סונטה

8 בינואר 1946

מר סידני סטארק, מו"ל

סטֶפֵֶנס אנד סטארק בע"מ

סנט ג'יימס פּלֵייס 21

לונדון, רובע דרום־מערב 1

אנגליה

סידני היקר,

סוזן סקוֹט פשוט נפלאה. מכרנו יותר מארבעים עותקים של הספר, מה שהיה נחמד מאוד, אבל מנקודת מבטי הדבר המרגש באמת היה האוכל. סוזן הצליחה להשיג תלושי מזון לאבקת סוכר ולביצים אמיתיות להכנת מרנג. אם כל מפגשי הצהריים הספרותיים שלה יגיעו לפסגות קולינריות כאלה, לא אכפת לי להתרוצץ בכל הארץ. אתה חושב שבונוס נדיב ידרבן אותה להשיג חמאה? בוא ננסה — אתה יכול לנכות את הכסף מהתמלוגים שלי.

ועכשיו לחדשות הרעות. שאלת אותי איך מתקדם הספר החדש שלי. סידני, הוא לא מתקדם בכלל.

"נקודות התורפה של האנגלים" נראה מבטיח כל כך בהתחלה. אחרי הכול, נדמה שאפשר לכתוב הררי נייר על "האגודה למחאה על האדרתו של הארנב האנגלי". מצאתי תצלום של חברי "איגוד מדבירי המזיקים", צועדים ברחוב אוקספורד עם שלטים שזועקים "הלאה בּיאַטריקס פּוֹטֶר!" אבל מה כבר יש להוסיף אחרי הכותרת? שום דבר, זה מה.

איבדתי כל חשק לכתוב את הספר הזה — הראש והלב שלי כבר לא בעניין. עד כמה שאיזי בּיקֶרסטַף יקרה ללבי — והיתה תמיד — אני לא רוצה לכתוב דבר נוסף תחת השם הזה. אני לא רוצה עוד להיחשב כעיתונאית הומוריסטית. ברור לי שאין לזלזל בעובדה שהצלחתי לגרום לקוראים לצחוק — או לפחות לגחך — במהלך המלחמה, אבל אני לא רוצה להמשיך בזה. אני לא מצליחה לגבש שום תחושה של פרופורציה או של איזון בימים אלה, ואלוהים יודע שבלעדיהם לא תיתכן כתיבה הומוריסטית.

בינתיים, אני שמחה מאוד ש"סטפֶנס אנד סטארק" מרוויחים כסף מ"איזי בּיקֶרסטַף יוצאת למלחמה". זה מקל על מצפוני בעניין כישלון הביוגרפיה של אן בּרוֹנטה.

תודה על הכול, אוהבת,

ג'ולייט

נ"ב

אני קוראת את אסופת המכתבים של גברת מוֹנטַגיוּ. אתה יודע מה האישה הקודרת הזאת כתבה לג'יין קרלייל?1 "ג'יין היקרה שלי, לכל אדם יש ייעוד, ושלך הוא לכתוב פתקים קטנים ומקסימים." אני מקווה שג'יין ירקה עליה.

1 אנה מונטגיו וג'יין קרלייל הן שתי אריסטוקרטיות בנות המאה התשע־עשרה שנודעו בחליפות המכתבים שלהן. (כל ההערות בספר הן של המתרגמת)

מסידני לג'ולייט

10 בינואר 1946

גב' ג'ולייט אַשטוֹן

גליב פלייס 23

צֶ'לסי

לונדון, רובע דרום־מערב 3

ג'ולייט היקרה,

ברכותי! סוזן סקוט מספרת לי שהתחברת לקהל כמו ששתיין מתחבר לרום — והקהל התחבר אלייך — אז בבקשה, תפסיקי לדאוג לגבי סבב ההקראות שלך בשבוע הבא. אין לי ספק לגבי הצלחתך. מאחר שהייתי עד להקראה המחשמלת שלך מתוך "נער הרועים שר בעמק ההַשפָּלה" לפני שמונה־עשרה שנים, אני יודע שבתוך דקות ספורות תצליחי לסובב כל מאזין סביב האצבע הקטנה שלך. רק הצעה קטנה: ייתכן שבמקרה הזה מוטב שתימנעי מלזרוק את הספר על הקהל כשאת מסיימת.

סוזן מצפה בקוצר רוח להוביל אותך בין חנויות הספרים מבּאת' ועד יוֹרקשייר. וסופי משדלת להרחבת הסיור לסקוטלנד. אמרתי לה — בנימה המעצבנת ביותר שאח גדול יכול לגייס — ש"עוד נראה". היא מתגעגעת אלייך נוראות, אני יודע, אבל "סטפנס אנד סטארק" חייבים להתעלם משיקולים כאלה.

בדיוק קיבלתי את נתוני המכירות של "איזי" מלונדון ומהמחוזות הסמוכים — הם מצוינים. שוב, ברכותי!

אל תדאגי בקשר ל"נקודות התורפה של האנגלים"; טוב שהתלהבותך דעכה עכשיו ולא אחרי שישה חודשים של כתיבה על ארנבים. הפוטנציאל המסחרי הגלום ברעיון היה מפתה, אבל אני מסכים שגורלו של הנושא נגזר מראש. נושא אחר — כזה שימצא חן בעינייך — בוודאי עוד יעלה על דעתך.

ארוחת ערב באיזה יום לפני שתיסעי? רק תגידי מתי.

אוהב,

סידני

נ"ב

את כותבת פתקים קטנים ומקסימים.

מג'ולייט לסידני

11 בינואר 1946

סידני היקר,

כן, נהדר — אפשר איפשהו על יד הנהר? אני רוצה צדפות ושמפניה וצלי בשר, אם אפשר להשיג כאלה; אם לא, אסתפק בעוף. אני שמחה מאוד שהמכירות של "איזי" טובות. הן טובות מספיק כדי שלא איאלץ לארוז מזוודה ולעזוב את לונדון?

מאחר שאתה ו"סטפֶנס אנד סטארק" הפכתם אותי לסופרת די מצליחה, ארוחת הערב על חשבוני.

אוהבת,

ג'ולייט

נ"ב

לא זרקתי את "נער הרועים שר בעמק ההשפלה" על הקהל. זרקתי אותו על המורה להגייה. התכוונתי להשליך אותו לרגליה, אבל החטאתי.

מג'ולייט לסופי סְטרָכָן

12 בינואר 1946

גב' אלכסנדר סטרכן

חוות פוֹכֶן

ליד אוֹבּאן

אָרְגייל

סופי היקרה,

נפשי יוצאת אלייך, אבל איני אלא אוטומט חסר נשמה ורצון. סידני שלח אותי בפקודה לבּאת', לקוֹלצֶ'סטֶר, ללידס ולעוד כמה ערי גנים ששמן פרח מזיכרוני כרגע, ואני לא יכולה להתחמק לסקוטלנד במקום זה. המצח של סידני יתקמט — העיניים שלו יצטמצמו — והוא יהלך אימים. את יודעת כמה זה מורט עצבים כשסידני מהלך אימים.

הלוואי שהייתי יכולה להתגנב לחווה שלכם ולתת לך לפנק אותי. היית מרשה לי להניח רגליים על הספה, נכון? ואז היית עוטפת אותי בשמיכות ומביאה לי תה. אלכסנדר היה מתנגד לדיירת של קבע על הספה שלו? אמרת לי שהוא גבר סבלני, אבל אולי זה ירגיז אותו.

למה אני מדוכאת כל כך? אני אמורה להתענג על ההזדמנות להקריא מתוך "איזי" בפני קהל מרותק. את יודעת כמה אני אוהבת לדבר על ספרים, וכמה אני נהנית ממחמאות. אני אמורה להיות מלאת התלהבות. אבל האמת היא שאני עגמומית — יותר משהייתי אי פעם במהלך המלחמה. הכול שבור כל כך, סופי: הכבישים, הבניינים, האנשים. בעיקר האנשים.

סביר להניח שמצב הרוח העכור שלי הוא השפעת לוואי של הארוחה החגיגית המחרידה שבה השתתפתי אתמול. האוכל היה מזעזע, אבל לזה ניתן לצפות. האורחים הם שעירערו אותי — זאת היתה קבוצת האנשים המדכאת ביותר שפגשתי מעולם. השיחה כולה עסקה בפצצות וברעב. את זוכרת את שרה מוֹרקרוֹפט? היא היתה שם, כולה עור ועצמות ושפתון אדום כדם. היא לא היתה יפה פעם? זאת לא היא שהיתה מאוהבת מעל הראש בפָּרָש ההוא שעזב לקיימברידג'? לא נותר ממנו זכר; היא התחתנה עם רופא אפור עור, שמצקצק בלשונו לפני שהוא מדבר. והוא דמות רומנטית מסעירה בהשוואה לבן זוגי לארוחה, שהיה במקרה רווק, כנראה הרווק האחרון עלי אדמות — הו, אלוהים, כמה נבזית אני נשמעת!

אני נשבעת לך, סופי, נראה לי שמשהו אצלי לא בסדר. אני לא סובלת שום גבר שאני פוגשת. אולי אני צריכה להנמיך את רף הדרישות שלי — לא נמוך כמו הרופא האפור המצקצק, אבל נמוך קצת יותר מעכשיו. אני אפילו לא יכולה להאשים את המלחמה — מעולם לא הצטיינתי בתחום הגברים, נכון?

את חושבת שאיש התנורים מסנט סווית'ן היה אהבת האמת שלי? מאחר שמעולם לא החלפנו מילה זה נראה לא סביר, אבל לפחות התשוקה הזו לא נפגמה בשל אכזבה. והיה לו שיער שחור מדהים. אחרי זה, את זוכרת, הגיעה "השנה של המשוררים". סידני מזכיר את המשוררים הללו בעוקצנות רבה, אם כי לא ברור לי מדוע, והרי הוא זה שהציג אותי בפניהם. ואז אדריאן המסכן. אוי, אני באמת לא צריכה למנות בפנייך את הרשימה הזאת, מעוררת האימה, אבל סופי — מה הבעיה שלי? את חושבת שאני בררנית מדי? אני לא רוצה להתחתן רק כדי להתחתן. אני לא יכולה להעלות על דעתי בדידות גדולה יותר מאשר לבלות את שארית חיי עם מישהו שאני לא מסוגלת לדבר איתו, או גרוע מזה, מישהו שאני לא מסוגלת לשתוק בחברתו.

איזה מכתב יבבני ונורא. את רואה? הצלחתי למלא אותך תחושת הקלה על כך שלא אקפוץ לביקור בסקוטלנד. מצד שני, אולי אבוא — גורלי נתון בידיו של סידני.

תני לדומיניק נשיקה בשמי וספרי לו שלפני כמה ימים ראיתי עכברוש בגודל של טֶריֶיר.

כל אהבתי לאלכסנדר ואפילו יותר מזה לך,

ג'ולייט

מדָאוּסיי אדאמס, גֶרְנזי, איי התעלה, לג'ולייט

12 בינואר 1946

גב' ג'ולייט אַשטוֹן

רח' אוֹקְלי 81

צֶ'לסי

לונדון, רובע דרום־מערב 3

גברת אשטון היקרה,

שמי הוא דָאוּסיי אדאמס, ואני חי בחווה שלי בקהילת סנט מרטינ'ס שבאי גֶרְנזי. מצאתי את שמך ואת כתובתך בספר שנמצא ברשותי והיה שייך לך פעם — "איליה — מבחר מאמרים", מאת סופר ששמו האמיתי הוא צ'ארלס לאמבּ. שמך וכתובתך כתובים על חלקה הפנימי של הכריכה הקדמית.

אומר זאת בפשטות — אני אוהב את צ'ארלס לאמבּ. הספר נקרא "מבחר", ותהיתי אם ניתן להסיק מכך שהוא כתב ספרים נוספים שמתוכם נאסף "המבחר"? אלו הם הספרים שאני רוצה לקרוא, אבל למרות שהגרמנים הסתלקו מכאן, לא נשארו בגרנזי חנויות ספרים.

אני רוצה לבקש ממך טובה גדולה. האם תוכלי לשלוח לי שם וכתובת של חנות ספרים בלונדון? הייתי רוצה להזמין בדואר ספרים נוספים מכתביו של צ'ארלס לאמבּ. הייתי גם רוצה לשאול אם מישהו כתב את סיפור חייו, ואם כן, האם ניתן יהיה למצוא עותק עבורי? למרות כל מחשבותיו המבריקות והמורכבות, אני חושב שככל הנראה היה בחייו של מר לאמב עצב גדול.

צ'ארלס לאמב הצליח להצחיק אותי בזמן הכיבוש הגרמני, בייחוד כשכתב על החזיר הצלוי. "מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" נולד בזכות חזיר צלוי שהיה עלינו להסתיר מהחיילים הגרמנים, כך שאני מרגיש קרבה אל מר לאמב.

אני מצטער שאני מטריד אותך, אבל אצטער יותר אם לא אדע עליו, כיוון שכתביו הפכו אותו לחבר בעיני.

אני מקווה שאני לא מטריח אותך מדי,

דָאוּסיי אדאמס

נ"ב

חברתי הטובה גברת מוֹגריי קנתה עלון שגם הוא היה שייך לך פעם. הוא נקרא: "האם הסנה הבוער התקיים באמת? כתב הגנה על משה ועל עשרת הדיברות". מצאה חן בעיניה הערת השוליים שכתבת: "דבר האלוהים או טקטיקה לריסון המונים?" אני תוהה אם הצלחת להגיע להכרעה בנושא.

מג'ולייט לדָאוּסיי

15 בינואר 1946

מר דָאוּסיי אדאמס

לֶה ווֹלָארֶן

לָה בּוּוֶה

סנט מרטינ'ס, גרנזי

מר אדאמס היקר,

איני גרה עוד ברחוב אוקלי, אבל אני שמחה כל כך שהמכתב שלך מצא אותי ושהספר שלי מצא אותך. התקשיתי מאוד להיפרד מ"איליה — מבחר מאמרים". היו ברשותי שני עותקים ונזקקתי נואשות למקום על המדפים, אבל הרגשתי כמו בוגדת כשמכרתי אותו. המכתב שלך הרגיע את מצפוני.

אני תוהה איך התגלגל הספר לגרנזי? אולי יש לספרים מעין אינסטינקט התבייתות סודי, שמביא אותם אל הקורא המושלם עבורם. כמה נפלא לו זה אכן היה כך.

כיוון שאין דבר שאני אוהבת יותר מלחטט בחנויות ספרים, ניגשתי מיד לאחר קבלת מכתבך לחנות הספרים "הייסטינגס ובניו". אני לקוחה שלהם כבר שנים ותמיד מוצאת את הספר שאני רוצה — כמו גם שלושה נוספים שלא ידעתי שאני רוצה. אמרתי למר הייסטינגס שתרצה עותק טוב ונקי (אבל לא מהדורה נדירה) של "איליה — מאמרים נוספים". הוא ישלח לך אותו בנפרד (כולל חשבונית), ושמַח מאוד לשמוע שגם אתה חובב של צ'ארלס לאמב. הוא אמר שאת הביוגרפיה המוצלחת ביותר של לאמב כתב א"ו לוקאס. הוא יחפש עבורך עותק, אף שזה עלול לקחת זמן מה.

בינתיים, האם תסכים לקבל את המתנה הקטנה הזו ממני? זהו "מבחר מִכתבים" של לאמב. אני חושבת שהוא מלמד על לאמב הרבה יותר מכל ביוגרפיה. א"ו לוקאס נשמע מכובד מכדי שיכלול את הציטוט האהוב עלי מאת לאמב: "בזז בזז בזז, באם באם באם, ווזז ווזז ווזז, פנננ פנננ פנננ, טינקי טינקי קראנץ'! סוף סוף אזכה לגינויים. הפרזתי בשתייה כבר יומיים ברציפות. אני מוצא שהחוש המוסרי שלי הגיע לשלבים הסופיים של השחפת ושאמונתי הדתית הולכת ומתפוגגת." תוכל למצוא את הציטוט הזה ב"מכתבים" (בעמוד 244). זה הדבר הראשון של לאמב שקראתי, ואני מתביישת להודות שקניתי את הספר רק משום שקראתי במקום אחר שאדם בשם לאמב ביקר את חברו לי האנט, שריצה מאסר בכלא בשל השמצת נסיך ויילס.

בזמן ביקורו עזר לאמב להאנט לצבוע את תקרת תאו בכחול־שמים עם עננים לבנים. בהמשך הם ציירו על אחד הקירות סבכה עם ורדים מטפסים. גיליתי עוד שלאמב הציע לסייע כספית למשפחתו של האנט בעודו בכלא — אף שהוא עצמו היה עני מרוד. לאמב גם לימד את בתו הצעירה של האנט לדקלם את תפילת "אבינו שבשמים" מהסוף להתחלה. קשה שלא להתעניין בכל פרט אפשרי על אדם כזה.

זה מה שאני אוהבת בקריאה: פרט זעיר אחד יעורר בך עניין בספר, ואותו פרט זעיר יוביל אותך לספר אחר, ומשהו קטן שתמצא שם יוביל אותך לספר שלישי. זו התקדמות גיאומטרית — ללא סוף גלוי לעין, וללא כל סיבה מלבד הנאה צרופה.

הכתם האדום על הכריכה שנראה כמו דם — הוא אכן דם. לא נזהרתי עם סכין המכתבים שלי. הגלויה המצורפת היא רפרודוקציה של דיוקן של לאמב שצייר חברו ויליאם הָזְליט.

אם יש לך זמן להתכתב איתי, האם תסכים לענות על כמה שאלות? שלוש, למעשה. מדוע היה צריך לשמור בסוד על ארוחת החזיר הצלוי? כיצד הביא אתכם חזיר להקים מועדון ספרותי? וחשוב מכול, מה זה פאי קליפות תפודים — ולמה הוא כלול בשם המועדון שלכם?

אני דיירת משנה בדירה בגליב פלייס 23, צ'לסי, לונדון, רובע דרום־מערב 3. הדירה שלי ברחוב אוקלי הופצצה ב־1945, ואני עדיין מתגעגעת אליה. הדירה ברחוב אוקלי היתה נפלאה — התמזה נשקף משלושה חלונות. אני יודעת שאני בת מזל שיש לי בכלל מקום מגורים בלונדון, אבל אני מעדיפה להתלונן מאשר להודות על מזלי הטוב. אני שמחה שבחרת בי לעזור לך בחיפושי "איליה" שלך.

שלך בברכה,

ג'ולייט אשטון

נ"ב

עד היום לא הצלחתי להחליט בנוגע למשה — זה עדיין מטריד אותי.

מג'ולייט לסידני

18 בינואר 1946

סידני היקר,

זה אינו מכתב: זאת התנצלות. אנא סלח לי על כל הקיטורים בקשר למפגשי התה ולארוחות שאירגנתם עבור "איזי". האם באמת קראתי לך רודן? אני חוזרת בי — אני אוהבת את "סטפנס אנד סטארק" על כך ששלחתם אותי אל מחוץ ללונדון.

בּאת' היא עיירה מרהיבה: קשתות מקסימות של בתים לבנים וזקופים במקום הבניינים השחורים והעגמומיים של לונדון או — גרוע מזה — עיי החורבות שהיו פעם בניינים. כמה נפלא לנשום אוויר צח ונקי ללא עשן פחם או אבק. מזג האוויר קר, אבל אין זאת הצינה הלחה של לונדון. אפילו האנשים ברחוב נראים אחרת — זקופים כמו הבתים, לא אפורים ושפופים כמו הלונדונים.

סוזן דיווחה לי שהאורחים במפגש התה ב"ספרֵי אָבּוֹט'ס" נהנו מאוד — ואני בהחלט נהניתי. אחרי שתי הדקות הראשונות שבהן היתה דבוקה לחכי הצלחתי לשחרר את חרצובות לשוני והתחלתי לעשות חיים.

סוזן ואני יוצאות מחר לחנויות ספרים בקוֹלצֶ'סטֶר, נוריץ', קינגז לֵיין, בְּרַדפוֹרד ולידס.

אוהבת ואסירת תודה,

ג'ולייט

מג'ולייט לסידני

21 בינואר 1946

סידני היקר,

הנסיעה ברכבת לילה חזרה להיות נפלאה! לא עוד עמידה במעבר במשך שעות, לא עוד פינוי הדרך לרכבות נושאות חיילים, ויותר מכול, לא עוד וילונות האפלה. כל החלונות שעל פניהם חלפנו היו מוארים, ושוב יכולתי לבלוש אחרי בתי זרים. זה חסר לי כל כך בזמן המלחמה. הרגשתי שהפכנו כולנו לחפרפרות שמתרוצצות כל אחת במחילה נפרדת משלה. אני לא רואה בעצמי מציצנית אמיתית — אלה נוטים לבחור בחדרי שינה, ואני מתרגשת דווקא למראה משפחות בחדרי מגורים או במטבחים. אני יכולה לדמיין חיים שלמים מהצצה במדפי ספרים, או בשולחנות עבודה, או בנרות דולקים, או בכריות ספה צבעוניות.

במפגש בחנות הספרים "טילמַנְס" היום השתתף איש מגעיל ומתנשא. אחרי שדיברתי על "איזי", שאלתי אם יש למישהו שאלות. הוא ממש זינק מהמושב שלו והסתער עלי — כיצד ייתכן, תבע לדעת, שאני, אישה פשוטה, מעיזה לבזות את שמו של אייזק בּיקֶרסטַף? "אייזק ביקרסטף האמיתי, עיתונאי נכבד, מהנשמות הטהורות של ספרות המאה השמונה־עשרה: אשר מת כעת, ואֶת שמו חיללת אַת."

לפני שהספקתי לומר מילה זינקה על רגליה אישה מהשורה האחורית: "נו באמת, שב כבר! אי אפשר לחלל את שמו של אדם שלא התקיים מעולם. הוא לא מת כי מעולם לא היה חי! אייזק ביקרסטף היה שם העט של ג'וזף אדיסוֹן בטורים שלו ב'ספּקטֶייטוֹר'! גברת אשטון יכולה להמציא כל שם שמתחשק לה — אז פשוט תשתוק!" איזו מגינה אצילית — הוא הסתלק מהחנות בחיפזון.

סידני, אתה מכיר אדם בשם מַרקהָם ו' ריינולדס, הבן? אם לא, אתה מוכן לחפש עליו מידע — ב"מי ומי", במרשם האוכלוסין, בסקוטלנד יארד? ואם כל אלה יכזיבו, אולי ספר הטלפונים יועיל? הוא שלח זר מקסים של פרחי אביב לחדר המלון שלי בבאת', תריסר ורדים לבנים לרכבת, והר של ורדים אדומים לנוריץ' — וכל זה ללא פתק, רק בצירוף כרטיס הביקור המהודר שלו.

והאמת, איך הוא יודע איפה סוזן ואני מתגוררות? באיזו רכבת אנחנו נוסעות? כל הפרחים ששלח קידמו את פני עם הגעתי. אני לא יודעת אם להרגיש מוחמאת או רדופה.

אוהבת,

ג'ולייט

מג'ולייט לסידני

23 בינואר 1946

סידני היקר,

סוזן בדיוק מסרה לי את נתוני המכירות של "איזי" — ואני בקושי מסוגלת להאמין. באמת חשבתי שכולם תשושים כל כך מהמלחמה שאיש לא ירצה תזכורות ממנה — ובהחלט לא בצורה של ספר. למרבה השמחה, ופעם נוספת, אתה צדקת ואני טעיתי (ההודאה הזאת עולה לי בבריאות).

המסע בדרכים, ההרצאות בפני קהל מרותק, החתימה על ספרים והמפגש עם אנשים זרים, כל אלה באמת מסעירים. הנשים שפגשתי סיפרו לי כאלה סיפורי מלחמה מדהימים משלהן עד שכמעט ורציתי לחזור שוב לטור שלי. אתמול ניהלתי שיחת רכילות נפלאה עם גברת מנוריץ'. יש לה ארבע בנות בגיל ההתבגרות, וממש לפני שבוע הוזמנה הבכורה לתה במכללה לצוערים שבעיר. מצוידת בשמלתה הנאה ביותר ובכפפות צחורות ללא רבב עשתה הנערה את דרכה אל המכללה, חצתה את הסף, העיפה מבט אחד בים הצוערים שלפניה — והתעלפה במקום! הילדה האומללה מעולם לא ראתה גברים רבים כל כך מכונסים במקום אחד. תחשוב על זה — דור שלם שגדל בלי נשפים וסעודות ופלִרטוטים.

אני אוהבת לבקר בחנויות ספרים ולפגוש את המוכרים — מוכרי ספרים הם באמת זן מיוחד. שום אדם שפוי לא יהפוך למוכר ספרים למען המשכורת, ושום אדם שפוי לא ירצה להיות הבעלים של חנות כזו — שולי הרווח צרים מדי. לכן, זו חייבת להיות אהבת הקריאה והקוראים שמניעה אותם — יחד עם זכות הראשונים על הספרים החדשים.

אתה זוכר את העבודה הראשונה שאחותך ואני מצאנו בלונדון? בחנות הספרים המשומשים של מר הוֹק הנרגן? כמה אהבתי אותו — הוא היה פורק ארגז ספרים, מושיט לנו ספר אחד או שניים ואומר: "בלי אפר סיגריות, בידיים נקיות — ובשם אלוהים, ג'ולייט, בלי הערות שוליים! סופי יקירתי, אל תיתני לה לשתות קפה בזמן שהיא קוראת." וכך היינו יוצאות לנו עם ספרים חדשים לקרוא.

הדהים אותי אז, ועדיין מדהים אותי כיום, שרבים כל כך מהאנשים שנכנסים לחנות ספרים אינם יודעים מה הם מחפשים — הם רוצים להסתכל סביב בתקווה שייתקלו בספר שימצא חן בעיניהם. ואז, כיוון שהם נבונים מספיק שלא לסמוך על השבחים שעל הכריכה, הם שואלים את המוכר את שלוש השאלות הקבועות: (1) על מה הספר? (2) קראת אותו? (3) הוא טוב?

מוכרי ספרים שהקריאה באמת בנפשם — כמו סופי וכמוני — לא מסוגלים לשקר. הפנים שלנו מסגירות תמיד את דעתנו. גבה מורמת או עווית בזווית הפה חושפות שמדובר בספר עלוב, והלקוח הנבון יבקש במקום זאת המלצה, שבעקבותיה אנחנו גוררות אותו מיד לכרך מסוים ופוקדות עליו לקרוא אותו. אם בסוף הקריאה הוא מחליט שהוא מתעב את הספר, אין ספק שלעולם לא יחזור. אבל אם הספר מצא חן בעיניו, זכינו בלקוח לכל החיים.

אתה רושם לעצמך הערות? כדאי לך — מוציא לאור צריך לשלוח לחנות ספרים לא רק עותק קריאה אחד, אלא כמה עותקים, כדי שהצוות כולו יוכל לקרוא אותם.

מר סטון אמר לי היום ש"איזי ביקרסטף" הוא המתנה המושלמת, גם עבור מישהו שאתה מחבב וגם עבור מישהו שאתה לא מחבב אבל נאלץ לקנות לו מתנה בכל זאת. הוא טוען גם ששלושים אחוז מכל הספרים שנרכשים נקנים כמתנות. שלושים אחוז??? האם הוא משקר?

סוזן סיפרה לך מה עוד היא מנהלת חוץ מהסיור שלנו? אותי. לא עברה חצי שעה מאז שנפגשנו וכבר היא הספיקה לומר לי שהאיפור שלי, הבגדים שלי, השיער שלי והנעליים שלי אפרוריים להחריד, פשוט אפרוריים. לא סיפרו לי שהמלחמה נגמרה?

היא לקחה אותי לסלון לתסרוקות של מאדאם הלנה; עכשיו השיער שלי קצר ומסולסל במקום ארוך ורופס. עשו לי גם שטיפה עדינה — סוזן ומאדאם אמרו שזה ידגיש את הגוונים הזהובים במה שהן כינו "התלתלים הערמוניים המקסימים" שלי. אבל עליתי עליהן; המטרה היא לכסות את השערות הלבנות (ארבע, על פי ספירתי) שהתחילו להתגנב לשם. קניתי גם צנצנת של קרם פנים, קרם ידיים בריח נפלא, שפתון חדש ומעגֵל ריסים — שגורם לי לפזול בכל פעם שאני משתמשת בו.

ואז הציעה סוזן שאקנה שמלה חדשה. הזכרתי לה שהמלכה מסתפקת בשמחה במלתחה שלה משנת 1939, אז למה שלא אסתפק אני בשלי? היא אמרה שהמלכה לא צריכה להרשים אנשים זרים — אבל אני כן. הרגשתי כמו בוגדת בכתר ובמולדת; לאף אישה מהוגנת אין בגדים חדשים — אבל שכחתי את כל זה ברגע שראיתי את עצמי במראה. השמלה החדשה הראשונה שלי זה ארבע שנים, ואיזו שמלה! צבעה כאפרסק עסיסי והיא גולשת בקפלים מקסימים כשאני זזה. המוכרת אמרה שיש בה "שיק גאלי" ושהוא ידבק בי אם אקנה אותה. אז קניתי אותה. נעליים חדשות יצטרכו לחכות, כי ביזבזתי על השמלה תלושי בגדים של שנה כמעט.

אז עם סוזן, השיער שלי, הפנים שלי והשמלה שלי, איני נראית עוד כבת שלושים ושתיים חסרת חיים ומרופשת. אני נראית רעננה, מקסימה, מאולגנטת (אם אין פועל כזה, צריך להיות) ובת שלושים.

ובקשר לשמלה החדשה שלי ולנעליים הלא־חדשות שלי — לא מזעזע שהקיצוב חמור יותר אחרי המלחמה מאשר במהלכה? אני מבינה שצריך לספק מזון, מגורים וביגוד למאות אלפי אנשים בכל רחבי אירופה, אבל בסתר לבי אני מתרעמת על כך שרבים כל כך מביניהם הם גרמנים.

עדיין אין לי רעיונות לספר. זה מתחיל לדכא אותי. אולי יש לך הצעות?

כיוון שמבחינתי אני נמצאת כעת בצפון הארץ, בכוונתי להתקשר הלילה לסופי בסקוטלנד. יש משהו שתרצה למסור לאחותך? לגיסך? לאחיין שלך?

זה המכתב הארוך ביותר שכתבתי אי פעם — אתה לא חייב להשיב לי באותה מטבע.

אוהבת,

ג'ולייט

מסוזן סקוט לסידני

25 בינואר 1946

סידני היקר,

אל תאמין לדיווחים בעיתונות. ג'ולייט לא נעצרה ולא נגררה מהמקום באזיקים. היא בסך הכול ננזפה על ידי אחד השוטרים של בּרַדפוֹרד, וגם הוא בקושי התאפק מלפרוץ בצחוק.

היא אכן זרקה קומקום תה לעבר ראשו של גילי גילבֶּרט, אבל אל תאמין לטענתו שנכווה; התה היה קר. ומלבד זאת, הקומקום רק נגע בו קלות במעופו ולא פגע בו ישירות. אפילו בעל המלון סירב להצעתנו לפצות אותו על הקומקום — הוא בסך הכול התעקם קצת. עם זאת, בגלל צרחותיו של גילי הוא נאלץ להזמין משטרה.

אז הנה הסיפור המלא, ואני לוקחת על עצמי אחריות מלאה לעניין. הייתי צריכה לסרב לבקשתו של גילי לראיין את ג'ולייט. ידעתי איזה אדם מתועב הוא, אחד התולעים הקטנות והמגעילות האלה שכותבות ב"לונדון יוּ אֶנד קְרַיי". ידעתי גם שגילי והעיתון מקנאים נוראות בהצלחת הטורים של איזי ביקרסטף ב"ספקטייטור" — ובג'ולייט עצמה.

בדיוק חזרנו למלון מהמסיבה לכבודה של ג'ולייט בחנות הספרים "בריידיז בוקסמית". שתינו היינו עייפות — ודעתנו זחוחה — כשפתאום זינק גילי מכיסא במבואה. הוא התחנן שנשתה איתו תה. הוא התחנן לריאיון קצר עם "גברת אשטון היקרה שלנו — או שמא אומר איזי ביקרסטף היקרה של אנגליה?" החנפנות לבדה היתה צריכה להדליק אצלי נורת אזהרה, אבל זה לא קרה — רציתי להתיישב, להתהדר בהצלחתה של ג'ולייט ולשתות תה בחלב.

אז זה מה שעשינו. השיחה התנהלה על מי מנוחות ודעתי הוסחה, כשפתאום שמעתי את גילי אומר: "...היית אלמנת מלחמה בעצמך, האין זאת? או ליתר דיוק — כמעט אלמנת מלחמה — קרובה מאוד להיות אלמנה של ממש. היית אמורה להתחתן עם לוטננט רוב דַרטְרי, נכון? כבר עשיתם הכנות לטקס, לא?"

ג'ולייט אמרה: "סליחה, מר גילברט?" אתה יודע כמה היא מנומסת.

"לא טעיתי בפרטים, נכון? את ולוטננט דרטרי אכן הגשתם בקשה לרישיון נישואים. אכן קבעתם תור להינשא במשרד הרישום של צ'לסי ב־13 בדצמבר 1942, בשעה 11 בבוקר. אכן הזמנתם שולחן לארוחת צהריים בריץ — אלא שמעולם לא טרחת להופיע. ברור לחלוטין שנטשת את הלוטננט מתחת לחופה — בחור אומלל — ושלחת אותו בודד ומושפל בחזרה אל הספינה שלו, בדרכו אל בורמה עם לב שבור, שם נהרג פחות משלושה חודשים מאוחר יותר."

הזדקפתי במושב שלי בפה פעור ובהיתי בהם חסרת אונים בשעה שג'ולייט ניסתה לשמור על נימוס: "לא נטשתי אותו מתחת לחופה — זה קרה יום קודם. והוא לא היה מושפל — הוקל לו. בסך הכול אמרתי לו שאני לא רוצה להתחתן אחרי הכול. תאמין לי, מר גילברט, הוא עזב כאדם מאושר — שמח מאוד להיפטר ממני. הוא לא חמק בחזרה לספינה, בודד ונבגד — הוא הלך ישירות למועדון הקצינים ורקד כל הלילה עם בּלינדה טווינינג."

ובכן, סידני, עד כמה שגילי היה מופתע, הוא לא נרתע. עכברושים קטנים כמו גילי אף פעם לא נרתעים, מה? הוא ניחש בזריזות שעלה כאן על סיפור אפילו עסיסי עוד יותר עבור העיתון שלו.

"או־הו!" הוא גיחך. "אז מה היתה הסיבה? שתייה? נשים אחרות? קורטוב של אוסקר ויילד?"

זה השלב שבו השליכה ג'ולייט את הקומקום. אתה יכול לתאר לעצמך איזו מהומה התחוללה — הטרקלין המה מאנשים אחרים ששתו תה — ואני בטוחה שכך דלף העניין לעיתונות.

לדעתי הכותרת שלו, "איזי ביקרסטף יוצאת למלחמה — שוב! עיתונאי נפצע במלחמת אוכל בבית מלון" היתה מוגזמת קצת, אך לא נוראה. אבל "הרומיאו הכושל של ג'ולייט — גיבור מלחמה שנפל בבורמה" היתה מחליאה, אפילו בשביל גילי גילברט ו"יו אנד קריי".

ג'ולייט חוששת שגרמה מבוכה ל"סטפנס אנד סטארק", והיא ממש חולה מהמחשבה ששמו של רוב דרטרי מוכפש בצורה כזאת. כל מה שהצלחתי להוציא ממנה הוא שרוב דרטרי היה אדם טוב, אדם טוב מאוד — שדבר מכל זה לא קרה באשמתו — ושזה לא מגיע לו!

הכרת את רוב דרטרי? עניין השתייה/אוסקר ויילד הוא כמובן זבל מוחלט, אבל למה ביטלה ג'ולייט את החתונה? אתה יודע למה? ותאמר לי אם אתה יודע? מובן שלא; אני לא יודעת למה אני שואלת בכלל.

הרכילות תדעך כמובן, אבל נראה לך שג'ולייט צריכה להימצא בלונדון עד שזה יקרה? אולי כדאי שנרחיב את הביקור גם לסקוטלנד? אני מודה שאני מתלבטת; המכירות שם היו מדהימות, אבל ג'ולייט עבדה קשה כל כך במפגשים הספרותיים האלה — זו לא משימה קלה לעמוד מול חדר מלא אנשים זרים ולהלל את עצמך ואת הספר שלך. היא לא רגילה למהומה הזאת כמוני וכמוך, ואני חושבת שהיא התעייפה מאוד.

ביום ראשון נהיה בלידס, אז תודיע לי לגבי סקוטלנד.

גילי גילברט הוא אדם מתועב ומרושע ואני מקווה שקצו יהיה רע ומר, כמובן, אבל חייבים להודות שהוא דחף את "איזי ביקרסטף יוצאת למלחמה" אל רשימת רבי־המכר. אני מתפתה לשלוח לו פתק תודה.

שלך בחיפזון,

סוזן

נ"ב

הצלחת כבר לגלות מיהו מרקהם ו' ריינולדס? היום הוא שלח לג'ולייט יער של קמליות.

מברק מג'ולייט לסידני

מצטערת נורא שהבכתי אותך ואת סטפנס אנד סטארק. אוהבת, ג'ולייט