סופה של מדינת ישראל?!

ראשי ממשלה, נשיאים ומנהיגי האומה

 

בנימין (ביבי) נתניהו, ראש ממשלת ישראל

בשנים 1996-1999, 2009-2021 ומ-2022 ועד היום

 

בנימין נתניהו נולד בשנת 1949, האמצעי משלושת בניהם של צילה ובנציון נתניהו, פרופסור להיסטוריה שהיה מפעילי התנועה הרוויזיוניסטית בארץ ישראל. אחיו הבכור יונתן (יוני) היה מפקד סיירת מטכ"ל ונפל במבצע אנטבה. אחיו הצעיר עדו הוא רופא, סופר ומחזאי.

לרגל עבודתו של האב חייתה המשפחה לסירוגין בירושלים ובארצות הברית. כשלמד נתניהו בבית ספר התיכון בצ'לטנהם, פרוור של פילדלפיה, פנסילבניה, הוא היה פעיל במועדון הדיבייט - תחום שבו הוא מצטיין עד היום.

בשנת 1967, עם סיום לימודיו בבית הספר התיכון, שב נתניהו לבדו לישראל כדי להתגייס לצה"ל ושירת בסיירת מטכ"ל, שבה שירתו גם אחיו יונתן ולימים גם אחיו עדו. הוא השתתף בפעולות רבות, סיים קורס קציני חי"ר בהצטיינות ומונה למפקד צוות ביחידה. בשנת 1972 השתחרר מהצבא בדרגת סרן.

לאחר שחרורו מצה"ל חזר נתניהו לארצות הברית, ושם למד אדריכלות באוניברסיטת MIT. הוא סיים את לימודי התואר בשנת 1974 וב-1976 סיים את לימודי התואר השני במנהל עסקים בבית הספר לניהול סלואן ב-MIT. במקביל ללימודיו עבד בחברה לייעוץ עסקי וכינה את עצמו "בנג'מין ניתאי" או "בן ניתאי". ניתאי היה שם העט שבו חתם אביו לעתים על מאמריו. דומה שנתניהו הזדהה עמוקות עם אביו, עם אופיו ואישיותו וגם אימץ את דרכו הפוליטית. שנים אחר כך סיפר, בעת שספד לו, כמה העריץ את אביו.

נתניהו שב ארצה והשתתף במלחמת יום כיפור במסגרת סיירת מטכ"ל ולאחריה שב לארצות הברית להמשך לימודיו. בשנת 1976 שכל את אחיו יוני, שפיקד על סיירת מטכ"ל ונפל במבצע חילוץ החטופים באנטבה. עם סיום לימודיו בשנת 1977 שב לישראל ועבד כמנהל שיווק של חברת הרהיטים "רים תעשיות". משה ארנס, שהיה שגריר ישראל באו"ם, הכירו במסגרת פעילותו במכון יונתן לחקר הטרור והמליץ למנותו כציר ישראל בוושינגטון. הוא כיהן בתפקיד זה בשנים 1982-1984 ולאחר מכן, בשנים 1984-1988, היה לשגריר ישראל באו"ם. בעבודתו באו"ם הוא בלט בהופעותיו בתקשורת העולמית. אהבתו לדיבייט וכן יכולות השיווק שלו חברו לכישרונותיו (סיירת מטכ"ל, MIT), וכל אלה שירתו אותו.

ב-1988 שב נתניהו לישראל והצטרף למפלגת "הליכוד", שניצחה בבחירות. הוא התמנה לתפקיד סגן שר החוץ ופרח בהופעותיו המרשימות בתקשורת. בשנת 1992 הפסיד הליכוד בבחירות ורבין, ראש מפלגת "העבודה", היה לראש הממשלה. בשנת 1993 ניצח נתניהו בבחירות הפנימיות ונבחר לראשות מפלגת הליכוד.

במהלך מסע הבחירות הפנימיות בליכוד התפרסמה "פרשת הקלטת הלוהטת". נתניהו הופיע במהדורת "מבט לחדשות" וטען כי "בכיר בליכוד המוקף חבורת פושעים" ניסה לסחוט אותו באמצעות קלטת וידיאו המכילה ראיות לבגידתו כביכול באשתו. הרמיזה כלפי דוד לוי ואנשיו העמיקה את הקרע בין השניים. הקלטת לא הוצגה מעולם, ולימים התנצל נתניהו על דבריו כלפי לוי. אכן, האמת, לאורך השנים, לא נראתה כצד החזק אצל נתניהו, שהצטיין בדיבייטים שבהם יש צורך להרשים בתשובות מהירות וחריפות, ובחר במקצוע הפרסום והשיווק שבו עבד בארצות הברית ובישראל. נתניהו, האיש המוכשר והאמביציוזי, ניתב את כישרונותיו לתחום השיווק, שבו יש צורך לעתים בהעמדת פנים ובהצגת מחצית האמת. בשנים אלה, 1995-1996, התפרסמו שני ספרים שלו, "מקום תחת השמש" ו"מלחמה בטרור".

בהיותו ראש האופוזיציה ומנהיג הימין, ביקר נתניהו בחריפות את הסכמי אוסלו מ-1993, והזהיר שההסכם יביא גל טרור כלפי אזרחי מדינת ישראל. ההפגנות של הימין נגד ממשלת רבין היו חריפות במיוחד והוצגו בהן כרזות של רבין עוטה כפייה או מדי אס-אס. בבחירות 1996, לאחר רצח רבין, ניצח הליכוד בראשות נתניהו את מפלגת העבודה בראשות פרס בניגוד לתחזיות. בין הסיבות לניצחון היו העימות הטלוויזיוני שבו הייתה ידו של נתניהו על העליונה וכן סיסמאות בחירות קצרות וקליטות שחזרו על עצמן, דוגמת "פרס יחלק את ירושלים", שיצר יועץ התקשורת האמריקאית ארתור פינקלשטיין. אכן, נתניהו ניצח בשדה השיווק, שבו הוא חזק.

בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, בשנים 1996-1999, מיקם נתניהו את עצמו בצד השמאלי של הימין הפוליטי, אולי כדי לרכוש את ליבם של קהלים רחבים יותר, במיוחד לאחר רצח רבין שבעקבותיו הופנו כלפיו האשמות על ידי חלקים בציבור. הוא התחייב לקיים את הסכם אוסלו אבל דרש הדדיות. לזכותו ייאמר שהוא היטיב להבין מן השמאל שערפאת מוליך אותנו שולל והוא טבע את הביטוי התקשורתי "ייתנו - יקבלו, לא ייתנו - לא יקבלו". דומה שכאיש תקשורת חזות הדברים הייתה חשובה לו ממהותם: כך למשל, דניס רוס, השליח האמריקאי למזרח התיכון, ומרטין אינדיק, שגריר ארצות הברית בישראל, דיווחו שנתניהו הסכים לסגת מכל רמת הגולן עד קו הגבול של 1967. אולם נתניהו סתר את דבריהם ואמר שהסכים שקו הגבול יעבור כמה קילומטרים ממזרח לשם.

שהיית צה"ל בלבנון גבתה קורבנות רבים ולאחר שאהוד ברק התחייב להוציא את צה"ל מלבנון בתוך שנה מעת היבחרו, אמר ראש הממשלה נתניהו שממשלת לבנון היא האשמה בנוכחות צה"ל בלבנון משום שהיא מסרבת לנהל משא ומתן על הנסיגה. אכן, באותם ימים תמך נתניהו בנסיגה - שרוב הציבור תמך בה - ולא הבין, כמו כולם, שבדרך זו הוא מאפשר לחיזבאללה להתעצם ולאיים על ישראל.

בתקופת שלטונו הראשונה הוא תמך בכלכלת שוק חופשי. הוא קידם את ההפרטה, הוריד את האינפלציה והשיג הישגים כלכליים במגוון תחומים. במקביל הועמק הפיצול בעם בין שמאל לימין, ונתניהו התעמת עם התקשורת וחש שהיא מתנגדת לו. ממשלתו נפלה בהצבעת אי-אמון, ובבחירות ישירות לראשות הממשלה שהתקיימו בשנת 1999 ניצח אהוד ברק. נתניהו הודיע שהוא לוקח פסק זמן מפעילות פוליטית. לימים יגיד, כנראה בצדק, שנדרשה ממשלת אחדות לאומית. הוא הוסיף ואמר שלא תיאר לעצמו עד כמה השמאל רוחש לו טינה. דומה שגם הפעם נתניהו, בהיותו ראש הממשלה, אינו מקבל אחריות על הפילוג בעם ומשליך את הבעיה על השמאל.

ממשלת ברק נפלה בשנת 2000, ואריאל שרון, שהחליף את נתניהו, נבחר לראשות הממשלה. נתניהו ביקר את שרון על כך שהבליג על הפיגועים שקדמו למבצע "חומת מגן" ודגל בהקמת גדר הפרדה. גדר זו לא רק שהיא יקרה, גם לא ברור היכן בדיוק היא צריכה לעבור ומה ערכה כשפועלים פלסטינים רבים נכנסים לישראל. היא גם יוצרת תסכול פסיכולוגי בשני הצדדים והתנגדות בינלאומית. ממשל צבאי תקיף שנלחם בהסתה שהיא שורש הטרור ולא רק בטרור היה מתאים יותר. צריך להבין שבחברות מסורתיות-קולקטיביות להסתה יש כוח עצום, משום שהפרט נעדר חשיבה עצמאית והלחץ הקבוצתי הוא ניכר. על כן ניטור רשתות חברתיות, מסגדים וספרי לימוד והטלת עונשים כבדים על כל הסתה, למשל ביטול היתרי עבודה או מניעת טיפול רפואי בישראל, היו בהחלט יכולים לשמש פתרון.

בספטמבר 2002 הוזמן נתניהו להעיד בשבועה לפני בית הנבחרים בארצות הברית בנוגע לפלישה האפשרית לעיראק. בעדותו העריך נתניהו כי "אין שאלה לגבי כוונותיו, פעולותיו והתקדמותו של סדאם חוסיין לפיתוח נשק גרעיני", והוסיף: "אם תמוטטו את שלטונו של סדאם, אני מבטיח כי תהיינה לכך השלכות חיוביות עצומות על האזור כולו". כחצי שנה אחר כך פלשה ארצות הברית לעיראק והסתבכה שם קשות במלחמה של שמונה שנים שהייתה כרוכה בנפגעים רבים. התברר שלסדאם לא היה נשק גרעיני, והחלשת עיראק ככוח צבאי הביאה לעלייתן של איראן ודאעש. דומה שאיש איננו נביא וכל אחד יכול לטעות בהערכותיו לגבי העתיד. אולם נתניהו דיבר בביטחון רב בְּמקום שהצניעות יפה לו.

נתניהו התמודד מול שרון בבחירות הפנימיות והפסיד. בשנת 2003 הוא התמנה לשר האוצר בממשלת שרון השנייה, ערך רפורמות מקיפות ותמך בכלכלת שוק. המשק פרח אולם אי-השוויון גבר. נתניהו הצביע עם הממשלה בעד תוכנית ההתנתקות אבל באוגוסט 2005, ערב ביצועה, התפטר מהממשלה בטענה שאם תתבצע תוכנית ההתנתקות תשמש עזה בסיס לטרור. לאורך כל הדרך הוא התלבט בסוגיה ובמקרה זה בהחלט ראה את הנולד. מדוע בשנת 2023 הוא לא צפה את הסכנה שאותה ראה בשנת 2005? ייתכן ששנים רבות בשלטון מקהות את חושיו של כל אדם, ואיום רב-שנים עלול להביא לשאננות.

כשפרש שרון מן הליכוד והקים את מפלגת "קדימה" בנובמבר 2005, נבחר נתניהו לראשות הליכוד. שרון לקה באירוע מוחי ואהוד אולמרט החליפו בראשות קדימה. בבחירות שהתקיימו במרס 2006 הפסיד נתניהו לאולמרט. בהיותו ראש האופוזיציה החל להתריע בנאומיו על הסכנה הנשקפת מאיראן, המנסה לפתח נשק גרעיני, והשווה אותה לגרמניה הנאצית. שנים רבות דיבר נתניהו בצדק על איראן המתחמשת בנשק גרעיני. ואולם מאז 7 באוקטובר דומה שנושא זה ירד מסדר היום אף שהוא קריטי אולי יותר מאיומי חמאס וחיזבאללה. לזכותו של נתניהו ניתן לזקוף את ראיית הסכנה הגרעינית שנים לפני אחרים.

לאחר מלחמת לבנון השנייה, שנתפסה בציבור ככישלון, התפטר אולמרט מראשות הממשלה משום שנחשד בפלילים, וציפי לבני החליפה אותו בראשות קדימה. בבחירות שהתקיימו במרס 2009 ניצח נתניהו לאחר שהבטיח למוטט את שלטון חמאס בעזה עקב ירי קסאמים. הוא תקף את ממשלת קדימה שלא עשתה זאת וסיסמתו הייתה "חזק בביטחון, חזק בכלכלה". למותר לציין שנתניהו בכל שנות שלטונו לא עמד בהבטחתו זו. נראה שנתניהו המוכשר רואה לעתים דברים נכוחה, כמו במקרה זה, אך נכנע להלך הרוח של הציבור, שאינו רוצה להקריב חיילים, וכאיש שיווק טוב הוא מתאים עצמו לרצון הלקוח.

ביוני 2009, עשרה ימים לאחר נאומו של הנשיא אובמה בקהיר שנקרא "התחלה חדשה", ובו הביע את שאיפתו לעצב יחסים חדשים עם העולם המוסלמי, נשא נתניהו את נאום בר-אילן, שבו הסכים להקמת מדינה פלסטינית בתנאים מסוימים כמו פירוז, הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, ביטול זכות השיבה ועוד. הוא גם הסכים להקפיא את הבנייה בשטחים לעשרה חודשים. זו הייתה תפנית משמעותית בעמדת נתניהו. דומה שהצהיר עליה ביודעו שהפלסטינים לא יקבלו את התנאים ואילו הוא יזכה באהדת העולם.

הוא חיזק את שלטון חמאס והחליש את הרשות הפלסטינית כדי למנוע משא ומתן מדיני על הסדר קבע, בניגוד לקודמו, אהוד אולמרט. הוא החזיק בגישה זו לאורך כל השנים כדי להראות לעולם שהפלסטינים מפוצלים ושאין עם מי לדבר. עסקת שליט, שהתקיימה באוקטובר 2011 ובמסגרתה שוחררו יותר מאלף מחבלים תמורת החייל החטוף גלעד שליט, חיזקה אף היא את חמאס. יש מידה רבה של מניפולציה בחיזוק חמאס, שקיצוני בעמדותיו הרבה יותר מהרשות הפלסטינית וקורא להשמדתנו, ואנו מניחים שזה רק עוד משחק ביחסי ציבור. אכן, עמדה זו של נתניהו מחזירה אותנו ליכולתו השיווקית - מותר לשחק משחקים והעיקר שהלקוח יהיה מרוצה. אמת ודאי שאין כאן וגם לא מוסר, ותוצאות הגישה הזאת התגלו ב-7 באוקטובר. יתרה מזו, הוא לא חשב שיש לעצור את התחמשות חיזבאללה באמצעות הפצצות או פשיטות וכיבושים בלבנון. להגנתו של נתניהו ייאמר שאיש לא הציע פעולות כאלה. אולם הוא היה ראש הממשלה. כך הגענו למצב הנוכחי - לעורף הישראלי נשקף איום בעוצמה גרעינית (למעט הנשורת הגרעינית) של מאות אלפי טילי חיזבאללה.

נתניהו קידם פעולות חבלה של המוסד במתקני הגרעין באיראן ונאם באו"ם על הסכנה הנשקפת מאיראן אם תהיה לה יכולת גרעינית. דבקותו במלחמה בגרעין האיראני ייתכן שנבעה גם מאימוץ ראייתו ההיסטורית הניצית של אביו. אולם תקיפת שדות הנפט של איראן או ניסיון להפלת השלטון על ידי חיסול ההנהגה או פגיעה באתרי הגרעין לא נעשו. כך מִשְׁכַּנוּ את העתיד למען ההווה. כלומר, הדחקנו את הסכנה כדי שזו תתפוצץ במלוא עוזה בבוא היום באמצעות מדינה שמצהירה בכל יום על רצונה בהשמדתנו ומפתחת את הכלים לעשות זאת. אכן, לפעולה באיראן נדרש אומץ שנתניהו חסר. השאלה איננה מה יקרה אחרי פעולה כזאת של ישראל משום שללא פעולה כזאת איראן תהיה גרעינית ושוב לא נוכל לתקוף אותה. לזכותו של נתניהו יש לומר שאמנם הוא לא פעל אבל דיבר על הצורך בפעולה יותר מרבים אחרים.

במאי 2010 הצטרפה מדינת ישראל לארגון לשיתוף פעולה ופיתוח כלכלי (OECD), ובינואר 2012 הוקם מטה הסייבר הלאומי במשרד ראש הממשלה, במטרה להפוך את ישראל למובילה עולמית בתחום הסייבר. בדרום הוקמה גדר למניעת הסתננות לתוך ישראל - ללא ספק אוסף פעולות משמעותיות ומרשימות.

בינואר 2013 זכה נתניהו בבחירות והקים את ממשלתו השלישית. כבר בראשית כהונתו התנצל נתניהו בפני ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, על תוצאות אירועי המשט לעזה ב-2010. היחסים השתפרו אולם עקב אירועי מבצע "צוק איתן" באוגוסט 2014 והתבטאויות חריפות של ארדואן נגד ישראל הידרדרו שוב היחסים. ההתנצלויות האלה שהן מן השפה ולחוץ נועדו רק לרצות את הצד השני, וברור שהאשליה תתנפץ בעימות הבא. מובן שהן גם לא מוסיפות כבוד לישראל, שמודה באחריותה לדבר שהיא אינה האחראית הבלעדית לו בעוד הצד השני איננו מתנצל. אבל "איש שיווק" צריך לדעת "לוותר" משום שחשוב לו הרגע ולא הטווח הרחוק. האם נתניהו חשב למשל שבעימות הבא עם הפלסטינים יהפוך ארדואן את עורו?

כחלק מיחסי גרמניה-ישראל ויחסי ישראל-מצרים הסכים נתניהו למכירת צוללות מתקדמות מגרמניה למצרים שבשליטת א-סיסי. במרס 2019 טען נתניהו שהחליט כך בשל סוד ביטחוני שהוא לא יכול היה לשתף בו את מערכת הביטחון, מלבד ראשי המועצה לביטחון לאומי. כשראש הממשלה אינו נותן אמון בראשי מערכת הביטחון זאת בהחלט בעיה קשה. למכירה כזאת השלכות אסטרטגיות שראשי מערכת הביטחון חייבים לדון בהן. שיטת "הפרד ומשול" של נתניהו שוברת כאן שיאים ומזכירה במקצת את הפיצול בין שמאל לימין שהוא מעודד לאורך השנים.

ביולי 2014 הורה נתניהו, בתגובה לתקיפות חמאס מהרצועה, על פתיחת מבצע צוק איתן. אולם על פי דברי מבקר המדינה הוא לא הציג לקבינט את איום מנהרות התקיפה כראוי טרם המבצע. בזמן המבצע הוא הסכים פעמים רבות להפסקות אש שהוצעו על ידי מצרים וארצות הברית בניגוד לדעת מחצית מחברי הקבינט, שתמכו בהחרפת המלחמה. נתניהו החליט להפסיק את המבצע על דעת עצמו ללא התייעצות עם הקבינט המדיני-ביטחוני, ששם כנראה לא היה לו רוב. מתקבל הרושם שנתניהו נמנע מהחלטות עקרוניות ומנסה ללכת בין הטיפות. לדידו, ככל שיפחתו העימותים כן ייטב. יש תחושה שהוא מרַצה את החלק המדחיק של הציבור, הרוצה שקט, רוצה לחיות את הרגע, במקום להיות מנהיג כצ'רצ'יל, שאינו חושש להבטיח לעם "דם, יזע ודמעות", או כבן-גוריון, שאמר "אני לא יודע מה העם רוצה, אני יודע מה העם צריך". כבר אז היה צריך למוטט את חמאס.

בדצמבר 2014 פיטר נתניהו את השרים יאיר לפיד מ"יש עתיד" וציפי לבני מ"התנועה", שעם מפלגותיהם הרכיב קואליציה, ובעקבות זאת הוקדמו הבחירות למרס 2015. נתניהו נימק את הפיטורים בכך שלפיד ולבני תכננו "פוטש" שנועד להדיח אותו ולהקים ממשלה חלופית. לימים הביע נתניהו חרטה על שפיטר אותם לשווא על סמך שמועה קונספירטיבית שהגיעה לאוזניו. כנראה החשדנות המוגזמת של נתניהו איננה אלא השלכה של המניפולציות שהוא עושה על אחרים. כך מנגנון ההשלכה עובד אצל כולנו.

במרס 2015 נאם נתניהו בפני הקונגרס של ארצות הברית והתריע מפני ההסכם המתגבש בין המעצמות לאיראן להסדר תוכנית הגרעין האיראנית. גם עצם נשיאת הנאום וגם תוכנו הביאו את נתניהו לעימות גלוי עם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה. לזכותו של נתניהו יש לומר שבמקרה זה הוא הוביל קו תקיף וברור ולא חשש להתעמת עם נשיא ארצות הברית ובצדק. אכן, בנושא הגרעין האיראני לא התנהג נתניהו כאיש שיווק, אלא פעל כאיש חזון על פי רוחו של אביו.

בבחירות שהתקיימו במרס 2015 ניצח נתניהו. במהלך יום הבחירות, כשרצה לעודד את מצביעיו ללכת לקלפי, קרא: "שלטון הימין בסכנה. המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי". לאחר מכן התנצל על דבריו. אנו שוב עדים לתחושת הנרדפות שיש בו ונוכחים כיצד היא מתורגמת ליצירת מחנות בעם.

על רקע המשך מלחמת האזרחים בסוריה התבצעו בתקופה הזאת מאות תקיפות של צה"ל, כדי למנוע העברת נשק לחיזבאללה ולשבש את ההיאחזות של איראן בסוריה. הפעם הרחיק נתניהו ראות. הוא לא חשש מתגובת איראן כמו שלא חשש להופיע בקונגרס ולסתור את גישתו של אובמה במשא ומתן על הגרעין האיראני. אולם הוא לא העז לתקוף את חיזבאללה בתוך לבנון, פעולה שבתקופה ההיא היה קל יותר לבצע מאשר היום, והניח לארגון להתעצם. לימים יתברר שפעולות אלה לא מנעו באמת את התעצמות חיזבאללה.

באפריל 2018 חשף נתניהו את גניבת ארכיון הגרעין האיראני על ידי המוסד ופירט כיצד הוא מוכיח שאיראן מפתחת נשק גרעיני. זה היה עוד צעד אמיץ של נתניהו בעל הראייה ההיסטורית, שמבין שהבטחת קיומה של ישראל לעתיד דורשת מלחמת חורמה בגרעין האיראני.

בנובמבר 2018, אחרי ההסלמה בדרום, שהייתה כרוכה בגילוי מנהרות טרור שחדרו לשטח ישראל ושימוש בעפיפוני תבערה שהעלו באש שדות וחורש בצד הישראלי, השיגה ישראל הפסקת אש עם חמאס והתירה העברת כסף מקטאר לארגון. במחאה על ההסכם התפטר שר הביטחון אביגדור ליברמן, ומפלגת "ישראל ביתנו" פרשה מהקואליציה. בראשית 2019 הסביר נתניהו בישיבת ממשלה את מדיניותו כלפי חמאס: ״מי שרוצה לסכל הקמה של מדינה פלסטינית צריך לתמוך בחיזוק החמאס ובהעברת כסף לחמאס. זה חלק מהאסטרטגיה שלנו - לבדל בין הפלסטינים בעזה לבין הפלסטינים ביהודה ושומרון". יש מידה רבה של מניפולציה וציניות בהעברת כסף לחמאס לאחר גל טרור. זוהי אופנות חשיבה ללא אמת וללא ערכים, בדומה למתן שוחד. אלא שבמקרה זה היה ברור שהכסף ישמש להתעצמות נוספת. מה חשב לעצמו נתניהו?! האם האיש נוהג במניפולציה כזאת גם בתחומים אחרים? מנגד, אפשר לציין לחיוב את אביגדור ליברמן, שהיה לאורך השנים בין היחידים שראו את הנולד והתריעו נגד מעשה זה - עד כדי התפטרות. נתניהו גם בחר במשך כמה קדנציות שלא לחסל את ראשי חמאס על אף המלצת שב"כ.2 דומה שהמניע המרכזי לכך היה הרצון בשקט, לפחות זמני. אנו יודעים שסיכול ממוקד בחברות טוטליטריות הוא רב-השפעה, ובתקופת הסיכולים הממוקדים של אריאל שרון הדבר הראשון שביקשו הפלסטינים בכל משא ומתן היה להפסיק את הסיכול הממוקד, משום שהמנהיג בחברות אלה הוא דמות להערצה ולהזדהות עוצמתית, וחיסולו פוגע קשות במורל.

בדצמבר 2018 נטרל צה"ל מנהרות התקפיות של חיזבאללה שחדרו לשטח ישראל. זו הייתה עוד עדות ברורה לכוונותיו של הארגון אם עד עתה היו ספקות. אולם נתניהו העדיף שקט בהווה3 וזכה בעימות קשה בימינו אלה, ימי מלחמת "חרבות ברזל".

בתחילת 2020 פרצה מגפת הקורונה. במאי 2020 הושבע נתניהו כראש ממשלת חירום לאומית בשותפות עם בני גנץ. על פי תנאי ההסכם בתום שנה וחצי היה בני גנץ אמור להחליפו. חילופים אלה לא התממשו ובני גנץ טען שנתניהו הוליך אותו שולל ושאי-אפשר לתת בו אמון. כשהגיעו חיסוני הקורונה התחסנה ישראל במהירות ובהיקפים נרחבים, ונתניהו זכה לקרדיט עולמי על אופן ניהולו את המגפה.

בספטמבר 2020 נחתמו בתיווכו של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, הסכמי אברהם בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין, שכללו נורמליזציה. אחר כך הצטרפה גם מרוקו להסכמים, ובתחילת 2021 חתמה עליהם גם סודאן.

בבחירות שהתקיימו במרס 2021 הצליחו יאיר לפיד ונפתלי בנט להרכיב ממשלת חילופין. בנט כיהן תחילה כראש ממשלה ולאחר מכן היה לפיד אמור להחליפו. האופוזיציה בראשות נתניהו יזמה קו תקיף והצביעה גם נגד חוקים שהיא תמכה בהם (למשל, תקנות שעת חירום לשיפוט על יהודה ושומרון) כדי להפיל את הממשלה. ממלכתיות ודאי לא הייתה כאן, והמטרה קידשה את האמצעים.

הממשלה של בנט ולפיד שמה לעצמה למטרה לעודד לימודי ליבה בזרמים החרדיים באמצעות תוכנית לתמריצים כלכליים, אולם לא הספיקה להגשים את מטרתה ונפלה, ובתקופת מערכת הבחירות נתניהו הבטיח שאם ייבחר ישווה את תקציבי החינוך של הזרמים המסרבים ללימודי ליבה לתקציבי הזרמים שלומדים לימודי ליבה - וכך סוכלה התוכנית. דומה שמכל הנזקים שגרם נתניהו מעשה זה של סיכול תוכנית לימודי הליבה והברית שיצר לאורך שנים עם החרדים שאינם משרתים בצבא ואף אינם תורמים לכלכלה משום שרבים מהם אינם עובדים הוא הנזק הגדול ביותר. במקום ליצור קואליציה עם מפלגות המרכז והשמאל כדי לקדם את ישראל הוא בחר בפילוג, שעזר לחרדים להשתמט מעבודה ומשירות בצבא וסייע לו לנצח בבחירות. לא רק נתניהו נהג כך. כל מי שהיה בשלטון, במיוחד מאז ימי בגין, נהג כך. אולם מאחר שנתניהו היה ראש הממשלה פרק זמן ארוך מכל ראשי הממשלות (כ-16 שנה) האחריות בעיקרה מוטלת עליו.

בדצמבר 2022 הושבעה ממשלת נתניהו השישית, ובינואר 2023 החלה הקואליציה לקדם את הרפורמה במערכת המשפט בישראל, שנראתה לרבים כהפיכה משטרית הפוגעת בדמוקרטיה. היו שטענו שנתניהו מקדם מהלך כזה כדי להשתלט על מערכת המשפט, שהייתה אמורה לדון בכתבי האישום במשפט שהתנהל נגדו. נתניהו טען שלא ייתכן שבית המשפט יָצֵר את יכולתה של ממשלה שנבחרה על ידי העם לשלוט. מנגד טענו חוגי מרכז ושמאל שהוא רוצה להפוך את ישראל לדיקטטורה. חיילי מילואים רבים מיחידות מובחרות הצהירו שלא יתנדבו לשירות, נערכו הפגנות נרחבות והשסע בעם העמיק. רבים דיברו על הצורך בהידברות ובקבלת החלטות בהסכמה רחבה. אולם הרושם היה שנתניהו ממהר לקדם את הרפורמה, ואחרי הרבה שנות שלטון חש שהמדינה והוא חד הם. באותה תקופה הזהירו אנשי מערכת הביטחון מהיחלשותה של ישראל בעיני אויביה מחמת השסע הפנימי אולם לא היו אזהרות ממוקדות מפני פלישה מדרום או מצפון.

ביום שבת, 7 באוקטובר 2023, בוקר שמחת תורה, פתחו ארגוני הטרור חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני במתקפת פתע על ישראל. בחסות אלפי רקטות ששוגרו לשטח ישראל חדרו כ-3,500 מחבלים מרצועת עזה לעשרות יישובים ישראליים ומתקנים צבאיים באזור עוטף עזה ובסביבתו, מתוך ניהול קרבות ירי נגד כוחות ביטחון מעטים. המחבלים ביצעו מעשי טבח ואונס, רצחו והרגו 1,150 בני אדם, וחטפו לרצועת עזה כ-253 אנשים, ובהם נשים, קשישים ותינוקות. צה"ל פתח במלחמת חרבות ברזל ופלש לרצועת עזה. יישובי העוטף וכן יישובי קו העימות הצפוני פונו עקב מתקפות חיזבאללה, וכמאה אלף ישראלים הפכו לפליטים בארצם. התברר שישראל איננה יכולה להילחם בשתי חזיתות עקב צמצום הצבא לאורך השנים. ההתקפה העידה גם כיצד הדחיקה ישראל לאורך השנים את האיום שנשקף מצפון ומדרום והניחה לחיזבאללה ולחמאס להתעצם מתוך הנחה שגויה, שחזרו עליה מדינאים ואנשי צבא רבים ובכללם ראש הממשלה, ש"חמאס מורתע" וכך גם חיזבאללה. יתרה מזו, נתניהו אמר לא פעם שמדינת ישראל היא מעצמה ולכן נחתמו הסכמי אברהם והכריז שאנו מקדימים את אויבינו בהרבה.4 כאן ניכרת יהירותו של נתניהו. הוא גם סירב לקבל על עצמו אחריות ישירה למחדל ואף להתפטר אף על פי שבשני העשורים האחרונים הוא כיהן רוב הזמן כראש הממשלה, הוא שהתווה את המדיניות והוא שהסכים להעביר לחמאס כסף קטארי שסייע לו להתחמש. במצב המורכב הזה - מצד אחד הלחץ של משפחות החטופים ודעת הקהל, שרוצות עסקת שחרור מיידית, מצד אחר הלחץ של האגף הימני הקיצוני בממשלתו, שמסרב להכניס כוחות זרים לרצועה ושואף ליישב אותה, ועל אלה נוסף נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, שמצר את צעדיה של ישראל מסיבות הומניטריות - דומה שהוא מתקשה לקבל החלטות. בצפון המצב סבוך עוד יותר משום שברשות חיזבאללה כמות טילים שמסוגלת להחריב את מרכז הארץ ועל כן העימות הוא בגבולות גזרה התחומים סביב הגבול - גבולות שעיצב חיזבאללה ואנו נענים להם. את הכישלון הגדול הזה המעיד שלא הם היו מורתעים אלא אנחנו, אנחנו לא העזנו לתקוף את חמאס ואת חיזבאללה והנחנו להם להתעצם, קשה לשווק. על כן, נתניהו, שאוהב להופיע בתקשורת, נמנע מהופעות ומסרב להשיב לשאלות. אכן, דומה שבמצב הקשה שמדינת ישראל נתונה בו, אי-היכולת לקבל אחריות וחוסר האמת הפנימית פועלים לרעתו, התחבולות שעבדו בעבר כבר אינן עובדות - והוא הולך לאיבוד.

גם בחייו האישיים של נתניהו ניכרות הנרקיסיסטיות והבריחה מהאמת. נתניהו סיפר בהספד לאביו כמה העריץ אותו. הוא גם סיפר כיצד אימו נהגה לומר, "התחתנתי עם גאון, אבל מישהו צריך לטפל בגרביים". ניכרת כאן הנרקיסיסטיות של האב, שאשתו ובנו מעריצים אותו. נתניהו הוסיף וסיפר בהספד: "יום אחד הגדשתי את הסאה ואמא ביקשה ממך לרסן אותי. התחלת לנוע לעברי בתנועה שנראתה לי מאיימת, אף על פי שמעולם לא הרמת ידך עלינו, אבל מאחר שבגיל הזה עדיין לא פיצחתי את החידה הזו, נעמדתי מולך והתרסתי: 'אתה לא תעז. רק בגלל שאתה יותר גדול ממני, זה לא אומר שמותר לך להרביץ לי'. ואתה נעצרת בו במקום, הרהרת לרגע ואמרת: 'הילד צודק'".5 אכן, יפה שאביו מצליח להקשיב בפתיחות כה רבה לילדו הקטן אבל מדוע האם אינה מסוגלת לפתור את הבעיות שלה עם בנה הקטן בכוחות עצמה? דומה שאימו של נתניהו הייתה אם חלשה, ונתניהו מזדהה עמוקות עם אביו הן באישיותו הנרקיסיסטית והן בדעותיו הפוליטיות.

אכן, חייו האישיים של נתניהו אינם מעידים על יציבות. הוא התגרש פעמיים והתחתן שלוש פעמים. מנישואיו הראשונים יש לו בת שחזרה בתשובה, ומשום מה לא שומעים עליה. האם ייתכן שחזרתה בתשובה קשורה להיעדר דמות אב נוכחת וסמכותית כפי שעשויה לספר לנו הספרות הפסיכואנליטית? כמו כן, חייו האישיים של נתניהו עשירים בשמועות על בגידותיו בנשותיו בעבר, וכן על שליטתה בו של רעייתו שרה. האם נתניהו מצא לבסוף את מבוקשו בזרועות אישה דומיננטית המייצגת את היפוכה של אמו? כל אלה הינן השערות בלבד. אולם ניכרת הלימה בין חייו הציבוריים לבין חייו האישיים - בשניהם אין חוט שדרה פנימי של אמת.

סיכום: נתניהו, בוגר סיירת מטכ"ל ובעל תארים אקדמיים מ-MIT, הוא איש מוכשר שעסק מגיל צעיר בדיבייט, שיווק ופרסום. לאורך השנים הוא הצליח בכל כך הרבה מערכות בחירות משום שהוא איש מכירות טוב והשכיל להתאים את עצמו לקהל לקוחותיו - העם. לדידו, הן בחייו האישיים והן בחייו הפוליטיים, מה שחשוב הוא הנראות של הדברים ולא מהותם. הנרקיסיסטיות שלו מונעת ממנו לקבל אחריות על כך שב-7 באוקטובר הופתענו ולא היינו מוכנים. למנהיגים אחרים היה קו ברור יותר גם אם כשלו, והעם על פי רוב היה חשוב להם יותר מאשר שרידותם האישית. נתניהו הוא לא מנהיג שיכין אותנו לזמנים קשים כצ'רצ'יל, הוא יגיד לנו מה שהוא חושב שאנו רוצים לשמוע.

ביקורת מציאות: נמוכה.

 

יאיר לפיד, ראש ממשלת ישראל

מיולי 2022 ועד דצמבר 2022

 

יאיר לפיד נולד בישראל בשנת 1963 והוא בנם של העיתונאי והפוליטיקאי יוסף (טומי) לפיד, ניצול השואה יליד יוגוסלביה, והסופרת והמחזאית שולמית לפיד. טרם כניסתו לפוליטיקה, בשנת 2013, היה סופר, מחזאי, פזמונאי, תסריטאי, עיתונאי, שחקן קולנוע ומנחה טלוויזיה. במיוחד הנחה משנת 2010 את "אולפן שישי" של ערוץ 12 והיה בעל טור שבועי קבוע במוסף 7 ימים של "ידיעות אחרונות", שם בלטה גישתו הליברלית. הוא הסביר את מעברו לעולם הפוליטיקה בכך שהוא רוצה לייצג את מעמד הביניים והעלה לסדר היום הציבורי את השאלה "איפה הכסף?" - מדוע דווקא המעמד היצרני, משלם המיסים, ממלא החובות, משרת המילואים, המחזיק על גבו את כל המדינה, אינו רואה את הכסף? הוא הקים את מפלגת "יש עתיד" בשנת 2012. לפי תקנון המפלגה יושב הראש יקבע את רשימת מועמדיה לכנסת, יחליט בסוגיות פוליטיות כגון הצטרפות לקואליציה, וליושב הראש המייסד (לפיד) מובטח תפקיד יושב הראש עד תום כהונתה של הכנסת ה-20 (מרס 2015). זכויות אלה הוארכו שוב ושוב עד תום הכנסת ה-25 (נובמבר 2022).

הנושאים שלפיד שם לעצמו למטרה הם הדגשת החינוך החילוני, שינוי שיטת הממשל והמלחמה בשחיתות הציבורית. הוא הבטיח שיפעל להחלת הגיוס לצה"ל או לחלופין להחלת שירות אזרחי על כלל האוכלוסייה, במקביל להעלאת שיעור המועסקים בקרב החרדים והערבים. לפיד דוגל בסיפוח גושי ההתיישבות הגדולים ובעקרון שתי מדינות לשני עמים ומגדיר את יש עתיד מפלגת מרכז עם נטייה קלה ימינה.

בבחירות ב-2013 זכה ב-19 מנדטים ומונה לשר האוצר בממשלתו של בנימין נתניהו וכיהן בתפקידו עד שפוטר על ידו בסוף 2014. הוא קיצץ בקצבאות למגזר החרדי ופעל להגברת התחרותיות במשק. לאחר מכן, כששימש ראש האופוזיציה, הרבה לעסוק בהסברה בעולם, קרא לנתניהו "מושחת" והתעמת עם בני גנץ, שחבר אליו.

הקושי של לפיד להבין את אופנות החשיבה של האויב בא לידי ביטוי בשנת 2018 בפוסט שפרסם בעמוד הפייסבוק שלו: "אילו הייתי צעיר פלסטיני בעזה הייתי מפגין היום נגד החמאס. על האלימות, על הקנאות האסלאמית, על השימוש הפושע בנשים וילדים כ'מגן אנושי', על הבחירה בשנאה כדרך חיים, על ביזוי נספי השואה, על הבחירה להמיט רעב ואסון על התושבים".6 לדידו של לפיד ישנה רק אופנות חשיבה אחת - המערבית, המודרנית הדמוקרטית.

בבחירות שהתקיימו במרס 2021 הצליח לפיד להרכיב ממשלה ברוטציה עם נפתלי בנט. על פי ההסכם בנט כיהן כראש הממשלה הראשון ולפיד כשר החוץ וכראש הממשלה החליפי. בספטמבר 2021, הציג הצעה בנוגע למדיניות ישראל כלפי רצועת עזה. המתווה חולק לשני שלבים. בשלב הראשון ישוקמו מערכות החשמל, הגז, המגורים והתחבורה וכן ישופרו משמעותית שירותי הבריאות ברצועה וייבנו מתקני התפלת מים.7 על פי התוכנית, "הקהילה הבינלאומית תפעיל מנופי לחץ על החמאס כדי לסייע במאמץ למנוע את התעצמותו". לפיד הבהיר כי יוקם מנגנון לפיקוח כלכלי שימנע הסטת משאבים לטובת התעצמות חמאס.8 "מעולם לא הונחה על השולחן לעזה הצעה רצינית ל'כלכלה תמורת ביטחון'. יהיו שיגידו שאין למהלך כזה היתכנות, אך מעולם לא ניסינו".9

ביולי 2022 מונה לפיד לראש ממשלת ישראל לאחר קבלת חוק פיזור הכנסת והמשיך לכהן גם כשר החוץ. הוא הורה לחסל את מנהיגי הג'יהאד האסלאמי במבצע "עלות השחר". לפיד פעל רבות לקירוב ישראל למדינות העולם - הוא קיים מפגש ראשון עם עבדאללה מלך ירדן לאחר נתק ממושך ויזם התקרבות למדינות האיחוד. הוא המשיך את המאבק למניעת נשק גרעיני בידי איראן ותמך בקהילה הלהט"בית.

באוקטובר 2022 חתם על הסכם הגז עם לבנון וטען שההסכם משפר את הביטחון ומרחיק את ההתלקחות מול חיזבאללה.10

בדצמבר 2022 התמנה שוב לראש האופוזיציה והמשיך לבקר את נתניהו בחריפות עקב צעדי המהפכה המשפטית. במלחמת חרבות ברזל קרא להדחתו של נתניהו והסכים להצטרף לממשלת חירום מקצועית, הצעה שלא יצאה אל הפועל. בנוגע לעזה תאמו הצעותיו את עמדת הממשלה. הוא הציע שלאחר הבסת חמאס יוכלו כוחות צה"ל להיכנס לעזה המפורזת בעת הצורך כמו בשטחי B, וכוחות בינלאומיים בהובלת ארצות הברית יסייעו בניהול האזור. אם תעבור הרשות הפלסטינית דה-רדיקליזציה, אמר, היא תוכל לשלוט שם בתנאי שתהיה אפקטיבית מבחינה ביטחונית, שתיפסק ההסתה וייפסקו התשלומים למחבלים.

תוכניתו של לפיד "פיתוח כלכלי תמורת ביטחון לישראל" או שיקום תמורת שקט ארוך טווח11 (הוא הדגיש שהוא מוכן לתת יותר מבעבר) מלפני הטבח, שעל פיה עתידה הייתה מדינת ישראל להשקיע מיליונים בעזה לשם פיתוחה, מראה עד כמה כשל לפיד בהבנת אופן החשיבה של מנהיגי חמאס. הוא גם ציפה מהעולם ומהאוכלוסייה העזתית שילחצו על חמאס להתמתן. זו הייתה אשליה נוספת. הכסף הקטארי נכנס לעזה בתקופתו באופן שונה - דרך מצרים, והוא הגדיל את מכסות הפועלים שנכנסו מעזה לישראל.

דומה שלפיד, שבנפשו הוא אינדיבידואל מודרני יצירתי מאוד, מתקשה לדמיין ולהבין חברה מסורתית-קולקטיבית שאינה חושבת במונחי "אני". הוא איננו מבין את הלחץ הקבוצתי, מידת ההזדהות עם המנהיג והפחד שקיים בחברות אלה. הוא מנסה לשווק את תוכניתו שמלפני הטבח בהבלטת היתרונות לפרט - הטבות כלכליות ופיתוח מקיף של הרצועה. הוא גם מאמין שכוחות בינלאומיים יצליחו במשימה יותר מאיתנו ושהציבור העזתי מסוגל ללחוץ על הנהגתו כפי שמקובל בחברה דמוקרטית. דומה שלפני הטבח הוא לא התקרב להבנת הצורך למוטט את שלטון חמאס ואת שלטון חיזבאללה. לעומת זאת בתוכניתו הנוכחית הוא מדבר על שליטה ביטחונית של צה"ל בעזה ועל מלחמה בהסתה, שהיא הבסיס לכל טרור.

לפיד מדבר מהר ובכעס והוא מאוד קוגניטיבי - על כל שאלה תשובה. יש תחושה שאין רגיעה ושהדברים אינם חודרים אליו. לאחר חתימת הסכם הגז התרבו הפרובוקציות של חיזבאללה לאורך הגבול עוד טרם מתקפתו על הצפון במלחמת חרבות ברזל, ואפשר להניח שההסכם לא תרם להרתעה. לדידם של חברי הארגון, איומי נסראללה על אסדת הגז הישראלית כריש נשאו פרי.

סיכום: חשיבתו המערבית, המודרנית הדמוקרטית ואפילו היצירתית של לפיד אינה מאפשרת לו להבין את הצורך למוטט את חמאס ואת חיזבאללה. הוא הציע לחמאס שיקום כלכלי תמורת שקט ארוך טווח ולחיזבאללה את הסכם הגז, והוא מתעלם מכך שהוא מעניק ניצחון - פסיכולוגי לפחות - לנסראללה ולאיומיו.

ביקורת מציאות: נמוכה

 

נפתלי בנט, ראש ממשלת ישראל

מיוני 2021 עד יוני 2022

 

נפתלי בנט נולד בישראל בשנת 1972 וזכה לחינוך אורתודוקסי מודרני מהוריו, שעלו לארץ מארצות הברית. הוא למד בישיבה תיכונית והדריך בסניף של תנועת הנוער "בני עקיבא". בצבא שירת בסיירת מטכ"ל והשתתף במגוון מבצעים. הוא למד משפטים ומנהל עסקים באוניברסיטה העברית ולאחר מכן הקים כמה חברות הייטק שביצעו אקזיטים. שניים מארבעת ילדיו של בנט נקראים על שם נופלים מסיירת מטכ"ל - בנו הבכור נקרא יוני, על שם סא"ל יוני נתניהו ז"ל, והצעיר דוד עמנואל, על שם חברו של בנט מהסיירת, סא"ל עמנואל מורנו ז"ל. בשנת 2010 מונה בנט למנכ"ל מועצת יש"ע ונאבק בהקפאת ההתנחלויות. בשנת 2012 נבחר ליושב ראש מפלגת הבית היהודי. בבחירות שהתקיימו בשנת 2013 הצטרף לממשלת נתניהו בתפקיד שר הכלכלה. הוא פעל להסרת חסמים בירוקרטיים ולהגברת התחרות במשק. הוא גם קרא לכל הזרמים היהודיים לייצר דיאלוג מתוך שותפות ולא מתוך עליונות.

במהלך מבצע צוק איתן היה בנט הראשון מבין חברי הקבינט המדיני-ביטחוני שתבע טיפול במנהרות התקיפה שכרה חמאס, שחדרו לשטח ישראל, ואף הציע תוכנית מעשית להשלמת המשימה, תוכנית שנתקבלה לאחר זמן-מה על ידי הקבינט והממשלה, ויושמה במסגרת המהלך הקרקעי של צה"ל.12

לאחר בחירות 2015 מונה בנט לשר החינוך וקידם שלל נושאים ובהם צמצום מספר התלמידים בכיתות ושילוב בעלי מוגבלויות בכיתות רגילות. הוא קידם את לימודי המתמטיקה והשיק תוכנית להעלאת המוטיבציה של התלמידים ללימוד מקצועות טכנולוגיים.

בדצמבר 2019 מונה לשר הביטחון וביוני 2021 הושבע כראש ממשלת ישראל. ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני אמר כי אין בכוונתו לספח שטחים ביהודה ושומרון וגם אין בכוונתו לחדש את שיחות השלום עם הפלסטינים ולהקים מדינה פלסטינית.13 הוא השווה את הבעיה הפלסטינית לרסיס בישבן שלא מוציאים אותו וחיים איתו. אכן, עמדתו הדתית הגורסת שאלה חלקי מולדת אינה מאפשרת לו שום גמישות או חשיבה יצירתית באשר לפתרונות אפשריים.

במאי 2022 הציע לחסל את סינוואר, והרמטכ"ל אביב כוכבי השיב, בתמיכת שר הביטחון בני גנץ, שסינוואר מורתע ואין טעם לפתוח במלחמה עם חמאס שייהרגו בה חיילים רבים.14 בנט גם ניסה להפסיק את משלוחי הכסף הקטארי לרצועה שהחלו לעבור בזמנו דרך מצרים אך לא נחל הצלחה. כוונותיו בשני מקרים אלה היו נכונות אולם הוא לא עמד במבחן התוצאה. לעומת זאת בתקופת שקט הוא הגדיל את מכסות הפועלים העזתים שהותר להם לעבוד בישראל והתגאה בכך: "כרגע מאות אלפי עזתים מתקיימים על המשכורות של אותם הפועלים, לכן אין לחמאס אינטרס לפגוע בהם",15 הסביר.

כשכיהן כראש הממשלה בתקופת הקורונה דיבר בנט בביטחון וביהירות על התרומה של ישראל לעולם בשלל תחומים, סיפר שהוא מקבל הודעות ווטסאפ ממנהיגי מדינות וטען שכעת שוב אין רואים אותנו רק מבעד לעיני הסכסוך, אלא מתייעצים איתנו במגוון נושאים.16 גם בניסיונו לתווך בין אוקראינה לרוסיה הייתה יהירות לא מבוטלת. לעתים לקה באופטימיות יתרה כשגרס שעזה מסתפחת בהדרגה למצרים ועל כן אל לישראל לקבל אחריות עליה. הוא גם לקה באופוריה כשטען שאפשר להביא בהדרגה למצב שבו רוב הציבור החרדי בגיל המתאים יתגייס לצבא מרצון, ושכבר כעת ישנם חרדים המעוניינים לשרת אך אין תקני גיוס מספיקים ומסגרות מתאימות לקליטתם בצבא, בשירות הלאומי ובשירות האזרחי.

בנט תמך בתוכניתו של לפיד "שיקום תשתיות תמורת התחייבות חמאס לשקט ארוך טווח".17 על פי התוכנית, בשלב הראשון תפעיל הקהילה הבינלאומית מנופי לחץ על חמאס כדי למנוע את התעצמותו. בשלב השני תקבל לידיה הרשות הפלסטינית את הניהול הכלכלי והאזרחי של עזה. אכן, חשיבתו המודרנית מאוד של בנט, שעזרה לקדם את המדינה בנושאים כמו כלכלה וחינוך, עומדת לו לרועץ בניסיונו להבין את חמאס. אנו רואים שבעניין זה אין הבדל של ממש בין ימין לשמאל כל עוד הם חלק מחברה מערבית מודרנית. בנט, בן המערב הקלאסי המאמין שהשמים הם הגבול, משליך את אופנות החשיבה שלו על חמאס ומתקשה להאמין שחברי הארגון רוצים משהו אחר זולת שיקום ופיתוח.

על אף עמדותיו הניציות בנט מעולם לא הציע לפני 7 באוקטובר למוטט את חמאס ואת חיזבאללה.

סיכום: לבנט הדתי-לאומי חשיבה מערבית מודרנית מובהקת מלווה ביהירות. כלוחם בסיירת מטכ"ל וכיזם הייטק האופטימיות שלו, המאפיינת לעתים קרובות את בני המערב, היא מוגזמת ואפילו מסנוורת ואינה מאפשרת לו לראות ולהבין את האויב. הוא אמנם מטיף ליתר קשיחות אל מול הטרור, אולם הוא לא חשב שיש למוטט את שלטון חמאס או לעצור את התעצמות חיזבאללה. בנושאים חשובים אלה הוא, ככולנו, הדחיק את האיום.

ביקורת מציאות: נמוכה

 

אהוד אולמרט, ראש ממשלת ישראל

בשנים 2006-2009

 

אהוד אולמרט נולד בישראל בשנת 1945 למשפחה רוויזיוניסטית. אביו היה חבר כנסת מטעם "תנועת החרות". בשנת 1966, כשהיה בן 21, השתתף בוועידת תנועת החרות. הוא עלה לבמה ודרש ממנחם בגין להתפטר משום שלדבריו נכשל בשש מערכות בחירות. בפעולה זו הייתה מרדנות לא מבוטלת הן כלפי אביו והן כלפי המפלגה. בהמשך דרכו למד משפטים ועבד כעורך דין עצמאי.

בן 28 נבחר לכנסת מטעם מפלגת הליכוד. בשנים הראשונות של הקריירה הפרלמנטרית שלו התפרסם אולמרט בתקשורת כלוחם בשחיתות ובפשע המאורגן, ואולם בהמשך הוא החל להיות מואשם בעבירות אתיות ולאחר מכן גם בעבירות פליליות שהלכו והצטברו.

בשנת 1993 נבחר לראש עיריית ירושלים ובשנת 1998 נבחר לכהונה שנייה. בתקופתו החלה תנופת פיתוח חסרת תקדים של תשתית תחבורתית בירושלים: הוקמו כבישים ומחלפים, בהם כביש בגין והמנהרה המחברת בין מעלה אדומים לירושלים, וכן החל מיזם הרכבת הקלה. הוא פעל להגברת השליטה הישראלית במזרח ירושלים ודחף להקמת שכונת הר חומה ולפתיחת מנהרת הכותל. כמו כן היה נואם בולט בהפגנות הימין כנגד הסכמי אוסלו בזמן ממשלות רבין וברק.

בשנת 2003 חזר אולמרט לכנסת והתמנה לממלא מקום ראש הממשלה אריאל שרון, ואז החל להתגלות כסמן שמאלי בליכוד. הוא תמך בוויתור על חזון ארץ ישראל השלמה והיה מראשי התומכים בתוכנית ההתנתקות של שרון מעזה. מעבר מהימין לשמאל הוא תהליך שעוברים מנהיגים לא מעטים בבגרותם, לא רק בישראל. ייתכן שהיחלשות הגוף וההכרה בסופיות מביאות רבים מאיתנו להחליף את האופי הלוחמני בנטיות פייסניות יותר. בשנת 2005 החליף אולמרט את בנימין נתניהו כשר האוצר ודחף את שרון לפרוש מהליכוד. לאחר הפרישה היה לאחד מראשי מפלגת קדימה.

בינואר 2006 לקה ראש הממשלה שרון באירוע מוחי ושקע בתרדמת, וסמכויותיו הועברו לאולמרט.

בסוף ינואר 2006 התקיימו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. ישראל אפשרה את קיום הבחירות בלחץ של ארצות הברית, וחמאס זכה במרב הקולות. זו הייתה ירושה שהותיר שרון לאולמרט על אף אזהרות שב"כ שחמאס עלול לנצח. אכן, לא שרון ולא אולמרט לא הבינו ששלטון לא דמוקרטי יכול להיבחר בבחירות דמוקרטיות. הכישלון הזה הוביל להפיכה שביצע חמאס בעזה ביוני 2007 ובה תפס את השלטון. אנו פוגשים שוב את חוסר ההבנה שלא כולם רוצים דמוקרטיה או מוכנים לה - זו דורשת מבנה פסיכולוגי הכרוך באינדיבידואציה ובחשיבה עצמאית שלא קיים באופן מספק בחברות מסורתיות-קולקטיביות רבות. בן המערב המודרני נוטה להשליך את אופנות חשיבתו על האחר ומצפה שבחירות דמוקרטיות יביאו סדר ויקדמו את השלום.

במרס 2006 זכתה מפלגת קדימה בבחירות. ערב הבחירות הבהיר אולמרט שבכוונתו לקדם את "תוכנית ההתכנסות" לפינוי חלקים נרחבים מיהודה ושומרון. דומה שבאותם ימים עדיין לא התחוללה ההתפכחות מהנסיגה מלבנון ומעזה ועל כן בחר הציבור באולמרט. בנושאים אלה דומה שחוכמת ההמונים אינה מוכיחה את עצמה. פעמים רבות יש קורלציה בין עמדת ההנהגה לסקרי דעת קהל - ייתכן שההנהגה פועלת על פי דעת הקהל או ששכנעה את הציבור ולבסוף שניהם מתגלים כטועים. כך היה בעת הנסיגה מלבנון18 ומרצועת עזה19 - נסיגות שבשעת ביצוען נתמכו על ידי רוב הציבור אולם לאחריהן כבר לא. כראש הממשלה תרם אולמרט לפיתוח הכלכלה במגוון תחומים, ובתקופתו הייתה הצמיחה גבוהה. הוא גם קידם את פרויקט "כיפת ברזל".

ביולי 2006 נחטפו שני חיילים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב, על ידי חיזבאללה ובתגובה פתחה ישראל במלחמת לבנון השנייה. כבר מתחילת המלחמה פרס אולמרט את מטרותיה: להשיב את כושר ההרתעה של ישראל ולשבור את המיתוס סביב הצלחת חיזבאללה בשנת 2000; שחרור שני החיילים החטופים; הפסקת אש מוחלטת; פריסת צבא לבנון בכל שטח דרום לבנון והוצאת חיזבאללה משטח זה; והסרה מוחלטת של איום הטילים והרקטות מעל תושבי ישראל.

מלחמת לבנון השנייה הסתיימה בהפסקת אש לאחר שחיזבאללה שיגר אלפי רקטות לעבר צפון ישראל ושיתק למשך כחודש את כל צפון הארץ ובכלל זה חיפה. הארגון נסוג צפונית לליטני בהתאם להחלטת האו"ם, שכוחותיו נפרסו בדרום לבנון. החיילים החטופים לא הוחזרו וחיזבאללה המשיך להתעצם. צה"ל חשש לתקוף את חיזבאללה בלבנון בגלל איום הטילים שלו על ישראל ותקף רק משלוחי נשק איראני שעברו דרך סוריה. תוצאות המלחמה היו רחוקות מאוד מן המטרות שהצהיר עליהן אולמרט. ישראל הורתעה ולא חיזבאללה. כשנה לפני טבח 7 באוקטובר החל חיזבאללה להתקרב אל הגבול ולהתגרות בישראל, אך ישראל לא הגיבה. השקט המתעתע, רב-השנים, הסתיים באוקטובר 2023.

דוח וינוגרד קבע שמלחמת לבנון השנייה נוהלה באופן כושל הן על ידי הדרג המדיני והן על ידי הדרג הצבאי, ועדיפות צה"ל לא נוצלה והוחמצה. אכן, הייתה זו הזדמנות נוספת לכבוש לפחות את דרום לבנון לאחר הנסיגה של ראש הממשלה אהוד ברק מלבנון, שהתבררה כלא מוצלחת. בזמנו התאוננו על מחיר הדמים ששילמנו על השהייה בלבנון - כ-25 חיילים בממוצע נהרגו בשנה. מצב עניינים זה הוחלף באיום קיומי קבוע של ארגון טרור על מדינת ישראל - איום שהיה ברור כבר במלחמת לבנון השנייה ולא טופל לא במשך המלחמה ולא בשנים שלאחריה, שבהן נרתעה ישראל מתקיפת חיזבאללה בלבנון. כישלון זה אל מול חיזבאללה היה נחלתם של כל מנהיגינו.

בספטמבר 2007 השמידו מטוסי חיל האוויר את הכור הגרעיני שנבנה בסוריה בסיוע קוריאה הצפונית. זה היה צעד אמיץ של אולמרט אולם לאחר חיסולו של הכור העיראקי בממשלתו של מנחם בגין כבר נקבע התקדים.

בעקבות ירי מעזה נערכו בתקופת אולמרט שלושה מבצעים שבהם נכנסו כוחות צה"ל לרצועת עזה באופן מצומצם מבלי להבין שיש למגר את שלטון חמאס, לכבוש את כל הרצועה ולקיים שם ממשל צבאי לשנים רבות משום שאיש לא יעשה בעבורנו את העבודה; שלטון שיילחם בעיקר בהסתה, שהיא רבת-עוצמה בחברות מסורתיות-קולקטיביות, שבהן יש לחץ קבוצתי ניכר והפרט נעדר חשיבה עצמאית. הסתה היא כמובן הבסיס לטרור. דומה ששוב נכשלו כל מנהיגינו בהבנה הזאת והניחו לחמאס להתעצם לאורך השנים.

בנובמבר 2007 התקיימה ועידת אנאפוליס בהשתתפות ישראל, הרשות הפלסטינית וארצות הברית. בוועידה זו ניאות אולמרט ללכת עוד כברת דרך והעניק לאבו מאזן ויתורים מעבר למה שנתן אהוד ברק לערפאת בזמנו. התמימות של אולמרט התגלתה כשאבו מאזן לא הופיע ביום החתימה על ההסכם. אולמרט המשיך להאמין שכפסע היה בינו ובין חתימת הסכם שלום עם הרשות הפלסטינית.20

הרצון להשיג הסכם שלום בכל מחיר מבלי להבין שהצד השני נמצא במצב תודעתי אחר ומהתל בך דורש כינוי מיוחד - אולי "מחלת השלום". מחלה זו יכולה להוביל לאסון אם לא לכיליון. אולמרט פשוט סירב לקרוא את המפה ולהקשיב למה שאמר לו אבו מאזן בדרך זו או אחרת - שהוא אינו יכול לחתום על הסכם שלום משום שאם יעשה כן הוא יירצח. אבל אבו מאזן כרבים מבני התרבות המסורתית-קולקטיבית לא ישיב לאדם שמולו בשלילה, אלא ישחק בו וישלה אותו ובכך יצבור עוד כוח. קשה להבין מצב תודעתי כזה של מנהיג שכה רוצה שלום עד שהוא מתקשה להכיר במציאות. לשם השוואה, אהוד ברק התפכח לאחר ועידת קמפ דיוויד והבין שערפאת הוליך אותו שולל ולא רצה לחתום על הסכם, ואילו אולמרט המשיך להאמין שכמעט הצליח...

ביוני 2006 נחטף החייל גלעד שליט ונלקח לרצועת עזה. ימים ספורים לפני סיום כהונתו הודיע אולמרט כי לא יוכל להיענות לדרישות חמאס לשחרור מחבלים תמורתו, דרישות שלדבריו חצו את הקווים האדומים מבחינת ישראל. זו הייתה אמירה אמיצה ולא פופולרית. לימים נתניהו לא עמד בה ושחרר כאלף מחבלים תמורת גלעד שליט.

בספטמבר 2008 התפטר אולמרט מתפקידו כראש הממשלה בעקבות האשמות נגדו. אחר כך הורשע במרמה, הפרת אמונים, קבלת שוחד ועוד, וריצה תקופת מאסר. מי שהיה בצעירותו לוחם בשחיתות סיים כמושחת. הדבר מעיד על חלקים לא מעובדים באישיותו של אולמרט, אפשר שמלחמתו בשחיתות נבעה מהזדהות עם המושחתים עד שהפך לאחד מהם. לימים תמך במפלגת העבודה והצהיר שראש הממשלה נתניהו ובני משפחתו הם חולי נפש. דומה שעליו לעבור עוד כברת דרך רגשית כדי להבין את התנהגותו.

סיכום: ארבעת הכישלונות הגדולים של אולמרט היו מתן אפשרות לבחירות דמוקרטיות למועצה המחוקקת הפלסטינית, שאפשרו לחמאס לנצח; יציאה לשלושה מבצעים מוגבלים בעזה מבלי להבין את הצורך להשמיד את מי שמכוון להשמיד אותנו; יציאה למלחמת לבנון השנייה שבה כשל באותו עניין - הוא לא השמיד את מי שרוצה להשמידנו ונוצרה אצלו אשליה עמוקה שכמעט חתם על הסכם שלום עם אבו מאזן. שלושת הכישלונות הראשונים משותפים לרבים ממנהיגינו אולם הכישלון האחרון מייחד את אולמרט, שלא הצליח להתפכח מן האשליה. לזכותו אפשר לזקוף את פיתוח הכלכלה, חיסול הכור הגרעיני הסורי ואף את אי-הכניעה בעסקת שליט.

ביקורת מציאות: נמוכה

 

אריאל (אריק) שרון, ראש ממשלת ישראל

בשנים 2001-2006

 

אריאל שרון נולד בישראל בשנת 1928. הוא נחשב לאחד המצביאים המקוריים והאמיצים בתולדותינו, החל מהקמת יחידה 101 והכרעת הטרור ברצועת עזה בתחילת שנות ה-70 של המאה הקודמת ועד חצייתה של תעלת סואץ במלחמת יום כיפור. כמדינאי קידם את ההתיישבות וכונה "אבי ההתנחלויות", וכשר הביטחון הוביל את צה"ל במלחמת לבנון הראשונה למיגור הטרור של אש"ף.

ניצנים ראשונים לשינוי בעמדותיו הניציות נראו כשתמך בנסיגה מלבנון שהוביל אהוד ברק בשנת 2000 ולאחריה, כשכיהן כראש הממשלה, לא הגיב בנחרצות לפעולות הטרור שביצע חיזבאללה. אבל הנסיגה שיזם מעזה בשנת 2005 הייתה גולת הכותרת בשינוי עמדותיו.

בדיון שהתקיים בכנסת ב-25 באוקטובר 2004 בנושא ההתנתקות מעזה אמר: "ההתנתקות תפחית איבה, תפרוץ דרך ותקדם אותנו בדרך השלום עם הפלסטינאים ושאר שכנינו [...] שבתי ואמרתי שאני תומך בהקמת מדינה פלסטינית לצידה של ישראל".21 בהמשך אף נקט בלשון רומנטית יותר עת ציטט משירו של ז'בוטינסקי, "שם ירווה לו משפע מעושר בן ערב בן נצרת ובני".22

מה קרה לשרון וכיצד אפשר להבין את המהפך שחל בו? דומה שאף בהיותו נץ ימני הייתה בו לאורך השנים כמיהה לשלום - כזו שקיימת כמעט בכל אינדיבידואל בן המערב המודרני. ייתכן שזו התעוררה בו כפי שקורה למנהיגים מזדקנים כשהם חווים את סופיות גופם ומבינים שלא לעולם חוסן גם במישור המדיני ורוצים להשאיר מורשת של שלום; כיוון שחש עצמו מנהיג גדול ייתכן שרצה להיזכר בהיסטוריה כמי שחילץ את ישראל משליטה על מיליוני פלסטינים. ההבדל העמוק בין האינדיבידואל בן המערב המודרני לבני חברות מסורתיות-קולקטיביות הוא שבן המערב מכוון לעצמו, למימוש עצמי ולכן על פי רוב ישאף לשלום. לחיות לנצח על החרב זו אופציה שאינה מקובלת עליו. לעומתו, בן התרבות המסורתית-קולקטיבית חש עצמו חלק מקבוצה ולא אינדיבידואל. מי שמחוץ לקבוצה הוא לעתים קרובות האויב. לבני הקבוצה אין אפוא כמיהה לא למימוש עצמי כאינדיבידואלים ועל פי רוב גם לא לשלום עם מי שמחוצה להם. עמדה זו מתעצמת כשארגון טרור בדמות חמאס או חיזבאללה משתלט על הקבוצה. כעת נוספת עוד אידיאולוגיה קשיחה שאיננה ניתנת לשינוי. מרגע זה גם מדיניות "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי לא תעזור משום שגם אם ייכשל ארגון הטרור במעשיו הוא לעולם לא יוותר על שאיפותיו, במקרה זה שאיפות דתיות להשמיד את מדינת ישראל. על כן אין כל משמעות להרתעה. אולם התובנה הזאת קשה מאוד לעיכול לבן המערב המודרני, והוא לעולם ישליך את אופנות חשיבתו על בן החברה המסורתית-קולקטיבית ויניח שלא ייתכן שהוא לא כמהּ כמוהו לשלום. לעתים יאמר, "מי לא רוצה שלום?! הדבר מובנה בו ותמיד ייטה לפתח תקוות שווא.

שרון האינדיבידואל לחם בטרור באומץ אבל נשאר אינדיבידואל מודרני שמתקשה להפנים שהצד השני איננו מעוניין בשלום. כאינדיבידואל הוא התקשה להבין אידיאולוגיות של טרוריסטים דוגמת חיזבאללה וחמאס, המושתתות על תרבויות מסורתיות-קולקטיביות שבהן הפרט מתאים את עמדותיו לעמדות הקבוצה והסמכות, ודעתו האישית נחשבת פחות אף בעיניו.

שרון החליט על נסיגה מרצועת עזה למרות התנגדות הצמרת הביטחונית: הרמטכ"ל בוגי יעלון, ראש אמ"ן אהרן זאבי-פרקש, ראש שב"כ אבי דיכטר, ראש המל"ל גיורא איילנד ועוד. מתברר שמי שחווה את השטח מחוסן במידה מסוימת בפני פנטזיות רומנטיות אלה. לא רק לצמרת הביטחונית לא הקשיב שרון הכריזמטי והדומיננטי, אלא כנראה גם לקולות מנוגדים שעלו מתוכו. על פי עדויות הוא דפק על השולחן והודיע לכולם ללא שום דיון מקדים, "אנו נסוגים".

מעניינת חשיבתו האינדיבידואלית שיצאה פתאום לאור: אם לא נשלוט על הפלסטינים, משתמע מדבריו, יֵצא מזה רק טוב: יהיו להם עצמאות ונפרדות ולא יהיה להם עוד צורך להשתמש בטרור. במיוחד כדאי לשים לב למה שאמר לראש אמ"ן זאבי-פרקש, שהתנגד לנסיגה: "תפסיק לדבר על הפלסטינים ותתחיל לדבר על היהודים!" ראש אמ"ן דיבר על הטרור הפלסטיני שיֵצא מעזה בעקבות הנסיגה אבל שרון כאינדיבידואל מודרני האמין בנפרדות, שפירושה שכל אחד עסוק בעצמו. זוהי למעשה הגדרת האינדיבידואליות - תתעסק בעצמך/בעצמנו ומה אכפת לנו מהצד השני. לכן נזף בראש אמ"ן, שדיבר על הצד השני. בהזדמנות אחרת אמר, "ההתנתקות תאפשר מבט פנימה, היא תאפשר לנו להשקיע יותר בתרבות, בחינוך ברווחה".23 הוא רק שכח שעל נפרדות צריכים להסכים שני הצדדים ושהצד השני אינו דוגל בנפרדות כי אם בהתנגדות.

השפה של שרון ממשיכה להיות מודרנית אינדיבידואלית, מכוונת פנימה, הצד השני על פי רוב לא ידבר כך. באותו דיון בכנסת על ההתנתקות הוא הוסיף: "אמרתי שאני נכון לוויתורים כואבים למען יושם קץ לסכסוך". בתרבויות מסורתיות-קולקטיביות המבט פונה החוצה ולא פנימה. הפרט ידרוש מהצד השני לוותר או במקרה הטוב יקדם מחוות הדדיות, אבל לא ידבר במיקוד שליטה פנימי שמקבל אחריות על כאבו. באותו נאום הוא דחה את התובנה שהנסיגה תציג אותנו כחלשים. שרון בעצם אומר שלא אכפת לו אם הצד השני תופס אותו כחלש משום שהוא עצמו לא חש כך. שוב, חשיבה אינדיבידואלית המתעלמת מן האחר ומתובנותיו.

אמיר אביבי, שהיה תת-אלוף באותם ימים והיה שותף לאירועים, מספר ששרון החליף את הרמטכ"ל בוגי יעלון, שהתנגד לנסיגה, בדן חלוץ ולאחר זמן קצר כל הצמרת הביטחונית התאימה את עמדותיה לעמדת שרון וחדלה לטעון שעזה מתפתחת להיות "חמאסתן". המשילו את עזה לסינגפור! כה עמוק היה השכנוע שהשלום מתקרב, מספר אביבי, שכמעט סגרו את אוגדת עזה. את הכוחות פרסו בפריסת שלום ובבסיס רעים של האוגדה לא נבנו מיגוניות. הוא מסביר שינוי רדיקלי זה ברצון של האנשים בקידום ובפרנסה, ובכך הוא מזכיר לנו כיצד מערכת עלולה להיות מושפעת מן המפקד באופן שחברי המערכת מאבדים כל חשיבה עצמאית.24 בבואנו להעריך את תרומתו של נתניהו למחדל 7 באוקטובר כדאי שנזכור זאת - בגלל השפעתו של שרון החלו מפקדים להתנהג כאילו הגיע השלום.

אכן, שרון השליך על האויב את חשיבתו האינדיבידואלית התומכת בהתנתקות מן האחר. הוא גם הוסיף ואמר שאם יהיו פעולות טרור - אם ישוגר אפילו טיל אחד - נשיב לעזתים מנה אחת אפיים. למותר לציין שלא כך היה. היו כמה פעולות טרור ששרון יכול היה להגיב להן באופן נחרץ לאחר הנסיגה אך הוא לא עשה כן, וזמן קצר לאחר הפינוי חלה ונכנס לתרדמת.

אבל לא רק שרון רימה את עצמו. רבים מחברי הכנסת שתמכו בהתנתקות (בכללם חברי ליכוד רבים ובהם בנימין נתניהו) האמינו בה בכל לב. רובו של הציבור באותם ימים תמך אף הוא בנסיגה ושינה את דעתו רק לאחר שנתיים של פיגועים. מייד לאחר הנסיגה סקרים ניבאו לשרון שיזכה בבחירות ב-40 מנדטים. אכן, גם הציבור נהה אחר משאלת לב של בן המערב המודרני ורימה את עצמו מתוך קושי אמיתי להבין אופנות חשיבה אחרת שבה השלום איננו משאת נפש והחיים הינם על החרב ואין בלתם. אולי הציווי התנ"כי העתיק "מחה תמחה את זכר עמלק מתחת לשמים" יכול לעזור לנו להבין כיצד חושבים ארגוני הטרור מן העבר השני.

שרון לקה באירוע מוחי שני ב-4 בינואר 2006 ושקע בתרדמת. בהמשך החודש נערכו הבחירות לרשות המחוקקת הפלסטינית וחמאס זכה בניצחון. זוהי הירושה שהשאיר שרון לאהוד אולמרט מחליפו. אמנם האמריקאים הם שלחצו על קיום בחירות דמוקרטיות אולם שרון הסכים לקיימן. שוב הייתה זו תמימותו של שרון, שהאמין באחרית ימיו כרבים אחרים שבחירות דמוקרטיות יכולות להצמיח רק טוב, והתקשה להבין ששלטון לא דמוקרטי יכול להיבחר בבחירות דמוקרטיות.

סיכום: שרון התגלה באחרית ימיו כאינדיבידואל מודרני הרוצה שלום בכל מאודו. לשם כך הוא תמך בנסיגה מלבנון ומעזה ללא כל הסכם וקידם בחירות חופשיות ברשות הפלסטינית. הוא האמין שאם רק ניתן לצד השני לנהל את חייו בעצמו יהיה טוב. שרון, שבצעירותו היה מצביא יצירתי עז נפש, השתנה עם השנים, ותכנים עמוקים ומודחקים יותר החלו לעלות ולנווט את חשיבתו - הוא הפך לאינדיבידואל בעל מיקוד שליטה פנימי ועל כן כשל בהבנת אויבינו.

ביקורת מציאות: נמוכה

 

אהוד ברק, ראש ממשלת ישראל מיולי 1999 עד מרס 2001,

שר הביטחון בשנים 2007-2013

 

אהוד ברק נולד ב-1942 בקיבוץ משמר השרון, הבכור מבין ארבעה ילדים. הוא הצטיין בנגינה ובפירוק והרכבה של שעונים ומנעולים. כשהיה בן 17 נשלח לעבוד על טרקטור בנגב במקום לעלות לכיתה י"ב, עקב היותו לא ממושמע.

ברק פיקד על סיירת מטכ"ל, השתתף בפעולות רבות וזכה בארבע פעמים בצל"ש הרמטכ"ל ופעם אחת בעיטור המופת - הוא החייל המעוטר ביותר בצה"ל. הוא גם סיים מגוון קורסים בצה"ל בהצטיינות, למד לימודי תואר ראשון במתמטיקה ובפיזיקה וכן לימודי תואר שני בניתוח מערכות בסטנפורד וסיים בהצטיינות.

חשיבתו השונה, המקורית ולעתים המרדנית באה לידי ביטוי בשנת 1982 כשכיהן בתפקיד ראש אגף התכנון בצה"ל וניסח מסמך שממליץ לבחון אפשרות למלחמה יזומה בלבנון שתהיה רחבה יותר מהתוכנית המקורית (אורנים) כדי לקיים מציאות אזורית טובה יותר.25 בשנת 1985, כשהחליטה מערכת הביטחון על נסיגת צה"ל מלבנון והקמת רצועת הביטחון בדרום לבנון, היה ברק ראש אגף המודיעין והתנגד להקמת אזור ביטחון שיתבסס על מוצבים והציע להקים בלבנון שלוש מליציות - דרוזית במזרח, נוצרית במרכז ושיעית במערב. בשנת 1991, בעיצומה של מלחמת המפרץ, הציע לדרג המדיני לצאת לתקיפה בעיראק עקב מתקפות טילי הסקאד על העורף האזרחי. ראש הממשלה יצחק שמיר קיבל את המלצת הרמטכ"ל דן שומרון שלא לצאת למבצע. ברק זכה לעיטור אמריקאי על תרומתו להצלחת מלחמת המפרץ. בהיותו הרמטכ"ל מילא תפקיד מכריע בהחלטה על חיסולו של מזכ"ל חיזבאללה, עבאס מוסאווי, ועל חטיפת ראש הזרוע הצבאית של תנועת "אמל", מוסטפא דיראני, בדרום לבנון. בהמלצת ברק אישר ראש הממשלה יצחק רבין את הניסיון לחלץ את נחשון וקסמן מידי המחבלים, ניסיון שכשל. הוא לקח חלק בגיבוש הצדדים הצבאיים של הסכם השלום עם ירדן והיה שליחו של רבין לשיחות השלום עם סוריה ולבנון.

"צבא קטן וחכם" הוא ביטוי שטבע הרמטכ"ל אהוד ברק בראשית שנות ה-90. הוא תכנן את הסבת צה"ל לצבא טכנולוגי-אווירי-מודיעיני על חשבון צבא היבשה. התהליך צבר תאוצה בשנים הבאות.26 דומה שנטייה זו משקפת משאלת לב להתמודד עם האויב בלי להתחכך איתו. הכול נקי ואנליטי, לא צבא יבשה שצריך לעצור את צבאות האויב בשטח. ניכר שאהוד ברק השליך את אופי חשיבתו ואישיותו על מערך צה"ל והמלחמה באויב. כפי שראינו, יכולתו האנליטית באה לידי ביטוי עוד בילדותו בהצטיינות במוזיקה ובפירוק והרכבה של שעונים ומנעולים.

בשנת 1995 הזמינו רבין לכהן בממשלתו כשר הפנים. לאחר רצח רבין מונה לשר החוץ בממשלתו של פרס. בעקבות כישלון מפלגת העבודה בבחירות 1996 עברה המפלגה לאופוזיציה. בשנת 1997 נבחר ברק ליושב ראש מפלגת העבודה. במאי 1999 ניצח ברק את בנימין נתניהו בבחירות לראשות הממשלה. בתפקידו כראש הממשלה ניסה להוביל את מה שהוא כינה "מהפכה אזרחית", שעיקרה הפרדת הדת מהמדינה, אולם נכשל בגלל התנגדות שותפיו הדתיים. במהלך כהונתו הוקמה ועדת טל, שמטרתה הייתה להסדיר את גיוס בני הישיבות לצה"ל. ניכר שלברק יש תוכניות גדולות אולם הוא מנסה לערוך שינויים כסוליסט ואינו מקיים קשרים מספקים עם בני שיחו.

במסגרת משא ומתן הסכים ברק להחזיר את כל רמת הגולן לסוריה ולחזור לגבול הבינלאומי המנדטורי, אשר משאיר בידי ישראל את כל הכנרת והירדן, כולל רצועת חוף ממזרח לכינרת וממזרח לנהר הירדן. אולם הסורים רצו נסיגה עמוקה יותר שתעניק להם זכויות על הכינרת והירדן.

במסע הבחירות הבטיח ברק להוציא את צה"ל מלבנון. הוא רצה לעשות זאת בהסכם עם סוריה, אך המשא ומתן כשל. גם כאן הוא רקם תוכניות גדולות. על כן בחר להוציא את צה"ל מלבנון ללא הסכם ובניגוד לדעת צמרת הצבא. "נראה מי יעז לנסות ולפגוע בנו לאחר הנסיגה. אנו נדע איך להגיב גם בעומק לבנון",27 הצהיר. אפשר להתרשם שברק בעל החשיבה האנליטית והיצירתית חשב ככל אינדיבידואל מודרני בן המערב שלאחר הנסיגה כל אחד יעסוק בענייניו ולא תהיה עוד סיבה לחיכוך. אכן, יצירתיות וכושר חשיבה אנליטי לא רק שאינם עוזרים להבנת האויב אלא לעתים להפך. אופנות החשיבה המערבית מצריכה מהאדם להתבונן פנימה ולהתרכז בעצמו, ואילו בעל הכישורים החברתיים המתבונן באחר ומנסה להבינו היה יכול להתרשם שעל נפרדות שני הצדדים צריכים להסכים ושפני חיזבאללה אינם לשקט ושלום, אלא להמשך העימות אם כי בסבלנות האופיינית לו.

מעבר לכך, קשרים אנושיים אינם הצד החזק אצל ברק. בעת שיחה ניכר עד כמה חשיבתו מובנית, מסודרת וקוגניטיבית על חשבון החיבור הרגשי לבן שיחו. הוא ממעט להביט בעיניים ומרבה בהסברים לוגיים. אפשר אפוא לתאר אותו כאב-טיפוס מוקצן של האינדיבידואל המערבי המודרני בעל הכישורים החברתיים הנמוכים. כישורים חברתיים חשובים מאוד לכל משא ומתן עם האויב המסורתי-קולקטיבי, ובמקרה הפלסטיני - בעיקר המניפולטיבי.

בהיותו ראש ממשלה ניהל ברק משא ומתן אינטנסיבי עם יושב ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת בחסות נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ששיאו היה ביולי 2000 בקמפ דיוויד. מרתק לראות את המפגש בין ברק, האנליטי כל כך, ליאסר ערפאת, אמן המניפולציות והכישורים החברתיים. הראשון מרוכז בעצמו, השני באחר. מי ינצח?

בתחילת המשא ומתן הציעו לו ראש המטה המדיני-ביטחוני דני יתום ושר החוץ שלמה בן-עמי להיפגש עם ערפאת, ליצור איתו קשר אישי ולהעניק לו את מה שחשוב לו ביותר - כבוד. הפלסטינים חברי המשלחת מצידם טענו שברק מתעלם מערפאת, נרתע מקשר אישי ומתנהג באופן לוגי וקר. ערפאת אף תיאר אותו כחסר מגע אישי. ברק סירב להתקרב לערפאת וטען שהוא לא מתכוון לאכול איתו בורקס. הוא ייפגש איתו, טען, רק כשיהיה בשביל מה להיפגש.28

בהמשך המשא ומתן הארוך הזיז ברק שוב ושוב את הקווים האדומים שלו והרחיב את הוויתורים שישראל נכונה לעשות בעוד ערפאת עורך פה ושם ויתורים סמליים, אם בכלל, ומוליך את כולם שולל. דומה שעד סיום השיחות לא הפנים ברק לגמרי שערפאת משטה בו. הנושא ונותן הפלסטיני, מוחמד דחלאן, אמר: "אתם כמו לימון שנסחט אך המיץ אצלכם לא נגמר".29 הפלסטינים מעולם לא העלו הצעות משלהם ושלחו את הישראלים שוב ושוב למקצה שיפורים - עדות ברורה לחוסר תום לב. ערפאת השלה גם את קלינטון והניח לו להאמין שבעוד רגע הוא חותם על הסכם. הוא היטב כל כך לעשות עד שקלינטון (כמו ברק) חיכה לו עד ימי כהונתו האחרונים. בסיום כהונתו התקשר לג'ורג' בוש, שהחליף אותו כנשיא, והזהיר אותו, "שהבן זונה הזה לא יעשה לך מה שעשה לי", וסיפר כיצד ערפאת הוליך אותו שולל במשך כל התקופה.30 אבו עלאא (אחמד קריע) מספר בספרו האוטוביוגרפי כיצד חגגו הנציגים הפלסטינים שהשתתפו בקמפ דיוויד לאחר כישלון השיחות.31

ברק הסכים להעניק לפלסטינים יותר מ-90 אחוזים משטחי רצועת עזה ויהודה ושומרון, לוותר על ריבונות ישראל בשכונות הערביות של מזרח ירושלים ועל הריבונות הדתית בהר הבית וליצור מסדרון בטוח מהשכונות הערביות אליו.

לאחר כישלון השיחות בקמפ דיוויד ועליית ראש האופוזיציה אריק שרון להר הבית פרצה האינתיפאדה השנייה. ערפאת נשאל כיצד ייתכן שדווקא כשהישגיו כה מרובים פורצת האינתיפאדה. הוא השיב בחיוך.

כשכיהן ברק כשר הביטחון בממשלתו של אולמרט לאחר מבצע "עופרת יצוקה" (2008) וכשר הביטחון בממשלתו של בנימין נתניהו במבצע "עמוד ענן" (2012), הוא האמין שהרתעה היא הדרך להשיג שקט ולא דיבר על מיטוט שלטון חמאס. גם כאן הוא השליך על האויב את אופנות חשיבתו: אילו היה הוא במקום האויב ומולו עמד כוח חזק יותר הוא היה מורתע, בניגוד לבעלי מיקוד שליטה חיצוני, שהפגיעה באחר חשובה להם מטובתם שלהם ועל כן אינם מורתעים. כך גם מי שחושב במונחי כבוד או דת, שאינם רציונליים. ברק טען שכל מומחי הביטחון תמימי דעים וסבורים שלהחזקת השטחים אין כל יתרון ביטחוני.

ברק הוא מבקר חריף של נתניהו וקרא למרי אזרחי נגד המהפכה המשפטית, שלדבריו פוגעת בדמוקרטיה.

סיכום: ברק הוא ללא ספק אדם בעל יכולת אנליטית ויצירתית גבוהה מאוד. ההחלטות שלו מתקבלות מתוך לוגיקה פנימית והוא מקיים רק מעט שיתוף וקשר עם הסביבה. לעתים יכולותיו מתבטאות בתעוזה וברעיונות מצוינים שעליהם זכה בציונים לשבח בצבא. במשא ומתן עם מנהיג אויב בעל חשיבה הפוכה משלו - בעלת מיקוד שליטה חיצוני - כיאסר ערפאת או חאפז אל אסד, אפשר להוליך אותו שולל. כאינדיבידואל מודרני הוא לא ישקר לאחרים ואף מצפה שלא ישקרו לו - מכאן פגיעותו הרבה. ברק נסוג מלבנון, והאמין ביכולתנו להרתיע את חיזבאללה ואת חמאס מבלי להבין שחברות אלה אינן מורתעות מעצם טבען, וגרס שהשטחים הכבושים אינם חשובים. הוא מעולם לא הציע למוטט את חמאס ואת חיזבאללה.

ביקורת מציאות: נמוכה

 

שמעון פרס, נשיא מדינת ישראל בשנים 2007-2014,

ראש ממשלת ישראל בשנים 1984-1986, 1995-1996

 

שמעון פרס נולד בפולין בשנת 1923. אביו היה סוחר עצים אמיד ואימו ספרנית ומורה לרוסית. הסב מצד האם, שהיה ראש הקהילה בעיירתם, הכיר לו את הגמרא אבל גם את ספרות העולם ואת הספרות העברית. משפחות שני הוריו נספו בשואה. הסב הובל עם יהודי הקהילה לבית הכנסת ונשרף חיים. לימים סיפר פרס כיצד ליווה אותו הסב אל תחנת הרכבת לפני עלייתו לישראל ובקשה אחת בפיו - שיישאר יהודי. פרס יקרא לבתו צביה על שם הסב - צבי.

בשנת 1934 עלה פרס ארצה עם אימו ואחיו, אביו עלה לארץ קודם לכן. האב התנדב לצבא הבריטי והקשר עימו אבד בזמן מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן התברר שברח פעמיים ממחנה שבויים גרמני. כשהיה בן 14 התקבל פרס לפנימייה החקלאית בן שמן ושם התבלט בכתיבה ובנאום ופרסם מאמרים בעיתון הפנימייה. לאחר מכן יצא להכשרה בקיבוץ גבע ושם עבד כרפתן, כרועה צאן וכגזבר.

הוא התקדם בתנועת "הנוער העובד והלומד" ושם הבחין בו לוי אשכול והציע לו לשרת בתפקידים ביטחוניים ב"הגנה". בשנת 1947 החל לעבוד עם בן-גוריון ועם אשכול ועסק בענייני כוח אדם ורכש במסגרת ההגנה. כשהוקם צה"ל הוחלט שמשרד הביטחון, שבו עבד פרס, יהווה יחידה נפרדת. על כן מעולם לא שירת פרס בצבא. לימים היו שאמרו שמשום כך הוא אינו כשיר לשרת בתפקידים רמים, במיוחד כשר הביטחון. לאחר שהקים את גרעין התעשייה האווירית מינה אותו בן-גוריון למנכ"ל משרד הביטחון והוא בן 30. בתפקיד זה יצר ברית חדשה עם צרפת, שסיפקה נשק מתקדם לצה"ל טרם מלחמת סיני. לאחר המלחמה שקד על חיזוק צה"ל בעזרת רכש ומחקר: הוקמה תשתית לייצור נשק ותחמושת מכל הסוגים והחל ייצורו ההמוני של תת-המקלע "עוזי", כמו כן הונחה התשתית לייצור טילים והוקמה הרשות לפיתוח אמצעי לחימה. בשנת 1957 סלל פרס את הדרך ליצירת הקשרים הביטחוניים עם גרמניה המערבית והוסכם על מתן סיוע צבאי. בשנת 1957 נחתם הסכם סודי בין צרפת לישראל לבניית כור גרעיני. זה היה חזונו של בן-גוריון - ופרס קידם אותו. אוסף הישגים מרשים ביותר ללא ספק - תמהיל של חזון והאומץ לממשו אפיינו את פרס כל חייו.

כשפרש בן-גוריון ממפא"י והקים את רפ"י הצטרף אליו פרס. במלחמת ששת הימים השתתפה רפ"י בממשלת החירום הלאומית ולאחריה הצליח פרס להשיב את האיחוד בין רפ"י למפא"י. הוא תמך בהתיישבות נרחבת בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים ובכלל זה ברצועת עזה ובסיני.

לאחר מלחמת יום כיפור התפטרה גולדה מאיר מראשות הממשלה ויצחק רבין החליף אותה. הוא מינה את שמעון פרס לתפקיד שר הביטחון אולם היחסים בין השניים היו עכורים. פרס, שהצליח בזמנו לעורר את חמתו של ראש הממשלה משה שרת, חזר ועשה זאת עם רבין, שטען שהוא "חתרן בלתי נלאה שרוצה להיות ראש ממשלה בכל מחיר". דומה שהיה משהו קר ומרוחק ואולי אף מנותק באישיותו, אבל הזעם עליו נבע מאופיו המניפולטיבי, שייתכן שגם שירת אותו ביכולתו לקדם פרויקטים חשובים.

פרס היה נץ שדגל בהקמת התנחלויות ובחלוקה פונקציונלית של השטח - כלומר, השארת השטחים בשליטת ישראל וחלוקה לא של השטח אלא של סמכויות השלטון - אל מול רבין, שדגל בפשרה טריטוריאלית ובפינוי התנחלויות. במרס 1976 התיר פרס קיום בחירות מוניציפליות ביהודה ושומרון ובחבל עזה. בבחירות אלו ניצחו הקיצונים והודחו ראשי ערים ותיקים. זו הייתה האופטימיות הבלתי מבוקרת באישיותו של שמעון פרס שתלווה אותו בניסיונותיו הבלתי נלאים לקדם הסכם שלום.

בשנת 1981, בהיותו ראש מפלגת העבודה, ניסה פרס להניא את בגין מתקיפת הכור הגרעיני בעיראק, ולאחר התקיפה טען שהמניע של בגין למבצע היה הבחירות, שהיו צפויות להתקיים כשלושה שבועות אחר כך. רבין לא הצטרף להאשמה הזאת. אף לאחר מלחמת המפרץ, כעשר שנים אחר כך, כאשר התאפשר לאמריקאים לפלוש לעיראק בזכות אותה תקיפה, המשיך פרס לטעון שהנזק שבתקיפה היה רב מהתועלת. האשמתו את בגין על שתקף כור גרעיני לשם תעמולת בחירות אינה מתקבלת על הדעת, ונדרשת יכולת להתכחש למציאות כדי לומר שהנזק בתקיפה היה רב מהתועלת. דומה שפרס חש קנאה כלפי בגין והתקשה להכיל הצלחה כה גדולה של מישהו אחר.

פרס הוביל את מפלגת העבודה במערכת הבחירות של 1981 והמפלגה נוצחה. רבות מאספות הבחירות שלו התאפיינו באלימות של תומכי בגין ונזרקו עליו עגבניות. הוא התעמת והתפלמס עם הקהל, ונוצר רושם שהוא ואנשי "המערך" מתייחסים בהתנשאות כלפי תומכי הליכוד המזרחים. אכן, פרס התקשה להבין את הכאב של בני עדות המזרח ולגלות כלפיהם אמפתיה. במקביל ניסה לדחוק את רבין מתפקיד שר הביטחון ולא הסכים שהוא יחליפו בראשות המפלגה אף שהיה נראה שהוא עלול להפסיד בבחירות.

בבחירות שהתקיימו בשנת 1984 הציע שמיר, שעמד בראשות הליכוד, הקמת ממשלת אחדות לאומית ואילו לפרס לא היה מענה מתאים. אכן, מפאת אישיותו הוא התקשה להציע ממשלת אחדות לאומית. התוצאה הייתה תיקו בין הגושים וממשלת רוטציה שבה פרס יכהן כראש הממשלה בשנתיים הראשונות ולאחריהן שמיר. בתקופת שלטונו של פרס נסוג צה"ל בלבנון לרצועת הביטחון, נסיגה שבמבט עכשווי לא נראית כמעשה מוצלח. אולם באותם ימים מנעה הנסיגה הרוגים רבים בצה"ל. פרס הסתכסך גם עם שר האוצר יצחק מודעי על הקרדיט להורדת האינפלציה, והעלאת יהודי אתיופיה הסתבכה משום שהוא חשף את קיום המבצע בתקשורת. בציבור ובעיתונות הועלו תהיות אם פרס יקיים את הסכם הרוטציה. דומה שהצניעות לא הייתה הצד החזק באישיותו, והצורך בחשיפת הישגים, שיחזור בהמשך, נבע מצורך בחיזוקים נרקיסיסטיים.

באוקטובר 1986 קיבל שמיר לידיו את המושכות ופרס הפך לשר החוץ בממשלתו. בתפקיד זה ניסה פרס לקדם את "האופציה הירדנית" - יישוב הסכסוך עם הפלסטינים על ידי הידברות עם ירדן. באפריל 1987 הוא נפגש בחשאי עם המלך חוסיין בלונדון והשיג הסכם עימו, ללא הסכמתו וללא ידיעתו של ראש הממשלה שמיר. ההסכם כונה "הסכם לונדון" והתווה מסגרת לשיחות שלום על ידי כינוס ועידה בינלאומית שתוביל למשא ומתן ישיר בין הצדדים, ובו ייוצג העניין הפלסטיני במסגרת המשלחת הירדנית ("האופציה הירדנית"). ההסכם החשאי אמור היה להיות מוצג כיוזמה אמריקאית שתובא בפני שני הצדדים, ולפי עדות חוסיין, פרס הבטיח לו שההסכם יאושר על ידי ממשלת ישראל. אולם שמיר התנגד להסכם משום שדחה את רעיון הוועידה הבינלאומית כי חשש שהיא תהיה עוינת לישראל והודיע על כך לאמריקאים, ומכיוון שמחצית מחברי הממשלה השתייכו לגוש הליכוד לא היה רוב להסכם, הוא נגנז והיוזמה נכשלה.

בבחירות שהתקיימו בשנת 1988 ניצח הליכוד, ושמיר הציע למפלגת העבודה להצטרף לקואליציה. פרס קיבל את תפקיד שר האוצר ורבין את תפקיד שר הביטחון. בתחילת 1990 הציע מזכיר המדינה של ארצות הברית, ג'יימס בייקר, כי ישראל תישא ותיתן עם משלחת פלסטינית שתהיה מבוססת על תושבי יהודה ושומרון ורצועת עזה ובה ישתתפו גם נציגי הפלסטינים ממזרח ירושלים וגם פלסטינים שהם במקורם תושבי יהודה שומרון ועזה, אך גורשו על ידי ישראל בתקופת שליטתה בשטחים. פרס דרש שהממשלה תקבל את הצעת בייקר, אולם שמיר סירב. פרס רקח עם ש"ס תוכנית להפלת הממשלה, תוכנית שכונתה אחר כך "התרגיל המסריח". סיעת המערך הגישה הצעת אי-אמון בממשלה על רקע הצעות בייקר - והממשלה נפלה. לבסוף הצליח שמיר להרכיב ממשלה צרה ופרס מצא את עצמו באופוזיציה. שוב עלה כאן פרס המניפולטיבי שזומם מזימות מאחורי גבו של ראש הממשלה יצחק שמיר. יתרה מזו, המקרה של הסכם לונדון הראה שפרס האמין שאפשר להשיג הסכם שלום עם הפלסטינים. ושוב היה זה החזון האופטימי של פרס אולם הפעם היה כרוך בביקורת מציאות נמוכה.

בבחירות הפנימיות של מפלגת העבודה שהתקיימו בשנת 1992 ניצח רבין את פרס ובבחירות הכלליות של אותה שנה ניצח רבין את יצחק שמיר. הוא מינה את פרס לשר החוץ אבל הכריז "אני אנווט" כסימן ברור לפרס מיהו שמחליט. באותם ימים ניהלו פרס ויוסי ביילין, סגנו במשרד החוץ, ערוץ משא ומתן חשאי עם הנהגת אש"ף שעקף את המסלול "המוסדי" עם המשלחת הירדנית-הפלסטינית לוועידת מדריד. רבין לא ידע על קיומן של שיחות אלה, שהושגו בהן הבנות והסכמות מתקדמות בהרבה מאלו שהושגו במסלול מדריד. פרס דיווח עליהן לרבין בשלב מאוחר יותר, והשניים הסכימו להעלות את דרג השיחות ולשלוח את מנכ"ל משרד החוץ כנציג.

הצדדים השיגו הסכמות ולאחר החלפת מכתבי ההכרה ההדדית בין רבין ליאסר ערפאת, נחתמה "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי", בטקס חגיגי שנערך על מדשאות הבית הלבן ב-13 בספטמבר 1993 בהשתתפות רבין, ערפאת ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון. על צעד זה זכה פרס, עם רבין וערפאת, בפרס נובל לשלום לשנת 1994. חתימת ההסכם עם ערפאת, שהיה במשך שנים אויבה בנפש של מדינת ישראל והיה אחראי לכמה מהפיגועים המרים ביותר נגד אזרחיה, הביאה פילוג קשה בעם. לימים התברר לרבין שערפאת לא רק שאינו מתכוון לקיים את ההסכם, אלא שהוא אף שותף פעיל בפעולות הטרור נגד מדינת ישראל. אבו עלאא, שהיה הנושא והנותן המרכזי מצידו של ערפאת, כותב בספרו האוטוביוגרפי שהוא הפציר בערפאת להתחיל לקיים את ההסכם לאחר כינונו אך לערפאת מלכתחילה לא היו שום כוונות לקיימו.32 במילים פשוטות, הפלסטינים שוב הוליכו אותנו שולל. היום, בראייה לאחור, אחרי טבח 7 באוקטובר ואחרי עוד מקרים רבים, דומה שאיננו לומדים מהניסיון וכי כישוריהם החברתיים והמניפולטיביים של הפלסטינים גבוהים לאין ערוך משלנו. חזונו של שמעון פרס בדבר "מזרח תיכון חדש", המתעלם כליל מהבדלי התרבויות ומתקשה להבין שהצד השני כלל אינו תומך בו אלא מתנגד לו, מבליט את הנרקיסיסטיות הרבה של פרס, שרואה בעיקר את עצמו והוא מלא ברעיונותיו ובמחשבותיו ללא כל קשר למציאות הרוחשת סביבו ואף שוכח שכדי להשיג שלום יש צורך בהסכמת שני הצדדים.

בנובמבר 1993 ניהל פרס בחשאי משא ומתן בעמאן עם המלך חוסיין, ובסופו השיגו השניים הסכם וחתמו עליו בראשי תיבות. עם שובו ארצה הדליף פרס את דבר ההסכם. המלך חוסיין זעם על ההדלפה וניתק מגע, ורבין בתגובה מידר את פרס מהמשא ומתן עם ירדן ונטל את המושכות לידיו עד לחתימת הסכם השלום באוקטובר 1994.

ב-1993 הוציא לאור פרס את ספרו "המזרח התיכון החדש". בספר פָּרַס את חזונו לגבי עתיד המזרח התיכון, שבו אינטרסים כלכליים ועל-לאומיים הם שישמרו על השלום באזור. שם הספר הפך לביטוי שגור, בייחוד בפי אנשי הימין, המשתמשים בו כדי לנגח את מה שהם רואים כפנטזיות בלתי מציאותיות לגבי המצב במזרח התיכון.

ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, ופרס החליפו. לפני מערכת הבחירות שהתקיימה במאי 1996 הורה פרס לחסל בעזה את "המהנדס", יחיא עיאש, שהיה מבוקש בכיר שיזם פיגועים רבים. התגובה לחיסול הייתה גל פיגועי התאבדות. הציבור התרשם שלפרס אין תשובה לגל הטרור הזה לעומת מועמדו של הליכוד, בנימין נתניהו, שנראה פוטנטי יותר. פרס ניסה להציג עצמו כ"מר ביטחון" בעוד סיסמאות הליכוד היו "אין שלום ואין ביטחון". פרס כינס את החשובים במנהיגי העולם ל"ועידת עושי השלום" בשארם א-שייח במרס 1996. אל הוועידה הגיעו נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, נשיא רוסיה בוריס ילצין, נשיא צרפת ז'אק שיראק ויאסר ערפאת אולם רבים תפסו את הוועידה כתרגיל ביחסי ציבור שלפני הבחירות יותר מאשר כצעד ממשי נגד הטרור. זה היה ביטוי ליכולתו של שמעון פרס לחשוב בקנה מידה גדול כפי שעשה כל חייו. בבחירות האלה ניצח הליכוד בהפרש זעום. בליל הבחירות היה יתרון קל למפלגת העבודה, יתרון שבתחום הטעות הסטטיסטית, וחברי המפלגה החלו לחגוג. לקראת בוקר התברר שהליכוד ניצח. זו הייתה עדות נוספת לאישיותו הנרקיסיסטית של פרס, שאינה יכולה להתאפק מלרדוף אחר הכבוד. אחרי הפסדו בבחירות הקים פרס את מרכז פרס לשלום, שנועד לקדם את השלום על ידי עידוד של שיתוף פעולה בין ישראל לשכנותיה, לפי חזון "המזרח התיכון החדש" שלו.

בהצבעה על ההצעה למנות את פרס לנשיא מפלגת העבודה במאי 1997 הוא שוב נכשל. מאירוע זה, זכורה שאלתו הרטורית של פרס לצירי הוועדה: "אני שומע את חברי אומרים: 'פרס הוא לוזר'. אני הפסדתי?!" ותשובות ה"כן", החוזרות ונשנות מהקהל. אכן, פרס הוא איש הניגודים - חושב בקנה מידה גדול אבל נתפס על ידי רבים כמי שנכשל שוב ושוב בבחירות. עצם שאלתו הזמינה את התשובה. כך שייתכן שהגרנדיוזיות של פרס הזמינה את תיוגו כלוזר - כפי שקורה לרבים.

כשנבחר ברק לרשות מפלגת העבודה וניצח בבחירות שנערכו במאי 1999 נוצר מתח בינו ובין פרס, והוא סירב לקדמו ולשתפו במשא ומתן לשלום. בשנת 2000 הפסיד פרס בבחירות לנשיאות ומשה קצב נבחר לנשיא המדינה. לפני הבחירות העריכו פרשנים שפרס יזכה בקלות משום שפועלו היה משמעותי לאין ערוך מזה של קצב. הבחירות היו חשאיות וכנראה חוסר האהדה לאישיותו של פרס לאורך השנים הכריע את הכף נגדו. ההיבט הטרגי בסיפור חוזר זה הוא הרושם שפרס עצמו לא היה מודע לקשייו, לא ביחסיו עם חבריו ולא בהבנת הפלסטינים, שהיתלו בו שוב ושוב. אולם כמו תמיד, אותן מגרעות גם אפשרו לו לממש חזונות שאחרים היו נרתעים מהם ולהעמיד פרויקטים שתרמו רבות למדינה.

בבחירות לראשות הממשלה שהתקיימו ב-2001 ניצח אריאל שרון את אהוד ברק. ברק פרש מהפוליטיקה ופרס, שהפך לראש מפלגת העבודה, הוביל אותה להצטרפות לממשלה. פרס כיהן כסגן ראש הממשלה וכשר החוץ. הימים היו ימי שיאה של האינתיפאדה השנייה, ובמרס 2002 נמנע פרס בהצבעה על היציאה למבצע חומת מגן. אכן, בתקופה זו לא נשאר הרבה מניציותו של פרס, וחזון המזרח התיכון החדש כנראה מנע ממנו להמליץ על יציאה למבצע.

בבחירות 2003 ניצח שרון וב-2005, עם התערערות ממשלת שרון השנייה עקב התנגדות הימין לתוכנית ההתנתקות מרצועת עזה, הוביל פרס את מפלגתו להצטרפות לממשלת שרון כדי להבטיח את ביצוע ההתנתקות. בבחירות לראשות מפלגת העבודה, שהתקיימו בנובמבר 2005, הפסיד פרס שוב, הפעם לטובת עמיר פרץ, שהורה על יציאה מהממשלה. בעקבות זאת פרש פרס ממפלגת העבודה והודיע על תמיכתו במפלגת קדימה. בבחירות שהתקיימו במרס 2006 זכה אהוד אולמרט, ופרס התמנה למשנה לראש הממשלה.

בשנת 2007 נבחר פרס לנשיא המדינה וכיהן בתפקיד זה עד 2014. בשנים אלו נגעו עיקר עיסוקיו בתחומי הטכנולוגיה והחדשנות ולא בתחומים פוליטיים והוא קידם חברות ישראליות רבות בעולם. אכן, כנשיא יכול היה להגשים באופן מלא את חזונו בדבר טכנולוגיה שמגמתה פתרון בעיות ושינוי העולם. הוא גם כתב כמה ספרים הפורסים את חזונו, כתב שירה ואהב את קרבתם של סופרים ומשוררים. אולם ניכר שיחסיו עם אשתו עלו על שרטון. היא הציבה לו אולטימטום שלא ימשיך בעיסוקיו הציבוריים, הוא סירב והשניים נפרדו. עולה הרושם שהוא לא השכיל לשתף אותה ולתת לה מקום והיא בחרה שלא לעבור לגור איתו בבית הנשיא.33 זוהי עדות נוספת לאופיו הנרקיסיסטי.

ביוני 2012 העניק נשיא ארצות הברית ברק אובמה לפרס את מדליית החירות הנשיאותית, אחד משני העיטורים האזרחיים הגבוהים ביותר בארצות הברית.

פרס נפטר בספטמבר 2016. נשיא ארצות הברית ברק אובמה הורה להוריד את דגלי ארצות הברית לחצי התורן כאות אבל על מותו. זו הייתה רק הפעם השביעית בתולדות ארצות הברית שמחווה זו נעשתה בעבור אישיות זרה. בהלווייתו השתתפו נציגים רבים מכל העולם. אכן, היה פער בין תדמיתו של פרס בישראל לתדמיתו בחו"ל. כאן חזונו נתפס על ידי רבים כפנטזיה שיכולה להוביל לאסון, ואילו בחו"ל אהבו את גישתו - עמדה טיפוסית של בן המערב המודרני שמאמין שהשמים הם הגבול. במובנים מסוימים צדקו עמי המערב ובמובנים אחרים צדקו הישראלים, שעומדים עם שתי הרגליים על הקרקע. חזון המזרח התיכון החדש של פרס קסם לבני המערב המודרני, שאינם מבינים שיש תרבות שבה חושבים אחרת מהם. ואולם אין חולק על תרומתו האדירה של פרס לפיתוחה של ישראל ולהפיכתה למעצמה בתחומים רבים.

סיכום: פרס היה אדם בעל חזון וחתר להשיגו. בכל הקשור בחזונו המציאותי, כגון קידומה של ישראל בשלל תחומים, הוא הצליח בזכות דמיונו וכישרונותיו. אולם כשהדברים אמורים בחזון המזרח התיכון החדש (עיקר ענייננו כאן) הוא נכשל משום שראה את עצמו ולא את האחר. ללא ספק היו בו נרקיסיסטיות לא מבוטלת וגרנדיוזיות שהכעיסה רבים, וביחסיו האנושיים היה מנותק, קר ומרוחק. פרס הוא הדוגמה הבולטת ביותר של מי שאינו מבין את אופנות החשיבה של העולם הערבי ומנסה לבנות מזרח תיכון חדש.

ביקורת מציאות: נמוכה

 

יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל

בשנים 1974-1977, 1992-1995

 

יצחק רבין נולד בירושלים בשנת 1922 להורים חלוצי העלייה השלישית שעלו ארצה מרוסיה הקיסרית. אימו עבדה בארגון ההגנה ונבחרה למועצת העיר תל אביב. אביו שירת בהגנה במהלך מאורעות תר"פ בפיקודו של ראש "ועד ההגנה" בירושלים, זאב ז'בוטינסקי. רבין תיאר את המשטר בביתו כ"חצי צבאי", מרבית הזמן ההורים לא נמצאו בבית ויצחק ואחותו הצעירה רחל פיתחו מגיל צעיר אחריות אישית. כשהיה בן 16, תלמיד בבית הספר החקלאי "כדורי", נפטרה אימו. בשנת 1940 סיים את לימודיו והיה התלמיד המצטיין של מחזורו. הנציב העליון הבריטי, הרולד מקמייקל, העניק לו מלגת לימודים לאוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה. רבין שאף ללמוד הנדסת מים, אולם עקב מלחמת העולם השנייה לא התאפשר הדבר. בדרכו ילוו אותו החשיבה האנליטית, היסודית והמסודרת, חשיבה של מהנדס, וכן הכנות והיושר של מדען, לצד ביישנות ומופנמות וחוסר כישרון ורבלי.

עוד בהיותו תלמיד בכדורי הצטרף לארגון ההגנה וכשמלאו לו 19 הצטרף לפלמ"ח והיה אחד החברים הראשונים בארגון. הוא תמך במדיניות המרי נגד רשויות המנדט והשתתף בפעולות נגדן. בעת ששב מאחת הפעולות רכב על אופנוע ונפצע בתאונת דרכים ורגלו רוסקה. הוא עבר תקופת שיקום ארוכה ואף על פי שנשאר מוגבל באחת מרגליו מונה למג"ד. בשנת 1946, כשרצה לפרוש מהפלמ"ח וללמוד הנדסת מים, שכנע אותו מפקד הפלמ"ח יגאל אלון להישאר ולהתכונן למלחמה על ארץ ישראל. באותם ימים נחשב רבין העירוני לפשרן ומקורב למפא"י לעומת חבריו משדרת הפיקוד, שהיו ברובם קיבוצניקים תומכי מפ"ם. הוא היה הממונה על גזרת ירושלים במטה הפלמ"ח והשתתף בקרבות רבים. בדרום השתתף בכיבוש באר שבע ובהוצאת הצבא המצרי משטחי ארץ ישראל. כשפורק הפלמ"ח הוא נשאר בצבא ונחשב לאיש מקצוע לא פוליטי, מה שלא היה שכיח באותם ימים. כראש מחלקת המבצעים באגף המטה הכללי הוא היה אחראי על תוכניות הלחימה ובהמשך שם לו למטרה להפוך את צה"ל לצבא מודרני. רבין התנגד לפיתוח תוכנית הגרעין של ישראל מסיבות כלכליות. ייתכן שרבין הפשרן, בעל החשיבה הלוגית, התקשה לחשוב במונחים של יום הדין או של הרתעה בסדר גודל כזה.

בשנת 1963 מינה לוי אשכול את רבין לרמטכ"ל, שכן העדיף את עמדתו ההגנתית על העמדה הניצית של מפקד חיל האוויר, עזר ויצמן. בתפקידו כרמטכ"ל נודע כדקדקן העובד מבוקר ועד לילה ויורד לפרטי פרטים, בשונה מ"תרבות האלתור" שהתפתחה בקרב אנשי הפלמ"ח. שוב באה לידי ביטוי חשיבתו האנליטית של התלמיד המצטיין ששאף להיות מהנדס.

בשנת 1965 העריך אמ"ן שלנוכח הפער בין ישראל למדינות ערב מבחינת היכולת הצבאית לא תפרוץ מלחמה ביניהן עד שנות ה-70. שוב אנו עדים למוגבלות אמ"ן, שאינו מסוגל להבין את אופן החשיבה של אויבינו, שאצלם השיקול ההגיוני לעתים קרובות אינו רלוונטי וההיבטים הרגשיים הם שמכתיבים את ההתנהלות.

במאי 1967, כשנכנסו כוחות מצריים לסיני, סבר ראש הממשלה לוי אשכול כי אין מדובר באיום אמיתי אולם רבין לחץ לגייס את המילואים ולפתוח במלחמת מנע. זו הייתה תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים. הציבור בארץ היה שרוי במתח ובחרדה. אשכול הרכיב את ממשלת החירום הלאומית עם "גח"ל" ומינה את משה דיין לשר הביטחון. היו שהאשימו את רבין בכך שהוא גורר את ישראל למלחמה, בין המאשימים היה בן-גוריון.

לימים כתב רבין: "לא ששתי לקרב ולמלחמה. ההנחה, כי מפקד בצבא, קל וחומר מפקד הצבא, להוט להוכיח, כי הצבא הוכן למלחמה ולמשוך לעצמו תהילה אישית על ניצחונותיו - לא ייצגה את עמדתי. כל עוד נשקף סיכוי כלשהו, שארצות הברית תצליח למנוע את ההכרח במלחמה, הזדהיתי עם חובתנו להמתין. אך מרגע שהתברר, כי אין למעשה סיכוי כזה - רציתי, כי הממשלה תכריע על יציאה למלחמה מפני שידעתי, כי ככל שנקדים - כך נחסוך בחיי אדם".

רבין ניסה לשכנע את חברי הממשלה לפתוח בחזית נוספת מול סוריה. דיין התנגד תחילה ולאחר מכן שינה את עמדתו. לזכותו של רבין נזקפת הכנת צה"ל לקראת המלחמה, שבסופה היה הצבא מוכן להתמודד מול איומי השעה, אולי בצורה הטובה ביותר מכל מלחמות ישראל. עניין המוכנות בולט במיוחד לעומת חוסר המוכנות של כוחות היישוב במלחמת העצמאות ושל זרועות צה"ל במתקפת הפתע של מלחמת יום כיפור ומלחמת חרבות ברזל.

רבין סיים את שירותו כרמטכ"ל בדצמבר 1967 ומונה לשגריר ישראל בארצות הברית זמן קצר לאחר מכן. ב-1969, לאחר פטירתו של אשכול, ירשה גולדה מאיר את מקומו, ועמדותיה היו ניציות יותר מאלו של רבין בנוגע להסדר בשטחים. בשנת 1973 שב רבין לישראל והצטרף למפלגת העבודה. במלחמת יום כיפור לא נשא כל תפקיד רשמי אולם הרמטכ"ל דוד אלעזר התייעץ איתו. לאחר התפטרות מאיר בשנת 1974 עקב המלחמה, הוא ניצח את שמעון פרס בבחירות הפנימיות במפלגת העבודה והפך לראש הממשלה. בספטמבר 1975, בעקבות מסע הדילוגים של הנרי קיסינג'ר, שר החוץ של ארצות הברית, הוא חתם עם מצרים על הסכם הביניים בסיני שבו נסוגה ישראל ממעבר הגידי וממעבר המיתלה וּויתרה על מרבית שדות הנפט בסיני. בעקבות חשיפת חשבון הדולרים של בני הזוג רבין בארצות הברית, שהיה בניגוד לחוק, התפטר רבין מרשות הממשלה באפריל 1977. שוב הפגין רבין את יושרו בצעד שבימים אלו אנו יכולים רק להתגעגע אליו.

בבחירות שהתקיימו במאי 1977 ניצחה מפלגת הליכוד ובראשה מנחם בגין, ומפלגת העבודה עברה לאופוזיציה. בשנת 1984 הוקמה ממשלת האחדות הלאומית בראשות יצחק שמיר ושמעון פרס, ורבין כיהן לכל אורכה כשר הביטחון.

עם כניסתו של רבין לתפקיד היה צה"ל פרוס בעומק לבנון בקו האוואלי ונתון להתקפות של קבוצות שיעיות ואחרות. בתחילתו של מבצע "שלום הגליל" תמך רבין בממשלת בגין ובשר הביטחון שרון ואף ייעץ לשרון במהלך המצור על ביירות. רבין עצמו תמך עוד בשנות ה-70, בהיותו ראש ממשלה, בהקמת "רצועת ביטחון" בדרום לבנון לנוכח מלחמת האזרחים שהתחוללה במדינה. עם זאת הוא התנגד למטרות המדיניות של ממשלת בגין בלבנון, ועקב כך פנה במהלך 1983 נגד המלחמה. כשהיה שר הביטחון צמצם רבין עד מאוד את נוכחות צה"ל בלבנון והגבילהּ לרצועת ביטחון צרה בדרומה. אכן, הקשיים שיש לנו היום עם חיזבאללה החלו כבר אז. מה חשב רבין שיקרה במדינה ללא משילות כלבנון אם קבוצות שיעיות אלה (חיזבאללה הוקם בשנת 1984) ודומיהן יתיישבו שם? האם אנשי הקבוצות הללו תוקפים אותנו רק משום שאנו נמצאים בשטחן ואם ניסוג הכול יבוא על מקומו בשלום? כבר אז הייתה התשובה ברורה - וזרע הפורענות נזרע. בעיני רבין היוני, ולא רק בעיניו, היה בלתי נתפס לשלוט בחלקים ממדינה זרה או להפציץ שם דרך קבע רק כדי שלא לאפשר לה להתעצם ולסכן את קיומנו. די להיזכר בהפגנות שהיו בארץ באותם ימים שדרשו את הוצאת צה"ל מלבנון כדי להבין שלמלחמה כזאת יש להכין את הציבור וליצור קונצנזוס. ייתכן שהקונצנזוס הזה הושג בימים אלה עקב הטראומה של 7 באוקטובר.

במאי 1985 תמך רבין בקיום עסקת ג'יבריל מול ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין, שבמסגרתה שוחררו 1,151 אסירים ועצירים ביטחוניים שהיו כלואים בישראל כנגד שלושה שבויי צה"ל. אחר כך הקים את מפקדת חילות השדה - זרוע היבשה המאגדת את החילות הלוחמים, וקיצץ בתקציבה במידה ניכרת. גם צעד זה לא צפה כמובן את העתיד להתרחש, והיום שוב איננו מסוגלים להילחם בצפון ובדרום גם יחד. אכן, הטעויות שלנו נובעות על פי רוב מן הכיוון האופטימי מדי של מנהיגינו.

האינתיפאדה הראשונה פרצה בשנת 1987 והחלה לדעוך ב-1991, לאחר מלחמת המפרץ, והסתיימה רק בהסכמי אוסלו בשנת 1993. לאחר בחירות 1988 קמה ממשלת האחדות השנייה בראשות יצחק שמיר ובה המשיך רבין לכהן כשר הביטחון. הוא תמך באופציה הירדנית להסכם בנוגע לשטחים ולא במשא ומתן עם אש"ף, אך לאחר שהמלך חוסיין התנער בשנת 1988 מזיקה כלשהי בין ירדן לפלסטינים לא נותרה לרבין ברירה, ולאחר שבאותה שנה הכריז אש"ף על הכרתו במדינת ישראל, הוא החל לתמוך במשא ומתן איתו.

בשנת 1992 נבחר רבין לראשות הממשלה. הוא החל בשיחות עם סוריה והצהיר שהוא מוכן לנסיגה מלאה מרמת הגולן תמורת שלום מלא. הסורים סירבו לשלום מלא ודרשו שליטה בצד המזרחי של הכינרת. במבט לאחור, ויתור על הגולן היה צעד שגוי מחמת אי-יציבותו של השלטון הסורי - ניבוי קשה לגבי כל מדינה ערבית.

בספטמבר 1993 נחתם הסכם אוסלו א'. על צעד זה זכה רבין בפרס נובל לשלום לצד שמעון פרס ויאסר ערפאת. לאחר החתימה על ההסכם, טבע רבין את המונח "בלי בג"ץ ובלי בצלם", ובו הסביר שהמשטרה הפלסטינית תילחם בחמאס "בלי בצלם, בלי בג"ץ ובלי אמהות נגד שתיקה", כלומר ביתר יעילות מאיתנו, משום שאנו מחויבים לזכויות אדם - והיא אינה מחויבת.

עם חתימת ההסכם אמר רבין בכנסת: "פנינו היום אל הסיכויים הטובים, אל ימים ללא דאגה ולילות ללא חרדה, אל כלכלה צומחת וחברה שאינה יודעת מחסור. אם וכאשר יגיע לכאן השלום, שאנו כה רוצים בו, ישתנו חיינו מן הקצה אל הקצה. לא נחיה עוד רק על חרבנו". ואולם רבין גם ציין שגלויים וידועים לו הסיכונים שההסכם טומן בחובו. אכן, בחתימת הסכם זה השלה רבין את עצמו לגמרי. אבו עלאא מציין בספרו האוטוביוגרפי שערפאת מלכתחילה לא התכוון לקיים את ההסכם אף על פי שהוא, אבו עלאא עצמו, הפציר בו לקיימו.34 במאי 1994 נחתם הסכם עזה-יריחו (הסכם קהיר), אשר במסגרתו נסוג צה"ל מעזה ומיריחו כדי לאפשר ממשל עצמי פלסטיני באזורים אלה. רבין אמר שהוא גאה להיפרד מעזה. ביולי 1995 התגאה רבין שכבר שנה שעזה בשליטה פלסטינית ואין שיגור רקטות. אכן, בן המערב המודרני אינו מבין למה הוא צריך לשלוט על עם אחר, הוא הרי אינו רוצה לחסל איש ואינו מבין שאין סימטריה בין הצדדים. הוא גם אינו מבין שבחברות מסורתיות-קולקטיביות הזמן מתנהל בקצב הרבה יותר איטי ותוצאות המעשים ניכרות לעתים זמן רב לאחר ביצועם.

באוקטובר 1994 חתם רבין על הסכם שלום עם המלך חוסיין לאחר שנים של מגעים חשאיים בין ישראל לירדן. חברה מסורתית-קולקטיבית צריכה להיות נשלטת בידי מנהיג תקיף כדי לקיים הסכם שלום עם מדינה דמוקרטית. בהיעדר הנהגה חזקה שתומכת בשלום לאורך השנים, כמו במצרים ובירדן, אי-אפשר לעשות זאת. בלבנון אין הנהגה כזאת וגם לפלסטינים אין. ארצות הברית נתקלה בקושי דומה באפגניסטן ובעיראק.

באוקטובר 1995 אושר בכנסת הסכם אוסלו ב'. בנאומו בכנסת, הסביר רבין כי מטרת הסכמי אוסלו היא למנוע מצב של מדינה דו-לאומית, על ידי הקמת ישות עצמאית "שהיא פחות ממדינה" לצד מדינת ישראל. רבין הדגיש כי בהסכם הקבע לא תהיה חזרה לקווי 4 ביוני 1967, תישמר אחדות ירושלים, יסופחו גושי התיישבות וגבול הביטחון של ישראל יהיה בבקעת הירדן.

לאחר חתימת הסכמי אוסלו פרחה הכלכלה ורבו ההשקעות הבינלאומיות בישראל. ככלל רבין קידם במידה ניכרת נושאי פנים רבים דוגמת חינוך, בריאות, תחבורה, רווחה, המגזר הערבי ועוד. ואולם גם פיגועי חמאס ושותפיהם התרבו עם חתימת ההסכמים. ואז התוודה רבין בפני אלוף פיקוד הדרום, שאול מופז, שהוא תומך בניתוק גוש קטיף מרצועת עזה אבל לשם כך צריך כוח פוליטי.

זמן קצר לפני הירצחו של רבין הגיעו לידיו הוכחות חד-משמעיות שערפאת הינו שותף לפיגועים. אכן, רבין, כרבים מבני המערב המודרני, אינו בנוי להתמודד עם מסכת שקרים כזאת. חשיבתם של בני המערב היא אנליטית ולא מניפולטיבית, וקל להוליך אותם שולל. רבין, כמדינאים רבים אחרים, לא התייעץ עם הדרג הצבאי, וזה קיבל את החלטותיו. ודאי חשב שכיוון שהיה הרמטכ"ל אין הוא זקוק לעצות מאחרים. אולם הדרג הצבאי הפעיל מחוסן במידת-מה בפני אשליות משום שתפקידו אינו הפצת חזון והבאת שלום, אלא הגנה, תקיפה וניצחון. כמה שנים אחר כך ערפאת הוליך שולל את אהוד ברק באופן דומה.

ב-4 בנובמבר 1995 נרצח רבין בידי יגאל עמיר - מתנקש יהודי - לאחר תקופה של הפגנות סוערות של מחנה הימין נגד הסכמי אוסלו ברחבי הארץ.

סיכום: רבין המופנם, הביישן, הפשרן, בעל החשיבה האנליטית, המסודרת כשל מהנדס, ללא מניפולציות, שהיה איש של ביצוע ולא איש של מילים, נפל כפרי בשל בידיו של ערפאת, בן החברה המסורתית-קולקטיבית, שהיה וירטואוז במניפולציות ובעל כישורים חברתיים גבוהים לאין שיעור מאלה שלו. הוא גם נכשל בהבנת התהליכים המתרחשים בלבנון ותמך בנסיגה ממנה, בצמצום כוחו של צה"ל ולבסוף בהסכמי אוסלו, שחשב שיביאו את השלום. אכן, דווקא אנשים בעלי חשיבה מודרנית אנליטית כרבין הם המועדים ביותר לכישלונות אלה משום שהם מרוכזים בעצמי ולא באחר.

ביקורת מציאות: נמוכה

 

עזר ויצמן, נשיא מדינת ישראל בשנים 1993-2000,

שר הביטחון בשנים 1977-1980

 

עזר ויצמן נולד בשנת 1924 וגדל בחיפה ובעכו. אביו, אחיו של נשיא המדינה הראשון חיים ויצמן, היה פעיל ציוני, אגרונום. בילדותו גדל בבית שענייני השעה היו נדונים בו ושימשו רקע להתפתחותו האישית. את לימודיו עשה בבית הספר הריאלי, אך סולק ממנו בכיתה י"א. כל מי שמכיר את האימפולסיביות של ויצמן ואת הקושי שלו לקבל מרות בשנים מאוחרות יותר אולי לא יופתע מן המידע הזה.

ויצמן החל את דרכו הצבאית בארגון ההגנה. אחר כך התנדב לצבא הבריטי, ובמלחמת העולם השנייה הפך לטייס בחיל האוויר המלכותי והוצב בהודו ובמצרים. לאחר המלחמה הצטרף לאצ"ל ובהמשך שב להגנה ושימש טייס בשירות האוויר והיה לאחד ממקימי חיל האוויר החדש.

ויצמן התקדם בחיל האוויר. הוא השתתף בקרבות אוויר ועל פי הנוהג המושרש בחיל האוויר הישראלי, גם כשהיה מפקד בכיר יצא לגיחות קרב. בשנת 1958 מונה למפקד החיל וכיהן בתפקיד זה עד שנת 1966. שנותיו כמפקד חיל האוויר היו שנים של התעצמות ובניין הכוח והכנת החיל לקראת הגדול בהישגיו - השמדת חילות האוויר של מדינות ערב על הקרקע בתחילת מלחמת ששת הימים. הוא נודע כמי שטבע את הסיסמה "הטובים לטיס" והטמיע אותה בחיל ובציבור. אכן, הבחור שסולק מבית הספר הצליח בבגרותו להשיג הישגים מרשימים הן כטייס והן כאיש בעל יכולת תכנון וחזון, כמו רבים שמצליחים לממש את עצמם על אף קשיים בילדות.

ויצמן מונה לראש אג"ם והיה אחראי על הכנת צה"ל למלחמת ששת הימים. בתקופת ההמתנה המתוחה ערב המלחמה רבו ההיסוסים בהנהגה והייתה התלבטות כיצד יש לפעול. ויצמן נקט טון תקיף ואל מול היסוסי ראש הממשלה, לוי אשכול, צידד בהנחתת מכה מקדימה על מדינות ערב. הוא הגיע ללשכתו של ראש הממשלה אשכול ואמר: "אשכול, תן פקודה וצה"ל יֵצא למלחמה. למה לך את משה דיין? מי צריך את יגאל אלון? יש לנו צבא חזק והוא רק ממתין לפקודה שלך. תן לנו פקודה לצאת למלחמה ואנו ננצח."

כזה היה ויצמן, אימפולסיבי, תקיף ומלא ביטחון. הוא לא התמנה לרמטכ"ל, אולי משום שהיה ידוע בדעותיו הימניות. הוא פרש אפוא מצה"ל בשנת 1969 ומייד הפך לשר בגח"ל בראשות מנחם בגין, שהייתה חברה בממשלת האחדות הלאומית בראשות גולדה מאיר. בשנת 1972, לאחר שהתערערו יחסיו עם בגין, פרש מהפוליטיקה ופנה לעסקים פרטיים. במלחמת יום כיפור שימש עוזרו של הרמטכ"ל דוד אלעזר.

בתקופה זו הציג עזר ויצמן דעות ברורות, ישירות ובוטות, הנוטות לצד הניצי של המפה הפוליטית. ויצמן טען שהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים הם ליבה ההיסטורי של ארץ ישראל, חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. לדבריו, גבולה המזרחי של מדינת ישראל צריך להיות נהר הירדן, ואילו את הבעיה הדמוגרפית יש לפתור באמצעות עלייה מסיבית של יהודי התפוצות. ויצמן תמך בהיותה של ישראל חזקה, בעלת כוח הרתעה. רק במקרה כזה, לדעת ויצמן, יראו הערבים כי אין בכוחם להכריע את ישראל, והדבר יביא את השלום המקווה.

ויצמן הכריזמטי הוזמן לנהל את מערכת הבחירות של הליכוד בשנת 1977 ותרם רבות לניצחונו. הוא מונה לשר הביטחון בממשלתו החדשה של בגין. במשא ומתן לשלום עם סאדאת היה לוויצמן תפקיד מרכזי. הוא יצר קשר אישי קרוב עם סאדאת, וכך בכל פעם שהייתה מחלוקת הוא השתמש בחיבה ששררה ביניהם כדי ליישבה. היו שאמרו שכל מפגש שלו עם סאדאת מסתיים בעוד ויתורים. לאחר חתימת הסכם השלום החל להשמיע דעות נגד ההתנחלויות. במאי 1980 התפטר מתפקידו, ובריאיון טלוויזיוני הסביר שבגין נטש את דרך השלום.

הוא שב לעסקים ובשנת 1984 ייסד את מפלגת "ביחד". בבחירות זכתה המפלגה בשלושה מנדטים והייתה לשון מאזניים וכפתה ממשלת אחדות לאומית ורוטציה בין פרס לשמיר. בשנת 1986 הצטרף עם מפלגתו למפלגת העבודה ותמך במשא ומתן עם אש"ף ובמסירת שטחים. בסוף שנת 1989 דרש שמיר לסלקו מהממשלה עקב מגעים שקיים עם אנשי אש"ף. המגעים עם אש"ף נאסרו בחוק באותם ימים ונחשבו לטאבו. בשנת 1990 התפטר ויצמן מהממשלה עם כל שרי המערך.

בשנת 1993 היה ויצמן מועמדה של מפלגת העבודה לנשיאות ונבחר לנשיא. הוא נחשב לנשיא אהוד ופופולרי "שירד אל העם". ישירותו ועממיותו הוסיפו לו לוויית חן צברית, שנתנה ייחוד וסממן פלמ"חניקי לשירותו בתפקיד. הוא קרא למשא ומתן עם סוריה על עתיד הגולן וניסה לחמם את תהליך השלום עם הפלסטינים לאחר עליית בנימין נתניהו לשלטון, ולשם כך הזמין את ראש הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, בשנת 1996 לביקור פרטי בביתו בקיסריה. הנשיא ויצמן הקפיד לפקוד כל אחת מהמשפחות השכולות לביקור תנחומים. כמו כן, הרבה לבקר אצל הפצועים ולעודד את רוחם. ייתכן שההזדהות הזאת קשורה לפציעתו הקשה של בנו במלחמת ההתשה מכדור של צלף מצרי שפגע בראשו. הבן לא השתקם מן הפציעה הקשה ונהרג בתאונת דרכים בשנת 1991. ייתכן שגם השכול קירב אותו לשמאל, כך לפחות הבינו המצרים את שינוי עמדתו.

בשנת 2000 התפטר מתפקיד נשיא המדינה לאחר שהתברר שקיבל כסף מאיש עסקים בלי לדווח על כך. לאחר התפטרותו מיעט להתבטא בענייני השעה.

כיצד אפשר להבין את השינוי שחל בעמדותיו הפוליטיות של ויצמן? כאיש צבא עמדתו הניצית היא מובנת. אולם כבר במשא ומתן לשלום עם סאדאת התגלה הפן האישי האינדיבידואלי באישיותו, שאינו מייצג את האומה כמו את הקשרים האישיים שרקם. כמרבית בני המערב המודרני הוא חיפש קשר אמיתי. הוא הזמין את ערפאת לביתו, הצהיר שהוא מבין את הפלסטינים שמובילים את האינתיפאדה, התנגד להתנחלויות בהנחה שגם לפלסטינים מגיע משהו והצטרף למפלגת העבודה. הוא היה ידוע כאדם ספונטני ואימפולסיבי שלעתים אף מצטער על פליטות הפה שלו. אבל האותנטיות הנאיבית, שמאפיינת כמעט כל אינדיבידואל בן המערב, מכשילה את בני החברה המערבית בהבנת מצב התודעה של אנשים מחברות מסורתיות-קולקטיביות, שהוא שונה לגמרי, ועל כן הם חשים נבגדים לבסוף. ויצמן עבר תהליך של נפרדות ואינדיבידואציה. אם טרם השתתפותו בתהליך השלום חווה את עצמו כחלק מהאומה, במהלך השנים הבאות יחפש קשרים אישיים. תהליך זה שכיח יותר מהתהליך ההפוך, שבו הפרט עובר בגיל מבוגר יותר מהשמאל לימין, משום שעם השנים האינדיבידואציה גדלה. אמנם הנפרדות הזאת היא שלב התפתחותי גבוה יותר שבני האדם מגיעים אליו בגיל מבוגר. אולם כאן דווקא ההישג ההתפתחותי הזה מעוור אותם, והם אינם מבחינים בכך שלא כולם נמצאים שם ושאין להשליך על האחר את תחושותיהם ואת עולמם הפנימי. באופן זה דווקא מצביעי הימין הלאומיים נוטים להבין טוב יותר את האויב ממצביעי השמאל. ויצמן האינדיבידואל השליך על האויב את אופנות חשיבתו, ויש להניח שבאחרית ימיו, כשראה שטעה ופני הפלסטינים אינם לשלום, מיעט להתבטא בתקשורת.

סיכום: אצל ויצמן התחולל שינוי משמעותי והוא עבר מהימין לשמאל. אפשר להבין את השינוי הזה כתהליך התבגרות שמתבטא בחיפוש קשר אישי במקום קשר לאומי קבוצתי. התהליך החל להתבטא בקשר עם סאדאת ונמשך באמפתיה שגילה כלפי העמדה הפלסטינית. אולם בתהליך זה ויצמן, כרבים אחרים, לא השכיל להבין את הפער החשיבתי התרבותי בינינו ובין אויבינו, והוא השליך עליהם את מאווייו לשלום.

ביקורת מציאות: נמוכה

 

יצחק שמיר, ראש ממשלת ישראל

בשנים 1983-1984, 1986-1992

 

יצחק שמיר נולד בשנת 1915 בעיירה רוז'ינוי בתחום המושב היהודי ברוסיה הקיסרית, שעברה כעבור זמן קצר לתחומי פולין. אביו, איש ציוני, היה ראש הקהילה היהודית בעיירה, שרוב תושביה היו יהודים, ודאג שבנו יזכה לחינוך ציוני. שמיר למד משפטים באוניברסיטת ורשה אך הפסיק את לימודיו ועלה לישראל בשנת 1935. משפחתו של שמיר נספתה בשואה. לאחר עלייתו ארצה למד שמיר מדעי הרוח באוניברסיטה העברית. בשנת 1937 הפסיק את לימודיו והתגייס לאצ"ל. לפרנסתו עבד כפועל בניין וכפקיד. לאחר זמן עזב את האצ"ל משום שחשב שהארגון משתף פעולה עם הבריטים יתר על המידה ועבר ללח"י והפך לאחד ממפקדיו. עם קום המדינה עבד במגוון עבודות ובשנת 1955 גויס למוסד על ידי איסר הראל. הוא הקים את יחידת המבצעים המיוחדים ופיקד עליה והיה לאחד הבכירים במוסד עד לפרישתו בשנת 1965. לאחר מכן פעל שמיר למען העלאת יהודי רוסיה ארצה והוציא עיתון מחתרתי ושמו "הביתה", שהוברח לרוסיה וחולק ליהודים שם.

אימו ושתי אחיותיו נספו בשואה. אביו נרצח על ידי שכניו הפולנים עת פנה אליהם בבקשת עזרה. שנים אחר כך, כשהחזיק בתפקיד רשמי, הוא לא היסס לומר שכל פולני יונק אנטישמיות בחלב אימו. כשביקש דוברו למחוק את האמירה הזאת הוא סירב. הוא מזכיר בעברו את מנחם בגין, שאף משפחתו נספתה בשואה. בדומה לבגין הזדהה גם שמיר עם הטרגדיה של הוריו הזדהות מוחלטת, וכפי שלעתים קורה במקרים כאלה, כשהדיאלוג עם ההורה מופסק באופן טרגי - הוא אימץ את אישיותם. שמיר סיפר ששני דברים הוא למד מהוריו: סבלנות והיעדר מוחלט של משוא פנים. אכן, כפי שנוכל להיווכח, דומה ששתי תכונות אלה אפיינו אותו לאורך חייו הבוגרים ובפעילותו הפוליטית.

במרס 1970 הצטרף לתנועת החרות ובשנת 1973 נבחר לכנסת מטעמה. בשנת 1975 נבחר ליושב ראש הנהלת התנועה. באוקטובר 1976, לאחר שראש אמ"ן שלמה גזית טען שאי-אפשר לפתור את בעיית הטרור בדרך צבאית, קרא שמיר לפיטוריו. באותם ימים עוד האמינו רבים שאפשר להכניע את הטרור אחת ולתמיד, והצהרתו של גזית הייתה מהפכנית ברוחה. אכן, אופן דיבורו של שמיר ושפת גופו וכן הצהרה זו העידו על נוקשותו. שמיר פשוט לא האמין שיש עם מי לדבר.

בשנת 1977 מונה ליושב ראש הכנסת. הוא היה מנאמני ארץ ישראל השלמה, ולא ראה בעין יפה את הסכם השלום עם מצרים, שכלל נסיגה מחצי האי סיני. בשל כך נמנע בהצבעה על הסכמי קמפ דיוויד. שמיר נמנע גם בהצבעה לאישורו של הסכם השלום עצמו, שהתקיימה במרס 1979. בדיעבד ברור שטעה. אכן, באותם ימים לא הייתה אפשרות לנבא ששלטונו של סאדאת יחזיק מעמד ושגם המנהיגים שיבואו בעקבותיו יכבדו את הסכם השלום. מצרים איננה דמוקרטיה והפיכות התרחשו בה. ואולם על שמיר היה גם להבין שאי-אפשר להילחם כנגד כולם כל הזמן ושלעתים צריך ליטול סיכונים, במיוחד לנוכח העובדה שכחלק מההסכם פורז חצי האי סיני.

אחת התכונות הבולטות של שמיר היא שהוא מעולם לא חלה ב"מחלת השלום", אותה מחלה אשלייתית שמתנפצת בפרצופנו פעם אחר פעם לאחר שפיתחתנו תקוות שווא והתבדינו. שמיר, בניגוד לרובנו - לא השלה את עצמו. אכן, כפי שהעיד על עצמו, הוא למד מהוריו להיות סבלן וחסר משוא פנים - והוא לא יצביע בעבור משהו שהוא אינו שלם איתו.

בשנת 1980 התמנה לשר החוץ בממשלתו של מנחם בגין וקידם את היחסים עם אפריקה ועם הגוש הקומוניסטי ובכלל זה סין והודו. הוא גם תמך בהשמדת הכור הגרעיני בעיראק.

באוקטובר 1983, לאחר התפטרות בגין מראשות הממשלה, החליפו שמיר והיה לראש ממשלת ישראל. הוא החזיק גם בתיק החוץ.

בבחירות שהתקיימו ביולי 1984 נוצר תיקו בין הגושים. שמיר הפתיע כשהציע במהלך העימות עם פרס להקים ממשלת אחדות לאומית, הצעה שמצאה חן בעיני הציבור. הוחלט שבשנתיים הראשונות יהיה פרס ראש הממשלה ושמיר שר החוץ, ולאחר מכן יתחלפו בתפקידים. במאי 1985 תמך שמיר בעסקת ג'יבריל, שבה הוחלפו 1,150 מחבלים ואסירים ביטחוניים כנגד שלושה חיילי צה"ל שהיו בשבי ארגון הטרור של אחמד ג'יבריל. גם כאן, כמו בהצעה לממשלת אחדות לאומית, גילה שמיר קשיחות כלפי חוץ ורוך כלפי פנים. לימים ביקש את שחרורם של אסירי המחתרת היהודית שרצחו נבחרים פלסטינים וטען שלא ייתכן שמחבלים ישוחררו אך לא אסירי המחתרת. באותן שנים של ממשלת האחדות הלאומית יוצבה הכלכלה, שמצבה היה בכי רע עקב האינפלציה הדוהרת.

תוכניתו של יצחק רבין, שהיה שר הביטחון בממשלת האחדות, לסגת לקו שכונה "רצועת הביטחון" בלבנון, הובאה לאישור הממשלה בינואר 1985. שמיר היה בין המתנגדים לנסיגה והצביע כנגדה בממשלה, וכך גם כל שאר שרי הליכוד. על אף התנגדותו של שמיר, אושרה הנסיגה בממשלה והיא התבצעה והסתיימה ביוני 1985. שמיר לא האמין שאויבינו עוברים תהליך שינוי, ואמרתו המפורסמת הייתה: "הערבים הם אותם ערבים והים הוא אותו הים". בדיעבד, כל הנסיגה מלבנון הייתה טעות משום שהיא אכן אפשרה לחיזבאללה להתחזק ולטרור להימשך. על ישראל היה ללחוץ על ממשלת לבנון לשינוי המצב. כמו כן עדיף להילחם בטרור בשטח לבנון מאשר בשטח ישראל. אכן, קשה לשלוט על שטח עוין כה גדול ולספוג אבדות אבל האלטרנטיבה שהתפתחה עקב הנסיגה והירתעות ישראל מלתקוף בלבנון לאורך השנים גרועה בהרבה - נוצר איום קיומי כשטילי חיזבאללה מסוגלים לפגוע, מבחינת הטווח והדיוק, בכל נקודה בישראל. בעניין זה שמיר צדק ורבין ופרס טעו.

באוקטובר 1986 החליף שמיר את פרס בראשות הממשלה. שמיר דרש שהמשא ומתן בינינו ובין הפלסטינים יהיה ישיר ולא יתנהל על ידי מתווכים - הוא האמין שהסכסוך הוא על עצם קיומה של מדינת ישראל. הוא התנגד להסכם לונדון, בין שמעון פרס לחוסיין, שהושג באפריל 1987 - שעל פיו חוסיין יקבל שליטה על יהודה ושומרון - משום שלא רצה לוותר על חבל ארץ זה ומשום שראה בוועידה הבינלאומית שהוצעה מתכונת ליצירת חזית רחבה נגד ישראל. האינתיפאדה הראשונה פרצה בדצמבר 1987, בהמשכה נסוג חוסיין מתמיכתו בהסכם וביולי 1988 הודיע כי ירדן מוותרת על כל תביעה ריבונית בגדה המערבית. דומה שגם במקרה זה צדק שמיר - הסיכוי להשיג הסכם היה אפסי, ובוועידה הבינלאומית בהחלט יכולה להיווצר חזית אחידה נגד ישראל עקב השתתפות מדינות ערב ורוסיה. חוסיין נסוג מעמדתו משום שהבין שהפלסטינים אינם רוצים לחזור לימים שלפני מלחמת ששת הימים ולחיות תחת שלטונו, והוא ודאי לא רצה להיתפס כאחראי לדיכוי האינתיפאדה.

בבחירות שהתקיימו בנובמבר 1988 ניצח הליכוד בראשות יצחק שמיר. שמיר שוב העדיף ממשלת אחדות על ממשלה צרה של מפלגות הימין והחרדים, ומינה את רבין לשר הביטחון ואת פרס לשר האוצר וממלא מקום ראש הממשלה. שמיר ורבין היטיבו להסתדר ביניהם על אף ההבדלים האידיאולוגיים, אולי משום ששניהם היו אנשים ישרים ולא מניפולטיביים וכפי ששמיר ניסח זאת בזמנו, "ללא משוא פנים". אך איש מהם לא הסתדר עם פרס.

בשנת 1989 הציע משה ארנס, שר החוץ, תוכנית שלום שכרוכה במשא ומתן עם מדינות ערב ללא אש"ף. הוא הציגה לאמריקאים. גם רבין הציע תוכנית משלו שכללה קיום בחירות בשטחים ולאחריהן ינהלו הנבחרים משא ומתן על האוטונומיה. שמיר לא ניסה לקדם אף לא אחת מתוכניות אלה וגרם להן לדעוך. הוא התנגד לכל פשרה טריטוריאלית ושלל גם את הצעותיו של שר החוץ האמריקאי ג'יימס בייקר. ההצעות שניסח הוא עצמו, ניכר בהן שלא האמין בהיתכנותן ופעולתו נעשתה כדי לצאת ידי חובה.

במרס 1990 ניסה שמעון פרס להפיל את ממשלתו של שמיר בצעד שמכונה "התרגיל המסריח". התוצאה הייתה הקמת ממשלה צרה של הימין והדתיים, ומפלגת העבודה עברה לאופוזיציה.

באוגוסט 1990 פלשה עיראק בראשותו של סדאם חוסיין לכווית והביאה לפרוץ מלחמת המפרץ. בינואר 1991 החלה מתקפה של כוחות הקואליציה האמריקאית בצירוף מדינות ערב נגד עיראק. טילי סקאד נורו מעיראק אל עבר ישראל בתקווה שתגיב, ומדינות ערב יפרשו מהקואליציה. איפוקו של שמיר לנוכח הלחצים להגיב, שבאו מהצבא ומהממשלה, היה מרשים. הוא ידע שארצות הברית פועלת בעבורנו ושהוא אינו צריך להוכיח את כושר ההרתעה של ישראל. אכן, בכל מקום שנדרשו סבלנות ואיפוק הוכיח שמיר את יכולותיו.

בפברואר 1992 הורה שמיר על חיסול מזכ"ל חיזבאללה עבאס מוסאווי. שמיר אימץ לאורך השנים קו תקיף באישור פעולות כנגד הטרור.

הנשיא ג'ורג' בוש לחץ על שמיר להשתתף בוועידת מדריד ואיים שלא יספק ערבויות כספיות למימון קליטתם של עולי ברית המועצות אם תמשיך ישראל במדיניות ההתנחלות. שמיר העדיף להמשיך בסטטוס קוו אולם בשל העימות החריף התרצה בסוף באוקטובר 1991 והסכים לכינוס הוועידה. הוא התנה את הסכמתו בכך שהפלסטינים יוצגו כחלק מהמשלחת הירדנית.

ביולי 1992 נכשל שמיר בבחירות מול רבין והודיע שהוא "בסוף דרכו האישית והפוליטית". בנימין נתניהו החליף אותו בראשות המפלגה והוא המשיך לכהן כחבר כנסת מטעם הליכוד באופוזיציה עד 1996. שמיר התנגד נחרצות להסכמי אוסלו אולם תמך בהסכם השלום שנחתם עם ירדן בשנת 1994 וחשב שיתרונותיו עולים על חסרונותיו. הוא טען שהסכם זה שונה לגמרי מ"הסכם לונדון" משום שהתנהל בו משא ומתן ישיר ללא ועידה בינלאומית.

לאוטוביוגרפיה שחיבר בשנת 1994 קרא בשפתו הצנועה "סיכומו של דבר". יוסי אחימאיר, שהיה יועץ בלשכתו כשכיהן כראש הממשלה, כינה אותו "סלע איתן". בניגוד למנהיגי הימין כאברהם שטרן, מפקד הלח"י, ומנחם בגין, שמיר לא היה כריזמטי ולא היו לו כושר רטורי ויכולת להלהיב. "אם ההיסטוריה תזכור אותי בכלל", הוא אמר, "אני מקווה שאזכר כאיש שאוהב את ארץ ישראל ועמד על משמרתה כל חייו, בכל דרך שהייתה לאל ידו".35 אבל היו לו תובנות פשוטות ועמוקות על הסכסוך, דוגמת "בדרך כלל, ערבי איננו משתוקק לשלום כמו היהודי".36 אמירה זו נובעת מהפער בין חברה אינדיבידואלית לחברה קולקטיבית. האינדיבידואל רוצה שלום כדי לממש את עצמו ומאמין בזכויות הפרט, ואילו בן החברה המסורתית-קולקטיבית מגדיר את מי שמחוץ לקבוצה כאויב, והשאיפה לשלום אינה בוערת בעצמותיו. כך למשל החרדים מגדירים את החילונים כזרים אם לא כאויבים ואינם חשים צורך בשלום עימם. במקרה זה אין מדובר בסכסוך על שטחים, אלא בסכסוך שנובע מפער תרבותי עמוק.

סיכום: גדולתו של יצחק שמיר הייתה ביכולתו שלא "לפנטז" ולא להשלות את עצמו - עמדה רגשית חשובה ביותר שחסרה באופן כרוני לבני המערב המודרני, המאמינים שהשמים הם הגבול, בניגוד לבני החברה המסורתית-קולקטיבית, הדורשים קרקע יציבה שבה הקיום מובטח ונזהרים מאוד ממשאלות לב ומתקוות שווא.

ביקורת מציאות: גבוהה

 

מנחם בגין, ראש ממשלת ישראל

בשנים 1977-1983

 

מנחם בגין נולד בברסט ליטובסק, בלרוס, ב-1913. שני הוריו ואחיו נרצחו בשואה. הדבר שהעסיק אותו בחייו יותר מכול היה המשך קיומו של העם היהודי. הוא ראה עצמו כיהודי פשוט, ואחדות העם היהודי הייתה בראש מעייניו. טרם קום המדינה הוא פיקד על האצ"ל, שלחם כדי לשחרר את ארץ ישראל משלטון הבריטים. מקום המדינה ועד שנבחר לראשות הממשלה בשנת 1977, היה בגין ראש האופוזיציה ונודע בעמדותיו הימניות.

המבחן הראשון של בגין בנושא תפיסת האויב ובעיקר תפיסת העצמי היה כשהצטרף לממשלת האחדות הלאומית של לוי אשכול לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. אף שהאמין בארץ ישראל השלמה שכללה את שתי גדות הירדן הוא הסכים שלא להיכנס למלחמה עם ממלכת ירדן אם זו לא תתקוף את ישראל.37 הצניעות והרצון שלא לסכן את העם היהודי גברו על האידיאולוגיה.

המבחן הבא ביכולתו של בגין להבין את האויב היה המשא ומתן לשלום עם מצרים. הוא ניהל משא ומתן קשוח עם סאדאת אבל האמין שנשיא מצרים רוצה שלום, בניגוד לרמטכ"ל, מרדכי (מוטה) גור, שחשב שביקור סאדאת בישראל אינו אלא מלכודת. אנשי ביטחון אחרים העלו את הסברה שמחבלים יגיחו מבטן המטוס וינסו לחסל את כל הצמרת הישראלית.38 מטבע הדברים עמדת מערכת הביטחון מיליטנטית יותר משום שתפקידה לדאוג לביטחון ולא לעשות שלום. אנחנו מתרשמים שכשמנהיג ערבי רוצה שלום הוא אומר זאת ופועל להשיגו.

במהלך המשא ומתן בקמפ דיוויד העלה סאדאת במפתיע את דרישותיו באופן לא הגיוני. בגין נפגע מאוד וסירב לקבל את דרישותיו. כשסאדאת הודה לאחר מכן שעשה זאת רק כדי להעלות את המחיר בתחילת המשא ומתן אמר בגין, "איזה בן אדם הגון מתנהג כך?!",39 וכמעט מיאן להמשיך במשא ומתן. בגין סירב לנהל בזאר מזרח תיכוני ודבק בתקיפות בקווים שלו. אכן, חשיבתו המערבית האינדיבידואלית של בגין, שעל פיה הפרט מונה את דרישותיו ואינו מוכן להתמקח עליהן, לא תאמה את דפוסי המשא ומתן לשם הורדת המחיר המקובלים בעולם הערבי נעדר הנפרדות והאינדיבידואציה.

כשהסכים בגין להחזיר למצרים את חצי האי סיני הסביר שהוא חושב שבעתיד ללא שלום מצבנו עשוי להיות קשה יותר עד כדי כניעה, ויפה שעה אחת קודם.40 אכן, בגין לא חשב שבעתיד נרתיע את כל אויבינו, הוא חשש שאנו עלולים להיות חלשים יחסית וסבר שיש לדאוג לעתיד העם היהודי. בהזדמנות אחרת הסביר לקציני צה"ל מדוע ויתר על הגדה המזרחית של נהר הירדן - לאחר השואה אין לנו כוח ולא רצון לאסור מלחמה בעבור חבל ארץ זה, אמר.41 שוב הכרה בחולשה ולא התרברבות ואמונה בהרתעה כפי שקרה לנו לפני טבח 7 באוקטובר. מעניין אם בגין היה תוקף את חיזבאללה בלבנון ולא מאפשר לו להתעצם לאורך השנים. ייתכן שכן, כפי שתקף את הכור בעיראק וכפי שפלש ללבנון במלחמת לבנון הראשונה.

בהסכם השלום עם מצרים התחייבה ישראל לתת אוטונומיה לפלסטינים בגדה המערבית ובעזה. זה היה רעיונו של בגין והוא שאב אותו לדבריו מכתבי ז'בוטינסקי, שדיבר על מתן אוטונומיה לערבים בארץ ישראל.42 אולם לאחר חתימת הסכם השלום התברר שאין שותף בצד הפלסטיני שמוכן לקבל על עצמו אחריות. בגין לא לקה בעיוורון תרבותי כמו שרון, שהוביל את הנסיגה מעזה שנים לאחר מכן. הוא הבין שאנו חייבים להמשיך ולשלוט בגדה המערבית וברצועת עזה. דומה שבגין, שהיה למוד ניסיון לאחר השואה, לא השלה את עצמו ולא האמין שאם רק נניח לפלסטינים לנהל את ענייניהם בעצמם ייפסק הטרור.

גולת הכותרת של מנחם בגין בהתמודדות עם הרצון להשמידנו הייתה ללא ספק השמדת הכור הגרעיני העיראקי באוסירק.43 הפעולה הייתה בגדר תקדים עולמי משום שעד אז לא הושמד שום כור המיועד לפיתוח נשק גרעיני. לפני המבצע היו חששות וספקות אולם בגין חזר ואמר שיש להבטיח את עתיד ילדינו ושאל מה יהיה עליהם בחסות איום גרעיני כזה. העולם גינה את ישראל באופן גורף, ושנים לאחר מכן התחלף הגינוי בתשבחות משום שבזכות פעולה זו יכלה ארצות הברית לפלוש לעיראק עשר שנים אחר כך. מעשה זה שחרר את כל המערב מהחשש להימצאות נשק גרעיני בידי דיקטטור כסדאם חוסיין. בגין - בזכות זיכרון השואה ומחויבותו לקיומו של העם היהודי - לא הדחיק את הסכנה כמרבית מדינות העולם ומפלגות השמאל בישראל. התנהלותו של בגין יצרה תקדים חשוב - קבלת אחריות על עתידנו תחת הכחשת האיום והדחקתו. ללא ספק חשיבה במונחים של הבטחת עתידו של העם היהודי היא נכונה ומסייעת בהתמודדות עם סכנת הנשק הגרעיני שבידי איראן, משום שחשיבה מודרנית אינדיבידואלית דואגת על פי רוב להווה ולחיים הטובים ונמנעת מלהקריב הרבה למען העתיד. אכן, למנחם בגין, שראה עצמו יהודי פשוט, היו בקרבו חלקים מסורתיים-קולקטיביים שעזרו לו להבין את נפש אויבינו.

בשנת 1982 יצא בגין למלחמת לבנון נגד אש"ף, ששיגר רקטות לעבר ישראל, במטרתה להשמידו. הוא סירב לקבל את מה שאנו קיבלנו במשך עשרות השנים האחרונות - הפגזה תדירה של יישובי עוטף עזה. הוא הצליח להוציא את אש"ף מביירות ולהעביר את חברי הארגון לתוניסיה, ובשנת 1994 הם הוחזרו לשטחים במסגרת הסכמי אוסלו. במהלך אותה מלחמה בגין, שהזדהה מאוד עם בני העדה הנוצרית בלבנון וראה בהם את המיעוט היהודי הנרדף, תכנן למנות את מנהיג הפלנגות, בשיר ג'ומייל, לנשיא לבנון ולכרות הסכם שלום עם המדינה. לאחר שישראל גירשה את אש"ף מביירות ואת הסורים מלבנון סירב ג'ומייל לחתום על הסכם שלום עם ישראל.44 בגין נפגע מאוד והתקשה להתאושש. הוא קָבַל על כך שישראל הקריבה את בניה בעבור הנוצרים והכניעה את אש"ף, שהשתלט על המדינה, ועתה ג'ומייל מסרב לקיים את הבטחתו. ג'ומייל חשש כנראה שאם יחתום על הסכם עם ישראל, הוא יחוסל. הוא לא חתם על ההסכם ובכל זאת חוסל לאחר זמן קצר. אכן, גם בגין, שטראומת השואה לימדה אותו להיות זהיר ביותר, נפל במלכודת השקרים של חברה מסורתית-קולקטיבית בעלת כישורים חברתיים גבוהים משלנו.

בחברות מסורתיות-קולקטיביות ערך האמת אינו כה חשוב. אנשים יכולים לומר לאחרים מה שהם רוצים לשמוע או לרצות אותם כדי להימנע מעימות. אצלנו במערב האמת מקודשת והיא קשורה למדע, ליצירתיות ולדמוקרטיה. האינדיבידואל אומר את שלו וממוקד בעצמו. בחברה קולקטיבית, שבה הפרט צריך להתאים את עצמו לסביבה כל הזמן לשם הישרדות, חשוב יותר שיֵדע לומר את הדבר הנכון או להתאים את עצמו לקבוצה ולמנהיג מאשר לדבוק באמת המוחלטת והאישית שלו. אמת היא בראש ובראשונה ערך פנימי, ואין לה מקום בחברה שאינה נותנת לפרט את היכולת למיקוד שליטה פנימי. כשאנו מדברים על עיוורון תרבותי עלינו לזכור תמיד שלערבים יכולת מניפולטיבית גבוהה בהרבה משלנו. כך הוליך אותנו שולל סאדאת ביום כיפור - וכך עשה לנו סינוואר ב-7 באוקטובר. העיוורון התרבותי אינו רק הקושי להבין שאויבינו מתכוונים להשמידנו, הוא גם קושי להיזהר מן המניפולציות שלהם והקושי לזכור שבתחום זה יש להם יתרון עצום עלינו.

סיכום: בגין הבין את החשיבה המסורתית-קולקטיבית של אויבינו טוב מרובנו, אולי בזכות היותו ניצול שואה שאיננו מוכן לסכן את עתיד העם היהודי, ואולי משום שנהג לחשוב במונחי "אנחנו" וחווה עצמו כיהודי פשוט, חלק מהקולקטיב של העם היהודי שאותו שאף לאחד. הוא הודה בחולשות, לא הדחיק סכנות ולא היה יהיר. ככה זה כשאתה חש עצמך אחראי לקיומו של עם.

ביקורת מציאות: גבוהה

 

גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל

בשנים 1969-1974

 

גולדה מאיר נולדה בשנת 1898 בעיר קייב, ברוסיה הקיסרית, למשפחה מסורתית ענייה שחסרה מזון וביגוד. שמונה ילדים נולדו להוריה, חמישה מהם, שנולדו לפניה, נפטרו בטרם מלאה להם שנה. נותרו גולדה ושתי אחיותיה. כשהייתה בת ארבע התחולל באזור מגוריה פוגרום נגד היהודים. לימים סיפרה שהיא נושאת טראומה נפשית בעקבות המאורע ושהפחד מלווה אותה כל חייה. עקב המחסור לא ביקרה מאיר בילדותה בבית הספר ואחותה לימדה אותה קרוא וכתוב ביידיש ואריתמטיקה. המשפחה היגרה למילווקי, ארצות הברית, בעקבות האב ורק כשהייתה בת שמונה החלה מאיר ללמוד בבית הספר. הוריה, סיפרה מאיר, חשבו שחינוך תיכוני הוא בגדר מותרות ואינו נחוץ לה. היא הצטיינה בלימודיה, הייתה פעילה חברתית בולטת למען התלמידים העניים ונרשמה לבית הספר התיכון על דעת עצמה. כשמלאו לה 15 ברחה מהבית לשנתיים משום שהוריה רצו לשדך לה מישהו שהיה מבוגר ממנה בהרבה. היא גרה אצל אחותה בדנוור וגם לבדה. לבסוף התפייסה עם הוריה ושבה הביתה. בתקופה ששהתה אצל אחותה התוודעה לקבוצת צעירים יהודים סוציאליסטים וציוניים. שם הכירה את בעלה לעתיד, מוריס מאירסון, שהיה נמוך ולקוי ראייה אבל בעל אינטלקט וחוש הומור שקסמו לה. כשהייתה בת 23 עלתה ארצה עם בעלה, לאחר פעילות ציונית ענפה.

מאיר מצטיירת ללא ספק מגיל צעיר כאישה נחושה בדעתה ואף מרדנית. תכונות אלה יהיו הכרחיות כדי לפלס דרך בעולם גברי. חיי הנישואים שלה החלו להתפורר, בין השאר בגלל פעילותה הפוליטית הענפה ונסיעותיה התכופות. כבר כשהייתה בת 29 ניהלה פרשיות אהבים עם כמה מהאישים הידועים בהנהגת מפלגת הפועלים, אולם היא מעולם לא רחשה אהדה לתנועות הפמיניסטיות. בשנת 1943 נפרדה סופית מבעלה.

היא התקדמה בתפקידיה בתנועת הפועלים ובתנועה הציונית ופעלה נמרצות בארץ ישראל ובארצות הברית. ב-1948 מונתה לחברת מועצת העם והייתה מהחתומים על מגילת העצמאות. מאיר הזדהתה עם דרכו של בן-גוריון, שהייתה ניצית יחסית הן בנוגע לבריטים והן בנוגע לערבים.

עם קום המדינה כיהנה כשגרירת ישראל בברית המועצות, ולאחר מכן כחברת כנסת, כשרת העבודה וכשרת החוץ. בתפקיד אחרון זה פיתחה את הקשרים עם מדינות אפריקה והצדיקה את העזרה שישראל העניקה למדינות אלה בנימוק המוסרי.

עם מותו של לוי אשכול בשנת 1969 החליפה אותו מאיר בראשות המפלגה כמועמדת של פשרה. היא נבחרה על ידי מרכז מפלגת העבודה ברוב גדול וללא מתנגדים אף שהפופולריות שלה בציבור הייתה נמוכה מאוד. החרדים התנגדו למועמדתה מעצם היותה אישה וטענו שהדבר פוגע ביכולת ההרתעה שלנו מול אויבינו. דומה שהמסלול שלה הוכיח עבודה קשה ודבקות במשימות בשקט לאורך שנים. אכן, פעם אמרה: "אצלנו אין 'אני חושבת', יש 'אנחנו חושבים'". היא גם אמרה שכדי להצליח אישה צריכה לעשות את העבודה הרבה יותר טוב מגבר.45 מה נשאר מן המרדנות של שנות נעוריה? אולי עצם הדבר שהייתה אישה יחידה בחברת גברים רבים בתקופה שנשים לא היו בעמדות מפתח, שלא לדבר על ראשות הממשלה.

בבחירות בשנת 1969 ניצחה והמשיכה את ממשלת הליכוד הלאומית. היא צירפה לממשלה את גח"ל ומינתה את מנחם בגין לשר בלי תיק. בהיותה ראשת הממשלה עמדה בתקיפות על כך שבין ישראל למדינות ערב יתקיים משא ומתן ישיר לשלום קבע, דרישה שבאותה העת מדינות ערב, מצרים בראשן, סירבו להיענות לה. בשונה מלוי אשכול היא התנגדה לנסיגה מחבלי ארץ ששוחררו במלחמת ששת הימים ואף תמכה בהתיישבות יהודית שם. בתקופתה קמו חבל ימית והעיר ימית והיאחזות הנח"ל כפר דרום בחבל עזה, והתאפשרה התנחלות יהודים באזור חברון וקריית ארבע.

הציניות שאימצה לה במהלך חייה הקשים התבטאה במשפטים דוגמת "פסימיות היא מותרות שיהודי לא יכול להרשות לעצמו",46 ועזרה לה שלא ליפול ב"מלכודת השלום". על מזכיר המדינה של ארצות הברית, ויליאם רוג'רס, שהציע תוכנית שלום, היא אמרה: "כמו ג'נטלמנים רבים, הוא הניח בטעות שכל העולם כולו מורכב מג'נטלמנים כמוהו". היא גם הורתה למוסד לחסל את ראשי המחבלים שהיו אחראים לטבח הספורטאים במינכן, הורתה לסיירת מטכ"ל להתנקש בבכירי אש"ף בביירות במבצע "אביב נעורים" בשנת 1973 ועוד.

שר החוץ של ארצות הברית, הנרי קיסינג'ר, הציע למצרים ולישראל תוכנית שלום ב-1973 - לפני מלחמת יום כיפור, שלפיה ישראל תכיר בריבונות מצרים על כל סיני, ותהיה נוכחות ביטחונית ישראלית בכמה נקודות בחצי האי. מאיר הסכימה לתוכנית ואילו סאדאת לא השיב, ולאחר כמה חודשים פתח במלחמה. באמצע שנת 1973, כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה, היא הייתה אהודה מאוד בדעת הקהל אף שכשהחלה את דרכה כראשת ממשלה הייתה הפופולריות שלה נמוכה מאוד. דומה שהייתה לה ביקורת מציאות לא רעה והיא ידעה היכן לנהוג בתקיפות והיכן להתגמש.

כשבועיים לפני מלחמת יום כיפור התריע המלך חוסיין והזהיר מפני תקיפה של מצרים וסוריה, אולם משה דיין, שר הביטחון, הרגיע את מאיר. בערב יום כיפור נמנעה מאיר מגיוס מילואים, בהתבסס על דעתם של דיין, הרמטכ"ל דוד אלעזר, ראש אמ"ן אלי זעירא והרמטכ"ל לשעבר השר חיים בר-לב, ולימים הגדירה החלטה זו כטעותה הגדולה ביותר, שעליה "לא הייתה לה נחמה".

ביום כיפור עצמו, שעות לפני פרוץ המלחמה, החליטה מאיר לגייס את המילואים לבקשתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר, ובניגוד לדעתו של דיין, שחשש שהעולם יראה את הפעולה כהתגרות וכתוקפנות. עם זאת, היא סירבה להצעתו של הרמטכ"ל להנחית מכה מקדימה, מחשש שכך תימנע הגעת עזרה בינלאומית במהלך המלחמה. בשעות אלה דרש קיסינג'ר, שר החוץ של ארצות הברית, מישראל שלא להנחית מכה מקדימה וקיבל אישור על כך ממאיר.

דומה שבנקודה זו כשלה מאיר משום שנכנעה לאיומי קיסינג'ר, וכך הוקרבו חיילים רבים שהיו ניצלים בזכות מכה מקדימה. אולי חששה מהסמכות המאיימת של קיסינג'ר, שסביר להניח שלא היה מונע את עזרת ארצות הברית מתוך הבנה שישראל נלחמת על קיומה. מנהיגים ישראלים חייבים להבין שאם נעמוד על דעתנו בתקיפות, אולי יבינו גם מדינות המערב שמה שרואים מכאן לא רואים משם. כנראה גם יכבדו את החלטותינו יותר ממה שאנו משערים.

דיין "המרגיע", שסבר שלא תפרוץ מלחמה, היווה בעבורה דמות סמכותית. לימים תגיד בוועדת אגרנט, שחקרה את מחדל מלחמת יום כיפור, שהרגישה שיש לגייס את המילואים אבל לא יכולה לעמוד מול סמכויות מקצועיות כמו הרמטכ"ל וראש אמ"ן, שחשבו אחרת. אכן, יש להיזהר מפני מומחים יודעי כול ומפני כל מי שמדבר בביטחון עצמי מופרז.

ביומה השני של המלחמה שמעה הממשלה מפי שר הביטחון דיין דיווח קודר על המצב בשתי החזיתות. תחזיותיו זעזעו את חברי הממשלה ואת העומדת בראשה, ובשיחות פרטיות אף אמרה מאיר כי אם התחזיות הללו יתממשו, לא תראה עוד טעם בחייה.

בעקבות ההאשמות החמורות שהוטחו נגדה לאחר המלחמה, היה מצבה קשה מאוד עד כי ביקשה להתאבד, אולם הוועדה ניקתה את הדרג המדיני מאשמה וקבעה שמאיר פעלה בצורה שקולה והחלטותיה היו נכונות. אף על פי כן הלכה וגברה הביקורת הציבורית כלפי מאיר, ובאפריל 1974 היא התפטרה מתפקידה ויצחק רבין החליף אותה בראשות הממשלה. היא נפטרה בדצמבר 1978.

דומה שהזדהותה עם העם היהודי והטרגדיה של יום כיפור עד כדי רצון למות מעידות שלא הייתה נרקיסיסטית, אלא מנהיגת אמת שלא יכלה להכיל את אחריותה למחדל הנורא. במנהיגותה היא מזכירה כמובן את מנחם בגין, שבמלחמת לבנון הראשונה (מלחמת שלום הגליל) לא יכול היה לסבול את נפילת החיילים וביקש שיעירו אותו בלילה כשחייל נופל ולא יחכו עד הבוקר, ושניהם נבדלים במנהיגותם מבנימין נתניהו, שנראה שהוא דואג בעיקר לעצמו.

סיכום: בגולדה מאיר הייתה נימה של ציניות ופסימיות שאפשרה לה לשפוט את העולם הערבי בצורה מפוכחת יותר מרבים אחרים. היא אמרה למשל שהשלום יבוא כשהערבים יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו. אולם ביקורת המציאות שלה כלפי פנים הייתה פחותה. היא ויתרה על כושר השיפוט שלה אל מול אנשי הצבא שלא בצדק משום שחשה שלהם הסמכות בענייני ביטחון. היא גם חששה במידה מוגזמת מסמכותו של קיסינג'ר.

ביקורת מציאות: כלפי חוץ בינונית

ביקורת מציאות: כלפי פנים נמוכה

 

לוי אשכול, ראש ממשלת ישראל

בשנים 1963-1969

 

לוי אשכול נולד בשנת 1895 בעיירה אוראטוב בפלך קייב, ברוסיה הקיסרית. הוא למד ב"חדר" לצד לימודים חילוניים והצטרף לתנועת נוער ציונית, ובשנת 1914 עלה ארצה. בשנת 1917 נרצח אביו בפוגרום באוראטוב.

אשכול החל את פעילותו הפוליטית כחבר בקונגרס הציוני. הוא היה ממקימי ארגון ההגנה, שהוקם בשנת 1920, וממקימי חברת המים "מקורות", שהוקמה בשנת 1937. בפעילותו הציונית עסק בהתיישבות, בפיתוח הארץ ובביצור מקורותיה הכלכליים. לאחר הקמת המדינה מונה למנכ"ל משרד הביטחון והמשיך לעסוק ברכש צבאי, בעיצוב מבנהו של צה"ל ובבניית עוצמתו. אשכול היה הוגה הקמת המעברות ועיירות הפיתוח, ואחר כך כיהן כיושב ראש מועצת המנהלים של עמידר. ב-1952 מונה לשר האוצר. הוא שימש בתפקיד 11 שנה והיה מבוניה של הכלכלה הישראלית בימי ראשית המדינה. ב-1964, כשהיה ראש הממשלה, חנך את המוביל הארצי, שהיה מיוזמי הקמתו. ב-1966 הוביל את ביטול הממשל הצבאי על ערביי ישראל.

לוי אשכול היה מנהיג בעל יכולת ארגונית וביצועית מרשימה וקידם פרויקטים רבים לפני הקמת המדינה ובשנים הראשונות לאחר הקמתה הן בתחום הכלכלי והן בתחום הצבאי. בניגוד לבן-גוריון היה אדם פשרן ששאף לאחדות. כשכיהן כראש הממשלה הסכים להעלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי ארצה, דבר שבן-גוריון סירב לו, וערב מלחמת ששת הימים הקים את ממשלת האחדות הלאומית הראשונה עם גח"ל. הוא גם איחד את מפלגות הפועלים ויצר את מפלגת העבודה הישראלית. לאורך השנים נחשב ליורשו של בן-גוריון והצליח ליצור איתו קשרים טובים. ההומור שלו לצד יכולתו האינטרוספקטיבית יצרו דימוי של אדם פשרן שאינו כשיר לטפל בבעיות ביטחון. כך למשל הוא התלבט איך לייצג את ישראל בפני נשיא ארצות הברית - כחלשה או כחזקה - "אם אבוא כשמשון הגיבור אזי יגידו לי שאנחנו לא צריכים עזרה ואם אבוא כמסכן אזי יגידו ששום דבר לא יצא מכם", אמר. אכן, סוגיה מעניינת שגם מנהיגים ישראלים בימינו מתלבטים בה. עוד אמירות ששיקפו את אישיותו: "הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים"; "לעניות דעתי הקובעת"; "אני מתפשר ומתפשר עד שאני משיג את מה שאני רוצה"; "שימוש בכוח הוא דבר מתועב אבל כניעה לכוח הוא דבר מתועב יותר".47

בשנת 1963 התפטר בן-גוריון מתפקידו ולוי אשכול החליף אותו. כמו בן-גוריון שמר גם הוא את תיק הביטחון בידיו אבל בניגוד לבן-גוריון, היה משהו באישיותו שהביא לפיוס ולרגיעה כלפי פנים. גם בזירה הבינלאומית זכה אשכול להישגים דוגמת קשרים עם מדינות אפריקה, ביקור האפיפיור פאולוס השישי בארץ ושיפור היחסים עם ארצות הברית וצרפת ויצירת יחסים דיפלומטיים עם גרמניה המערבית.

בשנת 1966 החל מיתון כלכלי ואשכול נתפס כהססן וחלש אל נוכח המשבר הכלכלי. נפוצו בדיחות על חוסר החלטיותו, למשל, כששואלים אותו "מה תשתה?" הוא משיב: "חצי תה חצי קפה". אולם בתקופה קשה זו המשיך צה"ל בהנחייתו להתעצם במידה ניכרת. בשנת 1965 הוקם אש"ף והחלו פעולות הטרור. שוב נתפס אשכול כחלש וכמי שאומר "הפנקס פתוח והיד רושמת" ומתנגד לעמדה ההתקפית של הצבא.

הרושם היה שאשכול אמנם איננו כריזמטי ונתפס כמנהיג חלש הן בהקשר הכלכלי והן בנושאי ביטחון אולם הוא פועל בשקט ובעיקר יודע לאחד כוחות.

במאי 1967 הכניס נאצר כוחות צבא לחצי האי סיני, הורה לכוחות האו"ם לצאת משם וסגר את מצָרי טיראן למעבר של ספינות אל ישראל וממנה. מדינת ישראל גייסה כוחות מילואים והחלה "תקופת ההמתנה", שלוותה בחרדה עמוקה. הציבור הישראלי איבד את אמונו בראש הממשלה בתפקידו כשר הביטחון. ככל שהתמשכה תקופת ההמתנה ואשכול נמנע מלהורות על יציאה למלחמה, כך גבר החשש שמדינות ערב יקדימו את מדינת ישראל ויפתחו במתקפה. אשכול ניסה להתמודד עם הבעיה בדרכים דיפלומטיות אל מול ארצות הברית וצרפת - ונכשל. התקבלו שדרים מברית המועצות ומארצות הברית שמזהירים את ישראל שלא לתקוף. בהצבעת הממשלה תמך אשכול בתקיפה אולם תוצאות ההצבעה היו תיקו. בנאום שנשא ברדיו על מצב האומה נשמע אשכול מגומגם, מה שהעלה את מפלס החרדה והגביר את התחושה שהוא אינו כשיר לנהל עימות זה. בצבא נשמעו קולות של התקוממות. לבסוף, ב-1 ביוני צירף אשכול את משה דיין לממשלה כשר הביטחון וכן צירף את גח"ל בראשות מנחם בגין (כשר בלי תיק) לממשלת האחדות הלאומית. אשכול סירב לצרף לממשלה את בן-גוריון, שחשב שיציאה למלחמה תהיה אסון.

הניצחון במלחמת ששת הימים היה מפואר. נכבשו חצי האי סיני, הגדה המערבית ובכלל זה ירושלים וכן רמת הגולן. הציבור לא זקף את תוצאות המלחמה לזכות אשכול אף שהוא עמד בראשות הממשלה ועסק בזמן הקריטי בבניין הכוח של צה״ל וניהל את מדיניות החוץ הישראלית סביב המשבר המדיני. דומה שהמאמצים שעשתה המדינה למניעת המלחמה סייעו לקבלת לגיטימציה בינלאומית למהלכים ולמניעת לחץ בינלאומי לנסיגה מן השטחים שנכבשו במהלכה, דוגמת הלחץ שאילץ את בן-גוריון לנסיגה הישראלית מסיני ומרצועת עזה בשנות ה-50. הציבור ייחס את הניצחון למשה דיין ולמפקדי צה"ל.

אכן, מנהיג לא חייב להיות כריזמטי. אשכול ידע לאחד כוחות וליצור שיתופי פעולה אמיתיים. אמת, הוא היה הססן, אולם כשפעל פעל בעוצמה לאורך כל השנים וגם בתקופת מלחמת ששת הימים. כשמינה את דיין לשר הביטחון וצירף את בגין לממשלתו הוא ידע שישראל מתעתדת לצאת למלחמה יזומה על אף התנגדות המעצמות, והצביע בעד האפשרות הזאת עוד לפני המינויים האלה. אכן, הכוח של אשכול היה כוח שקט, והדימוי הציבורי שלו באותם ימים לא שיקף את אישיותו האמיתית. ללא ספק היה שונה מאוד באישיותו ממנהיגים בימינו, שהם הרבה יותר נרקיסיסטים.

לאחר ועידת חרטום, שנערכה באוגוסט 1967 ובה התנגדו מנהיגי מדינות ערב לכל משא ומתן לשלום עם ישראל, תמך אשכול בהקמת היאחזויות צבאיות בבקעת הירדן ובמקומות אחרים. אל מול המאבק בין יגאל אלון, שהציע לסגת ממרבית השטחים, ובין משה דיין, שגרס שעל ישראל לשמור בשלב זה על השטחים ולא ליזום משא ומתן עם מדינות ערב, סבר אשכול שאין כל צורך להצהיר הצהרות ולהתחייב לתוכניות והעדיף פעולה שקטה. המלחמה סיימה את המיתון. אשכול נפטר בפברואר 1969 בעת כהונתו כראש הממשלה.

השקט של אשכול וחוסר הצורך להצהיר הצהרות נחרצות עזרו לו לשמור על חופש פעולה פנימי. הצהרות מנופחות של מנהיגים בעידן התקשורת שלנו מקבעות את מחשבתם ומצמצמות את יכולתם לפעול וגם לחשוב בחופשיות. אשכול לא מיהר להחליט מי צודק, אלון או דיין. פעם גם אמר שאי-אפשר להתנגד ללחץ בינלאומי לאורך זמן. ובכל זאת לאחר שניסה דרכים דיפלומטיות למניעת מלחמה בחר לצאת למלחמה יזומה בניגוד לעמדת המעצמות. לשם השוואה, ישראל נרתעת מלתקוף את חמאס ואת חיזבאללה לאורך השנים באופן יזום על אף האיום הקיומי שהם משיתים עלינו.

סיכום: אשכול היה מנהיג שקול וחזק. עוצמה אינה נמדדת בהצהרות לתקשורת אלא במעשים. הוא הצליח לאחד את העם לפני מלחמת ששת הימים ותמך ביציאה להתקפה יזומה בניגוד לעמדת המעצמות, לפני שישראל תותקף. ההיסוסים שלו אפשרו לו למצות מהלכים מדיניים ופינו זמן להכנות פיזיות ונפשיות למלחמה. בשנים שקדמו למלחמה הוא שבנה את כוחו של צה"ל.

ביקורת מציאות: גבוהה

 

משה שרת, ראש ממשלת ישראל בשנים 1954-1955,

שר חוץ בשנים 1948-1956

 

משה שרת נולד בשנת 1894 בחרסון (היום אוקראינה) בדרום-מערב רוסיה הקיסרית לאב שהיה סופר ופובליציסט ולאם שהייתה מורה. המשפחה עלתה ארצה בשנת 1906.

שרת היה בוגר המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה ושם למד טורקית, ערבית, גרמנית וצרפתית, וסיים את לימודיו בגימנסיה בהצטיינות. בשנת 1919 הצטרף למפלגת אחדות העבודה והתקדם שם. לאחר מכן למד בבית הספר לכלכלה בלונדון וגם שם סיים את לימודיו בהצטיינות. בלונדון אסף כסף לרכישת נשק בעבור "ההגנה". בשנת 1930 הצטרף למפא"י. בשנת 1933 נבחר לראשות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, תפקיד שמילא עד להקמת המדינה. שרת תמך בשיתוף פעולה עם שלטונות המנדט במקביל לחיזוק היישוב, והיה הרוח החיה מאחורי מבצע "חומה ומגדל": "את גבולות הארץ לא קבעו תביעותינו ההיסטוריות, אלא הנקודות שהיו לנו. תפקידנו עכשיו הוא - לחטוף וליישב", אמר. הוא ניהל את המאבק בעצרת האו"ם לאישור תוכנית החלוקה, וזו התקבלה בכ"ט בנובמבר 1949.

כשיעץ לו ג'ורג' מרשל, מזכיר המדינה האמריקאי, לדחות את הכרזת המדינה כדי שלא לעורר את התנגדות הערבים ולסכן את קיום היהודים בארץ ישראל, השיב לו כי הנהגת היישוב היהודי בארץ ישראל הגיעה לשלב של הכרעה היסטורית, והיא תיתן את הדין לפני ההיסטוריה אם לא תעשה את הצעד הנדרש ממנה ברגע זה. כחבר במנהלת העם הוא פעל מיידית להקמת המדינה עם תום שלטון המנדט והיה בין מנסחי מגילת העצמאות וחותמיה.

עם הקמת מדינת ישראל מונה שרת לשר החוץ הראשון שלה. הוא ייסד את משרד החוץ והתווה את מדיניותו. הישגו הגדול ביותר בתפקידו כשר החוץ היה הסכמי שביתת הנשק ב-1949, שסיימו באופן רשמי את מלחמת העצמאות. הוא נאבק על קבלת ישראל כמדינה חברה בארגון האומות המאוחדות, ועם קבלתה נשא בשמה נאום בכורה בעצרת.

בדיון שהתקיים בממשלה ביוני 1948 בנוגע לפליטים אמר שרת: "אילו קם בתוכנו מישהו ואמר שצריך לקום יום אחד ולגרש את כל אלה - כי אז הייתה זו מחשבת טירוף. אך אם הדבר הזה אירע תוך זעזועי מלחמה, מלחמה שהעם הערבי הכריז עלינו, ומתוך מנוסה של הערבים עצמם - הרי זה אחד מאותם השינויים המהפכניים שאחריהם אין ההיסטוריה חוזרת לקדמותה". שרת קבע בדיון: "המדיניות שלנו שהם אינם חוזרים".

בכניסתו לאולם המליאה של הכנסת, נהג שרת לקוד קידה ליד פתח האולם כלפי יושב ראש הכנסת לפני שהתיישב במקומו. אכן, זה היה שרת, אדם צנוע, מכיר בנס שקרה לנו, בקיא בשלל שפות, נושא נאומים עשירים במילים ובדימויים ותומך נלהב בשמירת ערכי השפה העברית. לזכותו עומדות מילים עבריות רבות שהעשיר בהן את השפה העברית.

שרת תמך בהסכם השילומים עם גרמניה. הוא לא ראה טעם בחרם על גרמניה בשעה שכל העולם מקבל אותה. הוא גם היה ער לכך שהמשק הישראלי, שהיה באותם ימים על סף קריסה, צריך לקלוט רבבות עולים. לשם כך גייס את כל כישוריו כמדינאי כדי להתמודד עם הפער הגדול בין הרתיעה בציבור הישראלי מכל דבר שקשור לגרמניה ולגרמנים ובין צורכי השעה. לחברי הוועדה המדינית של מפא"י אמר: "עלינו לחנך את העם הזה, שזכה למדינה, להיות עם ממלכתי ולחדול להיות עם גלותי. עליו לדעת כי יש לו מדינה על פני כדור הארץ, ועל פני אותו כדור הארץ ישנה גם מדינה ששמה גרמניה. הוא לא יכול להימנע מזה, לא על ידי חיסול מדינתו ולא על ידי העברתה לפלנטה אחרת [...] הוא צריך להתרגל לכך".

בדצמבר 1953 התמנה שרת לראש הממשלה השני של מדינת ישראל והמשיך לכהן גם כשר החוץ.

שרת לא היה שלם עם פעולות התגמול של צה"ל בתגובה לרציחות הפדאיון בישראל. ב-17 במרס 1954 אירע טבח מעלה עקרבים, שבו נרצחו 12 מנוסעי אוטובוס שעשה דרכו מאילת לתל אביב. פעולת טרור זו עוררה בציבור הישראלי זעזוע עמוק וזעם רב, אך שרת התנגד לפעולת תגמול וכתב על כך ביומנו: "מעשה תגובה על מרחץ דמים זה רק יטשטש את רשמו המחריד, ויעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים מהצד שכנגד. מוטב לנו לעשות מעניין מעלה עקרבים מנוף להתקפה מדינית על המעצמות, למען יפעילו לחץ על ירדן שכמוהו עוד לא היה". בימים שאחרי הטבח, נפגש שרת במסיבת פורים עם המשורר יעקב אורלנד ועם המלחין מרדכי זעירא וביקש מהם לעודד את העם בשיר שמח. בתוך זמן קצר כתבו השניים את "שיר שמח": "אם גם ראשנו שח ועצב סובבנו הבה ונתלקח עם השמחה שבנו".

היחסים בין שרת ובן-גוריון הלכו והעכירו על רקע התנגדות שרת להסלמת המתיחות בין ישראל ושכנותיה.

אכן, תקופת ההקמה היא תקופה מיוחדת בחיי אומה. בתקופה ההרואית שלפני קום המדינה דומה ששרת תמך בהחלטות מיליטנטיות כמו מבצע חומה ומגדל ואי-חזרת הפליטים הערבים לביתם. אלה היו רגעים היסטוריים שאפשרו לבני אותו הדור ליטול סיכונים - משום שהיה להם מעט להפסיד - מה שמטבע הדברים קשה יותר היום. אולם מעת הקמת המדינה עלה אצל שרת קו פייסני למדי. הוא לא רצה להשיב לפדאיון במתקפת נגד וציפה ממדינות העולם שיטפלו במצב למעננו - בדיפלומטיה. דומה שהיום גם אנשים באגף השמאלי של המפה היו מתקשים לקבל עמדה זו. אכן, יש משהו אצל שרת ואצל רבים מקרבנו, בני המערב המודרני, שמונע מאיתנו לנהוג בתוקפנות. אנו חשים אשמה לנוכח פעולות תוקפניות, וכל זאת ללא שמץ של הבנה שיותר מחצי עולם יחווה התנהגות זו כחולשה וכניעה ולא יראה בה גישה הומנית, שאינה מוכרת כלל במקומותיהם. זו התנהגות המזמינה תוקפנות בחברה מסורתית-קולקטיבית, שזקוקה לגבולות ברורים. הפנטזיה שהמערב הנאור יציל אותנו אף היא מוזרה לנוכח העובדה שהיא מתקיימת שנים ספורות לאחר השואה.

לאחר פרישתו מראשות הממשלה, בנובמבר 1955, כתב שרת ביומנו: "לא לי לנהל מדינה זו, אשר ניהולה כנראה לא ייתכן מבלי להזדקק להרפתקנות ולתרמית. לשני אלה איני מסוגל". אכן, מדובר בכנות שאיננה שכיחה במקומותינו בימים אלה. בן המערב המודרני, המסודר, שאצלו מילה זו מילה, מתקשה להשתלב במזרח התיכון, שבו צריך לא מעט אומץ הרפתקני ומניפולציות כדי לשרוד. דומה שהרתיעה מפעולת תגמול על טרור הפדאיון קשורה לפנטזיה של האדם להיות צדיק יפה נפש ולהנחה שאחרים יעריכו זאת.

בסוף שנת 1955 שב בן-גוריון לראשות הממשלה. שרת כיהן כשר החוץ ותמך בפעולה מדינית והסברתית והתנגד ל"אקטיביזם" הביטחוני של בן-גוריון. במיוחד התנגד למהלכים שהובילו בסופו של דבר למלחמת סיני ועקב כך הדיחו בן-גוריון ביוני 1956 ומינה את גולדה מאיר לשרת החוץ במקומו.

קשה לדמיין את ישראל ללא מלחמת סיני, כשפעולות הפדאיון מתעצמות ומצָרי טיראן חסומים. אבל הכמיהה לפיוס ולשלום כה חזקה אצל רבים מאיתנו בעולם המערבי המודרני, שהייתי מכנה זאת "מחלת השלום". זוהי פנטזיה רגשית חזקה כל כך עד שהיא מעוורת אותנו מלהכיר במציאות על אף המכות שאנו סופגים שוב ושוב ובכלל זה טבח 7 באוקטובר. אנו מתקשים להבין שבצד השני אין כמיהה לשלום - לדידנו זה מצב תודעתי בלתי אפשרי. מי רוצה מלחמה?!

בשנת 1961 נבחר שרת ליושב ראש ההסתדרות הציונית העולמית וליושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית. הוא כיהן בתפקיד יושב ראש ההסתדרות הציונית עד יום מותו, ביולי 1965.

סיכום: שרת מעיד על עצמו שהוא חש בנוח יותר בעולם מסודר ולא הרפתקני שבו אין תרמיות. היום היינו מכנים אותו "יפה נפש" אבל ברור שהוא מתקשה מאוד להשתלב בעולם שבו התוקפנות היא לחם חוק. התנהגותו קיצונית אף בקנה מידה של בן המערב המודרני. שרת חי בעולם רומנטי, הוא מדחיק תוקפנות, והרתיעה שלו מלעשות בה שימוש היא חריפה עד כדי סיכון עצמי.

ביקורת מציאות: נמוכה

 

דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל,

בשנים 1948-1954, 1955-1963

 

דוד בן-גוריון נולד בשנת 1886 בפולין, בן רביעי למשפחה בת חמישה ילדים. בילדותו למד ב"חדר", ואימו נפטרה כשהיה בן 11. הוא עזב את הדת כשהיה בגיל ההתבגרות וכבר אז יצר בתמיכתו של אביו קבוצה ציונית שעודדה עלייה ארצה ותמכה בהחייאת השפה העברית. הוא עלה ארצה בשנת 1906 כחלק מהעלייה השנייה. לדבריו, היה זה היום הגדול בחייו. בשנים הראשונות לעלייתו ארצה עבד בעבודות פיזיות קשות וידע רעב.

בן-גוריון נבחר בשנת 1921 למזכיר הכללי של הסתדרות העובדים. באותם ימים היה אופטימי בנוגע לשיתוף פעולה יהודי-ערבי על אף העימותים, והציע להקים "ברית עובדים בינלאומית" משותפת. אולם לאחר פרעות תרפ"ט (אוגוסט 1929) שינה את עמדתו ושאף ליצירת רוב יהודי בארץ. לדעתו, זו הייתה הדרך היחידה להניע את הערבים לחיות בשלום עם היהודים. בתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת נפגש עם מנהיגים ערבים והבטיח להם שהעלייה היהודית תקדם אותם והציע שיתופי פעולה. היו שהשיבו לו שהם מעדיפים שהארץ תישאר שוממת עד שהם עצמם יפתחו אותה, אחרים קבעו שעל היהודים להישאר מיעוט, ולבסוף דבר לא יצא ממפגשים אלה.

עמדתו כלפי הרוויזיוניסטים הייתה תוקפנית והוא קרא לז'בוטינסקי "ולדימיר היטלר". היה משהו בעמדתו של ז'בוטינסקי ולימים גם בעמדתם של מנחם בגין והימין בכלל שבן-גוריון, מנהיג פועלים, לא היה יכול לסבול. אף שהתחנך ב"חדר" הוא תיעב תחושות לאומניות, שמהן ברח בגיל ההתבגרות כשהתרחק מהדת. במישורים אחרים הייתה ראייתו מפוכחת יותר. בינואר 1934, כשנה לאחר שהיטלר עלה לשלטון, נאם בו-גוריון בוועידת ההסתדרות וחזה את החורבן העתיד להתרחש על העם היהודי לדבריו בתוך ארבע עד חמש שנים.

במאורעות 1936 יזם את מדיניות ההבלגה לנוכח התקפות הערבים כדי שלא להסתכסך עם הבריטים. אולם בשנת 1938, כשבריטניה נסוגה מהצהרת בלפור ומרעיון החלוקה, שינה את עמדתו. הוא סבר שיש להכין את היישוב לעימות אפשרי עם הבריטים והכריז: "ציונות של דיבורים לא תקום ולא תהיה". בשנת 1945 נסע לארצות הברית להשיג כסף לקניית נשק, ובשנת 1946, בקונגרס הציוני בבזל, תמך בקו אקטיביסטי בניגוד לקו המתון של ויצמן, ששלל עימות אלים עם הבריטים. בן-גוריון החל בהכנות להפוך את ההגנה לצבא שיוכל לעמוד לא רק נגד ערביי ישראל, אלא גם נגד מתקפת הצבאות של מדינות ערב. עם זאת, בניגוד לעמדות של השמאל, הימין והדתיים - כל אחד מסיבותיו - הוא תמך בתוכנית חלוקת הארץ והעביר החלטה ברוח זו בישיבת הוועד הפועל הציוני. ואכן, בכ"ט בנובמבר 1947 התקבלה בעצרת הכללית של האו"ם החלטה על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות - יהודית וערבית. היה משהו פרגמטי בבן-גוריון - עמדת ביניים בין הימין לשמאל, בין ארץ ישראל השלמה למדינת כל אזרחיה.

ב-12 במאי 1948 התכנסה מנהלת העם כדי להחליט באופן סופי אם להכריז על הקמתה של מדינה יהודית עם סיומו של המנדט הבריטי ב-14 במאי. בישיבה נדונה הצעת ארצות הברית לשביתת נשק, שפירושה דחיית ההכרזה על הקמת המדינה. בן-גוריון התנגד להצעה. הוא הסביר כי שביתת נשק בין היהודים לערבים בארץ ישראל אינה כוללת גם את מדינות ערב, ואלו ישיגו בינתיים נשק ויתחמשו ויתחזקו, בזמן שידי היהודים יהיו כבולות. בהצבעה התקבל רוב כנגד שביתת הנשק ובעד הכרזה מיידית על הקמת המדינה. ההחלטה על הקמת מדינת ישראל הייתה בניגוד לדעתם של רבים שסברו שיש להשיג ראשית הסדר מדיני עם הערבים בתיווך ארצות הברית, ומתוך ידיעה שהכרזת המדינה מייד עם צאת הבריטים מן הארץ תוביל לפלישת צבאות מדינות ערב.

אכן, אמירתו ההיסטורית של בן-גוריון ש"לא חשוב מה הגויים יאמרו, חשוב מה היהודים יעשו" הוכיחה את עצמה. דומה שעם שנלחם על קיומו מוכן ליטול סיכונים שעם שבע ומדושן עונג לא יקבל על עצמו. לעם שנלחם אין מה להפסיד ולעם השבע יש ויש. ללא ספק גם הסמיכות לשואה הוסיפה לעוז הרוח.

הקו התקיף שהוביל בן-גוריון לאורך השנים, הן בעימות עם הבריטים והן למול העולם הערבי, על ידי הקמת כוח צבאי - לעומת הקו פייסני של עמיתיו, שנבע מחששות רבים - הוא שהקנה לו את היכולת להכריז על הקמתה של מדינת ישראל. אכן, הסוד הגדול של החברה המערבית הדמוקרטית והליברלית הוא שבסופו של דבר כולם מכבדים כוח ולא חולשה אולם מעטים מודים בכך.

במלחמת העצמאות, עת פלשו מדינות ערב לישראל, שימש בן-גוריון המצביא העליון וניהל את המלחמה עד סופה כראש הממשלה וכשר הביטחון.

במלחמת השחרור התרחשה בריחה המונית של ערבים מהשטחים שכבש צה"ל. בן-גוריון יישם מדיניות של הריסת הכפרים שננטשו, כדי שתושביהם לא יחזרו אליהם, ויישב אותם ביהודים. לדידו, קיומה של מדינה יהודית יתאפשר רק אם מספר הערבים שיישארו יהיה מועט. שוב, זו הייתה פעולה שמדינה יכולה לבצע רק בעת הקמתה, כשהאפשרויות העומדות לפניה הן להיות או לחדול. האם זה מצבנו היום? ייתכן שכן אולם דומה שהפעם איננו מכירים בכך שזה המצב.

לעתים עיכב בן-גוריון מתן תשובות למועצת הביטחון של האו"ם, שדרשה הפסקת אש, כדי להשלים כיבושים, ולעתים יזם התקפות מהירות לפני שיתקבלו החלטות בעצרת הכללית של האו"ם. לימים טבע את הביטוי "או"ם שמום". רוב החלטותיו התקבלו על דעת הדרג הצבאי. בדצמבר 1949, כשהחליט האו"ם על בינאום ירושלים, הכריזה הממשלה על ירושלים כבירת ישראל ועוררה זעם רב בעולם.

לאחר מלחמת העצמאות קיבל בן-גוריון את דרישת אנשי הביטחון להטיל ממשל צבאי על ערביי ישראל. הוא ראה בממשל הצבאי ערובה לביטחון מדינת ישראל, ועד שנת שלטונו האחרונה הכשיל את הניסיונות לבטלו. הממשל הצבאי בוטל בימי לוי אשכול. דומה שממשל כזה נחוץ כעת בגדה המערבית וברצועת עזה לתקופה מסוימת לאור הצלחתו עם ערביי ישראל. הצבת גבולות לחברה מסורתית-קולקטיבית היא הדרך היחידה לחיים משותפים. בני החברה המסורתית-קולקטיבית מצפים לזה ומתקשים לתפקד ללא סמכות תקיפה, שאיתה גדלו ולאורה חונכו בחברתם ההיררכית.

בן-גוריון הבין שגם צבא איכותי מאוד לא יוכל לעמוד עשרות שנים מול הכמות המספרית של הערבים, ולכן חיפש אחר ערובות נוספות לקיומו של עם ישראל - תמיכה חיצונית באמצעות ברית עם מעצמה מערבית ופיתוח כושר הרתעה. לצורך כך רצה בן-גוריון שישראל תצטרף לברית נאט"ו אך המדינות החברות בארגון התנגדו. המחשבה שישראל תהיה חלק מברית נאט"ו ייתכן שהיא נכונה. אמנם יש להביא בחשבון שצעדינו יוצרו, אך התועלת עולה על הנזק. יש מקום לשתף את מדינות המערב בהחלטותינו בלי לחוש שהשיתוף פוגע בעצמאותנו ובכבודנו. נהפוך הוא, הוא עשוי להגדיל את האמון, לחזק אותנו וללמד אותם משהו חשוב על מפגש עם בני התרבויות המסורתיות-קולקטיביות, שהולכים ומתרבים בארצותיהם. לשם כך עלינו לצאת מהעמדה של עם נרדף.

בן-גוריון היה אבי פיתוח הנשק הגרעיני של ישראל, והוא פנה לכיוון הזה על אף התנגדות רבים מחבריו לממשלה. הוא גם המליץ על ביצוע פעולות תגמול כנגד פעולות של חוליות מסתננים והציע לכבוש את רצועת עזה, הצעה שנדחתה על ידי הממשלה.

בספטמבר 1955 סגר נאצר את מצָרי טיראן למעבר ספינות ישראליות, חתם על עסקת נשק גדולה עם צ'כוסלובקיה והקים פיקוד צבאי משותף עם סוריה. בן-גוריון הורה למשה דיין להכין תוכנית לכיבוש המצרים ולפריצת המצור הימי באמצעות מלחמה יזומה, אף על פי שבממשלה נשמעו גם קולות מתונים יותר. לאחר כיבוש סיני בשיתוף כוחות צרפתיים ובריטיים לחצו ארצות הברית וברית המועצות על ישראל לסגת מהשטחים שכבשה. בתחילה הכריז בן-גוריון, "לא נתבטל מפני תקיפי עולם", אולם כשהחלו האיומים בסנקציות נכנע לבסוף ופקד על נסיגה מסיני. מבצע סיני הביא פריחה ביחסי החוץ של ישראל וגל של גאווה בקרב יהודי התפוצות, וחיזק את מעמדם של בן-גוריון ומפלגתו. אכן, העולם אוהב מנצחים.

בינואר 1961 לחצה ארצות הברית על ישראל בעוצמה לקבל ללא דיחוי תשובות בנוגע לכור הגרעיני הישראלי. בן-גוריון הדף את הלחצים והוסיף: "עליכם לדבר איתנו כשווים אל שווים או שלא תדברו איתנו". אכן, הניסיון ההיסטורי מוכיח שמדינות שעומדות על שלהן ואינן נרתעות יוצאות נשכרות. אנשים ככלל ומדינות בפרט מעריכים נחישות וכוח יותר משהם מוכנים להודות בכך. מעבר לכך, מדינות פועלות על סמך אינטרסים, ואלה גמישים יותר וניתנים לשינוי בהתאם לשיקולים קיומיים שלנו.

בשנים 1960-1963 ניסה בן-גוריון שלוש פעמים להיפגש עם נאצר, נשיא מצרים, אולם בכל פעם נתקל בסירוב. באפריל 1963 הוקמה הפדרציה הערבית של מצרים, סוריה ועיראק. בן-גוריון נתקף חרדה עמוקה ושלח עשרות מכתבים לראשי מדינות בעולם, בראשם קנדי וחרושצ'וב, וביקש שידרשו ממדינות ערב בעצרת הכללית הקרובה לכבד את עקרונות האו"ם ולשמור על שלמותה הטריטוריאלית וריבונותה של כל אומה. בקשותיו של בן-גוריון נדחו, והפדרציה הערבית התגלתה כריקה מתוכן. זה היה הסימן הראשון לשינוי שחל בבן-גוריון.

במאי 1967, כשלוי אשכול כיהן כראש הממשלה, נכנס צבא מצרים לסיני והוצא הכוח הבינלאומי של משקיפי האו"ם. כמו כן, נאצר סגר את מצָרי טיראן למעבר של ספינות אל ישראל וממנה כפי שעשה ערב מלחמת סיני. בתקופת ההמתנה, שנמשכה שלושה שבועות, הגיע הרמטכ"ל יצחק רבין, על פי בקשתו, לפגישה עם בן-גוריון בביתו בתל אביב לאחר שבן-גוריון פרש מפעילות פוליטית שנים מספר קודם לכן כדי לשמוע את הערכתו בנוגע למצב ולקבל את עצתו. אולם רבין לא קיבל ממנו עידוד והגדיר את השיחה "זעזוע גדול". בן-גוריון טען לפניו כי "אסור בשום פנים ואופן שתפרוץ מלחמה" וכי גיוס המילואים "סיכן את עם ישראל". הוא סבר שיש להמתין, להתחמש ולצאת למלחמה במועד נוח יותר. לדיין אמר כי אם ישראל תצא להתקפה עכשיו כל העולם יהיה נגדנו, לא נוכל לקבל סיוע ויתרחש אסון. דעתו זו שיש לעשות הכול כדי למנוע מלחמה עמדה בניגוד מוחלט לתדמיתו באותה עת בעיני הציבור, שראה בו מנהיג חזק ודרש להחזירו להנהגת המדינה.

דומה שבן-גוריון עבר שינוי. ממנהיג חזק ויוזם הפך לחרד, והדבר ניכר הן במכתביו לראשי מדינות עקב יצירת הפדרציה הערבית והן בחששותיו מן המלחמה שנכפתה על ישראל. השינוי שחל בו היה עוצמתי מן השינויים שעוברים מנהיגים בערוב ימיהם. בסוף חייו נעשה בן-גוריון מבודד לאחר שהסתכסך עם רבים מאוהדיו. כשנפטר לוי אשכול למשל הוא סירב לבוא להלווייתו. הוא פנה אל מנחם בגין, שבעבר סירב להגות את שמו וקרא לו "האיש שיושב ליד באדר", וכתב לו מילים אישיות חמות והוסיף וציין עד כמה הוא מוקיר אותו. דומה ששנות חייו האחרונות לוו בחרדה ובדכדוך. הוא ביקש שלא יישאו הספדים על קברו ולא יירו מטחי כבוד. הוא גם סירב לקבל את פרס ישראל. ייתכן שבאותו מנהיג חזק וחכם שהוביל את המדינה ברגעיה הקשים וקיבל אוסף של החלטות מרשימות - הכרזת העצמאות, פתיחה במלחמת העצמאות, יצירת צבא אחד ללא מפלגות, פיתוח הגרעין הישראלי, קליטת עולים והפיכת ישראל לדמוקרטיה תוססת - התחבא אותו הילד החרד והמדוכדך שאימו נפטרה בצעירותו, ובהיותו בן 14 כבר פיתח זהות פוליטית ללא הבשלה ראויה.

לאחר מלחמת ששת הימים נקרע בן-גוריון בין הרצון לספח שטחים ובין הידיעה שתיווצר בעיה דמוגרפית. אולם הוא תמך "בנסיגה מרוב השטחים תמורת שלום אמת". כנראה חשב ששלום אמת אפשרי. ואכן, הוא הפציר בראשת הממשלה גולדה מאיר בשנת 1970 לקבל את יוזמת רוג'רס להסדר מדיני ולנסיגה מהשטחים. מפעם לפעם הוציא ממשוואה זו אזור מסוים - בעיקר את ירושלים. האמונה ששלום עם שכנינו אפשרי עולה בקנה אחד עם חרדותיו ודכדוכו באחרית ימיו, שעה שביקש קשר קרוב וחם שאיבד עם מות אימו, כשהיה בן 11, ועם התרופפות ההגנות הפוליטיות שגיבש כבר כשהיה בן 14.

בן-גוריון נפטר כחודשיים לאחר מלחמת יום כיפור. כשנשאל לאחר המלחמה מתי תתקיים המלחמה האחרונה בינינו ובין שכנינו השיב שהמלחמה האחרונה תתרחש כשהערבים ינצחו.

סיכום: רשימת הישגיו של בן-גוריון מרשימה ביותר ולא כולם נמנו כאן. הישגים אלו הושגו בתקופה שבה הוא היה אקטיבי ולא חשש מעימותים. אישיותו של בן-גוריון שופכת אור על הקשר בין עולם פנימי לעמדות פוליטיות, ומזכירה לנו שעלינו לברר לעצמנו מאיזה מקום רגשי אנו מדברים ומגבשים את עמדותינו הפוליטיות. ללא מודעות רגשית זו אנו נידונים לפעול כאוטומטים.

ביקורת מציאות בתקופת היותו מנהיג היישוב העברי בארץ ישראל וראש הממשלה: גבוהה.

ביקורת מציאות באחרית ימיו: נמוכה.

 

חיים ויצמן, הנשיא הראשון של מדינת ישראל,

בשנים 1948-1952

 

חיים ויצמן נולד בשנת 1874 בעיירה מוטלה ברוסיה הקיסרית, בתחום המושב. אביו היה סוחר עצים מבוסס, מחסידי סטולין, לימים זקן קהילת מוטלה. הוריו התארסו כשהאב היה בן 15 והאם בת 13. ויצמן היה השלישי מבין 15 ילדים שילדה אימו, מהם נשארו בחיים 12. רבים מהילדים היו מצטיינים, בהם כימאים, רופאה ומוזיקאית. בילדותו קיבל חינוך יהודי מסורתי. בן ארבע החל ללמוד ב"חדר". מספרים שאחד ממוריו האהובים, רבי אברהם יצחק הכהן מוטולנסקי, היה משכיל וחובב ציון, והוא גם הראשון שהכיר לוויצמן את מדע הכימיה, כאשר הביא לכיתה ספר לימוד בנושא זה בשפה העברית. מגיל חמש עד שמונה חי ויצמן אצל הורי אימו. בן 11 עבר ללמוד בגימנסיה בפינסק וגר אצל משפחה שהייתה מיודדת עם משפחתו. בגימנסיה הצטיין בכימיה ובמדעים. כשלימודיו הפכו לנטל על משפחתו הוא לימד את אחד מילדי העשירים וגר בביתם. בפינסק החל את פעילותו הציונית ובמקביל השלים את לימודיו וסיים בהצטיינות יתרה. ויצמן החליט לוותר על הסיכוי להתקבל למוסד להשכלה גבוהה במסגרת הנומרוס קלאוזוס ליהודים ברוסיה, ולצאת ללימודים אקדמיים במערב. מדהים לחשוב כיצד הילד שגדל במשפחה מרובת ילדים ונאלץ לעזוב את ביתו בגיל צעיר ולעבוד לפרנסתו, בחר להתמודד ולנצח ולא לחוש עצמו מסכן וקורבן.

הוא סיים את לימודיו האקדמיים בגרמניה, ובשנת 1899 השלים את עבודת הדוקטור בנושא חומרי צבע באוניברסיטת פריבור שבשווייץ בהצטיינות. ויצמן המשיך בפעילותו הציונית האינטנסיבית, ובקונגרס הציוני השני, בשנת 1898, פגש את בנימין זאב הרצל. הוא התקבל לעבודה ככימאי באוניברסיטת מנצ'סטר, הפך למרצה בכיר, פרסם מאמרים רבים ורשם פטנטים. הוא קיבל תמלוגים על המצאותיו והפך לאיש עשיר. באנגליה נפגש עם בכירים במשרד החוץ. בשנת 1906 פגש את הלורד ארתור ג'יימס בלפור והרצה לפניו על עיקרי הציונות, והסביר מדוע הציונים מתעקשים להתיישב בארץ ישראל ולא באוגנדה. לדבריו, כך אמר לבלפור: "נניח שאני מציע לאדוני את פריז במקום את לונדון". בלפור השיב: "אבל, דוקטור ויצמן, לונדון היא שלנו". לכך ענה ויצמן: "אבל ירושלים הייתה שלנו בזמן שלונדון עוד הייתה אדמת ביצה". חילופי דברים אלו עשו רושם רב על בלפור, שהודה בפני ויצמן שהוא בעל דעות אנטישמיות. ויצמן התנגד לתוכנית הרצל ליישוב יהודים באוגנדה ואמר שאין מדובר בפרויקט, אלא בעניין פסיכולוגי הנוגע בשאיפות החיות בתוכנו. לימים אמר בלפור ששיחה זו שכנעה אותו כי רק ארץ ישראל תוכל להיות בית לעם היהודי. דומה שהייתה בוויצמן פתיחות מקבלת שאפשרה לבלפור להודות בנטיות האנטישמיות שלו. הוא גם הבין אותו וכך עזר לו להבין את שאיפות העם היהודי. אכן, המדען הייחודי הזה מחובר גם לעולמו הרגשי.

בשנת 1906 התחתן ויצמן עם ורה - רופאה שהכיר במהלך לימודיו. נולדו להם שני בנים. בנימין, בנו הבכור, לקה בפוסט-טראומה במלחמת העולם השנייה והוכר כנכה. הוא חי באנגליה. מיכאל, בנו הצעיר, היה טייס קרב בצבא בריטניה ומטוסו הופל מעל הים ומקום קבורתו לא נודע.

כשביקר ויצמן בארץ ישראל בשנת 1907 וראה את הערבים עובדים את אדמתם הביע חשש שהקשר שלהם לאדמה חזק וכי הם יסרבו לוותר עליה. אכן, הייתה לוויצמן יכולת אמפתית. ב-1913 נשא ויצמן נאום נלהב בקונגרס הציוני בווינה בדבר הקמת אוניברסיטה יהודית, ובעקבותיו הקים הקונגרס ועדה להקמת "אוניברסיטה עברית בירושלים". הוא גייס לשם כך גם את הברון אדמונד ג'יימס דה-רוטשילד. ויצמן היה כבר אז איש של קדמה, מדע ואמת, ודומה שהדבר נשא חן בעיני הבריטים.

ב-1915 עבר ויצמן להתגורר בלונדון לבקשת ממשלת בריטניה, לצורך עבודתו המדעית בהפקת האצטון לטובת המאמץ המלחמתי. הוא המשיך להיפגש עם ראשי הממשל באנגליה, ומעמדו כמנהיג ממוצא זר הנמנה עם יועצי קבינט המלחמה היה יוצא דופן. באותה שנה התמנה ויצמן לראש מעבדות המחקר הכימיות של הצי הבריטי בלונדון, ומשימתו הייתה מציאת דרך אלטרנטיבית לייצור האצטון המשמש לייצור חומרי נפץ. ואכן, הוא גילה תהליך ביוכימי יעיל לייצור אצטון. על בסיס המצאתו הוקמה תעשיית חירום צבאית.

בשנת 1917, לאחר מאמציו הבלתי פוסקים, התקבלה הצהרת בלפור בקבינט הבריטי. ההצהרה נחשבת להישגו החשוב ביותר. יש האומרים שההצהרה הייתה גמול על תרומתו למאמץ הצבאי הבריטי במלחמת העולם הראשונה.

לראשונה מאז חורבן בית שני (70 לספירה), הכירה מעצמת-על בזהותו הלאומית של העם היהודי. ויצמן ראה בה את "המגנה כרטה של זכויות החופש היהודיות", והשווה אותה להכרזת כורש. באותם ימים הייתה אנגליה אימפריה, והיהודים מיעוט נרדף. ההכרה בלאומיות של העם היהודי ובקשריו לארץ ישראל הייתה מרגשת ביותר בעבור יהודים רבים.

בשנת 1918 ביקר בארץ ישראל והניח את אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בירושלים ונפגש עם נכבדים ערבים ובהם המופתי של ירושלים, כאמל אל-חוסייני, והסביר להם שהציונים שבים למולדתם וכי יש בה מקום לשני העמים. אכן, במבט לאחור הייתה זו תמימות גדולה לצפות להסכמה כזאת מערביי ארץ ישראל. אולם ויצמן המדען המחפש את האמת בכל תחום בחיים היה רחוק מלהבין, כרבים אחרים, את עוצמת רגשותיהם של בני המקום. כאן נגמר המדע ומתחילים הפסיכולוגיה והכישורים החברתיים, וכאן גם נכשל ויצמן.

בשנת 1919 חתם על הסכם עם האמיר פייסל, שעמד בראש הצבא הערבי בעבר הירדן (הסכם ויצמן-פייסל). ההסכם קרא ל"שיתוף פעולה הדוק" בין הערבים ליהודים בפיתוח "המדינה הערבית וארץ ישראל". דובר בו על הגירת יהודים לארץ ישראל אולם לא על הקמת מדינה יהודית.

בשנת 1920 נערכה ועידת לונדון, ובה נבחר ויצמן לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. בתפקידו זה ייצג את התנועה הציונית בעולם ואת היישוב העברי מול שלטון המנדט הבריטי. בשנת 1925 נחנכה האוניברסיטה העברית בירושלים בהר הצופים. בנאומו בטקס אמר ויצמן: "[על האוניברסיטה להיות] מקום למידה פתוח לכל גבר ואישה, בלא הבדל דת וגזע. בין כותלי המוסדות האלה פוסקות כל המחלוקות הפוליטיות ובני כל הדתות והגזעים יתאחדו, כך אני מקווה, במטרה המשותפת הגדולה, החיפוש אחר האמת". באותם ימים נפגש ויצמן עם נכבדים ערבים - והפגישות לא הובילו לשום הסכמה. נאום כזה על אודות שוויון בשנת 1925 היה בהחלט הישג. ויצמן קיווה שהאמת וההיגיון ינצחו את רגשות ערביי ישראל. הוא כנראה לא הבין כמה תושבי הארץ שונים ממנו באופנות חשיבתם.

בנאומו בפני הקונגרס הציוני ב-1925 אמר ויצמן כי "ארץ ישראל חייבת להיבנות בלא לפגוע כהוא זה באינטרסים הלגיטימיים של הערבים [...] מבחינת הצדק הבינלאומי יש להם זכות לחיות את חייהם בארץ ישראל, שאינה נופלת מזכותנו לבית לאומי משלנו".

לאחר פרסום הספר הלבן בשנת 1930, השקיע ויצמן מאמצים רבים בניסיון לשנות את מדיניות בריטניה, שצמצמה את זכויות היהודים לעלייה ולהתיישבות. בשנת 1931 אמר בקונגרס בבזל: "יש לחזק אצל הערבים את התחושה ולשכנעם, במעשים ובמילים כאחד, כי יהא היחס המספרי בין שתי האומות בארץ ישראל בעתיד אשר יהיה, אנו מצידנו איננו מעוניינים לשלוט בהם. אך עליהם גם לזכור כי אנו מצידנו לא נהיה מוכנים לקבל עלינו את שליטתם". הוא הוסיף ואמר: "אין בליבי כל אהדה או הבנה לתביעה לרוב יהודי. הרוב לא יבטיח בהכרח ביטחון [...] העולם כולו יפרש את הדרישה הזאת באופן אחד ויחיד - כי אנו רוצים ברוב על מנת לגרש מכאן את הערבים". ויצמן לא נבחר לנשיא הקונגרס, עקב מדיניותו, שנתפסה כפרו-בריטית מדי. בגיל 57 שב אפוא אל המעבדה שלו. ויצמן חי בעולם אנליטי סטרילי - רצה שוויון והאמין שאיננו צריכים רוב. מדוע חשש כל כך ממה שיאמר העולם? הוא השתוקק לקבל את הסכמת העולם ואת אישורו. אכן, ויצמן שהלך עם הבריטים בדרך ההסכמות הגיע רחוק אולם כשהיה צורך לעמוד על שלנו דומה שנכשל. הוא היה ונשאר ג'נטלמן בריטי, ובינו ובין הבריטים שררה הערכה הדדית רבה.

בדצמבר 1932, כחודש לפני עליית היטלר לשלטון, ביקר ויצמן בגרמניה אחרי שקרא את ספרו של אדולף היטלר, "מיין קאמפף". הוא הזהיר את הקהילה היהודית במינכן (ובגרמניה בכלל) כי "היטלר מתכוון לכל מילה", ויעץ לבני הקהילה לברוח מהמדינה. מעטים ראו את הנולד. מה הביא אותו לתובנה שעל היהודים לברוח? אולי אמונתו שאנשים מתכוונים למה שהם אומרים ויכולתו לומר את האמת הקשה.

בשנת 1936, עם פרוץ המאורעות בארץ, נפגש ויצמן עם שר החוץ של עיראק, נורי א-סעיד, והשר הציע לו להשעות את העלייה היהודית מרצון כדי לשכך את חששות ערביי ארץ ישראל. ויצמן העביר את ההצעה למנהיגי התנועה הציונית אולם ההצעה נדחתה בתוקף. הוא נסוג מהצעתו כדי שלא לפגוע באחדות היהודית, בהיותה לדבריו, "הנכס העיקרי שלנו". אכן, מנהיגי התנועה הציונית לא האמינו לדבריו של נורי א-סעיד בנוגע להשעיה זמנית לעומת ויצמן, שהאמין באדם. זה אותו ויצמן שפעל ביעילות כה רבה באנגליה בעלת החשיבה המודרנית האינדיבידואלית, והשיג הישגים כה מרשימים במדע וקשר קשרים אמיצים עם שלטונות בריטניה, אבל בעולם היצרי של המזרח התיכון הוא לא מצא את מקומו, ובתמימותו נפל ברשתו. אכן, מדען, שחשיבתו אנליטית, מתקשה לעתים להבין מניפולציות, משום שהוא מכוון לעצמי ואילו בן החברה המסורתית מכוון לאחר.

בשנת 1937 עזבו ויצמן ומשפחתו את לונדון ועברו להתגורר ברחובות. ויצמן שב לעבודתו המדעית והחל לעבוד במכון שייקרא בשנת 1949 על שמו, מכון ויצמן למדע. אולם בימי מלחמת העולם השנייה נרתם שוב כמדען למען המאמץ המלחמתי של בריטניה.

ויצמן טען כי יש להימנע מעימות עם ממשלת בריטניה - זולת העלייה הבלתי לגלית והקמת יישובים חדשים - ובמקום זאת, קרא להמשיך ולנהל משא ומתן עם הממשל הבריטי למען ביטול גזירות הספר הלבן ולמען עליית יהודים, אשר תיצור עם השנים רוב בארץ ישראל. מדיניותו המתונה לא תאמה את המאבק שהחל להתפתח ביישוב נגד מדיניות בריטניה עוד בזמן מלחמת העולם השנייה, בייחוד לאחר פרסום הספר הלבן של מקדונלד. על רקע זה, החל להעמיק המשבר בינו ובין יושב ראש הסוכנות, דוד בן-גוריון, ושאר חברי ההנהלה הציונית, והשפעתו בהנהגה הצטמצמה. ויצמן תר את הארץ ונפגש עם מנהיגי כל המפלגות ביישוב, למעט הרוויזיוניסטים. מה היה בוויצמן שהוא חשש כל כך מעימות עם הבריטים? מה היה בו שגרם לו לתעב כנראה את הימין ולסרב להיפגש עם נציגיו? ויצמן נמנע כמעט מכל מאבק, הוא רצה אוניברסיטה ומדע מתוך הנחה שזו הדרך לשרוד. הוא עצמו הצליח בדרכו זו, כך השיג הישגים - באנגליה, כג'נטלמן בריטי.

בקונגרס הציוני שהתקיים בבזל בשנת 1946 אמר: "רצח, מארב, חטיפה וקטילת חפים מפשע זרים לרוח תנועתנו. באנו לארץ ישראל לבנות, לא להרוס; הטרור מעוות את הציונות. הוא פוגע בהיסטוריה שלנו; הוא שם ללעג את האידיאלים שעליהם חייבת החברה היהודית להיות מושתתת; הוא מזהם את דגלנו [...] מצדה, על אף גבורתה הרבה, הייתה אסון בהיסטוריה שלנו [...] הציונות נועדה לשים קץ למוות רב ההדר שלנו ולעלייה על דרך חדשה, המוליכה אל החיים". לאחר שלא זכה לתמיכה בעמדותיו התפטר מתפקיד נשיא התנועה הציונית. היו שראו בעמדתו בגידה ברעיון הציוני. ויצמן לא התלהב ממסרים לאומיים דוגמת מצדה והדרה, הוא לא נמשך לרוח הגבורה, הוא דחה אותה. תחת זאת חשב ודיבר באופן נקי על אידיאלים, לפי הספר. הוא מדען. אולם החברה היהודית בארץ ישראל שלאחר השואה רצתה להתקומם אל מול המנדט הבריטי ורצתה רוח גבורה.

בנובמבר 1947 התקבלה תוכנית החלוקה של האו"ם, שלמענה עבד ויצמן קשות וניסה לשכנע מנהיגים לתמוך בה. הוא נסע לארצות הברית, נפגש עם טרומן ושכנעו להכליל גם את דרום הנגב בתוכנית החלוקה משום שהאזור יאפשר קשר ימי למזרח הרחוק.

למחרת ההצבעה באו"ם, רשם ויצמן את הרהוריו לגבי האתגר הניצב לפני העם היהודי במדינתו החדשה. בין היתר כתב: "אסור שתהיה חוקה אחת ליהודי וחוקה אחרת לערבי", וציטט מהתנ"ך: "תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם". מעניין מה היה ויצמן אומר היום על תפיסותיהם של השרים איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ'.

עם פלישת צבאות ערב לארץ ישראל, שלח ויצמן מניו יורק מברק עידוד לראש הממשלה בן-גוריון. הוא קיבל את תשובת בן-גוריון: "במעמד הקמת המדינה היהודית אנו שולחים את ברכותינו לך, אשר עשית יותר מכל אדם אחר החי עמנו לשם יצירתה [...] אנו מצפים ליום, שבו נראה אותך בראש המדינה אשר תיכון בשלום". מועצת המדינה הזמנית בחרה בוויצמן לנשיא הראשון של מדינת ישראל. במברק הראשון לעם כתב ויצמן: "ציון במשפט תפדה". שוב השוויון והצדק, שיש בהם מן החשיבה המדעית, הנחו אותו ולא הרוח של התקוממות, לאומיות וגבורה.

בנאום ההשבעה לנשיאות בשנת 1949 אמר בין היתר: "גדול התפקיד שהוטל עלי. אבל בשר ודם אני, ועלול להיכשל חלילה במעשי, אל נא אהיה בעיניכם כחוטא במזיד". כאן ניכר אופיו הצנוע והמקבל אחריות המנוגד כל כך לאופיים של מדינאים רבים בימינו אנו.

בנובמבר 1949, נחנך מכון ויצמן למדע בטקס רב-משתתפים. בנאומו אמר ויצמן: "אל לנו לסמוך רק, או בעיקר, על עוצמתנו הפיזית. יש לנו נשק עז שעלינו לנצל ביוזמה ובמומחיות [...] נשק זה הוא המדע, מעוזנו ומקור התגוננותנו". אכן, ויצמן האמין בכוחו של המדע.

הוא נפטר בשנת 1952 ומצבתו עוצבה בפשטות על פי דגם המצבות לחיילים הבריטים הנעדרים, אולי במחווה לבנו הטייס, שמטוסו הופל מעל הים ומקום קבורתו לא נודע.

דומה שאינטלקטואלים רבים נוטים לשמאל אך ודאי לא כולם. מדענים מכוונים פנימה, לאמת שלהם, ולא לקבוצה, על כן לעתים קרובות כישוריהם החברתיים נמוכים והם יתקשו לזהות מניפולציות וסכנות. חשיבה אנליטית היא חשיבה שהפרט עושה עם עצמו, ואילו כישורים חברתיים, שבהם מצטיינים דווקא בני חברות מסורתיות-קולקטיביות, מכוונים לקבוצה ולאחר. אין פלא אפוא שאלברט איינשטיין כתב לפרויד בשנת 1932 מכתב השואל בתמימות מדוע הניצים במזרח התיכון אינם יכולים לשבת ולדבר ביניהם.48 מובן שלהכללה נכונה זו יש יוצאים מן הכלל. ויצמן תרם תרומה ניכרת מאוד להקמת המדינה. הוא הצליח ליצור קשרים קרובים עם בכירים בממשל הבריטי דווקא בגלל אופיו המופנם המזכיר את האופי הבריטי. כך בשנת 1903, בדיון בקונגרס הציוני על אוגנדה, אמר: "אם הממשלה הבריטית והאומה הבריטית הן מה שאני חושב עליהן, סופן שיציעו לנו הצעה טובה מזו". שנים לאחר מכן היטיבה חוכמת ההמונים של היישוב להבין ממנו שללא התקוממות אל מול השלטון הבריטי ייתכן שלא יחול שינוי. במובנים מסוימים, היה ויצמן "שלום עכשיו" של היום.

סיכום: תפיסת המציאות של ויצמן בנוגע למשא ומתן עם העולם המערבי (ארצות הברית ובריטניה) הוכיחה את עצמה. הבנתו את המזרח התיכון, הערבים ומאבק השחרור מהמנדט הבריטי כשלה. אכן, תפיסת מציאות היא עניין מורכב, וקשה למצוא מישהו שביקורת המציאות שלו תהיה טובה במציאויות כל כך שונות ונבדלות.

ביקורת מציאות ביחס למערב: גבוהה

ביקורת מציאות ביחס למזרח ולצורך להתקומם: נמוכה

 

זאב ז'בוטינסקי, מכונן הציונות הרוויזיוניסטית,

סופר, משורר, עיתונאי, מתרגם ונואם מפורסם

 

זאב ז'בוטינסקי נולד בשנת 1880 באודסה, בתחום המושב של רוסיה הקיסרית, ילד שלישי במשפחתו. כשהיה בן שש נפטר אביו והמשפחה נשארה ללא ממון. החל מגיל צעיר נמשך אל השירה, הפרוזה ולימודי השפות. הוא קרא ספרות רוסית וספרות עולמית וכתב שירים. כבר כשהיה תלמיד בית ספר באודסה, עיר שהתגוררו בה בני לאומים רבים, הוא רכש בכוחות עצמו שליטה בשפות רבות - יידיש, אנגלית, צרפתית, גרמנית ועוד. בן 15 פגש את יוענה גלפרין, אשתו לעתיד, ובן 17 תרגם לרוסית מן השירה העולמית, ובכלל זה כמה משיריו של המשורר האהוב עליו, אדגר אלן פו, שאותם תרגם ברבות הימים גם לעברית. בשנת 1898 נטש את לימודיו לפני שסיים את בחינות הבגרות, ומאחר שכבר הוכר ככותב מוכשר הוא נשלח ככתב חוץ של עיתון לשווייץ. בני משפחתו הפצירו בו שלא ייסע ושאלו מדוע יעשה צעד לא הגיוני זה אבל תשובתו, שאותה הודה שאיננו מבין, הייתה - "ככה". הוא היה מתבגר מוכשר ביותר, שופע רגש, בעיקר זעם, שקצה נפשו בלימודי הגימנסיה, והוא הרשה לעצמו לעשות צעד ספונטני ומסוכן שמזכיר אולי שורה בהמנון "בית"ר" שיחבר בעתיד: "כי שקט הוא רפש השמד דם ונפש למען ההוד הנסתר".

ז'בוטינסקי היה אתאיסט והעיד על עצמו כי הן בילדותו והן בשנותיו בגימנסיה לא ספג לקרבו ערכי יהדות ומסורת, וכמו חבריו הסטודנטים לא הוטרד כל כך מאפליית היהודים לרעה. אולם כבר כשהיה בן 17 החל להגדיר את עצמו כציוני ואמר כי יש לפתור את שאלת היהודים בארץ ישראל בטרם יגיע סופם בטבח בגולה. מדוע בחור שלא קיבל חינוך יהודי מזדהה עם גורל העם היהודי? ייתכן שכאבו הפנימי הוא שעזר לו להזדהות עם הגורל היהודי, כאב של ילד שאיבד את אביו בגיל שש ומשפחתו נשארה ללא ממון והוא רוצה להצילה. ילד שכבר בגיל 17 מרד במשפחתו ויצא לחפש את דרכו בעולם.

הוא למד משפטים ועבר לרומא, ושם שימש כתב והושפע רבות מהספרות, האמנות, חיי הרוח, השירה והמוזיקה. לימים אמר: "אם יש לי מולדת רוחנית הרי היא איטליה. כל יחסי לבעיות הלאום, המדינה והחברה נתגבש בשנים ההן תחת השפעה איטלקית, אגדת גריבלדי, כתבי מאציני". אכן, איטליה מלאת הרגש התאימה לז'בוטינסקי.

בשנת 1901 שב לאודסה, והתקבל שם כסופר ומחזאי. בפרעות 1903 הציע לארגן הגנה יהודית והצטרף לקבוצות ההגנה שהוקמו. הוא נסע לקישינב בשליחות עיתונו ופגש שם את חיים נחמן ביאליק ותרגם את "עיר ההריגה" שלו לרוסית. ז'בוטינסקי יצק בתרגום רגשות כה עזים, עד שאנשי שירה ראו בתרגומו יצירה לירית העומדת בפני עצמה. הוא אמר: "מלאכתי מלאכת אחד הבנאים השוקדים על הקמת מקדש חדש לאל יחיד ששמו - עם ישראל". הוא החל לנדוד ברחבי רוסיה והשתמש בכישרון הכתיבה וביכולות הנאום הכבירים שלו כדי לשכנע יהודים להצטרף לרעיון הציוני.

בשנת 1903 נבחר כציר לקונגרס הציוני השישי מטעם יהודי אודסה, ושם פגש לראשונה את הרצל. הוא התרשם ממנו עמוקות אולם לא תמך בתוכנית אוגנדה שלו. אכן, ז'בוטינסקי יכול היה להכיל סתירות פנימיות בעוצמה כזאת:

"הרצל עשה עלי רושם ענקי - המלה איננה גוזמא, אין תיאור אחר שיתאים: ענקי; ואני לא בנקל אשתחווה לאישיות - בכלל, מכל ניסיונות חיי אינני זוכר אדם שעשה עלי רושם כל שהוא, לא לפני הרצל ולא אחרי-כן: רק פה הרגשתי כי באמת לפני בחיר הגורל הנני עומד, נביא ומנהיג בחסד עליון, שאף לטעות ולתעות כדאי אחריו: ועד היום נדמה לי כי עוד מצלצל קולו באזני כשהוא נשבע לפני כולנו: 'אם אשכחך ירושלים'. האמנתי לשבועתו: כולם האמינו. אבל הצבעתי נגדו, ואינני יודע למה: 'ככה': אותו ה'ככה' שהנו תקיף מאלף נימוקים".

אכן, שלא כרבים, בפרט בימינו, ז'בוטינסקי אינו חושב שכל דבר צריך לנמק באופן רציונלי. הוא ער כנראה למגבלות הרציונליות, וב"ככה" שלו הוא מכוון לאמת רגשית עוצמתית. כבר פרויד טען שההחלטות הגדולות בחיים מתקבלות על פי הרגש (בחירת בן זוג, בחירת מקצוע) והקטנות על פי השכל. ז'בוטינסקי נותן מקום לרגש שלו, מכבד אותו ואפילו אינו מוצא צורך לנמק ולהסביר אותו.

בשנת 1911 ייסד ז'בוטינסקי הוצאת ספרים שתרגמה יצירות מופת עולמיות לעברית. הוא הטיף לעברות רשת החינוך היהודית ותרגם בין היתר את "העורב" של אדגר אלן פו לעברית. המתבוללים לעומתו רצו לתת למערכת החינוך אופי רוסי. הוא הוכיח את היהודים וטען כי בעיית האנטישמיות לא תיפתר בנימוקים מדעיים או הצטדקות, אלא רק על ידי הציונות, והשתמש בעלילות הדם של אותה תקופה להוכיח את דבריו. אכן, הנער המורד גייס את מרדנותו ואת כוחו לטובת העם היהודי. הוא האמין בעשייה ולא בהצטדקות ובשכנועים.

בשנת 1917 הצליח להקים, לאחר מאמצים מרובים, את הגדודים העבריים, והם פעלו במסגרת הצבא הבריטי לשחרור ארץ ישראל מידי הטורקים. מתנגדים רבים היו להקמת כוח עברי והיו שראו בו פתח לצרות רבות ולפגיעה ביהודים. הרעיון שיהודים יילחמו היה זר ליהודי הגלותי המושפל ודרש שינוי חשיבה מרחיק לכת. בהמנון בית"ר ניסה ז'בוטינסקי להחזיר ליהודים את הגאווה: "עם עבד עם הלך נוצרת בן מלך בכתר דוד נעטר".

בשנת 1920 הקים כוח מגן בירושלים שהגן על היישוב בזמן הפרעות. הוא נאסר על ידי הבריטים ונשפט ל-15 שנות מאסר עם עבודת פרך אך לאחר זמן קצר זכה בחנינה. ז'בוטינסקי לא חפץ בחנינה אלא בזיכוי. הוא קיבל את מבוקשו לאחר זמן מהמועצה הבריטית העליונה בלונדון. ז'בוטינסקי הצליח לתרגם את רגשותיו העזים לכוח. אותו נער שאמר להוריו ולהרצל "ככה" מתוך נחישות ואולי זעם, הצליח לתרגם את רגשותיו להקמת כוח אמיתי.

ההסתדרות לא קיבלה את עמדתו בדבר הקמת יחידה צבאית יהודית גלויה, אלא נטתה להעדיף כוח מחתרתי או כוח שישמש רק להגנת יישובים. טענות הנגד נבעו בין היתר מהשקפות עולם פציפיסטיות ומידידות עם הערבים. בשנת 1922 הגיש ז'בוטינסקי את התפטרותו מההנהלה הציונית ומההסתדרות הציונית לאחר שלא התקבל הקו התקיף שלו אל מול המדיניות הבריטית הפרו-ערבית. בעיני הארגון הוא נתפס כילד החריג והנון-קונפורמיסט.

בשנת 1923 כתב את מאמרו המפורסם "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)". במאמרו קובע ז'בוטינסקי כי ערביי ארץ ישראל הם "אומה חיה" וכי אין צל של סיכוי שייתנו את הסכמתם למהלכי הגשמת הציונות בארץ ישראל. כדי להפיג כל תקווה מצידם "להיפטר" מהציונים ומהלכיהם יש לכונן את מה שכינה "קיר ברזל" - כוח מגן יהודי. עמדה זו נגדה את עמדת רבים ממנהיגי היישוב שהאמינו שניתן לשכנע את הערבים ולהשיג הסכם איתם בדבר קיום יהודי בארץ ישראל. באותה שנה ייסד את בית"ר - ברית על שם יוסף תרומפלדור.

ז'בוטינסקי הבין מה שרבים ממנהיגי היישוב לא הבינו - שלא דיבורים יעזרו אלא כוח. היה בו משהו שלא היה ברבים לא אז וגם לא היום - הוא רצה שלום אבל הבין שללא כוח השלום הוא אשליה. הכמיהה לשלום לא עיוורה אותו. ז'בוטינסקי תמך ברעיון הממלכתי ולא ברעיון המעמדי, וביקש שלא לערב סוציאליזם בציונות. הוא דגל בערכי הכבוד וההדר בכל דרכי התנהגותו ואורחות חייו של האדם.

ז'בוטינסקי מרד כנגד היהודי הגלותי שאין בו הדר, כנראה היה בכך מרד אישי פנימי מוקדם יותר שבא להתגבר על תחושת השפלה. פעם אמר שהוא רוצה שיהודים יֵדעו לשתות ולצחוק, מה שלא אפיין את היהודי הגלותי, וכשנשאל מדוע יש לאמץ את השפה העברית בארץ ולא את האנגלית, שהיא אוניברסלית יותר, שוב השיב: "ככה!" כסופר ומשורר הבין את כוחה של שפת אֵם לאחד עם ולהניעו לחזור לשורשיו, אולם העדיף להשאיר את העוצמה הזאת ללא הסבר. הוא הציע להפוך את ההעפלה הלא לגלית לספורט הלאומי שלנו, ובקונגרס של שנת 1931 תמך בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל בעוד אחרים מהססים וחוששים שהדבר יביא לפרעות. באותה שנה גם הפך למפקד האצ"ל.

בשנת 1938, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, הזהיר ז'בוטינסקי את היהודים ממה שעלול להתרחש והפציר בהם לברוח ולהציל את עצמם. מה היה בו שראה את מה שאחרים לא ראו? היה בו חיבור רגשי לכאב שמנע הדחקות. החיבור הזה הפך אותו ליוצר פורה אבל גם למורד בממסד הציוני שחשש מעימותים. האם נזקקנו לאדם כמוהו לפני 7 באוקטובר? דומה שכן. היינו צריכים נביא כז'בוטינסקי שמחובר לרגשותיו ויודע לתת להם ביטוי, משום שכולנו הרגשנו והדחקנו.

ב-1938 נאם זאב ז'בוטינסקי בוורשה נאום שנועד לשכנע יהודים לעלות ארצה בטרם תפרוץ הקטסטרופה:

"מזה שלוש שנים אני פונה אליכם, יהודי פולין, עטרת יהדות העולם, בקריאה. אני מזהיר אתכם בלא הפוגה, שהקטסטרופה מתקרבת. שערותי הלבינו וזקנתי בשנים אלו, כי ליבי שותת דם על שאתם, אחים ואחיות יקרים, אינכם רואים את הר-הגעש שיתחיל תיכף לפלוט את אש ההשמדה. אני רואה מראה איום; הזמן קצר בו אפשר עוד להינצל. אני יודע: אינכם רואים, כי אתם טרודים ובהולים בדאגות יום-יום.

האזינו לדברי בשעה השתים-עשרה: למען השם! יציל-נא כל אחד את נפשו, כל עוד יש זמן לכך - והזמן קצר!

ועוד דבר ברצוני לומר לכם ביום תשעה-באב זה: אלה שיצליחו למלט את נפשם מהקטסטרופה, יזכו לרגע החגיגי של שמחה יהודית גדולה: לידתה מחדש ותקומתה של מדינה יהודית. איני יודע אם אזכה לזאת, בני - כן! אני מאמין בזאת כשם שאני בטוח שמחר בבוקר שוב תזרח השמש. אני מאמין באמונה שלימה".49

בקשתו האחרונה, בצוואתו, הייתה שלא יעלו את עצמותיו לארץ ישראל אלא "בפקודתה של הממשלה היהודית של ארץ זו כשתקום". ממשלת בן-גוריון לא נתנה יד לדבר בשנותיה הראשונות של המדינה. בן-גוריון נימק את הסירוב בטענה ש"אין אנו זקוקים לעצמות", אף שהתיר את העלאת עצמותיהם של מנהיגים אחרים. רק במרס 1964 התיר ראש הממשלה לוי אשכול להעלות את עצמות זאב ז'בוטינסקי ורעייתו יוענה למנוחת עולם בארץ ישראל.

סיכום: החיבור המדהים בין המשורר והסופר למקים הגדודים העבריים, בין הרגישות לכוחות, אינו דבר שנתקלים בו בכל יום. לענייננו, הוא היטיב לקרוא את המציאות - הן בנושא השואה והן בעניין תקומת המדינה - מרבים אחרים, ואולי דווקא משום שלא זכה לחינוך יהודי יכול היה להתבונן מבחוץ על הקיום היהודי, להבינו ולקדמו.

ביקורת מציאות: גבוהה