סופר כמקצוע

1. האם סופרים הם עם סובלני

לו פתחתי באמירה שאני עומד לדבר על רומנים, הנושא היה גדול מכדי להתחיל בו, אז אתחיל בנושא אחר — מהו סופר. נדמה שזה ישיר וקונקרטי יותר, ויקל עלינו בהמשך.

אדבר בכנות, אם יורשה לי. קשה לדעתי לומר על סופרים (ברובם, מובן שלא על כולם), שהם בעלי אישיות מכילה והשקפת עולם הגונה. איני יכול לומר זאת בקול רם, אבל משבחנתי את העניין מצאתי שלרבים מהסופרים יש נטיות, מנהגים והתנהגויות מעוררי תהייה, שמקשים על אנשים להעריץ אותם. בין שיודו בכך בקול ובין שלא, רוב הסופרים (92% בערך, ואני בכללם) חושבים בליבם — ״מה שאני עושה ומה שאני כותב הוא הכי נכון. סופרים אחרים, חוץ מכמה מקרים יוצאי דופן — טועים, מי יותר ומי פחות.״ זו השקפת העולם שלהם. מן הסתם לא רבים היו רוצים אדם כזה כחבר או שכן, גם זה בלשון המעטה.

יש קשר חברוּת וידידוּת בין סופרים, אני יודע. אבל כשאני שומע סיפור ידידות כזה, אני מתייחס אליו בעירבון מוגבל. לא מן הנמנע שדבר כזה יקרה, כמובן, אבל איני חושב שקשר קרוב באמת בין סופרים עשוי להחזיק מעמד לאורך זמן. באופן עקרוני, סופרים הם אנשים אנוכיים, תחרותיים ובעלי גאווה רבה. אם תשימו סופרים זה לצד זה, על פי רוב הם לא יסתדרו ביניהם, מעטים המקרים שכן. נוכחתי בכך בעצמי מספר פעמים לא מבוטל.

דוגמה ידועה לכך היא ארוחת ערב מפורסמת שנערכה בפריז בשנת 1922, שאליה הוזמנו בין היתר הסופרים מרסל פּרוּסט וג׳יימס ג׳ויס. המארחים הושיבו אותם זה לצד זה, ושאר המסובים בשולחן בילו בציפייה דרוכה לשמוע על מה ידברו שני סופרים מהגדולים והמייצגים ביותר של המאה העשרים. אלא שהשניים כמעט שלא החליפו מילה ביניהם משך כל הערב. מבחינה זו, הערב היה החמצה מוחלטת. לשניהם הייתה ככל הנראה מידה גבוהה, ושווה, של יוהרה ועודף חשיבות עצמית. זה לא סיפור יוצא דופן, זה קורה הרבה.

ולמרות זאת, בכל הנוגע לבלעדיות במישור המקצועי, כלומר ״טריטוריאליות״, אין עוד כמדומני אנשים סובלניים ובעלי פתיחות מחשבתית כסופרים. תמיד סברתי שזו אחת המעלות (המעטות) המשותפות לסופרים.

אסביר זאת בעזרת דוגמה ספציפית.

קחו, למשל, סופר בעל קול ערב שיודע לשיר ועולה על הבמה להופעתו הראשונה כזמר. או סופר בעל כישרון ציור שמתחיל להציג את יצירותיו בפומבי. ראשית, ללא צל של ספק, הם ייתקלו בהתנגדות באשר ילכו, ויהיו למשל ולשנינה. אנשים ירננו ויאמרו מאחורי גבם דברים מסוג, ״יש לו חוצפה לעשות דברים שהוא לא מבין בהם״, ״חובבן, חסר טכניקה וחסר כישרון״. הם יקבלו יחס קריר מזמרים וציירים מקצועיים, אולי אפילו יכשילו אותם בכוונה. בואו נאמר שלכל הפחות, הם לא יזכו לקבלת פנים לבבית בחוגים האלה. וגם אם יזכו לה, זה יהיה באופן מצומצם ביותר, בחוגים מצומצמים ביותר.

אני עצמי עוסק באופן פעיל בתרגום ספרות אמריקאית לצד כתיבת רומנים כבר שלושים וחמש שנים, שבמהלכן הייתי (ואולי עודני, איני יודע) חשוף לביקורת נוקבת למדי. אמרו עליי, וגם בפניי, דברים מדברים שונים כגון, ״תרגום ספרים הוא לא משהו שכל חובבן יכול לעשות?״ וגם, ״תרגום ספרות הוא תחביב פולשני לסופר״.

כשכתבתי את הספר אנדרגראונד, ספגתי ביקורות חסרות רחמים בעיקר מסופרי נון־פיקשן. כתבו עליי כל מיני דברים, שאני לא מכיר את החוקים של כתיבת נון־פיקשן, שהספר הוא ״סוחט דמעות זול״, שהכתיבה ״חובבנית, כלאחר יד״. אבל מה שהתכוונתי לכתוב לא היה ספר מן הסוגה הספרותית הקרויה נון־פיקשן, אלא משהו שמבחינתי הוא כפשוטו לא פיקציה. אלא שמתברר כי בכך הצלחתי לדרוך על זנבם של הנמרים האמונים על שמירתה של אדמת הנון־פיקשן הקדושה. לא ידעתי שיש דברים כאלה בכלל, ולא העליתי בדעתי שלכתיבת נון־פיקשן יש חוקים קבועים כל כך, ולכן בהתחלה נבוכותי מן העניין במידת־מה.

כמו בכתיבה, כאשר אדם שולח ידו בדבר־מה שאינו בתחום מומחיותו, ראשית עליו להיות מוכן לכך שהמומחים בתחום לא יאירו לו פנים. הם יתגייסו כמו כדוריות דם לבנות לסלק את העצם הזר מהגוף ולחסום בפניו גישה. אם הוא לא נרתע ומתעקש לנסות שוב, בסופו של דבר ההתנגדות תתחלף בהסכמה שבשתיקה, והוא יורשה להיכנס; אבל בהתחלה לכל הפחות הוא ייתקל בהתנגדות עזה. ככל שהתחום צר וההתמחות בו רחבה ודורשת סמכות ואמינות, כך יתעצמו הגאווה המקצועית והבלעדיוּת של העוסקים במלאכה, ואיתן ההתנגדות למצטרפים חדשים.

ואילו במקרה ההפוך, למשל אם זמר או אמן כותבים ספר, או אם מתרגם ספרות או סופר נון־פיקשן כותבים רומן, האם הסופרים מעקמים את אפם? אני לא חושב. למען האמת, אנחנו עדים ללא מעט זמרים או אמנים שכותבים ספרים, מתרגמי ספרות וסופרי נון־פיקשן שכותבים רומנים שמתקבלים יפה. למען האמת, מעולם לא שמעתי על סופר שאמר ברוגז, ״הנה עוד חובבן שעושה מה שבא לו.״ וככל שאני יודע, גם לא הוציאו דיבתם רעה, או לעגו להם, או הכשילו אותם. להפך, אני דווקא סבור שסופרים סקרנים כלפי אדם שבא לתחום מבחוץ, ובהינתן ההזדמנות, היו רוצים לפגוש אותו ולשוחח איתו על ספרות, ואפילו לחזק את ידיו ולעודד אותו.

מובן שבסוד הם אולי ירכלו קצת ויאמרו דברים לא יפים על היצירה, אבל את זה סופרים עושים כל הזמן גם בינם לבין עצמם, אפשר לקרוא לכך מנהג שגור בתעשייה. זה לא קשור לכך שבאת מחוץ לתחום. אפשר למצוא מגרעות רבות בעם שנקרא סופרים, אבל בכל הקשור לטריטוריה שלהם, הם רחבי לב וסובלניים, טולרנטיים ונדיבים.

מדוע זה כך?

אני חושב שהתשובה ברורה למדי. כל אחד יכול לכתוב רומן (או משהו בדומה לרומן). כדי לפתח קריירה של פסנתרן או רקדן למשל, נדרש תרגול מפרך מגיל ילדות. כדי להיות צייר, נדרשת רמה מסוימת של ידע מקצועי וטכניקה. צריך גם לקנות ערכת צבעים. כדי להיות מטפס הרים נדרש חוסן גופני רב מהממוצע, טכניקת טיפוס נכונה ואומץ לב.

אבל מי שמסוגל לכתוב פסקה (ורוב היפנים מסוגלים), יכול גם לכתוב רומן. די בעט ובמחברת ובכישרון להמציא סיפורים כדי לכתוב רומן, גם ללא הכשרה מקצועית. לפחות דבר־מה בצורה של רומן. לא צריך ללמוד בפקולטה לספרות באוניברסיטה, ולא נדרש ידע מקצועי כלשהו לשם כך.

מי שניחן ולו במעט כישרון, יכול לכתוב רומן יוצא דופן כבר מההתחלה, זה לא בלתי אפשרי. אני מרגיש קצת מוזר לתת את עצמי בתור דוגמה, אבל גם אני לא זכיתי לשום הכשרה לכתיבת רומנים. אכן, למדתי בפקולטה לספרות ותסריטאות באוניברסיטה, אבל זה היה יותר בהשפעת התקופה. וחוץ מזה, לא למדתי שם כלום — רק גידלתי שיער וזקן, נראיתי מלוכלך, ופשוט הסתובבתי בקמפוס. לא הייתה לי כוונה להיות סופר, זה לא שהסתובבתי ופיזרתי טיוטות של כתביי. הרעיון עלה במוחי יום אחד, וכתבתי את ה(סוג של) רומן הראשון שלי, שמע את הרוח שרה, שעליו קיבלתי את פרס הסופר המבטיח של כתב עת ספרותי. וכך, בלי לחשוב יותר מדי, נהייתי סופר באופן מקצועי. זה היה עד כדי כך פשוט, שאפילו אני מרים גבה ושואל את עצמי, אם זה באמת אמור להיות קל כל כך. תגידו מה שתגידו, במקרה שלי זה היה קל מדי.

כשאני כותב כך, אנשים עלולים להרגיש לא בנוח ולחשוב, ״טוב, אחרי הכול, הוא מבין בספרות.״ אבל אני מדבר רק על העיקרון. אחרי הכול, רומן הוא צורת ביטוי רחבת היקף. ההיקף הוא חלק חשוב מהאנרגיה העצומה של רומן. ולכן, לדעתי, אין לעג או השמצה באמירה ״כל אחד יכול לכתוב רומן״; להפך, זהו דבר שבח.

במילים אחרות, הרומן כסוגה ספרותית הוא בבחינת זירת היאבקות חופשית, שכל אדם יכול להיכנס אליה אם ירצה בכך. המרווחים בין החבלים רחבים, והבמה מוכנה. הזירה רחבה למדי. אין מאבטחים שינסו למנוע ממך להיכנס אליה, וגם השופט לא מרבה הערות מיותרות. המתאבקים הפעילים בזירה — במקרה זה סופרים — מוותרים מלכתחילה על עליונותם, ועמדתם כמו אומרת, ״קדימה, מי שרוצה — יעלה ויבוא.״ אפשר לקרוא לזה פתיחות, אולי קלילות, אולי גמישות; בקיצור, הכול טנטטיבי מאוד.

ברם, גם אם קל להיכנס לזירה, לא קל לשרוד בה לאורך זמן. הסופר יודע זאת היטב, כמובן. באופן יחסי, לא קשה כל כך לכתוב רומן או שניים. אבל לכתוב רומנים במשך שנים רבות, לכתוב רומנים כדרך חיים, לשרוד כסופר, זאת משימה כמעט בלתי אפשרית. אפשר אפילו לומר שאנשים רגילים לא מסוגלים לה. לכך כבר דרוש ״משהו מיוחד״. מובן שנדרשים כישרון הולם ומידה מסוימת של רוח לחימה. מזל וגורל גם הם אלמנטים חשובים, כמו בתחומים אחרים בחיים. אבל יותר מכך, נדרש סוג מסוים של ״יכולות״. מי שמצויד בהן — מצויד בהן, ומי שלא — לא. יש שמצוידים בהן מלכתחילה, ויש שרוכשים אותן במאמץ רב.

רוב מה שקשור ל״יכולות״ האלה עדיין אינו ידוע, ונדון בו אך מעט באופן ישיר ופתוח. זהו דבר מהסוג שקשה לדמיין או לבטא במילים. לכן קשה להיות סופר באופן מתמשך, ואת זה כל סופר מרגיש בגופו ויודע היטב.

אולי בשל כך, הסופר מתייחס באופן עקרוני בפתיחות ובנדיבות לאדם שמגיע מתחום אחר, מזיז את החבל ועושה את מופעו הראשון כסופר. עמדתם של רוב הסופרים היא, ״אם כבר הגעת, ברוך הבא.״ ואולי הם פשוט לא שמים לב לבואו של אדם חדש. אם הלה מושלך מהזירה בשלב כלשהו או מחליט לפרוש (על פי רוב קורה אחד משני אלה), הם פשוט חושבים, ״נו, טוב", או ״שיהיה לו בהצלחה״. ואם הוא, או היא, מחזיקים מעמד ושורדים בזירה, הדבר מעורר כבוד, ואת הכבוד הזה חולקים להם בדרך כלל באופן הוגן וראוי (או לפחות כך צריך להיות).

לעובדה שהעולם הספרותי אינו מִשחק סכום אפס, יש קשר מסוים לכך שסופרים הם סובלניים ופתוחים. עלייתו של סופר חדש על הבמה אין משמעה (כלל), שסופר ותיק יאבד את עבודתו. לפחות לא באופן ישיר וגלוי. הדבר שונה בתכלית מעולם הספורט המקצועי, למשל. כששחקן חדש נכנס לשחק בקבוצה, שחקן ותיק או לא בולט יעבור לשחק בחוזה פתוח. אבל בעולם הספרות אף אחד לא נזרק החוצה. גם לא קורה שמכירות של רומן כלשהו יצטמצמו משום שרומן אחד מכר מאה אלף עותקים. נהפוך הוא — כשספר של סופר חדש נמכר היטב, לפעמים מכירות של ספרים אחרים עולות גם הן, והתעשייה כולה יוצאת נשכרת.

למרות זאת, אם מסתכלים לאורך ציר הזמן, מתגלה תהליך נאות של ברירה טבעית. רחבה הזירה ככל שתהיה, בסופו של דבר היא יכולה להכיל מספר מוגבל של אנשים. זה הרושם שלי כשאני מביט סביבי.

מפה לשם, כבר שלושים וחמש שנים אני כותב רומנים ומתפרנס כסופר מקצועי. במילים אחרות, כבר שלושים וחמש שנים אני שורד בזירה שהיא ״עולם הספרות״, ואם להשתמש בביטוי עתיק, ״מוציא את לחמי״ באמצעות הכתיבה. בהקשר מסוים וצר אני מניח שזה הישג.

במהלך שלושים וכמה שנים האלה ראיתי בעיניי כמה וכמה סופרים חדשים נכנסים לזירה. לא מעט מהם, או ספריהם, קיבלו ביקורות חיוביות למדי באותה נקודת זמן. הם זכו לשבחי המבקרים, לפרסים ספרותיים, היו לשיחת היום בפי כול ומכרו ספרים. תלו בהם תקוות גדולות. בקיצור, הם נכנסו לזירה שטופי אור זרקורים, לצלילי מוזיקה מלאה הוד והדר. אבל אם נבדוק מי מאלה שעשו את הופעת הבכורה שלהם לפני שניים־שלושה עשורים עדיין כותב ועובד כסופר פעיל, המספר אינו גדול. למען האמת, הוא קטן. רוב הסופרים ״המבטיחים״ נעלמו מתישהו בקול ענות חלושה. אולי נמאס להם לכתוב, או שכתיבת רומנים נהייתה להם לטורח, והם החליפו אותה בעיסוק אחר. את הרומנים שכתבו, שהיו בזמנו לשיחת היום, קשה למצוא היום בחנויות הספרים הגדולות. מספר הסופרים שהעולם יכול להכיל אמנם אינו מוגבל, אבל המקום על המדפים בחנויות הספרים בהחלט כן.

בעיניי, כתיבת רומנים אינה מלאכה מתאימה לאנשים חדי מחשבה. מובן שנדרשת מידה מסוימת של אינטליגנציה, השכלה וידע כדי לכתוב רומן. נדמה שיש לי מידה מינימלית כזאת. כך אני מאמין, לפחות. אף כי אם ישאלו אותי ישירות אם זה אכן כך, ללא ספק אאבד את הביטחון.

אבל מאז ומעולם סברתי שכתיבת רומנים אינה מתאימה לאדם חד ומהיר מחשבה, או בעל ידע עשיר באופן שחורג מהנורמה; שכן מלאכת הכתיבה של רומנים וסיפורים היא מלאכה איטית שנעשית בהילוך נמוך. מהירה מהליכה, אבל איטית מרכיבה על אופניים. זהו בערך הקצב. תנועת התודעה הבסיסית של חלק מהאנשים מתאימה לקצב הזה, ושל אחרים לא.

ברוב המקרים, סופרים מנסים להמיר לסיפור דבר־מה שטמון בתודעתם, לבטא אותו בכתיבה. להשתמש בדינמיות שב״הבדל״ בין הצורה המקורית לצורה החדשה שנוצרה ממנה, כמנוף שנועד להגיד או לספר משהו. זוהי דרך עקיפה שגוזלת זמן.

אם אתה אדם שמֶסר ברור בראשו, אין צורך שתטרח להפוך אותו לסיפור. הרבה יותר פשוט להעביר את המסר הזה במילים. ראשית, זה מהיר יותר ומובן לכלל הציבור. מֶסר או רעיון שנדרשת לך חצי שנה להעבירם ברומן, אפשר לבטא באופן מילולי בשלושה ימים. ואם היית מדבר למיקרופון ופשוט אומר את מה שאתה חושב, יכולת להסתפק בעשר דקות. מובן שאדם מהיר מחשבה מסוגל לכך, וגם המאזינים היו מבינים אותו בקלות ומקבלים את דבריו. לזה קוראים אדם חכם.

אנשים בעלי ידע רב לא צריכים להמציא ״תבנית״ מוזרה כלשהי, ולצקת דברים במכוון לצורה בלתי ברורה של סיפור. אין גם צורך להקים איזה מבנה סיפור דמיוני. די שישלבו את הידע שברשותם בכתיבה, באופן מילולי והגיוני, והקהל לא רק ישתכנע ללא קושי, הוא גם יתפעל.

לא מעט מבקרי ספרות אינם מבינים סוג מסוים של רומנים וסיפורים, ואם הם מבינים, אינם מצליחים לתת לכך ביטוי אפקטיבי באופן מילולי או הגיוני. הסיבה נעוצה מן הסתם בכך: באופן כללי הם חכמים לעומת הסופרים, ומוחם עובד מהר מדי. כלומר, הם אינם מצליחים להתאים את תנועות הגוף שלהם לכלי הרכב האיטי הזה שנקרא ״סיפור״. ומכאן שלעתים הם ממירים את הכתיבה לקצב שלהם, עוברים על הטקסט המומר ובונים את טיעוניהם בהתאם. יש מקרים שבהם התהליך הזה הולם, וכאלה שבהם הוא הולם פחות. יש מקרים שבהם הדברים עולים יפה, וכאלה שפחות. הדבר נכון במיוחד כאשר הטקסט אינו רק איטי, אלא גם רב־שכבתי ומורכב, ואז פעולת ההמרה הזו נהיית מורכבת וקשה יותר, והטקסט המומר מתעוות.

בלי קשר לזה, כבר ראיתי במו עיניי בחיי המקצועיים עד כמה אנשים נבונים ומהירי מחשבה, בעלי מקצועות שונים, כותבים רומן אחד או שניים, ואז פונים לעשייה אחרת ונעלמים. על פי רוב יש מחשבה ברומנים שהם כתבו, והם מעוררים בך את התגובה ״כּתוּב יפה״. ביצירות אחדות מצאתי הפתעות מרעננות. אבל חוץ מכמה דוגמאות מעטות ויוצאות דופן באמת, האנשים האלה לא שרדו בזירת הסופרים לאורך זמן. קיבלתי אפילו את הרושם שהם באו רק להתרשם, והלכו לדרכם.

ואולי רומן הוא משהו שאדם בעל כישרון כתיבה מועט יצליח לכתוב בקלות יחסית. ייתכן גם שאנשים נבונים לא מוצאים במלאכת כתיבת הרומנים מעלה או יתרון כפי שציפו. מן הסתם הם יכתבו רומן אחד או שניים, יבינו את העיקרון, יגלו שזה כל העניין ופשוט יפַנו את מקומם. הם ודאי חושבים לעצמם שאם זה כל הסיפור, אולי יש משהו מועיל יותר לעשות.

אני יכול להבין את ההרגשה הזו. כתיבת רומנים היא מלאכה לא יעילה. תהליך של חזרה שוב ושוב על ״לְמָשָׁל״. הסופר לוקח מוטיב מרכזי ייחודי ומחליף אותו בהקשר אחר. הוא כותב: ״את זה, למשל, אפשר לומר כך.״ ואם יש בפרפראזה הזו חלק לא ברור או מעורפל, גם אותו הוא מחליף באותו אופן: ״את זה, למשל, אפשר לומר כך.״ צורת העיבוד הזו — ״את זה, למשל, אפשר לומר כך״ — עשויה להימשך עוד ועוד, ללא סוף. שרשרת אינסופית של פרפראזות. כמו בובה רוסית שככל שתִפתח אותה עוד ועוד, תגלה בתוכה בובה קטנה יותר. נדמה שאין מלאכה פתלתלה ולא יעילה מזו. אחרי הכול, אם אפשר לכתוב את הנושא הראשוני באופן ברור ואינטליגנטי, אין צורך בהמשלת משלים נוספים. בצורה קיצונית אפשר אולי לקבוע את הקביעה הבאה: ״סופר הוא אדם שהופך בכוונה דבר פשוט — למסורבל״.

אם תשאלו את הסופר, הוא יאמר שדווקא בַּדבר המסורבל, בַּמקום הפתלתל והעקיף, חבויה האמת. זה אולי נשמע כעיקשות, אבל זו האמונה הכללית שלאורה סופר עושה את עבודתו. לכן טבעי לחשוב, שלא נורא אם לא יהיו רומנים בעולם; אך בה במידה טבעי גם לחשוב, שצריך רומנים בעולם. זה תלוי כיצד אתה תופס את משך הזמן שיש לך בראש כדי להרהר בדבר, וכיצד מעוצבת השקפת עולמך. אם לדייק יותר, הדבר הפתלתל הלא יעיל, והדבר הנבון היעיל, הם שני צדדיו של אותו מטבע. העולם שאנו חיים בו הוא מקום מרובד ורב־שכבתי. אם אחד מהדברים יחסר (או בקושי יבוא לידי ביטוי), העולם קרוב לוודאי יתעוות.

זוהי דעתי האישית בלבד, שכתיבת רומנים היא בבסיסה מלאכה מגושמת ומסורבלת, שלא תמצא בה יסוד מתוחכם. אתה מסתגר בחדר ומתעסק אך ורק במשפטים — ״זה ככה, ההוא לא ככה״. אתה מבלה יום שלם ליד השולחן, סוחט את מוחך בניסיון לדייק מעט יותר את הכתיבה של שורה בודדת. וזה לא שמישהו עומד למחוא לך כפיים או לטפוח לך על השכם ולומר ״כל הכבוד״. אתה לבד, משכנע את עצמך. ״כן, כן,״ אתה מהנהן בשתיקה ליד שולחן הכתיבה. וכשהכתוב נהיה לספר, יהיה אולי רק עוד אדם אחד בעולם כולו שיבחין בדיוקה של אותה שורה. כזו היא מלאכת הכתיבה של רומנים. עבודה עגמומית ומדכאת שגוזלת זמן ומאמץ מופרזים.

יש בעולמנו אנשים שמשקיעים שנה מחייהם, נוטלים בידיהם מלקחיים ארוכים, ובעזרתם בונים דגם מפורט ומדויק של אונייה בתוך בקבוק. אפשר לומר שמלאכת כתיבת הרומנים דומה לזה. ידיי שלי אינן מיומנות, וייתכן שאיני מסוגל להקדיש את הזמן והטרחה הכרוכים בזה. אבל בסיכומו של דבר, על פניו נראה שיש מן המשותף במהות המלאכה. גם כתיבתם של רומנים ארוכים כרוכה בעבודה דקדקנית בחדר סגור, יום אחר יום. עבודה מתמשכת, שכמעט אין לה סוף. אינך מסוגל לה לאורך זמן אם אינך מתאים לה באופייך, או אינך מסוגל לעמול למענה.

בילדותי קראתי סיפור על שני גברים שיצאו לראות את הר פוג'י לראשונה. החכם מהשניים בחן את ההר ממרגלותיו מכמה זוויות ואמר, ״אהה, אם כך, זהו הר פוג'י. יפה, מקום נהדר.״ השתכנע והלך לדרכו. דרך פעולה יעילה מאוד, תם ונשלם הסיפור. השני, שלא היה חכם גדול, לא הצליח לתפוס את הר פוג'י בקלות כזו. הוא נותר מאחור לבדו והחליט לטפס על ההר כדי לראות אותו ברגליו. לשם כך הוא נזקק לזמן ולמאמץ. הוא השתמש בכל כוחותיו עד שהתיש את עצמו. בסופו של דבר הוא חשב, ״אהה, זהו אם כן הר פוג'י.״ איני יודע אם אפשר לומר שהוא הבין, אבל לפחות הוא השתכנע.

העם הזה שנקרא סופרים (בחלקו הגדול לפחות), משתייך לדוגמה השנייה. כלומר, אולי לא יפה לומר, לדוגמת האיש הפחות חכם. הם מהסוג שלא יבין אם לא יעפיל ברגליו לראש ההר. יתרה מזאת, ייתכן שטבעם של הסופרים הוא להעפיל לראש ההר שוב ושוב עד שיבינו, ובמקרים אחרים להבין פחות ופחות ככל שיתקרבו לפסגתו. זו כבר שאלה של ״טרום־יעילות״. וזה כבר עניין שלא משנה איך תסתכל עליו, אנשים חדי מוח לא מסוגלים לו.

ולכן סופרים לא לוקים בהלם כשאדם בעל כישרון מתחום אחר לחלוטין, צץ משום מקום ביום בהיר וכותב רומן שנהיה רב־מכר ומושך את תשומת ליבם של המבקרים והקוראים. הם לא חשים איום, וכמובן אינם כועסים (אני חושב). שכן סופרים יודעים היטב, שנדיר שאנשים ממשיכים לכתוב רומנים לאורך זמן. לאנשים מוכשרים יש קצב של אנשים מוכשרים, לאינטלקטואלים — קצב של אינטלקטואלים, למלומדים — קצב של מלומדים. וברוב המקרים, בראייה לאורך זמן, הקצב של אנשים כאלה אינו מתאים לכתיבת רומנים.

יש כמובן אנשים בקהילת הסופרים המקצועיים שאפשר לכנותם מוכשרים. יש בהם גם אנשים שנונים. לא רק בראיית עולמם הכללית, אלא שנונים בראיית הכתיבה. אבל ממה שראיתי, פרק הזמן שבו אפשר לעבוד מתוך שנינות, ובמילים פשוטות יותר — ״חיי המדף של סופר״, הם עשר שנים לכל היותר. כדי לצלוח אותם דרושות תכונות קבועות ומקיפות יותר משנינות. כלומר, בנקודה מסוימת מצפים ממך להחליף את חוד העט בחוד התער. ואז להחליף את חוד התער בהינף גרזן. רק מי שעבר מעל כמה וכמה משוכות כאלה, יכול לעלות שלב ולגדול כסופר, ואפילו לשרוד מעבר לימי חייו. מי שכושל במשוכות הללו, מצטמצם בשלב כלשהו במידה כזו או אחרת ונעלם, או לפחות מאבד מהחיוּת שלו. ואולי הוא פשוט הולך להירגע במָקום שאנשים שנונים הולכים להירגע בו.

אם יורשה לי לומר זאת ישירות לסופרים, המשמעות של ״פשוט להירגע במָקום שהולכים להירגע בו״ משולה ל״הידרדרות היצירתיות״. סופרים הם כמו דגים. אם הם לא מתקדמים במים באופן קבוע, הם מתים.

מסיבה זו אני רוחש כבוד לסופרים שמתמידים בכתיבת רומנים על פני שנים בלי שיימאס להם (אם אפשר לומר זאת כך). אני מתכוון לקולגות שלי, בעצם. באופן טבעי, אני עשוי לאהוב או לא לאהוב כל אחת מיצירותיהם. אבל בלי קשר לזה, כסופר אני סבור שעל מנת לחיות ולפעול כסופר באופן מקצועי על פני שניים־שלושה עשורים, להתפתח ולאסוף קהל קוראים קבוע, אתה זקוק למרכז כובד חזק ומיוחד שיאפשר זאת. דחף פנימי כלשהו, שלא מניח לך לחיות בלי לכתוב. התמדה עזה ועיקשת, פיגומים לעבודה בבדידות משך פרקי זמן ארוכים. זהו המזג, האופי, אפשר לומר אפילו הכישורים הנדרשים לאיש המקצוע שהוא הסופר.

לא כל כך קשה לכתוב רומן אחד. לאנשים מסוימים אפילו לא כל כך קשה לכתוב רומן אחד מצוין. לא ארחיק לכת ואומר שזה קל, אבל זה לא בלתי אפשרי. עם זאת, להמשיך בכתיבה לאורך זמן, זה דבר קשה למדי, ולכך לא כל אחד מסוגל. כמו שאמרתי, לכך כבר נדרשים כישורים מיוחדים, הממוקמים קצת אחרת ממיקומו של ה״כישרון״.

אז איך תדע אם הדבר הזה קיים בך? יש לכך תשובה אחת — אין אלא להשליך אותו למים ולראות אם הוא צף או שוקע. זו אולי צורת ביטוי פרועה מעט, אבל נראה שכך הדברים עובדים בחיים. חוץ מזה יש לזכור, שגם אם לא תכתוב רומנים (או כל עוד לא תכתוב רומנים), תוכל לחיות את חייך בתבונה וביתר יעילות. ועדיין יש שיאמרו, ״אני בכל זאת רוצה לכתוב״, או ״איני יכול שלא לכתוב״, וכותבים רומן. ויש בהם כאלה שמסוגלים להתמיד בכתיבה. כסופר, אני פותח את ליבי בפני אנשים כאלה ומקדם אותם בברכה.

ברוך בואכם אל הזירה.