח nז•ה.
היו לו פנים טובות, פחוnות וישרות. היא חשבה על סה ש“אחח ממנו, במיוחד אותו ואת אביו ואת אופליה יחדיו. חnיבח והקלילות שביניהם מילאה אותה לפתע בכסיהה לרבריס כמו כדיnוח פשוטות וזסנים נעימים. כשהיא חייכה אליו, החיור שלו התרחב לפני שהוא הסב את מבטו. "אפגוש אותך שם מחר אחר חצחדיים״, הסכימה בקלות.
"טוב. טוב, אז זה סוכב. לילה טוב, אם כך". כמעט בחופזה, הוא פנה המנה. הוא משך בהכנשיו שוב ומשך את כובעו אnו“ח־
826
ספעת קסם
היא חייכה בעודה צופה בו הולך. הוא הלך בצעדת מלוז עליזה. היא זכרה כעת שהוא היה רקדן טוב מאד.
"אתה יודע משהו?" שאל טארלוק בשכרות. "אני מכיר אותך. - אני בטוח שאני מכיר אותך".
"לא מפתיע. אני רק החובל בספינה שלך", אמר לו בראשן בגועל. הוא הסתובב בכיסאו כדי שלא ייאלץ לפנות למלח. טארלוק לא הבין את הרמז.
"לא. לא, כלומר, כן, זה נכון. זה נכון, אתה החובל על הספרינגיב. אבל הכרתי אותך לפני זה. הרבה לפני זה". בקפידה רבה, הוא התיישב לצדו של בראשן. הבירה שלו נשפכה מעט כשהניח את הספל שלו.
בראשן לא פנה אליו. במקום זאת הוא הרים את הספל שלו ושתה ממנו כאילו לא הבחין שטארלוק הצטרף אליו. הוא היה לבד ליד השולחן במסבאה לפני שהשיכור הזקן והמדובלל חיפש אותו. הוא רצה להיות לבד. זה היה הנמל הראשון שnספרינניב עצרה בו מאז שיצאו מקנדלטאון, ובראשן רצה זמן לחשוב.
העבודה שלו הייתה פחות או יותר מה שציפה שהnיn. הניהול nשנ“הי של ספינת המים הרדודים לא אימצה את יכולותיו. רוב אנשי הצוות היו על הסיפון וידעו את עבודתם כמה פעמים. הוא נאלץ לגבות את הנביחה שלו באגרופים כמה פעמים, במיוחד מיד לאחר שעלה לסיפון, אבל זה היה דבר שהוא ציפה לו. אנשים תמיד קוראים תיגר על חובל חדש, ולא משנה האם הוא חדש על הסיפון או עלה מבין השורות. זה פשוט טבעם של מלחים. ידע ויכולת לא מספיקים לחובל. הוא צריך להיות מסוגל לגבות אותם באגרופים. זאת לא הייתה הבעיה.
המשימות שלו מחוץ לספינה היו אלה שהטרידו אותו. בתחילה הפליגה הספינה צפונה לאורך חוף ג׳מאיליה, מדלגת לאורך קו החוף השבור יותר ויותר שלה. כעת היא נעה מאי לאי, נעה בגבולות ולעתים נכנסת לתוך שטח שהיה ידוע ששייך לפירטים. העיירה הקטנה הזאת הייתה טיפוסית. היא לא הייתה הרבה מעבר למזח וקומץ מחסנים על ביצה מזוהמת. כמה
827
ספינת קסם
מסבאות אכלסו כמה זונות במצב רעוע. אוסף בקתות עלובות כיערו את הגבעה מארודי המסבאות. בראשן לא ראה שום סיבה שהעיר תתקיים.
אבל הוא בילה את כל אחר תצתדיים עם חרב משתלשלת מרגורתו ואלה בידו. הוא שמר על הקפטן שלו, עומד על המשמר בעודו יושב לשולחן באחד תמרסנימ האלה. בין רגליו של הקפטן הייתה תיבת מטבעות. שלושה מכלבי הים החשדניים ביותר שבראשן פגש מעודו הביאו דוגמאות סחורה, אחת אחר השנייה, ונוהל משא ומתן על מחירים. המגוון והמצב הסגיר את מקור תסרודות שלהם. בראשן חש גועל מעצמו כשהקפטן פנה לשאול מה דעתו בנוגע לכתבי יד מוכתמים בדם אך מעוטדימ מאד. "כמה הם שווים?" תבע קפטן פיני.
בראשן הדחיק את הזיכרון המתפתל. "לא שווים שימותו למענם", אמר ביובש. פיני צחק ונקב במחיר. כשבראשן הנהן, תפידטים שמכרו את השלל שלהם התייעצו זה עם זה קצרות, ואז קיבלו אותו. הוא חש שהעסקה זיהמה אותו.
הוא חשד ^התח^ שהספרינגיב סוחרת בסרודות שכאלה. הוא פשוט לא דמיין שימצא את עצמו בוחן סחורה עם דם של איש מת.
"אגיד לך מה", הציע טארלוק נעדמומיות. "אני אומר שם. אם אתה זוכר אותו, תקרוץ לי ולא נאמר עוד על זה. אף לא מילה".
בראשן דיבר בקול שקט מעבר לכתפג"מה דעתך שתשתוק מיד ותפסיק להטריד אותי, ואני לא אצטרך לתת לך שני פנסים?"
"זאת דרך לדבר עם תבד ותיק לספינה?" יילל טארלוק.
האיש היה שיכור מדי לטובתו. שיכור מכדי שניתן יהיה לאיים עליו באופן יעיל. לא שיכור מספיק כדי שיתעלף. אבל את זה, בראשן אולי יוכל לתקן. הוא שינה את הטקטיקה שלו ופנה חזרה אל האיש. הוא אילץ חיוך לעלות על פניו. "אתה יודע, אתה צודק. אני לא זוכר שהפלגתי אתך בעבר, אבל מה זה צריך לשנות? אנחנו תבדים לספינה עכשיו, אז הבה נשתה ביחד. ילד! תביא לכאן רום, תרומד תכתה הטוב, לא הבירה הדלילה כמו שתן שהגשת לנו".
828
ספעתקסם
סצב רוחו של טארלוק השתפ• במידה ניכררג. "נו, זה הרבה יותר יפה", ציין באישו•. הוא הריס את הספל שלו ושייב בחופזה את הכי•ח שלו כדי להיות הוכן לרום, כשזה יגיע. הוא ניגב את פיו בידו וחייך אל בראשן, מציג לראווה את מה שנות“ סשיניו. "nשכחי שאני מזהה אותך כשבאת לסיפון. אבל עבר הרבה זמן. כמה עבר, הבה נראה. עשר שנים? עשר שנים על סיפון התקווה?"
הייאוש. בראשן לגם מהספל שלו והעמיד פניה שהוא חושב על כ!. "אני, אתה סתכוון? לפני עשר שנים? אתה טועה, בנאדב, לפני עש• שנים היית' •ק נער. •ק נע•".
"ק. זה נכון. זה מה שגרם לי לא להיות בטוח, בהתחלח. עוד לא היה שיע• על הפנט• של! אז".
"לא, זה נכון", המכיס בראשן בנעיהות. המגיש הגיע עב הבקבוק ושתי כופות. בראשן חרק בשיניו ושילב על ההשקה. הוא חייך אל טארלוק ודחף את הכוס הקטנה הצדה בהרפק שלו. הרום גרגר באוש• בעוד בראשן מוזג אותו לספל הבירה הריק של המלח. טא“לוק חייך חיוך רחב. בראשן מזג העט לכוש שלו, ואז ^'d אותה בחצרעח. "לחי' nכדיה לספי™, 'שניב וחדשים".
הב שתו יחדיו. טארלוק שתה לגיסה רצינית מהרוב, התנשף, ואז נשען כאנnח■ הוא גירר את אפו ואת ההזוקן שלו
בהרץ. אז הוא הצביע באצבע עבה לעברו של בראשן. "ילד הרוח", אמר, וחייך את חיוכו מעוט השיניים. "אני צודק, נכון?"
"בנוגע למה?" שאל אותו בראשן כ;צלוח. הוא צפה באיש רר! עינייב מצומצמות בעודו לוגם באטיות d^d שלו. טא“לוק עשה כמוהו ולגס שוב.
"נו, באמת", התנשף טא“לוק כעבור רגע. "היית בילר הרוח כשעלינו ;ליח״ היית 'לד קטן ונמרץ, יורק ושורט כסו חתול בשהשבנו אותך החחיבל־ לא היה לר אפילו שכין להגן על עצמך, אבל נלחמת ער שנפלת".
"ילד ה•וn־ לא יכול לומר שאני זוכר אותה, סא“לוק"־ בראשן הכניש נימת אזח“ח בקולו. "אתה לא אומר לי שהיית פירט, נכון?"
האיש היה טיפש או שיכור מכדי להכחיש. במקום זאת ירק צחוק מלא רום לתור הספל שלו, ואז נשען לאחור, וניגב את
829
ספינת קסם
סנטרו בפרק ידו. "היי! לא כולנו היינו? תסתכל סביב, בנאדם. אתה חושב שיש אדם בחדר הזה שלא שדד קצת בים? לא!" הוא נשען קדימה על השולחן, חולק סוד לפתע. "לא לקח לך הרבה זמן לחתום על המסמכים, ברגע שלהב הוצמד לצלעות שלך". הוא נשען שוב לאחור. "אבל למיטב זכרוני, השם שלך אז לא היה בראשן טרל מבינגטאון". הוא שפשף באפו המאדים, וחשב. "ניסיתי להיזכר", אמר בשכרות. הוא נשען על השולחן בכבדות, ואז השעין את ראשו על אחת מזרועותיו. "לא זוכר מה אמרת שהוא. אבל אני זוכר איך קראנו לך". האצבע השמנה שוב nה“וממה מעט מהשולחן, ונופפה לעבר בראשן. "סמור. כי היית כל כך רזה וזריז". עיניו של האיש נעצמו בכבדות. הוא שאף שאיפה עמוקה שיצאה כנחירה.
בראשן לגם בשקט. העמסת הסחורה כבר הסהייב. לא יידרש הרבה כדי להאיץ את יציאתם. אולי כשטארלוק יתעורר, הוא יגלה שהספינה שלו הפליגה בלעדיו. הוא לא יהיה המלח הראשון שהשתכ“ ונותר מאחור. הוא התבונן בטארלוק הנוחר. השנים לא היו טובות אליו מאז ילד הרוח. בראשן לא היה מזהה אותו אם הוא לא היה חושף את עצמו. הוא הרים את בקבוק הרום, ואז ברוח הנדיבות סגר את הפקק שלו והניח אותו בזרועו של הפירט הזקן. אם הוא יתעורר מוקדם מדי, סביר להניח שהוא יעכב את עצמו עם עוד משקה או שניים. ואם הוא יתעורר מאוחר מדי, אולי הרום ינחם אותו. באמת לא היה לא דבר נגד האיש, פרט לכך שהוא הזכיר לבראשן תקופה שהוא היה מעדיף לשכוח.
סמור, חשב לעצמו כשיצא מהמסבאה אל הערפל הקר של שעת הערב המוקדמת. אני כבר לא סמור. כאילו כדי לשכנע את עצמו, הוא הוציא מקל סינדין מכיסו, ושבר את הקצה בשיניו. בעודו דוחק אותו ללחיו, המרירות החדה שלו כמעט גרמה לדמעות לעלות בעיניו. זה היה כנראה הסם האיכותי ביותר שניסה מעולם, והוא היה מתנת פרידה עבורו מהפירטים שעמם סחרו מוקדם יותר באותו היום. חינם.
לא, הוא כבר לא סמור, הרהר במרירות בעודו חוזר למזח ולספרינגיב. לסמור האומלל מעולם לא היה סינדין כזה.
830
ספינת קסם
35
פירטים ושבויים
"הם פירטים, שוטה ארור שכמוך!" ירק קייל לעברו של סא׳אדר. "תאסוף את האנשים שלך שיהדפו אותם. עדיין יש לנו סיכוי כשוינטרו מאחורי וההגה, וויוואסיה..."
"כן, הם פירטים", הסכים סא׳אדר בניצחון. "ודגלם הוא דגל העורב. הם הפירטים שכל עבד בג׳מאיליה מתפלל לבואם. הם לוכדים ספינות עבדים ומשחדרים את העבדים. ונותנים את אנשי הצוות למאכל לנחשים המסריחים שלתם". את החלק האחרון הוא ביטא בנהמה נמוכה שהייתה מנוגדת לחיוך על פניו.
"אכן, סא סיפק", הוס^ף, ואז הוא צעד מהם, לסיפון המרכזי שבו נאספו העבדים והצביעו על דגל העורב. הם צעקו זה לזה באושר.
השמועה והתפשטה בספינה כמו אש. בעוד המרייטה נצמדה לצדם, ווים הושלכו. וינטרו חש את חרדתה של וויוואסיה כשהווים המחודדים נגררו על הסיפונים שלה ונאחזו במעקה. "ביציבות, גברתי", נשם לה שוב. תרדדה שלה תתעדבנת בזו שלו. לא היה להם צוות שיילחם בלכידה, גם אם הוא היה מעוניין בלחימה ודם נוספים. הוא חש את התשישות תלויה עליו כמו בגד כבד וקר. הוא המשיך לאחוז בהגה שלה, גם כשהספינה השנייה נצמדה אליה נרוזקת. כמו זרם של נמלים מקן שדרכו עליו,
ו 83
ספינת קסם
הלחיב בלבוש צבעוני נהרו על צד חשפינה. מישהו בסיפון חמ•כזי צעק פקודות, לעבדים ולמלחים כאחד. במהירות ובסדר שהיו כמעט קשומיב, אנשיב החלו לזרום במעלה חחרנים־ הספרשים קופלו היטב כמחי“וח־ הוא שהע את ש“ש“ח העוגן משקשקת. מישהו נבח פקודות בקול שממתי שהעבדים הגיבו לו בעודה זזיס בהמוניהס סר^כש של אנשי הצוות חפידסי״
וינטרו נותר במקומו, והוא קיווה שלא היה בולט בין שא• העבדים. חnושח שחייתח כמעט הקלה נאחח בו. המלחים האלה השתלטו על הספינה, אבל לפחות הם נעו בכישרוו־ היא הייחח כ'ד'חם של הלחיש אמיתיים.
ההקלה לא שרדה זמן •ב, שכן •גע לאחר סכן, גופות החלו להיות מושלמת העבר לסיפון. הנחש הלבן שוינטרו הניח שהותירו הרחק האחו“יחם בסופה, זינק לפתע לפני חשסn ותפש גופות כלחיטוח־ כמה אחריב, בצבעים ססגונ''ס יותר, הריהו את ראשיהם בזהירות וסקרנות. אחד מהב הרים לפתע רעמה גדולה סביב צווארו והניף את ראשו בשאגה קוראת חיג•־
וויוואסיה חשמי;ח צעקה לא הובנת כשראתה אותב. "לא! ת“nיק אותם!" צ;קח־ ואז, "לא גאנטרי, לא! אל תיתנו אותו לדברים חהתו;כיב! וינטרו! תגרום להב להפסיק, תגרוב להב להפסיק!"
חחשובה ה'ח'רה הי'חח צחוק נורא.
הוא התבונן באביו. עיניו נראו החוח־ "אני חייב ללכת אליה", התנצל yron. "תישאר כאן".
אביו ro•. "אל תטרח. איבדת אותה ^•. הקשבת לכוהן הזה ונתת לפירטים פשוט לעלות עליה. פשוט עמדת שב ונתת לפירטים לקחת אוחח־ כפי שאתהול בלילה לא עשית דבר כדי להזהי“ אותנו כשהעבדים התקוממו נגדנו". הוא נד בראשו. "בהשך זמן סה, אתמול בלילה, nשכחי שלא שפטתי אותך נכונה. אבל צדקתי כל חזמן"״
"כפי שעמדתי ולא ;שיחי דב• בזמן שהפכת את הספינה שלי לספינת עבדיה", ציין וינטרו במרירות. הוא בחן את אביו באטיות סכף •גל ועד •אש. "אני חושש שגב אני צדקתי", אמר. הוא סובב
832
ספינת קסם
את ההגה והלך קדימה ללא מבט אחורה. הספינה, אמר לעצמו. אני עושה את זה למען הספינה. הוא לא הותיר את האיש שם, בודד ופצוע, בגלל שהוא שונא את אביו. הוא לא הדתי“ אותו כשהוא מקווn-למרצn שמישהו יהרוג אותו. הוא עשה את זה רק בגלל שהספינה זקוקה לו. הוא נע לעבר הסיפון הקדמי. כשהגיע לסיפון האמצעי, הוא ניסה לעשות את דרכו מבעד לעבדים שנאספו שם מבלי שיבחינו בו.
לאור היום, העבדים המשוחררים היו מחזה נורא עוד יותר מכפי שהיו בסיפונים האפלים. העור שלהם, שגורד על ידי שלשלאות ותנועת הסיפונים מתחת להם, נראה מצולק וחיוור. nמרסון הלזה רבים מהם לעור ועצמות. מעטים מהם לבשו בגדים טובים יותר, שהופשטו מהמתים או מרכושם של אנשי הצוות. נראה שפני המפה החרימו את המלתחה של אביו, והם נראו נינוחים יותר מnארןיבי לרבים מהם הייתה הבעה מבולבלת וממצמצת של חיות שהוחזקו במשך זמן רב בכלוב אפל ושוחררו לפתע. הם פרצו למחסני nספינnי חביות של ביסקוויטים נגררו לסיפון ונפתחו. כמה מהעבדים אחזו בחופני ביסקוויטים כאילו כדי להבטיח לעצמם שיש להם אוכל זמין. משוחררים מהשלשלאות, הם נראו כאילו הם עוד לא זוכרים איך לנוע בחופשיות או לפעול כרצונם. רובם עדיין דשדשו, וnהבוננו זה בזה רק בזיהוי עמום של פרות הרואות זו את זו. האנושיות נגנבה מהם. ייקח להם זמן להשיב אותה לעצמם.
הוא ניסה לנוע כאילו הוא באמת אחד מהעבדים, נע מקבוצה צפופה אחת לבאה בתור. סא׳אדר ופני המפה שלו עמדו במרכז הסיפון האמצעי, מקדמים ככל הנראה את פניהם של nפירסיםי הכוהן שוחח עם שלושה מהם. המילים המעטות שוינטרו הצליח לשמוע נשמעו כמו נאום ברכה ותודה מליצי. אף אחד מהשלושה לא נראה כאילו הוא מתרשם במיוחד. האיש הגבוה נראה כאילו המילים מחליאות אותו במיוחד. וינטרו חלק את תחושתה
הם לא עניינו אותו. וויוואסיה כן. הר!נוהיn העקרות גוועו לצלילים קטנים ולא מובנים. וינטרו ראה שני פני מפה בצד המוגן מהרוח של הספינה. הם השליכו rnww את הגופות שנערמו
833
ספינת קסם
- של אנשי הצוות ושל העבדים שנקטלו על הסיפון. פניהם היו מרוחקים, ותתערות היחידות שלהם היו קשורות לרעבתנות של הנחש הלבן שתפס את הגופות. וינטרו ראה את מיילד מושלך, ויזכור לנצח את מראה הרגליים היחפות המתנדנדות ממכנסיים קרועות בעוד הנחש הלבן אחז בגופו של ידידו בלוע עצום. "סלח לנו סא", התפלל בנשימה. הוא הסתובב מתמחזת והניח את ידיו על הסולם לסיפון הקדמי. הוא החל לעלות בו כששמע את סא׳אדר מורה לפני מפה, "הבא לכאן את קפטן הייבן". וינטרו עצר לרגע, ואז מיהר לעלות ורץ לחרטום. "יויוואסית. אני כאן, אני כאן". הוא שמר על קול שקט.
"וינטרו!" ה^שפה. היא פנתה אליו, הושיטה יד. הוא נשען למטה כדי לגעת בה. הפנים שהיא הפנתה אליו היו הרוסות מהלם ופחד. "כה רבים מתים", לחשה. "כה רבים מתו אתמול בלילה. ומה יקרה לנו עכשיו?"
"אני לא יודע", ענה לה בכנות. "אבל אני מבטיח שמרצוני, לעולם לא אעזוב אותך שוב. ואעשה כל שביכולתי לעצור את המשך תתריגות. אבל את חייבת לעזור לי. את חייבת".
"איך?" אף אחד לא מקשיב לי. אני כלום בשבילם".
"את הכול בשבילי. תהיי חזקה, תהיי אמיצה".
בסיפון היה רחש פתאומי, מלמול שגבר לשאגה חייתית. וינטרו לא היה צריך להתבונן. "הם מחזיקים באבי שם למטה. אנחנו חייבים לשמור על חייו".
"למה?" הקשיחות הפתאומית בקולה הייתה מקפיאה.
"מכיוון ש^ט^ לו שאנסה. הוא עזר לי לעבור את הלילה, הוא עמד לצדי. ולצדך. למרות כל מה שיש בינינו, הוא עזר לי להציל אותך מוהסלעים". וינטרו שאף. ובגלל מה שזה יעשה לי אם אעמוד וארשה להם להרוג את אבי. בגלל מה שזה יגרום לי להיות".
"אין דבר שביכולתנו לעשות", אמרה במרירות. "לא יכולתי להציל את גאנטרי, לא יכולתי להציל את מיילד. אפילו לא את פינדו למען נגינתו בכינור לא יכולתי להציל. עם כל מה שהעבדים האלה סבלו, הם למדו רק להתעלם מסבל. כאב הוא המטבע שבה
834
ספינת קסם
הם משתמשים כעת בכל עסקאותיnבי שום דבר אחר לא נוגע בהם, שום דבר אחר לא יספק אותם". היסטריה החלה להתגנב לקולה. "וזה הדבר שבו הם ממלאים אותי. הכאב שלהם, והרעב שלהם לכאב ו..."
"וויוואסיה", אמר בעדינות, ואז בתקיפות רבה יותר, "ספינה. תקשיבי לי. שלחת אותי למטה כדי לn!זבר מי אני. אני יודע שכך עשית. ואת צדקת. צדקת כשעשית זאת. עכשיו. זכרי מי את, ומי הפליג בך. זכרי את כל מה שאת יודעת על אומץ. נזדקק לזה".
כאילו בתשובה למילותיו, הוא שמע את קולו של סא׳אדר מורם בפקודה. "וינטרו! בוא הנה. אביך טוען שתדבר למענו".
נשימה. שתיים. שלוש. מוצא את עצמו במרכז כל הדברים, מוצא את סא במרכז כל הדברים. זוכר שסא הוא הכול והכול הוא סא.
"אל תחשוב שאתה יכול להסתיר את עצמך!" הרעים קולו של סא׳אדר. "צא החוצה. קפטן קניט פוקד זאת!"
וינטרו הזיז את שיערו לאחור ועמד זקוף ככל שיכול היה. הוא הלך לקצה הסיפון הקדמי והשקיף על כולם. "איש לא פוקד עלי על סיפון הספינה שלי!" הוא השליך את המילים עליהם והמתין לראות מה יקרה.
"הספינה שלך? אתה, ששועבדת בידו של אביך, טוען שהספינה שלך?" סא׳אדר היה זה שדיבר, לא אחד מnפיןטיבי וינטרו התעודד.
הוא לא דיבר אל סא׳אדר כשדיבר, כי אם אל הפירטים שפנו לבהות בו. "אני תובע את הספינה הזאת והספינה הזאת תובעת אותי. בזכות הדם. ואם אתה חושב שניתן לפקפק בתביעה שכזאת, שאל את אבי כמה הוא הצליח בכך". הוא שאף עמוקות וניסה להביא את קולו עמוק מתוך ריאותיו. "הספינה החיה וויוואסיה שלי היא".
"תפסו אותו ותביאו אותו לכאן", פקד סא׳אדר על פני המפה שלו בגועל.
"געו בו וכולכם תמותו!" הנימה של וויוואסיה כבר לא הייתה של ילדה מפוחדת, כי אם של מטריארכית זועמת. גם עגונה
835
ספינת קסם
וקשורה, היא חצליחח לנדנד את סיפוניה. "אל תפקפקו בכך!" שאגה לפת;־ "חספנחב אותי כזוההח שלכם, ולא חחלוננחי־ שפכתב דם על סיפוני, דה ומיתות שאשא אתי לנצח, ולא קהתי כננדכם־ אבל אב תפגעו בוינטרו, לנקמתי לא יהיה סוף. עד מותכם!"
הנדנוד גבר, תנו;ח ברורה, וחהרייטח לא זזה כחחאב־ העוגן עלה, חרק בס“ונ'ה־ מה שהיה סטריד במיוחד עבור וינטרו הוא שהנחשיב חה“וחקיב הצליפו בים, מחצרציב בשאלה. ח“אשיב חמכו;“יב נעו קדימה ואחורה, לועב פעור כאילו הב ממתיניב לסזון. אחד הקטניב יות• זינק קדיהה לפתע, העז לתקוף את הלבן, שצ״ח ושיסף באינספור שינייב. צרחות פחד עלו הסיפוניה של וויוואפיה בעוד עבדים נסוגו החה;קח ומהסיפון הקדמי, נדחקיב צפוף יותר זה לזה. מהנימה חשואלח של הצעקות, ועטת הסיק שרק מעטים מהס סבינים סהי ספינה nיח.
לפתע פרצה אישה מקבוצת הפירטיב, nצחח את הסיפון בריצה ואז היח“ה לטפט על הסיפון הקדמי. וינטרו מעולם לא ראה דבר היא הייתה גבוהה ורזה, שיערה קצוץ. הבד
העשיר של nצאיותיח וחולצתה הרפויח היה צמוד לגופה מרטיבות, כאילו עמדה על המשה“ על הסיפון כל הלילה. אבל היא לא נ“אתח הלוכלכת יותר מכפי שנמרה הלוכלכת חייתח נראיח־ היא נnתח בפניו בקול חבטה. "תרד", אמרה לו, ועיניה הפכו את אהידתח לפקודה יותר מאש• קולה. "ת״ד אליו כשיואל תגרוה לו להמחיו"־
הוא לא ענה לה. במקום זאת פנה לספינה. "אל תחששי", אה• לה.
"לא אנו אלה שצריכים לחשוש", השיבה וויוואסיה. הוא זכה לסיפוק של ראיית פניה של האישה האבדות הבעה בפליאה. זה רבר אחד לשהוע ספינה החיה מדברת, רב• אח• לעמוד קרוב מספיק כדי לראות את ניצוצות הכעס בעיניח- היא חחכוננה בזעף ובבוז באישה שעל סיפונה. הוויוואסיח ניערה את ראשה לפתע באופן שהעיף את תלתליה המגולפים לאחור. זאת הייתה תנועה נשית, קריאת תיג• מנקבה של גבר אחד, לאnרח־ האישה
836
ספינת קסם
הברישה ממצחה את השערות תשרודות הקצרות שנפלו עליו והשיבה לפסלון מבט. לרגע נדהם וינטרו מכך שהשתיים יכולות להיראות כה שונות אבל כה דומות עד אימה.
וינטרו לא חיכה עוד. הוא זינק בקלילות מהסיפון הקדמי לסיפון האמצעי של הספינה. בראש מורם, חצה את הסיפון לעמוד בפני תפידסים. הוא אפילו לא התבונן בסא׳אדר. ככל שראה את האיש יותר, כך העריו אותו פחות ככוהן.
מנהיג הפירטים היה גבר גדול ושרירי. עיניים כהות נצצו מעל צלקת הכוויה על לחיו. עבד לשעבר בעצמו, אם כך. שיערו הפרוע נקשר לאחור בצמה ובמטפחת זהב בוהקת. כמו האישה שלו, גם בגדיו השופעים נצמדו אליו. אדם שעבד על סיפונו, חשב וינטרו, וחש כבוד אליו כנגד רצונו.
הוא פגש את מבטו של האיש. "אני וינטרו וסטריט, ממשפחת וסטריט מסוחרי בינגטאון. אתה עומד על סיפון הספינה החיה וויוואסיה, גם היא ממשפחת וסטריט".
אבל היה זה גבר גבוה וחיווד שעמד לצד הגבר המצולק שענה לו. "אני קפטן קניט. פנית לחובל הראשון המכובד שלי, סורקת־. ווהספינה שהייתה שלך היא כעת שלי".
וינטרו בחן אותו מכף רגל ועד ראש, תמומ מעבר ליכולת לדבר. למרות שאפו שותק לסררונם של בני אנוש, האיש התמח ממחלה. הוא התבונן למקום שבו נגמרה רגלו של קניט והבחין בקב שעליו נשען, ברגל הנפוחה שמתחה את בד מכנסיים כפי שנקניקייה םותחת את הכיסוי שלה. כשפגש את המבט בעיניו תריוודות של קניט, הוא הבחין כמה גדולות ובוהקות מקדחת הן, איך בשרו של האיש נצמד לגולגולת. כשוינטרו דיבר, הוא דיבר אל האיש הגוסס בעדינות. "הספינה הזאת לעולם לא תוכל להיות שלך. היא ספינה חיה. היא יכולה להשתייך רק לבן למשפחת וסטריט".
קניט החווה בידו קצרות לעבר קייל. "אבל האיש הזה טוען שהוא הבעלים". אביו של וינטרו עדיין הצליח לעמוד, וכמעט לעמוד זקוף. הוא לא הרשה לפחד או לכאב גופני ביראות. הוא היה אדם שהמתין כעת. קייל לא אמר לבנו מילה.
837
ספינת קסם
וינטרו בחר את מילותיו בקפידה. "הוא ה׳בעלים׳ שלה, כן, במונח שמישהו יכול להיות הבעלים של דבר. אבל היא שלי. אני לא טוען לבעלות עליה, לא יותר מכפי שאב יכול לטעון לבעלות על בנו".
קפטן קניט בחן אותו בבוז. "אתה נראה גור צעיר מעט מכפי שתטען שיש לך ילד מסוג שלהו. ועל פי הסימן שעל פניך, הייתי אומר שלספינה יש בעלות עליך. אני מבין שאביך נכנס למשפחת סוחרים בנישואים, אבל שאתה מדם המשפחה".
"אני וסטריט בדמי, כן". וינטרו שמר על קול מדוד.
"אה", עוד מחווה קטנה של ידו לעברו של קייל. "אז אין לנו צורך באביך. רק בך". קניט פנה לסאיאדר. "את זה אתה יכול לקבל, כפי שביקשת. ואת שני האחרים".
היה קול שכשוך, וחצרוץ מאחד הנחשים. וינטרו הביט לימין הספינה בזמן לראות את שני פני המפות דוחפים את המלח הג׳מאילי מעבר למעקה. הוא נפל בצרחה עד שהנחש הלבן קטע את זעקתו בנשיכה. צעקתו של וינטרו "חכו!" לא זכתה למענה. וויוואסיה צעקה באימה ללא מילים, ונופפה בידיה לעבר הנחשים, אבל לא הצליחה להגיע אליהם. פני מפה אחזו באביו. הוא זינק, לא לעברם, כי אם לעבר סא׳אדר. הוא אחז בקדמת חולצתו של האיש. "אתה nבסחה להם שהם יחיו! אם הם יעבדו עבורך על nספ!נn במשך הסופה, nבטרה להם שהם יחיו!"
סא׳אדר משך בכתפיו וחייך אליו. "זה לא רצוני, נער, כי אם רצונו של קפטן קניט. הוא לא חייב לעמוד בדברתי".
"אתה מסובב את מילותיך באופן כה דק, אני בספק האם הן יכולות לכבול מישהו", קרא וינטרו בזעם. הוא הסתובב לאנשים שאחזו באביו. "שחררו אותו".
הם לא התייחסו אליו בעודם מאלצים את אביו הנאבק להתקדם לעבר המעקה. גופנית, לא היה לוינטרו סיכוי נגדם. הוא פנה חזרה לקפטן קניט, ודיבר במהירות. "שחרר אותו! ראית איך הספינה מגיבה לנחשים! אם תשירי־ אחד משלה אליהם, היא תכעס מאד".
"אין ספק", השיב הקפטן הפירט בעצלות. "אבל הוא לא באמת אחד משלה. אז היא ת^נבר על זה".
838
ספינת קסם
"אני לא", אמר לו וינטרו בזעם. "ואתה תגלה במהרה שאב אתה חותך אחד מאתנו, שנינו מדהמיב". אביו נאבק, אבל ללא מיליב וללא כוח •ב. לצד הספינה, הנחש הלבן חצ״ץ כלחיטות-וינטרו ידע שאין לו די כוח לחתנבר על שני ^•'d האלה, שלא לדב• על הרביש שיקוסו לפקודתו של קניט.
קניט עצסו היה ענייץ אח•. מהי• כנחש סכיש, אחז ועטת בקפטן הפירט בקדמת חולצתו. הוא השך אותו קדימה, כך שהקב שלו נפל לסיפון והוא היה תלו' בוינטרו פן ייפול. התנועה הפתאומית הוציאה צעקת כאב פתאומית מחאיש- החובל זינק קריסה בנחסח.
"אחו“ח!" הזהיר אותו וינטרו. "ותעצור את האנשיב חאלח-אחרת אבעט בו ברגל הזאת ואפזר את הבשר הרקוב שלו על חoיפון"״
"חכו! שחררו אותו" הפקורה לא באה ססורקו•, כי אם מחאישה- האנשים עצרו בחוס• ודאות, מתבונניב המנה לסא"אר•. ועטת לא בזבז זמן בשיחה אתם. קניט כסעט והתעלף באחיזתו של mn. וינטרו ניער אותו שוב ונהם בפניו של האיש. "אתה בוער החוב ומפריח סריקבון. בעוד! עומד כאן, על הרגל האחת שנוחרח לך, tfrn! להרוג את אבי ואותי. אבל אב תעשה זאת, לא תחזיק בספינה שלי במשך יותר הכהה ימים לפני שתרד כ;קכותינו- וגס סי שחוחי“ אחריך על סיפונה של הוויוואסיה ימות. השפינה תדאג לכר. אז אני מציע שנמצא השכב בינינו".
קפטן קניט הרים את 'דיו באטיות, לאחוז בפרקי ידיו של וינטרו. לנע• לא היה אכפת. ברגע זה, הוא יכול היה לגרום לאיש כאב נורא, אולי די כאב שחחלב יהרוג אותו. הקמטיב ח;הוקיב בפניו של הפירט אמרו לוינטרו שגם הוא יודע את זה. אגלי זיעה נצצו על מצחו של הפירט. לרגע קצר, עיניו של וינטרו התעכבו על סיכת פרק היד המוזרה שהאיש לבש. פנים קטנטנות, דומות לפניו של הפירט עצמו, שחייכו אליו בעליצוח- הן ^n'“v אותו. הוא נשא את עיניו שוב לפניו של האיש, פגש את עיניו והתבונן עמוק לתוך הקור שבהן. האיש החכונו בו חזרה ונראה שהוא התבען עסוק לתוכו. הוא סירב לפחד.
839
ספינת קסם
"ובכן, מה אתה אומר?" וינטרו, עם שמץ של ניעור. "האם ננהל משא ומתןד׳
פיו של הפירט בקושי זז, כשוינטרו שמע אותו אומר, בלחישה החלושה ביותר האפשרית, "פרחח נאה. אולי ניתן יהיה לעשות ממנו משהו מועיל".
"מה?" תבע וינטרו בזעם. זעם פראי גאה בו למשמע הלעג של האיש.
מבט משונה מאוד הופיע על פניו של הפירט. קניט בהה בו במבט מרותק. לרגע, נראה שהוא מזהה אותו, וגם וינטרו עצמו חש תחושה משונה שהיה כאן, עשה את זה ואמר את המילים האלה בעבר. היה משהו משכנע במבטו של קניט, משהו שתבע תגובה. נראה שהשתיקה ביניהם כובלת אותם זה לזה.
וינטרו חש דקירה פתאומית בצלעותיו. האישה שאחזה בסכין אמרה, "קח את קניט בעדינות, סורקור. נער, החמצת את ההזדמנות שלך למוות מהיר. כל מה שקנית הוא שאביך ואתה תמותו יחדיו, כשכל אחד מתפלל להיות הראשון שימות".
"לא. לא, אטה, תעזבי". הפירט עמד בכאב שלו היטב, לא איבד לרגע את ההיגוי המחונך שלו. הוא עדיין נאלץ לשאוף אוויר כדי להמשיך לדבר. "מה העסקה שלך, נער? מה נותר לך להציע? את הספינה שלך, מרצונך?" קניט נד בראשו באטיות. "היא כבר בידי, בדרך זו או אחרת. אז אני מסוקרן. מה בדיוק אתה חושב שנותר לך לסרוד בו?"
"חיים תמורת חיים", הציע וינטרו באטיות. הוא דיבר בידיעה שמה שהוא הציע כנראה נמצא מעבר ליכולתו. "אני הוכשרתי בר^אה, שכן פעם הובטחתי לכהונתו של סא". הוא התבונן ברגלו של הפירט. "אתה זקוק לכישורים שלי. אתה יודע את זה. אני אשמור על חייך. אם תרשה לאבי לחיות".
"אתה ודאי תרצה לכתת עוד מרגלי לצורך התעבות שכזאת", השאלה הייתה מלאת בוז.
וינטרו נשא את מבטו, מחפש השלמה בעיניו של האיש המבוגר יותר. "אתה כבר יודע מה צריך לעשות", ציין. "פשוט חיכית עד שהכאב של הריקבון יגרום לכאב ההסדרה להיראות כהקלה".
840
ספינת קסם
הוא התבונן שוב בגדם. "ריביה כמעט יותר מדי. אבל אני עדיין מוכן לכבד את העסקה. חייך תמורת חייו של אבי".
קניט התנודד באחיזתו, ווינטרו מצא את עצמו מייצב את האיש. סביבם, אנשים היו קפואים בתמונה של צפייה והמתנה. פני המפה הצמידו את אביו למעקה, כדי שיוכל לצפות בנחש שהמתין בחוסר סבלנות.
"זאת התערבות גרועה", ציין קניט בחולשה. "תעלה את סכום הפתיחה. גם חייך". הוא חייך בחולניות. "כדי שאם אנצח במותי, כולנו נפסיד יחדיו".
"יש לך מושג מוזר של מהו ניצחון", אמר וינטרו.
"אז אתה כולל את הצוות שלך בהתערבוה״, ציינה וויוואסיה לפתע. "שכן אם תיקח את חייו של וינטרו ממני, אדאג שכל אחד ואחד מכם ימצא את סופו בקבר מימי". היא nשההקnי "וזאת העסקה היחידה שיש לי להציע למי מכם".
"הרבה על כף המאזניים", ציין וינטרו בקול שקט. "ובכל זאת, אני מקבל את התנאים אם אתה מקבל אותם".
"אני לא במצב שמאפשר לי לחתום את העסקה ברריצה ידיים", ציין הפירט. נימת קולו הייתה רגועה ומקסימה כתמיד, אבל וינטרו ראה את כוחו של האיש נמוג בעודם מדברים. חיוך קטן עיקם את שפתיו. "אתה לא מנסה לגרום לי להבטיח שאם אחיה, אחזיר לך את הספינה שלך?"
כעת היה תורו של וינטרו לנוד בראשו באטיות. חיוכו היה קטן כזה של קניט. "אתה לא יכול לקחת אותה ממני. ואני לא הייתי יכול לתת לך אותה. זה, חושבני, דבר שעליך לגלות בכוחות עצמך. אבל דברתך תספיק כדי לכבול אותי לשאר תנאי ההתערבות שלי. ודברתם של החובל והאישה", הוסיף. הוא התבונן מעבר לקניט באישה כשהוסיף, "ואם אבי ייפגע מהעבדים שעל סיפון הספינה הזאת, אראה את זה כביטול nעסקn"י
"אין עבדים על סיפון הספינה הזאת!" הכריז סא׳אדר בנפיחות. וינטרו התעלם ממנו. הוא המתין עד שהאישה הנהנה באסיוהי "אם יש לך את דברתו של הקפטן שלי, גם דברתי נתונה לך", השיב סורקור בקשיחות.
ו 84
ספינת קסם
"טוב ויפה", הכריז וינטרו. הוא הפנה את ראשו והתבונן ישירות בסא׳אדר בעודו מדבר. "פנו את הדרך לטרקלין של אבי. אני רוצה את הקפטן הפירט במיטה שלו שם. ותנו לאבי ללכת לתא של גאנטרי ולנוח. אני אטפל בצלעותיו אחר כך".
לרגע, הצטמצמו עיניו של סא׳אדר בעודו מתבונן בנער. וינטרו לא היה בטוח מה עבר במוחו של האיש. הוא ידע שהוא לא יכול לבטוח באיש שיקיים את והבטחה של איש, אפילו לא והבטחה שלו. יהיה צורך להשגיח עליו.
עבדים פינו באטיות דרך לסיפון האחורי. חלקם נעו ברוסד רצון ואחדימ באדישות. מעטים התבוננו בו, ונראה שזכרו נער עם דלי של מים יסמדטיט קריר ולח. וינטרו צפה באביו מובל לתא של גאנטרי. הוא אפילו לא פנה לאחור להתבונן בבנו, ולא אמר מילה.
וינטרו החליט שהוא צריך לבחון את הכוח שבידיו, לראות כמה רחוק הוא מגיע. הוא התבונן בפני המפה מצדיו של סא׳אדר. "הסיפון הזה עדיין נראה נורא", ציין בקול שקט. "אני רוצה שהבד והחבלים יפונו ממנו, ושכל הלכלוך הזה יישטף. אז תתחילו מתחת לסיפון. לאנשים חופשיים אין תירוץ לחיים בזוהמה".
פני המפה התבונת ממנו לסא׳אדר ורזדה.
סורקור הפר את המבוי תסתומ. "אתם יכולים לציית לנער כשהוא אומר לכם לעשות את זה, או לציית לי. העניין הוא, שזה ייעשה, ומהר". הוא הסב את מבטו מהם לעבר הצוות שלו. פני המפה התרחקו באטיות מסא׳אדר, לבצע את המשימות שניתנו להם. הכוהן נותר עומד במקומו. "...וגורי על ההגה, בריג מנהל את הסיפון. אני רוצה עוגן מורם ומפדשימ פרושים ברגע שאתם רואים את תוויוואסיה מתחילה לזוז". הוא התבונן שוב בפני המפה תמתפורים באטיות וכלל את הכוהן, שעמד עם זרועות משולבות על חזהו. "מהר. יש עבודה לכולכם. אל תכריחו את בריג למצוא אותה בשבילכם".
שני צעדים הביאו אותו לצדו של וינטרו, שם הנער יותר אחז את האיש מאשר איים עליו כעת. בעדינות כאילו הרים תינוק ישן, החובל החסון כרך את זרועותיו סביב הקפטן שלו. החיוך
842
ספינת קסם
שהפנה אל וינטרו חשף יותר שיניים מאשר נחהח של בולדוג. "הנחת 'ד על הקפטן פעה אחת ™''ת. זה לא יקרה שוב".
"לא. אני האהין שלא 'היה צורך בכך", השיב וינטרו, אבל עיניה חשחו“וח והקרות של האישה בגבו היו אלה שהקפיאו אותו.
"אלווה אותך לחר•!, אדוני", הציע סורקו•.
"לאחר שאציג את עצמי בפני הספינה", ענה קניט. האיש המש ניסה להחליק את קדמת חולצתו.
וינטרו nייך- "אשמח להציג אותך בפני וויוואסיה". האטיות חשיטחיח שבה קניט עשה את דרכו על הסיפון גרמה ללבו של וינטרו לשקוע בקרבו. הוא היה אדב שנות• בחייב בזכות כוח •צון וחnושח עצסי. אב אחד ההשנייב יחלש, הוא ימות. כל עוד הוא היה נחוש בדעתו לחיות, היה לוינטרו בן ברית •ב עוצמה בריפויו. אבל אב הוא יוותר, כל הכישורים בעולם לא ינצחו את חזיחום המתפשט.
הסולם לסיפון הקדמי היה מכשול רציני. שורקור עשה כמיטב יכולתו לשהור על הכבוד העצמי של קניט בעודו עוזר לו לטפס, בעוד אטה, שעלתה לפניהם, פנתה להתבונן בזעף בעבדים המחבונניב. "איר לכם שוב רב• טוב יותר לעשות חוץ מללטוש מבטים?" תבעה ההם, ואז הציעה לבריג, "ודאי יש עבדים חוליב למטה. ניתן להעסיק את אלה בחבאחם לכאן כרי שישאפו אוויר". •גע לאח• מכן, הגיע קניט לסיפון הקדמי. היא נישתה לאחוז בזרועו אבל הוא נופף לה לעזוב אותו. עד שוינטרו הגיע לסיפון הקדמי, קניט כב• השתמש בקב שלו לעשות את דרכו הכואבת לnרסוס.
וויוואסיה פנתה להחכונו העבר לכתפה. עיניה בחנו אותו סכף •גל ועד ראש בטרם אמרה בקול שקט ומאופק, ""קפטן קניט".
"גברתי וויוואשיה". הוא קד אליה, לא עהוקות כפי שאדב בריא היה עושה, אבל יותר מהנהון. כשהוא התייש•, הוא בחן אותה nזדח. ועטת צפה בא'-נוחות, שכן נnידיו של האיש חתרnבו והחיור שעיקל את פיו היה סיפוק ותאוות בצע כאnד- ההערכה הכנה שלה בלבלה את וויוואסיה. בתגובה כמעט ילדותית, היא נסוגה והרימה את זרועותיה לשלב את פרקי ידה מעל החזה
843
ספינת קסם
שלה. החיוך של קניט רק התרחב. עיניה של וויוואסיה התרחבו מאד, אבל נראה שאינה מסוגלת לעצור את החיוך שעלה על פניה.
היא הפרה את הש^קה ראשונה. "אני לא יודעת מה אתה רוצה ממני. מדוע ניסית לתבוע אותי כך?"
קניט התקרב בצעד. "אה, גבירת העץ והרוח שלי, מהירה שלי, יפה שלי. מה שאני רוצה לא יכול להיות ברור יותר. אני רוצה שתהיי שלי. כך ששאלתי הראשונה חייבת להיות, מה את רוצה ממני? מה עלי לעשות כדי לזכות בך?"
"אני לא... אף אחד מעולם..." מבולבלת בבירור, היא פנתה לוינטרו. "וינטרו שלי ואני שלו. שנינו גילינו שדבר לא יכול לשנות את זה. אתה ודאי לא יכול לבוא בינינו".
"אני לא? כך אומרת הנערה שמדברת בחיבה על אחיה, עד שהמאהב שלה גונב את לבה".
וינטרו מצא את עצמו ללא מילים. אולי האדם היחיד שחילופי המילים האלה הדהימו אותו כמוהו הייתה האישה שבאה לסיפון עם קניט. עיניה הצטמצמו, כעיני ח^לה ההודפת במבט כלב עוין. מקנאה, חשב וינטרו. היא מקנאה במילים המ^ק™ לספינה. כפי שאני, הודה לעצמו, מקנא למראה הבלבול וההנאה של וויוואסיה.
המרקם העדין של לחייה הפך ורוד מסומק. הנשימה שהניעה את שדיה החשופים מאחורי זרועותיה n!!תn מהירה יותר. "אני ספינה, לא אישה", ציינה באוזניו. "אתה לא יכול להיות המאהב שלי".
"אני לא? האם לא אנווט בך בימים שאיש אחר לא היה מעז, האם לא נראה יחדיו ארצות שהן נושא לאגדה? האם לא נעז יחדיו לשוט תחת שמים שהכוכבים בהם עוד לא זכו לשמות? האם אנו, את ואני, לא נטווה סיפור של nןפהקאות שיגרום לכל העולם לחוש יראה מפנינו? אה, וויוואסיה, אומר לך בבירור שאזכה בך. בלי פחד, אומר לך זאת".
היא התבוננה מקניט לוינטרו. הבלבול שלה היה יפה, וכמוהו מתיקות הנאתה ממילותיו. "לעולם לא תיקח את מקומו של
844
ספעתקסם
וינטרו אתי, לא משנה מה תאמר׳/ הצליחה לומר. "הוא משפחה".
"כמובן שלא!" אמר לה קניט בחמימות. "איני רוצה בכך. אם הוא גורם לך לחוש בטוחה, נחזיק אותו על הסיפון לנצח". הוא שוב חייך אליה, חיוך שהיה מרושע ורכמ כאחד. "אני לא רוצה לגרום לך לחוש בטוחה, גברתי". הוא שילב את זרועותיו על חזהו, ולמחת הקב ורגלו תמקוצדת, הוא הצליח להיראות נאה ומופקר כאחד. "איני רוצה להיות אחיך הקטן".
במהלך החיזוד הזה, רגלו ודאי הכאיבה לו, שכן הוא מעד לפתע, מאבד את חיוכו בעוויית כאב. הוא הרכין את ראשו קדימה באנחה, וסורקור והיה לצדו תוך רגע.
"אתה פצוע! עליך ללכת ולנוח כעת!" הכריזה תוויוואסית לפני שמישהו אחר הספיק לדבר.
"אני חושש שזה נכון", תסכימ קניט בענווה כזאת שוינטרו ידע שהוא יותר ממרוצה למראה תגובתה של הספינה. הוא אפילו תהה האם האיש ביקש את התגובה הזאת במכוון. "אז עלי לעזוב אותך כעת. אבל אבקר אותך שוב, בסדר? ברגע שאוכל?"
"כן. עשה זאת ננקשה". ידיה תתדחקו מתרות שלה. היא הושיטה יד לעברו, כאילו כדי להזמין אותו לגעת בכף ידה.
הפירט הצליח לקוד עמוקות שוב, אבל לא ניסה לגעת בה. "נתראה אז", אמר לה, יתחיבת כבר נשמעה בקולו. הוא פנה ממנה, ואמר בקול צרוד יותר, "סורקור. אזדקק לעזרתך שוב".
כשהפירט החסון תמך במשקלו של הקפטן שלו והחל לעזיד לו להתקדם לעבר הירכתיים, ראה וינטרו את המבט שהאישה נתנה בספינה. הוא לא היה נעים.
"h^w" כולם פנו לאחור למשמע פקודתה התקיפה של הוויוואסיה. "תיזתד אתו. וכשתסיים שם, ברצוני לשאול כמה מהקשתים שלך. ארצה שהנחשים יורתעו, לפחות".
"קפטן?" שאל סורקור בפקפוק.
קניט נשען עליו בכבדות. פניו היו לחות מזיעה, אבל הוא עדיין חייך. "תן לגבירה את המגיע לה. ספינה חיה תחת רגלי. חזר אחריה בשמי, עד שאוכל להקסים אותה בעצמי". באנחה דמוית מוות, הוא התקפל לפתע בזרועותיו של הח^ל שלו. כשסורקור
845
ספינת קסם
הריס את האיש ואז נשא אותו למה שהיה תאו של אביו, וינטרו תהה למראה חnיור המוזר שנותר על פניו של קניט. האישה חלבח סאחוריהם, ;ינ'ח לא משות מפניו של קפטן קניט.
וינטרו פנה והלך לחרטום באטיות, למקום שבו קניט עמד. אף אחד, הבnין, לא נע לעצור אותו. הוא היה חופשי על סיפון חoפינח כפי שמעולס לא חיח-
"וויוואסיה", אסר בקול שקט.
היא לטשה הבט בעקבות קניט. היא חשחח““ח סהבלבול שלה ונשאה הבט לוינטרו. עיניה היו קרועות לרווחה מפליאה. הן נצצו.
היא הריסה לעברו יד והוא נשען לתת לכפות ידיהם להיפנש-לא נדרשו מיליס, אבל הוא אסר אותן בכל זאת. "חיזהרי".
"הוא איש ססוכן", הסכיסח- "קניט". קולה ליטף את השם.
הוא פקח את עיניו בחדר נאה. מרקם העץ בקירות הכוסי הפנליס נבחר בקפידה. חמנו“וח הקבועות היו הנחושת שתבהיק כששוב יצחצחו אותה כיאות. מפות הגולגלות נחו על סדף ההפות כהו תרננולות שמנות בקופסאות קינון. אלה יהיו תיבות אוצרות של סידע, העושר הצבור של מפותיה של משפחת סוחרים הבינגטאוו- היו גם דברים נאיב אח“יב. הכיור עם הקערה והקנקן חחואמיב הn“סינח. הציורים הממוסנ“יב שחוברו בחוזקה לקי“ות. התחפיש המגולפים לחפא“ח של חלונות הזכוכית ח;כח. חד• שהב'ע טעה טוב ואלגנסיוח. אמת, הוא נשדד לאחרונה, אבל אטה הלכה בו בשקט, וסידרה אותו. היה •יח באוויר של קטורת זולה שלא הצליח לחסתיר את הפירחון הבסיפי של ספינת י;בדים- אבל היה לו ברו• שהוויוואשיה לא שימשה בספינח עבדיה זמן •ב. צריך להיות אפשרי לנקות אותה עד שהשי“חוו ייעלה. היא שוב תהיה ספינה בוהקת וססוד•ח. וזה היה חרר לקפטן אמיתי.
הוא התבונן בעצמו. הוא הופשט וסדין כיסה את •־גל'ו.
"ואיפה הנע• הקפטן שלנו?" שאל קניט את אטה.
היא השתוככח למשמע קולו ואז מיהרה לצדו. "הוא הלך לטפל
846
ספינת קסם
בצלעות ובראש של אביו. הוא אמר שזה לא ייקח זמן רב, ושהוא מבקש שnרדר יסודר לפני שהוא ינסה לרפא אותך". היא התבוננה בו ונדה בראשו. "אני לא מבינה איך אתה יכול לבטוח בו. הוא ודאי יודע שכל עוד אתה חי הספינה לעולם לא תn!n שלו. ואיני מבינה מדוע אתה מרשה לנער צעיר לעשות מה שאסרת על שלושה מרפאים מנוסים לחשוב עליו אפילו בנחל השור.
"מכיוון שהוא חלק מהמזל שלי", אמר בקול שקט. "אותו המזל שנתן לי את הספינה בקלות כה רבה. את ודאי רואה שזאת הספינה שנועדה לי. הנער הוא חלק מזה".
הוא כמעט רצה לגרום לה להבין. אבל אסור שאיש ידע על המילים שהקמע אמר כשהנער התבונן כה עמוק לתוך עיניו. אסור שאיש ידע על הקשר שחושל ביניהם באותו הרגע, קשר שהפחיד את קניט באותה המידה שבה הוא סקרן אותו. הוא דיבר שוב כדי למנוע ממנה לשאול עוד שאלות. "ובכן. הפלגנו כבר?"
"סורקור מחזיר אותנו לנחל השור. הוא הציב את גורי על ההגה ואת בריג כאחראי על הסיפון. אנחנו מפליגים בעקבות המרייסn״״
"אני מבין". הוא חייך לעצמו. "ומה את חושבת על הספינה החיה שלי?"
היא חייכה אליו חיוך מריר. "היא יפה מאד. ואני כבר מקנאה בה". אטה שילבה את זרועותיה מעל החזה שלה והתבוננה בו במבט מלוכסן. "איני חושבת שנסתדר בקלות. היא דבר מוזר מדי, לא אישה ולא עץ ולא ספינה. איני אוהבת את המילים היפות שאתה מפזר בפניה בקלות כה רבה, ואיני מחבבת את הנער וינטרו".
"וכתמיד, לא ממש אכפת לי מה את מחבבת ומה לא", אמר לה קניט בחוסר סבלנות. "מה אני יכול לתת לספינה כדי לזכות בה פרט למילים? היא לא אישה באותו המובן כמוך". כשהזונה עדיין נראתה זועפת, הוסיף בפראות, "ולו רגלי לא הייתה כואבת כל כך, הייתי משכיב אותך על הגב ומזכיר לך מה את בשבילי".
847
ספינת קסם
עיניה השתנו לפתע מקרח שחור לאש אפלה. "הלוואי ויכולת", אמרה בעדינות, והנעילה אותו בחיוך תרמימ שבו זיכתה אותו תמורת הנזיפה שלו.
1
קייל הייבן שכב על הדרגש החשוף של גאנטרי. כל מה שהעבדים הבוזזים הותירו מחפציו של החובל היה מפוזר על הרצפה. לא היה הרבה. וינטרו פסע מעל שרשרת עץ מגולפת וגרב אחת שהושלכה. כל שאר והדבתה שהיו של גאנטרי -תספדים שלו, הבגדים שלו, הכלים המגולפים שלו - נלקחו או נותרו על ידי העבדים בגל הבזיזה הראשוני שלהם, או
על ידי הפירטים באסיפת השלל המאורגנת שלהם.
"זה וינטרו, אבא", אמר לו בעודו סוגר את הדלת מאחוריו. היא כבר לא ננעלה. במהלך תתתקוממות, מישהו פתח אותה בבעיטה במקום לנסות את הידית. אבל הדלת נותרה סגורה, ושני פני המפה שסא׳אדר הציב כזקיפים לא ניסו לפתוח אותה.
האיש על המיטה לא זז.
וינטרו הניח את אגן המים ואת תסמדטוטים שהציל מתשדידים הסדוקים של שולחן העבודה של גאנטרי ופנה לאיש שעל המיטה. הוא הניח בחופזה את אצבעותיו על נקודות הדופק בגרונו, וחש את אביו שב להכדת בטלטול. האיש הת^ק ממנו נדעדת והשמיע צליל לא ^•׳ ואז התיישב בחופזה.
"זה בסדר", אמר וינטרו בקול מנחם. "זה רק אני".
אביו חשף את שיניו בחיקוי של חיוך. "זה רק אתה", הודה. "אבל אני יכול להבטיח לך שזה לא בסדר".
הוא נראה נורא. גרוע יותר מכפי שנראה כשתענדים ניסו לתת אותו לנחש. זקן, חשב וינטרו לעצמו. הוא נראה זקן לפתע. זיפים בלטו על לחייו ודם מהפתח בראשו היה מרוח עליו. הוא בא לכאן בכוונה לנקות את פצעיו של אביו ולחבוש אותם. כעת הוא חש חוסר נכונות מוזר לגעת באיש. זאת לא הייתה אימה למראה הפצעים, והוא לא היה גאה מכדי לבצע משימות כאלה. הזמן שבילה בסיפון המטען בטיפול בעבדים שחק דברים כאלה מזמן. זאת הייתה חוסר נכונות לגעת מכיוון שהאיש היה אביו. מגע עלול לאשר את הקשר והזה.
848
ספינת קסם
וינטרו חח;הח עם סה שהוא חש 'mw. הוא ייחל בכל לבו שלא היה לו כל קשר לאיש חזח.
"הבאת' העט הים התוקיב", אה• לו. "לא ח•כה- אספקת המים ההתוקים הועטה מאוד ברגע. אתה •עב? שאנסה להביא לך לכה צר? זה פחות או 'ותר כל סה שנוח•"-
"אני בסדר", אה• אביו ללא הבעה, ולא ענה לשאלתו. "אל תטריח את עצמך בשביל'. 'ש לך ^•'d חשובים יות• להתחנף אליהס ברג;"״
הוא חת;לב מהמיליס שבהן בחר אביו לחשחמש־ "קניט 'שן. על הנת שיחיח ל' סיכוי כלשהו לרפא אותו, הוא יזדקק לכל המנוחה שיוכל לקבל כדי להתחזק".
"אז. באמת תעשה את זה. תרפא את האיש שלקח ממך את הסמנה שלך".
"כדי לשסור על חייך, כן".
אביו נחר. "שסויוח־ היית עושה את זה בכל הקרה, גם אב היו מגישים אותי לנחש ההוא. זה מה שאתה עושה. מתכווץ
בפחר בפני כל מי שבידו הכוח".
וינטרו ניסה לשקול את זה בהגינות. "סבי• להניח שאתה צודק. אבל לא בגלל שיש לו כוח. זה לא קשור כלל למי שהוא. "מרוב• בחיים, אבא. שא הוא חייה. כל עור חיים קיימיס, תסיר יש אפש“וח לשיפור. לפיכך, ככוהן, יש ל' חובה לשמר חיים. גס את שלו".
אביו צחק "גס את שלי, אתה סחבוון"״
ועטת נד בראשו פעם אחת.
הוא הפנה את הצד חnתוך של ראשו לעבר בנו. "אז כדי שתתחיל, בוחן. זה הדבר היחיד שאתה סועיל בו".
הוא סירב להיכנע להחגרות- "הבה נבדוק את הצלעות שלך קודם".
"ברצונר"- אביו נע בנוקשות, והוריד את הה שנותר ההחולצה שלו. החלק השמאלי של החזה שלו היה פצע וnבורה- וינטרו נרתע למראה חותב ברור של מגף בבשרו. זה נעשה בבירו• לאח• שאביו היה כבר על הרצפה. חשה“סוסיב והמים היו האספקה
849
ספעתקסם
היחידה שנותרה לו. תיבת התרופות של הספינה נעלמה לחלוטין. בעקשנות, החל לפחות לחבוש את הצלעות מספיק כדי לתמוך בהם. אביו התנשף כשנגע בו, אבל לא נרתע. לאחר שוינטרו קשר את הקשר האחרון, קייל הייבן דיבר.
"אתה שונא אותי, נכון, ילד?"
"אני לא יודע". וינטרו טבל סמרטוט והחל לנקות דם מפניו.
"אני יודע", אמר אביו כעבור רגע. "זה נראה בפניך. אתה בקושי מסוגל לשאת את השהות באותו חדר אתי, שלא לדבר על לגעת בי".
"ניסית הרי להרוג אותי", שמע וינטרו את עצמו אומר בשלווה.
"כן. ניסיתי. זה נכון". אביו צחק צחוק מבולבל, ואז התנשף מהכאב. "תהרוג אותי אם אני יודע למה. אבל זה בהחלט נראה כמו רעיון טוב בזמנו".
וינטרו חש שהוא לא יקבל הסבר מעבר לכך. אולי הוא לא רצה הסבר. נמאס לו לנסות להבין את אביו. הוא לא רצה לשנוא אותו. הוא לא רצה לחוש דבר כלשהו כלפיו. הוא מצא את עצמו מייחל לכך שאביו לא היה קיים בחייו. "מדוע זה היה חייב להיות כך?" תהה בקול.
"אתה בחרת את זה", קבע קייל הייבן. "זה לא היה חייב להיות כך. לו רק היית מנסה את הדרך שלך... רק היית עושה מה שאמרו לך, ללא פקפוק, כולנו היינו בסדר. לא יכולת, פעם אחת, להאמין שמישהו אחר יודע מה טוב בשבילך?"
וינטרו התבונן בחדר כאילו הוא מתבונן בספינה כולה. "אני לא חושב שמשהו מזה היה טוב למישהו", ציין בקול שקט.
"רק בגלל שאתם הרסתם את זה! אתה והספינה. אם שניכם הייתם משתפים פעולה, היינו באמצע הדרך לצ׳לסד עכשיו. וגאנטרי ומיילד ו... כולם עדיין היו חיים. אתה אשם בזה, לא אני! אתה בחרת בזה".
וינטרו ניסה לחשוב על תשובה על כך, אבל לא מצא. הוא החל לחבוש את פצע הראש של אביו כמיטב יכולתו.
הם עבדו היטב על הסיפונים שלה, הפירטים האלה, הלבושים
850
ספעת קסם
מאז שאפרון הפליג בה והיא לא נהנתה מצוות שהגיב לה במהירות כזאת. היא מצאה את עצמה בתורה מקבלת את השליטה המוכשרת שלהם במפרשים ונתינל שלה בסוג של הקלה. תחת הנחייתו של בחג, העבדים לשעבר נעו באופן מסודר, שואבים דליים של מים ילוהתים אותם למטה לנקות את סיפוני המטען שלה. אחדים שאבו את מי השפכים המזוהמים מתוכה בעוד אחרים עבדו עם אבני קרצוף על סיפונה. לא משנה כמה הם יקרצפו את כתמי הדם, העץ שלה לעולם לא ישררד אותם. והיא ידעה זאת, אבל לא אמרה מילה על כך. בבוא העת יראו בני האנוש את תיסר התועלת בכך ויוותרו. האוכל שנשפך נאסף ואוחסן מחדש. מעטים עבדו בהסרת השלשלאות והאזיקים שעיטרו את סיפוני המטען. הם החזירו אותה לאט לעצמה. זה היה תדנד הקרוב ביותר שחשה לסיפוק מאז היום שבו תתעודדת לחיים.
סיפוק. והיה דבר אחר שהיא חשה, דבר מטריד. דבר שהיה מרתק מסיפוק.
היא הושיטה את המודעות שלה. בתא ה^בל, קייל הייבן ישב על קצה הדרגש והצר שלו בעוד בנו שוטף ללא קול את הדם מהפצע על ראשו. הצלעות שלו כבר והיו חבושות.
היה בחדר שקט שהיה מעבר לשתיקה, כאילו הם אפילו לא חלקו שפה. השתיקה היא התרחקה ממנה.
בטרקלין הקפטן, הפירט נמנם בחוסר מנוחה. היא לא הייתה מודעת לו באותה מידת חדות שהייתה מודעת לוינטרו. אבל היא חשה את חום הקדחת שלו, חשה את המקצב הלא אחיד של נשימתו. כמו עש שנמשך ללהבת נר, היא התקרבה אליו. קניט. היא ניסתה את השם על לשונה. אדם מרושע. ומסוכן. אדם מקסים, מרושע ומסוכן. האישה שלו לא מצאה חן בעיניה. אבל קניט עצמו... הוא אמר שהוא יזכה בה. הוא לא יכול, כמובן. והוא לא משפחה. אבל והיא מצאה שיש תענוג רב בציפייה לניסיונותיו. גבירת העץ והרוח שלי, כך הוא קרא לה. יפה שלי. מתידת שלי. דברים מטופשים לומר לספינה. היא החליקה את שיערה לאחור ושאפה עמוקות.
851
ספינת קסם
אולי וינטרו צדק. אולי הגיע הזמן שהיא תגלה סה היא רוצה ;כוד עצמה.
852
ספינת קסם
36
זאת שזוכרת
"סעיחי. היא אינה זאת שזוכרת. בואו".
"אבל.״ אני לא מבינה", חחnננח שדיבר. היה לה חתר גדול בבתפח היכן שהנחש הלבן תקף אותה בשיניו. בשיניו, כאילו הוא כריש ולא נחש. הפרשה ירוקה וסמיכה כבר סגרה את הפצע, אבל הוא כאב האוד בעודה הנפה לעמוד בקצב של סולקין. ששור'אה היה מאחוריהם, סבולבל
"גם אני לא סבין". הרעמה של מולקין זרמה האחוריו בההי“ות זרימתו. Drnwn הנחש הלבן עדיין חצרץ ללא מחשבה פיטב את עצהו ללא סוף. חלש rniro'ra ישנים, ניחוח הדס נישא כאטהוספ“ח. "אני זוכר את הניחוח שלה. אין לי ספק באשר לריח שלה. אבל ח״״״ דב•״. הזה אינו היא אשר זוכ•ח".
ססוריאה הצליף לפתע בזנבו והשיג אותב. "הנחש הלבן", שאל לפתע, אימה בקולו. "מה אינו ^•ה בו?"
"כלוב", אם• מולקין בקול שקט ונורא. "אני חושש שדבר אינו שלא כשורה בו, פרט לכך שהוא •חוק יות• בדרך בה כולנו הולמש בעח- בקרוב, אני חושש, כולנו נהיה בדיוק כמוהו".
"אני לא הבינה", אמרה שריב“ שוב. אבל אימה קרה גאתה בה, תחושה שהיא לחכיו, אם תבחר בכר.
853
ספינת קסם
"הוא שכח. זה הכול". קולו של מולקין היה נטול רגשות.
"שפח... מה?" שאל ססוריאה.
"הכול", אמר ססוריאה. הרעמה שלו צנחה לפתע, צבעיו דהו. "הכול פרט להזנה, והשלת העור והצמיחה. כל השאר, כל מה שאמיתי וחשוב, הוא שכח. כפי שאני שוכח שכולנו נשכח, אם היא אשר זוכרת לא תתגלה בפנינו בקרוב". הוא פנה לפתע, עוטף את שניהם בחיבוק nמהפהר שלו. הם לא נאבקו, כי אם התנחמו מכך. המגע שלו חידד את הזיכרונות וההבנה שלו. יחדיו שקעו באטיות לבוץ הרך, שוקעים בתוכו כשהם עדיין סבוכים. "הסבך שלי", אמר בחיבה, ובעצב ידעה שריב“ את האמת בכך. שלושתם היו כל מה שנותר מהסבך של מולקין.
הם נרגעו באחיזתו של המנהיג שלהם. במהרה רק ראשיהם נותרו מעל לבוץ. הם נרגעו, כשהזימים שלהם נעים באחדות. לאט, בנוחות, אמר להם מולקין את דברי התורה הקדושה.
"לאחר הלידה הראשונה, היינו אדונים. גדלנו, למדנו, חווינו. ואת כל מה שחווינו, חלקנו זה עם זה, כך שהחוכמה גדלה יותר ויותר. אבל גופות לא נועדו לשרוד לנצח. אז בא זמן של הזדווגות, ותמציות הוחלפו ועורבבו והופקדו. הגופות הישנים שלנו הונחו לנצח, מכיוון שידענו שניקח חדשים, כבריות חדשות. וכך עשינו. קטנים וחדשים בקענו. ניזונו, השלנו, וגדלנו. אבל לא כולנו זכרנו. רק חלקנו. היו כמה ששמרו עבורנו את זיכרונות הכלל. ובבוא העת, אלה שזכרו קראו לנו בניחורוה שלהם. הם הובילו אותנו חזרה, ונתנו לנו את nזיכרונוה שלנו. ובקענו שוב כאדונים, לשוטט בשפע ובמחסור כאחד, לצבור עוד חוכמה וניסיון, לערב אותם שוב בעת ההזדווגות".
הוא עצר את הסיפור המוכר. "אני לא זוכר, כעת, כמה פעמים זה קרה", הודה. "מחזור אחר מחזור, שרדנו. אבל הפעם האחרונה הזאת של השלת עור וצמיחה... האם היא לא n!יתn הגדולה ביותר אי-פעם? האם לא רבים יותר ויותר מבינינו שוכחים שנועדנו להיות אדונים? אני חושש שאנו פוחתים, סבך שלי. האם לא זכרתי פעם, לפני זמן רב, הרבה יותר מכפי שאני זוכר היום? האם אתם לא?"
854
ספינת קסם
חשאלוח שלו חקרו את המקום החרד בלבה של שריבר. היא סיבכה את “;מתח בשלו, העזה לסבול את ח“;לים כדי שתוכל לחוש את עוקץ הזיברונות והסה™ שלו. חמnשכות שלה היו חדות 'ותר.
"פעה, זכרתי הרבה יות•", חודתה- "לפעמיב, אני חושבת שכל סה שאני זוכרת בבירור כעת הוא שאתה הוא זה שיש לבוא כ;קכוחיו״ בעל הזיב•ונוח האמיתיים".
החצרוץ שלו היה עמוק ושקט בשדיבר- "אם היא אש• זוכ“ח לא תבוא אלינו בקרוב, אפילו אני עלול לשכוח את זה".
"אז זכור את זה, העל למל. שעלינו לההשיך לחפש את זאת אשר זוכרת".
855
לקבלת קטלוג מלא ולרכישת ספרים:
ת.ר. 1123 הור השרון 45111 טלפון 09-7412044 רב קווי פק0 09-7442714
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.