סולו לשניים

פרק 1

לפעמים אני תוהה אם יכול היה להיות אחרת. הרי כבר יותר מחודש שאנחנו נמצאים בגן עדן ירוק ומלבלב באמצע העיר הסואנת, מרגישים כאילו השמיים ברחו מהעולם והותירו אותנו עירומים, כאילו הים בלע את היבשה, ובסך הכול, מה קרה?

נכון שהיינו חייבים להגן על עצמנו ולא הייתה ברירה — נאלצנו להוביל אנשים אחרים לעבר העולם הבא. אבל זה לא שלא ניסינו, שלא הזהרנו, פשוט לא הייתה ברירה!

רותם היא אישה יפהפייה. עיניה התכולות יכולות לכבוש כל עיר. אותי הן ממיסות. אי אפשר להתעלם ממנה. ידיה ענוגות ודקיקות, פניה כפני פֵיה מהאגדות. לפעמים אני חושב לעצמי איך זה יכול להיות שהיא כל כך יפה וענוגה, ונראה שעם השנים היא רק הולכת ומשתבחת ועוד ארוכה היא הדרך...

נפגשנו לראשונה כשהמורה אליס הודיעה שהגיע לכיתה ילד חדש בשם מורן. זה הייתי אני. זה היה בכיתה ד', כשאני ומשפחתי עברנו לנתניה מפתח תקווה. אני זוכר את המבטים של כל הילדים, הצחקוקים, ההתלחשויות, ואת תחושת המבוכה שלי.

עיניי נתקלו ביצור הכי יפה שראיתי עד אז, ברותם. הרגשתי את ליבי עולה על גדותיו וכבר אז ידעתי שאני והיא זה סיפור ענק. יש תחושות שכאלה שאי אפשר להסביר.

בימים הראשונים לא חדלתי להביט בה, וכאשר היא הביטה בי, הסתובבתי כאילו כלום. עדיין התביישתי ולא נתתי דרור לרגשותיי. היינו ילדים קטנים, ובגיל הזה הבנים היו עם הבנים והבנות עם הבנות. תשומת ליבי עברה לעולם הכדורגל שכל כך אהבתי. בשיעורים העדפתי לשחק ולא ללמוד. הלימודים שעממו אותי והכדורגל היה במרכז חיי. בית הספר פנה מספר פעמים להוריי עקב הציונים הנמוכים שקיבלתי ובעיקר בגלל החיסורים הרבים שהופיעו על שמי, אבל אני התעלמתי והמשכתי בשלי בעולם הכדורגל.

הבנות בכיתה היו מסתודדות בכמה קבוצות, ונראה שרותם הייתה בכולן. היא הייתה פופולארית, דומיננטית ואהודה מאוד. הציונים שלה היו תמיד מצוינים ונראה היה שהיא משיגה אותם ללא מאמץ מיוחד. המורים תמיד הציגו אותה כדוגמה לתלמידה מצטיינת ושיבחו אותה שוב ושוב. ילדים מכיתות גבוהות יותר נהגו לכרכר סביבה. לצד היותה תלמידה מצטיינת, רותם אהבה מאוד התעמלות אמנותית והייתה מוכשרת בכך, אך לאחר כמה שנים זנחה זאת.

כאשר רותם החלה לשוחח איתי וניסתה ליצור איתי קשר מסוים, התעלמתי לחלוטין, אף על פי שבכל מבט שלי אליה הרגשתי את ליבי זועק, וכשהיא הביטה אליי הרגשתי את הדקירות בלב במלוא העוצמה. דמיינתי אותי ואותה יחד אך משהו עצר בי עדיין.

ליבי התכווץ שוב ושוב כשנוכחתי לדעת שגם רותם חשה כלפיי רגשות עזים. לאט לאט התפתחו בינינו שיחות שבהן הרגשתי כיצד נפשי נקשרת בנפשה. התחלתי ללכת בשמחה לבית הספר, כולי צוהל ומאושר. אימי הופתעה לנוכח השינוי אך אהבה אותו כמובן. כשהבינה שהגורם לשינוי הוא רותם, היא שמחה על כך מאוד והציעה שאזמין את רותם אלינו אחרי הלימודים. כך עשיתי, ורותם ואני הפכנו למחוברים כמגנט. היא הייתה חוזרת איתי מבית הספר לביתי ומשם חזרה לביתה בשעות אחר הצוהריים בעוד אני הלכתי לשחק כדורגל. לביתה כמעט לא הגעתי, ואת משפחתה בקושי הכרתי. הוריה היו ממוצא הולנדי ונראו כשני שחקני קולנוע מהוליווד. אחיה הקטן מרכיב המשקפיים נראה ילד טוב ירושלים.

אימי אהבה את רותם ושמחה על הקשר בינינו. גם הציונים שלי החלו להשתפר בזכות הקשר שלנו. אבל בסיום אותה שנה מופלאה שבה התחברנו וחיכינו כל הזמן לשהות שלנו יחדיו, רותם ומשפחתה עברו למושב ליד חיפה. כמו בנתניה כך בחיפה, רותם הייתה תלמידה מצטיינת ונערה אהודה ומקובלת. ניסינו לשמור על קשר אבל זה היה קשר רופף. אף על פי ששוחחנו בטלפון והתכתבנו, המרחק הכריע ולאט לאט הקשר דעך.

הלימודים שלי מעט נפגעו, אך אימי עודדה אותי להמשיך בכדורגל ולהשתדל ככל שאני יכול בלימודים. שיחקתי כדורגל כמה שנים בקבוצות הנוער של מכבי נתניה. אני חושב שהייתי שחקן די טוב. תפקדתי כקשר התקפי. הכדור ואני היינו חברים טובים. אהבתי ללהטט בכדור ולמסור מסירות מדויקות. הייתה לי ראיית משחק מובנית. הייתי מתאמן ומשחק שעות. כבר דמיינתי את עצמי משחק בקבוצה הבוגרת של נתניה ואז נפצעתי ושברתי את רגל ימין.

הכדורגל, כפי שהסתבר לי אז, לא היה באמת אהבת חיי אלא אהבה חולפת. לאחר שנפצעתי, נחשפתי לעולם הטיסנאות והתעופה, התאהבתי בו וזנחתי את הכדורגל. הוספתי לזה ספרים — ספרי מתח וספרים על מלחמות האמריקנים והאינדיאנים, העולם שלי התמלא ובתקופה זו גם הציונים שלי חזרו והמריאו. אימי הייתה גאה בי מאוד ונתנה לי תחושה שאני יכול לעשות הכול, כל מה שאחליט. אבי היה די עסוק בעבודתו והיה פחות נוכח בחיי.

אשר לרותם, דרכינו הצטלבו שוב במחנה הקיץ של חוג הטיסנאות שהתקיים ליד חוף הים של עתלית. סיימנו את כיתה י"א, אוטוטו מסיימים תיכון, לשנינו כבר היה ניסיון עם המין השני.

כשנתקלתי בה שוב, הרגשתי בשידור חוזר אך בגיל אחר. לא יכולתי להסיר את עיניי ממנה. הרגשתי את ליבי פועם במהירות ואת ראשי שוקע בחלומות עליה. אני זוכר שהיא הביטה בי בעיניה התכולות וחשתי שהיא יודעת, היא יודעת שהגורל יחבר אותנו ולא משנה מה. אבל שנינו לא יכולנו לשער אילו חוויות עוד נחווה בהמשך והיכן ייפגשו דרכינו שוב.

במחנה הקיץ הזה לא יכולתי להתכחש לעובדה שרותם היא האישה שלי, האישה של חיי. היא שלי ואני שלה. ככל שהייתה יפה, עדיין היה זה כאין וכאפס לעומת המסתוריות שבה והעוצמה הענקית שלה. רותם נראתה אישה שברירית ויפה, אך היא אחת הנשים החזקות והחריפות שהכרתי.

במחנה הקיץ ניצלנו כל רגע פנוי וכל לילה כדי להיות יחד. בלילות פרסנו שמיכה על הסלע מול הים ושכבנו תחת כיפת השמיים. לאט לאט גילינו את חדוות המין ואת מעשה האהבה. היינו תמימים וחווינו חוויות של אהבה בעוצמה גבוהה וחושנית עד טירוף. למרות גילנו הצעיר, רותם אהבה סיכונים וזו הייתה גם אהבה שלי, והקשר בינינו התעצם לחיבור מדהים ומשולהב יצרים.

באחד הלילות, כשהסתודדנו על הסלע, התפעלתי מיופייה ומיופיים של איבריה. שדיה היו יפהפיים, זקורים ומדיפים ריח משכר. רותם אהבה מאוד שאני יונק את שדיה. היא נאנחה כשעשיתי זאת וביקשה שלא אפסיק. כשידי התקרבה למפשעתה והתרטבה במיציה המתוקים וכשאיבר מיני הזקור חדר לערוותה, רותם ביקשה שאתנשק איתה ללא הפסק. זו הייתה אחת האהבות שלנו — להתנשק ולהתנשק ללא הפסק. בעודנו מתנשקים בלהט, רותם הגיעה שוב לשיא ולפתע שמענו קול של חבטה. התעלמנו מכך עד ששוב שמענו קול חבטה ואבן נפלה על הסלע שלידינו. רותם הפסיקה את מעשה האהבה, קמה ופנתה ימינה לעבר דמות גדולת ממדים שהופיעה פתאום. לא זיהיתי את הדמות אך מידותיה הגדולות נחרתו בזיכרוני. רותם החליפה איתו כמה מילים בקול שקט והדמות נעלמה.

רותם חזרה ואמרה: "אפשר להמשיך. עכשיו לא יטרידו אותנו יותר ואל תשאל אותי לגבי האיש הזה. אני אסביר לך כשאוכל."

האהבה שעשינו באותו לילה הייתה עוצמתית במיוחד, כאילו משהו נכנס ברותם והיא הייתה אגרסיבית ומלאת אנרגיה. בילינו כך שעות ארוכות, עד הבוקר. היינו נער ונערה תמימים בני שבע-עשרה אבל עשינו אהבה כמו מבוגרים מיומנים, בכל תנוחה אפשרית, ללא הפסקה, כאילו נולדנו להנאה הזו. החיבור שלנו היה מדהים מאי פעם, כאילו התמזגנו לגוף אחד.

לא שוחחנו על אירועי הלילה הזה, אבל המשכנו בכל לילה ובכל רגע פנוי להסתודד ולהתייחד ולאהוב אהבה חושנית וסוערת.

רותם, מסיבות שלא היו ברורות לי, הייתה סגורה ביותר בכל מה שקשור למשפחתה ולחייה הפרטיים. היא לא דיברה על הוריה או על אחיה ולא שיתפה אותי בפרטים מחיי משפחתה. היינו צמודים, אבל השיחות שלנו סבבו סביב סרטי מתח, גיבורי על והמון דמיון, אולם כל מה שקשור לעולמנו הפרטי כאילו היה סגור מאחורי דלת דמיונית. למעשה, היינו דומים: גם אני כמעט לא שיתפתי אותה במה שקשור למשפחתי ולעולם הפרטי שלי. לא הרגשנו צורך בכך היות שהמחבר בינינו היה עולם ענק ומלא.

אהבנו מאוד סיכונים והתגרינו במזל, שבדרך כלל אהב אותנו. במחנה הקיץ גם גילינו את הפחד. הבנו שרוב האנשים מפחדים ומעדיפים אם אפשר לא להתעמת איתו ולעיתים להתעלם ממנו. פחד, על פי ויקיפדיה, הוא "תחושה לא נעימה, פיזית ורגשית, הנגרמת בשל חשיפה לגירוי חיצוני מאיים ו/או מסוכן." התחושה היא סובייקטיבית ואישית, וככל שהגירוי החיצוני הוא בלתי צפוי וגדול יותר — תחושת הפחד חזקה יותר ועוצמתית, גם כאשר בסופו של דבר מדובר במשהו פעוט. תחושת אי הוודאות ואי הציפייה מעצימה את הפחד.

המפקד של מחנה הקיץ היה ערן, קצין צעיר, רזה וגבוה שנראה טיסן בעצמו. לא היה ברור לי איך הוא יודע שאנחנו מבלים בלילה על הסלע ואף על פי שהוא ידע — הרגשתי והבנתי זאת ממבטיו — הוא לא מנע זאת ולא אמר דבר. בסיום הקורס ערן ניגש אליי, טפח על כתפי, לחץ את ידי ואמר: "אתה תגיע רחוק." חייכתי אליו ואמרתי לו: "ברור, אני אגיע למאדים." הוא חייך ועינינו נפגשו. ידענו שניפגש גם בעתיד. לחצנו ידיים והוא פנה לדרכו.

מחנה הקיץ הסתיים, ושוב נפרדו דרכינו, שלי ושל רותם. אומנם התכתבנו ושוחחנו בטלפון מדי פעם אך המרחק שוב הכריע וכל אחד שקע בעולמו. רותם למדה במגמת מתמטיקה ופיזיקה מוגברות. היא הייתה אלופה, זה פשוט זרם בעורקיה. אני למדתי במגמת ספורט. אומנם קרטעתי קצת — הרגל שנשברה לא חזרה לעצמה במאת האחוזים — אך אהבתי מאוד את הספורט, נהניתי לשחק ויחסית הייתי בכושר טוב.

סיימתי את הבגרויות בממוצע סביר, ותכננתי לנקות את הראש לפני הגיוס עם חברים מהכיתה.

בנמל התעופה בן גוריון, שוב הצטלבה דרכי עם זו של רותם לרגעים ספורים. היא טסה עם שתי חברות ללונדון ואני טסתי עם חברים לבולגריה, למסיבות הלילה. תהיתי איזו מקריות זו שנפגשנו בנמל התעופה. גם הפעם סיכמנו שנהיה בקשר, אך כשטלפנתי לרותם הגעתי בדרך כלל למענה הקולי, ולא הצלחנו לשוחח לעיתים תכופות.

כך עברו להם הימים שבהם לא נפגשנו פיזית אך היינו יחדיו במחשבות. התחושה שאני של רותם ורותם שלי רק הלכה והתחזקה בי, והאמנתי שגם אם כל אחד מאיתנו יהיה עם בן זוג אחר, זה זמני עד שנחזור ונתאחד.

את השירות הצבאי אני זוכר כאחת התקופות היפות בחיי. כשהתגייסתי, ידעתי בדיוק מה אני רוצה. העדפתי תפקיד שלא יחייב אותי לשאת נשק ולכן ביקשתי להיות מדריך ספורט. לאור עברי וההמלצות שהבאתי מאגודת הספורט של מכבי נתניה, בקשתי התקבלה. הייתי בין הגברים הבודדים שמילאו את התפקיד. הרוב היו חיילות. אהבתי את התפקיד ונהניתי מהשירות, אך בעיקר בזכות העובדה שהכרתי את כרמית. היא הייתה שונה מאוד מרותם, נמוכה מעט ממנה וטיפה מלאה יותר, אבל חטובה וחושנית בטירוף.

את רוב השירות עשינו, אני וכרמית, בבסיס הצבאי בווינגייט שליד נתניה, ובערבים היינו קופצים הביתה, אליי או אליה. כרמית התגוררה גם היא בנתניה, מרחק של שני רחובות מבית הוריי. עברו עלינו לילות פרועים, נוטפים ריחות משכרים של סקס ועוד סקס. חוץ מזה, אהבנו מאוד סרטים והיינו מבלים במתחמי הקולנוע לא מעט. כרמית התחברה במהרה לחברים שלי ואני לשלה, והיינו יוצאים לעיתים בחבורה גדולה.

הייתה בינינו אהבה גדולה והדדית. היינו חברים טובים ודאגנו זה לזה. היינו יחד קרוב לשנתיים, כמעט לאורך כל השירות שלה. פתחנו זה בפני זה את דלת העולם הפרטי שלנו. שיתפתי אותה בכול. סיפרתי לה גם על רותם ועל הקשר שלי עימה. גם לכרמית היו סיפורים מעניינים מעברה. אבל למרות החברות הגדולה שהייתה בינינו והקרבה במקום המגורים, כשהשתחררנו מהצבא, משהו נקטע בזרם והרגשנו שזה לא זה. נתנו לזה כמה הזדמנויות נוספות אבל תחושת המיצוי גברה והבנו שכל אחד צריך לפנות לדרכו, וכך היה. נשארנו ידידים טובים וחברים בנפש, וכשאנו נפגשים יש לנו שיחות ארוכות. אנחנו קשובים זה לזה ותמיד מעודדים זה את זה ועוזרים איש לרעהו.

במהלך השירות, רותם ואני לא התראינו וכמעט לא היינו בקשר. רותם התגייסה לחיל הים ואת השירות העבירה לא הרחק מביתה. היא הייתה מסתובבת במדים הלבנים וכל הגברברים בעיר הביטו אחריה, קראו לה "הנסיכה ההולנדית", אך היא לא נענתה לחיזוריהם. בצבא לא היה לה חבר אך מחזרים היו לה עד אין-סוף.

כשביקרתי בביתה של רותם בעבר, היחסים שלי עם הוריה הסתכמו ב"שלום שלום". בתקופת השירות הצבאי נחשפתי שוב להוריה כשראיתי סרט ישראלי על מבצע חילוץ ישראלי שהתרחש באפריקה לפני כמה שנים. בכתוביות בסיום הסרט הופיעו המילים "תודה מיוחדת לדניאל ואינגריד דה פינטו על תרומתם הרבה בהפקת סרט זה". לא הקדשתי לכך אז מחשבה רבה.

לאחר שחרורי מהצבא יצאתי לבדי לטיול בן כמה חודשים באפריקה, שעדיין לא הייתה יעד פופולרי בטיולי "אחרי הצבא", אך בחרתי בה כיוון שהרגשתי חיבור למסתורין של העולם העתיק הזה. התחברתי בייחוד לאתיופיה ובפרט לשבט אנואק שבניו נקראים גם אניוקים. זהו שבט קטן יחסית. גובהם של בני השבט גבוה מהממוצע, שערם מקורזל ועורם כהה יחסית לתושבי אתיופיה האחרים — מה שהביא לכך שהם נחשבו לנחותים ואפילו סבלו מרצח עם במהלך השנים.

אנשי השבט ידועים בהכנסת האורחים הלבבית שלהם, כך שהתפנקתי שם למדי ואף למדתי תוך תקופה קצרה את שפתם, השפה האנוקית, בעזרת משפחה "מכובדת" מהכפר שלקחה אותי תחת חסותה. הרגשתי חיבור לשפה הזו ולחייהם המיוחדים והפשוטים של בני השבט. אחד מבני המשפחה, אניאמי, נעשה חברי הטוב באותם הימים ובילה איתי את רוב זמנו. היו לו חיוך מתוק ולב מזהב.

אנשי השבט מתגאים בצלקות דקורטיביות לאורך גופם בעיקר באזור החזה, הבטן והפנים. הם מחוררים את שפתם התחתונה ומשחילים בה יתדות משנהב או מפליז ועונדים תכשיטים ייחודיים מעצמות בעלי חיים. היה מעניין לראות זאת אך העדפתי בשלב זה לא לבצע בגופי צלקות או חורים. אולי בעתיד, הרהרתי לעצמי.

השבט התגורר בעיר גמבלה במערב אתיופיה, שנמצאת כ-700 קילומטר מהבירה אדיס אבבה. בני השבט ניהלו בעיר שוק צבעוני מרהיב שבו אפשר לרכוש בירה, דגנים וטבק שכולם מיוצרים במקום. הייתי שותף ביצירה המקומית וכך נחשפתי לעולם הטבק. במיוחד אהבתי את הנרגילה. כמעט בכל ערב הצטופפנו סביב הנרגילה ועישנו בצוותא.

אנשי שבט האנואק מאמינים שגם לאובייקט דומם יש נשמה, והם מאמינים גם ברוח רבת עוצמה בשם ג'וּקוֹ, שעל פי אמונתם בראה את היקום. הם מקריבים בעלי חיים לרוח הזו, בעיקר כאשר מישהו מבני השבט חולה או זקוק לעזרה אלוהית, והם מתפללים אליה ישירות, ללא תיווך של אנשי דת. הרגשתי שאנחנו די דומים מהבחינה הזו.

פירוש השם אנואק בשפת השבט הוא "אני משתף". שיתוף זה מתבטא בחובה הקהילתית לחלוק משאבים, לסייע זה לזה ולצאת למסעות דיג משותפים. קצת הזכיר לי את הקיבוץ, אבל עטוף בגוונים אחרים. אחד המוטיבים בחיי השבט שמצא חן בעיניי הוא שמעמד האישה אצל בני האנואק נחשב גבוה, להבדיל משבטים אחרים.

בתקופת שהותי שם, הרביתי לבלות בפארק הלאומי גמבלה. צפיתי בפילים, תנינים, בופאלו, נמרים, ג'ירפות, היפופוטמים, זברות, אריות, אנטילופות ומינים שונים של ציפורים וקופים, ופסעתי בביצות. בעזרת אניאמי חברי הטוב חוויתי חוויות בלתי נשכחות. הוא הכיר לי אנשים מרתקים ותרגם לי את הסיפורים העוברים מדור לדור בשבט. אניאמי הכיר לי גם נשים שראו בי אטרקציה (וזה היה הדדי).

ליד הפארק היה מבנה בן קומה אחת, גדול יחסית, וגדר סביבו. המבנה היה בצבעי כתום ולבן אפרפר, נראה חדש יחסית ושונה מיתר המבנים באזור, וכל מיני אנטנות בצבצו מגגו. כששאלתי את אניאמי מה הוא המבנה הזה, הוא השיב שזה מבנה שבני השבט אינם נכנסים אליו ושם משתכנים לעיתים אנשים זרים. הוא אמר זאת במהוסס, במילים מגומגמות משהו. הבנתי שלא נוח לו לדבר על כך והנחתי לו.

יום אחד ראיתי את אימו של אניאמי משרבטת על נייר כל מיני צורות קטנות ושאלתי לפשר העניין. קיבלתי תשובה שמדובר בשפת הגעז. אניאמי סיפר לי שאימו יהודייה והיא למדה את השפה הזו בצעירותה. הייתי מרותק. אניאמי, ששם לב לכך, החל לספר לי על הכתב הזה שמקורו בעבר הרחוק, לפני כ-2,500 שנה, בכתב הסבאי, כתב דרום-ערבי אשר שימש את הסבאים שחיו בדרום-מערב חצי האי ערב. הסבאים חצו את ים סוף לצפון אתיופיה וכך נפוץ הכתב שלהם באזור אתיופיה.

כתב הגעז הוא כתב עיצורי בדומה לעברית. זהו כתב הקודש של היהודים באתיופיה, ובשפה זו כתובים כתבי קודש שונים.

חזרתי ארצה עמוס חוויות ומלא חלומות, עם שפות נוספות באמתחתי וגם עם היכרות מעמיקה עם שפת הגעז. לאחר כשבועיים של מנוחה והתאוששות, התחלתי לעבוד בעבודות שונות — מלצרות, הקמת לולים, מסגרוּת, זגגות, ניקיון, ניהול מזנון של מזון מהיר, שיווק וטלמרקטינג — עד שהבנתי שזה לא מוביל אותי לדבר והחלטתי להירשם ללימודים אקדמיים, בחוג לכלכלה ומנהל במדרשת רופין, לא רחוק מנתניה.

הלימודים התקיימו מבוקר עד ערב בימי ראשון עד שלישי ובימי רביעי עד הצוהריים. האווירה במדרשת רופין הייתה משפחתית, והרביצה לעיתים במדשאות הירוקות הוסיפה לתחושה המיוחדת. רוב הקורסים היו קלים ופשוטים עבורי והציונים שלי היו בשמיים, למעט בלימודי אקונומטריקה — כן, יש כזה מקצוע.

במהלך הלימודים הכרתי את כפיר, בחור עם לב זהב, גולש אדיר, שגר במושב ליד נתניה. היינו חברים טובים, למדנו יחד לא מעט ובילינו יחדיו. לכפיר הייתה חברה זה כמה שנים בשם אילנית, בחורה מקסימה ויפת מראה. אביה היה אישיות מוכרת, מעשירי המדינה, שעשה את הונו מהמצאות בתחום הרפואה המתקדמת.

בתקופה זו עבדתי במלצרות במסעדה בכיכר העצמאות בנתניה, והיה לי חוג לקוחות קבועים שהעדיפו שאני אשרת אותם. הטיפים היו טובים, וכשאחד המנהלים שאל זוג מהלקוחות הקבועים למה הם רוצים רק אותי, הם השיבו לו: הבחור הזה הוא ליגה אחרת. הוא דואג שהכול יהיה טיפ-טופ, והוא מחייך, נעים ושירותי. הבטתי בדניאל ואינגריד דה פינטו וחייכתי...

בחופשות מהלימודים עבדתי גם בהרכבת אזעקות במוסדות. בתחילה היה לי מעט קשה — הייתה זו עבודה פיזית שלא הייתי רגיל אליה, והרגשתי איך כל שריריי תפוסים. אבל בחלוף כשבועיים כבר הסתגלתי לעבודה ונהניתי ממנה מאוד. המנהל נהג להשאיר אותי לבצע את העבודה באופן עצמאי, וחזר רק כדי להיווכח שהמשימה בוצעה במלואה על הצד הטוב ביותר. אף דאגתי להשאיר את השטח נקי ומסודר כאילו לא היינו שם. בהדרגה הוא הטיל עליי את כל האחריות לביצוע וסמך עליי לחלוטין.

לאחר כמה שנים שבהן לא התראיתי עם רותם, שוב הצטלבו דרכינו, ושוב במקרה. הייתה לי אז חברה, חגית, שלמדה באוניברסיטת תל אביב, והחבר של רותם, אלכס, היה מתרגל באוניברסיטה. כשהגעתי יום אחד לאוניברסיטה לפגוש את חגית, ראיתי את רותם, וכך נפגשנו שוב, חידשנו את הקשר ואף יצאנו ברביעייה.

אבל ככל שעבר הזמן, הרגשות כלפי רותם חזרו והציפו אותי. היה לי מאוד לא פשוט לראות אותה עם גבר אחר. הרגשתי את כולי כָּמֵהַ לה. ידעתי שאני אוהב את רותם באופן שאי אפשר להסביר. ולאחר שאלכס הודיע שהם מתחתנים, ליבי התכווץ כל כך עד שכמעט נעלם.

כאשר רותם סיפרה לי שלמרות ההכנות לחתונה ולמרות האהבה הגדולה שלה כלפיו היא גילתה שאלכס בוגד בה — ועוד עם חברה טובה שלה, ליבי פשוט קפץ לגבהים חדשים וקיוויתי שאולי הקשר בינינו יקבל תפנית, אבל רותם בחרה להתרחק ולקחת הפסקה מכל קשר זוגי. גם אני נפרדתי באותה תקופה מחגית. לא יכולתי לשקר לעצמי ולה — ליבי היה שייך לרותם. ידעתי שבסופו של דבר, מתי שהוא, אני ורותם נתאחד.

לאחר שסיימתי את התואר הראשון בכלכלה, המשכתי מייד לתואר שני בכלכלה. סידרתי את הקורסים בשעות נוחות ככל האפשר, כך שאוכל לעבוד במקביל. חיפשתי את מזלי בתחום המכירות והייתי ממש טוב בכך אבל זה לא עשה לי את זה.

ואז, באחד הימים, קיבלתי טלפון מבחורה בלתי מוכרת שאמרה שהיא ממשרד ראש הממשלה והודיעה לי שמעוניינים לגייס אותי למוסד. חשבתי שהיא צוחקת איתי אך הבחורה התעקשה וביקשה שאבוא לריאיון בקניון בנתניה. הרמתי גבה. גם המיקום נראה לי מוזר, אבל זרמתי. חשבתי לעצמי: מה כבר יש לי להפסיד?

בשעה היעודה הגעתי לריאיון במשרדים של הנהלת הקניון. פקידת הקבלה הובילה אותי לחדר שקירותיו העירומים צבועים באפור בהיר. בחדר ניצבו שולחן ושני כיסאות בלבד. הוא הזכיר חדרי חקירות אפלוליים. חדר קטן שאור חלש חודר אליו מבעד לחלון קטן. מאחורי השולחן ישב בחור שנראה מבוגר ממני במקצת, בעל זקן עבות ומשקפי ראייה גדולים, לבוש בחולצת פולו לבנה ומכנסי ג'ינס כחולים ונועל נעליים שחורות ומחודדות. היה לי ברור שהוא מחופש ושאין זה מראהו הטבעי. הבחור קם מכיסאו. גובהו היה כמטר ותשעים. הוא הושיט אליי את ידו. לחצתי אותה בחוזקה והרגשתי שהיא רכה יחסית למראהו החיצוני. חשבתי שאולי הוא מבצע עבודות משרדיות. הבחור ביקש שאקרא לו משה ואמר שזה לא שמו האמיתי ושהוא מניח שאני מבין מדוע.

התיישבתי מולו, הבטתי בעיניו והבחנתי בריצודים מוזרים. "משה" סיפר לי ששמי מופיע ברשומות שלהם זה כמה שנים, והם הגיעו למסקנה שבשלב זה של חיי אני מתאים לעבור את המבחנים ואת הקורס. הוא סיפר לי שמבחני הקבלה כוללים שיחות עם אנשי מקצוע, ואם אעבור אותם בהצלחה, מצפה לי קורס של כמה חודשים שבהם אהיה ממודר יחסית מהסביבה. "משה" הוסיף שלאחר הקורס אחזור לשגרה, ובעתיד ייצרו עימי קשר. לא התלבטתי יותר מדי. שנת הלימודים עדיין לא החלה וחשבתי לעצמי שזה יכול להתאים לי. מקסימום אעבור חוויה, מה כבר יכול להיות? השבתי בחיוב.

עברתי את מבחני הקבלה שכללו שיחות אישיות עם מספר אנשים מוזרים, כאשר כל אחד שואל את אותן שאלות מזווית שונה. אני מצידי הייתי כמובן עקבי והחלטי.

התחלתי בקורס שהיה מרתק מבחינתי. למדנו שפות ותרבויות וכל מיני כלים ודרכים להתגונן ולתקוף. התוודעתי לאקדח והתחברתי מאוד לכלי הקטן, להבדיל מהרובה שאליו התוודעתי בצבא. היינו שישה, ארבע נשים ושני גברים. אחד הכללים של הקורס היה מידור בין חברי הקורס. כל אחת ואחד קיבל חדר בנפרד.

לא היו מבחנים בכתב במהלך הקורס אלא רק מבחנים מעשיים, אם זה בדרכי התגוננות ואם זה בידיעת השפות. בסיום הקורס נשארנו רק שניים, אני ועוד בחורה. ביום האחרון הגיע הבחור שנפגשתי עימו בקניון, "משה", ואמר לי: "עכשיו אתה עובר לעולם האמיתי. תתחיל את דרכך בחברות אבטחה ויפנו אליך בהמשך."

שאלתי: "מתי?" והוא השיב: "כשנחשוב שאתה מספיק בשל."

"מי זה נחשוב?" שאלתי, והוא היסה אותי בחיוך ואמר: "מורן, אנחנו נעקוב אחרי ההתפתחות שלך ונפנה אליך בשעת הצורך."

תהיתי במקצת על התשובות והן נראו לי מוזרות. זה לא מה ששמעתי על המוסד, אבל בין מה ששומעים לבין האמת יש לפעמים תהום עמוקה.

סיפרתי לכל חבריי ומכריי שאני חוזר בקרוב לטייל באפריקה למשך תקופה, ולכן לא אהיה כל כך בקשר. רק לכרמית סיפרתי על הקורס שעברתי. היא הרימה גבה ואמרה לי שהיא דואגת לי אבל סומכת עליי והסוד שלי יהיה שמור איתה.