פרק 1
"בוקר טוב, אופיר," קיבלה יוליה את פניי בחיוך ענק ולבבי.
"בוקר יפה גם לך, יוליה," השבתי בחיוך גדול.
"מתי אתה מודיע?"
"די נו, אני מתלבט. אקח לי את סוף השבוע ואחליט."
"אני איתך, שתדע. אני בטוחה שתהיה ראש עיר אדיר! אהה, ראית? יצא לי חרוז."
"מצחיקה את, תודה על האמון."
יוליה הייתה השותפה שלי בשנים האחרונות בבעלות על "אופיול", חברה בתחום אתרי אינטרנט ומערכות מידע. שם החברה הוא שילוב של שמותינו ומסמל את השוויון בינינו. הכרנו באוניברסיטה, למדנו יחד לתואר ראשון במדעי המחשב והפכנו ידידים טובים. תמכנו זה בזה ברגעים קשים, שוחחנו לעומק, ובתקופה שבה היינו שנינו מובטלים, החלטנו להקים עסק יחד. התחלנו בסטארט-אפ מטורף של שבב קטן המוחדר לתוך העור ומאפשר לשוחח טלפונית בלי להיות תלויים בטלפון הסלולרי, ובמקרה שרוצים להיכנס לרשת נפתחת הולוגרמה וניתן לגעת באובייקטים ולהזיזם. זה היה מדהים, אך לא פשוט למימוש. נראה שהקדמנו את זמננו ולא הצלחנו להתרומם. לאחר רצף מאמרים וכתבות שליליות על היוהרה שבמיזם מסוג זה, נטשו אותנו המשקיעים ולא נותר לנו אלא להרפות מהרעיונות השאפתניים שלנו ולחזור לשוק המוכר.
החלטנו להתמקד באתרי אינטרנט וכך קמה "אופיול". השקענו את כל כספנו ומרצנו במיצובה ובמיתוגה כחברה איכותית ויוקרתית לבניית אתרי אינטרנט יפים ואיכותיים שיקדמו כל עסק ברמה המקסימלית. מכאן העסק החל לצמוח ונכנסנו גם לתחום הייעוץ במערכות מידע בזכות רוית, שהפכה חברת הנהלה. עם הזמן העסקנו יותר מארבע מאות יועצים בארגונים שונים ברחבי הארץ. החברה זכתה למוניטין גבוה בשוק, יצרנו גאוות יחידה, וכל עובד בחברה היה שגריר של "אופיול". השכר שהצענו היה מהגבוהים בענף וכך גם התנאים.
השותפות ביני ובין יוליה הוכיחה את עצמה במשך השנים למרות המשיכה שלי אליה. היא הייתה אישה יפה מאוד, בעלת מראה אקזוטי, עיניה מעט מלוכסנות, שערה שחור, ולא משנה כמה אכלה, היא נשארה תמיד רזה. חיוכה היפהפה הקרין נינוחות ושידר חום וקשה היה לעמוד בקסמו. נמשכתי אליה מאז ומתמיד אבל ידעתי שהקשר בינינו לא יוביל לזוגיות, ולכן העדפתי לשמור על יחסים ידידותיים בלבד. במהלך השנים כל אחד מאיתנו מצא אהבה.
"קראת את התחקיר על הפרקליט והשופטת?" שאלתי אותה לפני שיצאה ממשרדי.
"לא, מה קרה?" שאלה.
"מצאו קשר בין אחד הבכירים בפרקליטות ובין שופטת בבית המשפט המחוזי. היו לא מעט תיקים שלו שעברו דרכה, ורובם הסתיימו בצורה דומה: קנס כספי בסכום גבוה של שש ספרות לחובת הנאשמים, ועבודות שירות של שלושה חודשים עד חצי שנה. וכל זאת, אף על פי שלא מדובר באישום על עבירות של הונאה בסכומים גבוהים."
"נו... ולמה זה?" שאלה בחוסר סבלנות.
"בתחקיר סיפרו שהנאשמים היו אנשים נורמטיביים עם עבר ללא דופי וללא הרשעות קודמות, ומצד שני, האישומים נגדם היו רציניים ביותר, עבירות כלכליות בסכומים גבוהים. וכך, בזכות העבר הנקי של הנאשמים וההגנה שהסבירה שמדובר כנראה בטעות ובתום לב, לאחר דיון אחד או שניים השופטת ביקשה מהצדדים לבחון אפשרות של פשרה ולהגיע לעסקת טיעון, וכך היה."
"לא ייאמן..." מלמלה יוליה.
"תראי, קוראים לכתבה 'הקוף החדש'," צחקקתי והראיתי לה את הכותרת בטלפון הסלולרי שלי. "הרי ברור היה לכולם שהאנשים הללו שימשו כ'קוף' ולא באמת עברו עבירה כלשהי, אבל הם הסכימו או אולצו לשאת בעונש..."
"ואיך הגיבו על התחקיר בפרקליטות?"
"הם אמרו שהנושא ייבדק, כמובן, ובסוף הכתבה הוסיפו שהפרקליט כבר פרש ושהשופטת קודמה למחוזי..."
"איזה עולם מושחת," היא אמרה ונראתה מוטרדת ועצובה.
"טוב, יוליה, זה לא חדש, השחיתות הזאת..." ניסיתי לעודד אותה. לא הבנתי למה היא לוקחת את זה קשה כל כך. "יוליה, מה קורה? הכול בסדר?" לא הייתי בטוח, אבל נראה היה שדמעה מבצבצת בעיניה.
"ממש לא," היא השיבה, "אבל לא בא לי לדבר על זה."
"אוקיי, בסדר, אני אכין לך את הנס קפה שלך ונדבר רק כשתרצי."
"תודה, אופיר."
הכנתי את הנס קפה האהוב על יוליה, נס קפה של פעם וחלב נטול לקטוז, והגשתי לה אותו במשרדה.
"שב רגע, בבקשה," אמרה כשעמדתי לצאת. התיישבתי והיא פלטה מיד, "אופיר, אני יודעת שאריאל בוגד בי."
אריאל היה בעלה של יוליה ואביהם של שלושת ילדיה. פגשתי אותו לעיתים רחוקות, והוא נראה לי תמיד נחמד אך מרוחק. ניסיתי להתקרב אליו ולנהל שיחה, אך הוא נפנף אותי באלגנטיות ובנונשלנטיות. כששוחחתי על כך עם יוליה, היא אמרה שאריאל מופנם יחסית. לא שיתפתי אותה, אבל חקרתי על אודותיו ברשת וגיליתי שמדובר באיש עסקים מצליח המנהל מספר פרויקטים גדולים של נדל"ן.
"למה את חושבת כך?" התקרבתי אליה ואחזתי בידיה בעדינות.
"מה זאת אומרת?" היא הרימה את ראשה. "אישה יודעת כשבעלה בוגד בה."
"אני מתפלא עלייך, יוליה," חייכתי אליה. "הרי אנחנו יודעים שלא תמיד מה שמרגישים וחושבים זה המציאות והאמת."
"אתה צודק, אבל ראיתי אותו עם אישה אחרת בתנוחות אינטימיות שלא השאירו מקום לספק..."
"הפתעת אותי, שכרת בלש?"
"כן."
"וואלה, עכשיו אני מבין," חיבקתי אותה. הריח שלה הטריף אותי, אבל כמו תמיד, הצלחתי להרפות. "אני איתך. מה את מתכננת לעשות?"
"אופיר, אני לא יודעת איך להגיד לך את זה..."
נדרכתי. המבט שלה הטריד והלחיץ אותי. "להגיד לי מה?" שאלתי.
"אריאל בוגד בי עם לינוי שלך."
מה? הייתי המום. לינוי? איך זה יכול להיות...? אנחנו הרי זוג יונים, מאוהבים בטירוף גם אחרי יותר מעשר שנים של זוגיות, למה שתבגוד בי? יש לנו שני ילדים מתוקים, הילי ורז, הילי בת שמונה ורז בן עשר. הבטחנו זה לזו שאם יימאס לנו או שאחד מאיתנו ירצה לסיים את הקשר, נהיה גלויים ולא נבגוד לעולם.
"את בטוחה?"
"תמונות לא משקרות," השיבה יוליה והראתה לי מספר תמונות בטלפון הנייד שלה שבהן נראים אריאל ולינוי במקום סגור שנראה כמו חדר במלון, מתנשקים בחושניות לוהטת. מכיוון שהיו מכוסים בסדין לבן, לא היה אפשר לדעת אם הם עירומים לגמרי מתחתיו, אך הם היו כה צמודים שלא נותר כל מקום לספק באשר למעשיהם. הבטתי בתמונות מקצה לקצה, סרקתי אותן הלוך ושוב והתקשיתי להאמין למראה עיניי.
מועקה כבדה תקפה אותי. לא ייתכן, חשבתי. לינוי היא אהבתי הגדולה. חיזרתי אחריה במשך תקופה ארוכה לאחר שראיתי אותה לראשונה במפגש חברים. היא הגיעה עם חברתה, שהייתה ידידה של חברי, ולא הפסקתי לפזול לעברה. הרגשתי מיד שהיא האחת שלי. שוחחתי איתה באותו הערב, והיא אמרה שיש לה חבר.
דמותה המשיכה להדהד בראשי. האמנתי שהמציאות תסתדר בשבילנו, אך הזמן חלף ללא רמז לשינוי. לאחר מספר חודשים, כשדמותה החלה להתפוגג בזיכרוני, נפגשנו ברכבת והרגש הראשוני ההוא חזר אליי בעוצמה רבה. ראיתי לפניי בחורה יפה, גובהה כמטר שישים ושלוש, שערה חום שטני, ידיה ענוגות, מטופחת אבל לבושה בפשטות, בג'ינס ובסניקרס. היא סיפרה שנפרדה מבן זוגה לפני ימים אחדים, ואני לקחתי סיכון שאולי אהיה "ריבאונד" וחברתי אליה. נמשכתי אליה מאוד, והתברר שגם היא. מאז לא נפרדו דרכינו. היה לנו קשר חזק ובריא של שני חברים טובים, מאוהבים ואוהבים. העיניים שלה הטריפו אותי, ומעבר למראה החיצוני שלה, היא הייתה חכמה ופיקחית, ורבלית מאוד, והמגע שלה גרם לי להתמוגג.
כשהכרתי את לינוי, חששתי שהיא לא תסתדר עם יוליה, אך להפתעתי היא יצרה עימה קשרי ידידות טובים. "אני סומכת עליך, אתה אהבת חיי. אין ספק שיוליה סקסית, אבל אני מאמינה בך ובאהבה שלנו," אמרה לי בכנות, ואני הבטחתי לה שיוליה ואני שמרנו תמיד ונמשיך לשמור על יחסים קורקטיים בלבד, ושהיא, לינוי, אהבת חיי, ואיתה אני רוצה לחיות כל חיי עד שנהיה סבא וסבתא ומסביבנו ישבו ילדינו ונכדינו.
"איך השגת את התמונות? מי יכול לצלם אותם בתוך החדר? ומי אמר שהתמונות האלו לא מזויפות?" מחיתי. "שלחי לי אותן בבקשה ואראה אם מישהו ערך אותן."
"בבקשה, כבר אשלח לך," היא חייכה אליי. "אופיר, כדאי שתתכונן, ידידי הטוב. בקרוב יצוצו עליך כתבות מרושעות בקצב ויציגו לראווה גם את התחתונים שלך. אתה יודע, מי שרץ למשרה ציבורית מפשיטים אותו לגמרי..."
הבטתי בה בשאלה.
"נו, אתה צודק, התמונות אכן ערוכות, ואריאל אולי בוגד בי, אבל לא עם לינוי שלך... אבל אין לי הוכחות לשום דבר, אה... כי אריאל ואני סבבה לגמרי..."
אבן נגולה מעל ליבי. חייכתי אליה וסיננתי, "מכשפה היית ומכשפה נשארת, שובבה את."
יוליה הביטה בי במבט קפוא לשנייה וצחקקה ברשעות האופיינית לה.
"מכשפה אחת," חזרתי וקראתי.
"ראיתי איך אתה מתפלץ ולא יכול להאמין שלינוי שלך, אהבת חייך, בוגדת בך, ובכל זאת נתת לרציונליות שבך לנהל אותך. תשמע, כל הכבוד לך!"
לאחר שיצאתי מחדרה של יוליה היה ראשי טרוד במחשבה אם בכלל כדאי לי להגיש מועמדות לראשות העירייה. מי אני בכלל? חשבתי, ולמה שאנשים יצביעו לי? ובכלל, למה אני צריך את זה? על השאלה הזאת הייתה לי תשובה מהירה: אני לא צריך, אני רוצה. אני חושב שאני יכול. בעצם, אני בטוח שאני יכול. האמנתי שאצליח להיבחר ושאצטיין בתפקידי כראש העיר הבא של "שדה שמיר".
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.