סופת חורף

1

ורה ריי

סיאטל, 1 במאי 1933

רוח קפואה חדרה דרך קרשי הרצפה ואני רעדתי והידקתי את סוודר הצמר האפור שלי חזק יותר סביב גופי. נותר בו רק כפתור אחד. במחיר של חמישה סנט ליחידה, זה נראה חסר אחריות לחשוב להחליף את הכפתורים שנפלו. חוץ מזה, האביב הגיע. או שלא? הבטתי החוצה מחלון הקומה השנייה והקשבתי לרוח השורקת ומייללת. רוח כועסת. הענפים של עץ הדובדבן העתיק נחבטו בבניין הדירות בכוח כה רב שקפצתי בבהלה וחששתי שמכה נוספת עלולה לשבור את השמשות. לא יכולתי להרשות לעצמי לשלם את החשבון על התיקון, לא החודש. אבל בדיוק אז, מראה בלתי צפוי שלף אותי לרגע קצר מהדאגות שלי — פרחים ורודים בהירים הסתחררו באוויר. נאנחתי וחייכתי לעצמי. ממש כמו שלג.

"אמא?" צייץ דניאל מתחת למצעים. הרמתי את השמיכה הכחולה המרופטת וחשפתי את פניו העגולות והיפות ואת שערו הבלונדיני הרך שעדיין הסתלסל בקצוות. שיער התינוק שלו. הוא היה בן שלוש, עם לחיים שמנמנות ורדרדות ועיניים גדולות בגוון עוצר נשימה של כחול — כבר לא תינוק, אבל עדיין לא ילד. אבל כשהוא ישן, הוא נראה בדיוק כמו שנראה ביום היוולדו. לפעמים הייתי נכנסת לחדרו על קצות האצבעות בשעות הבוקר המוקדמות ומתבוננת בו מחבק את הדובי החום הקטן שלו שהיה שחוק מרוב אהבה, עם אוזן קרועה ועניבת קטיפה כחולה מרופטת.

"מה, אהוב שלי?" כרעתי ברך ליד מיטת האורן הקטנה ושלחתי מבט זהיר לאחור לעבר החלון שמאחוריו השתוללה הרוח הזועמת. איזו מין אמא אני שאני משאירה אותו כאן הלילה, לגמרי לבדו? נאנחתי. האם יש לי ברירה אחרת? קרוליין עבדה הלילה ולא יכלה לשמור עליו. ולא יכולתי להביא אותו איתי שוב למלון, במיוחד לא אחרי התקרית בסוף השבוע שעבר, כשאסטלה מצאה אותו ישן בסוויטת הפנטהאוז בקומה התשיעית. היא גירשה אותו החוצה בצעקות, שלפה אותו משמיכת הפוך החמה כאילו היה עכבר מטבח שנתפס מנמנם בצנצנת הקמח. זה הפחיד אותו נורא וכמעט עלה לי בעבודתי. נשמתי עמוק. לא, הוא יהיה בסדר כאן, ילדי היקר, במיטתו החמה והבטוחה. אני אנעל את הדלת. קירות הבית המשותף היו דקים, אבל הדלת, כן, היא היתה חזקה. עץ מהגוני מלא עם מנעול פליז איכותי.

שנינו קפצנו למשמע דפיקה בדלת, דחופה, כבדה, עקשנית. דניאל עיווה את פניו. "זה שוב הוא, אמא?" שאל ואז הנמיך את קולו ללחישה. "האיש הרע?"

נישקתי את מצחו וניסיתי להסתיר את הפחד הגואה בחזי. "אל תדאג, אהוב שלי," אמרתי וקמתי על רגלי. "זו בטח רק דודה קרוליין. תישאר כאן. אני אלך לבדוק."

ירדתי במדרגות ועמדתי לרגע בסלון ללא ניע, מנסה להחליט מה לעשות. הדפיקות נמשכו, חזקות יותר עכשיו, כועסות יותר. ידעתי מי דופק בדלת וידעתי מה הוא רוצה. הסתכלתי על הארנק שלי. ידעתי שאין בתוכו יותר מדולר, אולי שניים. הייתי צריכה לשלם את שכר הדירה לפני שלושה שבועות, ודחיתי את מר גאריסון בתירוצים מתירוצים שונים, אבל מה אעשה עכשיו? הוצאתי את המשכורת האחרונה על אוכל ועל זוג נעליים חדשות לדניאל, הילד המסכן שלי. לא יכולתי לצפות שנעלי התינוק יעלו עליו עוד הרבה זמן.

דפיקה. דפיקה. דפיקה.

הדפיקות שיקפו את פעימות לבי. הרגשתי מפוחדת, לכודה. הדירה נראתה כמו כלוב. הקירות סביבי יכלו באותה המידה להיות סורגי ברזל חלודים. מה אעשה? השפלתי מבט אינסטינקטיבי אל מפרק כף ידי. מאז שאביו של דניאל נתן לי את החפץ המרהיב ביותר שראיתי בחיי, הוקרתי את צמיד הזהב המשובץ בשלוש אבני ספיר עדינות. באותו לילה במלון אולימפיק הייתי אורחת, לא חדרנית לבושה בשמלה שחורה וסינר לבן. כשפתחתי את הקופסה הכחולה הקטנה והוא תלה את הצמיד סביב היד שלי, הרגשתי לראשונה בחיי כמו מישהי שנולדה לענוד תכשיטים מפוארים כאלה. זה נראה אז כמעט טיפשי, לחשוב שיכולתי, באמת... עצמתי את עיני בחוזקה כשהדפיקות על הדלת המשיכו. התחלתי לשחרר את הסוגר של הצמיד ואז הנדתי בראשי. לא, אני לא אתן לו אותו. אני לא איכנע בקלות כזאת. במקום זאת, דחפתי את הצמיד גבוה יותר על האמה שלי, תחבתי אותו בבטחה מתחת לשרוול השמלה. אמצא דרך אחרת.

נשמתי עמוק, הלכתי לאט אל הדלת וסובבתי את המנעול באי רצון. הצירים חרקו וגילו מאחורי הדלת את מר גאריסון עומד במסדרון. הוא היה איש גדול הן בגובה והן בהיקף. היה קל להבין מדוע דניאל חשש ממנו כל כך. פניו חמורות הסבר היו מכוסות כמעט לגמרי בזקן אפור מוזנח. רק לחיים סמוקות ועיניים כהות ואכזריות הציצו מתוכו. נשימתו הדיפה ריח חמוץ של ג'ין וסימנה שהוא עלה מהפאב שבקומה מתחת. המשטר הקפדני של איסור מכירת משקאות חריפים היה עדיין בעיצומו, אבל רוב השוטרים העלימו עין בחלק הזה של העיר.

"ערב טוב, מר גאריסון," אמרתי בנועם ככל שיכולתי.

הוא התקרב מעט ותקע בפתח הדלת את המגף הכבד שלו עם מגן הפלדה על האצבעות. "בואי נדלג על הנימוסים," אמר. "איפה הכסף שלי?"

"בבקשה — תן לי להתנצל, אדוני," התחלתי לומר בגמגום. "אני יודעת שאיחרתי בתשלום שכר הדירה. עבר עלינו חודש קשה מאוד, ואני —"

"סיפרת את הסיפור הזה בשבוע שעבר," אמר בקול נטול רגש. הוא חלף על פני ונכנס אל המטבח, שם לקח לעצמו את כיכר הלחם הקטנה שהוצאתי כרגע מהתנור. ארוחת הערב שלי. הוא פתח את קופסת הקרח והזעיף את פניו כשלא מצא חמאה. "אשאל אותך עוד פעם אחת," המשיך בלחיים תפוחות מלחם. עיניו הצטמצמו. "איפה הכסף שלי?"

אחזתי בצמיד כשמבטי התרוצץ ועבר ממנו אל הקיר עם ציפוי העץ השחוק והצבע המתקלף. מה אני יכולה לומר לו עכשיו? מה אני יכולה לעשות?

הוא פלט צחוק עמוק וגרוני. "בדיוק כמו שחשבתי," אמר. "גנבת שקרנית."

"מר גאריסון, אני —"

עיניו ננעצו בי ברכושנות. הוא התקרב אלי עד שיכולתי להריח את נשימתו המצחינה ולהרגיש את זיפי זקנו על פני ותפס בחוזקה את מפרק כף היד שלי, בדיוק כשהצמיד החליק מתחת לחפת השרוול, נסתר מעיניו. "חשבתי שזה עלול להגיע לזה," הוא אמר וידו השמנה והגסה מיששה את הסוודר שלי עד שדחף אותו הצדה ואחז במחוך השמלה. האצבע המורה שלו משכה בכפתור. "למזלך, אני במקרה אדם נדיב, ואני ארשה לך לשלם לי בדרך אחרת."

נסוגתי צעד לאחור, בדיוק כששמעתי צעדים יורדים במדרגות. "אמא?"

"דניאל, תחזור למיטה, אהובי," אמרתי בקול רגוע ככל שיכולתי. "אני כבר באה."

"אמא," הוא אמר שוב והתחיל לבכות.

"אוי, מותק," קראתי והתפללתי שקולי לא חושף את האימה שחשתי. "הכול בסדר. אני מבטיחה. בבקשה תחזור למיטה."

לא יכולתי לתת לו לראות את זה, או גרוע מכך, לתת למר גאריסון לפגוע בו.

"אמא, אני מפחד," הוא אמר, קולו עמום מבעד לדובון שבידיו.

מר גאריסון כחכח בגרונו ויישר את מעילו. "טוב, אם את לא יכולה להשתיק אותו," הוא צעק והביט בדניאל בחיוך מרושע, "אז אצטרך לחזור. אבל שלא תטעי, אני אחזור." לא אהבתי את האופן שבו הסתכל על דניאל, כאילו הוא חיית מחמד, מטרד. הוא הפנה את מבטו בחזרה אלי, בהה בי כאילו הייתי סטייק משובח שרוחש במחבת. "ואני אגבה את התשלום שמגיע לי."

הנהנתי בהכנעה כשיצא מהדלת. "כן, מר גאריסון." סגרתי את הבריח באצבעות רועדות כשצעדיו רקעו במסדרון. לפני שהסתובבתי אל דניאל, נשמתי נשימה עמוקה ומרגיעה ומחיתי דמעה תועה מלחיי.

"אוי, דניאל," רצתי לראש המדרגות וחיבקתי אותו בזרועותי. "אתה מפחד, מותק? אל תפחד. אמא כאן. אין ממה לדאוג."

"אבל האיש," הוא משך באפו, "הוא איש רע. הוא הכאיב לאמא?"

"לא, מותק," אמרתי. "אמא לא תיתן לו להכאיב לה."

הושטתי יד אל מפרק כף היד שלי, התרתי את הצמיד והנחתי לו ליפול לתוך המרחב המוגן של כף ידי.

דניאל נשא אלי מבט מבולבל, ואני בחנתי את עיניו הגדולות והתמימות וייחלתי שהדברים היו שונים עבורו, עבורנו. "אמא אוהבת את הצמיד שלה, יקירי. אני רק רוצה לשמור אותו במקום בטוח."

הוא שקל את דברי לרגע. "כדי שלא תאבדי אותו?"

"בדיוק." קמתי על רגלי ולקחתי את ידו. "תעזור לאמא לשים אותו במקום הסודי?"

דניאל הנהן והלכנו אל הארון הקטנטן שמתחת למדרגות. הוא גילה את החלל הזה, שלא היה גדול יותר מקופסת כובעים, בוקר אחד תוך כדי משחק, והחלטנו שהתא המיוחד יהיה הסוד שלנו מפני העולם. דניאל שמר בפנים שלל אוצרות שונים — נוצה של ציפור כחולה שמצא ברחוב, קופסת סרדינים שמילא בחלוקי אבן ובכל מיני דברים קטנים אחרים. סימנייה. מטבע נוצץ. קונכייה צחורה שהשמש הלבינה. דחפתי לשם גם את תעודת הלידה שלו ומסמכים נוספים שיש לשמור בבטחה. ועכשיו הנחתי בפנים גם את הצמיד שלי.

"הנה," סגרתי את הדלת הקטנה והתפעלתי מהאופן שבו נטמעה בקיר ונעלמה. היא השתלבה בצורה מושלמת בחיפוי העץ של גרם המדרגות. איך דניאל הצליח לגלות אותה, לעולם לא אבין.

ראשו התרפק על חזי. "אמא תשיר שיר?"

הנהנתי, החלקתי את שערו הבלונדיני על מצחו ונדהמתי שוב לראות עד כמה הוא דומה לאביו. לו רק צ'ארלס היה כאן. התנערתי בזריזות מהמחשבה, מהפנטזיה, והתחלתי לשיר. "הס תינוקי, אל תבכה, לך לישון, דניאל הקטן. כשתתעורר, תמצא מהר, את כל הסוסים הקטנים והיפים." המילים יצאו מבין שפתי והרגיעו את שנינו.

שרתי ארבעה בתים, עד שהעפעפיים של דניאל נהיו כבדים, ואז נשאתי אותו למיטתו ועטפתי אותו שוב בשמיכה.

פניו התעננו בדאגה כשראה את השמלה השחורה ואת הסינר הלבן שלבשתי. "אל תלכי, אמא."

חפנתי את סנטרו. "אני אחזור מהר, יקירי," אמרתי ונישקתי כל אחת מלחייו. הן היו רכות וקרירות על שפתי.

דניאל טמן את פניו בדובון שלו, חיכך את אפו באף הכפתור כפי שעשה מינקות. "אני לא רוצה." הוא השתתק, מוחו בן השלוש התאמץ לזמן את המילים הנכונות. "אני מפחד כשאת הולכת."

"אני יודעת, אהובי," אמרתי ונלחמתי בדמעות שאיימו לזלוג. "אבל אני חייבת ללכת. כי אני אוהבת אותך. אתה תבין את זה יום אחד."

"אמא," המשיך דניאל כשהוא מביט אל החלון, שם, מאחורי השמשה, הרוח הלכה והתעצמה. "אווה אומרת שרוחות רפאים יוצאות בלילה."

עיני נפערו. לבתה של קרוליין היה דמיון מפותח שלא הלם את שלוש וחצי שנותיה. "מה אווה מספרת לך עכשיו, יקירי?"

דניאל השתתק, כאילו שוקל אם לענות. "טוב," אמר בזהירות, "כשאנחנו משחקים, לפעמים אנשים מסתכלים עלינו. הם רוחות רפאים?"

"מי, יקירי?"

"הגברת."

כרעתי על ברכי כדי להביט היישר בעיניו. "איזו גברת, דניאל?"

הוא עיקם את אפו. "בפארק. הכובע שלה לא יפה בעיני, אמא. יש בו נוצות. היא הכאיבה לציפור? אני אוהב ציפורים."

"לא, אהובי," אמרתי ונשבעתי לעצמי לדבר עם קרוליין על הסיפורים של אווה. חשדתי שהם הסיבה לסיוטים שדניאל חווה לאחרונה.

"דניאל, נכון שאמא אמרה לך שאסור לדבר עם זרים?"

"אבל לא דיברתי איתה," הוא אמר, פעור עיניים.

החלקתי את שערו. "ילד טוב."

הוא הנהן והניח את ראשו על הכרית באנחה. תחבתי את הדובון שלו לתוך גומחת זרועו. "אתה רואה, אתה לא לבד," אמרתי, וקולי נסדק בעל כורחי. קיוויתי שהוא לא שם לב. "מקס כאן איתך."

הוא הצמיד שוב את הדובון אל פניו. "מקס," הוא אמר וחייך.

"לילה טוב, אהובי," אמרתי ופניתי אל הדלת.

"לילה טוב, אמא."

סגרתי את הדלת בשקט, ואז שמעתי קריאה עמומה, "חכי!"

"כן, אהובי?" אמרתי והכנסתי את ראשי דרך הפתח.

"תיתני נשיקה למקס?" אמר.

חזרתי למיטה וכרעתי ברך כשדניאל לחץ את הדובון אל שפתי. "אני אוהבת אותך, מקס," לחשתי כשהלכתי אל הדלת. "ואני אוהבת אותך, דניאל. הכי בעולם."

ירדתי למטה על קצות האצבעות, הכנסתי בול עץ נוסף לאח, נשאתי תפילה חרישית, יצאתי מהדלת הקדמית ונעלתי אותה מאחורי. זו רק משמרת אחת. אני אהיה בבית עוד לפני שהשמש תזרח. הסתובבתי בחזרה אל הדלת, ואז נדתי בראשי והרגעתי את עצמי. זו הדרך היחידה. הוא יהיה בסדר. הוא יהיה בריא ושלם.