סופו של הנצח 1: לוכד הטיגריסים

1 המצאת האהבה

"אם כך, אני מתה. טוב." אלה היו המילים הראשונות שהיא אמרה לו.

ג'וליאן ואשטון טסו לניו יורק מלוס אנג'לס עם בנות זוגם גוון וריילי לראות את 'המצאת האהבה' של טום סטוֹפּארד מועלית באוֹף ברודוויי. ההצגה – עם ניקול קידמן בתפקיד הראשי! – על חייו ומותו של המשורר הבריטי א"א האוסמן, שנכתבה במקור לגברים, שונתה והועלתה מחדש כשנשים משחקות בכל התפקידים, מלבד תפקידו של מוזס ג'קסון, מושא אהבתו של האוסמן, שאותו גילם שחקן חדש, שהיה "מבשר רעות כחבית אבק שריפה," כפי שכתב בהערצה המבקר בניו יורק טיימס.

תחילה, כשגוון הציעה לטוס לשם, ג'וליאן סירב. הוא ידע משהו על 'המצאת האהבה'. התֶזה הבלתי גמורה שלו לתואר שני, פצע שעדיין לא הגליד בתוכו, כללה את מחזהו של סטופארד כחלק מן המשימה.

"אה, אתה חושב שאתה יודע משהו על כל דבר, ג'ולס," אמרה גוון. היא תמיד גררה אותו לאירועים תרבותיים. "אבל על זה אתה לא יודע. סמוך עליי. זה יהיה נהדר."

"גוון, אם אנחנו כבר נוסעים עד ניו יורק, למה שלא נראה במקום זה את 'לָה טרָוויאָטָה' בלינקולן סנטר?" אמר ג'וליאן. הוא לא היה חסיד נלהב של האופרה, אבל פלסידו דומינגו גילם את ארמנד. זה היה אירוע ראוי לטיסה מחוף אל חוף.

"לא שמעת כשאמרתי שניקול קידמן ממלאת את תפקידו של האוסמן וקירה סדג'וויק משחקת לצידה?"

"שמעתי, שמעתי," אמר ג'וליאן. "אשטון מסכים לנסוע?"

"הוא יסכים אם אתה תסכים. נראה לך שאשטון יעדיף את פלסידו? הצחקת אותי. אנחנו צריכים להרחיב את האופקים שלו. ולא רק את שלו. בחייך, ג'ולס, אל תכעס. יהיה כיף. אני מבטיחה." גוון חייכה בפה מלא שיניים, כאילו הבטחותיה נחצבו באבן.

הם הפכו את זה לסופשבוע. אשטון תלה על דלת חנותו את השלט האהוב עליו: יצאתי לדוג (למרות שמעולם לא דג). ארבעתם, כמו המוסקטרים, נסעו יחד לעיתים קרובות, בילו סופי שבוע באתר הנופש קאבּוֹ או בנאפּה, עמק היין. הם טסו לנמל התעופה קנדי ביום שישי, אכלו ארוחת ערב בלָה בֶּרנַרדין, שאשטון הכיר את בעליה (כמובן), ולא נדרשו לשלם תמורת ארוחתם. אחר כך הם פגשו כמה חברים מימי לימודיהם באוניברסיטת לוס אנג'לס, הלכו לשתות בסוהו ולרקוד בהארלם.

הלומי חמרמורת ואיטיים, הם בילו את אחר הצהריים של שבת במוזיאון המוֹמה והסתכלו על חלונות ראווה בשדרה החמישית. בשבת בערב, ג'וליאן היה כמעט עייף מכדי לצאת שוב. הוא קנה ספר קטן ומקסים בחנות המזכרות של המוֹמה, 'ספר האורקל: תשובות לשאלות החיים', והעדיף להזמין שירות חדרים ולעיין בו – תוך חיפוש תשובות כפי שהציע הספר. הוא פתח אותו באופן אקראי בשתי תשובות פרובוקטיביות, תשובות לשאלות שלא שאל.

אחת: קיבלת את הקלף שבעה גביעים. זה מה שאתה באמת רוצה?

למה הכוונה בזה?

ושתיים: ליקוי חמה רומז על סיום בלתי צפוי.

איזה סיום צפוי לו?

לבושים לקראת בילוי של שבת בערב בעיר – הגברים במכנסי ג'ינס כהים, בחולצות צמודות ובבלייזרים מחויטים; הבנות מאופרות ומפונפנות, על עקבים גבוהים ובמחשופים – הם אכלו לפני ההצגה סושי בנוֹבּוּ שבטרַייבֵּקָה, מלבד ריילי, מכיוון שזה היה יום שהיא לא אכלה בו, ונסעו במונית לתיאטרון צֵ'רי לֵיין בגריניץ' וילג'.

להפתעתם, במקום ניקול קידמן מילאה את התפקיד שחקנית מחליפה!

בהודעה על הלוח נאמר: "את תפקיד א"א האוסמן תגלם הערב מחליפתה של גברת קידמן, ג'וזפין קוֹלינס."

רחש רם של אכזבה עלה מקהל קוני הכרטיסים. זה היה שבת בערב! למה כוכבת ההצגה נעדרת ממנה בלי לומר מילה? "היא נפלה במדרגות? חטפה מחלה מידבקת?" שאלה גוון. איש לא ידע. הקופה שתקה. הרשת החברתית לא הגיבה. מכיוון שהשם היחיד מעל שם המחזה בשער התיאטרון היה של טום סטופארד, הֶחזר כספי לא בא בחשבון.

ג'וליאן חשב שחבֶרתו עומדת להתמוטט על המדרכה. גוון התנפלה על הקופאית המסכנה, כאילו היעדרה של ניקול אירע באשמתה. "אבל למה היא לא משחקת?" שאלה גוון שוב ושוב. "את לא יכולה להגיד לי? למה?"

ג'וליאן ניסה לשפר את המצב. הוא טפח על כתפה בניסיון לנחמה כשהתיישבו במקומותיהם ואמר: "ג'וזפין קולינס הוא שם במה טוב, את לא חושבת?"

גוון נעצה בו את עיניה. "אתה אף פעם לא אומר שום דבר שממש משפר את ההרגשה שלי כשאני כועסת," אמרה, "כאילו שבכלל לא אכפת לך."

ג'וליאן הסתכל על אשטון שישב לימינו. חברו פטפט עם ריילי, צחק מבדיחה פרטית כלשהי, וראשיהם הבהירים של שניהם היו קרובים זה לזה.

הוא ניסה שוב. "הצלחת בגדול, גוון, באמת. המקומות האלה יוצאים מן הכלל." הם אכן היו מעולים. שורה שלישית באמצע.

"כן, בטח, מקומות נפלאים," אמרה גוון. "בשביל לראות מהם טוב את המחליפה." אשטון נגח בו במרפקו. "אני שוב אומר לך, ג'ולס, יש מצבים שבהם עדיף לשתוק. זה בהחלט אחד מהם."

ג'וליאן הסתכל קדימה. אחרי רגע ארוך, התרומם המסך האדום.

המחליפה עמדה במרכז הבמה תחת אורות החזית.

"אם כך, אני מתה. טוב," היא אמרה לו והסתובבה.

ג'וליאן העייף, כבד העפעפיים, הזדקף בכיסאו.

המחזה היה אולי טוב. ואולי היה גרוע. גוון בילתה את רגעי התשואות ואת ההפסקה בתלונות בלתי פוסקות על המחליפה, כך שהיה קשה לג'וליאן לגבש דעה ברורה על ההצגה.

אבל הוא גיבש דעה על המחליפה.

הבחורה שהופיעה שם במקרה הייתה לנגד עיניו של ג'וליאן במשך שעתיים רצופות.

היא הייתה מדהימה על אף גילה הצעיר והתפקיד שגילמה – גבר מבוגר המביט אחורה על חייו ומגלה אותם חסרים. היא הביאה לבמה עצב והידור, פיקחות, כאב וזעם. היא הביאה הכול. שום דבר לא נשאר מאחורי הקלעים. כל מה שהיה בה התגלה לעיני ג'וליאן.

היא אולי לא הייתה גבוהה כניקול קידמן, אבל הייתה לא פחות שרירית ממנה, כולה גפיים ארוכות, עור צח ופנים חיוורות. בניגוד לניקול, היו לה עיניים חומות וקול שנשמע כלחש. היא נשמעה כנערה צעירה, אבל סיימה כל משפט בנשיפה של מבוגרת מנוסה. השילוב של נשיות משוחררת המגלמת פרופסור נרגן השפיע מאוד על ג'וליאן. הגרסה הקשוחה של האוסמן שבקעה מתוך גרון צרוד שבקושי נשמע, פיתתה אותו. תנועת ירכיה פיתתה אותו. האהבה היא כמו קרח בידי ילדים, היא לחשה במבטאה הבריטי המושלם, כשעמדה על גדת נהר סְטיקְס והושיטה אליו את זרועותיה הדקות. הוא נאבק בדחף לזנק מכיסאו. כמה ימי מחר יעניקו לי האלים? היא שאלה שוב ושוב. כמה זמן נותר לי? היא קראה.

ואז, כשעזבה את האוסמן ועברה לצ'כוב, היא אמרה את הדברים האלה מתוך 'שלוש אחיות':

אוי, איפה כל זה, לאן נעלם הכול, עברי? נעוריי? הימים שבהם חלמתי וחשבתי שהכול לטובה, שההווה והעתיד שלי היו מלאי תקווה? מדוע כשאנחנו רק מתחילים לחיות, אנחנו נעשים משעממים, אפורים, עצלים, אדישים, מיותרים ואומללים? המבוגרים מקלים את שגרת ימיהם בעזרת וודקה ורכילות. איפה הוא האמן, המלומד, הקדוש, איפה הוא זה שאינו כמו כל האחרים, שמעורר קנאה או תשוקה? מה אתה רוצה ג'וליאן? מה אתה רוצה?

פיו נפער. האם הטעו אותו אוזניו? 'ספר האורקל' דיבר אליו בקול רם. הוא רכן קדימה, כולו המום. אשטון משך אותו אחורה. האם השחקנית קראה זה עתה בשמו?

*

"זה היה מזעזע, נכון?" אמרה גוון כשההצגה הסתיימה. "כמה יומרנית היא הייתה, לחשוב שהיא כל זה. איך היא בכלל קיבלה תפקיד כזה מסובך? בטח שכבה עם המפיק, סביר להניח, אתה לא חושב?"

"מנין לי לדעת?" אמר ג'וליאן. "למה את שואלת אותי? אני לא יודע עליה שום דבר." האם הייתה באמת בריטית? סביר להניח שאי אפשר לזייף מבטא כזה.

"למה אתה מתגונן?" נאנחה גוון ואחזה בידו. "אני מצטערת, טוב? אתה צדקת. היינו צריכים לראות את 'לה טרוויאטה'. אבל בכנות, מה חשבת? מזעזע, נכון?"

זה לא בדיוק מה שג'וליאן חשב.

גוון רצתה להגיע אל מאחורי הקלעים כדי לקבל חתימה של קירה סדג'וויק. "כדי שהערב לא יהיה לגמרי בזבוז זמן." הם נדחקו פנימה ליד המעקה הכחול. "אחר כך אנחנו הולכים ישר לארט בר," אמרה גוון. "סיבוב ראשון עליי, נשתה עד שנשכח."

"בשביל זה אין מספיק אלכוהול בכל ניו יורק," אמרה ריילי. "גם בעיניי היא לא מצאה חן, גווני. היא הצליחה להרשים אותי, אבל במובן השלילי, אם כי אני לא יודעת עדיין למה בדיוק."

"מה דעתך, ג'ולס?" שאל אשטון. "האלכוהול שיש בניו יורק יספיק לך בשביל לשכוח אותה?"

"אני לא חושב."

אשטון התגרה בו, אבל לא חייך. ג'וליאן הפנה את מבטו אל לוח המודעות הוורוד ליד דלת הבמה.

"היא עצבנה אותי," המשיכה גוון לדבר עם ריילי. "זה בסדר להכניס מישהו חדש לתפקיד. אבל זה לא יכול להיות לגמרי קיצוני."

"היא הייתה אישה שמגלמת גבר, יכול להיות משהו יותר קיצוני מזה?" שאל ג'וליאן.

"היא לא הייתה מספיק גברית. שמעת את הקול שלה?"

"שמעתי אותה," אמר ג'וליאן.

"אני בקושי הצלחתי לשמוע. חוץ מזה היא לא הייתה מספיק גבוהה. זה מאוד הפריע."

"לך זה הפריע, אחי?" שאל אשטון ומרפקו נגח בג'וליאן.

"לא."

"סליחה שהבעתי את דעתי," אמרה גוון.

ג'וליאן טען שגם הוא הביע את דעתו.

"כן, אבל אני מעלה טיעון אינטלקטואלי בקשר להיעדר הכישרון שלה," אמרה גוון. "ומה אתה עושה?"

ג'וליאן לא ענה. הוא לא ידע מה הוא עושה.

זה היה לילה קיצי חמים ומעונן של חודש יוני בניו יורק, רוח נשבה והביאה איתה את רחשי קולם של שלושת מיליוני בני האדם החיים בעיר. הקהל נדחף, כדרך שאנשים בניו יורק נדחפים לפעמים אחרי שקנו בכסף רב כרטיסים והרגישו שמגיעה להם גם חתימה על תוכנייה. הם עומדים בזרועות מושטות בדרישה, כאילו הם עושים טובה לשחקנים ולא להפך.

הדברים הקטנים שגוון המשיכה לומר על המחליפה עצבנו את ג'וליאן. הוא התרחק ואִפשר לגברים אחרים ולבנות זוגם להידחף בינו לבין בת זוגו. הד קולה של השחקנית המשיך להצטלצל באוזניו ולהלום בחזהו. אם כך, אני מתה. טוב; האהבה היא כמו קרח בידי ילדים...

קירה סדג'וויק יצאה שלובת זרוע עם קווין בייקון, בעלה השחקן, מלא נעורים ורזה. אחד הגברים בקהל ניסה את כוחו בבדיחוּת במשחק "שש דרגות של הפרדה מקווין בייקון". קווין בייקון חייך כאילו רצה להכותו. כעבור כמה דקות יצא הגבר היחיד בצוות השחקנים – "חבית אבקת השריפה" שגילם את תפקידו של מוזס ג'קסון. ג'וליאן לא קלט את שמו וגם לא טרח לקלוט אותו. כמה צעדים מאחורי השרירן אלוף העולם נראתה השחקנית המחליפה. נשימתו של ג'וליאן נעצרה בגרונו.

המחסומים כרעו בלחץ ההמון; נשמעו צעקות, קירה, קירה. קווין, קווין. ג'וליאן שמח לראות שקווין בייקון, אף שלא השתתף בהצגה, העניק את חתימתו למבקשים. כך מתנהג ידוען אמיתי, חשב ג'וליאן בהנאה. כוכב עליון.

אפילו אלוף העולם חתם על כמה תוכניות שהוגשו לו, אבל לא השחקנית המחליפה. היא עמדה בצד כמו אחרונת השפחות שלא נמכרו במערב הישן. איש לא זיהה אותה בלי הפאה הבלונדינית, כששערה הלח נכרך בפקעת הדוקה על עורפה.

גשם קל החל לרדת.

ג'וליאן הושיט את ידו האוחזת בתוכנייה ונופף בה כדי למשוך אליו את תשומת ליבה. איך מתנהגים כמו ג'נטלמן ולא כמו אידיוט כשמנפנפים במשהו כדי לזכות בחתימה? כשהיא ראתה אותו משתטה כך, היא התקדמה לקראתו כשעל פניה חיוך של אסירות תודה. התוכנייה שהושיט לה לחתימה רעדה קלות בידו כשהוא עקב אחרי קודקודה הכהה הלח בעת שחתמה את שמה באותיות גדולות ומסולסלות, קשות לקריאה, ג'וזפין קולינס.

לפני שהספיק להחמיא לה על משחקה הטוב, על הופעתה המדהימה, קרא לה השרירן מרחוק. הדבר היחיד שחסר שם היה נקישת אצבע. היא ברחה.

ובכך זה הסתיים.

*

אחרי שובו ללוס אנג'לס, ג'וליאן כמעט שכח אותה.

חנותו של אשטון המתה לקוחות כתמיד. שלושה מאחיו של ג'וליאן עמדו לחגוג יום הולדת, יום האב התקרב, תינוק נולד ועבר טקס טבילה, אימו ערכה מסיבה לסיום שנת הלימודים ונזקקה לעזרתו של ג'וליאן שימצא מישהו שיסדר את הפרחים ומישהו שיכין את הכיבוד, וגוון רמזה לו על חופשה רומנטית במקסיקו בארבעה ביולי, בתקווה לקבל אולי טבעת אירוסין בקאבּוֹ.

מפעם לפעם נזכר ג'וליאן במשפט הראשון שאמרה השחקנית.

אפילו לא ממש זכר. הוא חלם אותו.

בין להבות אש ומשטחי קרח, היו פניה המוארות בוקעות מתוך השחור, וממרכז הבמה שבחזהו נשמע קולה השואל לְמה הוא מחכה ואומר לו כי לנשמה אין גבולות.