סוכרת – לחיות עם להרגיש בלי

אובחנה אצלי סוכרת - מה יהיה?

מה משותף לשחקנית אֶלִיזַבֶּת טֵיילוֹר ולנשיא יוֹסִיפּ טִיטוֹ? לסופר אֶרנֶסְט הֶמִינְגְווי ולנשיא עַבְּד א-נַאצֶר? לצייר פּוֹל סֶזַאן ולממציא תוֹמַס אֶדיסוֹן? לנשיא מִיכַאִיל גוּרבַּצ’וֹב ולזמר אֶלְוויס פְּרסְלִי? למיס אמריקה לשנת 1999, נִיקוֹל ג’וֹנְסוֹן, ולאלוף האולימפי בעל מדליית הזהב בשחייה לשנת 2000, גַארי הַאל? - לכולם, מוכשרים ומצוינים כשלעצמם, יש לפחות דבר אחד משותף ביניהם ומשותף איתך - הסוכרת.

סוכרת היא הפרעה שכיחה, ומספר החולקים אותה איתך הולך ועולה כל עשור. כרגע מדובר ביותר מ200- מיליון סוכרתיים בעולם - מוכשרים, פעילים, ויוצרים לאורך השנים, מצטיינים כל אחד ואחד בתחומו. אין שום סיבה שהסוכרת תפריע להצלחתך שלך! הסוכרת לא הפריעה להצליח בספורט, באמנות, בפוליטיקה ובעסקים. למרות סוכרת ארוכת-שנים - ישנם מצליחנים רבים וטובים. ייתכן מאוד שאנשים שיש להם סוכרת נזקקים לכוח רצון אישי שמעל הממוצע כדי להתמודד עם הסוכרת יום-יום. הם ניחנים בכוח נפשי ובכוח רצון להשיג הישגים כל אחד בתחומו האישי מעל ומעבר לממוצע הסביבתי, כך שניתן לומר שייתכן שהמצב הסוכרתי תורם את חלקו לקידום האישי ולהצלחה.

הסוכרת ידועה ומוּכּרת לאדם מזה כחמשת אלפים שנה. כְּתבים הודיים עתיקים מתארים פילים חולים ולהם שתן ש”מראהו וטעמו כדבש”; חרטומי מצרים ממליצים לסוכרתיים בפפירוס של אֶבֶּרס, שפורסם לפני יותר מ3,500- שנה, על “הליכה באוויר צח ואכילת פירות וירקות טריים” כמזור למחלת הסוכרת, אשר נגרמה לדעתם כתוצאה משאיפת אוויר ביצות ורוחות רעות... (מעניין שכיום, בטיפול המודרני בסוכרת, שבים טובי הרופאים וממליצים על פעילות גופנית ועל כלכלה עשירה בסיבין תזונתיים, הנמצאים בפירות ובירקות טריים...).

התיאור ה”מדעי” הראשון, משנת 170 לספירה, מיוחס לאַראַטוּס הקַפּוֹדוֹקִיאַנִי, אשר תיאר את תופעת הסוכרת כמצב של “התמוססות בשר הגוף ובשר הגפיים אל תוך השתן, הפרשת תכולת הגוף המתמוסס באמצעות ההשתנה המרובה, וכתוצאה - יובש בפה, צימאון רב, קיצור החיים, עד למוות הבלתי נמנע”. הוא וחבריו היוונים התרשמו מכמויות השתן העצומות שמפרישים הסוכרתיים וכינו את התופעה “דיאַבֵּטֶס”, מלשון מזרקה או מעיין הנובע. אף שהיוונים שמו לב ששתן הסוכרתיים מושך אליו חרקים, הרי שרק לפני כמאתיים שנה הוסיפו באנגליה את השם “מליטוס”, כלומר מתוק, לנוכח גילוי מתיקותו של השתן ותכולת הסוכר שבו.

לפני כאלף שנה, חוקרים מוסלמים כמו אִבְּן-סִינַא ואִבְּן-זוֹהַר מחד, והרמב”ם שלנו מאידך תיארו מצבים של חולים שפיתחו דיאבטס. הם האמינו שהבעיה היא בדרכי השתן. הקשר ללבלב, ולא כל שכן לאינסולין, לא היה ידוע באותה תקופה כלל וכלל. רק לפני כמאתיים שנה נצפה באנגליה הקשר שבין פגיעה בלבלב למחלת הסוכרת. את הדבר הוכיחו סופית החוקרים מִינְקוֹבְסְקִי ופוֹן-מֶרינְג ב1889-, כשהדגימו כיצד כריתת הלבלב בכלב במעבדה הביאה להשתנת יתר ולשתן שמשך אליו זבובים. ברגע של הברקה בדק מינקובסקי את השתן של הכלב לנוכחות אפשרית של סוכר ונדהם למצוא בו כמויות עצומות של סוכר הדם - הגלוקוז.

20 שנה אחר כך גילה הסטודנט פַּאוּל לַנְגֶרהַנְס את איי הביתא של הלבלב, המפרישים אינסולין וקרויים על שמו, וב1921- הסטודנט הקנדי לפיזיולגיה בֶּסְט ומדריכו בַּנְטִינְג הצליחו למצות את תוכן הלבלב, לבודד תמצית גסה של האינסולין ולהזריקה לכלבה שלבלבהּ נכרת. הזרקת האינסולין הביאה להפחתת הסוכר בשתן ולשיפור באיזון הסוכרת - ותקופה חדשה של זמינות האינסולין ואפשרות הטיפול בסוכרת נפתחה לאנושות.

מבחינת ההגדרה המדעית, סוכרת היא מצב מטבולי המתבטא בעליית רמות הסוכר (הגלוקוז) בדם, עליית רמות שומני הדם ועליית רמות החומצות האמיניות (אבני הבניין של החלבונים) בדם. היא מוגדרת כמחלה כרונית, וההפרעות בכלי הדם הקטנים והגדולים מופיעות במקביל או בשילוב עם ירידה ברמת האינסולין או בפעילותו. הפרעות כלי דם אלו יכולות להתבטא בהפרעות ממוקדות במערכות הגוף השונות, כגון העיניים (רטִינוֹפַּתְיַה), הכליות (נֶפְרוֹפַּתְיַה) והעצבים (נוֹירוֹפַּתְיַה) ובנטייה מוגברת להתפתחות טרשת עורקים (אַרתֶריוֹסְקְלֶרוֹזִיס). בנוסף, שינויים קיצוניים של רמות הסוכר יכולים להביא למצבי תת-סוכר (הִיפּוֹגְלִיקֶמְיַה) או למצבים של יתר סוכר (הִיפֶּרגְלִיקֶמְיַה) עם חַמֶצֶת והופעת קטונים בדם (קֶטוֹ-אַצִידוֹזִיס).

עד לפני זמן לא רב, הידיעה שאצל מישהו אובחנה סוכרת הביאה לתחושה שגורלו נחרץ ונתגלתה אצלו או אצלה מחלה סופנית המקרבת את הקץ. הסוכרת, בייחוד זו של הצעירים, נחשבה לחשׂוכת-מרפא, גרועה אף מאיידס! תחושה זו עברה בין האנשים ונשארה על פני השטח, אף שתוחלת חיי הסוכרתיים קרובה מאוד כיום לזו של הלא סוכרתיים.

במשך כל חיינו אנו נתקלים פעמים לאין-ספור במציאות בלתי רצויה ובמצבים קשים, ולא תמיד יש באפשרותנו להיחלץ מהם. מציאות בלתי רצויה יכולה להיות דבר אובייקטיבי (כמו נכות ומחלה) או סובייקטיבי. ניתן להתייחס אל הסוכרת כאל מציאות לא רצויה של מצב נתון. קשה לבטל רגשות קשים הנובעים ממנה, אבל גם במצבים קשים מוצא האדם דרכים להתמודד עם המציאות ביעילות, החיים צריכים להימשך, ועליך להמשיך לחיות ולהתקיים ולהמעיט את הרגשות הקשים ככל האפשר.

השלבים שעוברים בהתמודדות הראשונית עם אבחנת הסוכרת הם:

שלב הדחייה - התעלמות, ניתוק והתנתקות (Denial) שלב הכעס - כעס על כל העולם (Anger) שלב המיקוח - התמקחות ומלחמה לשינוי המציאות (Bargaining) שלב ההכרה - הכרה במציאות וההמשך קדימה (Moving On!).

שלב הדחייה (Denial) - התגובה הראשונה שלך היא ניסיון להתעלם מהאבחנה שנחתה עליך. ייתכן שגם רופא המשפחה מנסה ל”עזור” ולהרגיע אותך באומרו ש”הסוכרת קלה ביותר”. כל ניתוק מותנה בקבלת המציאות הלא רצויה כעובדה שיש להכחישה. הבחירה בניתוק מתרחשת שלא במודע מתוך הכחשה. כל ניתוק, אם במודע ואם שלא במודע, הוא בעצם ביטוי להתמודדות עם עתיד לא נודע. ניתן לשער מה יקרה בעקבות אבחון הסוכרת, אך לא ניתן לדעת בוודאות מה מצפה לך עצמך. קיים ניסיון להסתיר את המידע מבני המשפחה ומהסביבה, מתוך תחושת שווא שאולי האבחנה יסודהּ בטעות, והסוכרת תחלוף לה בתוך זמן קצר. לא כך הוא. כבר לפני כאלף שנה אמר החכם אבן סינא: “פעם סוכרת - תמיד סוכרת”. הסוכרתי הבוחר בדרך זו יכול לזכות במעין תחושה של רווחה ואופטימיות, אך זאת במחיר של פגיעה באיזון ובבריאות והופעת סיבוכים בטווח הקצר והארוך. אל לך לשכוח - הסוכרת לא נגרמה באשמתך, ואין היא עונש משמים על חטאי העבר. היא אינה מחלה מידבקת, ואין היא מצמיחה קרניים או זנב. אין כל סיבה אפוא להתעלם ממנה! ההפך הוא הנכון: ככל שמתחילים בטיפול המתאים מוקדם יותר ומגיעים לאיזון הרצוי מהר יותר - הסיכויים והעתיד ורודים יותר!

שלב הכעס (Anger) - לאחר שהתגברת על שלב ההתעלמות והדחייה מהרעיון שאובחנה אצלך סוכרת, עלול לבוא שלב הכעס - כעס על כל העולם. כעס על שנתקעת עם “הצרה הזאת ששמה סוכרת”. מהר מאוד תבין שלא ניתן להיפטר מ”הצרה הזאת”, ואין לך אלא לקבל עליך את הדין, להתעשת ולגשת להתמודדות עם הסוכרת. זוהי תגובה שכיחה למדי. הנך רואה את המציאות דרך משקפיים שחורים ומתלונן עליה מרות. קיים ניסיון להתמודד עם המציאות הלא רצויה מתוך אמונה שניתן לשנותה בדרך של “קיטורים” ותלונות, כמובן ללא הועיל. בעצם התלונות מנציחות את המציאות הלא רצויה. ההדגשה המתמדת של המציאות הזאת הופכת אותה לנושא למאבק נצחי חסר טעם וחסר תכלית. אם אתה בוחר בדרך זו, סביר להניח שאינך ער לעובדה שלמעשה אין אתה עושה דבר בעניינך, אלא רק “מקטר” עליו. קיימת תחושה שיש כמה יתרונות למצב:

הנך חי בצל “האילו” (אילו לא היתה לי סוכרת, אילו יכולתי לאכול הכול וכו’), המציאות הלא רצויה מספקת לך אליבי ותירוץ לכל כישלון, התשובה הזאת פוטרת אותך מנטילת חלק באחריות. כך מתפשטת בך התחושה שאין צורך לנקוט יוזמה, אין צורך להתנסות בנסיונות שאולי יניבו תוצאות. כל שעליך לעשות הוא בעצם להמשיך ברטינות נצחיות ובשכנוע עצמי כי הצדק עימך ופשוט לא נותר מה לעשות. הנך ממשיך “לקטר”, לא מתוך מודעות לרווח, אלא מתוך קו מחשבה ש”זה גורלי, נפלתי קורבן לנסיבות, ושום דבר לא יכול להשתנות”. כל המרץ שלך מתבזבז על רטינה וזעפנות מתמדת, על רגשות של רוגז וכעס ולא על עשייה, ולמעשה כלום לא נעשה!

מצב שכזה יוצר תסכול. אף שנדמה לך שבאמת אתה מנסה לשנות את הדברים, כשההצלחה אינה באה אתה נקלע למעגל סגור של מצוקה ושל תחושת אין מוצא. האין מוצא שלך הופך עם הזמן לעובדה קיימת. התלונות הופכות לחלק קבוע מהחיים. הן מציקות, חסרות תועלת ונצחיות. הכעס כלפי הסביבה וכלפי עצמך עלול להפריע לך בהתמודדות ובהיערכות לקראת איזון הסוכרת היומיומי. ככל שתקדים להבין זאת - כן ייטב!

שלב המיקוח (Bargaining) - תחושת הכעס ותגובתו עלולות להתפתח לתחושה שחייך לא יימשכו עד אין קץ, הנה הופיע מצב אשר עלול לקצר את חייך. מתחיל שלב של מלחמה והתמקחות על הזמן השאול שעוד נותר לך. רבים מבחינים מהר מאוד שקיצור החיים המפחיד אינו משמעותי, ולמעשה לפניהם עוד חיים פעילים שלמים וארוכים, אלא שיש צורך לנקוט פעולות יומיומית כדי לשמור שתוחלת החיים לא תתקצר. אם אתה בוחר בדרך זו, אתה נמצא במלחמה בלתי פוסקת בניסיון לשכוח את המציאות, את הבלתי ניתן לשינוי - העובדה שאובחנה אצלך סוכרת. בקבלת ההחלטה לשנות את המציאות התגובה החלטית וברורה, אך לעיתים הדבר גורם לך שלא להיענות לטיפול הרפואי המוצע לך ולחפש דרכי מרפא חדשות “אלטרנטיביות”. במקרה של הצלחה, מוותרים על שיתוף פעולה והדדיוּת, ובמקרה של אי-ההצלחה, כשהמציאות אינה תואמת לציפיות הגבוהות, מגיבים אמוציונלית בכעס, בשתיקה זועמת ובתחושת חוסר אונים. המחיר המשולם הוא פגיעה באיזון הסוכרת, דבר העלול לתרום להקדמת הופעת סיבוכי הסוכרת.

מקצת האנשים נכנסים בשלב הזה לדיכאון קל. העובדות והמספרים הנוגעים לסיבוכי הסוכרת האפשריים, הצורך בבדיקות דם תכופות ובנטילת תרופות כמה פעמים ביום או הצורך בהזרקת אינסולין מקשים עליהם את הסתגלות, ומתפתח דיכאון תגובתי. כדי לצאת מזה עליך לנסות ולהשיג איזון סוכרת טוב מהר ככל האפשר, להתחיל בתוכנית של פעילות גופנית ממוסדת ומסודרת, והכי חשוב, להבין שכל קפיצה באיזון הגלוקוז אינה באשמתך. לפעמים אין ברירה, ובשלב הזה צריך להתייעץ עם מומחה ואולי אף ליטול תרופות נגד דיכאון בהמלצת הרופא לזמן קצר עד להתאוששות.

השלב האחרון: ממשיכים קדימה (Moving on!) - זהו השלב הקשה ביותר, אך גם השלב שתועלתו לך היא הרבה ביותר. כי הרי למרות הכול, צריך להמשיך בחיי היום-יום ולהשתתף באופן פעיל בטיפול היומיומי בסוכרת ובאיזונה. עליך לקבל את המציאות כעובדה. ללכת עם המציאות פירושו להגיע להכרה פנימית עמוקה במגבלות המציאות (תזונה, פעילות גופנית ועוד), ולהחליט החלטה אמיתית לקבל אותה וללמוד כיצד לחיות איתה. הבחירה שלך בדרך זו חייבת להיות מבוססת על כנות. רק קבלה אמיתית של המציאות תפתח אפשרויות חדשות בהתמודדות עם המצב.

אין באפשרותך לשנות את המציאות, את העובדה שמעתה ועד עולם הסוכרת איתך, לטוב ולרע. נסיונך המוצלח לשנות את הרגלי החיים ואת התייחסותך למציאות וההחלטה להיכנס “לתלם” מבחינת המציאות היומיומית היא המפתח להצלחת ההתמודדות עם הסוכרת (הקפדה על נטילת תרופות בזמן ובמועד למשל, שמירה על דיאטה מתאימה, הכנה מתאימה לנסיעות בחו”ל, שיתוף פעולה עם האחיות ועם הרופא המטפל ועוד). הרווח המיידי הוא הפסקת המלחמה האינסופית עם הסביבה בניסיון לשנות את הבלתי ניתן לשינוי. לא כולם חווים את כל השלבים במלוא עוצמתם, אך אין כל סיבה לחוש אשמה - השלבים הללו של דחייה והתעלמות, כעס והתמקחות הם שלבים של התגובה התקינה להסתגלות נפשית למצב חדש ובלתי ידוע כמו סוכרת חדשה. הספר הזה יסייע לך לשפר את חייך, להתמודד עם הסוכרת בחיי היום-יום ולהגיע לאיזון הטוב הרצוי בתוך חיים עם הסוכרת, למרות הסוכרת, ללא מורא וללא משוא פנים.

לסיכום

במהלך ההתמודדות היומיומית לאיזון הסוכרת, צריך לנפץ את המעגל הבנוי על דפוסים קבועים של התנהגות (לנתק ולהתנתק, לא לעשות כלום, לכעוס ולקטר, לנסות לשנות את המציאות), והמחיר הוא ויתור על השאיפה שהדברים יהיו בדיוק כרצוי.

יש לקבל את המציאות כעובדה קיימת וללכת עם המציאות קדימה יש לנקוט טון אופטימי ולא טון מתלונן, שהִנו טון מיואש יש לקבל החלטות מעשיות באשר לעיצוב מהלך החיים וההתנהגות בחיי היום-יום.

חשוב מכול - יש לקבל החלטה לפעול. החלטה “כיצד אפעל במצב הנתון למרות הסוכרת. כיצד אבחר להתמודד...” המעבר קשה, עצם התהליך קשה וארוך. אבל האדם יכול לשלוט במעשיו שלו בלבד ולכוון אותם לטובתו באופן חיובי. עליך לעבור תהליך של העצמה (Empowerment), שיתוף בקבלת החלטות הנוגעות בעניינך ולהפעילו במטרה לחזקו, כדי שיהיה באפשרותך לשמור על האינטרסים שלך בכוחות עצמך ולהיאבק לשיפור רווחתך ואיזונך. במקביל לשינויים החלים במצבך עליך לסגל לעצמך התנהגויות חדשות באופן מתמיד, לאמץ לעצמך זוויות ראייה חדשות, לקלוט מידע חדש הרלוונטי למצבך ולבחור את התנהגותך. תהליך ההעצמה הוא תהליך פנימי שעיקרו הגדרת תחושת השליטה העצמית אצלך. מדובר בתהליך שמשמעותו שינוי התנהגויות וניתוק מההרגלים המגונים מהעבר ומעבר לניהול אורח חיים בריא של פעילות גופנית, היענות לטיפול הרפואי, נטילת התרופות בקביעוּת ובמועד, הליכה לביקורות תקופתיות בקביעות, ביצוע בדיקות המעקב במועדן כמומלץ על-ידי הרופא ושמירה על תוכנית הארוחות היומית, חלוקת הארוחות והרכבן כמומלץ על-ידי התזונאי.

אין מטה קסם לפתרון בעיות, קבלת הדרך הרביעית והגשמתה כרוכה כאמור בוויתור ובקשיים ובהתמדה, אך היא עשויה להביא אותך, כמו כל סוכרתי וסוכרתי, לתוצאות המקוּות ולפתוח פתח של תקווה. תחושת חוסר האונים תיעלם אם במנהרת החיים, במצב של “מתוק לתמיד”, נדע שתמיד אפשר גם אחרת!

מגלי האינסולין – בַּנְטִינְג ובֶּסְט והכלבה מַרג'וֹרי