סוכן הלילה

1

שישה ימים לפני כן

נעלי האוקספורד של פיטר היו מונחות מחוץ לארון. חולצה מגוהצת היתה תלויה על הידית, לצד חליפה כחולה כהה. השעון המעורר שלו צפצף. השעה היתה חמש אחר הצהריים.

הוא התהפך ויצא מהמיטה, פתח את הצלונים, משך למקומם את הסדין והשמיכה, וסידר את המיטה בדייקנות ראויה למסדר.

השמש שקעה בשמים ונעלמה מאחורי העצים ובנייני הדירות הסמוכים לקתדרלה הלאומית.

הלילה עמד לרדת, ויומו עמד להתחיל. הוא עבד באף־בי־איי — סוכנות החקירות הפדרלית — ובסיומה של סדרת אירועים שטרם עמד באמת על טיבה קיבל הצבה בבית הלבן. הוא אייש דסק מבצעי לילי בחדר המצב במשמרת בת שתים־עשרה שעות, משבע בערב עד שבע בבוקר.

תפקידו היה — בקיצור נמרץ — להיות כונן כל לילה, כל הלילה, כדי לקבל שיחה שאולי לא תגיע לעולם לקו החירום.

הרכבת התחתית הביאה אותו לכיכר פָרָגוט ומשם פנה דרומה, כשהשמש השוקעת צבעה את הבית הלבן באדום.

הוא חצה את רחוב גִ'י ונכנס לטוֹניק, בר בשכונת פוֹגִי בּוֹטוֹם. הוא סרק את החלל בחיפוש אחר בריאן, עמית מהבית הלבן שביקש ממנו לקפוץ למקום.

צעידה לאורך הקיר האחורי של הבר סיפקה לו תצפית ברורה על כל חלל הבר. הוא שם לב שהוא בוחן את האורחים האחרים במקום, מציין לעצמו את גובהם ומשקלם, מאפיינים ייחודיים והתנהגות חריגה, מתעד בדממה הכול בינו לבינו.

הוא אף פעם לא הצליח להיפטר מהרגלים ישנים. תפקידו במשך שנים היה לתצפת. הוא החל את דרכו באף־בי־איי כמומחה במעקב, מה שכונה במסדרונות הסוכנות כ"גִ'י".

הוא חמק בשולי הקהל. בגובה של מטר תשעים וחמישה סנטימטר ומבנה גוף רזה, במשקל שמונים ושמונה קילוגרם, פיטר בלט מטבעו. אבל הוא אהב להימנע מתשומת לב, וידע איך להסתובב בשטח בלי לעורר עניין רב מדי בקיומו.

הוא צד את עינו של בריאן, שנופף לעברו לבוא אליו. "רוצה בירה?"

"תודה," אמר פיטר. "אבל אני בדרך למשמרת. רציתי לקפוץ לרגע."

"אתה עדיין עובד לילות?"

פיטר העמיד פני ישן בעמידה, ואז פקח את עיניו כמבוהל. "סליחה, מה אמרת?"

בריאן צחק ולגם מכוסו. חליפתו היתה מעוצבת היטב, אופנתית ויקרה מדי לרמת שכרו. הוא היה בוגר בית ספר פרטי, בחור נינוח עם סטייל, שעבד במשרדו של היועץ לביטחון לאומי. הם שיחקו יחד כדורסל כמה פעמים. היה לו מין הרגל להצמיד את שמו של אדם שזה עתה פגש לסוף כל משפט — "ואיפה אתה למדת, פיטר?" — פיטר ראה בכך סימן היכר לאדם שטוויית קשרים מושרשת באופיו, אחד שמתייק כל שם חדש ברשימת אנשי הקשר המנטלית שלו.

פיטר זיהה את האיש לצדו של בריאן מאירוע ברביקיו שנערך בקיץ. הוא עבד במשרדו של מנהל הסוכנות.

"היי, תיאו," אמר פיטר ולחץ את ידו.

"קדימה," אמר בריאן לתיאו, שסקר בזהירות את החדר.

"מה קורה?" שאל פיטר.

"תיאו ראה את רשימות הקידום וההעברות."

זה היה נושא רכילות חביב על ג'ובניקים בסוכנות.

"אתה רוצה לדעת אם אתה עומד לקבל קידום או העברה?" שאל בריאן את פיטר בחיוך.

"ברור," אמר פיטר, וכשתיאו רכן לעברו הוא הניף יד עוצרת. "אבל אל תגלה לי."

"מה?"

"אגלה בקרוב."

"אתה לא רוצה לדעת?"

"זה בסדר. אני אמתין."

תיאו הזדקף, ואווירת שותפות הסוד התפוגגה.

"זה לא ביג דיל," אמר תיאו, מתגונן עכשיו. וזה אכן לא היה. בוסים זרקו רמזים לא אחת, והידיעות על מרבית הקידומים ותוספות השכר הועברו בין אנשים הרבה לפני שהוכרז עליהם רשמית.

"אני לא מנסה להקשות עליך," אמר פיטר. "הכול בסדר. אבל אני לא רוצה לדעת."

"אתה עושה ממני סוג של מלשן? אתה?"

פיטר נזהר אפילו מרמז קל שבקלים להתנהגות לא נאותה. אנשים עקבו גם אחריו רוב חייו, בחיפוש אחר הפרה כלשהי ולו הקלה ביותר. אולי משום כך מעקב, תצפית ומעקב נגדי באו לו בטבעיות רבה כל כך.

הוא שמר תמיד בדבקות על הכללים, מקווה שאולי כך יתאפשר לו להתנער מצל פשעי אביו, שאולי כך יינצל ממי שהיה.

"לא," אמר פיטר בשלווה. "אבל אל תערב אותי בזה."

תיאו שחרר צחוק מרושע. "אתה משחק אותה כל כך ישר, אבל כולם יודעים..." קולו נמוג והוא הסיט את מבטו.

"יודעים מה?" שאל פיטר.

תיאו סקר את החלל משמאלו, כאילו הוא מחפש מישהו טוב יותר לשוחח איתו. הוא מלמל משהו על אבא ועל מרגל.

פיטר התקרב והישיר מבט לעיניו של תיאו.

"אתה רוצה להגיד לי משהו?"

תיאו התנפח, ולרגע לטש בו עיניים בדממה. האחרים השתתקו.

"לא אכפת לי, באמת. כבר שמעתי הכול," המשיך פיטר. הוא מתמודד עם הזבל הזה כל חייו. צריך פשוט להישיר מבט, להראות שאתה אדם בפני עצמך ושאין לך מה להסתיר.

תחושה נעימה שטפה את גופו של פיטר, מהסוג שנהג להרגיש לפני משחק חשוב או כשמטרת מעקב ניסתה להתנער ממנו. כבר חודשים הוא כלוא ליד שולחן עבודה. הוא השתוקק לאקשן.

הוא העביר את ציפורן אגודלו על אמצע האמה ולחץ אותה חזק על מפרק האצבע. מדקרת הכאב חיזקה אותו. זה היה הרגל ישן, דרך לחלץ את עצמו מהרגע. תירגע, סאתרלנד. הוא נשם שתי נשימות עמוקות ואחר כך חייך.

זה ערער את תיאו, והוא טלטל את ראשו והתרחק ללא אומר.

בריאן עיווה את פניו אל פיטר. "מצטער על זה."

"אין בעיה," אמר פיטר לקול השיחות ששבו והתחדשו סביבם. "כדאי שאזוז בכל מקרה."

"אתה בטוח שאתה לא רוצה כלום? כוס קפה?"

"הכול בסדר. תודה."

פיטר הסתובב לעבר הדלת, ובריאן הרים את כוסו. "אדם ישר בוושינגטון."

"אני יודע," חייך פיטר. "אכלתי אותה."