סומכי

בפרק זה יתגלו סוף־סוף כמה דברים פרטייםשנשמרו עד היום הזה בסוד כמוס, וביניהםאהבה ורגשות אחרים.

הייתה אצלנו ברחוב זכריה ילדה בשם אסתי. אני אהבתי אותה. בבוקר ליד שולחן ארוחת הבוקר ופרוסת לחם בפי הייתי אומר לעצמי בלחש: אסתי. שֶׁעל כך היה אבא משיב במילים:

"אסור ללעוס בפה פתוח."

ובערב אמרו עליי:

"הילד המשוגע שוב סגר את עצמו באמבטיה ומשחק במים."

אבל אני כלל לא הייתי משחק במים אלא ממלא היטב את הכיור ובאצבע הייתי רושם את שמה על פני הגלים. לפעמים חלמתי בלילה שאסתי מצביעה עליי פתאום ברחוב וצועקת "גנב! גנב!" ואני נבהל ומתחיל לברוח והיא רודפת וכולם רודפים, בר־כוכבא סוכובולסקי וגוֹאֵל גרמנסקי ואַלדוֹ ואלי ויינגרטן, כולם, והרדיפה נמשכת על פני מגרשים וחצרות, על פני גדרות וגרוטאות, חורבות וסמטאות, וכל הרודפים מתעייפים ולאט־לאט הם מתחילים לוותר ולפגר מאחור, ורק אסתי רצה אחריי בלי להרפות ובסוף שנינו לבדנו רצים ומגיעים כמעט יחד לאיזה מקום נידח, מחסן קרשים או חדר כביסה על גג או משולש חשוך מתחת למדרגות של בית זר, ואז נעשה החלום מתוק ונורא ומרוב בושה מתעוררים וכמעט בוכים קצת בלילה. שני שירי אהבה כתבתי בפנקס השחור שאבד לי בחורשת תל ארזה ואולי טוב שאבד לי.

ומה ידעה אסתי?

אסתי לא ידעה כלום. או ידעה והתפלאה.

למשל: פעם אחת הצבעתי בשיעור כתיבת הארץ וכשקיבלתי את רשות הדיבור קבעתי בתוקף רב:

"אגם החוּלָה נקרא גם בשם סוּמְכִי."

כמובן, כל הכיתה געתה מייד בצחוק גדול ונבזי. מה שאמרתי היה אמת, אמת לאמיתה, לפי האנציקלופדיה, ובכל זאת, התבלבל המורה שלנו אדון שטרית לרגע ואף חקר אותי בזעם:

"זאת מניִן ועל סמך מה?"

אבל הכיתה כבר התפרעה לגמרי ומכל עבר צעקו וזעקו:

"סומכי, סומכי על סמך סומכי," ואדון שטרית תפח, האדים ושאג, כדרכו:

"הס כל בשר!"

וגם:

"בל יחרוץ כלב לשונו!"

כעבור חמש דקות נרגעו הרוחות בכיתה, אבל אני נשארתי סומכי כמעט עד סוף כיתה ח'. כל זאת סיפרתי כאן בלי שום מטרה צדדית אלא בכוונה לציין פרט חשוב אחד: פתק ששלחה לי אסתי בסוף אותו שיעור של כתיבת הארץ, והיה כתוב בו כך:

"משוגע אחד, למה לך להגיד תמיד דברים שעושים לך צרות? תפסיק!"

ובתחתית הפתק, בַּקיפול, ובאותיות הרבה יותר קטנות:

"אבל אין דבר. א."

מה ידעה אפוא אסתי?

אסתי לא ידעה כלום ואולי ידעה והתפלאה. אני, בשום פנים ואופן לא עלה על דעתי להחביא מכתב אהבה בתוך הילקוט שלה כמו שעשה אלי ויינגרטן לנורית, או לשלוח אל אסתי את רעננה השדכנית כפי ששלח טרזן בַּמבֶּרגֶר, גם הוא אל נורית.

להפך: אני בכל הזדמנות הייתי מושך לאסתי בצמות שלה. ואת הסוודר הלבן הנהדר שלבשה באביב אני שוב ושוב הדבקתי במסטיק לָעוּס אל הכיסא.

למה בעצם?

ככה. למה לא. שתדע.

ואת שתי ידיה הדקות הייתי מסובב לה כמעט בכל כוחי אל מאחורי גבה עד שהתחילה לקלל אותי ולשרוט בציפורניה, אבל אף פעם לא התחננה. כך עשיתי לאסתי, וגם רע מזאת: אני הוא שהמצאתי לה את הכינוי "קלֶמֶנטַיין" (היה שיר אנגלי בירושלים באותם הימים, שיר של חיילים אנגלים ממחנה שנלר: "הוֹ מַיי דַרלינג, הוֹ מַיי דרלינג, הו מַיי ד–רלינג קלֶמֶנטַיין!") ודווקא הבנות שלנו התלהבו ואפילו כעבור חצי שנה, כאשר חלף הכול, בחנוכה, עוד קראו אצלנו לאסתי בשם "טינה" שבא מקלמנטינה שבאה מקלמנטיין שלי.

ואסתי?

היא מצאה בשבילי רק מילה אחת, ואותה הייתה מטיחה בי כבר מן הבוקר, דבר ראשון בבוקר, עוד לפני שהספקתי להתחיל להציק לה:

"גועלי."

או גם:

"מגעיל אחד."

שתיים–שלוש פעמים הכאבתי לאסתי בהפסקת עשר עד שהופיעו דמעות. על זאת הטילה עליי חמדה המחנכת שלנו עונשים שאותם ריציתי כגבר, בשפתיים מהודקות.

וכך לבלבה האהבה בלי מאורעות מיוחדים עד למחרת חג השבועות. אסתי הייתה בוכה בגללי בהפסקת עשר, ואני בגללה בלילה.