בערב שבו ליחכו הלהבות את החצר של חביב הגיע אלינו הזר.
לא הייתי בחוץ, אבל עם הריח של העשן שהגיע ונכנס בעד חלוננו הצר יכולתי לשמוע את הזמזום של המטוס ולראות את דמותו של חביב על רקע הלהבות. כשניסחתי, בפעם הרביעית, מכתב בשביל דודא, החל החלק העליון של גופו של חביב לנוע בערבסק, לעומת החלק התחתון שנותר צמוד־צמוד לכיסא.
אליס לא נכחה, מה שמסביר את העובדה ששפע הרדארים, האנטנות ואמצעי ההגנה שלה לא אותתו, לא ציפצפו ולא יצאו מגדרם.
"אנ'לא מבין איך נגעתי בכל הזבל הזה," אמר דודא בנעימה של פזמון שחזר על עצמו בכל כמה רגעים, בשינויים קלים בלבד.
"ותכתבי, ת'שומעת? תכתבי שיש לי ניסיון."
"ניסיון במה?" קימטתי את הנייר.
"ביציאה מיהסמים," אמר דודא, וככפוי־פזמון הוסיף, "הזבל הזה, איך נגעתי בו?"
"אני לא מוצאת את המנגינה שלו," אמרתי והטסתי את הנייר לסל הניירות.
"איז'מין מנגינה?"
"המנגינה של המכתב. לכל סיפור יש מנגינה," אמרתי.
"לא צריך שום מנגינה," פסק דודא, "למָמָה? את ברוך? פשוט תכתבי שאנ'רוצה לעבוד בתחנת מתדון, ואל תשכחי לכתוב את השם שלי, שלא יקבלו אותך בִּמקום."
כמו כולם במושב גם אני לא הכרתי את שמו האמיתי. מה שכן, ידעתי שהוא נרקומן לשעבר. בזכות ה"לשעבר" אליס כבר לא חוששת שתהיה לו השפעה רעה עלי. וחוץ מזה, כמוני, גם דודא חי רק עם אמא שלו, שמקצועה מקביל למקצועה של אליס, מהצד האחר. סימה היא מכשפת המוות, או בלשון בני אדם: רוחצת גופות בחברה קדישא.
כמו כל החוזרים בתשובה, דודא מדבר על העבר שלו בשנאה גדולה. האויב הראשון במעלה הוא הרואין, בלי ה"א הידיעה. יש גם אחרים, כמובן, ממריחואנה ועד אקסטות, אבל שום סם לא יכול להתחרות ברשעותו של הרואין. כך מספר ומרחיב דודא על המלחמה בסם — על הרעידות והגמילה, על האסטרטגיות, על חשיבותו של כוח הרצון, ורק לאחר שהסתמם מספיק ממילותיו הוא הולך לדרכו.
כשרכנתי אל הדף לעבר הגרסה החמישית, מילאה את החלון הצר שלנו להבה והטילה על הקירות צללים משונים.
"הפ'ם יצא לו טוב," אמר דודא כששנינו נמשכנו אל הפתח כמו יצורים פרהיסטוריים שיצאו מהמערה ולראשונה הבחינו באש.
ביתו של חביב היה מרוחק מאיתנו שלושה בתים, ועוד חצי שדה הפריד בינינו.
האוויר נמלא רחשים והתפצפץ: צמחים גוססים מחו בצפצוף, פקעיות הנוזלים שבהם גנחו ובבת אחת התסיסו את האוויר. ריח עשב טרי המתאכל לאטו גרם לדודא לזקור את אפו ולרחרח בתאווה מרוכזת, אסורה.
עמדתי שם והנחתי לפליאה הרגילה לקנן בי: מה יקרה אם תאחז האש בחביב? מי הראשון שיפעל?
האש משכה אליה עוד ועוד עשבים. גם האנרכיסטים שבהם נכנעו לה.
"יצא לו הפ'ם גדולה מיהרגיל, תראי!" אמר דודא ששכח מהמכתב שלו.
תגידי יצאה מהבית והתבוננה בנעשה, ופרוספר, שחלף עם המיצובישי שלו, נעצר ליד טבעת האש. לא יכולתי לשמוע מה הוא אומר, אבל ידעתי שכמו תמיד, הוא מקלל. הייתי מהופנטת אל האש ואל האוויר שרעד, כאילו מיתרים שקופים פרסו אותו לרצועות ארוכות ורוטטות. האש שיחקה באור ובצל על הקירות הלא אחידים של בתי הסוכנות, כשצללית ארוכה החלה לטייל עליהם.
ככל שהתקדמה, כך הפכה הצללית שעל הקיר למפלצתית יותר ויותר. חלקה העליון — ודאי היה זה שיער — התפרע על הקירות, שמול האש נראו בהירים וחלקים.
"מ'זה מ'שקורה פה?" אמר דודא ואילץ אותי להתנער מהבהייה, "אולי מישהו בא סופסוף למיזרוב," הוסיף בקול ספקני. ספקני משום שלא חשוב מה, יתהפך העולם, לחביב לא הורסים את הטקס, וחוץ מזה, אין לו שום קרובים.
"הוא שרף אותם," טען פעם פרוספר כשהרוחות התלהטו. לא מדובר במטאפורה. באותו לילה נשבו רוחות יבשות והשרפה איימה להעלות אותנו השמימה.
לא. איש לא הפריע לשרפות. פעם אחת ויחידה השמיע הקיבוץ הסמוך את דברו בנוגע לעניין והזמין מכבי אש, מה שלא מנע ממכבי האש לשלוח חשבון לקיבוץ. בעקבות המקרה הזה החליט הקיבוץ לא להסתכן, ולהתעלם מהמעברה שתקועה לו תחת האף ושהורסת לו את אחד מארבעת כיווני האוויר המיועדים להרחבה היוקרתית.
הצללית, שכעת הפכה לדמות, זנחה את מסכי הענק של בתי הסוכנות ופסעה היישר אל חביב. היא נעלמה בתוך האש.
"אנ'הולך לירות מה קורה שם, מאניין מאוד," אמר דודא ופסע אל האוויר שהיה חם ומלא בנימים דקיקים ומתפצפצים.
נותרתי בפתח הבית, ואז, כאילו ננעצה חרב גדולה בדרקון ענקי, פלט האוויר אנחה גדולה, מפויחת, שחורה, ובבת אחת כיסה עשן שחור וסמיך את המושב, מצליח להאפיל על ריחם הכהה של הלולים. נסוגותי אל הבית, ובזווית העין הבחנתי שגם פרוספר נסוג. סגרתי חלון.
רגעים אחדים לאחר מכן הגיעה אליס, כשהיולדת הולכת לצדה בהליכת סרטן. הן הכניסו איתן ענן של אוויר שחור.
"מה קרה אצל חביב? מי כיבה לו את האש?" אמרה אליס בקול בהול.
היולדת הקשה צנחה על הספה ונאנחה, "זה לא מתקדם."
"אני אמרתי לך," אמרה אליס בפנים מוטרדות, "שתי כפות שמן קיק ותגמרי עם זה כבר."
שאלתי, "מהקיבוץ?"
"הם לא היו מעיזים," אמרה אליס וכבר ניגשה אל היולדת כשכף בידה. "קדימה, בבת אחת ואחר כך תראי איך הוא יחליק החוצה. אני לא רוצה שתשאפי עשן."
היולדת הקשה שבילתה איתנו חמש־עשרה שעות ואולי עשרים — כבר חדלתי לספור — הניחה לאליס לתקוע כף היישר אל לועה.
"איזה סירחון," אמרה אליס והגיפה עוד חלון, "מי זה יכול להיות?"
"העשן הזה הורג אותי," התלוננה היולדת, וראיתי בעיניה את השלב הזה שבו הכול מופשט משמות תואר ומפיסוק. גם ה"כפר" פשט אדרת, חלץ מגפיים והניח לפרות לרעות במקום אחר.
"זה רק חביב," אמרה אליס כאילו היה די במילים האלו להסביר את התופעה או לרכך אותה.
טרטור החל ללוות את אנחותיה של היולדת ואת הריח הסמיך הכבד ששרר באוויר. היה זה מטוס הריסוס ששט לו בשמים. ומה ראה שם, מלמעלה? האם הבחין בשובלי העשן? ואם הבחין, מה בכך? בכל מקרה, זה הרי לא התחום שלו.
שרה –
סופה של אליס
ספר ענק של סופרת ישראלית מדהימה ומרתקת.
גילוי נאות – אני מאד אוהבת את הסופרת וקונה כל ספר שהיא כותבת והספר הזה – סיפור התבגרות והתפתחות של סופרת במושב בישראל הוא אחד הספרים הטובים שקראתי לאחרונה. הספר מתאר דמויות אמינות ואמיתיות בישראל של היום ואת הביחד החברתי והמשפחתי החונק אבל גם המחבק הכובל וגם המשחרר.
ממליצה מאד מאד
שרה
נמרוד –
סופה של אליס
ספר מעולה! קראתי ספרים קודמים של הסופרת וזה לא פחות טוב.. כתיבה מעולה כמו תמיד. ועלילה מפתיעה. מומלץ מאוד!
דן –
סופה של אליס
לפעמים אתה נתקל בספר שמפתיע אותך, בסופר שלמרות הצלחתו היחסית עוד לא פגשת, וזו פגישה נעימה ביותר, והספר הזה נקרא בנשימה אחת, בהנאה, בהערכה.
מורן –
סופה של אליס
ספר מקסים ומענג. עלילה מעניינת וכתוב בשפה עשירה.
העלילה מתפתחת לאט , אהל כל הזמן נגלים עוד פרטים מעניינים עד שמגיעים לסוף המפתיע…מומלץ
מורן –
סופה של אליס
ספר מקסים ומענג. עלילה מעניינת וכתוב בשפה עשירה.
העלילה מתפתחת לאט , אהל כל הזמן נגלים עוד פרטים מעניינים עד שמגיעים לסוף המפתיע…מומלץ
נופר –
סופה של אליס
ספר שונה , בעלילה, מבנה הסיפור, הליהוק והעיקר השפה: דימויים והעברית השופעת.
המקום: כפר אבריים במקום נידח בארץ, לידו מחנה צבאי שאנשי אבריים החליטו כי שם מפותחת פצצת האטום ולא בדימונה.
לימור –
סופה של אליס
ספר מרתק, ומלא עניין, כתיבה ועלילה טובות במיוחד נהנתי מכל רגע ורגע של קריאה ממליצה בחום רב.
siv30 –
סופה של אליס
“הסוקולנטים הם צמחים רב -שנתיים, בשרניים וירוקי עד הקרויים בפי ההמון “קקטוסים ללא קוצים”. בהיותם אוטיסטים בנוף ואטומים למתרחש, לא שולטת בהם עין רעה”.
סופה היא בתה היחידה של אם חד הורית אליס. לאליס אין בני משפחה אחרים: הוריה טבעו בעליה לארץ ואחותה מתה בזמן הלידה.
את סופה, תינוקת מבחנה, היא יולדת בעיצומה של סופת חול. אליס מגוננת על סופה בצורה אובססיבית ופולשת לחייה בצורה בלתי נסבלת. עד שמגיע מירון, טיפוס חריג בן 40 מעין קאבוי במערב הפרוע שמניע רצף אירועים שישנו את חייה של סופה.
בין לבין סופה, הדוורית של הישוב מנסה את כוחה בכתיבת ספר על הטיפוסים האקסצטנרים שמקיפים אותה בישוב.
לצערי, למרות הכתיבה השופעת הרגשתי שהספר לא ממריא ולא הצלחתי להתחבר לדמויות. האופי האנקדוטלי של הסיפורים לא מאפשר ליצור תמונה שלמה של חייהם וריבויין של הדמויות פוגם בעלילה המרכזית שעיניינה שיחרורה של סופה מהשליטה ללא מייצרים של אמה, אליס. הכתיבה טכנית טובה מאוד אבל היא נותרת במישור הטכני בלבד.
גם מערכת היחסים עם מירון, לא ממריאה, התירוץ לכך הוא התנגדותה הנחרצת של אליס. אבל אני חושבת שבמישור העמוק יותר הבעיה נובעת מהאופי הטכני והלא רגשי של הכתיבה ומהעובדה שהסופרת בחרה לבנות את העלילה באופן שבו כלל הגילויים המכריעים בספר, נותרים לחלק האחרון של הספר וגם אז אין אמירה ברורה לגבי מערכת היחסים הזו.
לאורך כל הסיפור הדמויות של אליס וסופה נותרו סתומות בעיניי ולא הצלחתי לישזור את הרקע שלהן למניעים להתנהגותן וזאת כאמור כמעט סוף הספר דבר שמאוד פגם בהנאה שלי. הגילויים על חייהן נמסרים בצורה מאוד מעורפלת ואקראית מה שיותר מקשה על החיבור אליהן. רק בשליש האחרון של הספר התמונה מתבהרת כשחלקי הפאזל מתחברים והדבר מבוצע בצורה חטופה שלא מאפשרת לעכל את כל המידע והמניעים של הדמויות.
נכון הוא שיש תובנות יפות ששזורות פה ושם בסיפור, אבל כמכלול התאכזבתי מהעובדה שקראתי 300 עמודים עד שהגעתי לעלילה המרכזית ומהמימוש החלקי של הפוטנציאל.
אפי (בעלים מאומתים) –
סופה של אליס
יחסי אם ובת, אהבה ותשוקה,עלילה שמתרחשת במושב מוזנח ושכוח האל שדומה יותר למעברה משנות החמישים והכל מתואר בשפה יפה ,עשירה וקצבית עם דמויות צבעוניות ומשעשעות .
ספר מקסים,קריא ומענג.ממליצה בחום.