סוחרי הספינות החיות 3: ספינת הגורל

היא תהתה מה הייתה, לו הייתה מושלמת.

ביום בו בקעה, היא נלכדה לפני שיכלה להתפתל על החול אל חיבוקו הקריר והמלוח של הים. על זאת אשר זוכרת נגזר לזכור כל פרט של אותו היום בבירור. היה זה כל תפקודה והסיבה לקיומה. היא הייתה כלי קיבול לזיכרונות. לא רק חייה שלה, מהרגע בה החלה להיווצר בביצה, אלא גם חייהם המקושרים של כל אלו שהיו לפניה היו צפונים בתוכה. מביצה לנחש לפקעת לדרקון לביצה, כל זיכרון שושלתה היה שלה. לא כל נחש היה מחונן כך, או נושא בכזה עול. רק מעט יחסית הוטבעו במלוא סיפור גזעם, אך היה צורך רק במעטים.

בהתחלה הייתה מושלמת. גופה הקטנטן, החלק, גמיש ומכוסה קשקשים, היה ללא רבב. היא חתכה החוצה מהקליפה העורית בשן הביצה שעל חרטומה. היא בקעה מאוחר. האחרים באשכול הביצים כבר היו חופשיים מקליפותיהם ונערמו על החול היבש. הם השאירו את שביליהם מאחור כדי שתעקוב אחריהם. הים קרץ לה בעקשנות. כל תנועה של כל גל משכה אותה. היא התחילה את מסעה, מזדחלת על פני החול היבש תחת השמש הלוהטת. היא הריחה את רטיבות האוקיינוס. האור שריצד על פניו הקסומים משך אותה.

היא מעולם לא סיימה את מסעה.

התועבות מצאו אותה. הם הקיפו אותה, הציבו את גופותיהם הכבדים בינה לבין הים הקורץ. היא נקטפה מתפתלת מעל החול, נכלאה בבריכת מי גיאות בתוך מערה בצוקים. שם הם החזיקו בה, האכילו אותה רק באוכל מת ומעולם לא הניחו לה לשחות חופשיה. היא מעולם לא נדדה דרומה עם האחרים לימים החמים

בהם המזון היה מצוי בשפע. היא מעולם לא הגיעה לגודל ולכוח שחיים חופשיים היו מעניקים לה. ובכל זאת גדלה, עד שהבריכה במערה הייתה לה כשלולית צפופה, חלל שבקושי הספיק להרטיב את זימיה ועורה. ריאותיה התכווצו בתוך פיתוליה המקופלים. המים שהקיפו אותה היו מזוהמים מרעליה ומהפסולת שלה. התועבות החזיקו בה כאסירה.

כמה זמן כלאו אותה שם? היא לא יכלה למדוד, אך חשה בטוחה שהייתה שבויה במשך מספר תקופות חיים רגילות של מינה. שוב ושוב, היא חשה את קריאתה של עונת הנדודים. דחף חסר מנוחה היה משתלט עליה ולאחריו תשוקה נוראה לחפש את בני מינה. שקי הרעל בגרונה היו מתנפחים וכאבו מהיותם מלאים. לא הייתה לה מנוחה בזמנים האלו, שכן הזיכרונות חלחלו לתוכה וזעקו לשחרור. היא נעה בחוסר סבלנות בעינוי שהיה בריכתה הקטנה ונשבעה לנקמה נצחית בתועבות שהחזיקו בה כך. בזמנים כאלו, שנאתה להם הייתה הפראית ביותר. כששקיה תיבלו את המים בזיכרונות אבותיה, כשהמים הפכו למורעלים כל כך מהעבר שזימיה הנאבקים הרעילו אותה בהיסטוריה, אז התועבות היו באים. הם באו לכלאה, לשאוב מים מבריכתה ולהשתכר מהם. שתויים, הם חזו עתידות אחד לשני, מתלהמים ומקשקשים לאורו של הירח המלא. הם גנבו את זיכרונות גזעה, והשתמשו בהם כדי לנחש את העתיד.

אז הדו־רגליים, וינטרו וסטריט, שיחרר אותה. הוא בא לאי התועבות, לאסוף למענם את האוצרות שהים הותיר על החוף. בתמורה, הוא ציפה שיחזו את עתידו למענו. אפילו עכשיו, המחשבה גרמה לרעמתה להתקשח מרעל. התועבות חזו רק את מה שחשו בעתיד אחרי שגנבו את עבריה! לא הייתה להם את מתת הראיה. לו הייתה, היא הרהרה, הם היו יודעים שדו־הרגליים הביא את אובדנם. הם היו צריכים לעצור את וינטרו וסטריט. במקום זאת, הוא גילה אותה ושיחרר אותה.

למרות שעורה נגע בעורו, למרות שזיכרונותיהם התערבבו דרך רעליה, היא לא הבינה מה גרם לדו־הרגליים לשחרר אותה. הוא היה יצור בעל חיים קצרים כל כך שרוב זיכרונותיו לא יכלו להותיר בה אפילו סימן. היא חשה את דאגתו וכאבו. היא ידעה שהוא סיכן את קיומו החולף כדי לשחרר אותה. האומץ של אותו פרץ חולף של חיים נגע בה. היא קטלה את התועבות כשאלו ניסו ללכוד מחדש את שניהם. אז, כשדו־הרגליים היה עלול למות בים העוטף, היא עזרה לו לחזור לספיגתו.

זאת אשר זוכרת פערה את זימיה שוב. היא טעמה מסתורין על הגלים. היא החזירה את דו־הרגליים לספינתו, אך הספינה הפחידה ומשכה אותה גם יחד. גופה הכסוף־אפור של הספינה תיבל את המים שלפניה. היא עקבה אחריה, שותה את טעמם החמקמק של הזיכרונות.

הספינה הריחה, לא כמו ספינה, אלא כמו אחד מבני גזעה. היא עקבה אחריה זה שתים־עשר גיאויות, ולא הייתה קרובה יותר להבנה של כיצד יכול דבר כזה להיות. היא ידעה היטב מהן ספינות; לבני העתיקים היו ספינות, למרות שלא ספינות כמו זאת. זיכרונות הדרקון שלה אמרו לה שבני גזעה עפו לעיתים קרובות מעל ספינות כאלו, והשתעשעו בלגרום להן להיטלטל בפראות במשב רוח מכנפיים רחבות. ספינות לא היו תעלומה, אך זאת הייתה. איך יכלה ספינה להריח כמו נחש? יותר מזאת, היא לא הריחה כמו נחש רגיל. היא הריחה כמו זאת אשר זוכרת.

שוב, תפקידה משך אותה; כמו אינסטינקט חזק מהדחף לאכול או להזדווג. הזמן הגיע, וכבר עבר. היא הייתה צריכה להיות בין בני גזעה כעת, מובילה אותם בנתיב הנדודים שזיכרונותיה הכירו כה טוב. היא הייתה צריכה להזין את היזכרותם החלשה יותר ברעליה רבי העוצמה שהיו עוקצים את זיכרונותיהם הנמים עד לעירות. הצו הביולוגי דחק בעורקיה. הגיע הזמן להשתנות. היא קיללה שוב את גופה העקום הירוק־זהוב שהשתכשך ונאבק במים באופן כה מגושם. לא הייתה לה סיבולת לסמוך עליה. היה קל יותר לשחות בשובל הספינה ולתת לתנועתה לעזור ולמשוך אותה דרך המים.

היא התפשרה עם עצמה. כל עוד נתיב הספינה הכסופה תאם את שלה, היא תעקוב אחריה. היא תשתמש בתנועתה לעזור לה לנוע בעוד היא צברה כוח משלה. היא תתהה על פשר התעלומה

ותפתור אותה אם תוכל. אך היא לא יכלה לתת לחידה הזאת להסיח את דעתה מיעדיה הראשונים. כשיתקרבו לחוף, היא תעזוב את הספינה ותחפש את בני מינה. היא תמצא סבכים של נחשים ותדריך אותם במעלה הנהר הגדול אל אדמות הפקעות. בזמן הזה בשנה הבאה, דרקונים צעירים ינסו את כנפיהם על רוחות הקיץ.

כך הבטיחה לעצמה בשתים־עשרה הגיאויות הראשונות בהם עקבה אחרי הספינה. באמצע עלותה של הגיאות השלוש־עשרה, צליל שהיה בו זמנית זר ומוכר עד כדי כאב הרעיד את עורה. היה זה חיצצורו של נחש. מיד נפרדה משובל הספינה וצללה מטה, הרחק מהסחות הדעת של הגלים על פני השטח. זאת אשר זוכרת השמיעה תשובה, ואז החזיקה את עצמה בדממה מוחלטת והמתינה. כל מענה לא בא.

אכזבה הכבידה עליה. האם הטעתה את עצמה? בזמן שביה, היו תקופות שבהן בייסוריה הייתה זועקת שוב ושוב, מחצצרת עד שקירות המערה צלצלו מאומללותה. כשנזכרה במרירות הזאת, היא צמצמה את עיניה מעט. היא לא תענה את עצמה. היא פתחה את עיניה לבדידותה. בנחישות סירבה לרדוף אחר הספינה שייצגה את הרמז הקלוש היחיד לחברה שידעה.

הדממה הקצרה רק הפכה אותה מודעת יותר לחולשת גופה. נדרש כל כוח רצונה כדי לגרום לה להמשיך. רגע לאחר מכן, כל חולשה נעלמה למראה נחש לבן שחלק בבזק לידה. לא נראה שהבחין בה במרדפו העיוור אחר הספינה. ריחה המוזר של הספינה ודאי בלבל אותו. ליבה הלם בחוזקה. "אני כאן!" היא קראה אחריו. "כאן. אני זאת אשר זוכרת. באתי אליכם לבסוף!"

הלבן המשיך לשחות בתנועות גליות חסרות מאמץ של גופו העבה והחיוור. הוא אף לא הפנה את ראשו לעבר קריאתה. היא בהתה בתדהמה, ואז מיהרה אחריו, שוכחת לזמן מה את עייפותה. היא גררה עצמה אחריו, מתנשמת ממאמץ.

היא מצאה אותו אחרי הספינה כצל. הוא החליק בעמימות מתחתיה, ממלמל ומיילל ללא היגיון אל לוחות גוף הספינה. רעמת מחושיו הרעילים הייתה זקופה למחצה; זרם דק של רעלים חדר למים שמסביבו. לאיטה עלתה הזוועה בזאת אשר זוכרת כשצפתה בפעולותיו חסרות השחר. מעמקי נשמתה כל אינסטינקט שהיה לה הזהיר אותה מפניו. התנהגות מוזרה שכזאת התריעה על מחלה או טירוף.

אך הוא היה הראשון מבני מינה שאותו ראתה מהיום בו בקעה. משיכת הקרבה הזאת הייתה חזקה מכל דחייה והיא התקרבה אליו. "ברכות," ניסתה בחשש. "האם אתה מחפש את זאת אשר זוכרת? אני היא."

בתשובה, עיניו האדומות העצומות סבו אליה בעוינות, והוא כיוון אליה נהמת אזהרה. "שלי!" הוא חיצצר בצרידות. "שלי. אוכל שלי." הוא דחק את רעמתו הזקופה כנגד הספינה, דולפת רעלים כנגד גופה. "תאכילי אותי," הוא תבע מהספינה. "תני אוכל."

היא נסוגה במהירות. הנחש הלבן המשיך במסעו המגשש לאורך גוף הספינה. זאת אשר זוכרת חשה בריח קלוש של חרדה מהספינה. מוזר. המצב כולו היה זר כחלום, וכמו חלום, הציק לה במשמעויותיו האפשריות והבנות־הכמעט. הייתכן שהספינה הגיבה לרעליו וקריאותיו של הנחש הלבן? לא, זה היה מגוחך. הריח המסתורי של הספינה בלבל את שניהם.

זאת אשר זוכרת ניערה את רעמתה וחשה אותה מתקשה מרעליה החזקים. הפעולה נתנה לה תחושה של כוח. היא העמידה את עצמה מול הנחש הלבן. הוא היה גדול ממנה, וחזק יותר, גופו עז ומוכן. אך זה לא שינה דבר. היא יכלה להרוג אותו. למרות גופה המעוות וחוסר ניסיונה, היא יכלה לשתק אותו ולשלוח אותו לשקוע לקרקעית. ברגע שלאחר מכן, למרות כוחן המשכר של הפרשת גופה, ידעה שהיא אפילו חזקה יותר מכך. היא יכלה להאיר את עיניו ולתת לו לחיות.

"נחש לבן!" היא חצצרה. "שמע לי! יש לי זיכרונות לחלוק עמך, זיכרונות של כל מה שהיה גזענו, זיכרונות שיעירו את זיכרונותיך שלך. התכונן לקבל אותם."

הוא לא שעה למילותיה, הוא לא הכין את עצמו, אך לה לא היה אכפת. זה היה גורלה. למען זה בקעה. הוא יהיה הראשון שיקבל את מתנתה, אם רצה או אם לא. במגושמות, מוכשלת על ידי עיוותי גופה, היא שיגרה את עצמה לכיוונו. הוא פנה אל עבר התקפתה, רעמתו זקופה, אך היא התעלמה מרעליו הפחותים. בדחיפה חסרת חן, היא עטפה אותו. באותו רגע, היא ניערה את רעמתה, שיחררה את הרעל הזר מכולם, הרעלים שלזמן קצר ישתקו את מוחו שלו ויתנו למחשבות הנסתרות מאחורי חייו להיפתח שוב. הוא נאבק בטירוף, ואז לפתע התקשח כבול עץ באחיזתה. עיני האודם המסתחררות שלו עצרו ונפקחו, בולטות מחוריהן מהלם. הוא עשה מאמץ קלוש לבלוע נשימה אחרונה.

היא אך בקושי יכלה להחזיק בו. היא עטפה את מלוא אורכו בשלה והמשיכה להניע אותו במים. הספינה החלה להתרחק מהם, אך היא נתנה לה, כמעט ללא חרטה. הנחש הבודד הזה היה חשוב לה יותר מכל התעלומות שהכילה הספינה. היא החזיקה בו, פיתלה את צווארה להתבונן בפניו. היא ראתה את עיניו מסתחררות, אז שוקטות שוב. אלף תקופות חיים, היא החזיקה בו, בעוד עברו של הגזע שלו הגיע אליו. זמן מה הניחה לו לשקוע באותה היסטוריה. אז שחררה אותו מכך זה בעדינות כשהיא משחררת את הרעלים הפחותים יותר שהשקיטו את מחשבותיו העמוקות ונתנו לחייו הקצרים שלו לחזור למוחו.

"זכור," היא התנשמה ברוך, מטילה עליו את האחריות של כל אבותיו. "זכור והיה." הוא שקט בסבך פיתוליה. היא חשה את חייו שלו משתלטים עליו שוב לפתע ורעד חולף לאורכו. עיניו סבו שוב פתאום ואז התמקדו בעיניה שלה. הוא הרים את ראשו משלה. היא חיכתה לתורותיו מלאות ההערצה.

המבט שפגש בשלה היה מאשים.

"למה?" הוא תבע לפתע. "למה עכשיו? כשכבר מאוחר מדי לכולנו? למה לא יכולתי למות כשאיני מודע לכל מה שהייתי יכול להיות? למה לא יכלת להשאיר אותי כחייה?"

מי לותיו היממו אותה כל כך שאחיזתה בו החליקה. הוא משך את עצמו בגועל מחיבוקה וזינק הרחק ממנה. היא לא הייתה בטוחה אם נמלט, או אם נטש אותה. שתי המחשבות גם יחד היו בלתי נסבלות. התעוררות זיכרונותיו הייתה צריכה למלא אותו באושר ותחושת מטרה, לא ייאוש וזעם.

"חכה!" היא קראה אחריו, אבל המעמקים העכורים בלעו אותו. היא שכשכה במגושם אחריו כשהיא יודעת שלא תוכל לעמוד במהירות שלו. "לא יכול להיות מאוחר מדי! לא משנה מה, אנחנו חייבים לנסות!" היא חצצרה את המילים חסרות התועלת לתוך השפע הריק.

הוא הותיר אותה מאחור. שוב לבדה. היא סירבה לקבל זאת. גופה המעוות התחבט במים בניסיון מרדף, פיה פתוח וטועם את הריח המתפזר כבר שהשאיר אחריו. חלש, חלש יותר, ואז איננו עוד. הוא היה מהיר מדי; היא מעוותת מדי. האכזבה גאתה בה, הולמת כמעט כמו רעליה. היא טעמה את המים שוב. שום רמז של נחש לא היה בהם כעת.

היא פילחה את המים בתנועות גדולות יותר ויותר בחיפוש נואש אחר ריחו. כשסוף סוף מצאה אותו, שני ליבותיה נמלאו בנחישות. היא הצליפה בזנבה כדי להגיע אליו. "חכה!" היא חצצרה. "אנא. אתה ואני, אנחנו התקווה האחרונה של בני מיננו! אתה חייב להקשיב לי!"

טעמו של הנחש התגבר לפתע. התקווה היהירה של בני מיננו. נדמה שהמחשבה ריחפה לעברה על המים, כאילו המילים ננשמו באוויר ולא חוצצרצו במעמקים. היה זה העידוד היחיד שהזדקקה לו.

"אני באה אליך!" היא הבטיחה, ודחקה בעצמה להמשיך הלאה. אך כשהגיעה למקורו של ריח הנחש, היא לא מצאה שום יצור פרט לגוף הספינה הכסוף שחתך דרך הגלים מעליה.